_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

לאחור ולא לפנים

בר טוביה

לתוכן הענינים

 

בימי קישינוב

הדבר היה בימי קישינוב, בבירה שבאחת ממדינות המערב.

הוא ישב בחדרו תפוש-הרהורים, והנה קול קורא אליו מחלון הבית הסמוך: חושה לעזרתי, אל תאחר אף רגע!

הוא הכיר את מכירו, בר-בי-רב דחד יומא בבית-המדרש שבבירה; זה אתמול בא הנה עם אחדים מחבריו, פליטי קישינוב.

הוא קפץ ממקומו, ובעוד רגע היה בחדר מכירו.  בעלותו על המדריגות שמע כבר קול צעקת איש מתמרמר למאוד; ובבואו החדרה ראה את מכירו עומד בקרן-זווית נבהל ונדהם, ובעל-המעון עומד ממולו, שני אגרופיו מורמים, מפיו ייז קצף, וקולו קורא בכוח ובחמה עזה.  המילים נפלו מפי הצועק במהירות עצומה, התלכדו לגוש אחד מוצק, וקשה היה לאוזן לקלטן ולבחון ביניהן.

כשהכיר הצועק בנכנס, הפנה מהר את פניו ואת אגרופיו אל זה, ויכונן אליו את כל חמתו וצעקתו.

מה זה ועל מה זה? האם הפועל השתקן הזה, שקשה היה להוציא מלה מפיו, יצא פתאום מדעתו – או מה?

הדייר עמד על עמדו ויירא לפצות פה.  הנכנס הביט נבוך ומשומם בפני הצועק, מבקש להבין ואיננו מבין.

מעט-מעט התחיל גוש-המלים להתפרד לפני אזנו הבוחנת, והדברים נעשו בהירים כמעט.

– פראים! – צעק הפועל – האם שמעתם מימיכם, שאדם מן היישוב יעשה מעשים נוראים כאלה?  אוכלי-אדם! חיות-טרף ולא אנשים!  לא די שאתם גוזלים וחומסים, שוסים ומכים, מענים ומרצחים, אלא שאתם תוקעים מסמרות בראשו של אדם!  מסמרות בראשו של אדם!!!  שודדים מנוולים!  חיות פראיות!  למה אתם באים הנה?  לכו לכם אל מאורותיכם!  שקעו בטיט-בצותיכם עם הזאבים והדובים שלכם, ואל תעיזו לדרוך על אדמתנו!  הלאה אוכלי-אדם!  צאו מזה כרגע...

ובעוד מלתו בפיו, קפץ אל החדר השני וישב עם גליון העיתון בידו ויקרא לפני שני השומעים הנבוכים את פרשת כל מעשי קישינוב.  הוא קורא ומתבל את הקריאה ביריקות גדולות ובזריקות מבטי קצף נורא עליהם, והם שומעים ומתחילים להבין מה הוא סח...

אפס, כי לא בנקל הצליחו להעמיד את הפועל הישר והתמים על טעותו – טעות-גוי.

 

בערב המלחמה

עברו עשר שנים.  הימים ימי ערב מלחמת-השחרור[1].  העיתונים "עושים" את דעת-הקהל – כל אחד על-פי דרכו: מי בלעג שנון, מי בחמה שפוכה, מי בקלות-ראש, מי בכובד-ראש. הציירים מציירים את השונאים בכל מיני ציורים משונים לעשותם למפלצות.  הראינועים מעבירים לעיני ההמון הגדול כל מיני גזלות ורציחות, ומחנכים אותם לשפיכת דמים.

לא נשכח כמובן גם היהודי.  הפרעות שנעשו ביהודים בארץ-הדמים[2] לא העירו בארצות הנאורות כל רגש, מלבד, אולי, רגש קנאה מסותרה בעושי הפרעות.  ליסטי-הקולמוס למיניהם לא הפלו בין היהודים ובין האשכנזים, והקוראים, וגם שאינם קוראים, שמעו וידעו: בן-מערב נחות-דרגה. ואפילו בינוני, שהכיר ביהודי העובר על פניו, הפליט מתוך פיו: "אין בין יהודי ל'בוש'[3] ולא כלום"... בה בשעה שבאשכנז הגיעה האנטישמיות בחברה ובספרות, ואפילו המדעית, לידי שיגעון, שיגעון ממש.

ואוי לו ליהודי בעל פיאות וזקן, שפגע בו איש-ההמון במקומות-המרפא הבינלאומיים.  במקומות אחדים בקשו "פני"-העיר לאסור את השחיטה, כדי להינצל מהסתכלות בפניו של אדם מישראל.  בכמה אכסניות נאסרה דריסת-רגל על כל מי שחשדו בו שמא בן-ברית הוא.  יהודי שביקש מעון ונכנס למקום שכתוב עליו "כאן משכירים מעון", קיבל על-פי רוב תשובה קצרה: "כבר נשכר", ויש שאמרו לו פשוט: "לא ליהודים".

באחת העיירות הללו הגיעו הדברים כמעט לידי פרעות "קטנות".  כל העיירה הזו היתה מלאה אורחים מכל קצווי העולם, שעליהם היתה כל פרנסת התושבים.  בין בעלי-הכיסים המרובים, שבאו הנה מכל הארצות, נמצא גם מספר לא מעט מעניי הודו וערב, שהתהלכו בחוצות בבגדים מזוהמים, ומטפחת מזוהמת חבושה לראשם.  לא חסרו גם עניי ארץ הסינים, בני-אדם משונים בבגדיהם-מטליותיהם, בקומתם הקטנה, בחזות-פניהם ובפאת-גבחתם, שהביאו לעיירה מין מחלה משונה ומסוכנה עד למאוד.

אף-על-פי-כן לא היה אדם בעיירה שישים לב להמון מגוון זה, ומכל שכן שיפגע באחד מהם.  על מי נתעוררה כל העיירה כולה כמעט, ובמי פגעו הבריונים שבה?  באי-אלו אנשים מישראל שבאו לכאן, ובגדיהם ופיאותיהם וזקניהם ארוכים יתר על המידה, ובכל מי שהיה לו שיח ושיג כל-שהוא עם האנשים הללו.

כל העיר הייתה כמרקחה. הייתכן שיהודים מנוולים יבואו לנבל את העיירה המפוארת ולשקץ את הוד-יפיה?  היה לא יהיה כדבר הזה!  וטובי-העיר, עם שאר בני-העיר שמעולם לא עלתה על דעתם להיוועץ כדת מה לעשות כדי לטהר את עיירתם, היפה באמת, מחלאתה המרובה, או להזהיר את האורחים המזוהמים ביותר על ראשית חוקי הניקיון, התחילו פתאום נכנסים לישיבות תכופות, ומבקשים עצות ותחבולות להיפטר משונאיהם של ישראל...

מאותה שעה התחילו פרחי הבריונים עם חבורת העגלונים להתגרות ביהודים החולים והאומללים ביותר, מגרשים אותם מעל הספסלים, מחזיקים בכנף בגדיהם בעברם בחוץ, לאמור: יהודים מנוולים, הלאה!  קוראים אחריהם מלא, רודפים אחריהם ומשליכים עליהם טיט-חוצות. על החלשים ביותר ניתכה הרעה ביותר, כמנהגו של עולם.  אפס, כי גם החזקים מעט יותר, ואפילו התקיפים, כביכול, שבישראל, לא נוקו ממנה.  לא הועילו גם ההפצרות והאזהרות במקום הנדרש.  משובת הבריונים הלכה וגדלה, לשמחת לב טובי העיר, שהכול נהיה בדברם.

בעיירה נפוצו כרוזים: יהודים, היו נכונים!  עוד מעט והשליכו את כולכם המימה!  היראים ורכי-הלבב שבחולי ישראל נבהלו, והבריונים ומגיניהם המרובים מן התושבים והגרים ראו וישמחו שמחה גדולה.

קבוצות-קבוצות עמדו, או ישבו, וקראו את הכרוזים מן הכתב, ויוסיפו עליהם נופך על-פה.  הדברים זכו לפרסום גדול, הגיעו גם אל העיתונים הקטנים והגדולים – ולא נמצא מי שימחה נגד הדבר, לא בעיתוני הבורגנים, ואף לא בעיתוני הפועלים.

ויהי היום, וקבוצת אורחים שאינם יהודים, בעלי-בתים מהוגנים, ישבה בגן-העיר וסחה בדבר בקול גדול, מתוך הרחבת הדעת וקורת-רוח מרובה – והינה זה הלך וקרב אליה פועל גבה-הקומה ורחב-הכתפיים, וכל חזותו ומראהו כאחד מבני-המקום.  הפועל עמד רגע להתבונן בפני היושבים, ואחרי-כן פתח את פיו בלשון המקום ויאמר: אל איד היהודים אתם שמחים?!  ינסה-נא איש מכם לגעת באצבע קטנה של יהודי – חי אני, אם יישאר שריד ופליט מכל גוף האיש ההוא!  את העיניים אנקר, את השיניים אשבר, את הקדקוד ארעץ!  עד שתחדשו את ימי-הביניים על ישראל – תצא רוחכם!  כרוזים מנוולים אתם מפרסמים נגד ישראל – על שום מה? על-שום החולים המעטים, שבאו הנה לשאוף מעט רוח צח, להחלים את ריאתם הפצועה?  מה עשו לכם החולים האלה, פראים?  את אווירכם גזלו מכם, או מה מידכם יקחו?  הסו –  או גורו לכם מפני האגרופים!  אוי ואבוי למי שפגעו בו באגרופים האלה!  – קורא הפועל האמיץ, ומדי קראו הרים את שני אגרופיו החזקים על היושבים, לאיים עליהם, רקק יריקה גדולה וילך לדרכו.

האורחים נבוכו ונבהלו, ויהודי אחד שעמד מן הצד ושמע את דברי הפועל, הדביקו ויאמר: דבריך טובים ונפלאים – אולם בן-מי אתה ומאיזה עם מוצאך?  הידיים – ידי עשו, והלשון – לשון בני-המקום.  ברם הדברים, כלומר דבריך, משונים מכל דברי אנשי המקום הזה, הדומה לסדום.

השיב לו הפועל: מאנשי המקום אנוכי, והכול מכירים אותי. הלוא אנוכי דויד בן אברהם בנבנשתי...

 

במוצאי המלחמה

עברו עוד חמש שנים.  הימים ימי מלחמת-השחרור.  שבט אשכנז נשבר.  העמים המשועבדים לאוסטריה יצאו לחירות ולאורה.  הורם העול גם מעל העמים הנכנעים לתורכיה.  גם לישראל הבטיח באלפור מה שהבטיח, וממשלות-ההסכמה הסכימו למה שהסכימו.  בינתיים עמדה ממשלת-המהפיכה בארץ-הדמים וכתבה וחתמה שטר-שחרור לישראל.  לכאורה באו ימי הגאולה גם לעם עבד-עבדים.  גם גוי עני ואביון ביקש לפקוח את עיניו לראות באור העולם – והנה דם ואש ותמרות עשן!  ה"אדומים" מעבר מזה צועקים: תן לנו את הרכוש, ולא נקח ממך תמיד את הנפש!  וה"שחורים" מעבר מזה צועקים כחיות-טרף: לא – כי גם את הנפש גם את הרכוש תתן, וקודם-כול את הנפש!  וישראל, כשה לטבח יובל, דמיו ניגרים ארצה כבר לא כמים כי-אם כשופכים, זאבי-טרף שופכים את הדם, וחזירים מתרחצים בו, וכל חיתו-יער שותים אותו כמו יין, ושתו והמו וצעקו: הב!  הב!

נשכחו שמות חמלניצקי וגונטה, נשכחו ימי מסעי-הצלב.  נשכחו שני החורבנות.  חורבן חדש!  החורבן השלישי הנה זה בא!  חורבן הריסה ושממה – בעד רגע אחד של קורת-רוח מסופקת, בעד צל של הבטחה וצל-צלה של הסכמה, בעד נייר מחוק של שטר-שחרור!

והעולם הנאור – שותק?!  לא, כי רע ומר מזה!  הוי, מי יתן ושתק.  מי יתן ולא הוסיף עצים ואש להגדיל את המדורה, לפחת את האש הנוראה!

היהודי – מי עוד יזכיר את שמו בלי חרוק שיניים, בלי שנאת-נצחים?  לא שיילוק הוא עוד, כי הוא ה"בוש", הוא ה"בולשבי", הוא מפלצת-העולם!  לא עוד את דם "בן-האל" ידרשו ממנו, כי אם את דם כל בני אדם וחוה, את דם כל בהמות-השדה – ועוד מעט וידרשו ממנו את דם חיתו-יער אשר שפכו הן ואשר נשפך בהן!

רומי חוגגת את חג נצחונה, לאמור: הנה ימי-הביניים הולכים ושבים!  ימי הביניים?  לא – כי אם ימי אוכלי-האדם הולכים ושבים!  ימי-אוכלי-עמי – אכלו לחם!

הומאניות, סוציאליות, משאות נפש, חלום יעוף!  יש אשר יישן איש מתוך שכרון הדמים, וילהג עוד בחלומו על הדברים היפים – מי ישמע לו?  מי ישית לב אל להגו ואל פטפוטיו?  עוד אחת מעט ופקח את עיניו, ואת שפתיו יפתח, וצעק קול גדול ולא יסף: דם!  דם-ישראל הבו לנו, הבו!

גוי חסיד

בעיר נתפרסמה מודעה על-ידי נערים ואנשים מזרע ישראל.  העתונים לא רצו לפרסם את המודעה, בה היה כתוב לאמור: פלוני, וכומר הוא, ינאם ביום פלוני, בשעה פלונית, נגד הפרעות, וידרוש שימסרו את הפורעים לדין.

כתריסרים אחדים מבני-ברית, וכתריסר משאינם בני-ברית, באו לשמוע את הנאום.  הנואם גמר את נאומו מתוך החלטת מחאה, שנתקבלה מאת כל השומעים, להוציא אחד ויהודי הוא.  יש לו להקדוש-ברוך-הוא בעולמו גם מין בריה משונה כזו.

כתום הדרשה ותודות הנאספים לדרשן, ניגש החסיד מחסידי אומות-העולם אל יהודי פשוט בעל-כתפיים, ויאמר אליו:

– אלישע הנביא בכה – ויאמר אליו חזאל: מדוע אדוני בוכה?  ויאמר איש האלוהים: כי ידעתי את אשר תעשה לבני-ישראל רעה, מבצריהם תשלח באש והרותיהם תבקע.  ויאמר חזאל: כי מה עבדך הכלב, כי יעשה הדבר הגדול הזה?  ויאמר אלישע: הראני ה' אותך מלך על ארם...

החסיד מחסידי אומות-העולם הניע בראשו כחומל על עמו הוא ועל עצמו הוא, וכאשר העירו אותו יהודים אחדים בנחת ובנימוס מרובה: הלוא אלה הדברים שכל החזאלים למיניהם עשו ועושים לבני-ישראל... השיב החסיד מחסידי אומות-העולם במנוד ראש:

– כן, כן. ואולם ידעתי, הוי, מה ידעתי, אפם של ישראל כי עז, ועברתם כי קשתה, ואכזריותם כי גדלה, כי עצמה, ונקמתם כי נוראה, כי איומה היא, ומי יעמוד לפניה... אנוכי הרואה את ישראל עולה לגדולה, ועובר בעולם כשוט שוטף, רומס וחומס על ימין ועל שמאל... אוי, מי יחיה מזעם-ישראל...

 

בת-ליל

בחשכת הלילה.

הוא יושב בודד בגן-העיר על אחד הספסלים הרחוקים שבפינה נידחה, שקוע בהרהורים קשים.

אחת מבנות-הליל נגשה גם היא אל הספסל ותשב לא הרחק ממנו.

הוא לא שם לבו לדבר, וחוט-הרהוריו הוסיף להימשך כשהיה.

האשה התקרבה אליו ותאמר בקול נמוך: הלוא ילך אדוני עמדי, עשרה שקלים.  רק עשרה שקלים ולא יותר – חזרה על דבריה בראותה כי אין מענה.

הוא רעד רעד קל ויוסף לשתוק, והיא הוסיפה ללחוש עליו בתבענות ובבקשה.

נכמרו רחמיו על העלובה, פשפש בכיסו, הוציא שטר מעוך ויסנן מבין פתחי פיו: הרי לך חמישה שקלים...

בת-הלילה לא הבינה לרעו, נאנחה מתוך עלבון קשה ותאמר: זו אהבה וזה שכרה!  ואז התקצפה עד למאוד, וזרם של חרפות וגידופים ניתך מפיה על ראשו.

שכנה חיכה לה בדברים עד שוך זרם דבריה וחמתה, ואחר התעודד ויאמר: – שגית, חביבה.  אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה – בוז יבוזו לו.  אפס כי אנוכי הן לא בעד אהבה אשלם, כי-אם במחיר ארוחתך הערב...

ומדי דברו הושיט לה את חמשת השקלים.  היא הבינה, חטפה את השטר מידיו, ואז קפצה ממקומה, נשקה לו על מצחו, לחצה את ידו בחיבה ותלך לה.

ואולם כעבור רגע שבה על עקבותיה, נגשה אליו ותאמר: אדוני איננו מיושבי המקום הזה.  גר הוא.  רוסי הוא בוודאי... האף לא כן?

הוא השיב בנחת ובלחש:

– לא, חביבה, יהודי אני.

– יהודי?!  – צעקה כמעט הנערה מתוך תמיהת-פחד, ותעלם בחשכת-הלילה.

 

עם שקיעת החמה

עם שקיעת החמה היה עולה צל כבד ממעמקיו, ומחשיך עליו עולם ומלואו.  הרהורים ממאירים, ספקות מכאיבים ויגון קודר היו תוקפים אותו, צובתים את בשרו בצבת של ברזל מלובנת, ורוחו בקרבו חובלה, חובלה.

כמעט שאספו קרני-השמש את נגהן – עד ששתו עליו סביב כל מכאוביו הנעלמים, וכל צער עולמו ניצב כמו חי לפניו, להומו ולהטביעו ביוון מצולה, אין מעמד בה ואין מוצא ממנה.

ברגעים הקשים האלה היתה הישיבה בחדרו קשה עליו עד למאוד. מן התקרה, מן הקירות, מכל עבר ופינה זחלו לעומתו הצללים כנחשים, כתרוהו, הרדיפוהו הלאה אך הלאה מארבעת הכתלים, המעיקים-המחניקים האלה, מן הצל השחור הזה היוצא מהם, ולועו פתוח לבלוע חיים כל הקרב אליו.

אז יסובב בעיר, בשווקים וברחובות.  הלאה מחוצה לעיר, הרחק מאדם העיר, ילך.  מר בחמת רוחו ילך אל כל אשר תשאנו הרוח ללכת, ויד ה' עליו חזקה, וכאשר תלאינה רגליו נשוא אותו, וישב משמים באשר ישב, לבו הוגה נכאים, ומבטי עיניו הדואבות, וכל תווי פניו הנענות, שואלים שאלה שאין עליה תשובה.

הינה האדימו קרני-השמש האחרונות את פאת המערב.  מתולעות פני השמים כאש-פלדות בוערת, מתוך תכלת עבים קלים נישאים באווירו של עולם.  תקוות נעלמות ניעורות בלב, חלומות נסתרים שבים נזכרים, אורים כבים אוזרים עוז, מפיקים נוגה מעודד, מצודד.  קולות רחוקים בוקעים ועולים, מזמרים ומרמזים וקוראים ומושכים.  אנה ולמה?  האומנם עוד לא פסה תקווה?  – והנה שקעה החמה ויהי חושך ואפלה.

אימה נסתרה כבשה את כל הבריאה.  חוורו פני העולם גם חוורו.  לבנה נוגה, חיוורת, צועדת לאיטה למעלה, המון כוכבים חיוורים, עצבים, סובבים אותה, שומרים צעדיה.  אורם החיוור פרוש על הארץ אשר מתחת, ומתערב בחיוורת האורה הנופלת מאלפי פנסי לילה, ומעמקי היאור פורצים ועולים אורות הארמון הישן העומד על שפת היאור, והם חיוורים עד למאוד.

חוורו פני העולם האדום-האדום, החוצה עד צוואריו בים-הדמים ולא ישבע, כי דורש דמים הוא.  הב!  הב!  יקרא כל הימים ולא יאמר הון.  חוורו פני העולם מבושת נבלותו, מאימת אכזריותו – וכוח אין בו לבלום את אכזריות חמתו, לעצור בעד שטף אפו, לכבוש את תאוותו – תאוות דם, רצח ואבדן.

חוורו פני העולם.  היו חלומות – ונגוזו כענן בוקר, כטל משכים הולך; היו תקוות – ופקעו כקצף על פני מים.

 

[1922, "הדואר"].

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] מלחמת העולם הראשונה ב1918-1914 [העורך].

[2] ברוסיה [העורך].

[3] Boche – כינוי של גנאי לגרמנים בפי הצרפתים [העורך].