_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ההבדל בין כאן לשם

חגי אשד

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

בשנים האחרונות גוברות הנטיות המקטינות בערכה של ישראל כמחסום בפני השמדה אפשרית בעתיד.  משנה לשנה גוברים הרהורי הכפירה, בבחינת שווא עמלו בוני המדינה ולוחמיה להצלת העם היהודי ושרידיו, גם שם באירופה וגם כאן בישראל:  מדינת ישראל קמה מאוחר מדי ולא הספיקה להציל את היהודים מהשמדה טוטאלית.  גם אילו קמה, לא היה בכוחה להושיע.  להיפך.  סכנת ההשמדה אורבת לתושביה היהודים של מדינת ישראל, יותר מאשר לאזרחיה היהודים של כל מדינה אחרת.  ההיפך מחזון הציונות בפשטותו, מאז ימי הרצל ועד היום.

ואומנם, מדינת היהודים שנועדה להציל את יהודי אירופה מסכנת ההשמדה מתקרבת איחרה לקום.  האמת היא שזה קרה בעיקר משום שהיהודים סירבו לראות בארץ-ישראל עוגן הצלה ולא ניסו להימלט מאירופה בעוד מועד.  לא בשנות העשרים ולא בשנות השלושים, כשעדיין אפשר היה, למרות הקשיים והמכשולים הגדולים.  יהודי אירופה, ברובם המכריע, לא ראו את הנולד ולא נמלטו לארץ-ישראל המנדטורית ולא למקומות מקלט אחרים, שאולי אפשר היה להינצל בהם, אילו נעשו נסיונות מתאימים בעוד מועד.

יש לזכור את ה"אילו".  יהודים רבים יכלו וצריכים היו להימצא כאן, להינצל בעצמם ולעזור להציל אחרים, או לכל הפחות לשלוח את כספם ואת בניהם להשתתף בבניין הארץ ובכינון עצמאותה.  "אילו".  יהודים רבים פי כמה לא היו צריכים להישאר שם, ויכולים היו להימלט לארצות אחרות בשבעים ושבע דרכים, למרות שבעים ושבעת המחסומים שניצבו בדרכם.  עוד "אילו".  זה אולי הלקח העיקרי, השאלה העיקרית בימי הזיכרון הללו:  מדוע הם היו שם ולא כאן.

ובמישור האישי:  מדוע הורי עלו לארץ וזכותם נולדתי אני כאן ולמה רבים אחרים, ביניהם רוב בני משפחתי, לא עלו כאשר עלו הורי באמצע שנות העשרים, והם נשארו שם ונספו.

אנחנו שוקעים מדי שנה יותר ויותר בעומק היגון והכאב נוכח סיפורי הזכרונות האישיים של הצלה והישרדות של יחידים ועל סבלם הנורא וזכר קורבנותיהם של יחידים רבים שנספו – ששת המיליונים, שהיו אמנם שליש מהעם היהודי כולו, אבל היו יותר משלושה רבעים מיהודי אירופה, תחת הכיבוש הנאצי.  אילו המלחמה היתה נמשכת עוד שנה-שנתיים גם אלו שנותרו לפליטה היו מושמדים ברובם.  הכישלון ההיסטורי של יהודי אירופה במאבק הלאומי-הקולקטיבי לקיום בכבוד ולהישרדות היה כמעט טוטאלי.  ואל להם לכל סיפורי ההצלה וההישרדות של בודדים, רבים ככל שיהיו, לטשטש את העובדה המכרעת הזאת ואת ההבדל בין הדרגים השונים של מאבק והישרדות.  דווקא בימים שבין שני ימי זיכרון – לנספים שם ולנופלים כאן – יש טעם לחדד את ההבדלים ביניהם.

אסור לטשטש את ההבדל בין שלושת מישורי התגובה על סכנת החידלון וההשמדה – המישור האישי והמשפחתי, המישור הלאומי-הקולקטיבי והמישור האוניברסלי, הכלל-אנושי והבין-לאומי.  לקיומה של מדינת ישראל השפעה מכרעת על שלושתם גם יחד ובעיקר על הקשר ההכרחי ביניהם.  במישור הפרט והמשפחה חובת ההישרדות האישית היתה דומיננטית, גם בעזרה הדדית בין איש לרעהו, כל אחד למשפחתו ולקרוביו, וגם איש איש לעצמו.  לשרוד.  לא להישמד.  לשמור ככל האפשר על כבוד האדם, גם בתנאים של רעב וחולי, דיכוי והשפלה, ועד למול חיסול פיזי.  לסכל ככל האפשר את תכנית ההשמדה הטוטאלית.  ואילו במישור הלאומי-הממלכתי, החובה לקיום הכלל היא העיקר, עד כדי נכונות לסכן את חיי היחיד ואף להקריבם למען הקיום וההישרדות של הכלל.  היחיד למען הכלל והכלל למען היחיד.  אכן, גם שם באירופה היו גילויים של הקרבת היחיד למען הכלל, גילויים של גבורה ומרד למען הכבוד הלאומי, "למען ההיסטוריה", לא למען ההצלה וההישרדות בהווה.  גם למען הנקמה בגויים.  וגם זה היה מעט מדי.  אפשר וצריך היה להרוג הרבה יותר גרמנים.  אבל נראה שהפחד וחשבון ההצלה וההישרדות – שהתגלה כמוטעה – גברו על יצר הנקמה במענים וברודפים.  ואולי איבדו היהודים בגולה את טעם הנקמה כדרך הגויים (אגב, טעם זה לא חזר אליהם גם כאן ועכשיו, במדינת ישראל, לאחר כל מלחמותיה).  אילו – וזה עוד "אילו" אחד – היו היהודים הורגים הרבה יותר גרמנים מאשר אלה שנהרגו במרד הגיטאות, אולי טעם הזיכרון של השואה והגבורה היה אחר.

טוענים שגם אילו מדינת ישראל היתה קמה בשנות השלושים לא היתה יכולה למנוע את השמדת יהודי אירופה וגם לא את השמדת היישוב היהודי בארץ, אילו צבא רומל היה מגיע לארץ.  אבל הטענה הזאת יכולה להיות נכונה לגבי כל מדינה בנפרד, קטנה כגדולה.  כולן יחד היו צריכות להתייצב כנגד גרמניה הנאצית כדי להתגבר עליה וגם נגד סכנת ההתפשטות הסובייטית, וסכנת החומייניזם.  כך גם לגבי כל סכנה אוניברסלית האורבת למין האנושי כולו, החל בסכנת מלחמה גרעינית ועד לנגע הטירור הבין-לאומי.  ההבדל הוא בצורת ההתייצבות נגד הסכנות בכל המישורים.  מדינת ישראל יכולה להושיט יד ולשתף פעולה עם עמים ומדינות כבעלי ברית במלחמה המשותפת נגד הסכנה המשותפת.  היא יכולה לתעל את מאמצי היחידים והארגונים השונים לאפיקים בין-לאומיים ואוניברסליים, לסייע להם ולהסתייע בהם, באמצעות הקשר בין שלושת מישורי התגובה.

וכדאי לחזור ולהזכיר – מדינת ישראל היא שעוררה את התודעה והמצפון של דעת הקהל הנאורה במדינות המערב למצבם של יהודי ברית המועצות ואף, בעקיפין, למאבק למען זכויות הפרט בברית המועצות.  גם אם יהודי ברית המועצות מעדיפים לנשור לארה"ב, הם זוכים לכך הודות למאבקה של מדינת ישראל.  כך גם במאבק נגד הטירור הבין-לאומי, שבו מילאה ישראל ועדיין ממלאת תפקיד חשוב.  למען קיומה ובטחונה ושלום אזרחיה וגם לטובת העולם החופשי כולו.  זה טעם הקיום וסיבת המלחמות של מדינת ישראל עד היום.  זה ההבדל שבין זכרם של הנספים בהשמדה ובשואה על לא עוון בכפם, כקורבנות פאסיביים ונטולי מגן לאומי-קולקטיבי, לבין זכרם של הנופלים במלחמות ישראל, שנפלו בקרב אחיהם ולמען כולם יחד, כאשר אחת ממטרותיהם העיקריות היא למנוע את סכנת ההשמדה והשואה, שלא תחזור עוד.

 

17.4.1988

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה