_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

חידושי הגדות

בר טוביה

לתוכן הענינים

 

(מבית מדרשו של יוצר תורת החסידות)

א

אשה מקדם

ואלה מן החידושים שנתחדשו באגדות החסידות מיסודו של רבי ישראל בעל-שם-טוב.

אוֹדילי בת הבעל-שם-טוב!

אוֹדילי לא היתה חכמנית ודרשנית, מאותן הנשים שהיו נדחקות ונכנסות לבית-המדרש מפקידה לפקידה, ופיהן ממלל רברבן, תובע ומתיז זיקוקין-די-נור – ולפרקים גם ארס.  אין בה כלום מבנות צלפחד, שקפצו על משה רבנו והעוזרים על ידיו לתבוע מהם את חלקן בנכסי אביהן;  או אפילו מברוריה ושלוש מאות הלכותיה וחיצי-לשונה השנונים;  או גם מבתו של רש"י, שהיושבת בישיבה ומרבצת תורה לתלמידים והצעיף על פניה;  ועל אחת כמה וכמה שאין בה כלום מן הקפדנות ותאוות השררה של הרבנית מבריסק[1] וסיעתה.

אוֹדילי היא, לכאורה, בת ישראל כשרה ופשוטה, שרבות כמותה בשוק.  במושב חכמים וזקנים.  טוחני הרים בסברה, שטופים במלחמתה של תורה, לא יכירנה מקומה, ואפילו בשיחות-חולין של תלמידי-חכמים אין כוחה יפה ליטול חלק בהן.   ואילו באגדות-שם-טוב נתבצר לאוֹדילי מקום בראש, וכמעט שאין ידה זזה מיד אביה, ובשעת הסכנה היא גם עוזרת לו ותומכת בימינו לא כל "קבל די רוח יתירא אית בה", אלא בחכמת יום-יום של סתם נשים בישראל.  הלוא דבר הוא, שלא נשמע כמוהו באגדות גדולי ישראל, ולו כוונה גדולה.

הנה הבעל-שם-טוב בלב ים, חותר להגיע אל חוף ארץ-ישראל, אשר כל מעייניו בה, וגזירה נגזרה מן השמים לעכבו בדרך, לבל ידחוק את הקץ, ולא יביא את הגאולה שלא בעונתה.  הוא ואוֹדילי לבדם, ואיש אין אתם להצילם מן הגלים המסתערים עליהם מכל עברים לבלעם חיים.  אוֹדילי צועקת מתוך ייאוש:  אבא, הושיעה נא, אמור מה!  והבעל-שם-טוב עונה מתוך נפילת המוחין:  איני יודע כלום, נשתכחה תורה מפי.  מיד פתחה אוֹדילי את פיה וקראה:  אלף, בית, גימל, ואביה חוזר וקורא אחריה את האלף-בית על-פי הסדר, עד ששככה חמתו של שר הים – בתנאי, שלא ילכו הלאה, אלא ישובו למקום שיצאו ממנו.

ובבית-מדרשו של הגאון מווילנה היו מספרים בגנותה של כת החסידים, ואומרים בתוך יתר הדברים:  בנוהג שבכת זו, שנשים מרקדות בה עם גברים.  ויהי הדבר לקצף גדול על החסידים.

ואחד מתחסד ישיב ויאמר:  חס ושלום, לא תהיה כזאת בישראל, אלא אוֹדילי היא שהיתה שם עומדת ומסתכלת להנאתה בתלמידי אביה הצדיקים כשהם מרקדים, ואיש שראה וטעה הוציא את הלעז, "ואכיל קורצא בי מלכי דאורייתא".

אפשר אמנם לטעון ולאמור, שאותם בני הישיבה של מעלה, שהגאון החסיד הנזיר מאחיו עמד על גבם, לא היו חשודים כלל וכלל לקבל עדות שקר ולעבור על מקרא "ושאלת, וחקרת, ודרשת היטב, והנה אמת הדבר".  ואף-על-פי-כן ודאי הוא, שאוֹדילי היתה שם!  וכשנשאלה השאלה החמורה:  מה לאשה במושב צדיקים וחסידים?  לא נמצא "נגר ובר נגד דיפרקינה".

תלמידי-חכמים היו מכירים – אם גם בתור יוצא מן הכלל – אשה נביאה, או אשה למדנית, והיו יודעים לכבד גם "אשה גדולה בנוי", ובאו בדברים – על פי רוב בדברי תורה – אף עם מטרוניתות נכריות.  ברם, סתם אשה בבית-המדרש, שלא באה גם לשאול כל שאלה שהיא – סתם אשה היא חידוש גדול שנתחדש באגדות החסידות, או ביתר דיוק:  באגדות היוצר של החסידות.  אוֹדילי – סמל נפלא.

ב

גוי מאחור

וחידוש גדול לאין ערך מן הראשון הוא:

אלכסא, רכבו של רבי ישראל בעל-שם-טוב!

ודאי, לא אלכסא אחד נשמר זכרו בסיפורי ישראל, מימי אותו אלכסא הצדיק, בעלה של שלומית, ששחרר את טובי האומה שלא כמצוות גיסו הורדוס עליו.  היה גם רבי אלכסא.  ולא חסר גם זכרון אלכסא, שלא היה ראוי לכך.  ואפילו אלכסא נושא ונותן עם חכמי התורה, שלא הוברר טיבו עדיין.  ברם, אלכסא גוי בעל-עגלה, לא נראה ולא נשמע באגדות גדולי ישראל.  מה לחמר זה בבית-המדרש?

מעולם לא נפקד מקומו של אלכסא בעגלתו של הבעל-שם-טוב.  הסוסים הלכו להם מעצמם "ולא סרו ימין ושמאל", כאותן הפרות שהובילו את ארון הברית, וכשהיתה השעה צריכה לכך, היו בקיאים גם בסוד קפיצת הדרך.  ואף-על-פי-כן לא זז אלכסא מדוכנו, אחוריו אל הסוסים ופניו אל הבעל-שם-טוב.  עיתים הוא יושב ושותק, עיתים מסייע על יד בעליו, ועיתים גם מסיח עם רבו הגדול.  ודווקא אותן השיחות היו צריכות להשתמר, אלא שנשתכחו מפי האגדה, והרי היא מחויבת לחזור ולחדשן כיד הדמיון הטובה עליה.

תיתי לה לאגדה, ששמרה לכל-הפחות את השם.  ואפילו אלו שאינם דורשים את השמות, חייבים לדרוש שם זה, שרמז גדול בו.  אלכסא זה סתם גוי הוא, וסמל למחשבה עמוקה ונישאה.

גם רבי נחמן מבראצלאב הגיד לא פעם, שהוא מבכר את הצורך לנבא לאומות העולם ולא לישראל בלבד, כדרך שהיו עושים רוב הנביאים הגדולים מאז ומעולם.  ואין ספק, שמדעת זקנו היתה בו בחושו:  ויותר משהו מחדש כאן, הוא מבאר ומפרש.

וראה זה פלא:  עד שלא יצאו סופרי ישראל ראשונים במעלה על במת הספרות העולמית ומלתם החדשה בפיהם, עד שלא התחילו מבשרי הגאולה האנושית והצדק החברתי מזרע ישראל לקרוא את כל בני-האדם לשנות את הערכים ולהפוך את הסדרים;  זמן רב עד שלא קפצו נביאי האמת, ואף נביאי השקר עמהם, מרחוב היהודים לתוך העולם הגדול – הרגישו יוצרי החסידות בחדשה הגדולה המתעתדת לצאת לפעולות, בתסיסת הרוחות העצומה עד למאוד, שעומדת להתפרץ ממעמקי העם, המתבוסס בדמיו, והוא מלא תאוות חיים ומחשבות, חיים מאין כמוהו.  יהודים כפופי ראש אלה, שמשכו בעול כל התורה והמצוות ובעול כל הגלות הנוראה, שהחבאו לכאורה גדר לפנים גדר ולא ראו מאורות העולם הכללי מימיהם, חשו פתאום בנפשם פנימה צורך וגם יכולת לתת תורה חדשה לאנושות כולה על מיניה ועל לאומיה.  עדות היא לכוחות האיתנים, שנכלאו ונצטברו מאות בשנים במסתרי הגיטות הישראליות, והינה זה נעורו לבקש להם מוצא ודרך ממסגרותיהם לעבור – וגם לפרוץ – את כל התחומים ואת כל הגדרים.  ככה אמר רבי ישראל בעל-שם-טוב:  אנוכי כוס מלאה, המשתפכת על כל גדותיה.

 

ג

תורה חדשה

רבי ישראל בעל-שם-טוב היה דורש כמין חומר את המקרא "כי תורה חדשה מאתי תצא".  ותפסו עליו הנקרנים:  מי כתיב "חדשה"?  ולא הרגישו התמימים, כי תלמידו של אחיהו השילוני לא לחזור על המקראות בלבד בא, אלא גם לפסוק פסוקו שלו, וליצור יצירה חדשה, וישנה כאחת, שעיתים היא גם חדשה יותר משהיא ישנה.

כל תורה חדשה היא תורה שבעל-פה, ואיננה נקבעת בכתב אלא לאחר עידן ועידנים ופירוד הדעות של מקבלי התורה.  כזאת היתה גם תורת הבעל-שם-טוב.  מחוללה לא חשב, כנראה, מעולם לחרות אותה על הלוחות:  לוחות עשויים להתקשות ולהתאבן וגם להיגנז, או אפילו להשתבר.  לא כן הדיבור החי, הגדל והמתפתח עם בעליו.

אמת, בדור השני לחסידות כבר ביקש המגיד הגדול ממזריטש לקבוע את הדברים בספר, ועל-ידי תלמידו, הגאון מלאדי, ניתן לישראל ה"שולחן ערוך של הרב".  ברם, גם שולחן ערוך זה, גם ספר ה"תנייא", עם כל הברכה שהם קובעים לעצמם, אין הם כי אם סניף מן התורה החדשה, שעלתה במחשבת הבעל-שם-טוב, צורה אחת – אם גם גדולה ונפלאה – מצורת התגלותה של זו, ולא "הדבר כשהוא לעצמו".  ולא זו בלבד:  אפילו הפסוקים הבודדים השונים, שנזרקו מפי הבעל-שם-טוב עצמו, או שנתייחסו לו, אינם בעצם אלא נסיונות להביע דבר שלא נתפס על בהירותו, ושלא ניתן גם להיתפס במלואו.

מי שיבוא להגדיר תורה חדשה וישנה זו על-פי מסורות האגדה והרשימות שהגיעו לידינו, יאמר:  הרי זה פאנתיאיסם רוחני, שמשיג את הרוחני בתור אנרגיה עולמית המתגלית בכול, החל בדומם ועבור דרך הצומח והחי והמדבר – עד שהיא מגיעה לאדם העליון, מושל בעולם צדיק, שהכול נכנע ומשועבד לכוחו או לרצונו, שהם – כלומר, הכוח והרצון – אחד.

אולם, עם כל החשיבות והאמת שבהדרגה זו, יש לאמור, שלא זה העיקר.

בשעה שהיה הבעל-שם-טוב דורש את המקרא "כי תורה חדשה מאתי תצא", שלא נמצא בצורתו זאת, היו מרחפים מול עיניו וחיים בקרבו מקראות אחרים שניבאו וידעו מה ניבאו, "כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם, נאום ה', נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה, והייתי להם לאלוהים והמה יהיו לי לעם, ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר:  דעו את ה' – כי עולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם, נאום ה'.  כי אסלח לעוונם, ולחטאתם לא אזכור עוד".  הביטוי "ברית חדשה" פיגול היה להבעל-שם-טוב.  ואולם לא היה דבר מרום וקרוב אל רוחו כתורה זו שבלב, שניבא לה הנביא מענתות.  כי על כן לא ביקש להעלות את תורתו על ספר, ומי יודע אם גם ניתנה להעלותה על ספר.

רבי ישראל בעל-שם-טוב הוא ברק עננים כבדות, הרות חשמל.  מן החשמל יצא הברק, ואורו מי מדד, מי תיכן?  ההאיר אורו את כל העיניים, ואין יש גם אשר היכה עיני איש בסנוורים?  ואולם, הלוא זה משפט הברק וכוח תכונתו.

הוא גם הרעם המבשר את הגשמים, והמקיץ את הנרדמים.  אכן יש אשר ירגיז הרעם את העצבים, וגם יפיל אימתה ופחד לא רק על השפנים.  ואולם אחרת לא יוכל הרעם. 

הוא גם הגשם הראשון על אדמה שצמקה, כי באו שודדים וימוצו את לשדה וישיתו אותה חורב ושממה, באפם כי עז ובאכזריותם אין קץ.  ואם יש אשר הרסה גבורת הגשמים הראשונים מעון דל ובית שחוח, הלוא החייתה את הלבבות העייפים, ותקוות חדשות וחלומות נישאים נטעה בקרבם.

(1924, "הדואר").

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1] שרה (לבית ראטנר), אשתו התקיפה ורבת המרץ של הרב משה יהושוע יהודה ליב דיסקין ("הרב מבריסק"), שכיהן ברבנות בירושלים ב-1878 – 1898 (העורך).