_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הגדול והמנהיג

בר טוביה

לתוכן הענינים

בזמן שבית-המקדש היה קיים,  וגם אחרי כן,  היו בקרב האומה הישראלית שלושה מעמדות:  כוהנים,  לוויים וישראלים.  המעמד הרביעי לא זכה עוד לבוא בחשבון בימים ההם,  ועל כן לא רק עמד על הקרבן,  כי אם היה בעצמו קרבן תמיד,  העשוי לריח ניחוח,  אשה לא לאדוני,  כי אם לראשי העם ולקציני בית ישראל.  החברה החדשה בזמננו מודה בעל כרחה – אם לא תמיד,  הנה לכל-הפחות לפרקים קרובים –  כי אי אפשר עוד לכפור במציאות המעמד הרביעי.  ולא זו בלבד,  אלא אף זו:  היא חושבת,  כי גם המעמד החמישי כבר נולד ובא לעולם,  והוא משמיע את קולו פה ושם כמכריז על בואו.  קרוב הדבר,  כי המעמד האחרון נולד רק בדמיונם של בני המעמדות הגבוהים,  מפלצת הוא בידיהם,  כדי להטיל בו אימה על נביאי המעמד הרביעי ולומר להם:  מתיימרים אתם לגאול את העולם על ידי גאולת המעמד הרביעי ואינכם יודעים,  כי האויב ספון מאחוריכם ובידו להט החרב המתהפכת,  להחריב את גן-העדן התחתון,  אשר אתם שואפים לטעת ולשום בו את בני האדם.  יהיה איך שיהיה:  מנקודת השקפה האקונומית והסוציאלית נמצאים בחברתנו על כל פנים ארבעה מעמדות ודאי.

אבל שלושת המעמדות,  אשר בהם אדבר הפעם, הנם ממין אחר לגמרי.  לא בני חלוף הם כמו אלו הקודמים,  אלא היו,  הווים,  ואולי גם יהיו,  בכל החברות האנושיות אשר היו, הווים ויהיו,  וכנראה רק יחד עמהן יעברו מן העולם.  אלה המעמדות הרוחניים אשר הבדל יבדילו את בני האדם:  ההמון,  המנהיגים והגדולים.  אנשי המעבר,  העומדים בין המעמדות האלה,  נבלעים סוף סוף באלו,  ולכלל מעמד מיוחד לא יבואו.

ההמון יוצר את המנהיגים ומחוללם,  כמו באוב יקסים ויעלה אותם בשעה שיש לו צורך בהם.  המנהיגים הם מן הממהרים לבוא,  אינם נותנים את ההמון לחכות להם:  אף כי בני-אדם הללו לא עשו מעודם את הענווה לא עטרה לראשם,  אף לא לסנדלם, בכל זאת ענווים הם בנידון זה,  ענווים יותר מן האיש משה,  אשר היה ענוו מכל אדם על פני האדמה.

צורך ההמון – זהו איפה החוק אשר עליו מיוסדת התגלות המנהיגים;  אבל הוא אינו החוק אשר על פיו יתגלו הגדולים.  אלו אינם נכנסים בגדר החוק הזה והחוקים האחרים;  אנשים יוצאים מן הכלל הם,  מכלל כל האנושות,  או יותר נכון:  אינם אנשים בכלל,  אלא שייכים אל אלו שעליהם ייאמר:  "לית דין בר-נש!".  אלוהים,  בני אלוהים,  נביאים,  בני-אדם עליונים – כאלה וכאלה יקבם פי אדם.  הגדולים הנם בעלי שמות רבים,  יען כי השם,  אשר יאות להם,  לא נמצא עדיין.  השם יאחר תמיד לבוא.  כל חיית-השדה וכל עוף השמים נוצרו זה כבר ואכלו ושתו ופרו ורבו,  אבל בשמות טרם ייקראו.  אז בא האדם,  האחרון במעשה בראשית,  ויקרא שמות לכל הבהמה ולעוף-השמים ולכל חיית השדה.

הגדולים יבואו וילכו להם,  ואדם אין אשר ידע ואשר יגיד:  מדוע באו או הלכו עתה ולא קודם לזה,  או אחרי כן?  אדם אין אשר ידע ואשר יגיד:  מי ברא אותם או אם נבראו בכלל?  האם לא קרוב הדבר,  כי הם בעצמם הבוראים והיוצרים סיבה ותולדה בבת אחת?  האדם יודע את החוקים,  השוררים בעולם האנאורגני והאורגני,  הוא לפעמים המחוקק בעצמו בעולם הזה:  פה הוא המושל.  אבל מהיכן ילמד לדעת את חוקת הגדולים,  אשר לא ייכנעו מפני ממשלת האדם ומפני כל ממשלה אחרת?

הקווים הכי נכבדים בנשמת ההמון ובנשמת מנהיגיו הם ממין אחד:  החפץ למשול ולהיכנע,  להיכנע ולמשול.  ההכנעה והממשלה תואמות הן,  מתלכדות ואינן מתפרדות,  אף כי לכאורה אינן אלא שני הפכים,  אש ומים.  הקווים האלה בולטים יותר בנשמת המנהיגים ונראים יותר לעין.  אין בין שתי הנשמות הללו אלא הבדל כמותי,  אבל בשום אופן לא איכותי,  אף כי יש אשר ההבדל הזה יתרומם במידה ידועה למדריגת הבדל איכותי.

לא כן נשמת הגדולים.  היא נבדלת הבדל עיקרי ואיכותי מן הנשמות האחרות.  היש את נפש הגדול להיכנע,  לשמוע בקול אחרים?  לא.  הגדול איננו רוצה בדבר זה,    ובאמת מי הוא זה ואיזה הוא אשר ימלאנו לבבו להכניע את הגדול תחתיו ולצוות עליו?  או אולי חפץ הוא למשול, לכבוש דבר מה?  בשום אופן לא.  הממשלה היא מנקודת ההשקפה המוסרית –  מידה רעה,  מנקודת ההשקפה האסתטית –  מום מגונה;  אבל הגדול הוא מוסרי ואיסטניס במידה גדולה מאד.  ההמון נטל אך קב אחד מעשרת הקבים של מוסר ואסתטיקה,  אשר ירדו לעולם,  המנהיגים לא חוננו במתות-אלוהים אלה או רק במשהו;  תשעה קבים נטלו הגדולים.

ההמון ומנהיגיו רוצים ויכולים לסכל את המסילה מאבני הנגף ומצורי-המכשול,  לפנות את הדרך,  להכחיד את האויבים ולהחריב את קנייניהם.  המלאכה הזאת נעשית על ידי המנהיגים בעזרתו האקטיבית או הפאסיבית של ההמון.  אבל הגדול הוא בונה,  איננו מחריב אלא על ידי יצירה חדשה,  על ידי בניין חדש.  יצירותיו החדשות מבטלות את הישנות וממלאות את מקומן.  ניטשה לא היה מטעם זה מן הגדולים,  יען כי כוח יצירתו היה חלש.  הוא היה אמן,  הוא היה פילוסוף,  אבל אזלת ידו ליצור יצירה של אנינות משוכללה או שיטה פילוסופית שלמה.  הוא היה מחריב באמנות ובפילוסופיה,  מבקר,  מבטל,  גורף את הביבין,  מנקה את האורוות של האנושות.  הוא היה בעיקרו מנהיג ההמון,  ואפילו בשעה אשר חרף את ההמון ויגדפהו.  ככה יעשו המנהיגים תמיד וכה משפטם כל הימים:  הם מחרפים ומגדפים,  מגדפים ומחרפים את ההמון,  אבל אין איש אשר יאמין להם;  הכול יודעים כי תלויים הם בהמון וממנו הם מקבלים השפעה,  ואם לא ילך זה אחריהם,  מוכרחים הם ללכת לאבדון,  וכל תקנה אין להם.  ניטשה הלך לאבדון,  יען כי ההמון אחר לבוא אליו – רק מעט אחר ההמון לבוא,  והוא לא יכול נשוא את הדבר הזה!    ההיה זה אותו הגדול אשר אליו חיכינו,  אליו התפללנו? !  אחרי ברוך שפינוזה פיגר ההמון ללכת עד המאה התשע עשרה,  אבל ברוך שפינוזה לא התמרמר על ככה,  יען כי ניצוצים רבים מנשמת הגדול בערו בנשמה הרכה,  מוכת-השחפת,  של החושב הרם והגדול הזה.

המנהיגים המה עושים תמיד,  אחת היא אם מעשיהם רעים או טובים.  העשיה היא שורש נשמתם,  היא אצורה בדמם.  מוכרחים הם לעבור את העולם ברעש,  בשאון,  ובהמולה.  באופן אחר אי אפשר להם.  אבל הגדולים – יש אשר יבואו וילכו להם,  מבלי אשר יצרו דבר,  מבלי אשר עשו דבר.  לעיתים קרובות מאד הם הם אילו שאינם עושים בכלל.  אבל האמת הדבר,  כי הגדולים לא יעשו כל רושם על האנשות בשעה שלא יצרו ולא עשו דבר?  מסופקני.  היעדר העשיה כשהיא לעצמה בסביבה אשר כל עסקה בעשיה,  הרי היא במידה ידועה דבר שפעולתו כבירת-ערך.  התגלות  היסוד המתנגד בחברה מונוטונית,  אפילו בשעה שזו לועגת לו או – מה שרע ביותר – בשעה שהיא עוברת עליו בשתיקה ומתייחסת אליו בשוויון-נפש גמור,  גם זו כבר עושה רושם במידה ידועה ונותנת פירות.

הגדול הוא תמיד ענוו וצנוע,  המנהיג –  רק לפעמים רחוקות מאד.  משה אינו חפץ ללכת אל פרעה ולהוציא את עמו בני ישראל ממצרים,  הוא איננו איש-דברים, כבד-פה וכבד-לשון,  רמה העבודה הגדולה ונשגבה ממנו.  לא כן אהרון:  הוא כול יכול,  אל זקני ישראל דבר ידבר, גם אל פרעה יטיף,  את האותות יעשה לעיני העם,  וגם את האלוהים אשר ילך לפניהם ידיו תפעלנה – לו רק ירצה העם וייקהל עליו.  גם ירמיהו בן חלקיהו לא ידע דבר,  נער הנהו;  ההיה חנניה בן עזור איש-דברים,  או כביר הוא מירמיהו לימים?  לא,  אבל לעומת זה חוצפה יתרה מצויה בו,  כי על כן יקח את המוט מעל צואר ירמיהו הנביא וישברהו,  וירמיהו יחריש ולא יענה דבר וילך לדרכו. 
המנהיג אינו אוהב את ההמון,  יען כי הוא ירא אותו יותר מדי,  ירא הוא אותו עת ידבר אליו חלקות ועת יקללהו קללות נמרצות.  החלקות והקללות    רק אמצעים שונים הם בידיו,  אשר למטרה אחת כוננו:  למשוך את לב ההמון אחריו.  אך מדוע מוטלת אימת ההמון על המנהיג?    המנהיג אי אפשר לו בלי זה,  יען כי מי ידע ומי יחוש יותר ממנו את רפיון ההמון,  רפיון אשר בו יצטיין על פני כל העם?  יודע הוא,  כי ההמון בנקל בורא אליליו ובנקל מחריבם!  אבל ההמון הוא תנאי החיים של המנהיג.

לא כן הגדול.  הוא איננו ירא את ההמון,  יען כי לא ידרוש מאת ההמון או מאת האחרים,  כי על כן גם בחלקות לא ישית וגם קלל לא יקלל.  הגדול אוהב את ההמון,  כאשר יאהב האח הבכור את אחיו הקטן ממנו.  יודע הוא את רפיון ההמון,  את המומים אשר בנשמתו,  ובכל זאת    או אולי מפני זאת    חמלה רבה חומל הוא על ההמון ואהבת עולת אוהבהו.  הגדול הוא קודם כול אוהב גדול וחומל גדול,    יען כי סובל גדול הוא,  סובל הוא את מכאוב כל איש ואיש בפרט,  ואת מכאוב כל העולם כולו בכלל.

אבל הרב הוא מספר הגדולים בקרב האנושות,  או רק גדול אחד היה?  הכבר בא הגדול או עוד בוא יבוא,  וכל אלה אשר חשבנום גדולים,  רק קרני-אורה היו,  אשר השליכה שמש רחוקה ומתקרבת אלינו?  או אולי כולנו יחד הננו המון,  מנהיגים וגדולים בבת אחת,  ורק במידות שונות?    מה נדע ומה נבין מכל הדברים הסתומים והחתומים האלה?  אנחנו יודעים רק זאת,  כי המנהיג הוא אליל הרגע,  בן חלוף,  אבל הגדול –  הוא חי-עולם,  בן הנצח.

 

[1904,  "הדור"].

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה