_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הקמיע

מרדכי זאב פיארברג

לתוכן הענינים

 

בלילה הקיצותי פתאום בקול בכי.

– מה לך, חפני – אמרה לי אמי בהקיצה גם היא לקול בכיי – למה זה תבכה?

– הנני ירא, אמי, הנני ירא, רחמי נא עלי, הדליקו את הנר.

– איך נואלת, חפני, לירוא? ומפני מי? – אמרה אלי אמי בקול רועד, ותמהר ותדלק את העששית, בהוציאה אך מעט את קצה הפתילה, לבל יגדל האור.

– הנני ירא מאד, אמי, חלום חלמתי והקיצותי והנה שכחתיו, וזה כשעה אשר הנני שוכב ער על משכבי ואינני יכול לישון והנני ירא מאד לשכב ער באישון הלילה.

– אך כסיל הנך – אמרה אלי אמי בקול צרוד ודק –ותרדם.

 אנכי הסבותי את מבטי ישר אל אור העששית הכהה. בבית שררה דממה ואך נחרת הישנים נשמעה אט בסדר ידוע, כמנגינה מסודרה, ותפריע מעט את הדממה. העששית, העומדת בקצה השולחן, מאירה את רובו, גם את חצי פך המים העומד הכן ל"נטילת ידים ", ומשם יפסק האור וצל אפל יכסה את הכל. הנה שני הכסאות העומדים לפני השולחן שחורים עד מאד ומפיצים אימה: האור בוקע למעלה באויר הבית, מהעשיית ועד התקרה, ושם הוא משתעשע בנעימה ורוקד ומתנועע פנים ואחור, ומשם והלאה מסביב חושך וחושך, והחושך אשר מאחרי האור דמות לו ומראה לו והוא נראה לי עב עד מאד, שחור וגס... חצי-הפך שחור מפיץ בלהות... הנני מסב ומעמיק את מבטי לעבר מטת אמי, אבל יותר מדף המטה וכנף הכר אינני רואה מאומה... ראשי ריק מבלי רעיון. הנני מכוון עוד פעם את מבטי על פתילת העששית ועל שביב האור הדק האחוז בה. הנני שוכח אם ער או ישן אנכי, והנני שוכב בלי נוע... לאט לאט שבה איזו מחשבה אל קרבי, לא מחשבה, אך רגש דק: הנה קול יצלצל באזני כקול הפעמון, והקול הזה מעורר בקרבי את הרגש, והנני זוכר כי הנני ער, והרגש הזה מעורר איזו מחשבה דלה ופזורה: העששית, הפתילה, האור, עוד עוד...  עוד המון דברים ורגשות כהים, כמדומה לי: שדים,רוחות, אבי, יריד, הרבי... עוד כזה דברים, אבל אינני יודע איך לכנותם... מצבי רע מאד, אך במה? אינני יודע! אינני ישן, אבל מדוע לא אישן? ואיה האם? אינני שוכב ב"עיגול", ביער, גם לא ב"בית הכנסת"... הנני ממשש את הכר... כן, אני שוכב על הכר... חפץ אני לבכות, אבל אמי הן תכעוס עלי. אקרא את "שמע". אבל הלא ידי אינן נקיות... יכול אני לכוף את ראשי אל כד המים ולטול את ידי, גם הנני חפץ לעשות כזאת, אך אינני יכול. רצוני הוא חלש כל כך, עד כי לא יוכל לצוות עלי אף להוציא את ידי מתחת לשמיכה. רוצה אני להעיר את אמי, אבל הנני ירא להוציא קול...

  המצב איום ואי אפשר לסבול אותו, ומבלי משים הנני מתחיל לבכות, בתחילה בקול דממה דקה ובסירוגין: הנני משמיע קול בכי רגע, ומשנהו אטה את אזני לשמוע את הקול ולחשוב על אודותיו, ובכיי מרגיע אותי מעט ומחזקני: הן לא גלמוד אנכי פה, עוד דבר ישנו עמדי בלעדי. הקול הוא סימן חיים, ובמקום שיש חיים אין פחד. קולות בכיי כמו יוצאים מאליהם, הקולות קצרים ונמוכים, ומפרק לפרק יתארכו ויתחזקו, הכל במדה...

– חפני, מה לך? למה תבכה, חפני? – קראה אלי אמי בקול נפעם מאד, בהקיצה משנתה לקול בכיי.

הדבור החי הוציאני כרגע ממבוכתי ויחדש בקרבי רוח נכון.

– מה לך, חפני? שאלתני אמי בחרדה, בהקיצי גם בליל השני בקול בכי – מה לך, בני, למה תבכה עוד הפעם?

– הוי, אמי, הנני ירא! בחלומי ראיתי את הקדוש, אשר על אודותיו סיפרה לי אמי הזקנה,. הוי, אמי, קחיני אל משכבך ואספר לך הכל ... הן תזכרי את "הקדוש", את הקדוש שספרה לנו על אודותיו אמנו הזקנה. היא אמרה כי "הקדוש" היה אבי זקני, לא, אבי אבי זקני, הוא ישב אז בפולנאה בזמן חמלניצקי – הן את מספרת תמיד ע"ד חמלניצקי  ו"הקדושים"– ואני ראיתיו עתה בחלומי, והוא יוצא לבוש "תכריכיו" הלבנים אל גדוד חמלניצקי, וקורא: הרגני נא! הריני מקבל עלי מסירת נפש לקדש את השם, שמע ישראל ה' אלהינו, ה' אחד!– והוא נהרג... הוי, אמי, היש גם בימינו קדושים? ההולכים גם היום בפולנאה עד הברכים בדם? ומדוע לא יהיו גם בעירנו "קדושים"? רעי שלומיאל ספר לי, כי בימי חמלניצקי לא הלכו הנערים והילדים אל "החדר". ופעם אחת בא חמלניצקי אל "חדר" אחד וימצא אותו מלא ילדים, והסגנים עם הרבי יושבים ולומדים עם הילדים א"ב, ויאמר להם "הרבי": אל תיראו, ילדי, נעזוב את העולם הזה, הנתעב והטמא, בידי ה"קוזקים" האלה, ואנחנו, בשם אלהינו, נבוא אל "הגן עדן", אל "האבות הקדושים", אברהם, יצחק ויעקב. ויהי חמלניצקי שוחט את הילדים ו"הרבי" קורא עמהם "שמע ישראל", ויגדל הקול, ותבאנה גם האמהות, וישחטו "הקוזקים" גם אותן וישפכו את דמן על דמי עולליהן. ויבואו גם האבות, וישחטו גם אותם וישפכו את דמם על דמי נשותיהם. ואז – כה אמר לי שלומיאל – נתערבו דמי הילדים בדמי "הרבי" והסגנים, בדמי הרבנית וילדיה ובדמי האמהות והאבות, ויזל הדם כפלג מים בכל רחובות העיר, ויבוא אל תוך הנהר, ויאדם גם הוא. הוי, אמי,אמי, מה נורא הדבר!

אמי הרכינה את ראשה אלי, ותחבק אותי בזרועותיה ותאמראלי: אל תירא, חפני, אל תירא. מחר אקרא  את המילדת הזקנה "ותגלגל" אותך בביצה ותחדל מלירוא.

– זלמן – אמרה אמי אל אבי בשובו מ"היריד" – אויה לי, זה חמשה לילות אשר חפני מקיץ פתאום בקול בכי וילל נורא. המילדת הזקנה כבר"גלגלה" אותו, וגם את הצוענית כבר הבאתי אליו, והוא באחת – בוכה ובוכה... גם ביום הוא יושב משמים "בחדר", וכבוא הלילה – כן ספר לי הסגן – הוא מתחלחל לרגעים מפני כל צל וכל מראה, וצועק בקול או בוכה. אויה לי, מה אעשה לו?

– אך כסיל הנהו, כסיל ובער!

– למה זה תבכה, כסיל? – פנה אלי אבי וישאלני .

– הנני ירא, אבי, הנני ירא מפני הצל ומפני החושך, הנני ירא ...

– לו לקולי הקשבת, זלמן – אמרה אמי אל אבי – ויעצתיך לנסוע אתו אל "קדושינו" שיחיה. לבי מפחד בי מאד ומנבא לי רעות... אנא, הנח את כל עסקיך ולך עמו אל הקדוש. התשמע?

 להניח את כל עסקי? טוב מאד, עסקי זה כבר מונחים המה – אמר אבי בהתול מר – אבל כסף להוצאות הדרך ובגדים חמים לימים קרים כאלה מאין אקח?... לא אסע! את הנך אשה ולא תדעי דבר, לא תוכלי לדעת... סוד יש לי בדבר, אך את לא תביני אותו, לא תוכלי להבין... לו גם היה לי כסף ובגדים חמים לא נסעתי... סוד יש לי בדבר ואת לא תוכלי הבין... אין לי, אין   לי  אל  מי   לנסוע... התביני? את לא תביני, ואיך תביני? פצע עמוק יש לי בלבבי, את לא תביני מה זאת "חסידות", גם בה"קלייזל" לא יבינו רבים, גם רבים מ"הנוסעים" לא יבינו... הוי לימים הרעים האלה! הלב מכוסה אפר: מינות, אפיקורסות, קלות דעת, דאגות הפרנסה והגלות – והגחלת הולכת ועוממת, הולכת וכבה... "הזקן" מת. את אשר הבינו "זקני החסידים", את אשר למדתי אני מאבותי ולא חסרתי מהם אפילו ככלב המלקק מן הים,– לא יבין היום גם "הרבי" בעצמו – אל תחלחלי ככה. את הנך אשה ולא תוכלי להבין – כצאן בלי רועה הננו. אין לנו אב, אב אין לנו! התשמעי? אנו אין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים. לא אסע, לא אסע...

– אנא, אל תחטא לאלוהים – התחננה אמי – חדל לך מדברי הבל כאלה, לא לנו להכניס את ראשינו בין הרים כאלה...

 הרפי, את הנך אשה ולא תדעי דבר... אני הנני עני, יהודי מדוכא, נודד ללחם, אבל יהודי... אני יודע מה זאת "מדריגה", אני יודע את המדריגה של הבעש"ט, את המדריגה של "המגיד ממעזריטש", את המדריגה של "הסבא משפאלא" ואת המדריגה של "הזקן מטשרנוביל"... אך את לא תביני מה זאת "מדריגה", כסבורה את ש"מדריגה"  היא מדריגה סתם, כמו שאומרים האנשים, אבל לו הבנת את הספרים הקדושים באמת – גם בזה יש לי סוד, אך את לא תביני אותו. אינני רשאי גם לדבר דברים כאלה עם אשה. גם ב"קלייזיל" נתמעטו מאד ה"מבינים" – כי עתה ידעת, כי מדריגה איננה דבר פשוט, אך דבר עמוק מאד מאד... סוד יש לי בדבר, ואת לא תוכלי להבין... לו ידעתי למצער, כי מבין "הרבי" היטב מה זאת "מדריגה"... אבל גם בזה מסופקני... הנני רואה, כי הכל ירד לטמיון, הכל, כל עמל אבותינו ירד לטמיון! לבי מנבא לי רעות גדולות . הכל ירד לטמיון . כל היהדות תרד לטמיון בעוון הדור. אינני יודע מה יהיה גם בננו זה חפני. האדם צריך יניקה    סוד הוא ואת לא תוכלי להבין – הקדושה הולכת ומתמעטת, ויהיה מוכרח לינוק מ"הקליפה", ועץ אין בארץ, אין צדיק שיגן על הדור... לא, לא אסע. מוטב לי ללכת עמו אל רבי שמעיה "המקובל". אמנם, הוא נשאר "מלבר", הוא "מתנגד", הוא יודע את "ההדרגות" רק עד האר"י והרי"ח ויטאל, וה"קדושה" מהבעש"ט עד "הזקן" – סוד הוא ואת לא תוכלי להבין – בכל זאת, טוב מעט מלא-כלום. הוא יודע למצער מה זאת "מדריגה"... כן אלך אליו, אך אליו.

          אמי רחצה את פני, שפשפה את פי, שני ועיני, ותסלסל יפה את פאותי ותלבישני מעיל השבת ותשם עלי אדרת החורף, אחרי הטהרה מהרפש והטיט הרב שעלו עליה בימי הגשמים, ואת מגבעתי על ראשי הישירה, ואחרי הביטה בי רגע אחד ותנד את ראשה בנחת, אמרה אלי:ראה נא, חפני, התנהג ב"נימוס". הן הולך אתה עם אביך אל רבי שמעיה  המקובל, ורבי שמעיה הוא אדם גדול, "יהודי כשר" ואביך אומר, שהוא "בעל מדריגה", הלואי והיית גם אתה כמוהו, לא לחרפה היה הדבר לאבותיך הקדושים לו היית להיות כמוהו, וגם אתה לא בושת באבותיך לו היית גם גדול ממנו. לך, בני, לך, הנה כבר לבש גם אביך את בגדו, לך נא אתו ב"נימוס" לבל יכעס עליך.

– היודע אתה אנא אתה הולך? – שאלני אבי בצאתנו מפתח הבית החוצה.

– אל רבי שמעיה המקובל, אבי.

– ומי הוא רבי שמעיה המקובל, התדע?

– רבי שמעיה הוא יהודי כשר, יהודי גדול, כן אמרה אמא.

– ויותר לא? הוא גם "מקובל" ו "בעל מדריגה". – ולמה אתה הולך, חפני?

– למה? נראה לי, שאמרת לאמי למה!

– הוי, חפני, מי יתן והבנת! לאמך אמרתי. כן, היא רוצה אך ב"גשמיות", כסבורה היא שהכל למען "הפרנסה" ולמען העולם הזה, היא מצטערת על בכיך. כסבורה היא שדבר גדול הוא, ואני יוגע, כי בכיך איננו שוה פרוטה. כסיל הנך, נער שוטה, ולכן תבכה. ובאמת, למה תבכה? מה הנך רואה, שאתה בוכה? הן דאגות הפרנסה  אין לך, ו"רוחניות" לא תבין עוד. בודאי אינך בוכה על "גלות השכינה". אך משהגיעה שעת הכושר, הנני לוקח אותך אתי אל רבי שמעיה, סגולה היא לתורה וליראת שמים להביט בפני אדם כשר, ואנשים כרבי שמעיה –  אמר אבי ויאנח – הולכים וחסרים..., ואתם, בני הדור הצעיר, מי יודע אם תראו עוד אנשים כאלה. הן בימינו ולעינינו משחקים בנו, והננו מרגישים, כי העולם הזה לא לנו הוא עוד, והחיים האלה לא שלנו הם, הכל נשתנה בעוונותינו...

        אבי הפסיק את שיחתו, כי ראה והנה עומדות רגלינו בבצה עד הברכיים, ויקח אותי על זרועותיו ויוציאני מן הרפש ויעמידני על גזרת העץ המונחת בצד הרחוב. אחרי כן הלכנו פסיעה אחר פסיעה, הלוך ובקש מסלות, גזרות עץ וחלוקי אבן.פעם בפעם היה לי אבי למעבר, כי לקח אותי על זרועותיו וישאני ממסלה למסלה, עד בואנו אל "המקובל". בחצר היתה הבצה עמוקה עד מאד, ויקחני אבי עוד הפעם על זרועותיו, וישאני על פני כל החצר, ויפתח את הדלת, והנה עומדים אנחנו ב"בית תפלת המקובל" .

– אבי, האם פה בה"קלייזיל" יושב המקובל? הן כמדומה לי, כי קלייזיל פה?

– הקלייזיל הזה שלו הוא, אך גם בית יש לו.

– הבביתו המקובל? – פנה אבי אל אחד היושבים בבית התפלה.

– בביתו.

אבי פתח דלת אחרת המפנה אל הבית, ונבוא אל מסדרון ארוך ואפל, אבי פתח עוד דלת, ונבוא אל חדר קטן. שולחן-עץ ארוך משוח בצבע אדום, עומד כאמה מלפני החלון, בצדו האחד עומדת אצטבא ארוכה לאורך כל השולחן, מצד השני מנגד עומדים שני כסאות עץ, לרחבו מעבר מזה עומד דרגש, ולעבר השני, בראש השולחן, עומד כסא גדול, ועליו יושב איש שיבה ומעמיק מבטו בספר גדול ועב המונח לפניו.

  אבי גנח, כנראה, למען הסב אליו את עיני הזקן.

  הזקן הסב את ראשו ויעופף את מבטו בכל פנות החדר, אחרי כן העמיד את עיניו על אבי ועלי. אנכי נבהלתי מאד מפני מבטו. עיניו השחורות והגדולות השקועות עמוק בחוריהן נדמו לי כגחלי אש: בבות עיניו ארוכות ומסוגרות ולמעלה מהן נשקף המצח הגדול והלבן החרוש לכל ארכו ורחבו בהמון קמטים: פאותיו ארוכות ופרועות, זקנו מגודל, לחייו צנומות ודלות ומראיהן תכלת כהה, כמראה פני מת. אנכי נבהלתי מאד ולא יכולתי לסבול את מבטו...נורא היה לי המבט הזה, קדוש ומלא הוד נראה לי המצח, ואנכי בעצמי לא ידעתי מדוע. מוחי עבד עבודה רבה ויעביר לפני דמיונות ומחשבות רבות ושונות, אבל כולן היו מקוטעות, ואך דבר אחד ידעתי, דבר אחד הרגשתי, כי פה עולם אחר, עולם של קסם וקדושה. החדר קטן ודל, היהודי היושב בו רזה וחלוש, ככל היהודים, ובכל זאת מה רב ההבדל! מרגיש הנני בנפשי, כמה נשא ונעלה הוא היהודי הזה וכמה קדושה וטהרה מרחפות בחדר הקטן הזה!...

   הא, הא, זלמן – קרא הזקן – מה חפצך, ומי הוא הנער?

 הנער הוא בני, רבי, הנה דרך נעורים לו, זה לילות אחדים אשר הוא נעור פתאום משנתו בקול בכי וילל נורא. גם ביום יושב הוא משמים ב"חדר" ו "המרה השחורה" התגברה עליו.

  הזקן נתן עיניו בי, ואני נבהלתי מאד ואחזתי בכנף בגד אבי .

   הלומד הוא ב"חדר"?

    כן, רבי, אצל גד המלמד.

  – הקורא הוא "שמע" בכל לילה?

    קורא.

    ציציותיו כשרות?

  – כשרות.

  – והמזוזות בביתך גם כן כשרות?

    כן.

– אין דבר, אין דבר, כסיל הוא ולכן יבכה. אבל, זלמן, אם הקטנים בוכים בחנם, הרבה הרבה יש לנו, הגדולים, לבכות. הוי, הגידה נא לי, זלמן, מה יהיה בנך זה? אינני חושב חלילה, כי תמסור אתה את בנך אל "הקליפה", אבל הנני חושש – אל נא אפתח פה לשטן – שמא תמשוך "הקליפה" את בנך אליה בעל כרחו ... הוי, מי יודע מה ילד יום! משיח עוד לא בא, כבר כלו כל הקצין. עיני הדור כבר כלו מיחל, אנשי אמונה אבדו, "המוחין" הולכים וקטנים, והשכינה לא תרד למטה מ"עשר ספירות" שלה... דבר גדול אני אומר לך, אם כי קשה להבין אותו: האבות מוכרחים לתת את בניהם ל"שקאָלעס", וה"משכילים" מוכרחים לקרוא "ספרים חיצונים" – הקדושה כביכול נסתלקה מן העולם בעוונותינו הרבים, ומכיוון שנסתלקה הקדושה ונשאר העולם פנוי, פרש "סמאל" את רשתו ומצודד נפשות בחרמו. האיש שיש לו עינים רואה את הדבר בחוש... העולם ריק מכל קדושה...אוי לנו, אוי לנו, אוי לנו – הרים את קולו ביללה – אין לנו תפיסה בעולם הזה, אין לנו מקום בו, ואנחנו בגלות יחד עם השכינה כביכול...

      אנכי לא הבנתי את שיחתם, ובכל זאת נפעם לבי בקרבי מאד. דבר אחד הבנתי: כי נורא המצב, המלחמה היא קשה, היצה"ר הוא בעל דין קשה, הוא מלאך, אמנם מלאך רע, אבל בכל זאת – מלאך. אוי – חשבתי אז בלבבי – במה שוה הוא העולם האפל הזה, המלא בצה ורפש, להלחם עליו ולסבול עליו כל כך?! אמי מספרת, כי צריך לשמור את הילד גם בעריסה לבל יחנקוהו בלילה... גם ילד בעריסה צריך להתאבק, צריך להלחם! הוי עד נצח להתאבק, עד נצח להלחם!

  – הנה לך "קמיע" – הפסקני אבי ממחשבותי – הרבי נתן לך "קמיע", גשה אל הרבי והוא בעצמו יקשור אותו אל צוארך, גשה!

   הוא אחז אותי בידי ויובילני עד לפני המקובל ויצגני לפניו.

  המקובל קשר על צוארי את "הקמיע", ויאמר אלי בקול רועד:

  – שמך חפני? היה יהודי כשר, חפני!

  – אמן! – ענה אבי, ויאחז בידי ויצא.

 ובצאתי הרגשתי בי רוח גבורה: נשק נתנו לי, איש צבא הנני – ועלי להלחם...

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה