_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הָאִגֶּרֶת

אברהם שלום פרידברג

לתוכן הענינים

 

(העתקה בהוספות ושנוים)

(בשנת ארבעת אלפים מאה ושבעים וחמש לבריאת העולם).

 

אני צדוק בן נתנאל בן אורי בן עמרם בן עולא כותב את המגלה הזאת והיתה לך, דוד בני, ולצאצאיך אחריך לזכרון עולם לדורותינו,

בימי חיי הבלי קבלו צרות עמנו צורה חדשה, אשר הַרַעה לו מבראשונה.  לא גוים שכחי אלהים, לא עובדי פסל המתהללים באלילים קמו עלינו להציק לנו כדרכם מאז, כי אם אנשים המאמינים באלהי עולם כמונו, המכבדים גם ספרי קדשנו בשומם אותם למקור דתם.  לא זרים אכזרים מתקוממים עוד לנו, כי אם אחים הקרובים לנו בדעותיהם, נוצרי אמונה ושומרי תורת אהבה וחסד – והם מתגאים עלינו וחפצים דכאנו!  הם היו לנו לאויבים בנפש בחשבם אותנו לתועים מני דרך ולבנים לא אמון בם.

*

הקיסר דיוקליטנוס היה מושל צדיק אשר הטה לנו חסד ויתננו לחיות על פי תורתנו ואמונתנו באין מפריע, ותהי זאת נחמתנו, ושבע ביום ברכנוהו – כי כבר הסכנו לנטות שכם ולהיות למס עובד;  כבר למדנו להכיר פני כל מושל אשר הרכיב ה' לראשנו, לכבדהו וגם לאהבו באמת ובתמים, אם לא יניאנו מעבוד את אלהינו, לשמור דרכיו ומצותיו ולחיות על פי התורה אשר נחלנו מאבותינו.

אחרי תהפוכות הרבה עלה קונסטנטינוס הגדול לכסא רומא[1]).  בראשית ממלכתו הראה טובתו וחסדו לכל בעלי האמונות באין הבדל – כדבר האמור בכתב הדת אשר נתן[2]) ברומה החדשה, היא מֵדיוֹלַנוּם[3]).  אבל מעט מעט נטה אחרי הדת הנוצרית ובאחרונה בא בבריתה.  והנוצרים אשר עד כה נרדפו באף ובחמה מאת כל מושלי הארץ, הרימו בימיו ראש ויגיעו לכבוד ולתפארת.  וכהניהם אשר עד כה בקשו צדק, בקשו ענוה, ויהי זה משוש דרכם לקבל יסוריהם באהבה ולהערות למות נפשם בעד אמונתם ודתם – הכהנים ההם לֻקחו אחרי כבוד וגדוּלה ויעלו מעלה, וזרוע המלוכה אמצתם ותתן להם מגן ישעה.  כמעט רמה קרנם, והנה החלו לנגח את עמנו ולדכא תחת רגלם את שומרי האמונה הישָׁנה אשר בה נתמכה דתם ועל יסודותיה הוקמה עד כיום הזה.  שלש שנים אחרי הנתן כתב הדת במדיולנום יצאה פקודה חדשה בשם הקיסר, האוסרת על היהודים לקבל גרים והשׂמה ענש רב על המתגַירים והמגַירים כאחד[4]) – כי המשפט לעשות נפשות ולקבל גרים נִתּן מאז והלאה רק לבעלי הדת הנוצרית, אשר הֻכרה מאת המושל העליון להיות שלטת בארץ.  על פי הכנסת הגדולה, אספת הכהנים הגדולים ונשיאי הדת שהיתה בעיר ניקיאה[5]), ואשר בה נבחר הקיסר קונסטנטינוס לשבת ראש[6]), נִתַּק החבל האחרון אשר קשר את הבת באִמהּ, את הדת הנוצרית בדת היהודית – כי שם נמנו וגמרו לבטל את יום השבת, אשר עד כה קדשוהו הנוצרים יחד עם היום הראשון, ולדחות את חג פסחם לבל יחל ביום אחד עם חג הפסח אשר לישראל, ולא יהיו עוד תלוים בקביעת המועדים על פי תורת היהודים "זעומי האלהים"[7]) .        

הקיסר הזה אוה אחר כך לשבתו את העיר ביצנץ, היושבת על חוף ימים מזרחה שמש, ויקראנה קונסטנטינופול על שמו עד היום הזה.

בהגיע בנו קונסטנציוס למלוכה[8]) גדלה הרעה.  העריץ הזה אשר רצח נפשות אחיו ודודיו ובני משפחתו ויהי למושל יחיד בממלכה, שת ידו על מורי התורה בטבריא וירדפם באפו ויגרשם בחמתו.  אז בטלה ישיבת טבריה והתורה נעדרה מארץ הקדש[9]).  גם על נשיאי הנוצרים כבדה ידו, באכפו עליהם ליחד דעותיהם ולנטות כמהו אחרי תורת אריוס האלכסנדריני[10]), ודברו היה בפיהו תמיד לאמר:  "חפצי הוא הדת!".  קנאת הדת אשר מלאה את היכל המלך, עד כי גם סריסיו וסוכנותיו אשר משלו בו התערבו בעניני האמונה ויטוה אחרי שרירות לבם מבלי שמוע לדעות חכמיה וראשיה – הקנאה הזאת אשר בערה כאש סביבותיה היתה כתפת לנו, כי בשנאה עזה לישראל התאחדו כל בעלי הכתות ומלכם בראשם. על פי קונסטנציוס הושם תהום רבה בין היהודים והנוצרים.  הוא אסר עליהם להתחתן יחדו, וישם משפט מות על עוברי החק הזה.  גם החמיר האִסור להכניס גרים בישראל, ואף מעובדי העלילים.  ועל הנוצרים צוה מעבוד בבתי היהודים "רוצחי אלוה".  כן הלכה הרעה וגדלה, ולאחרונה הגיעה עד הנפש, בשלוח הקיסר את גַלוּס, קרובו ומשנהו, לארץ הקדם, לקרוא מלחמה על פרס[11]).  גלוס הלך אחרי תאות נפשו ברדפו תענוגות בשׂרים, ויעזוב דבר המלחמה בידי אורסיקינוס שר צבאו, ושניהם יחדו היו על היהודים בארץ הקדש.  ויהי המעט בעיניהם לשים עליהם מסים כבדים מנשוא, כי עוד גזרו עליהם לכלכל בצבאותיהם כל ימי עמדם שם, לאפות להם לחם בימי השבת ואף בחג הפסח[12]).  שלש שנים כבדה עליהם ידם עד אשר נלאו נשוא, והנה נמצאו בהם אנשים נלהבי לב אשר מרוב צרה קצרה רוחם ויחגרו שארית כח לפרוק עֻלם מעל צואריהם.  בעיר צפורי התנפלו באישון לילה על חיל המשמר ויהרגום ויקחו להם את נשקם, ומשם פשטו על צבאות הרומאים העומדים בטבריה ולוּד וישמידום מפניהם, ויהי הקשר הולך ואמיץ[13]).  אבל רק לזמן מצער רמה יד אחינו על צריהם – כי בהגיע השמועה אל קונסטנציוס שלח לגלוס לגיונות חדשים לעזרה, ובהם הכניע עד מהרה שאון הקמים ויעש בהם נקמות באכזריות חמה, ויחרב את צפורי וטבריה ולוד ועכו ויתר הערים אשר התקוממו יושביהן על הרומאים[14]).  הפליטים התחבאו במערות ובמחִלות עפר וישבו שם ימים רבים מבלי ראות פני שמש, ורק לאור הנרות הכירו חליפות יום ולילה – כי כשכָּהו יגעו כי בא יום וכשהבהיקו ידעו כי אתא לילה[15]), ואז יצאו ללקט אורות ופקעות שדה ולהחיות ברעב נפשם.  וקונסטנציוס חדש על עמנו גזרות אדרינוס, ויאסור על הנשארים את למוד התורה ושמירת חקיה, וכשנדרשו חכמינו לקבוע את המועדים, נאנסו להעלים דברם במליצה חידות[16]).

גם בבבל שֻׁונה מצב אחינו לרעה בעת ההיא, במלוך בפרס שַׂבּוּר השני, אשר גם הוא שנא את היהודים.  הוא הוליך שבי גדול מאחינו יושבי ארם להושיב בהם ערים נשַׁמות בארצו.  גם על אחינו שבבבל הכביד אכפו וישם עליהם מסים כבדים, ויגזול מהם משפטם  שהיה להם מלפנים.  ויתן לחרם את רבה בר נחמני, ראש הישיבה במחוזא, על אשר נועז בנפשו לענוש איש מאחינו על עון נמצא בו[17]).  ויהי נכון להוסיף ולהכביד עליהם ידו.  אך שם נמצאה להם עזרה בצרה – כי היתה אפרא הורמיז אמו אוהבת עמנו ומכבדת דת קדשנו[18]).  ויהי הוא מכה והיא חובשת;  הוא מרחיק בזרוע והיא מקרבת בשתי ידים.

ובארץ הקודש נמשכו הימים ורבו הצרות והמצוקות באפם תקוה להחלץ מהן.  גם כאשר גמלה רעת גלוס ובהשפטו יצא רשע וימת מות נבל, ואורסיקינוס נבאש בעיני הקיסר ויוּרד משאתו ויגל מעל אדמתנו – גם אז לא הונח לנו משנאת קונסטנציוס אותנו, אשר נתננו למנאצי אלוה, ויגזר אֹמר, כי כל המצר לישראל יפיק רצון מאלהי השמים ולצדקה תחשב לו.  ויהי באשר אבדה כל תקוה בלחץ אויב וכמעט אמרנו נגזרנו אבדנו, השתנו העתים לפתע פתאם וישועתנו קרבה לבוא.  כי קם קיסר חדש, הוא יוּליַנוס, אחי גַלוס, אשר משכנו חסד וישלם נחומים לנו, ויהי עם לבבו להיטיב לנו את כל הרעה אשר עשו לנו הרומאים מאז ועד הנה.

 

כאשר הכרית קונסטנציוס השני את כל זרע הממלכה, נשארו שני נערים, גַלוס ויוליַנוס, בני יוליוס קונסטנציוס דודו, אשר חמל עליהם מהשחיתם, ויתנם על יד הנזירים הנוצרים בקפוטקאי, לגדלם ולחנכם על פי דרכם.  ולמקץ שש שנים לֻקח יולינוס משם ויובא עירה ניקומדיה אשר באזיה הקטנה, ללמוד שם חכמה ודעת.  שני מוריו, ליבַניוס ומקסימוס, עוררו בלבו את האהבה לשירה היונית וירַצו לו את תורת האלילים על פי חקרי הפילוסופיה האפלטונית החדשה.  ומאז והלאה נקעה נפשו מלמודי הנזירים ומדרכי חייהם, ורגשותיו אלה חזקו בו בשבתו באתונה להוסיף לקח.  ובמלאת ימיו[19]) נקרא לעמוד בראש החיל העומד בגליה, להגן עליה מפני שבטי הגרמנים.  הוא הכה את האלַמַנים במלחמה על יד העיר אַרגנטורַטום[20]), ויאכוף את הפרנקים לחדול מריב ולעשות שלום עם רומה.  בממשלתו שם עשה לו שם בגבורים ויהי משפט וצדקה מכון כסאו.  ויקנא בו הקיסר קונסטנציוס על כבוד שמו, ויבקש את נפשו לספותה.  וירא ראשית לו להמעיט את חיל צבאו בגליה, ועל זאת נתן צו, לשלוח לו את מבחר חילו – כי הנה הוא שב לצבוא על פרס ולהביא מלחמה בשעריה.  פקודתו זו העלתה עליו חמת הלגיונים העומדים בגליה, ויקומו ראשי החיל ויאָספו בעיר לוּטיציה פַּריזיורוּם[21] ) וישימו את יולינוס עליהם לקיסר[22]).  אז החלו דברי ריבות בין קונסטנציוס ויוּלינוס.  וכאשר מאן קונסטנציוס לשַׁתף אליו את יולינוס כרצון אנשי חילו, קראו איש על רעהו מלחמה.  אך בטרם יתנגשו שני האויבים יחד חלה קונסטנציוס את חליו וימת בקיליקיה[23]), ואז היה יולינוס למושל יחיד ברומה ואגפיה.

בן שלשים שנה יולינוס במלכו, ובעלותו על כסאו היתה ראשית פעלו לצרף את אמונת האלילים ולהשיב עבודתה על מכונה ולעשותה שלטת בארץ כמלפנים, ואת הנוצרים השיב אחור, מבלי תת להם כל משמרת כבוד בחיל ובממשלה.  על זה בערה כאש חמת הכהנים, ויתנוהו לחרם, ויכנוהו בשם אפוסטַטוּס, לאמר:  הבוגד והכופר.  אבל הוא לא שת אליהם לבו, ועוד היה למגן להנוצרים בעלי הכתות האחרות, אשר נרדפו באף ובחמה על ידי הקתולים שונאיהם מנדיהם.  ואף גם זאת בהיותו אויב בנפש לאמונתם לא בער אחריה בחרב ובאש, כמעשה הכהנים הקתולים לבעלי האמונות האחרות, אך נלחם בה בעט סופרים, בדברי מהתלות ולעג שאנן.  כשנאתו להנוצרים כן נגלתה אהבתו ליהודים שנואי נפשם, ויחבב את עמנו על חקי הטהרה השמורים בקרבנו ועל מדות החמלה והצדקה הנהוגות בתוכנו.  הוא אסף את חרפתנו וישב לנו את כבודנו אשר הפשיטו מעלינו שני המלכים שהיו לפניו.  הוא הקים לנו "אריסטונים", נכבדי עם, אשר נבחרו מקרבנו, לדון את עמנו על פי משפטי תורתנו וחקי דתנו[24]).  הוא בא בדברים עם הלל בר' יהודה הנשיא, ראש ישיבת טבריה אשר שבה בימיו לקדמותה, ובערכו אמריו אליו בכתובים, רוממהו כאח לו.  חבה יתרה נודעה לנו ממנו – כי אחרי הדברים הטובים אשר הריץ להנשיא, שלח אגרת לכל קהלות אחינו היושבים בארצות ממשלתו;  בה הביע אהבתו וחמלתו לעם ההולך קדרנית בלחץ אויביו החדשים והישנים, ויבטיחהו לאמונה לשגבהו מעניו ולשמחהו בישועתו.  ואלה דברי האגרת[25]):

 

"אל קהלת ישראל!

"רבת שבעה לה נפשכם מאז נתּן עליכם עֹל זרים, אבל המסים האחרונים אשר הושמו עליכם כבדו מנשוא, – כי אמנם אין חקר לזהב הרב אשר הֻטל עליכם להביא אל אֹצר המלוכה.  בעיני ראיתי את העֹשק והמרוצה שנעשו לכם, ועוד יותר מצאתי במגלות המסים, הערוכות ושמורות בגנזי הממשלה לרעתכם.  אנכי כבר בטלתי מס אחד אשר עֻתד לכם לדכאכם, ובעצרי בעד הרעה הזאת גלֹתי מעליכם חרפה ובוז.  בידי השלכתי באש את מגלת המסים אשר מצאתי בבית גנזי, לבל יעז עוד אנוש לתתכם לשמצה ולחשבכם למנאצי אלהים.  לא בפשע קונסטנציוס נעשתה התועבה הזאת לכם, כי אם בזדון פראי אדם, אכזרים אשר לא אלהים בלבבכם[26]);  הם המיטו עליכם רעה, בהמציאם מס כזה להעטותכם כלמת עולם.  על כן שפכתי עליהם זעמי, השלכתים מעל פני ואורידם לבאר שחת, לבל יהיה עוד יַכר לרעתם.  ובחפצי להוסיף עשות עמכם אות לטובה, עוררתי את אחי הנכבד, יוּלוּס (הלל) נשיאכם, למנוע אתכם משאת עוד משא השליחים, מס הנשיאות, ולבל יוסיף עוד איש להעמיס עליכם שלוּמים כאלה, למען יקל לכלכם והיתה לכם הרוָחה בכל ארצות ממשלתי.  והיה כאשר ינוח לכם מעצבונכם ועמלכם, תפקדוני לטובה ותתפללו בלב שלם אל האלהים, כי יתמכני בימינו וישגבני ישע.  הן הרגז והעצבון ידכאו נפש נענה, עד כי לא תרהב להנשא בתפלה אל אלהי עליון.  אבל שלוי עולם המתענגים על רב שלום ישישו בשמחה, ובעליצותכם תתרומם נפשכם לבקש בעדי ברכה מאת ה', כי יגמר בעדי ויתן לי עז ותעצומות להשלים חפצי ולבצע כל מחשבותי הטובות.  עשו זאת איפא, והיה כי ישיבני ה' בשלום עם מלחמתי עם פרס, אז אסור אל  ירושלים עיר הקדש, אשר תבָּנה ממני כבתחלה, ותקותכם זה שנים רבות תבוא לכם מידי בפעם אחת.  ושבה ירושלים לקדמותה, ויחדו נודה בה לאל שדי ונשים כבוד תהלתו".

*

האגרת הזאת שלח יולינוס מאנטוכיה בירת סוריה[27]), בעלותו דרך שם עם חילו הגדול, לתגר מלחמה עם שבוּר השני מלך פרס.  גם במשׂא[28]) אשר נשא לעמי ממשלתו, בהואילו להשיבם לאמונתם הקודמת, פקד את עמנו לטובה, ויזכור את נדרו אשר נדר, לתת כבוד לאלהי ישראל ולהקים את הבית "אשר נקרא שמו עליו"[29]).  ולמלא דברו הפקיד את השר אליפּיוּס, נציב בריטניה לפנים, לקחת מאֹצר המלוכה את כל הכסף הדרוש לבבנין המקדש ולשקוד על המלאכה לעשותה.  ויצו את שני הנציבים המושלים בסוריה ובארץ הקדש, לעזור אחרי אליפיוס ולתת ידים לפעלו ככל אשר תמצא ידם.  והמלאכה החלה;  עובדים ובונים, נושאי משא וחרשי עץ ואבן מקרב הגוים נאספו ירושלימה בהמון רבה, והעם החל לחפור בהר הבית ולהסיר את החרבות ועיי המפלה אשר נערמו שם זה שלש מאות שנה.  רבים מקרבנו ששמחו למראה עיניהם, ובחדוַת מעֻזם דמו את יולינוס לכרש השני, אשר העמיד ה' לפניו למהר גאולה לעניי עמו ולהשיב לבצרון אסירי התקוה המחכים לישועה.  מארצות רחוקות שלחו אחינו כסף וזהב למכביר, ונשי ישראל מכרו עדייהן ויקרותיהן, לתת מחירן למלאכת הקדש, ובשמלותיהן נשאו החמר והסיד לצרכי הבנין.  אבל דעת חכמי עמנו לא נחה מכל התכונה הזאת, באמרם כי לא זאת הגאולה השלמה, הצפויה לנו באחרית הימים, כדבר נביאי ה' יודעי דעת עליון.  רבים חשדו את יולינוס, כי רק מאהבתו לעבודת הקרבנות, שהיא יסוד הדת אשר אהב, ומחבתו לעתיקי קדמוניות, הוא אומר להשיב המקדש על מכונו, כהיכל האלילים אשר בנה להיונים באנטוכיה, וכמקדשי המצרים אשר בנה בעיר השמש ובאלכסנדריה.  גם נמצאו אנשים אשר אמרו, כי בעקבה עושה יולינוס זאת, למען תפוש את אחינו יושבי בבל בלבותם, ולא יקומו לשטן לו בעלותו על ארץ מושבם לכבשה מיד מלך פרס.  אף זכרו את אדרינוס, שגם הוא אמר לחדש את בית ה' בהר הקדש, ובלבו חרש רעה על עמנו, להעבירהו על דתו ולאַבד כל זכר לה.  ויחדו החליטו לאמר, כי לא מרומה תקום ישועה לישראל וטובתה בל עליו.  אבל זאת הכירו כלם וידעו, כי מאז הגיע יולינוס למלוכה הוטב להם מבראשונה ולא היה עוד שם יהודי מַשׂאת עליהם חרפה, ותהי גם זאת להם לששון ולשמחת לבב, ויודו לה' חסדו, כי הנה באו דברי הנביא[30]) "ובהכשלם יעזרו עזר מעט"[31]).

בעמוד חכמינו מנגד לכל התכונה הנעשה בהר הבית, חדל גם עמנו מקחת חלק בעבודה ההיא, ובהעשותה על ידי אחרים נשבתה המלאכה לפתע פתאם.  הקול יצא, כי בחפור העובדים בעיי המפלה להגיע אל יסודות הבנין, פרצו להבות אש מבטן האדמה ואחדים מעושי המלאכה נספו על מקומם, ויתרם נסו ויפוצו, כי נפלה עליהם חרדה גדולה ביראתם מפני האש האוכלה.  רבים שערו לאמר, כי האֵדים, העצורים זה מאות בשנים במערות והתהלוכות שהיו מתחת למקדש, התלקחו מאליהם, בהפתח להם מקום לפרוץ למעלה.  אמנם לו נעשתה העבודה הזאת בידי בני עמנו, אזי גברו בתשוקתם לה על מעצורים כאלה וכאלה.  אך בהעשותה בידי זרים רפו הידים כרפיון רוחם.  ושונאינו מצאו להם תּאֹנה לאמר:  מאת ה' היתה זאת, אשר הסיר פניו וחסדו מהיהודים, וממרום שלח אש בעושי המלאכה, לבל יעז אנוש לבנות את אשר הרס.

והשמועה פשטה בארץ כי ידי הנוצרים עשו זאת, למען למוג לב העובדים ולשום לאַל תקות היהודים המצפים לישועה.  ובהודע הדבר ליולינוס קצף על הנוצרים קצף גדול, וישבע באפו לאמר, כי בשובו מן המלחמה יעשה בהם שפטים, ומן האבנים הנהרסות יבנה בית אסורים, לאסור בו את כל החשודים על דבר.  בין כה וכה לא מצא עוד גם אליפיוס את לבבו לחדש את העבודה, וידחנה עד אשר ישוב הקיסר מדרכו, אחרי בצעו מעשהו בפרס.

*

ויולינוס יצא מסוריה בראש חילו ויגיע עד כרכמיש, מקום אשר ישפך נהר כבר אל נהר פרת, ששם גבול שתי הממלכות בימים ההם.  שם פקד את מחנהו הרב והעצום ויעבירהו באניות אשר הכין לו, ויגיעהו עד ארץ בבל, מקום אשר חיל פרס עומד הכן לחסום עליו את הדרך.

ואחינו יושבי ארצות ממשלתו זכרו ליולינוס את חסדו, וגשם נדבות הניפו לנהל את חילו בלחם ולתת לו כל צרכיו.  גם רבו המתנדבים בנפשם, לבוא בצבא ולצאת במלחמה, ולהראות למלך הזה, כי היהודים הם מכירי טובה וחסדו יקר להם מחיים.

במספר המתנדבים נמניתי גם אני.

אבי חפץ כי אהיה מורה בעמי, וישלחני אל ישיבת טבריה לצקת מים על ידי ר' הלל הנשיא.  בימי הרעה, כנוח שבט קונסטנציוס על גורל עמנו והישיבה בטלה וטבריה נחרבה, הלכתי לנוע בבלה;  אבל גם שם לא הונח לי מפני ממשלת שבור השני אשר כבדה ידו על אחינו ותשבע ברעות נפשנו.  ויהי כעלות יולינוס לכסא וכשוב ישיבת טבריה לקדמותה, שבתי אליה באהבה רבה לתורה ולמודים.  והנה קול שופר נשמע מאנטוכיה, תרועת מלחמה, אשר קרא יולינוס על מלך פרס להכריעהו ולהוריד לארץ נצחו!  אז חשבתי לי לצדקה לבוא עם אחזת מרעי לעבוד בצבא המלך הטוב הזה, למען הראות לדעת, כי גם בחורינו חובשי בית המדרש יעצרו כח להתנדב ולעמוד לימין מלכם ביום קרב.  דברנו אף עשינו;  עזבנו את הספרים והמגלות, נטשנו את הישיבה ומוריה, ונלבש שריון וקובע ונעמוד בחיל במערכה.  והחיל רב ועצום מאֹד עד מאה ועשרים רבוא במספר [32]ׂׂׂׂׂׂׂׂׂׂׂׂ(ׂׂ, והוא יוצא לאסוף ארץ בחפניו ולהסיר גבולות עמים.  אבל גם מלך פרס לא טמן ידו בצלחת;  גם הוא הרבה חיל וצבא וישָׁגב במבצרי מעֻזו.  הנה כן נפגשו עמי מזרח ומערב, למד את כחם להתחרות בגבורתם.  אבל שונים היו מלכיהם העומדים בראשיהם:  בהם בַּחרות וזקנה נפגשו – כי יולינוס היה במבחר ימי עלומיו ושבוּר זקן בא בימים;  האחד הואיל להשיב לו את אשר אבדה למלכים שהיו לפניו, והשני התאמץ להגן על ירשתו אשר השאירו לו אבותיו;  לזה כח וגבורה, ולזה עצה ותושיה.  פה חרדה הארץ לקול רעמם, בהתנפל האחד על רעהו כסער מתחולל על ראש ארז אדיר, ושם בארץ הקדש ובכל משכנות יעקב חרדו הלבבות, נפעמה רוח אחינו בדאגתם למלכם ומיטיבם – כי לא רבים כמהו ראו בימי ענים ומרודיהם, ומושל חסד כזה יקר ממצוא.

ויולינוס רכב בראש חילו על סוס אביר, לבוש שריון קשקשים ותפוש זהב וברזל עשׂוֹת.  כבע מֶזהב על ראשו וצרור נצות תֻּכיים מתנוססות עליו מלמעלה, והוא חגור חרב דמשק[33]), ונצבהּ זהב ונדָנהּ שן ותָליה ארגמן.  בעברו על פני חילו ראיתיו בפעם הראשונה ונהרתי, – כי באור פניו ראיתי חכמה וחסד, גבורה ונדיבות, וכמוני כן התעוררו כל אנשי החיל למראה פני מלכם האהוב, ויתאזרו שמחה ונפשם דרכה עז.  עובדי האלילים שמו בו תקותם, כי הוא ישיב אליהם כבודם כימי קדם;  היהודים הערו כחם ולבבם להשיב גמול למלך חסדם, מגנם וקרן ישעם.  רק הנוצרים, אשר מעטו במספר, עצרו ברוחם ויכסו שנאתם במשאון.

בראשונה גבר חילו ונבוא אל ארץ האויב ביד רמה.  העיר נהרדעא נכבשה עד מהרה, ויולינוס הטה חסד ליושביה, אך העבירם ממקומם לארץ סוריה.  היהודים יושבי פירוז-שבור אספו ידיהם, כי לא מצאם לבבם להלחם עם המלך הנאור, אשר הראה חסדו לאחיהם יושבי ארצות ממשלתו.  אבל היהודים בביתרא ומחוזא נצבו כצד נגדנו – כי גברה בלבבם אהבת ארצם.  יושבי ביתרא, בראותם כי אין מעמד, עזבו את העיר ויצאו אחרי חיל מלכם הנסוג לאחור, והרומאים באו בה כמבוא עיר מבֻקעה ובחמתם הציתוה באש.  ויושבי מחוזא הבצורה, הקרובה לעיר הבירה, התחזקו בה לעמוד נגדנו, בהיות חיל פרס מגן בעדם, וימים רבים נלחמנו עליה ולא יכלנו לה, עד כי הובאו אילי ברזל וכלי תותח;  מהם נבקעו החומות, נהרסו המגדלים, ופרצים בא חילנו העירה ויעש בה הרג רב ויחריבנה כליל.  משם הגענו אל קטיספון הבירה, העומדת על נהר חדקל מזרחה, וסביבותיה גני חמדה ויערות מלאי כל חיה למינה לציד המלך.  והעיר בנויה בנוֶה ובצורה מאד, – וגם היא נכבשה לפני יולינוס.  הגנים נהרסו, היערות נכרתו, החמות פרצו והיכליה וארמנותיה היו למעי מפלה.  כעבור חילנו את הנהר התפרצה מלחמה גדולה – כי העמיד מלך פרס את צבאו על מרומי ההרים אשר על החוף וישלח את כל מגפותיו אל גדודינו העולים.  שתים עשרה שעות ארכה המלחמה, וגם שם גברה ידנו, והפרסים שבו נסוגו אחור מפנינו.  אז נפל לב המלך שבור, וישלח מלאכי שלום אל הקיסר, אבל הוא השיבם ריקם מלפניו, כי כלה ונחרצה ממנו לכבוש את כל הארץ ולהשבית ממלכה ממנה.

בהגיענו מעבר לנהר באנו למדבר הריס, בארץ תלאובות, באין מים לשתות ובאין מזון להחיות נפש.  גם הערים אשר מצאנו בדרך היו עזובות וריקות, כי את הכל לקחו יושביהן אתם בשובם מפנינו אחור.  אז היתה מבוכתנו – כי גדל הרעב והצמא במחנה ומספר הנחשלים והנופלים הלך ורב.  ויולינוס אשר התענה בכל אשר התענינו אנו חזק את לבבנו ויעודד רוחנו, אבל לאחרונה נאנס להשיבנו אחרר, כי קצרה נפשו לראות ברעה אשר מצאתנו בישימון הדרך.  והמלך שבור ראה אותנו נסוגים אחור ויחגור שארית כח ויאסוף את שרידי חילו וירדוף אחרינו.  ותהי המלחמה ארוכה יומם ולילה מבלי מנוח;  ובכל זאת לא נפל לבנו – כי היה לנו מלכנו לרוח גבורה, ברכבו תמיד לפנינו ובאשר סכנה וחרף-נפש שם הוא.  ואויבינו הֻכו תמיד מפנינו, ואנחנו הלכנו הלוך ושוב על עקבינו עד אשר קרבנו כמהלך יום אחד אל נהר חדקל.  עוד יום אחד – אמרנו כלנו בלבבנו – והגענו לעמק ברכה ולא נדע עוד מחסור.  אבל גם שבור ידע זאת, ויאמץ כחו בפעם האחרונה לתגר בנו מלחמה גדולה.  והקיסר הצעיר התאזר עז כפעם בפעם וירכב לפני המחנה, וכלנו ששנו בכח ונרץ לקראת האויב בלב אמיץ ובזרוע נטויה.  ויולינוס עובר לפנינו ויהי מופת לכלנו בגבורת ישע ימינו.  בסערת המלחמה נפל קובעו הסוכך לראשו והוא לא שת אליו לב.  הפרסים הֻכו אחור ויהפכו לפנינו ערף;  אבל אויב אחר נמצא בקרב מחננו, אשר ארב להמלך, בדעתו כי אם יצלח יולינוס גם במלחמה הזאת יכון לבטח כסאו ובצע אמרתו אשר זמם לעשות לבעלי הדת הנוצרית[34]) – וידרוך קשתו על הקיסר, ופתאם נחת חץ שנון בראשו הגלוי אל מול ערפו ויפצעהו פצע אָנוש.  ויצנח המלך הצעיר מעל סוסו וכמעט נפל ארצה, אך אנחנו הקרובים אליו חשנו ונקחהו על זרועותינו ונשאהו הלאה ממקום המערכה, ועד מהרה אחזהו השבץ ויגוע וימת לעינינו[35]).

הנה כן מת הקיסר הזה בעודנו בעִבו ויחשך כוכב נפשנו בטרם יגיה עלינו אורו – כי רק שנה אחת ושמונה חדשים היו ימי ממלכתו, ובמותו אבדה תקות ישראל ונחם נסתר מעינינו.  הפרסים שמעו כי נשבר שבט מכם ותחי רוחם, וישובו ויהפכו פניהם אלינו וישתערו עלינו להפיצנו.  אבל אנשי חילנו מרי הנפש פגשום כדב שכול ומאריות גברו בהלחמם על גופת מלכם האהוב, לבל יתעללו בה האויבים, ויכו את הפרסים מכת בלתי סרה ויגרשום מעליהם בשצף קצף.  אז בחרו באחד משרי צבאיהם ושמו יוביַנוס למלא מקום יולינוס המת.  הוא לא מצא עז בלבבו לחדש את המלחמה, ולמען יתנונו הפרסים לעבור בשלום את הנהר, התרפס וירהב את המלך שבור ויקן ממנו את השלום במחיר כבוד עמו, ויַנחל את רומה כלמת עולם לא תשכח:  כי נתן לו חמש מדינותיה אשר מעבר לנהר, גם מסר לו את העיר נציבין הבצורה, אשר היתה מבטח משגב לרומה מפני פראי עמי המזרח.  הוא היה איש נוצרי, ובכל זאת לא התחדשו בימיו גזרות שני המלכים הקודמים ליולינוס.  בימיו היה משפט אחד וחקה אחת לבעלי כל האמונות, אבל ימיו לא ארכו, כי מת על דרך שובו לקונסטנטינופול הבירה[36]).  אחריו מלכו שני אחים כאחד, והם חלקו את הממלכה ביניהם:  ואלינטינוס מלך[37]) על ארצות רומה קדמה מזרחה, ואחיו ואלינס מלך[38]) על ארצות המערב.  האחד היה מהנוטים אחרי דעת אַריוס האלכסנדרוני, ורבת שבעה לה נפשו מקנאת הקתולים אשר גברו לאמונתם, ועל כן זרה לרוחו כל קנאת דת.  השני היה נוח בטבעו לכל הכתות, ודבר יצא מלפניו, כי כל איש ילך בשם אלהיו ויחזיק בדת אשר יבחר לו באין מפריע ובאין מכלים דבר.  כן רעו שניהם את עמיהם בשבט מישור ולא הפליאו ביניהם בגלל דעותיהם ודתיהם, ויהי טוב גם ליהודים היושבים בצלם ולא ידעו רע.

בימי הקיסרים אשר מלכו אחריהם הוסיפו כהני הקתולים עז ועצמה, במשלם ברוח אנשי החיל עד כי יראו המושלים מפניהם, ויֵאנסו לסור אל משמעתם.  קנאת הדת הלכה וגדלה, וכאשר גברה הדת הקתולית, נגזרו גזרות קשות ורעות על יתר הכתות הנוצריות להשמדן עדי עד.  נקל להבין כי גם דת ישראל לא נקתה ממנה, וכאשר בצעה מעשיה בכתות המתנגדות לה שלחה ידה בשלמי אמוני דתנו, להכריע גם אותם תחתיה.  הכהנים התפרצו אז בקנאתם להפריע את עמנו מעבודתו את אלהיו.  בראשם היו חריזוסטומוס, בישוף אנטוכיה, ואמברוזיוס, בישוף מדיולַנום.  בּאנטוכיה היו עוד רבים מהנוצרים כרוכים אחרי מנהגי ישראל, ויהיו באים בסתר לבתי הכנסיות, לשמוע אל הרנה ואל התפלה בשבתות ומועדים, אל קול השופר בראש השנה, אל קריאת העבודה ביום הכפורים ולקחת חלק בשמחת עמנו בחג הסכות.  ועל זאת חגר חריזוסטמוס חמות וישלח בהם חצי לשונו וירעם עליהם בדרשותיו מעל הבמה וינאץ בזעם אפו את היהודים ואת דתם, וישלך עליהם שקוצים להבאיש ריחם ולשיתם לתועבה.  אמברוזיום רדף באף את האריונים, ועל היהודים בערה כאש חמתו, ויהי דברו להסיר משפטם ולהוציאם מכלל אזרחי הארץ.  שמעו הקתולים ברומה ויתנפלו על בית הכנסת אשר לבני ישראל שם ישלחו בו אש וישרפוהו.  שמע הקיסר ויתעבר ויטל על יושבי רומה לשוב ולבנות את הבית לה' מאוצר העיר.  אך בהגיע דבר הפקודה לאזני אמברוזיום, גער בו בנזיפה ויחרפהו בשם "יהודי".  מאז והלאה למדו הנוצרים יושבי ארצות הממלכה לעשות כמעשי אחיהם בעיר הבירה.  במקומות הרבה שדדו את בתי הכנסיות, שרפום באש או המירום לבתי תפלה להם.  ויד הממשלה קצרה מעצור בעד הפרעות, כי חזקו הקנאים ממנה.  בישוף העיר קליניקום, אשר בארם נהרים צפונה, עורר את קנאת הכהנים הנזירים, ויהרסו את בית הכנסת אשר ליהודים במקום ההוא.  וכשמוע תיאודוסיוס, קיסר רומה המזרחית, את העול אשר נעשה ליהודים, צוה לעשות משפטים בעושי הרעה ויטל על הבישוף לבנות הנהרסות[39]).  אז קנא אמברוזיום קנאה גדולה ויכתוב לתיאודוסיוס מרֹרות וינשא בעברת אפו וישאלהו לאמר:  "ומה תעשה אם אֹמר לך כי בפקודתי נעשתה זאת?".  באגרתו ההיא שפך על היהודים כאש עברתו ויכל דבריו לאמר:  "ליהודים אין כל משפט להחשב כאזרחי הארץ, והנם רק כחמור למשא, לשאת מסים קשים למלא אֹצר הממשלה[40]).  וכן בהל את הקיסר בחרונו עד כי נאנס להשיב פקודתו אחור.

*

בימים ההם יצא עם פרא מירכתי ארץ כתים, להדוף גוים מפניו ולרשת ארצותם.  העמים הנהדפים פשטו על גבולות רומה המזרחית להדוף אחרים תחתיהם, ותמלא הארץ חמס מפניהם.  ומושלי רומה נהגו חיליהם בעצלתים, כי יצקו הכהנים עליהם מרוחם, וקנאתם לדתם הקתולית גדלה לקנאתם לעמם וארצם.  תיאודוסיוס השני[41]) היה בידי הכהנים כחמר ביד היוצר, ובהקשיבו לכל מוצא פיהם גזר גזרות על עמנו אשר נקבעו לחקות עולם. הוא אסר עלינו לבנות בתי כנסיות חדשים לתפלה.  על שופטינו צוה מלדין עוד בין יהודים ונוצרים על כל דבר ריב שיהיה ביניהם, ועל כל בני עמנו אסר מהיות להם עבדים נוצרים.  גם שִׁנה את תרומת הנשיאות, אשר היתה לחק לכל בני עמנו להמציאה אל הנשיא, לכלכל בה את הסנהדריה והישיבות, ויצו להביא מאז והלאה את המס הזה לאוצר המלוכה.  אחרי חרבן בית קדשנו הסב אספסינוס לו את כסף הקדשים אשר היו בני עמנו נותנים להיכל ה', ותיאודוסיוס השני החריב את הישיבות ובתי המדרשות בארץ קדשנו, במנעו מהם את הכנסותיהם, שבהן היו עומדים ומתקימים עד כה.  והחוק האחרון הכביד – כי נאסר על עמנו מעבוד בצבא ומהיות להם עוד כל פקודה ומשרה בממשלה.  הכהנים הקנאים, אשר יצרו עמל עלי חק, הם דברו על לב ההמון השכם ודבר, כי נקמת ה' הם עושים בעם אשר הוא חפץ דכאו, וההמון נואל להאמין לדבריהם, ויהי הנקל להם להשליח אותו בבני עמנו, להרים יד ברצח, ואחרי גזלם משפטם לגזול גם רכושם ולבֹז יגיעם. –  

אני הגבר ראה עני עמנו בפרעות אלה באלכנסדריה אשר במצרים[42]), ששם ישבתי עם בני ביתי בימים ההם.  אלכסנדריה היתה מאז כסיר נפוח מהגז עמים ומריב לשונות –הנה זה באה קנאת הדת להרבות המשטמה!  מאת הבישוף קירילוס היתה זאת, לעורר את ההמון על אחינו ולכלות חמתו בנו.  ויהי בלילה ויתנפל האספסוף על בתינו לפתע פתאם;  ערומים ויחפים גֹרשנו ממשכנותינו חוצה לעיר, בתינו היו לשלל ורכושנו לבז, ובתי כנסיותנו הפכו לבתי תפלה להקתולים[43]).  הנציב אוריסט היושב שם התעורר על השֹד והרצח הנעשה ליהודים על בלי חמס בכפיהם, ויתאמץ לעמוד בפרץ ולבצור רוח המתקוממים – והנה השליך אחד הנזירים עליו אבן ויפצע את ראשו!  לשוא קרא השר חמס בשער המלך – כי שם היתה יד הכהנים על העליונה, והקיסר ושריו לא נועזו לעשות דבר למרות עיני כבודם.  ויותר כלו הקנאים חמתם באשה החכמה הפילוסופית, הִיפַּטיא, ידידת הנציב, אשר העירתהו בצדקתה לריב ריב היהודים.  ויהי בימי הצומות ויתנפלו הנזירים על האשה המהֻללה הזאת, ויוציאוה ממרכבת כבודה בעברה ברחובות העיר, ויקרעו מעליה בגדיה ויסחבוה ערומה סחב והשלך אל בית תפלתם, ושם נפלו עליה כחיתי טרף, וירסקו בקלִיפות צַבּים את בשרה מעל עצמותיה, ויפצחו עצמותיה וישליכו אבריה המפרכסים אחד אחד על המוקד אשר ערכו לה שם[44]).  במשובת פראים כאלה לא נפלאת היא כי לא האמננו עוד בחיים, ונכּחד כל העת מפני עריצים זּו שדוּנו, פן ישובו יתנפלו עלינו להשמידנו ולהכחיד שאריתנו.  אבל ה' היה עמנו ויט אויבינו מעלינו, ולא יספו עוד להחרידנו.

פרעות כאלה היו בעת ההיא גם במַגונה[45]), העיר הראשה אשר על האי מינורקה, בגבול ארץ ספרד.  בקנאת הבישוף סֵוירוס, אשר הסית את יושביה, נפל ההמון על היהודים להכותם עד חרמה.  רבות נלחמו היהודים בעמדם להגן על נפשם בתחבולות אלופם ומגנם, איש עשיר וחכם ושמו תודרוס, עד כי גברו האויבים וכלם יחדו נאנסו להמיר דתם.  אבל נשיהם חזקו לבביהן בימי מסה ותעזֹבנה את בעליהם ובתיהן ותתחבאנה ביערות, בבחרן למות ברעב מלבגוד בדת אבותיהן.  והבישוף סוירוס כתב אגרת אל הכהנים הגדולים, הקרובים והרחוקים, ויתפאר עליהם בלשון מדברת גדולות, ויספר להם נפלאותיו אשר עשה ביהודי עיר מושבו, ויעוררם לעשות כמהו[46]).

שערורות כאלה היו במקומות הרבה – כי גדול האף והחמה אשר הציתו הכהנים הקתולים בלבב עמי הארץ בכל הערים אשר אחינו בני ישראל נחִתים.  ואם ה' לא יחוש לעמו, להשקיט לו מימי רע, אז מי יודע מה יהיה לנו – כי קנאת דת אש היא עד אבדון תאכל, וזה החִלה  לעשות ואחריתה מי ישורנה!

*

בני יקירי!  הנני עורך דברי אלה במערה אשר בקרבת אלכסנדריה;  בה אני מתגורר עם בני ביתי ועם רבים מאחי בני עמי, האחים לצרה.  אליה נמלטנו בעור שִׁנינו בימי ההפכה, ובה אנחנו יושבים זה ארבעה ירחים בתוחלת ממֻשכה, אולי ישוב עם הארץ ונחם על הרעה אשר עשה ונתן לנו לשוב אל עיר מגורינו ולבנות חרבותינו.  במגלה הזאת רצופה אגרת יוליַנוס, אשר דבר שלום לעמנו, בחשבו מחשבות טובות עלינו להקים הריסותנו.  אכן שוא תשועת אדם אם ה' לא צוה!  ובכל זאת תהיה תודתנו שמורה לו בלבב עמנו לדורות עולם. –

הנה קול מהומה נשמע מקצות ארץ.  המון גוים פראים נאספים על רומה, והנה הם טשים עליה כעורבי נחל על פגר מובס.  עוד מעט ויקרעוה לגזרים, והשיבו לה את גמולה שגמלה לנו.  הנה ה' צוה למקֻדשיו גבוריו לאפו, לעשות נקמתו בעוכרת עמו, אשר החריבה את ארצו ומקדשו ותדכאהו כחלל ותגיעהו עד העפר ביום הזה!  על העת הזאת נבא בן-אמוץ לאמר:  "והיה ביום ההוא יפקוד ה' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה"[47]).  נקוה נא כי כבוא הפקודה הזאת יפקדנו ה' לטובה ומצהרים יקום לנו חלד.  כי אמנם נצח ישראל לא ישקר, ובכל החליפות אשר תבואנה על הארץ, לא ישבת עמנו מהיות גוי לפני אלהיו, ועל זאת השכילו חכמינו לאמר:  "דור הולך ודור בא – אומה נכנסת, אומה יוצאת, והארץ לעולם עומדת – אלו ישראל"[48]).

היה בני וראה בטובה!  אבל גם בעתותי רעה אל תעזוב תורת עמך ואל תבגוד בברית אבותיך.  וזכר לך את הדבר שהבטיח ה' לאבותינו לאמר:  "ואף גם זאת, בהיותם בארץ אויביהם, לא מאסתים ולא נעלתים לכלותם, להפר בריתי אתם – כי אני ה' אלהיהם!"[49])

תמו דברי אביך

צדוק.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1] 306=ד"א ס"ו.

[2] 313=ע"ג

[3] Milano

[4] Codex Theodosianus

 

[5] Nicaea

[6] 325=פ"ה.

[7] Eusebius, de vita Const. III.

[8] 337=צ"ז.

[9] אגרת רש"ג.

[10] אותו החרימה האספה הניקיאית על אשר מעט את הדמות – כי הוא כחש בקדמות האלוה-הבן ובשווי ערכו לאלוה-האב.  המחלקת ידועה בדברי ימי הדת בשם השווי (Homousie) והדמיון (Homöusie).

[11] 351=קי"א.

[12] ירושלמי שביעית פ"ד ה"א.

[13] 352=קי"ב.

[14] Hieronymus Chronicon , פסיקתא רבתי פ' ח' ג'.

[15] בראשית רבה ל"א.

[16] סנהדרין י"ג.

[17] ב"מ פ"ו.

[18] תענית כ"ד:, ב"ב י':, פסחים קט"ז:.

[19] 356.

[20] Straaburg.

[21] Paris.

[22] 360– ק"ך.

[23] 361 – קב"א.

[24] מבוא הירושלמי להרז"פ, ס"ה.

[25] Clinton, Fasti Romani I p. 454.

[26] הם שלשה יועצי בליעל שהיו לקונסטנציוס:  פולוס קטינא, עפידמיוס ואיזביוס (Grätz. G.d.J. IV. Anm.2 zu Note 34.)

[27] בחרף 363 – קכ"ג.

[28] Oratio.

[29] Ed. Spanhemuus p. 359.

[30] דניאל י"א ל"ד.

[31] Hieronymus, Comm. Danielem.

[32] ירושלמי נדרים פ"ג ה"א.

[33] חרב עקומה מעשה החרשים המהוללים אשר בעיר דמשק.

[34] Kolb. Kulturgesch. I, 346

[35] יוני 363=קכ"ג.

[36] בראשית שנת 364=קכ"ד.

[37] עד 375=קל"ה.

[38] עד 378=קל"ת.

[39] 388.

[40] Ambrosii epistolae № 29.

[41] 408 – 450.

[42] 415=קע"ה.

[43] Socrates  hist. eccles. VII, 15.

[44] Corvin, 149

[45] Puerto Mahon.

[46] Epistola Severi.

[47] ישעי' כ"ד כ"א.

[48] מדרש תהלים ל"ו.

[49] ויקרא כ"ו מ"ד.