_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

באולם התמונות (דגא הצייר)

בר טוביה

לתוכן הענינים

נשים עולות מן הרחצה, מטפסות בשיניהן על הכתלים, כובסות או מכבשות  – ועל הכל נקיבות מחוללות: נקיבות מחוללות בבית תלמוד למחול, באולם המחול, על בימת המשחק, לפני הקהל או ביניהן לבין עצמן, בשעת המחול כשהן עומדות מפושקות רגליים, או הרגל האחת כבר מורמה והשניה טרם הורמה, ובשעת ההכנה אל המחול כשהן מכסות את מערומיהן בגד-קל-ושקוף העשוי-לכך, וזקן שחור אורב להן מאחוריהן, נראה ואינו נראה מתוך הצללים, בשעת גמר המחול, כשהן עייפות ויגעות וראשן סחרחר, ויצירי עופרת ועוגביהן להן ישברו.

ידיים, ידי נקיבות, ועל הכול – רגליים, רגלי נקיבות, רגליים עצמניות, רגליים עצבניות.  והינה גם – גוויות, גוויות של נקיבות, ערומות כיום היוולדן, מאחוריהן מאחוריהן תתראינה, ומראה להן כמראה בנות נחשים ערומות וחלקלקות, – והפנים איה הן?  הפנים מכוסות מסווה או מעולפות צל עב, ואם יש אשר תתגלינה – ונסוב הרואה אחור מגודל הפחד, או מגועל הנפש, או משניהם גם יחד.  הפנים: פני החיה, או פני הבהמה, הפה: רחב, לא מוצק, או גם מפהק, העיניים: שיעמום וטמטום תבענה.  וכל השרטוטים חרושים תאוות רעות: תאוות החיה והבהמה.

כוהנות היופי תאמרו – והן מפיקות כיעור וניוול.  אלילות האהבה תדמו – ואדם אין אשר יאמין באהבה אחרי ראותו אותן הכל מערומי נבלותן.  שדות התאווה – יעלה רגע אחד רעיון בלבבכם, ורגע משנהו תקראו בפה מלא: גירא בעינא דשיטנא!  אין השטן שולט בבני האדם כשהוא מראה להם בנות חוה בצורת הבהמה והחיה.  הנקיבות האלה לא תצודדנה את הנפשות וגם את הגוויות לא תגרינה, ואם תגרינה – והיה זה גירוי לרגע, ואחריו שנאת נצח ובוז עולמים.

אי מזה באו הבריות המנוולות והאומללות האלה?  מי הוא ומה הוא אשר יצר אותן להסתולל בהן גם הסתולל?  ממשלת עגל הזהב בכל מלוא שפלותו ואפסותו, אכזריותו ועריצותו, הוא אשר הסיר את כל הבמות ואת כל המזבחות ויאמר לאיש ולאשה: לפני מזבחי תשתחוו, והקרבתם עולה כליל אשה לי את סגולות גוויותיכם ואוצרות נפשותיכם?  תחלוקת העבודה, שהיכתה את האדם השלם רסיסים רסיסים, בקיעים בקיעים, ותעשהו יד או רגל, עין או אוזן, בטן או רחם, או גם עגלה ואופן לעגלה, ומסמר או וו לאופן?    או אולי אין זה כי אם חלום קשה, אשר חלם לנו כוח המדמה, החולה והזונה, של נזיר אומלל, שעינה את גופו ואת נפשו זמן רב בין חומות המנזר הקאתולי, בין חולות המדבר הפוזיטיביסטי, או בינות למכונות הנוראות של בתי חרושת הדת המאטריאליסטית והמארכסיסטית ושריקתן-חריקתן המתמדת, המאיימת?

ומי יודע?  אולי זאת האשה, האשה כמו שהיא, בלי הכחל והשרק והפירכוס אשר ישים עליה מיגיע כפיו ומיצירת דמיונו, ורק אנחנו תמימים היינו ולא ידענוה עד כה?  מראש חשוב חשבנו: אלה היא, וניתן את מבחר נפשנו כפרה.  ושוב חזרנו ואמרנו: חוה – אם כל חי ואחותו מעבר מזה, וחוויא מטלת ארס מעבר מזה, ועדיין היינו מבקשים את נשיקותיה – נשיכותיה מתוך תענוג ותענית, ואז מצאנו את האשה, אשר היא מצודים וחרמים לבה ואסורים ידיה, ואף על פי כן היינו מקבלים עלינו באהבה את האסורים אשר אסרה אותנו בשבע מחלפות  ראשה – והנה נודע הדבר, כי גם זאת איננה.  הורמה המסכה, והחיה והבהמה קמה לפנינו עם כל שיקוף פיגוליה.

נעזבה האשה הזאת לנפשה, תאמרו – והנה כבר יש לה בן זוג.  שניהם הם: זכר ונקיבה.  זאת הפעם הניקבה לבושה מכף רגל ועד ראש, ופניה פני אשה שוממה ומשעממת, וידיה שלוחות לכוס אפסינטון, העומדת על השולחן הקטן אשר לפניה.  הזכר היושב בקרבתה לא יביט אליה, פניו מוסבות אל עבר אחר.  כובעו הרך מושפל לו מאחוריו על גבי בלורית גדולה וחזקה, מצחו המגולה כוסה מזימות, סנטרו הבולט מפיק כוח הרצון, עיניו – שקופות אטומות, וכל רשמי פניו האמיצות והנובלות מביעות עצמה, ערמה, תאווה ולעג.  הנה הוא גיבור היום, בן האלוהים הנופל.  זה כבר הרגיז את היצר הרע על היצר הטוב, המיש מלבו את עשרת הדיברות, וגם שבע מצוות בני נוח מצלצלות באזניו כבנות קול רחוקות, עמומות, מעולם אחר לא-לו.

הנפילים אשר היו בארץ בימים הרחוקים ההם וגם אחרי כן, אשר יבואו בני האלוהים אל בנות האדם וילדו להם – המה הגיבורים אשר מהעולם היווני הנשגב.  אמנות היוונים ביקשה את בן האדם ומצאה את בן האלוהים שבאיש ובאשה, אשר כל שרטוטי גופו מלאים הוד עליון וכל קו בו מרמז וקורא אל עולם אחר, מלא זיו ומפיק נוגה, עולם נעלה ונעלם, רחוק מממשלת החולין והעשיה, הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו, מעבר לגסות הבהמה ולאכזריות החיה.  ואולם הנפילים אשר היו בארץ בימים האלה ובזמן הזה אם יבואו אל בנות האדם לא תלדנה להם, ואם תלדנה – והיו הנולדים "קופין ורוחין ושדיו ולילין".  אמנות הדור מבקשת לכאורה גם היא את בן האדם;  ואולם אין היא מוצאה כי אם את בת החיה ואת בת הבהמה...

ואיה בן האלוהים, איה הוא?

בן האלוהים נעלם גם נעלם ועקבותיו לא נודעו;  כי סר האלוהים מעל האדם ויהי ערהו.

 

[ 1922, "הדואר" ].

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה