_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בליל ראש שנתם

בר טוביה

לתוכן הענינים

 

גיראסים בן אנדרי צ'רבאקוב, רבן של כל בני הגולה – אמיגראנטים בלע"ז – הסוציאלדמוקראטים במקומות התורה שבמערבא, מתהלך זה זמן מה נדכא ושחוח.  קומתו הזקופה כמו נכפפה, ואף עיניו הרמות שחו כמעט.  נדדה שינה מעיניו, ותיאבון האכילה הופר.  אף עבודה זו, שהיה עובד לכת דיליה מתוך אהבה ושמחה, פג טעמה וניטלה חיותה.  רעיון אחד מנקר במוחו ואיננו נותן לו מנוחה: האינטליגנציה איה היא?  אינטליגנציה זו, שהיתה בולעת כל מלה שיצאה מפיו או מפי כתביו כבכורה בטרם קיץ, שהיה מושל בה, לכאורה, יחידי כמעט במשך עשרים שנה ומעלה – אנה נעלמה פתאום?!  הגע בעצמך: כל אותה האינטליגנציה, כלומר: כל אותם בחורי הישיבה ובחורותיה, שהיו רצים כצבי לכל הרצאותיו, מוחאים כף לכל דבר שנזרק מפיו, שורקים בבוז על כל מי שנועז לבקר אחריו ברב או במעט, רודפים ומחרימים את כל הנבחרים בו, מושכים את הפועלים אל המדינה שלעתיד לבוא, או את המדינה שלעתיד לבוא אל הפועלים, אך ורק על פי הרצועות והנוסחאות שנעבדו בבית מדרשו שלו; כל הקהל הגדול והנאמן הזה – ברח פתאום מחדר רבו, עזב את רועו ומנהיגו ונתפזר לכל החדרים שבעולם, לרבות חדרי המשחק, שמבלין שם ימים ולילות על הקלפים, הביליארד, הרוליטה וכיוצא בהם... מפני מה ולמה? וכיצד היה הדבר המוזר והמשונה הזה, שאי אפשר היה לשערו מראש ואין להבינו עכשיו?

היהודיה שלו – אשת גיראסים בן אנדרי היתה בת-ישראל – הרגישה מיד במכאובי אלוף נעוריה, אף כי כיחדם תחת לשונו, ולא רמז עליהם אפילו בדיבור כלשהו.  מבין ריסי עיניו הכירה, או נדמה לה שהכירה, גם מעין עקיצה קשה: ויהודוניך איה הם?  – ראשם ורובם של תלמידיו היו מבני ישראל ומבנותיו.  – היא סבלה לא פחות, ואולי גם יותר, מבעלה, ועשתה כל מה שבכוחה להעירו ולשמח את לבבו – מה לא תעשה אשה יהודיה בזמננו לשם בעלה, ולבד שהוא גוי?  ברם כל יגיעה לשווא, וכל אשר תוסיף עמל יוסיף מכאוב ומרירות.  הייתכן?  כל ימיו יגע ועבד בכל כוחו עד שזכה לייסד את חדרו, ולהקיף את עצמו תלמידים ותלמידות – ועכשיו, כשבא אל מטרתו, נתפזרו האנשים כעכברים הללו ויעזבוהו אל נפשו?!

לכאורה לא ביקש גיראסים בן אנדרי אלא להבין את החיזיון המוזר באופן אוביקטיבי – כי זה דרכו להסתכל בכל חזיונות החיים והחברה מתוך שפופרת אובייקטיבית, על פי הכלל הגדול שמסר לתלמידיו ולתלמידותיו: סימן לירידה – סובייקטיביות, סימן לעליה – אובייקטיביות.  הכול היה ברור לו כשמלה זו, ואת הכול היה מפרש ומבאר בעזרת התורה שקיבל מקארל מארכס.  קבלה היתה בידי חסידי צ'רבאקוב, שקארל מארכס לא מסר את כל המפתחות לשיטתו אלא בידי רבם.  ובעל המפתחות הזה, שפתח ואין סוגר, וסגר ואין פותח, היה בורר לעצמו דרך פשוטה וקצרה, ויוצא בה מכל המבוכות, הסתירות והקושיות: דבר טוב כי ייפול בעולם יזקפהו על חשבון הפועלים ויראה בו ראשית המהפיכה, וכל צרה שלא תבוא לעולם, חס ושלום, יקרא לה קונטר-ריוולוציה, ויזקפנה על חשבון הבורגנים.

אמת, כמה וכמה דברים רעים זקף על חשבונם של הבורגנים, אף שהללו לא חלו ולא הרגישו בדבר, וביקשו את החשבונות שלהם במקומות אחרים לגמרי, ולא האמינו כי יש יום ויבוא צר ואויב לעשות חשבון עמהם... ומה היה איכפת להם ולו, לכאורה, אילו היה תולה בצווארם גם את הקולר של תלמידיו שברחו? הרי באופן זה היה "מבין" גם חיזיון קשה זה, על דרך ש"הבין" כל שאר החזיונות, ולא עוד אלא שהיה ממציא לכאורה מנוחה לנפשו הנחלאה, המבקשת פתרונים ואין...

ואולם, ראה זה פלא: דווקא תשובה פשוטה זו לא עלתה על דעתו של גיראסים בן אנדרי, בעל התשובות על כל השאלות שבעולם.  אין זה אלא שקל עליך להשיב על השאלות החמורות ביותר כל זמן שאינן נוגעות אליך.  ואולם כמעט שייגע הדבר אל עצמך ואל בשרך, שאלה דקה כחוט השערה נעשית כהור ההר, הכפוי עליך כגיגית ומאיים לכלותך ולהשמידך.

בינתיים קרבו לבוא ימי החגאות הנוצריים הגדולים, מסביב לראש השנה שלהם.  ליב דייטש[1] אומר בספר זכרונותיו: אנחנו המהפכנים הננו רציונאליסטים ואתיאיסטים.  מתנגדים אנחנו לכל הדתות שבעולם, אלא שאף על פי כן נוהגים אנחנו לחוג את חגאות הנוצרים לכל פרטיהם.  מפני מה החמירו על עצמם הרציונאליסטים-האתיאיסטים-המהפכנים הללו לחוג דווקא את חגאות אדוניהם הנכרים, והרי אפילו אבותיהם כשעמדו לפני הפריץ לא היו משוררים אלא "מה יפית" שלהם ולא את שירי הפריץ?  דבר זה צאו ושאלו את המהפכן הגדול ההוא וחבריו.  לעניננו דיינו דברים כהוויתם.  חוגגים – וחסל.  ובהיות שבעיר מגורי הגיבור דנן גרו עוד שני מהפכנים, וגם הם בעלי נשים יהודיות, הנהיגו מנהג נאה זה: את חג הלידה היו חוגגים בבית גיראסים בן אנדרי, את ראש השנה המערבית חגגו בבית מקורבו, בן אדם שני במעלה, עד שבא ראש השנה של הכנסיה המזרחית ונתכנסו כל בני חבורות המורדים למיניהם לבית השלישי, שהיה נשוי לאשה יהודיה עשירה ביותר, והיו הולכים וחוגגים כל אותו הלילה ויום שלמחרתו, עד שלא ידעו בין ארור המן לברוך מרדכי.

ובכן, ויהי בליל ראש השנה המזרחית בבית רחל בת שלמה, או מרת זמיאקוב, על שם בעלה לימוניד בן גריגוריוס זמיאקוב.  כל החדרים זרועים אור גדול.  האולם רחב הידיים טובע בים של אורה ומקושט כיד המלך.  כל כלי הכסף והזהב מנחלת האבות הוצגו לראווה על השלחנות.  מתוך בקבוקים ישנים, שעקבות המילים "כשר לפסח" לא נמחו עוד כליל מעליהם, הזהירו היינות המשומרים לליל זה.  קדלי דחזירי השתרעו בחציפות על גבי קערות כסף נושנות ומלאות חן צנוע, ששימשו כמה שנים ללילות הסדר בבית אבות וסבות יראים ושלמים.  באמצע החדר עמד אילן הנוצרי בקומה זקופה, והביט מלמעלה למטה על הילדים והילדות בני התערובות, שטיפוסם היהודי בולט ביותר, כמו להכעיס את אביהם היהודי או את אמם היהודיה, והם מרקדים סביב לו ומזמרים שירי הנוצרי.  הנאספים, בייחוד הנוצרים שביניהם, שמחו לכאורה וימחאו כף.  הנשים כמעט כולן היו יהודיות, ותוגה חרישית נשקפה מבין עיניהן.

שני רוסים עמדו מן הצד, ואחד מהם קרץ לחברו בעיניים מלאות ערמה, ויאמר בלחישה: אימתי יביאו את ה"קוגיל" ויזמרו "מה יפית"? השני דחפו דחיפה קלה ולחש לו: שתוק ותראה חתונה יהודית כהלכתה...

אחר התחילו האכילה והשתיה כדת החג.  אחדים מן הנוצרים, ואותם השנים ביניהם, בררו ואכלו, בררו ושתו, ויתר הנאספים אכלו ושתו לתיאבון מכל הבא לידם.  ומשנכנס היין לראשם התחילו מזמרים בקול שיכורים ניחר משירות של מהפיכה.  קבוצה קטנה סבבה את רבן של הסוציאליסטים, שישב על ספה בקרן זווית, כולו עייף ויגע.  אלה היו חברים ישנים, חסידים נלהבים לפנים, ועכשיו מתנגדים קרים, או שונאים עזים וקשים.  בלבם שמחו לאידו, ובפיהם דיברו חלקות, זכר לשיעבודם אליו בימים עברו.

אשתו היהודיה ראתה כל זאת והעירה בעל כרחה: נשתנו הזמנים, לא זו השמחה ולא זאת האחדות.  לכאורה אלה החגים ואלה האורחים – והנשמה פרחה.  אין מלה חדשה יוצאת מן הלב, אין תנועה ואין חיים. הכול שינה את טעמו, וכמדומה בלי כל סיבה.  מה קשה להבין כל זה...

כל מלה היוצאה מפיה נפלה כניצוץ בחדר מלא אבק שריפה.  היא ניחמה מיד כי הרימה את המסך, ותתעצב אל לבה.  ואולם מלה שיצאה מן הפה אין להשיב.  הקבוצה הקטנה שמסביב להם הלכה וגדלה, והאוויר בחדר הלך הלוך וכבד.

ברגע אחד נשכח אילן הנוצרי עם הילדים, היין עם השירות.  כל הנאספים עשו את אזניהם כאפרכסת.

יהודי ליטאי גבוה ודק, ומשקפיים לו כחולים על עיניו קצרי הראות, עמד והוכיח, שהתנועה פנתה יותר מדי אל השכל, ומתוך קוצר ראות משונה לא הכירה בענייני הלב, וראיה לדבר, שלא התבוננה כלל לעניינים הלאומיים של האומות השונות המתרוצצות בקרב המדינה – והטאטארים והיאקוטים יוכיחו.

נכנס לתוך דבריו יהודי פולני בעל קומה בינונית, מגודל בשר, ומראו כיהודי שזה עתה גזזו את פיאותיו ואת זקנו, ושאל קושיה חמורה: וכלום שמו לב אל העניינים הלאומיים של הפולנים ותרבותם העתיקה, מלאתי שירה נשגבה וטראגיות דקה מן הדקה?  כלום לא גזרה התנועה כליה על עצמה, בשעה שהשיחה את דעתה משאלה זו העומדת ברומו של עולם?

ועד שעמדו היהודים וטענו כנגד הראציונאליות היתירה של התנועה, שלא דאגה לשאלות הלב של הפולנים, הטאטארים והיאקוטים, נתרגש רוסי קטן עבה, בעל פנים אדומות ושמנות, ועיניים לו צרות ומשופעות כעיני החזיר, מעמיקות שבת בחוריהן ומביעות רשעה מרובה וערמומיות, קפץ מזה לזה ולחש ותסס כנחש.  נדמה לו המדובר כיהודי, טען ואמר: אנחנו המהפכנים יודעים היטב, שה"יעוורעאי"[2] אחים לנו, וכן הלאה, מבלי ראשית ומבלי תכלית.  נראה לו המדובר כרוסי מן המהפכנים, לחש לו: כלום אין אנחנו יודעים כולנו, שהז'ידים קלקלו את תנועתנו, וכולי.  הכיר באיש שיחו "רוסי אמיתי", גחין לחש לו בחריקת שיניים: הז'ידים מכרו את גואלנו ואת מדינתנו, ועכשיו הם באים בטענות עלינו.  צריך לעקור אותם מן השורש, להרוג ולהשמיד ולאבד, צריך...

בינתיים עמד בחור לבוש בגדי סטודנט, מיופה ומקושט ככלה זו תחת חופתה, בעל פנים עייפות ומטומטמות, שאבותיו הבורגנים העשירים שלחוהו ממרכז רוסיה, ששם חנותם הגדולה, לחוץ לארץ, וסיפקו לו את צרכיו ביד רחבה, כדי שיעשה שם מה שלבו חפץ, ובלבד שלא יחזור אל ארצו ואל עירו לבלות ימים ולילות ב"חברת היחפים" ולהעמיד את חייו בסכנה.  הימים היו מן הימים הנוראים ביותר: "חברת היחפים" צעקה כל הימים "פרולטריון", "מהפיכה", סוציאליות", והממשלה ענתה כל הימים במלקות, בתליות וביריות...

הבחור הוכיח, שעל צד האמת טעו הוא וחבריו, מנהיגי המהפיכה, בעצם הדבר, ולא עוד אלא שחטאו חטא גדול כנגד "האישיות" שלהם.  הגע בעצמך: מה עניינם של אינדיווידואליסטים שכמותו, של "בני אדם עליונים", של "אריסטוקראטים" מנפש עד בשר כמוהו, אל ההמון המנוול ואל המהפיכה שלו?  "אדרבה, ישקע לו ההמון הנבזה בעבדותו ובשפלותו – כי על כן המון הוא, ואנחנו נעלה מעלה מעלה – כי על כן אישיות עליונה, אריסטוקראטית, שוכנת בקרבנו"...

אמנם כן הוא! – נפל פתאום בחדר קול הברה כקול הרעם בגלגל, וקאצאפ[3], בעל קומה גבוהה, וכתפיים רחבות, ותווי פניו קשים וגסים, ניגש אל פני הדובר בתימהון גדול, וסינן מבין פתחי פיו למרות רצונו: אף זה אריסטוקראט?!

כל המסובים החשו, והקאצאפ, תוך התרגשות גדולה, צעק בקולו העבה והאדיר, עד כי חרדו הבקבוקים על השולחן, והלבבות בלבות היהודים והיהודיות שבחדר:

– אמנם כן הוא!  שקר עשינו בנפשנו, כי הז'ידים הוליכו אותנו תועה!  הז'ידים קפצו בראש המהפיכה, ואנחנו נגררנו אחריהם כבהמה בבקעה!  כנגד מי, כנגד מה נלחמנו?  אנחנו אהבנו את ה"צאר" ואת ה"צירקוב"[4] ואת ה"פאן" אהבנו, כן, אהבנו ועדיין אנחנו אוהבים!  שקר שמנו בנפשותינו ודרשנו ימים ולילות כנגד עצמנו, כנגד הוכחותינו העמוקות, המשורשות בכל פינות נפשנו!  עלינו להודות פעם אחת על האמת!  עלינו להשליך את המסווה מעל פנינו!  כל עבודת חיינו מוטעית היתה – ואנחנו אומללים אנחנו, אומללים מאין כמונו!  כסומא בארובה הלכנו אחרי מנהיגים עיוורים, הרואים את הכול בעיני הז'ידים ולא בעיניים שלהם, עיני רוסים אמיתים!  מוגי לב אתם, את הז'ידים אתם יראים, שפנים אתם, נשים!...

הקאצאפ, ששתה כבר יותר מרביעית, שאף רוח בכבדות.  נצטלב, צעק, בכה ואיים... האנשים נבוכו בתחילה, ולא ידעו מה לעשות ומה לענות.  כל הילדים והנשים רעדו.  רחל בת שלמה, עקרת הבית, נתעוררה ראשונה, ונתנה צוו אל האומנת להוביל את כל הילדים אל הקומה העליונה.  ובעודנה עושה כל וכה, ופריץ רומיני, בעל אחוזות במחוזות הנגב, שפניו יפות, ועיניו הקרות מביעות פקחות מבין הריסים הארוכים המכסים אותן, פנה אל עבר הרוסים, ויאמר מתוך מנוחה שלמה:

– גאים אתם, הרוסים, גאים יותר מדי.  חייכם, אילמלא הייתי רומאני הייתי בוחר להיות טאטארי ולא סלאווי... אמת, טעינו בכל עצם העניין, כלומר: טעינו וחשבנו, שהיהודים מוכשרים לעשות את המהפיכה בשבילנו.  אנחנו לא הוקרנו, כמובן, את תכונת היהודים, אלא שנדמו לנו ראויים למלאכה קשה זו על פי מצבם, מזימותיהם ותעלוליהם וחריפות שכלם.  ביקשנו להשתמש בכל אלה למטרתנו, קיווינו שהיהודים ישחררו אותנו מן העול הנורא, הרובץ על צווארינו, אלא שטעות היתה בידינו.  לא הם, ועל אחת כמה וכמה לא אתם.  האשכנזים, הם שעתידים לשחרר אותנו...

האוויר בחדר נעשה מחניק.  היהודים הורידו את ראשיהם. הרוסים הרימו את אגרופיהם...

גיראסים בן אנדרי הביט בים התאוות הסוער לפניו וישתומם, כי אין בו כוח כל שהוא לגעור בים ולהשתיקו, כדרכו מאז.  זה לא מעט דיה היתה מלה אחת בשעתה שיצאה מפיו להכניע מתקוממים רבים ועצומים מאלו, ועתה סר כוחו, ניטל הדיבור ממנו, וכל עבודת החיים שלו נדמתה לו, בפעם הראשונה בימי חייו, בטילה ומבוטלת מעיקרה.

והחדר הולך וסוער.  הכול מדברים בבת אחת, ואין איש שומע את שפת רעהו.  המילים "ז'ידים" ו"מרגלים" נשמעות מכל פינה ומבשרות שעת עברות... פתאום נכנס המלצר והכריז: רבותי, הגיע זמן שתיית שאמפאניה של חצות הלילה!  מיד נכנסו אחריו השפחות כשהן נושאות טסי כסף, ועליהם בקבוקי יין שאמפאניה וכוסות, וכהרף עין קפצו שני יהודים וילנאים מתוך התלהבות חסידית עזה ומשונה, חטפו שלוש כוסות, מילאו אותן יין וכבשו להם דרך אל גיראסים בן אנדרי, מסרו לו את הכוס, וכל אחד הרים את כוסו שלו, ושניהם צעקו בבת אחת: גיראסים בן אנדרי, בברכת ראש השנה!  חברים, בברכת ראש השנה!  לשנה הבאה בקריית פטרוס!  הלאה הצאר!  הלאה הבורגנות!  תחי הרפובליקה הרוסית ויחי גיראסים בן אנדרי, הפרזידנט הראשון של הרפובליקה הרוסית הסוציאליסטית!  לחיים, חברים!  לחיים, גיראסים בן אנדרי!

ותוך כדי דיבור הריקו את כוסותיהם, ויאחזו איש ביד אחיו, וירקדו ריקוד של חסידים מסביב לגיראסים בן אנדרי, שעמד בתווך עם כוסו, פניו אורו כמעט, ומעין בת צחוק רחפה על שפתותיו.  וכשהלך העיגול ונתרבה מסביב לו, ומספר המרקדים עלה מרגע לרגע, פתח את פיהו ויקרא: לחיים, חברים!  אנוכי שותה לשם המהפיכה, לשם תורת קארל מארכּס, לשם אחדות האינטליגנציה מסביב לדגל שהרימותיו זה כעשרים שנה!...

גיראסים בן אנדרי מצא את עצמו, ויבקש גם לדרוש דרשה ארוכה כדרכו.  ואולם אשתו היהודיה לא ידעה נפשה.  כל מלה ששמעה בערב זה, זאת הפעם הראשונה בימי חייה, נתקעה בלבה כחץ שנון.  היא שכחה את בעלה ואת מכאוביו, את התנועה ואת מניעיה.  זכרונות עתיקים, מקדמות ימי ילדותה, נישאו לפניה בסערה, והיא לא הבינה מה.  ומתוך הסערה ניגלו לעיניה מילים חקוקות באש שחורה על גבי אש לבנה: יהודים – מאין ולאן?...

 

[1922, "הדואר"].

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] מהפכן יהודי-רוסי (1855–1938) [העורך].

[2] Ebpeй (רוסית) – עברים, יהודים [העורך].

[3] כינוי של רוסי בפי האוקראינים [העורך].

[4] Церковь (רוסית) – כנסיה [העורך].