_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

יחי ההבדל הגדול

חגי אשד

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

זה לא רק עניין של דרכון, או של פיסת נייר, כפי שטען אלי ויזל בשיחתו עם ישעיהו בן-פורת, בעתון "ידיעות אחרונות".  הדרכון הוא לא ההבדל היחיד בין ישראלי לבין יהודי החי בגולה, כפי שטוען אלי ויזל.  קשה לי לקבל שהוא מאמין בטענה זו.  יתכן והוא משמיע זאת כדי להתחמק מן השאלה הגדולה והחשובה – מהו באמת ההבדל בין ישראלי ליהודי בימינו.

עם כל הכבוד לאלי ויזל, חתן פרס נובל, זו לא שאלה אישית שמכוונת רק אליו.  הוא יכול לעשות מה שליבו חפץ, לעלות לישראל או להישאר בגולה.  אפשרות בחירה זו היא אחת מתוצאות הקמתה של מדינת ישראל.  לכל יהודי יש עכשיו אפשרות, להיות ישראלי, או לא להיות.  יש לו לאן לבוא.  זה תלוי רק בהחלטתו.  (פרט ליהודים בארצות המצוקה, שלהם אין ברירה, אבל לא זאת השאלה ששנוייה במחלוקת בינינו לבין אלי ויזל.  הוא אף מגלה בשיחה הזאת כי כל פעילותו למען יהודי ברית המועצות נעשתה ביזמת מדינת ישראל).

גם לאלי ויזל יש אפשרות.  הודות לאזרחי ישראל, נושאי הדרכון הישראלי והנושאים עימם רוב שנות חייהם עוד פיסת נייר אחת – תעודת השירות בצה"ל, בסדיר ובמילואים.  לאלי ויזל ישנה אפשרות והוא בחר במה שבחר.  וזו זכותו המלאה כיהודי.  אבל במטותא ממנו, שלא יעניק לבחירתו האישית, הפרטית, משמעות רחבה ופסקנית על היחס בין גולה לגאולה – גאולת עם ישראל בארצו בימינו – ועל הצורך של כל יהודי להשתתף במעשה הגאולה הזה.

שיואיל אלי ויזל בטובו, לא לסתום את הגולל על התביעה הציונית מכל יהודי, שרוצה ויכול לעלות לארץ, שיעלה וישתתף בבניינה, בחומר וברוח, ובהגנה עליה.  שלא יתריס כנגד התביעה הציונית הזאת וכנגד ציפור הנפש של קיומנו ומאבקינו בארץ הזאת.  שלא יפסוק שאפשר להיות יהודי טוב בגולה, לא פחות מאשר בארץ.  ושכל ההבדל בין יהודי כזה, כמוהו, למשל, לבין ישראלי שחי בחוץ לארץ, הוא ההבדל של דרכון ופיסת נייר, כפי שאמר לישעיהו בן-פורת.

שלא יגזים באפולוגטיקה האישית שלו, שהיא מיותרת, משום שלאף אחד מאתנו אין זכות להטיף מוסר לרעהו.  יתר על כן, עובדה היא שרוב היהודים לא רוצים לעלות.  כמוהו.  כשם שיש ישראלים רבים שרוצים לרדת מהארץ ואף עושים זאת.  מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית ויש יוצא ויש בא בשעריה הפתוחים לשני הכיוונים.

העובדה הזאת היא כישלון היסטורי של העם היהודי שלא רוצה להיגאל, שלא רוצה לחזור לארצו ולהיות ככל העמים, שמעדיף לחיות כמיעוט בקרב עמים אחרים, להצטיין ולהתייחד בקירבם בכמה מקצועות מועדפים, בחומר וברוח, ב"עשיית כסף" – הרבה כסף, הרבה יותר ומהר יותר משניתן לעשות בארץ – וגם, ללמוד ולעסוק בעיקר במקצועות המדע והרוח.  להיות השאור שבעיסת הגויים.

לא ללכלך את הידים ואת הנשמה היהודית, הטהורה והזכה, במלאכות הציוניות הבלתי-גמורות – בהקמת מדינה (שאולי היא פחות מוצלחת, בינתיים, ממדינות המערב), בבניין הארץ ואיחוד העם, שהם עדיין רחוקים מן החלום שחלמנו עליהם.  ועוד להיות מסובכים בסכסוך קשה על עתידם ובהגנה עליהם.  את כל המלאכות הקשות והלא-נעימות שיעשו הישראלים.  ובארצות הגולה – שיעשו הגויים.  זה לא בשביל יהודים.

כישלון זה של מדינת ישראל נובע מכישלונו של העם היהודי, שנשאר עם של נודדים ו"יורדים" מימי אברהם ויעקב ועד ימינו.  רק יצחק אבינו, הנעקד, לא ירד מצריימה כשהיה רעב בארץ, אלא חפר בה בארות כדי שיוכל להתיישב בה לצמיתות.  ואולי זו הסיבה שלא כתבו עליו כמעט כלום בכל ספרי התנ"ך (נראה שגם על סופרי התנ"ך חלו כללי התקשורת של ימינו, שמפרסמת רק דברים שליליים), ואולי הם הבינו שיצחק אבינו היה חריג בעם היהודי לדורותיו – שעתיד לרשת אותו ואת צאצאיו היורדים מצריימה.  מה לעשות – זהו פרצופו של העם היהודי מאז ועד היום, ואופי זה ניסתה הציונות לשנות בעמל של דורות רבים.  לא מהיום למחר.  זהו העם היהודי שלנו.  נוח להם בגולה.  כמו לאלי ויזל.

במחילה מכבודו – אנחנו כאן בארץ – הננו המעטים בקרב העם הזה.  ומה לעשות – גם טובים יותר.  מסתבר, שיש יהודי טוב ויש יהודי טוב יותר.  יש תפקיד חשוב ויש חשוב יותר.  והחזית העיקרית של מדינת ישראל בדור הזה היא החזית הדמוגרפית.  כאן בארץ.  מה שיחרוץ את גורלה של המדינה הוא מספר היהודים שיגורו ויחיו בה ויבנו אותה ויגנו עליה ויצביעו בקלפי בבחירות.

זו לא רק שאלה של דרכון, אלא פיסת נייר נוספת, לא פחות חשובה – הפתק בקלפי.  כי דמוקרטיה היא קודם כל שאלה של דמוגרפיה.  מספר היהודים המצביעים בקלפי, לעומת מספר הערבים המצביעים באותה קלפי, הוא שיקבע אם מדינת ישראל תהיה או לא תהיה מדינה יהודית דמוקרטית.  או במלים אחרות, אם היא תמשיך למלא את יעודה הציוני שלמענו הוקמה, ואם תהיה גם בעתיד בית לאומי ומקלט בטוח לעם היהודי כולו ולכל "יהודי טוב", כמו אלי ויזל, שתהיה לו אפשרות בחירה אם לעלות לארץ או לא לעלות.  ושאלת השטחים והגבולות רק תדחה לכמה זמן. 

אפשר להוסיף, כמובן, כי דימוגרפיה היא גם שאלה של בטחון, כלכלה ותרבות ואמנות, תיאטרון וספרות וכל היתר.  נשאלת שאלה פשוטה – כמה יהודים יחיו כאן בארץ וידברו בשפתנו העברית.  שאלה ותשובה של מספרים.  כל יהודי הנמצא כאן, כישראלי, הוא הנושא בעול ההווה והעתיד של קיום העם היהודי לדורותיו.  הוא בלבד.  האחרים, כמו אלי ויזל, עוזרים לו לעשות זאת.  יש צורך בעזרה המועילה שלהם.  אבל שלא יתיימרו שהם עושים יותר, ושאין הבדל בינינו לבינם.

במחילה מאלי ויזל ובניגוד למה שאמר לישעיהו בן-פורת – יש יהודי טוב ויש יהודי טוב יותר.  ובימינו ישראלי – הוא יהודי טוב יותר ממי שאיננו ישראלי.  וכל מי שלא רוצה או לא יכול לעלות, וכל מי שיורד מן הארץ מסיבה כלשהיא, אני מאחל לו שתהיה הברכה שורה בעסקיו ובלימודיו ובכל מעשיו.  אני אפילו משחרר אותו מהצורך בהתנצלות.  אבל בלי אשליות.  שלא יתיימר להיות "יהודי טוב גם בגולה", בדיוק כמו בארץ.  יש הבדל גדול בין מי שעומד בחזית העיקרית והמכרעת של הקיום היהודי בימינו ובדורות הבאים, ובין מי שמתחמק מלהתייצב בה או עורק ממנה.  ויחי ההבדל הגדול.

 

30.12.86

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה