_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בראשית ספרותנו החדשה

בר טוביה

לתוכן הענינים

 

"אשה מן הים" היא הנשמה, שואפת למרחקים, נכספת למעמקים. בכוח השאיפה הזאת עברה את הדרך הגדול והנורא מן האדם הקדמון ועד האדם המודרני. בכוח הזה היא בונה את ממלכות-ההווה ואת ממלכות-העתיד, מגדלי-חוסן ומגדלים פורחים באוויר. האהבה למרחקים היא הכוח המניע את הנשמה, בין בשעה שהיא שואפת אל העתיד הרחוק, בין בשעה שהיא שואפת אל העבר הרחוק.

אחרי שנתרחק האדם מרחק רב מן הטבע ומן החיים בחיק-הטבע של בני-האדם הראשונים ונעשה בונה ערים ומבצרים, התעוררה בקרבו האהבה אל הדר-הטבע ואל נועם חיי-הטבע. התחילה הנשמה של האדם העירוני להתגעגע אל ריח השדה, אשר ברכו ה', על מראה העשבים והאילנות, על זמרת הציפרים, על קשקוש האיתים והמזמרות. אז יצאה בת-קול והכריזה: "לכו ונשובה אל הטבע!"

הנשמה הישראלית, שנעקרה זה ימים רבים משרשה והיתה תועה ונודדת בערי-הנכר תחת שמים זרים, סובבת יומם בחברה, אשר לא שמעה דבריה, לא הבינה מחשבותיה, וכלואה ברחובות-צחנה, חסרי-אוויר, חדלי-אור, – נשמה זו היתה ניעורה פעם בפעם בהגיע יום-השבת, פושטת את הבגדים הצואים, מעבירה את החלודה שעלתה עליה, ומשוררת בהתלהבות ובהדבקות את שיר-השירית של האהבה הטבעית, אשר רשפיה רשפי-אש, שלהבת-יה, את שיר-השירים של הטבע כולו, המלא הוד והדר והעוטה אור כשלמה.

אבל רחוק יותר מדי היה הטבע הריאלי מן הנשמה הישראלית, מסתתר בחביונם של שמים רחוקים. אדם מישראל שהיה אומר שירה על  האשה ועל השדה – שכינה נוגה וענוגה, מטיילת ב"חקל תפוחין קדישין" היה רואה לפניו. לפני שכינה זו היה שופך את שיחו, בחיקה היה מבקש את המנוחה ואת המרגוע.שם במרומים, בטבע-של-מעלה, היתה שבה השלהבת אל הגחלת, היו מתאחים קרעי-הנשמה "למיהווי אחד ברזא דאחד".

קשה היתה הירידה במוצאי-יום-מנוחה מן העולמות העליונים, וקשה ממנה  העליה אחרי ימות-החול, ימות-הטלטול והנדידה, פיזור-הנפש וגסות-החיים. ופעמים שהנשמה טבעה ביוון-מצולה, והרפש חדר ונכנס לתוך-תוכה – והיא מתנפלת לפני כיסא-הכבוד, מתכפשת, מתפלשת באפר וצועקת צעקה גדולה ומרה, צועקת ואינה נענית. ננעלו שערי-שמים, נסתלקה השכינה, ופניה לא ייראו גם ברגעי-הקודש המועטים....

קשה העליה ולא כל אדם זוכה לה – והגעגועים כל כך גדולים, כל כך נוראים – הגעגועים אל הטבע, הגעגועים אל חיי-הטבע...

אבל איפה הוא הטבע, איפה הם חיי- הטבע של הנשמה הישראלית – זו ה"נשמה דאזלא ערטילאית", שאין לה גוף ואין לה דמות-הגוף, הנשמה הנידחת, ההולכת מארץ אל ארץ, הגולה מלשון אל לשון, הנשמה הנדכאה, הנכנעת, שאינה יכולה לאהוב, שאינה מעזה חשנוא?

אז תחלום הנשמה על העבר הרחוק, ובחלומה היא רואה את נקרות-הצורים ואת סעיפי-הסלעים, את מדבר-יהודה ואת יער-הלבנון, את הררי-ציון ואת גדות-הירדן, את הנביאים ואת שפת-הנביאים, את היפה בנשים ואת דודה הצח והאדום.

טהורים היו חיי-המשפחה ובשעת-טומאה היו באים במי-המקווה וטהרו. אבל מחיי-המשפחה וממי-המקווה היה נודף ועולה ריח קשה של אגמי-רפש, והאיסטניסים היו נחנקים, נחנקים אחד אחד וכלים.

טהרה היתה במשפחה, –  אבל איפה היתה הלהבה, להבה-האש, הבוערת עד לב-השמים, היוקדת עד שאול-תחתית? איפה היתה הסערה, סערת הגלים, העולים שמים, היורדים תהומות? האהבה העזה ממוות, הקנאה הקשה משאול, – איפה היו?

הבנים היו יושבים ומבכים את טהרת-המשפחה, ותמהים היו ואומרים: וכי אפשר לו לצדיק בלא נפילה וקימה? ולא פעם אחת ולא שתי פעמים, אלא שבע יפול צדיק וקם!

הלאה מן הגזירות המלאכותיות, מן החומרות הבלתי-טבעיות, אל הטבע, אל חיי-הטבע! – צעקה הנשמה הנחנקת בשארית כוחותיה, ומנבכי העננים הרחוקים אשר במזרח הרחוק תמונה עולה לקראתה, תמונת שולמית, סובבת ברחובות-ירושלים, והיא מדברת שפת-הנביאים, ואת שאהבה נפשה היא מבקשת. נהדרה התמונה ומושכת, מושכת בחבלי-קסם, בעבותות אהבה.

זעקה, צעקה הנשמה – ואין מושיע,  ואין גואל....

אז באה המאה השבע-עשרה, המאה של הדת הטבעית והמשפט הטבעי, המאה של ההתקוממות נגד הנצרות ונגד הפאודליות, ותבוא הרוח ותגע בכל המקומות שבני-ישראל נחיתים שם, ויחי העם ויעמוד על רגליו ויאמר להשליך מעל צווארו את העול הקשה, עול הרבנות ועול הגלות, לשוב אל ארץ-האבות ואל תורת-האבות. שם ביקש העם את הטבע, את חיי-הטבע של הנשמה הישראלית.

ארץ-ישראל, תורת-הנביאים, הדר-הטבע, קסם-האהבה – אלה הביאו, אלה הניעו את התנועה הזרה, שהיא כל כך קרובה וכל כך רחוקה, שכולה סודית, שכולה אגדית, היא ונשמות מנהיגיה –  שבתי צבי, נתן העזתי, חוה – נשמות פשוטות ונפלאות, עוגבות ושואפות, מטמאות וטהורות, נשמות "דכסיפין למחזי זיו דזעיר-אנפין".

גדולה היתה התנועה, כבירה ונוראה, יותר משתי-מאות וחמשים שנה עברו מן הימים ההם, והגלים, שהכתה התנועה ההיא, עודם הומים, עודם רועשים, פה – בשצף-קצף של גלים מכלים שרידי-ספינה מיטרפת בים, ושם – בהמולה נעימה של גלים נושאים אניה אל מחוז חפצה, אל החוף המקווה.

אצו, רצו הגלים, ובמרוצתם עזבו גל אחד מאחוריהם. או נועז בגל הנחשל להשתיק בקול-המונו את המיית כל הגלים, את קולות כל המישברים. "כל  מקום שהצדיק שורה, שם ראץ-ישראל, שם השכינה שרויה" – הכריז הגל הנחשל. אבל לא עברו שני דורות והגל התחיל שואף אל הים. שממנו נפרש. בדור השלישי של החסידות תפשו למלכות את הראשון לפושעים המדיניים של יהודי-רוסיה והושיבו אותו במצודה שבפטרבורג. הפושע היה – הרב מלאדי, ופשעו – שהיו אומרים עליו: "מאסף ממון הוא להקים את סוכת דויד הנופלת".

בת הגלים, שהכתה התנועה המשיחית במאה השבע-עשרה, היא גם הספרות העברית החדשה. יוצריה: משה חיים לוצאטו ואברהם מאפו – הן שתי נשמות, שהיו יונקות מן הש"ציות, האחת ישר והשניה דרך החסידות.

ובכל אחת ואחת מן הנשמות האלה שתי נשמות היו מתרוצצות: חוקר ו מקובל בנשמת הראשון, משכיל ופייטן בנשמת השני. טועים הם אלו החושבים, שייחוסם של המשכילים הראשונים אל ההשכלה "בת-השמים" היה ייחוס-של-פייטנים. המשכילים בישראל – כמו בכל שאר העמים –   היו בעיקרם בני-אדם, שההרגשה הפיוטית זרה היתה לרוחם, בני-אדם שנתרחקו מעולם-ההרגשות בכלל. אבל לפי שחותרים היו האנשים האלה חתירות תמידיות מתחת מתחת לנשמה, נמסה נשמתם שלהם והיתה לנאד-של-מים, מוכן ומזומן בכל עת ובכל שעה להוריד דמעות. אותה הרגשנות, אותה הבכיינות, שבהן הצטיינו בני-האדם הללו, חלושי-הנשמה  וקהי-הרגש, ושבהן התייחסו8 אל האלה-האלילה "השכלה", הביאו את הבלתי-בקיאים-בדבר לידי הטעות האמורה, כלומר: לחשוד את עובדי-ההשכלה בהרגש/ה דקה או – אף בפייטנות. בעיקר הדבר אין החוקר והמקובל, המשכיל והפייטן, אלא שני הפכים. הפייטן איננו ניזון אלא מעולם-ההרגשות, בשעה שהמשכיל אינו עוסק אלא בהריסת אותו העולם עצמו.

אבל משה-חיים לוצאטו ואברהם מאפו ניצחו שניהם את האורב, שישב בחדרי-נשמתם. הראשון – את החוקר, השני – את המשכיל. הראשון – ביודעים, השני – בלא-יודעים.

אראלים ומצוקים אחזו בארון-הקודש. ניצחו אראלים את המצוקים – וניצח ארון-הקודש.

אז שר משה חיים לוצאטו את שירת "מחקר מתבודד" (" לישרים תהילה"). משעה שניתנה תהילת "ברכי נפשי" לא היתה לשירה העברית שירת-טבע כשירת-הטבע של רמח"ל.

משה חיים לוצאטו  היה לא רק הראשון למשוררי הספרות העברית החדשה. הוא נתן לנו גם את שירת-הטבע הראשונה בספרותנו זו. הוא שם פה לאילם, ניתק את העבותים, שנאסרה בהם הנשמה הישראלית, הנחנקת באי-טבעיות, הצמאה לטבע.

בימים ההם פתחה הנשמה הישראלית, אשר נאנקה דום זה רבות בשנים, עוד הפעם את פיה ולא נאלמה עוד. אבל מן הגלות לא נגאלה, מן הפיזור לא ניצלה.

ומשה חיים לוצאטו ידע פתאום, ידע בכל נימי נשמתו, בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו שהוא, הגומר והמתחיל בספרות, הוא גם הגומר והמתחיל בחיים – הוא הגואל, הוא המשיח. הוא ידע, כי בו נתגלתה, בו נתרכזה רוחה של כל האומה, רוחם של כל הדורות אשר היו ואשר יחיו, רוחם של כל הקרבנות אשר נשחטו ואשר יישחטו – והרוח קורא באזניו קול גדול לאמור: " לכה והוצא את עמי בני ישראל מן הגולה!".

על אדמת-צפת דרכו עוד הפעם רגלי משורר חולם חלומות-החירות, גומר ומתחיל. שם חיו, שם פעלו בתקופות שונות משוררים חולמים, גומרים ומתחילים כמוהו: רבי שמעון בן יוחאי. האר"י וגוריו. שם נשבה הרוח בחזקה בימות התנועה הגדולה של המאה השבע עשרה. שם ניסו האודים המוצלים מן האש במאה שלאחריה להדליק עוד הפעם את המדורה. שם – קיווה לוצאטו – עוד עוממות בסתר הגחלים. אך יצא הניצוץ –  תוצת האש, תתפרץ הלהבה.

לא היתה השעה ראויה ולא באה הגאולה. כבה הניצוץ והגחלים נשארו עוממות כשהיו. משה חיים לוצאטו לא היה לגומר ולמתחיל בחיים. הוא לא היה אלא גומר ומתחיל בספרות. הוא גמר את הספרות הרבנית והתחיל את הספרות הלאומית.

עברו הימים – ודבר נפל בעולם הנשמות. נשמה רכה ודקה של חסיד-משורר ירדה לעולם. ימים רבים היתה נשמה זו חבויה מתחת לנשמה תורנית ועקשנית של מתנגד, – זו הנשמה, שהיתה אחר כך ספקנית ומקשנית בחברת המשכילים – אז התחילה הנשמה מתבגרת, מתנערת, ובהתנערה פגעה בעולם-הרזים של הקבלה והחסידות. נפקחו עיני הנער – ומבעד הערפל ראה עולם חדש לפניו. התורה הנגלית ביחד עם העולם הנגלה מתקטנים, מתכווצים, לעומת התורה הנסתרת והעולם הנסתר, תורה עמוקה מני ים ועולם אין-סוף. הספרים הארוכים, הספרים העבים, הלומדים המתמידים, הלומדים הבטלנים – כצללים חולפים עוברים לפניו, והם דוממים ואינם מגידים מאומה, ומדי עברם יחרד הנער חרדה גדולה... הנער הרגיש, כי הוא רואה ואינו נראה, כי זר הוא אל הסביבה, פורש מן הציבור ומשכינת-הצבור.

יחידית היא נשמת-המשורר בעולם. היא רואה ואינה נראית, ומה שהיא רואה בעיניה שלה, רואה העולם בעינים אחרות לגמרי. ופעמים שהיא רואה המקום שהעולם אינו רואה, ואינה רואה במקום שהעולם רואה.

בעינים הללו, בעיניו של המשורר, השכיל הנער להסתכל בעולם, ושבילי הרקיע התחילו להיות נהירין לו משבילי קובנה עם בתי-מדרשיה ובתי-כנסיותיה, ישיבותיה ו"מנייניה".

אבלה, אפלה האדמה, אין קרן-אור, אין טל-של-תחיה. בעננים שחורים מקופל ההווה, בתהום אפל שוקע העתיד. חורבות מסביב, ומן החורבות בת-קול יוצאת והיא מנהמת כיונה:

צר לי עליך, המשורר, בן אוני!...

נרדך יבאש פה מצחנה ורפש,

ומרחב-יה אין לך להלך-הנפש[1].

אז יתהלך הנער-המורד בשמי-השמים והוא חולם חלומותיו על השמש ועל הירח ועל הכוכבים. ויש אשר רעיון יתנוצץ במוחו – והוא את ז'נווה לא ידע ואת שמע "האזרח מז'נווה" לא שמע – כי טוב הטבע, יפה הוא ונהדר במקום לא עבר בו איש ולא ישב אדם שם, וכי בא האדם ויטמא את נחלת-אלוהים וישם אותה לתועבה.

מתלכדת, מתדבקת נשמת-המשורר בנשמת-העולם, והיא יונקת מן המקור, יונקת ומתמלאה, מתמלאה על כל גדותיה ומשתפכת בשירה, נעות השפתיים והן דובבות את השירה: "ברכי נפשי".

בימים ההם התחילה התמונה, תמונת שולמית, להתגלות לפניו, בראשונה לפרקים, ואחר כך לא משה מנגד עיניו. אל כל אשר יפנה היה רואה את שולמית סובבת ברחובות-ירושלים, והיא מדברת שפת-הנביאים, ואת שאהבה נפשי נפשה היא מבקשת, והיא כולה תובעת ומשכת.

הנשמה הדקה של החסיד-המשורר חוזה חזיונות, מקבלת רשמים, והנשמה הגסה של המתנגד-המשכיל, שנשתעבדה אל הראשונה, תופסת הרשמים, תופסת בחזקה, בעקשנות, ואינה נותנת להם להימחות, להתמזמז, אז ידע אברהם מאפו, שהגיעה  שעתו לומר שירה, שירתו שלו.

הדר-הטבע, נועם חיי-הטבע, קסם-האהבה, ארץ-ישראל, שפת-הנביאים – הקולות האלה משתפכים למנגינה אחת, מנגינת המשורר על "אהבת-ציון ועל " אשמת-שומרון".

ב"עיט-צבוע" יצאה נשמת-המשורר לחוץ לארץ, ומיד פנה הודה, נחלש כוחה. פה לא יכירנה מקומה, מעפר אחר היא צומחת, מתפרנסת, מעפר-ארץ-ישראל. החוש הטבעי של המשורר כאילו מרגיש את זרות-הסביבה, ומבלי דעת הוא מוביל את גיבורי-המחזה "מהכא להתם", אף על פי שאין צורך מיוחד לזה. ויש אשר נשמת-המשורר מתעוררת, והיא שוברת את מוטות-עולה והולכת קוממיות אל מקור מחצבתה. באחד מרגעי-ההתעוררות נחרזו הפנינים, שהן מפוזרות במכתבים שכתב עזריאל בארץ-ישראל.

תקופת חזקיהו המלך וישעיהו הנביא – תקופת-התחיה של עם-ישראל בארץ-ישראל – זוהי התקופה החביבה על אברהם מאפו. אליה הוא שואף וממנה שירתו חיה.הציפה לתחיית האומה, הקיווה לגאולת הארץ? אברהם מאפו לא היה משורר ההווה, לא היה חולם חלומות-העתיד; הוא היה משורר-העבר, חולם את חלומות-העבר.

מן הנפילה הזמנית ב"עיט צבוע" קמה נשמת המשורר עוד הפעם ותשיר את שירתה האחרונה, את השירה על תקופת-התחיה בימי שבתי צבי.

לא זכה העולם לשמוע את "שירת-הברבור" של אברהם מאפו. החסידות – זו הבת הקמה באמה – נקמה הפעם אכזריה ביולדתה.  היא שלחה את אנשי שלומה, והם עשו כלה בשירת-המשורר ולא נותר ממנה כי אם שריד ופליט.

אכזריה היתה הנקמה ואכזרי ממנה כאב-המשורר, אשר נטרפה בת-זקוניו, אשר אבדה, מבלי שוב עוד, שירתו האחרונה, אבלה נסתלקה נשמת-המשורר מן העולם, לנצח נסגרו עיני חוזה חזיונות-העבר.

אז באו ימים אחרים וגלים אחרים נישאו על פני-הים. חלומות חדשים באו, חלומות ותקוות לימים יוצרו, לימים-של-חירות, לימים-של-שויון. אז תכלה כעשן ממשלת זדון, אז תפרח כחבצלת מלכות שדי ושלטונו על כל המעשים, על כל הברואים.

רבים, ניצים, גלים בגלים. נלחמים חלומות בחלומות, חלומות העבר הרחוק בחלומות בעתיד הרחוק. נלחמים בזעף, נלחמים בעברה.

אבל הגלים השבים טרם ייבלעו, חלומות-העבר טרם ייכחדו. רותחים, רועשים הגלים השבים, חיים קיימים חלומות-העבר.

 

(1907, "השילוח").

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] הציטוט מתוך השיר "סילוק שכינה" מאת יהודה ליב גורדון.  השיר המלא זמין כאן: http://benyehuda.org/yalag/yalag_031.html  (הערת פרויקט בן-יהודה)