_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בעקבות אבי החסידות

בר טוביה

לתוכן הענינים

 

א: כלפי המשיחים לישראל

כל בוחל בחיי יום יום, כל חולם חלום בישראל נודד בערבות רוסיה, פולניה והונגריה, מצא במשך מאה שנה ומעלה את הדרך כבושה לפניו, הלוא זאת הדרך שמובילה אל כת שבתי צבי לסניפיה ולספיחיה.  כאן נמצאה הבאר היחידית אשר ממנה ישקו את הנפשות ההוזות, הצמאות והנכספות אל עולמות רחוקים נעלמים, נוהרים בנהורא עילאה.  ופה היה מעון בת המלכה.  עולימתא שפירתא, נוגה ונחמדה, שמשכה אחריה בחבלי קסם, בעבותות אהבה, כל איש לבב בישראל.

התנועה המשיחית, שהתחוללה בעקב שבתי צבי, מילאה את כל המאה החמישית לאלף הששי, ולא פסקה גם אחרי כן, עד שיצאה ברובה מחוץ לתחום, והנותר ממנה מבפנים נבלע בתנועת החסידות מיסודו של רבי ישראל בעל שם טוב.

ואולם לפני מייסד החסידות עצמו עמדה השאלה הגדולה והחמורה:  לאן?  אל הבאר שמבפנים, או אולי, אל הזרמים היוצאים חוץ?  וקשה מזו, אם אתה אומר החוצה – הרי כאן כמה שבילים ואיזה מהם יכשר?  ואם אתה אומר להישאר מבפנים – הרי אף פה אין הדרך יחידה כבר, ואיזוהי איפוא הדרך הישרה שיבור לו האדם?

ברי היה רק דבר אחד:  תנועת שבתי צבי נתכוונה לגאול את הכלל, ואת היחיד רק באמצעות הכלל;  ואולם גאולת הכלל לא נתקיימה, והיחיד נשאר עירום ועריה, ורע לו עתה אלף מונים משהיה קודם שהתחילה התנועה.  האם לא הגיעה השעה להתחיל מן היחיד ומגאולת היחיד ופדות נפשו?

ומשנצנצה שאלה זו בלבבו של יוצר החסידות, שוב לא רפתה ממנו, עד שהיתה לנקודת המוצא של כל מחשבתו העצמית, המקורית.  אמנם אף הוא משתוקק בכל נפשו ומאודו אל ארץ ישראל, והוא גם מנסה נסיונות שונים להגשים את תשוקתו זאת בחיים.  ואולם הגדת הבעל שם טוב יודעת נאמנה, כי היו מעכבים אותו מן השמים, כי לא לו הדרך הזאת ולא עליה תהיה תפארתו, כי עבודה אחרת הוטלה על שכמו, ובין רוצה ובין איננו רוצה – רק אותה לבדה יעשה.

ובחושו את כל אלה עמד כבר מעבר לתנועת שבתי צבי, ונתגבר בקרבו פנימה על המשיח האחרון ועל כל בני מינו.  אפס, כי מדי צאתו מחוג זה שחגו המשיחים הישראלים והלאה, נתקל פתאום במחולל הנצרות – ומלחמה חדשה ניעורה בקרבו.

ב: כנגד אותו האיש

אדם זה מישראל, שנועד ליצור את תנועת החסידות, היה בעל הרגשה אישית עצומה וחריפה עד למאוד.  מראשית ימי נעוריו הגה בספר תולדות אדם, שנברא יחידי בעולם.  רבי אדם בעל שם טוב זה, שההגדה שמה את כתביו אור לעיני מייסד החסידות, הרי הוא האדם בהא הידיעה, שאת גאולתו ואת תורתו ביקש רבי ישראל עד שלא עמד על דעתו העצמית, ועוד יותר אחרי כן.

ואולם האם לא את הדבר הזה ביקש כבר זמן רב לפני כן אותו האיש, שחי בתקופת המפלה המדינית של עמו ופרש לעבודת היחיד על פי דרכו, עד שיצא למקום שיצא?  האם לא נואש גם הוא מן הכלל, ובפנותו את לבבו אל היחיד הסיח את דעתו מישראל עמו וגרם למה שגרם?

ובעוד רבי ישראל שואל את שאלתו הקשה, ותרדמה נפלה על עיניו, וירא והנהו עומד על טבלה אחת עם אותו האיש – וייבהל.  העם לא עלה מן הפחת רק למען הילכד בפח?  העל כן ניצח את המשיח לישראל למען הינצח על ידי המשיח לגויים?  העל כן סבלו גם היחיד גם הכלל אלפי שנות עמל ותלאה אין קץ מבלי אשר תשווינה כל פרי?  היה לא יהיה כדבר הזה.  החבלים חבלי לידה הם, והצער צער היצירה הוא.

לא רק "רבי אדם בעל שם טוב" הוא סמל;  גם "רבי ישראל בעל שם טוב" סמל הוא.  ושני הסמלים באיש אחד נתגשמו, ביוצר החסידות.  אדם – היה רעיונו הראשון;  ואולם ישראל היה רעיונו השני.  אז נפקחו עיניו וידע, כי הדבר אשר אליו יישא את נפשו הוא:  גאולת האדם מישראל.

ג: רב סעדיה גאון

וכאשר נתגבר רבי ישראל בעל שם טוב על הסכנה השניה, הקשה לאין ערוך מן הראשונה, פנה לאחוריו וירא תמונה גדולה ונישאה עולה לפניו ממרחקי העבר, ומראה לה כמראה הוד פני רב סעדיה גאון.  וישמע את התמונה מדברת אליו:

"אף אנוכי כמוך, אח צעיר, מאות בשנים לפניך ראיתי את עצמי ואת כל עמי עמדי בבואנו עד המשבר;  תאוות הגאולה קודחת יוקדת בקרב כל אחד מאתנו, ומשיחים צצים כעשב הארץ, והם הולכים ובאים ומאומה לא ישאירו אחריהם, מלבד מינים ממינים שונים וכיתות קטנות עם גדולות שמבקשות הרבה ואין מוצאות אך מעט.  ובראותי את כל זאת נקעה נפשי מעל השבילים הצרים והמעוקלים ומעל ההולכים בצידי הדרכים, ואפנה את מחשבותי אל הדרך הישרה והגדולה שבה עוברת אומה זו מימי עולם, עוברת ונתקלת וקמה, נופלת וקמה מן המינים שמסביב שתו עליה, ומן המלחמות עם המינים.  מן המשיחים שלא משחו ושלא נמשחו, ומן הגואלים שלא גאלו ולא נגאלו, הסיבותי את לבבי אל עצמי ואל עמי, ואבקשה לתקן את עמי על ידי תיקון עצמי שלי.  את עמלי ויגיעי, את מלחמותי וניצחונותיי, את פשרותי ואת חדשותי, את אמונתי ואת דעותי, אל עמי הסחתי.  ואם רב או מעט עשיתי – אנוכי את חובתי מילאתי גם לעמי גם לעצמי, ולא הבטחתי מה שלא יכולתי לקיים.  דרך היחיד שלי, שעברה דרך רשות הרבים של האומה, נבלעה לאחרונה בתוך זו ותהיינה לאחת.  ידעתי גם ידעתי, כי נשתנו העיתים.  ולא הרי המשיחים והמינים שבזמני כהרי המשיחים והמינים שבזמנך.  ואולם אחת הן התשוקות והשאיפות של היחיד ושל הכלל בכל הדורות.  נסה נא איפוא, ישראל אחי, בשעתך, מה שניסיתי אנוכי בשעתי.  מצא ודע את עצמך, את האדם מישראל השוכן בקרבך פנימה, ודבר בשמו ורק בשמו, או אז תמצאנה החדשות גם הישנות, אשר מלבבך יצאו, מסילות אל לבב עמך, ואתה את נפשך תציל באוצר הנשמות הישראל.  לך בכוחך זה והושע את ישראל".

וימים רבים אחרי כן האמין מייסד החסידות, כי נשמת רב סעדיה גאון תחייהו, וכי פילוסופיה דתית חדשה יתן לישראל.

 

ד: פילוסופיה דתית ומוסרית

ואמנם, מחשבה דתית ומוסרית נעלה למאוד הרה והגה יוצר החסידות מלבבו:  אמנות הייחוד הישראלית, שהניחה מקום לכאורה לשניות של אל ועולם, של גוף ונשמה, היתה על פי המחשבה הזאת לאמונת הייחוד השלמה בהחלט;  אל ועולם, נשמה וגוף, היו לאחד שלם שלא יחול בו כל פירוד.  כוח הרצון, שהכריזה היהדות מימים קדמונים, היה מעתה לעצם העצמים, לחיי העולם, והסתירה שבין כל היכולת האלוהית והרצון החפשי האנושי, או שבין הידיעה והבחירה, שנתקשו בה ככה ראשונים ואחרונים, נפלה מאליה, לפי שאין כאן שנים אלא אחד, ומה גם שעצם טבעו של הרצון איננו בחירותו אלא בגבורתו, והוא הוא האנרגיה העולמית, שממנה הכול ובה הכול וזולתה אין כול.  היראה העתיקה היתה לאהבה, ובמידה שנשארה היראה היתה למין יראה עילאה, יראת הרוממות מפני הדר גאון הכול האלוהי ומורא הודו.

עיקרי התורה:  הייחוד האלוהי, הבחירה בחיים ובטוב ואהבת האלוהים, קיבלו במחשבת רבי ישראל בעל שם טוב את צורתם העליונה.  החדש נצטרף אל הישן, ולא ביקש לכאורה לשנות את הישן אלא לזככו ולהביאו אל השלימות הנכספה.  התורה והמצוות לא זזו ממקומן, אלא ששמחת התורה והמצוות וכוונתן הועלו למעלה ראש, לנשמת הדברים וחיותם העצמית.

הכול יודעים כי האחרון, ואולי גם הכי מקורי, שבבית מדרשה של הפילוסופיה הישראלית בערב ובספרד, רבי חסדאי קרשקש, הסביר את עצם הבחירה בשמחת המעשים ובכוונתם, ורק באלו מצא גם את הטעם לשכר ועונש.  ואנחנו לא נדע אם לקחה אזנו של יוצר החסידות שמץ מכל אלו, ואף זאת אין אתנו יודע עד מה הגיעה יכלתו ההגיונית והמדעית לבסס את מחשבתו הגדולה על יסודות מושכלים, ומי יודע אם גם ביקש ביסוס אשר כזה אל המחשבה, שהגיע אליה בעצם מתוך התלהבות דתית של הראש והמוח גם יחד, ש,חכמה מוחא" ו"בינה ליבא" מתלכדות בקרבה ולא תתפרדנה.

ואולם ידוע נדע, כי במידה שנתבררה לו המחשבה הדתית שהחייתהו, נמצא כבר חוץ לתחומה של הפילוסופיה הדתית הישראלית הישנה מיסודו של רב סעדיה גאון וההולכים בעקבותיו, אם להימין או להשמאיל.

 

ה: תלמיד אחיה השילוני

אז ישראל יוצר החסידות את נפשו:  מי אנוכי איפוא?  אם אין אנוכי לא משיח לישראל, כאחד ממשיחי הגולה שהלכו לפני, לא נותן דת חדשה חס ושלום, כאותו האיש, ואף לא פילוסופוס דתי ישראל במובן המקובל – אם כן, מי זה ולמה זה אנוכי?  רבי ישראל, בעל ההרגשה האישית החדשה למאוד והערה למאוד, לא היה מסופק אף כל שהוא בתעודתו הרמה, כי הינה אם אמנם הכול הוא אחד שלם בהחלט, שאין ההבדלה האיכותית חלה בו, בכל זאת הוא עשוי מדריגות מדריגות, החל מן הדומם ועל אל האדם העליו, הלוא הוא הצדיק יסודו של עולם, שכל מיני הנשמות כלולות בו והוא המורכב מכולם יחד, מרגיש בצרתה של כל נשמה, ומכיר בפגמיה של כל אחת, ומוכשר לתקנה ולגאלה.  כי הינה לא רק ההכרה באה מתוך ההרכבה, מתוך אני והוא, נושא ונשוא, אלא גם הגאולה והתיקון אי אפשר להם מבלעדי הניגודים והסתירות.

מעריצי רבי ישראל בעל שם טוב הכירו בו את הצדיק האמיתי, וראו את הנשמות לא רק של דורו אלא גם של כל הדורות מתאספות סביבו לקבל את תקנתן ממנו, להיצרף ולהזדכך ולהיגאל על ידיו.  אמרו עליו חסידיו, שהיה מסתכל בפני כל הדובר אליו ומכיר מיד את תכונת האיש וכל מצוות ועבירות שבידיו, בהיות שהסימנים החיצונים אינם אלא רמזים וסמלים אל העניינים הפנימיים.

אכן, יוצר גדול היה האדם הנפלא, נושא המון עולמות ונשמות בקרוב;  ואף המאמרים הקצרים שנפלטו מפיו, והמשלים הנעלים שנמסרו לנו משמו, עדים הם לנשמת היוצר האמן ששכנה בתוכו.   ואף אתה אל תתמה, שנראה לבני סביבתו כשותפו של הקדוש ברוך הוא לכל מעשה בראשית.

ואולם בעיני עצמו לא היה לכאורה גם במדריגתו האחרונה והעליונה אלא "תלמידו של אחיה השילוני", ובכן רק מפנה דרך אל אשר יבוא אחריו , רק מבשרו של האדם העליון, של הצדיק והגואל, אשר אליו נכספות גם כלות כל הנפשות הסובלות מן העולם ועד העולם, אליו תתפללנה ולא תערוכנה, אשר לשמו ולזכרו כל חטאתם וכל תשובתם, כל ירידתם ועלייתם, כל מעבדיהם ומעייניהם.

 

ו: האדם העליון ותכונתו

גם האדם העליון הוא יצירה ישראלית עתיקה, ולו שמות משמות שונים לפני שינויי הזמנים:  הוא איש האלוהים, הרואה, הנביא או התנא, האמורא, הגאון, אף כי המשיח אשר יגאל מן הגלות הגשמית והרוחנית?  הלוא הם בני האדם העליונים, אשר אל מוצא שפתיהם ייחלו ועולמות שלימים בדיבורם ייבראו, הלוא הם הבחירים והקרואים, הנזירים והגדולים מאחיהם, שכל העולם לא נברא אלא לצוות להם, בחינת אפס שאינו נעשה דבר מה אלא לכשיתחבר אל המספרים היחידים, או בחינת אשה גולם, שאיננה נעשית כלי אלא בידי איש.

ואולם בתנועת החסידות הגיע פולחן האישיות הגדולה עם מרום קצו;  ולא נפלה החסידות אלא לפי שלא נמצאה אישיות שיכולה למלא את כל התביעות שמגישים אליה ואת כל החובות שמטילים עליה, אישיות ראויה לפולחן אנשים מישראל, סרבנים וטרחנים ותבענים ביותר.  אפס, כי ההשתוקקות אל האדם העליון עזה ועצומה בלבב אדם מישראל כאז כן עתה, ואולי גם עתה יותר מאז.

האדם העליון, שעלה במחשבתו של רבי ישראל בעל שם טוב, הוא כליל האהבה.  תלמידו העתיק של אחיהו השילוני היה סמל דמות הקנאה, והוא מעיד על המניע הפנימי שלו:  קנא קנאתי לה' צבאות אלוהי ישראל, כי עזבו בני ישראל בריתך.  ברם הקנאה איננה אלא הצד השני והצל של אהבה.  ולפיכך בא תלמידו החדש של אחיהו השילוני לעולם – כמו שהעיד על עצמו – ללמד לישראל מידת האהבה עצמה בשלוש צורות התגלותה:  אהבת המקום, אהבת התורה, אהבה ישראל;  ואהבת הבריות כלולה באהבת ישראל.

מתחילה ניתנה תורה לישראל באונס, שכפה עליהם הקדוש ברוך הוא הר כגיגית, ומשבא רבי ישראל בעל שם טוב חזרה תורה וניתנה לישראל באהבה ובשמחה – ועדיין לא זזו מכאן, ולכשתמצא לאמור:  עדיין לא הגיעו לכאן.

(1924, "קולות").

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה