_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

איטליה ניצחה!

בר טוביה

לתוכן הענינים

 

– בוקר טוב!  איטליה ניצחה!  – הכריז השוער מירכתי החצר בבוקר השכם, כמעט שהכיר את צעדי השכן יוסף בן שמעון, היורד בנחת מעל המדריגות ופותח בזהירות את דלת הבית.

השוער הקפדן נתכוון לא רק לבשר בשורה טובה, כי גם להטיל ארס בדייר ה"רוסי".  ויוסף בן שמעון, שהרגיש בדבר, השיב תשובה קצרה: בוקר טוב!  מזל טוב!  והלך לדרכו.

היה בוקר-סתו מעונן. השמש הסתתרה מאחורי סחבות עבים, שבים-לבנים, המושלכות על פני תכלת השמים.  ים התכלת שינה גם הוא את מראהו, ושיבה זרקה בו.  כזקן תפוש הרהורים הביט מתוך ערש הנצח, שהתנועע בו במנודה, אל גליו הקלילים, ששיחקו על החוף כילדים קטנים.

הקריה העליזה, שבה התגורר יוסף בן שמעון, קריית המרפא והתענוג, ממכר הכול ומיקח הכול, קריית הקאבאריטים והקינמאטוגראפים, הימים החמים והלילות ההוללים, – עודנה ישינה למחצה.  מעט מעט, ובכבדות רבה, היא מתנערת משנתה.  פה ושם נפתחים חלונות, נשמעות שריקות דלתי חנויות בהיפתחן.  נראות פני פועלים ופועלות, מפיקות רוגז וליאות.

יוסף בן שמעון צועד לאיטו ברחובה של עיר, כולו שקוע במחשבותיו, זה שנים אחדות הוא מתגורר בעיר, והוא מכיר ואיננו מכיר בה.  לכאורה הוא רואה ושומע מה שאחרים שומעים ורואים, ובאמת עיניו תחזינה אחרת, ואזניו תשמענה אחרת.  כי על כן חדשה וחביבה העיר בעיניו תמיד.  ועל הכול הוא מחבבה ברגעי מנוחתה המעטים... ולפתע פתאום נתרעש הכול מסביב.  אי מזה באה רוח מנשבת בחזקה.  הים הזקן התנער והתגעש.  הקריה היפהפיה, הנרדמה לכאורה, הסירה פעם אחת חבלי שינה מעיניה, קפצה בסופה ובסערה, והיא ערה וחיה ורועשת כולה מן הקצה ועד הקצה, ובת קול שאיננה נפסקת יוצאה ומכרזת: איטליה ניצחה!  איטליה ניצחה! וברגע אחד התנופפו דגלים מעל כל החלונות, התפרצו מכל הבתים ילדים וילדות, נערים ונערות, בשירה ובזמרה, בתופים ובמחולות, ואחריהם נמשכים המונים המונים, אבות ואימות, סבים וסבות, וכולם מזמרים ומרקדים.  נהגי הטראם העמידו את העגלות ויתפשו זה ביד זה וירקדו בעיגול מסביב לפקיד זקן עב הכרש ביותר, המרקד גם הוא באמצע.  הוארו גם הפנים הזעומים של הפועלים והפועלות, וכהרף עין נוצרה בימה על מגרש גאריבאלדי.  אחד ממגידי המהפיכה קפץ עליה ונאם נאום פאטריוטי נלהב.  השוטרים והבורגנים מחאו כפיים, הפועלים והפועלות קראו: הידד... איטליה ניצחה!!

יוסף בן שמעון עומד מן הצד, רואה, שומע ומהרהר.  והינה זה סבל זקן הולך וניגש אליו ומגלה את ראשו.  עני בוודאי!  חשב יוסף בן שמעון, והתחיל מפשפש בכיסו.  פשט הזקן את שתי ידיו... שיכור!  עבר רעיון בלב יוסף בן שמעון, שנסוג אחור כמעט.  ברם לא דא ולא הא.  הזקן פיכח הוא, ונדבות לא יבקש.  הוא תפש בשתי ידיו, ידי פועלים חזקות, את יד יוסף בן שמעון, ולחצה בחיבה רבה, ושפתותיו מלמלו בקול רך ביותר: איטליה ניצחה... האוסטרים בורחים מפנינו.  חזקים הם ועצומים.  מאות בשנים עינו אותנו.  את אבי האומלל סגרו במבצר.  חמשת בני נמצאים על החזית מראשית ימי המלחמה.  זה זמן רב לא כתבו מאומה, ואין אתי יודע מה.  עתה בורחים שונאינו כצאן אשר אין להם רועה.  איטליה ניצחה!...

אדוני "רוסי" הוא. האויבים הערומים רימו את הרוסים התמימים, עשו את ארצם לתל שממה.  אל תירא ואל תחת.  אנחנו עמי הברית נבואה אליכם, נקימה את הריסותיכם ונשכינה שלום בארצכם.  מלחמה תשבות מן הארץ, וכל העמים יציצו ויפרחו וגם אתם בתוכם... איטליה ניצחה!  סיים הזקן, ודמעות עמדו בעיניו.

יוסף בן שמעון עמד נרגש ונסער.  הוא הרגיש כי עליו לומר דבר מה, ולא מצא מילים בפיו.  מלמל דברים אי-מובנים, לחץ את ידי הסבל העני המלא רגש – ומחשבה גדולה וקשה צבתה את לבבו כבצבת...

– הינה כי ככה ירגיש עם חי – ואנחנו מה?  איטליה ניצחה – ואנחנו, עם רבבות אלפי ישראל שבכל צבאות העולם, עם רבבות אלפי ישראל שיד המלחמה והפרעות, השחורות והאדומות, שבאו בעקבה, היתה בהן להומן ולאבדן, אנחנו מה העלינו בידינו?  על מה נשמחה אנחנו? או נשיש על זכויות צוענים לסחור מגוי אל גוי, שנביאי השקר הצבועים והחנפים צועקים בכל הלשונות כי הן הן משיח צדקנו, ושבאמת אף הן אינן לנו ואין לנו כל תקווה להגיע אליהן?  וכאשר הבטיחו לנו את ארץ ישראל – איה היה העם?  איה זרם החשמל, שהיה עליו לעבור את כל העם מן הראש ועד כף הרגל ועד האברים המדולדלים והמרוחקים ביותר?  איה אנחנו?  מה נרצה?  מה נעשה?

יוסף בן שמעון הלך עתה בדרך המובילה אל מעונו.  כולו שבור ורצוץ, ראשו מורד ארצה, עיניו לא ראו מאומה מכל ההמון החוגג סביבו, ואזניו לא קלטו כלום מכל הרעש והמרקחה שבעיר.  בקירבו היה כים נרגש.

– בוקר טוב!  איטליה ניצחה!  מה יאמר מר לניצחון כזה?  – קידמו את פניו, כמעט שדרכה רגלו על סף מעונו.

בחדר ישבו שלושה צעירים.  שנים היו ממכריו, ואת השלישי ראה זאת הפעם הראשונה.  זה היה עלם בעל פנים מוזרים, שערו שחור ומסולסל, עיניו שחורות, צרות ומארכות, וגבותיהן תתלכדנה ולא תתפרדנה, פניו מארכים ורמים, פיו צר, סנטרו הגרמי בולט, מצחו צר ועקשני.

משיחות המכרים נודע ליוסף בן שמעון, כי העלם נולד ונתחנך בארץ ישראל, על ברכי משפחה יהודית פשוטה ומרובה בבנים, שכולם עובדים אדמה, וכאשר לא מצאה להם אדמתם נשלח בחור זה, הבריא ביותר, לחוץ לארץ, על מנת שירוויח כסף ויחזור לארץ ויקנה כברת אדמה נוספת לצרכי המשפחה.  הוא עובד על חוף הים, ומרוויח די והותר מעבודתו הקשה.  העלם דיבר עברית וגם יהודית, ומעט צרפתית.  ואולם בכלל היה ממעט בשיחה, והדיבור היה כמעט קשה עליו.

הנאספים היו כולם ציונים.  אף על פי כן חזרו בפעם האלף על שאלת הציונות, הפכו בה והפכו בה והשמיעו מה שהכול יודעים זה כבר.  כולם דיברו, חוץ מהעלם החדש, ששתק כל אותה שעה, ולא הוציא כמעט מלה מפיו.

אז יעברו לדבר כמו כן בפעם האלף על אכזריות האשכנזים ועל מפלתם, על נצחון עמי הברית ועל תכנית השלום.  תיבלו את הדברים בבדיות משונות ובענייני רכילות, כנהוג, ומעניין לעניין באותו עניין באו לדבר על הבולשוויקים, עד שהגיעו לפרשת הפרעות.  כולם מספרים ונאנחים.  רק העלם הזה שותק.

משנלאו לדבר ולספר ושתקו לרגע, פנה העלם אל יוסף בן שמעון והתחיל מגמגם בלשונו ומושך את דבריו בכבידות יתירה, כאילו היה חוצב אותם מתוך הסלע: דומה אני, כן, אם לא יתנו לנו את הארץ, כלומר, אם ירושלים לא תהיה לנו, אין לנו כי אם מוצא אחד... דהיינו, משתיגמר המלחמה ואנחנו נצא ממנה בלי ארץ ישראל, בלי ירושלים, יהיה עלינו, על כל ישראל מכל הארצות, להתאסף כולנו כאיש אחד ולשחוט איש את אחיו, אחד ממנו לא נעדר... כמדומה אני שככה יעשה כל עם ישראל.  כי מה נעשה?  כלומר: מה נשאר לנו לעשות?...

בחדר הושלך הס.  הפיות הפתוחים כמעט נסגרו.  כל העיניים הביטו אל העלם המוזר...

יוסף בן שמעון קם ממושבו, ניגש אל החלון ויפתחנו, וכאשר הביט אל פני השמים נדמה לו, כי שמש הסתו פורצת לה דרך מבין מפלשי העבים, השבים-הלבנים, והאור החלש הולך וגובר כמעט קט בעולם...

 

[1922, "הדואר"].

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה