_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שתי תקופות

בר טוביה

לתוכן הענינים

שתי התקופות, אשר בהן אדבר הפעם הן – תקופת הראציונליות ותקופת הרומאנטיות;  שתי תקופות, אשר באו והיו אשה אחר אחותה במאות הי"ח והי"ט במערב אירופה.

למחזות החיים בכלל והחברה בפרט שני צדדים,  חיצוני ופנימי,  או גשמי ורוחני.  אם שני הצדדים האלה גם בעולם שקודם החיים,  עולם האנאורגני –  זוהי שאלה מטאפיסית,  שאין לנו עכשיו עסק עמה.  אם שני הצדדים האלה מקבילים גם בחיים ובחברה,  בתורות הביאולוגיה והסוציאולוגיה,  איש אל אחיו ממש במקום ובזמן,  אם יש לכל תנועה קלילא פיסיולוגית מקבלת מחשבה פסיכולוגית,  ולהפך, אם יש לכל תנועה דוגמתה בעולם    אף זוהי שאלה מטאפיסית,  חשובה מאד למאמינים וכופרים בתורת הפאראלליות.  לבירור השאלה המעסקת אותנו כעת,  די לנו העובדה הריאלית,  אשר נפגוש מדי יום ביומו ואשר תגיד לנו גלוי,  כי בחיים ובחברה יש מקום לשני הצדדים הנזכרים והם מקבילים זה לזה,  לכל הפחות בקירוב.

תלמידיו של סן-סימון הורו,  כי בהיסטוריה האנושית חוזרות חלילה שתי תקופות:  תקופה אורגאנית ותקופה קריטית.  אל התורה הזאת,  אשר היא בקירוב תורת-אמת,  אני מוסיף רק זה,  כי התקופה השניה,  הקריטית,  מתחלקת לשתי פריודות:  פריודה של ראציונליות ופריודה של רומאנטיות.  אלו הן שתי הפריודות או התקופות – כאשר קראתי להן למעלה – אשר את מהותן הנני רוצה לברר בזה.

כל חברה אנושית בעולם,  בשעה שהמחלוקות  הפנימיות בקרבה בין אנשיה, כיתותיה ומעמדיה – מחלוקות שאינן פוסקות לעולם – הולכות ונמשכות לאט לאט בלי קיצוניות מיוחדת,  נגלית ונראת לפנינו, המסתכלים בה מבחוץ,  בתורת אורגאניסמוס שלם,  עובד את עבודתו במנוחה על פי שני חוקים שקבע ספנסר:  חוקי הדיפרנציאציה והאינטגראציה, ההתבדלות וההתאחדות.  כלומר:  חלוקת העבודה,  הרכוש והממשלה,  אשר נראה בתוך החברה,  אינה נראית לפנינו מחלוקת בין אותם האובייקטים אשר בינינם נחלקו כל אלה אחרי מלחמה זרה ועצומה,  אלא בתורת חלוקה נורמאלית של הפונקציות הרבות והשונות באורגנאניסמוס הציבורי;  חלוקה שמטרתה  – שמירת אחדותו ושלמותו של האורגאניסמוס הזה.

הסימנים השליליים,  אשר בהם תתנכר החברה האורגאנית,  שנים הם:  חוסר ניגוד חשוב בין המוסדים השונים,  שבהם מתגשמים חיי החברה,  בייחוד בין סדר-הדינים מצד אחד וסדר האקונומיה מצד שני.  זהו הסימן החיצוני הסוציולוגי.  הסימן הפנימי הוא פסיכולוגי,  בנפש בני החברה:  חוסר ניגוד חשוב בין המחוש וההכרה מצד אחד,  והרגש מצד שני.  אעיר דרך אגב,  כי בראשונה יחוש האדם את השינויים, אשר נתהוו בפנים ובחוץ,  טרם יכיר את מהותם;  אחר כך הוא מתחיל מעט מעט להכירם ולהבינם,  ורך כעבור איזה זמן תכה ההכרה הזאת שורש עמוק עמוק בנפשו פנימה ותיהפך לרגש טבעי,  מבלי אשר ידע האדם להבדיל בינו לבין האינסטינקטים,  אשר התפתחו בקרב בעלי החיים בשעה שחסרו להם עדיין אותם המרכזים,  המיוחדים להכרה גמורה.

בן-האדם במערבי בתקופה ההיסטורית החדשה,  או יותר נכון:  עוד בקץ ימי הביניים,  החל לחוש המון שינויים,  אשר נולדו ובאו לעולם.  הערים היו למרכזי מסחר וחרושת-המעשה,  שני מקצועות כמעט חדשים בחיים האקונומיים,  אשר דרשו כמו כן סדר-דינים חדש.  סדר-הדינים הישן היה מסוגל לחיי החברה הכפרית,  חברה של אצילים בני חורין ואיכרים משועבדים,  אשר כל עיקרם אינם מתפרנסים אלא מן האדמה ועבודתה.  זאת,  ועוד אחרת: הספרים אשר הפיצו הערבים והעברים במערב-אירופה,  רובם תרגומים מספריהם של חכמי יוון ורומי במקורם,  שהתחילו מביאים עמהם למערב יוצאי רומי המזרחית משעה שממשלתה של זו החלה לרדת מטה ובשעת נפילתה – כל הספרים הרבים האלה דיברו אחרת,  אחרת לגמרי,  מכל אותם הספרים הדתיים,  פרי עטם של הכוהנים הלבנים והשחורים למיניהם,  אשר היו ידועים עד הזמן ההוא.  ימים רעים הגיעו אז לחברה המסודרת של ימי-הביניים:  בסדר החברה נפלה מחלוקת בין האקונומיה מצד אחד והדינים מצד שני,  בנפש בני החברה נתגלע ריב בין הרגשים הישנים,  שנולדו על ברכי החומש וההכרה של חיי החברה הפיאודלית וספרי הכנסיה הקאתולית – מצד אחד, ובין המחושים החדשים, שהתחיל האדם לקבל מן החיים העירוניים ומן החכמה היוונית    מצד שני.

 

אבל כל זה היה רק התחלה גרידא.  הניגוד היה עדיין חבוי וטמון במעמקי הנפש,  חותר חתירות מתחת סדר-הרגשים הישנים.  בלא יודעים,  בהדרגה ובכבדות,   עשה את מעשהו,  עד אשר התרומם מעלה מעלה ויתפרץ לצאת מאחורי הפרגוד ולהיכנס לפני ולפנים אל עולם ההכרה הברורה.  אז התחילה התקופה,  אשר הסן-סימונים יקראו לה בדק בשם תקופת-הקריטיקה,  ואשר את חלקה הראשון קראתי בשם:  הפריודה של הראציונליות.  בספרות העברית ידועה הפריודה הזאת עוד מן המאה הי"ח,  מזמנו של בן-מנחם וסיעתו והלאה,  בשם:  תקופת ההשכלה.  נחום סלושץ מתרגם את ה"השכלה" במלה:  הומניות.  אבל ברור הדבר,  כי אף על פי שההשכלה בקרבנו – כמו הראציונליות בקרב עמים אחרים – היתה תנועה הומאנית,  תמציתה של ה"השכלה",  וכן תרגומה,  היא הראציונליות,  כלומר:  שאיפה להגביר את ממשלת השכל על תביעות הרגשים,  הישנים וגם החדשים,  ולהשכיל את הרבים.

מהות התקופה הקריטית היא,  בניגוד אל התקופה האורגנית,  ההכרה כי הדיפרנציאציה,  חלוקת הפונקציות הרבות והשונות בין אורגני החברה,  איננה לא חלוקה נורמאלית ולא חלוקה הסכמית,  אלא להפך,  אנומלית והכרחית:  הכרח הכריחו מעמדות אחדים את המעמדות האחרים לקבל עליהם את עולה של החלוקה הזאת,  לפי שטובה היא לראשונים ורעה לאחרונים.  אין כאן חלוקה,  אלא מחלוקת יש כאן,  מחלוקת ומלחמה עד שפוך דם.  כמו כן היא האינטגראציה:  שמירת האחדות והשלמות של הגוף הציבורי תתגלה בימים ההם בתורת דבר אשר יביא תועלת רק לאותם המעמדות,  שכוח יש בידם למשול על האחרים ולצוות עליהם,  מה שאין כן המעמדות הנכנעים.  למעמדות הנכנעים אין האינטגראציה אלא גורמת נזקים ורעה רבה.  כי על כן כל אלו לא רק רשאים,  אלא חייבים להתקומם נגד האינטגראציה הציבורית,  חייבים בשם אינטרסיהם הם ובשם הצדק הציבורי.  כללו של דבר:  מחלוקת של מעמדות גדולה ועצומה –  היא הסימן והתוך של התקופה הקריטית.  אותם הכוחות,  השואפים אל המרכז,  הולכים הלוך וחלוש,  ולעומתם מתגברים הכוחות הדוחים.  איש את אחיו בצד ובכתף יהדופו ובקרניהם ינגחו.  מלחמה היא בעד סדר-דינים חדש,  אשר ירחיב את זכויות משוללי הזכויות בקרב החברה.

 
זאת היא מבחוץ.  הצד הפנימי של התקופה הקריטית הוא בראשונה – הראציונליות.  נחוץ להרגיז את השכל על כל אתם הרגשים בקרבינו פנימה,  אשר יקשרו אותנו בקיום של קיימא עם העבר.  נחוץ להוכיח ולחזור ולהוכיח,  כי הרגשים הישנים מזיקים,  כי עליהם להיכנע לפני ממשלת השכל.  אנוכי אומר:  הרגשים הישנים,  אבל הראציונליות מתחלת את המלחמה ברגשים הישנים מסיימת במלחמה נגד הרגש בכלל.  אין רחמים במלחמה הזאת;  ייקוב הדין את ההר!  חוט הביקורת לא ינתק במקום ידוע, אלא הוא נארג הלאה, הלאה עד אין סוף.  כך דרכו של השכל האנושי:  מכיוון שהתחיל את עבודתו,  שוב אינו פוסק;  רק ההתחלה קשה עליו,  לא נקל להעירו,  אבל משנעור,  שוב אי אפשר כמעט לישנו.  חוק הוא בעולם,  חוק האינרציה.  במאות הי"ח והי"ט עברו תחת שבט-הביקורת לא רק אותם רגשי-העבדות,  אשר בנפש האדם,  שהתאימו אל הסדר הפיאודלי,  אלא גם רגשי האמונה והאמנות,  המשפחה והאומה וכו' וכו'.  הראציונליות הולכת ומתפתחת עד הגיעה אל אותה הנקודה, אשר בעמדינו עליה יתראה לפנינו האדם כמין מכונה מחשבת וחושבת ולא יותר.

אבל בשעה שנצחון האידאות החדשות כבר הגיע,  או יגיע בלי ספק בקרוב,  בשעה שההכרה השכלית כבר היתה לרגש עמוק,  התובע בחזקה את סיפוקו,  למשל,  בשעה שראיות השכל נגד העבדות ובעד החופש לבשו כבר את צורתן האחרונה,  צורה של רגש-חופש אדיר וחזק,  – אז עבר זמנה של הראציונליות.  באונס או ברצון מפנה היא את מקומה בשביל יורשתה,  הרומאנטיות.  ריאקציה מתחלת נגד הראציונליות ומגינה בכל תוקף ועוז על זכויות הרגש,  או גם תביעת מותר הרגש מן השכל.  יש אשר תימלא הרומאנטיות רחמים אפילו על אותם הרגשים הישנים,  אשר בשבילם התלקחה המלחמה,  ועל אותם המוסדים,  העומדים לעבור מן העולם,  שלהם התאימו הרגשים ההם.  בחמלה רבה היא מטפלת בבני-חלוף אלה,  רוצה היא לגלות את הצדדים החיוביים אשר בהם.  כסבור הוא קוצר-הראיות,  כי להחיות מתים היא משתדלת,  ואינו ידע כי רק הספד היא קושרת על קבריהם של אלו,  הספד על פי הכלל הישן:  על המתים אין אמרים אלא דברי שבח!

המלחמה הפנימית בתקופה הרומאנטית עמוקה רב יותר מאשר בתקופה ההולכת לפניה.  לא מופתי השכל הקר,  לא הוכחות ההיגיון הבריא יקשרו עתה את המלחמה,  אלא הרגש החדש עם חברו הישן.  בכפיפה אחת דרות כעת שתי צרות,  שני זרזירים על דף אחד,  שני הפכים בנושא אחד!  נפש הטיפוס הרומאנטי נקרעה לקרעים שאינם מתאחים.  ה"אני" שלו,  הסובייקט היחיד והמיוחד,  כמו עבר ובטל מן העולם,  ועל מקומו באו שני מרכזים,  מתנגדים זה לזה ושונים זה מזה בתכלית השינוי,  שני אניים:  ה"אני" הישן,  אשר התפתח דורות רבים ויתנחל מאבות לבנים,  וה"אני" החדש,  אשר זה עתה מקרוב בא.  קללת אל-נקמות רובצה על הרומאנטיק:  עוון אבות ייפקד עליו;  האבות מילאו את תביעות הרגשים הישנים,  ועל כן קיבלו תענוג על ידיהם פחות או יותר,  אבל הבן הרומאנטיק אי אפשר לו לספק את צרכי הרגשים ממין הזה,  ועל כן תגרום לו יישותם מכאובים קשים.  ולא זו בלבד,  אלא אף זו:  הרומאנטיק נושא על שכמיו לא רק עת עולו של סבל-הירושה,  לא רק בעד האבות,  בעד הישן,  הוא סובל,  כי גם בעד הבנים,  בעד התפתחות החדש.  חבלי מות וחבלי לידה – זה גורלו ומנת חלקו בחיים.  הוא מסיים חשבונו הישן של העולם,  ומתחיל חשבון חדש.  בנפשו תתהפך ההכרה השכלית החדשה לרגש,  אשר יערוך מלחמה קשה ועצומה עם חברו,  שבא בירושה עד הכריע אותו תחתיו.

בתקופה הרומאנטית מנצחות אותן האידאות,  אשר בשבילן התחילה הראציונליות את מלחמתה,  אבל הראציונליות בעצמה,  בתורת השקפת עולם תגורש כולה.  הראציונליסט,  הרואה את הרומנטיות  הולכת ומתפתחת, חושב בתומו כי כל עבודתו לא עשתה פרי, ואך לשווא היו עמלו ויגיע כפו;  אבל באמת אין הרומאנטיות אלא הסימן היותר מובהק,  כי הראציונליסט לא ייגע לריק ולא ילד לבהלה.  הרומאנטיות היא בעיקרה פרוצס של התהפכות ההכרה הראציונלית לרגש פנימי.

אך כשם שהראציונליסט ירא את הרומאנטיק ורואה בו את סמל דמות הרגרס,  כך אימת הראשון על האחרון.  כסבור הוא הרומאנטיק,  כי באמת כוח יש ביד הראשון להחריב את כל העולם הפנימי אשר בנפש האדם ולהכחידו פעם אחת ולא יוסיף.  פלשתים עליך שמשון!  יצעק הרומאנטיק מרה אל האנושות כפעם בפעם,  בראותו את הראציונליסט הולך וקרב.  אבל שמשון ינתק את שבעת העבותות החדשים,  אשר תאסרהו בהם הראציונליות,  כאשר יינתק פתיל-הנעורת בהריחו אש.  חושש הוא הרומאנטיק,  שמא יאבד מן הראציונליות הרגש,  ואינו יודע כי הראציונליות עצמה רק אחרי היותה לרגש אפשר לה להיעשות קניין פנימי וקיים,  וביחד עם זה להיות לכוח מניע בהתפתחות החברה.

התנועה הראציונלית במאה הי"ח והתנועה הרומאנטית במחצית הראשונה של המאה הי"ט התפשטו בעיקרן בין שדרות החברה הגבוהות והבינוניות.  עד השדרות הנמוכות ביותר לא הגיעו,  או רק רפרפו עליהן,  כעוף המרפרף באוויר,  נוגע ואיננו נוגע.  בטוחים היו המשכילים בימים ההם,  כי ימי ממשלת הרגש והשירה ספורים,  הראציונליות היבשה והצנומה כבשה את העולם האנושי.  אבל ההיסטוריה באה וטפחה על פניהם.  היא הוכיחה לדעת,  כי בטחו על משענת קנה רצוץ.  לא רק רגשי האהבה, האמנות והשירה גברו ועשו חיל במשך המאה הי"ט,  אלא אפילו רגשי האמונה לא נכחדו מן העולם.  "בעוד חמישים שנה תעבור האמונה מן הארץ" – חיווה אחד הקארדינלים את דעתו במחצית השניה של המאה הי"ח.  מי האיש אשר ישמע את הדברים האלה בראשית המאה העשרים,  אחרי מאה וחמישים שנה,  ולא ימלא שחוק פיו?

אבל הרומאנטיקים טרם ירדו מן הבמה ההיסטורית,  והאויב הראציונלי כבר נדחף ועלה עליה עוד פעם.  מן המחצית השניה של המאה הי"ט והלאה התחילה התנועה הראציונלית להתפשט גם בקרב הפרולטאריאט.  סדר-החברה החדש,  אשר נבנה על חרבות העולם הפיאודלי,  הבטיח ורצה לשחרר את כל האנושות,  אבל עד עתה לא עלתה בידו אלא לשחרר חלק ממנה.  ראשה ורובה של האנושות,  המעמד הפרולטארי,  סובל עדיין את מכאוביו הקשים.  עוד פעם הננו רואים התנגדות בין מוסדי-החברה השונים.  סדר-החוקים החדש הכריז:  חוקה אחת ומשפט אחד לכל בני-החברה;  אבל סדר-האקונומיה החדש השאיר את כל אותו אי-השיוויון, אשר משל בחברה הקודמת.  סדר-החוקים החדש הכריז את זכות העובד על פרי עבודתו,  אבל סדר-האקונומיה החדש גוזל מיד העובד את פרי עבודתו ומוסרו לידו של בעל הרכוש.  סדר החוקים החדש השאיר את זכות הקניין הפרטי בכל מקצועות-העבודה,  אבל סדר-האקונומיה החדש הכחיד ברובם של מקצועות העבודה את העבודה הפרטית ויעשנה ציבורית.

ניגודים כאלה וכאלה יתגלו לפנינו בסדר-החברה החדש.  כמו כן נשמות בני המעמדות,  הסובלים ביותר תחת עול הניגודים הציבוריים,  מלאות ניגוד בין ההכרה והרגשים.  רגשי העבדות וההכנעה שבהם לא יתאימו עוד אל הכרתם,  הכרת בני חורין בחברה בת-חורין.  אוהבי ההמון ואידיאולוגיו משתדלים בכל כוחם להגביר את ההכרה הזאת.  הראַציונליות הולכת ומתגברת בקרב המעמדות הנמוכים.  עוד הפעם תחזור תקופת ההשכלה ועוד הפעם נשמע את קולות הרומאנטיקים,  הקוראים:  פלשתים עליך שמשון!  כל העולם הפנימי,  אשר יצר לו האדם בעמל רב ובכבדות נוראה,  ואשר רק בגללו יקבלו החיים ערך,  הרי הוא בסכנה;  כל רגשי המשפחה,  האומה,  וכו' וכו' עתידים להיכחד,  יינתקו כל אותן הנימים הדקות,  המקשרות את בני-האדם איש אל אחיו –  וכן הלאה עד גמירא.
על הקולות האלה תתן לנו המאה הי"ט תשובה ברורה ומוחלטה,  תשובה שאי אפשר לה להידרש בשני פנים.  במאה ההיא לא נתדלדל עולם הרגשות,  אלא להפך,  נתעשר עושר רב.  באדם של "קצה המאה הי"ט" תוכן עשיר רב יתר מבאדם של "קצה המאה הי"ג",  אך כי בינתיים מונחת התקופה הראציונלית,  או יותר נכון,  תודות לתקופה הזאת.  אחרי כלות החלק הראשון,  אחרי אשר הכרת זכויותיהם של בני המעמדות הנמוכים תהפך ותהיה לרגש פנימי,  מחולל חדשות בחיי-החברה,  אז בלי ספק יבוא החלק השני,  הריהאביליטציה של הרגש.

אם נתבונן אל חיי היהודים בשתי המאות האחרונות,  נמצא גם פה את המחזה ההיסטורי האמור.  תנועת ההשכלה בקרב היהודים,  במערב מן המאה הי"ח,  ובמזרח מן המאה הי"ט והלאה,  נגעה רק בשדרות היותר גבוהות בערך,  עד שנות השמונים של המאה האחרונה.  הספרות,  אשר בראה התנועה הזאת,  היתה בעיני היהודים הישנים טריפה-פסולה רב יתר מספרויות העמים;  בעיני הרומאנטיקים החדשים בשנות השמונים וגם אחרי כן היא נושאת הטמיעה הגמורה,  ומלאך המות של הרגש בכלל,  והרגש הישראלי בפרט.  אם ה"חתם-סופר" ציווה את בניו "בספרי רמ"ד[1] אל תשלחו יד" – במה נחשבה הצוואה הזאת לעומת קללות-התוכחה.  אשר ניתכו על ראש רמ"ד וההשכלה בעשרים וחמש השנים האחרונות בספרותנו?  ההשכלה "בת-השמים" לא רק הורדה מעל כסאה,  אלא ככל האלים-הנפילים בימות קדם נגזר עליה להתגלגל ברוח רעה,  שמבעתין בה את הילדים הקטנים והגדולים.  היא,  ההשכלה,  אשמה בכל החטאים והפשעים,  השגגות והזדונות,  שחטאו,  שעיוו ושפשעו היחיד והציבור.  אבל האפשר להטיל ספק בזה,  כי התנועה הזאת,  ביחד עם ספרותה,  הועילו הרבה מאד להתפתחות אותה ההכרה הלאומית בקרבנו,  אשר בשמה נלחמים הרומאנטיקים ככה בכל עוז וחרף נפש?  כי העובדא לחוד של מציאות ספרות עברית מפותחה רב או יותר,  יקשר את העבר והעתיד של האומה לא פחות מכל הדקלאמאציות שבעולם על התימה הידועה. אי אפשר כלל לצייר לנו את התנועה הלאומית בתקופה שקודם תנועת ההשכלה.  כמו כן אי-אפשר לצייר לנו את הספרות החדשה,  שראשה ורובה רומאנטיות,  מבלעדי ספרות ההשכלה שקדמה לה.  הן אינן אלא שני חלקים קשורים והדוקים זה בזה בתקופה הקריטית,  שעמנו מצוי בה עכשיו.  עבודת הסופרים הרומאנטיקים בספרותנו הישנה היתה אפשרית כפילא דעייל בקופא דמחטא.

אבל מלחמת הרומאנטיקים על ההשכלה איננה רק מלחמה עם העבר.  מלחמה היא נגד תנועת-ההשכלה בהווה,  המתפשטת משנות השמונים והלאה בין השדרות התחתונות אשר בקרבנו.  עיני הרומאנטיקים רואות בזה את אבדן הרגש הלאומי,  את ניתוק המוסרות,  המקשרות אותנו בתורת אומה.  אבל אוי להן לבריות,  הרואות ואינן יודעות מה הן רואות!  תמימים האנשים האלה ולא ידעו,  כי חדלת-אונים היא ההשכלה להכחיד את הרגשים בכלל ואת הרגש הלאומי בפרט בנפש בני-האדם,  לו גם פרולטארים יהיו.  בתורת השקפת עולם לא תחזיק ההשכלה מעמד,  יען כי לעולם לא תהפוך את האדם למכונה שכלית,  אבל בתורת תנועה זמנית היא מוכרחת.  טבעת היא ההשכלה בשרשרת ההתפתחות ההיסטורית,  אבל לא הטבעת האחרונה.

ולכן בראותינו את המתמרמרים על תנועת ההשכלה מצד אחד ואת המלגלגים עליה מצד שני,  נפנה אליהם ונאמר:  חבל,  רבותינו,  שלמדתם אך מעט ושכחתם את הכול,  חיזרו לאחוריכם וראו מאין אתם באים!

 

[ 1904,  "הדור"]

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1] ראשי תיבות:  ר' משה דסוי,  הוא ר' משה מנדלסזון [העורך].