_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מה כוחנו?

בר טוביה

לתוכן הענינים

 

א

אחרי אלפי שנים של תוהו-תורה ותוהו-של-גלות, יישוב וגלות, אנחנו עומדים שוב באותו מקום עצמו שבו עמדו אבותינו מתחילת תולדותינו טרם יצאו ממצרים. עוד הפעם אותו השיעבוד החיצוני ואותה העבדות הפנימית, אותו מחסור התשוקה הכבירה אל החירות, ואותה הממשלה של סיר הבשר עם הקישואים והאבטיחים והחציר והבצלים והשומים, אותו המצב המשונה של גוי בקרב גוי עם כל אותן תרי"ג התוצאות הזרות והמרות היוצאות ממנו. עוד הפעם אנו עומדים בעולם כקבוצת אטומים מפוזרים ומפורדים, אשר הלמות הפטיש הנורא דוחקת אותם איש אל רעהו לחברם חד אל אחד להיות אחד, אבל אין כוח בכוח הדוחף אל המרכז להתגבר על בכוח הדוחה מן המרכז, ולנצחו ניצחון גמור. ועוד הפעם עינינו תלויות לאיתערותא דלעילא אשר תאציל מרוחה על עם עני ודל, ותעוררהו ותעודדהו למעשה רב, מחיה את כל החלקים ומאחדם מסביב לנקודה התיכונה.

כי אכן חי בקרבנו הכוח הדוחף אל המרכז, ואיננו זקוק אלא להתעוררות ולהצטמצמות לשם יצירה כבירה. ויונק הוא אותו הכוח לא רק מן הסביבה החיצונית הדוחקת עליו, כי גם מן המסורת הפנימית, מאחדות הגזע והתולדה ומתורת אבות. זהו אותו הכוח הדוחף עצמו, אשר חי ופעל בלבות יוצאי מצרים כובשי הארץ ובוני בית ישראל. אמת, בימים ההם מצא לו הכוח הזה אישיות יחדה ומיוחדת, שבה הצטמצם כולו כמו שהוא עד שהגיע למדריגת היצירה, ועתה הוא מפוזר ומפורר ואין מכניס אותו אל מקום אחד, ומשעבד אותו כולו אל תכלית אחת. אבל הכוח עודנו חי, ועוד טרם יחרב מעיינו. אחדות הגזע והתולדה עודנה פועלת בתוכנו ביודעים ובלא יודעים, למרות ההתנכרות הנוראה לעמנו ולתולדותינו, אשר פשתה בקרבנו כספחת ממאירה ומכאיבה בזמן הזה. וכוחה של תורת אבות גם הוא עודנו איתן, למרות הכפירה של שטות אשר נתפשטה בקרבנו במקום האמונה של שטות שקדמה לה. ואם יש יום אשר עם הארץ כלה גרש יגרש את התלמיד חכם מישראל, ועתידה תורה שתשתכח כולה מישראל – כי אז ישוב ישראל ללמוד מן הגויים את ערכם הנצחי של קדשי בני ישראל: של יסודות התורה וכל מצוות עשה ולא תעשה הבנויות עליהם, של מוסדות ישראל, החל בבתי כנסיות ובתי מדרשות וכלה בקלויזל'ך ובשטיבל'ך של חסידים, של ארץ ישראל בימי בניינה ובימי חורבנה עד ימי החלוקה והיישוב החדש.

 

ב

אם גלגלי תנועת התחיה מתגלגלים בכבדות כאופני מרכבות מצרים בביצת ים סוף, אם התנועה החברתית לשם תיקון העולם ופתרון שאלת העניים והאביונים היא חסרת אונים ללכת ולהתפתח לידי כוח עצום חי ופועל בקרבנו, אם כל מוסדות ישראל מתרקבים ונכמשים מאפס כוח החיים – אם כל הנעשה בקרבנו הוא חסר כוח מתחילת ברייתו, הינה מלבד האשמות התלויות בגורמים שונים פנימיים וחיצוניים, האשם העיקרי תלוי בממשלתו של עם הארץ, אשר התנשא למשול בכל מקצועות החיים הישראליים בכוח הבורות וההדיוטות. עינינו הרואות את השמה הנוראה שעשו ושעושים בקרבנו כל אותם הפרנסים עמי הארץ, המושלים בקהילות ישראל על גדות השפריי והדונאי, הסינה והתימזה ועד גדות הוויסלה וכל אותם המקומות הסמוכים להן. אבל אנחנו עוד טרם נלמד מוסר, לדעת ולהבין כי כל המעשה הנעשה בתוכנו אין בו ולא יהיה בו רוח חיים כל זמן שלא יינק ממקורות חיינו, ורוח תורת ישראל לא תחייהו. אפילו תנועה חברתית כתנועה הסוציאליסטית תהיה ותחיה בישראל רק בשעה שתשאב את כוחה מתורת הנביאים, הפרושים והחסידים, ותקבל אל תוך תוכה השפעה של מעלה זו. כי הנה הדת הנוצרית לקחה את מלכות השמים כדי לזכות בה את כל באי עולם ושכחה את מלכות הארץ, ולעומת זה באה התורה הסוציאליסטית שבזמננו בבחינת ריאקציה להדת הנוצרית ונתנה לעולם את מלכות הארץ ושכחה את מלכות השמים. אבל אין האנושות עולה מעלה מעלה אלא על גבי "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". זהו הסולם שראה יעקב אבינו בחלום, וזהו הסולם שאותו ביקשה תורת היהדות לבנות בעולם העשיה והמציאות. תורת היהדות – זאת תורת האחדות בשלושת אופני התגלותה: תורת האחדות האלוהית שנתגלתה באחדות הטבע לכל חזיונותיו, באחדות האנושית לכל אומותיה, ובאחדות החברתית לכל הכאים בבריתה. הדת הנוצרית חסרה יסוד, אין לה לא ארץ ולא חברה והיא פורחת באוויר. התורה הסוציאליסטית שבזמננו לא די שאין בכוחה לבנות עלייה, שאליה יעלה רוח האדם, אלא אפילו בית לבני אדם איננה יכולה לבנות. מה שהיא יכולה ומה שהיא חפצה לתת למאמיניה אינו אלא "דיר לחזירים מעדרו של אפיקור". רק תורת היהדות לבדה היא שבנתה את הבית והעלייה, וממנה ילמדו וככה יעשו כל הבונים. ואם הבונים בתים לאומות העולם עדיין הם נזקקים אל היהדות – הבונים בית ישראל על אחת כמה וכמה שאין לבניינם תקומה, אם לא ייבנה כולו מן המסד ועד הטפחות מחומר היהדות ומאבניה ומלבניה ועל פי רוחה.

 

ג

אפס, כי העלובה מכל התנועות שבקרבנו היא אותה תנועת התחייה של אומתנו, אשר היא פוסעת פסיעה גסה על כל היצירה הלאומית שלנו, ומעמדת את כל קיומנו אך ורק על הארץ. אם יש אשר יחרה אפנו ברבן יוחנן בן זכאי אשר ביקש להציל את יבנה וחכמיה ולא ביקש גם הצלה פורתא מן הקיום הארצי של עם ישראל, אם יש אשר יתקוממו נגדו אנשים די נור כרבי עקיבא או כרב יוסף ויקראו בשצף קצפם: משיב חכמים אחור ודעתם יסכל – מה נאמר לאלה המדמים להעמיד את כל קיומיו הלאומי רק על הארץ, ועוד גם זאת: על הארץ אשר טרם תינתן לנו וטרם נדע במה כוחנו גדול לקחת אותה? הולכים ותועים אנחנו מן הרוחניות אל הגשמיות ומן הגשמיות אל הרוחניות, ועל כן לא יעלה בידינו לא הא ולא הא. כי כגחלת אש מן הרוח והחומר, ולא ייכון האחד מבלעדי השני. כל עבודת רוחנו תיזרה לארבע רוחות הארץ כל זמן שלא תהיה ארץ מוצקה מתחת לרגלינו. כל תורת היהדות הרוחנית תינדף כעור מן אדרי קיט אפילו מפני רוח קלילה ומצויה, אם לא יקומו כל בני ישראל, למקטניהם ועד גדוליהם, למקציניהם עד אביוניהם, לבנות בית נאמן ליהודים וליהדות. כל העבודות הרוחניות הטהורות, אפילו אם תעשינה בנוסח האיתן והמוצק של הקדמונים, ואין צורך לומר אם תעשינה בנוסח הרפוי והקלוש של האחרונים מבעלי תעודת היהדות או עוד מבעלי הדמוקראטיה הפרולטארית כביכול – כל מיני העבודות האלה לא יעשו תושיה ולא יוסיפו אפילו חוליה אחת לשלשלת תולדותינו הארוכה. כל זמן שהיסוד הארצי יחסר לנו, כל זמן שעבודתנו הלאומית תהיה חסרה עבודה גשמית וכלכלית ישראלית – אין לנו תרופה ואין לנו תקווה להיחלץ מן המיצר. אחת היא לנו אם הגויים רוצים בעבודתנו ורואים ברכה בפריה או לא – אבל עבודתנו ופרי עבודתנו נמסרים לידיהם שלהם, לא לנו, לא רק גדולי הרוח אשר עזבו את עמם בפרהסיה עבדו עבודה זרה – אחת היא אם העבודה הביאה טובה או רעה להם ולזרים – כי גם כל עבודת ישראל הרוחנית נמכרת לעקר: מאחר שאין לישראל צורך בה, באים הגויים ועושים בה כבתוך שלהם, החל מכתבי הקודש וכלה בספרותנו המאוחרת. לא רק בעלי הרכוש המסירים את דתם מוסרים את רכושם לאוצרן של אומות העולם –  כי גם הרוטשילדים וכיוצא בהם, בין רוצים ובין אינם רוצים, הונם מתגלגל והולך לידי שונאיהם של ישראל. מעשה שבאו כשדיים ונטלו מטמוניות של ישראל, התגלגלו המטמוניות מידיים לידיים: באו פרסיים ונטלום מכשדיים, באו יוונים ונטלום מפרסיים, באו רומיים ונטלום מידי יוונים, באו בארבאריים ונטלום מידי רומיים; אבל לידי ישראל שוב לא חזרו המטמוניות, ןאם הם התנפלו עליהן אנשים מישראל וזכו בהן בזכות הגונב מן הגנב, הם היו אולי פטורים מן העונש, אבל כל ישראל לא די שלא נהנו כלום מאותו דבר, אלא שעדיין יצא עליהם הקצף ונידונו בכל מיני עונשים. דין היא בעולם, והדין נוקב את ההר ואין רחמים לפניו: כל מה שקנה עבד קנה רבו. ואין ישראל יכול להפטיר עצמו מן הדין הזה כל זמן שלא ייעשה בן חורין. אז רק אז יפקע שיעבודו לרבו, ועבודת ישראל פרי תשווה לישראל: כרוב העבודה וכטובה, כן ורבה וכן ייטיב פריה.

                                 

ד

אבל אחרי כל אלה אין די מילים בפה להדגיש ולחזור ולהדגיש, כי עבודת התחייה הלאומית איננה גשמית וארצית לחוד. אלה אשר לא מצאו מאומה בכל אוצרות העבודה הרוחנית של עמנו בעבר, אלה אשר יחשבו, כי תולדות ישראל מתחילות מזמן האספה הראשונה של הסתדרות זו או אחרת, או באופן היותר טוב – מזמן אספת קאטוביץ, וכי ספרות ישראל מתחלת מזמנם של המשוררים שעמדו להם לישראל אחרי שנות השמונים למאה שעברה או באופן היותר טוב – אחרי שנות הששים למאה ההיא – כל אלה, תמיה אני עליהם אם לא בטעות המה נמצאים במחנה ישראל. כי הינה הדברים הפשוטים, ומה לנו לשקר לעצמנו? – הרי אין בזה אלא שני מיני אפשרויות. הראשונה היא זו – כי כל מה שיצרנו בארבעת אלפי שנות קיומנו איננו שווה כלום, ואז חסל! איש לאוהליך, ישראל! כי מי הוא זה אשר יוואל להאמין, שאומה עקרה כזאת, אשר באלפי שנות קיומה לא הספיקה אלא ליצור לעצמה תעודה של עניות שאין העולם יודע דוגמתה, ואשר מעולם לא נתפרנסה אלא מן הפירורים והעצמות שנפלו מעל שולחנות אחרים – מי הוא זה אשר יוואל להאמין, שאומה מדולדלת כזאת עודנה מוכשרת בימי זקנתה ושיבתה לבנות לה ארץ מולדת ולכלכל את נפשה בעבודתה שלה ולספק בידיה היא את צרכיה הגשמיים והרוחניים? דומה שאפילו בטלן, רובץ כל ימיו מאחורי התנור והכיריים שבבתי מדרשות, לא יאמין לדבר אשר כזה. ואם כן הדבר, נשארה לנו רק האפשרות השניה – שיוצרים היינו כל חיינו על פי דרכנו ולפי כוחותינו ותנאי חיינו בכל דור ודור: בשחר טל ילדותנו אמרנו דברי שירה, בימי הבגרות והעמידה העמדנו נביאים מורי העולם ומאוריו ומחוקקי חוקים גדולים אשר יחיה בהם האדם ויעבוד על פיהם – חוקים לזרעים ולנטיעות, למועדי השנה, לדיני ממונות ולדיני נפשות ולכל יחסי האנשים והנשים, להלכות קדשים ולטהרות – אפילו בבואנו בימים אשר אין חפץ בהם, לא חסרנו מחוקקים גדולי עולם, בעלי אגדה נפלאים, הוגי דעות נישאות על העולם ועל האדם בדרך הנגלה ובדרך הנסתר, ואפילו משוררים נשגבים אשר שוררו על מעמקי הים ועל מסתרי רוח האדם, על מכאובי אהבה ועל חבליו של משיח, על שכרון היין ועל שכרון צערו של עולם. מי חסר-לב וישליך אחרי גוו את האוצר הגדול והנפלא הזה אשר הנחילוהו אבותיו ויאמר אני אתחיל מבראשית? ואיככה זה יהיה כדבר הזה, כי יקום עם בבוקר לא עבות אחד וימחוק את עברו – המזהיר או המחפיר – ויתיימר בלבבו להתחיל הכול מחדש? כי לא ימחוק האדם את עברו אם טוב הוא אם רע, ולא תשנה האומה את תכונתה, אם מאושרה היא או אומללה, כאשר לא יהפוך כושי את עורו ונמר חברבורותיו. לכל יצור פרטי או קיבוצי נקבע מסלולו שלו בעולם, אשר בו ילך וממנו לא יזוע, ובת קול יוצאת מדברי ימי עולם ומכרות לעם ועם כלשונו: דע מאין אתה בא ולאן אתה הולך, השומע ישמע, והחדל יחדל ויאבד דרך.

[1910, "הצפירה"].

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה