_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שנת 2000 כבר מאחורינו

חגי אשד

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

בבחירות 1988 נחלה דרך השלום תבוסה בישראל ובמזה"ת.  זאת האמת המצערת.  אי-אפשר להעלים אותה ואין טעם להתכחש לה.  היו סיבות רבות לכשלון דרך השלום.  המלך חוסיין לא היה שותף מלא בדרך זאת.  גם האמריקנים היססו, או פסחו על שתי הסעיפים.  המצרים, שהיו שותפים לדרך, גם הם לא עשו את המוטל עליהם.  הליכוד התנגד.  וגם חברי מפלגת העבודה לא נרתמו למאמץ במידה מספקת.

מכל השותפים לדרך השלום, שמעון פרס היה העקבי והנאמן ביותר בהליכתו ובנכונותו לסכן את עתידו הפוליטי והאישי למען השלום.  עוד יכתבו סיפורים על הטרגדיה של החמצת ההזדמנות לשלום.  וזה העיקר, לא מה חשבו ומה אמרו פעילים של "חוג לשילוב" ועל מה יאמר פלוני-אלמוני בליכוד.  אי-אפשר להתכחש לעובדה, שהיה רק אדם אחד, שהטרגדיה של כשלון המאמץ לשלום במזה"ת, היתה גם הטרגדיה האישית שלו.  היתה זו מזיגה מלאה של אדם עם תפקיד, עם מצב, עם הנכונות לשלם את המחיר האישי של כשלון דרך השלום.

ההזדמנות עדיין קיימת, הדרך עדיין סלולה.  בעיקר, קיים הצורך לא להתייאש ולא לחדול ממאמצי השלום.  כדאי לזכור:  זה לא היה הימור בבורסה, או הימור הרפתקני על הצלחה אישית כזאת או אחרת.  זה היה הימור למען השלום.

מי שרוצה לשפוט את שמעון פרס עכשיו, צריך לשפוט את מטרת ההימור שלו ואת מלוא נכונותו לפעול למענה.  מטרה נשגבה.  הימור טראגי.  מחיר כבד מאד.  מי שמתעלם מההיבטים הללו, מעיד על קוצר ראות בשיפוט פוליטי ומוסרי מצידו.  זה לא היה הימור של רווח והפסד.  זה היה הימור למען פתיחת פרק חדש בתולדות האזור הרווי בדם.

זו שעת מבחן גם ליריביו הפוליטיים של פרס בארץ, באזור ובעולם.  האם יהיו מוכנים להתעלות בהתאם לגודל השעה וההימור, לחשוב על דם הקורבנות, שיכול היה להיחסך בעבר, על הסבל והדם והדמעות שאפשר לחסוך בעתיד.

שמעון פרס תרם את תרומתו למען קידום השלום.  אין לו כל סיבה לחרטה ובוודאי שלא לבושה.  מה יותר מוצדק ומה יותר נעלה מאשר נסיון למנוע מענני המלחמה להקדיר שוב את שמי המזה"ת?  השעה אינה מאוחרת.  עדיין יש מקום להתרכז בעיקר.  אולם, קיימת סכנה, שההתנכלות לשמעון פרס אישית תכשיל גם נסיון זה.  אדרבא, יעשו מתנגדיו של שמעון פרס את המאמץ ואת הנסיון ויקטפו הם, עבור כולנו, את פירות מניעת המלחמה.  את זה ניתן לעשות עכשיו.

העם חייב תודה לשמעון פרס על כל מעשיו בעבר לחיזוק כוחה הצבאי והבטחוני של ישראל, ועל כל מה שהוא עושה עכשיו בנסיון למנוע את המלחמה הבאה.

הבחירות העמידו את מדינת ישראל על פרשת-דרכים.  תוצאות הבחירות משקפות את השינוי הדמוגרפי או את תוצאות החלטה ההיסטורית של דוד בן-גוריון על עליה המונית לישראל בשנות ה-50 וה-60.  היתה זו הכרע ציונית, שהביאה לתוצאות אנטי-ציוניות.   זהו פרדוקס, שילווה אותנו גם בעתיד.  מעכשיו ולהבא, לא נוכל להתעלם מהשינוי שחל בהרכב האוכלוסיה, תוך ידיעה מהן תוצאות ההחלטה על חוק השבות (מיהו יהודי) ועל חוקי העליה השונים.  כדאי לשים לב לכך שלא מדובר בשינוי עדתי בלבד, השינוי העיקרי הוא דוקא השינוי הדתי וגם הצירוף של שניהם.  אנחנו עכשיו עם שונה.

האם אנחנו רוצים לקיים מדיניות של שערים פתוחים בכל מחיר, או האם אנחנו רוצים להטיל הגבלות על העליה ועל חוקי האזרחות, ולהבטיח שאזרח ישראלי יכול להיות רק מי שנשבע אמונים לחוקי אזרחות ציוניים, כגון: התחייבות לשרת בצה"ל.

מפלגת העבודה של 1988 משלמת את מחיר ההכרעה של מפא"י ההיסטורית בעת הקמת המדינה ולאחריה.  אז כשהיה הוויכוח אם לקיים עליה סלקטיבית.  עמדתו של בן-גוריון הכריעה והכרעתו אושרה באורח דמוקרטי.  העם היה יכול הצביע נגד עמדתו של בן-גוריון.  אבל הוא קיבל אותה.  מאז הקמת המדינה הוחלט על שערים פתוחים.

כשדנים בתוצאות הבחירות ב-1988, צריך לזכור, כי בארה"ב שניצבה בפני בעיה דומה בשנות ה-20, הוחלט על נעילת השערים ופתיחתם באורח סלקטיווי על-פי הארצות, על-פי מוצא ועל-פי קריטריונים שונים של טובת המדינה ואזרחיה, ולא על-פי צרכי הקליטה של המתדפקים על שערי ארצות הברית.  יהיו כאלה שיכנו את ההחלטה האמריקנית על הגבלת ההגירה לארה"ב כגזענית.  זו האופנה הרווחת במדינת ישראל בשנות ה-80 המאוחרות.  אבל, אופנה זו לא היתה נהוגה בארה"ב בשנות העשרים.  גם לא לאחר מכן למרות שההגבלות על ההגירה צומצמו והורחבו מפעם לפעם, אך מעולם לא בוטלו כליל.

ירושלים היא העיר הפלוראליסטית ביותר בהרכב אוכלוסיתה.  ירושלים מורכבת מערבים, יהודים חילוניים ויהודים אורתודוכסים ומפסיפס של עדות יהודיות וערביות.  מי שנוסע בשבת במכוניתו לגבעה הצרפתית, נתון לזריקת אבנים ע"י החרדים מצד אחד וע"י הערבים מצד שני.  האיום הכפול הזה בא עכשיו לידי ביטוי בבחירות לכנסת.  הוא יכול לבוא לביטוי מוחשי עוד יותר בבחירות הקרובות לעירית ירושלים.  גם הערבים בירושלים יצטרכו להחליט, אם הם רוצים ירושלים אורתודוכסית וסגורה לתנועה חופשית בשבתות ובחגים או שהם מעדיפים ללכת עם הירושלמים היהודים, שדוגלים בעיר חילונית פלוראליסטית הומניסטית פתוחה לכל:  ליהודים וערבים, נוצרי ומוסלמים כאחד.

אין זו התחמקות בנוסח "העם אשם", אלא האמת הדמוגרפית של הגשמת הציונות בימינו.  הדילמה הזאת ניצבת בפנינו והיא תחזור על עצמה פעם אחר פעם.  בחירות 1988 המחישו, בפעם הראשונה, לא את הצלחתה או כשלונה של תנועת העבודה הציונית-הומאנית, אלא את הצורך בהכרעה מודעת, שכולנו מוכנים לשלם בעיניים פקוחות כדי להבטיח רוב יהודי, לאו דווקא ולא רק בשטחים, אלא גם בירושלים וב"ישראל הקטנה".

אלטרנטיבה חלקית, האפשרית בכל זאת, היא חינוכית.  צריך לחנך על השלטת העקרון הפלוראליסטי הדמוקרטי בכל תחומי החיים במדינת ישראל ולהנהיגו קודם כל דווקא במקום הקונטרוברסאלי ביותר – ירושלים.  הבחירות בישראל ב-1988 העלו את העקרון הפלוראליסטי על סדר היום של מדינת ישראל כבר עכשיו ולא בעתיד הרחוק והמעורפל בנוסח "האפוקליפסה של שנת 2000".  שנת 2000 היא עכשיו כבר מאחורינו.

 

11.11.88

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה