_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

זה לא רק החום המלוח

חגי אשד

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

זה לא רק החמסין או סתם חום מלוח על שפת הים.  אלה הזכרונות המשותפים של יחד אמיתי, כואב.  זו החברות שנולדה בימים טובים ורעים, קלים וקשים, שאין כמוהם בארץ אחרת, במקום אחר, בתקופה אחרת.  איפה קיימים ימים קשים כאלה של מוות ושכול, פציעה ונכות ואבדן אמיתי, שאין לו תחליף?  רק פיצוי חלקי יש לו.  כמו ששנאה-אהבה היא פיצוי חלקי אפשרי לאהבה או לשנאה.  בשום אופן לא תחליף.  זו ארץ אידיאלית של חברות, של אהבה-שנאה יחד, של איכפתיות ואכזבה עד כדי ירידה, שהיא בריחה מן היחד אל היחד.  יורדים אל החברים ואל החברות של היורדים גם שם, אל "ארץ ישראל קטנה" פה ושם.  לחברות שאתה נזקק לה כשאתה מאבד יד או רגל, כשאתה חולה וחלש ופגוע ולוקה בחסר מכל הסוגים.  כשאתה זקוק לחבר, לחברות.

החברות האינטנסיבית, הנצרבת והנצרפת בחום השמש הארץ-ישראלית, בזיעה מלוחה שלה, בעור השזוף, הנסדק, המתקלף, באש החזקה ובדם הפצועים, הנכים והמתים לתמיד.  החבורת היונקת מזכרונות, מתמיד ולתמיד, בלי מליצה.  החברות שכמעט אי-אפשר לעמוד בה, ורק אם עומדים בה היא חברות, שאתה יכול לקחת אותה איתך, אבל לו להוריש אותה לבניך.  הם לא ידעו את טעם החברות הארץ-ישראלית מהו.  הם לא ידעו מה פירוש ההרגשה – אנחנו החבר'ה, עם הטעמה על החי"ת וסגול ברי"ש.  איפה קיימת חברות שכזאת חוץ מאשר כאן, בארץ ישראל, בתנועת הנוער, בשירות הצבאי, בגיבוש, בחישול, בחברות הנערית שהופכת לחברות גברית, שאין דוגמתה בעולם?  חברות לכל החיים.  ישראל מעוררת ידידות וחברות לכל החיים בקרב בניה ובקרב זרים שבאו בבריתה.  איפה יש כזו, חוץ מבתנועת הנוער ובשירות חובה בצה"ל, או בגרעין, או במה שהיה פעם התא המחתרתי, או ב"חוג הרעיוני המהפכני", שאמור היה לשנות הכל, לברוא עולם חדש, או לפחות ארץ חדשה ועם חדש.

הירידה היא הינתקות מברית החברות הארץ-ישראלית.  היא הינתקות משלשלת הדורות העברית-ישראלית, שמצפה לה עד קץ הימים.  היא החלטה שאתה עומד לקבל עכשיו – להישאר קרח מכאן ומכאן, להיות פחות יהודי ופחות ישראלי ועוד פחות עברי-ארץ-ישראלי.  ואולי לא זה ולא זה.  תסתכל על עצמך.  על בניך ובני בניך.  שלא יהיו ישראלים.  לא יהיו שייכים לארץ-ישראל ולמדינת ישראל והעברית שבפיהם מסורסת.  הוא לא יהיה משלנו.  הוא לעלום לא יהיה "אחד מהחבר'ה".  את הזכות הזאת, שלא היתה קיימת אלפיים שנה – שנוצרה בדם ואש – שאתה יצרת לעצמך, או שאביך יצר למענך, וחבריך יצרו למענך ולמען בניך, את הזכות הזאת אתה עומד לאבד ולשלול ממנו.

מי שיורד שולל מבניו ומבני בניו את הזכות להיות אחד מן החבר'ה.  אחד משלנו.  חבר לחבריו.  משוחרר סוף-סוף מנטל הגלות, מתסביכי הזר בארצו, מתסמונת הרושובסקי-פרידלנדר-אפלפלד.  התסמונת של שם וכאן, ושם ולא כאן.  לא כאן.  למרות הכל.  אולי הם יבואו לבקר, אבל הם יהיו כאן מבעד לצעיף.  מבעד למסך.  כאן של גולה וזר בארצו.  בניך ובני-בניך שוב יהיו זרים בארצם.  מדוע אתה הופך אותם לכאלה?  מדוע  החזרת את סימן-השאלה לשורש זהותם?  שללת מהם ארץ מולדת והפכת את המזוודה – זו שנקנית בפרוטה בכל כל-בו – למולדתם.  מולדתם – מזוודה.  וזהותם – התווית המודבקת על המזוודה בכל נמל תעופה.  נדבקת, נקשרת, נקרעת ומוחלפת בתווית חדשה, בזהות חדשה.

הפכת את בניך לתווית על המזוודה וזה הכל.  שללת מהם ארץ מולדת, שפה, שייכות הדדית של אני לארצי וארצי לי.  הם כבר מתביישים בך, בניך ובנותיך, כשם שאתה התביישת באקצנט של הוריך.  אתה מתרפק על הזרות שאתה התביישת בה בעבר ועכשיו אתה חוזר אליה בזחילה – אל האידיש, אל ה"שורשים".  אל הגלות של היהודי הנודד.  היהודי היושב על מזוודתו.  אתה מזדהה בתת הכרתך עם הבושה של בניהם של היורדים בהוריהם הארץ-ישראלים.  מי צריך בחוץ-לארץ את האקצנט העבר ה"זר", הנלעג, של החבר'ה המהגרים?  המהגרים הללו הם אתה וחבריך היורדים ואלה המועמדים לרדת.  המהגרים שמתביישים בהם ומחכים שיחלפו מן העולם?  מי צריך אתכם?  הישראלים האמיצים, הלוחמים הגאים, שהפכתם ליורדים חסרי זהות וכבוד.  אתם לא ישראלים.  לא יהודים.  קוסמופוליטים תלושים חסרי מולדת, חסרי פינה משלהם תחת השמש.  חסרי חמסינים וזיעה מלוחה שהם רק שלהם, שנקנו בדם ובחברות-אמת שאין בלתה ואין כמותה.

זו החלטה שאתה עומד לקבל עכשיו.  לרדת עכשיו, בקיץ הזה.  בקיץ הארץ-ישראלי, של ארץ הנביאים והשופטים, המוכיחים את בני עמם ומובילים אותם לקרב נגד נוגש ומשחית ומנסים לשכוח את לקחיו בשוך זעם הקרב, ונזכרים בו מחדש בעת צרה ומצוקה, כשצר ואוייב שב ועולה מן המדבר כדי לחזור ולספח את הארץ הזאת אל המדבר, כפי שהיתה לפני שאנחנו הפרחנו אותה.  עכשיו פראי המדבר הללו מעלים אותה באש.  הם מציתים את עצי הפרי למאכל, את השדות והחורש הטבעי.  מחזירים אותה אל המדבר.  גזרי העץ החרוכים יהפכו ל"פחמים" ואת שארית הירק תאכל העז השחורה.  עוד דור, עוד דור אחד או שניים, ולא ישאר זכר לירוק בארצנו ולא ישמעו צלילי העברית בפי בניך ובני בניך.  שווא עמלו בוניו בו – זו קללת הנביאים האיומה מכל.  שווא עמלו חבריך הטובים והוריך וחבריהם של הוריך בבניין הארץ, ארץ מולדת, בבניין העם הדובר עברית, כותב וקורא, מקלל ומברך, אוהב ושונא, נלחם ואולי גם עושה שלום – על כך יש להיאבק – ונח בה מנוחת עולמים.  שווא עמלו בוניו בו.  שווא עמלת אתה והוריך וחבריך והוריהם.  מזוודה ותווית נקרעת ברוח, באנגלית.  תסלח לי מאד, אבל ארור תהיה בצאתך, יורד.  ואף-על-פי-כן, ודווקא לכן:  ברוך תהיה בשובך.  ניפול על צווארך בעברית ונבכה את שובך בשמחה, בטעם החם והמלוח של הזיעה והדמעות.

 

17.7.88

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה