_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הַכֶּבֶל וְהַקּוץ

אברהם שלום פרידברג

לתוכן הענינים

 

(בשנת שלשת אלפים שמונה מאות ושלשים ושלש לבריאת העולם).

אני שמעון בן יאיר, בן חזקיה, בן שבנא חתן הלל הנשיא, כותב המגלה הזאת,

והיתה לך, יהודה בני, למשמרת עולם לדורותינו.

 

שלש שנים הנה זה עברו אחר החרבן הגדול והנורא אשר חלה ה' בנו ובארצנו, ועוד לא השיב ידו מבלע;  עוד עשן היקוּד עולה ממבצר מסדה, המפלט האחרון לגבורי ישראל בארץ קדשם, ופגרי אחינו עודם מפֻזרים על פני כל אדמתנו ואין קובר!  אך טוב למתינו אלה מן החיים שנשארו אחריהם – שהם נחים על אדמתם אשר נלחמו בעדה עד כלותם, ואלה נסחבים להמוניהם אל כל ארצות הגוים לראוָה בם.  גבורינו אלה, אשר הראו נחת זרועם במלחמותיהם עם פריצי אדם, משלכים עתה לפני פריצי חיות, בתת אויבינו אותם טרף לשִניהם!  רע מאלה גורל הנכבשים לעבודת פרך במכרי ההרים במצרים או הנמכרים לעבדוּת עולם בכל קצוי ארץ – שהם אך פעם יטֹרפו ולא יוסיפו לדאבה עוד, ואלה נאנחים ונאנקים בלי חשֹך מתבגרת יד מעניהם ולוחציהם, נוגשיהם ומציקיהם.  אבל רע ומר מכל אלה לשרידים הנשארים בחיים על אדמת ארצם כשבלים בודדות אחרי הקציר – כי הנה הם חפשים לנפשותם (הוי לעג לרש, בוז לבני עֹני!), חפשים מכל המצות התלויות בארץ: מחובות כל אזרחי עולם – מדאגת בית ומשפחה, עיר ועדה, מדינה ועם – כי את הכל נשא רוח, טאטא האויב במטאטא השמד!  כל חבלי מות, כל ענויי העבדוּת לא ישוו למצרי שאֹל אשר ימצאו את הנשארים האלה, הנודדים כצללים על אדמתם האבלה והשוממה, והנכשלים לרגעים בעצמות החביבות, עצמות אבותיהם ואחיהם, המפֻזרות עליה בכל מדרך כף רגלם.

זאת אות הברית אשר כרתה רומה עם יהודה בימי המכּבים, גואלינו מלפנים, וזו אחריתנו בנוח שבט רשעתה על גורלנו! אכן בא דבר שבנא אבינו הזקן, אשר עיניו ראו במות מרים החשמונאית.  פחד פחד הזקן[i] ויאתיֵנו, וחרב הרומאי אשר עופפה בימיו על המלכה העבריה ותכריתנה, נטשה גם על הממלכה העברית ותשת קציר לה כיום הזה.

כשבלת בודדה נשארתי גם אני מרבבות אחי בני עמי אשר ספו תמו בימי עברות.  אם לא השלכתי נפשי מנגד בעת צר, אם לא רחצתי פעמי בדם האויב או נכנעתי מפניו בגבוֹר עלינו ידו – הלא אלהים יחקר זאת!  עדים לי שתי המלחמות הגדולות שהיו על יד מגדל אנטוניה ועל שער בית קדשנו, שבהן נודע שמי להרומאים בין יתר גבורי עמי[ii]; עדים לי פצעי הנאמנים, האותות הגדולים החרותים בחרבות וברמחים ובכל כלי נשק למינהו על כל גופי מלפני; עדים לי כל יושבי רומה, מאספסינוס וטיטוס ועוד צעיר עבדיהם בזירה[iii], כי לא יראתי את המות בעודו לנגדי, אף היו עתים אשר בקשתיו בכל אחת נפשי ולא מצאתיו.  ואם עתה עוד בחיים נשארתי, אות היא כי כן רצה ה', וממנו היא שומה להרבות כעשי והותי או לנחמני לעת קץ עם יתר אבלי עמי – כי לו נתכנו עלילות ואדם מה כי יבין דרכו!

 אך אספרה נא הדברים כמו, וקרא אותם הדור הבא אחרינו, והכירו וידעו, כי לא על נקלה הכריעונו אויבינו ולא באפס יד כבשונו – כי בכל עז נלחמנו בעמדנו על נפשנו, ולוּ היתה אחדותנו שלמה, לולא קמה עלינו הרעה מקרבנו, כי עתה נלאו אלינו כל עריצי גוים ולא יכלו לנו.

_________________

ראשית הרעה הגיעה אלינו בשכבר הימים, מאז פרצה מלחמת אחים על דבר המלוכה.  הם למדו את הרומאים אלופים לראשינו, ואלה עזרו למשחית ותהי יהודה ירשה להורדוס האדומי, המושל האכזרי, אשר רדה בנו בחזקת וישת עמנו הדום לרגליו.

הורדוס כלה זעמו בבית החשמונאים, ולא חשך ממות גם את מרים רעיתו תמתו[iv], וגם את שני בניה אחריה, אלכסנדר ואריסתובל, הוציא אל הורג[v].  אמנם גם על יתר בניו וקרוביו עברה רעתו: את אנטיפטר בנו הבכור המית ביד עבדיו ואת הורדוס בנו הרביעי העביר מנחלתו, גם את פרורס אחיו הוריד אבל שאולה, ועוד רבות רעות כאלה עשה בקרב ביתו ומשפחתו.  על כן יאָמר עליו בשם אגוסטוס קיסר רומה בעת ההיא: "טוב היות חזיר בחצר הורדוס, מהיות בן ושאֵר בהיכל מלכותו!"[vi].

הורדוס בנו הרביעי נולד ממרים השנית בת שמעון הביתוסי, אשר בקחתו אותה לו לאשה נשא את ראש אביה וישימהו לכהן גדול בהיכל ה'[vii].  מאז והלאה גברה יד הביתוסים והצדוקים בעם ובמדינה, באמונה ובממשלה.   ובעוד אשר חכמי התורה, מורי הדת בישראל, העמיקו הרבו חקר בדרכי ההוראה בבתי מדרשותיהם, פרצו הצדוקים והביתוסים, עברו חק ומשפט בשער עמם ובהיכל קדשו, ורוב העשירים והשרים והשועים והאצילים היו עמם שכם אחד, ללכת בדרכי העמים ולאחוז במנהגי  היונים והרומאים.  אמנם נמצא בהורדוס דבר טוב – כי הרחיב את הר הבית ויבן את המקדש החדש, אשר גדול היה כבודו מן הראשון.  עשרת אלפים בונים וחכמי חרשים עסקו בו, ושנה וחצי ארכו ימי בנינו[viii], ועוד שמונה שנים עברו בבנין חומותיו ותאיו ויצועיו ואיליו ואולמיו עד כי כלל הורדוס יפיו ויפארהו בכל פאר וישימהו תהלה בארץ.  וחכמי ישראל עלצו בו עד כי כמעט סלחו להורדוס את כל אשר עשה להם, ויחשבו את בנין בית ה' לכפרה לו על דם חבריהם אשר שפכו ידיו[ix].  אבל לעמת זה הרבה המכשלה בבנינים אחרים אשר בנה בעיר הקדש, למצוא חן בעיני הרומאים – כי בנה טיאטרון בירושלים ואמפיטיאטרון מחוצה לה.  גם בנה בקרן צפונית מערבית להיכל ה', לשם כבוד אנטוניוס מגנו, את המבצר אנטוניה במקום הבירה, בית נשק החשמונאים מלפנים, ויבן בו מגדלים בצורים העולים בגבהם על מרומי המקדש.  ועליו הפקיד שומרים מצבאות בני הנכר, להשקיף ולהתבונן אל כל הנעשה במקהלות עם בחצרות בית ה'[x], ובאחד מגדליו עצר גם בגדי הכהן הגדול למשמרת ולערבון, ורק בערבי החגים הושבו אל המקדש, ואחר שבוּ לקחום אל המגדל[xi] ­– למען תהי עבודת הקדש תלויה ברצון הממשלה – הוא הגדיל תפארת העיר שמרון, וירב בה התכונה לשימה לגברת הממלכה, אם ינתק מבטחו מירושלים מפני חמת העם היושב בה.  הוא בנה את העיר קיסריה על אדמת הקדש, על חוף הים בין יפו והר הכרמל, וַיושב בה בני יון וארם, ויבן בה במות ומקדשים לאליליהם, ותהי העיר לצרה לעיר ה' ולפח ולמוקש לעמנו כד כי נקראה בפי חכמינו בשם "בת אדום", לאמר: רומה השניה[xii]. ומי ימנה מספר לאוצרות הכסף והזהב אשר פזר על בניני ההוד והחמדה, למשחקי העמים ועבודת אלהיהם בערי צדון ודמשק, רודוס, שפרטה ואתונה וכל יתר ערי הגוים הקרובים והרחוקים!  וכל האוצרות האלה נערמו מעמל עמנו, החי על עבודת אדמתו, בשומו עליו מסים אשר אכלו יגיעו ויריקו שארית כחו.  והעם נשא בשרו בשניו וישח עד העפר מפני כבד משאו – כי רבה רעת המושל העריץ הזה, הנורא על כל סביביו.  הוא לא נשא פני כל, וגם בקרוביו לא האמין, וקנאת ביתו צמתתהו לעת זקנה ותביא רקב בעצמיו ותענהו בתחלאים רעים לאין מרפא.  ובכל זאת לא שב אפו, ובראותו כי קרב קצו צוה לתפוס רְבי נכבדי  עמנו ויקדישם ליום הרגה – למען יתאבל העם במותו.  אך פקודתו זו לא נעשתה עוד; הנתפשים שֻלחו לחפשי והעם שמח על מותו[xiii] שמחה גדולה, שש כי מצא קבר.   עליו אמרו המושלים: "הוא עלה כשועל ערום, וימשול כנמר אכזרי וימת ככלב שוטה"[xiv].

______________

ידי הורדוס הרחיבו ממלכת יהודה בחייו, וידיו גם קרעוה לגזרים במותו.  מששת בניו אשר נשארו לו היתה ממלכתו על פי פקודתו ירֵשה לשלשה מהם: ארקילאוס ירש את ממלכתו ביהודה, אדום ושמרון;  אנטיפס היה לנשיא על ארץ הגליל ועבר הירדן דרומה, ופיליפוס – על ארץ הגולן והבשן כל חבל הארגב[xv] אשר מעבר לירדן צפונה וארץ מוצא הירדן, היא פמיַאס.  ושלומית אחותו גם היא ירשה את ערי יבנה, אשדוד ופזאל אשר על יד יריחו.  אך בעוד יורשיו מחכים לדבר אגוסטוס קיסר רומה לקיֵם בידם את ירֵשתם, התקומם העם לנער מעליו את ממשלת האדומים והרומאים גם יחד.  עוד בימי הורדוס, בצר לעם מאד מפני העול הקשה אשר שם עליו מלכו האכזר, בקש ומצא נחומים לו, כי הנה קרבו ימי המשיח, עוד מעט ויבוא הגואל, אשר יחלצהו מעָניו ומכל צרותיו יושיעו.  ויהי אחרי מות הורדוס ויקומו לו גואלים הרבה אשר עשו את הארץ כמרקחה; אך הם לא השכילו להתאחד יחדו, ויכו אחד אחד לפני שרי רומה אשר חשו באו לשים משטרם בארץ.  שלומית לא האריכה ימים, ובמות הנחילה ערי ירושתה לבית אגוסטוס.  פיליפוס היה איש שלום, וישב על נחלותיו במנוחה שלשים ושבע שנה[xvi].  הוא חדש את העיר פמיאס ויקראנה קיסריה פיליפי על שם הקיסר ועל שמו.  גם חדש את העיר צידן[xvii], אשר על פני ים כנרת צפונה-מזרחה, ויסב שמה יוליה, על שם בת הקיסר.  בנים לא היו לו, ובמותו נספח חבר נחלתו למדינת סוריה ובכן קם לממשלת רומה לצמיתות.  אנטיפס אחיו גם הוא עשה חנף למושלי רומה, ויבן את בית-הרם[xviii] אשר מעבר לירדן ויסב שמה ליביה, על שם אשת הקיסר.  ובמות אגוסטוס[xix], וטיבריוס היה לקיסר תחתיו, בנה לכבודו עיר חדשה על שפת ים כנרת ויקראנה טבריה על שמו.  הוא משל בחבל נחלתו שלשים ותשע שנה[xx].  הוא הערים לקנות לו לבב הפרושים בירושלים, בהתנהגו שם על פי דרכם, בעוד אשר במקום שבתו עבר על חקי התורה ביד רמה – כי עשה לו פסילים ותמונות חיות על ארמונו בטבריה.  ועוד הרע מזה לעשות – כי בגרשו את אשתו הראשונה, הנכריה, בת אריטס מלך ערב, לקח לו תחתיה את הורודיה גיסתו – נכדת שלומית דודתו – בחיי בעלה, הוא אחיו הורדוס הביתוסי אשר העבירהו אביו מנחלתו.    כמהו הרע גם ארקילאוס לעשות בעיר הקדש, כי על אף כל יראי ה' והעם היושב בירושלים לקח לו לאשה את גלפירה, אלמנת אחיו אלכסנדר בן מרים החשמונאית, אשר הומת עם אריסתובל אחיו בפקודת אביהם האכזר, והיא לא היתה זקוקה ליבומו – כי היו לה בנים מבעלה הראשון.  מאביו ירש ארקילאוס רק את עריצותו ולא את רוח גבורתו.  זאת הראה בעליל בעלותו על כסא אביו[xxi], בדרוש העם ממנו להקל מעליו את עולו.  בחיל אשר אסף לו מבני הנכר היושבים בארצו ערך בחג הפסח ההוא מטבח לבני עמו בהר הבית וברחובות העיר, ויגרש את העולים לרגל מעלות בהר ה' ומהקריב קרבנותיהם כמשפט.  ואחר כן קרא גם חיל רומה לעזרה.  אז שֻדד אֹצר בית ה' על ידי סבינוס שר צבא רומה, ודם רב נשפך בקיץ ההוא פעמַים ב"פולמוס של אסורוּס"[xxii].  אבל הארץ לא שקטה עד אשר קצף אגוסטוס על ארקילאוס ויגלהו ארצה גליה[xxiii], ואת חלק ירושתו, ארצות יהודה, אדום ושמרון, ספח אל רומה בתור מדינה מיֻחדה, הנהוגה על ידי אחד נציביה תת פקודת הנציב העליון המושל בסוריה.  רק את הסנהדריה השאיר בה, לשפוט את העם על פי דרכו, חוץ מדיני נפשות, שבהם היה המשפט להנציב בלבד.  גם בחירת הכהן הגדול היתה רק על ידו – ומאז והלאה חֻללה משמרת קדש זאת ותהי לסחורה עוברת בידי הנציבים לכל המרבה במחירה.  ובהיות שבתם בקיסריה ומצודתם פרושה על עם מוזר להם בדתו וברוחו ומנהגיו לכל הליכותיו, היתה להם הארץ כפרה לַחלוב וכדבלה לִמְצות, וינצלו את היהודים במסים אשר כבדו מנשוא.  על כן רבו המתאוננים בעם, ותהיינה מהומות רבות בארץ, וכל מחשבות שלום הופרו מפני חמת המציק.

העם לא עצר כוח להתנשא בעוז ולעשות תחבלות במלחמה – כי זה כמה לא היה לו חיל ערוך מקרבו, כיאות לעם היושב על אדמתו.  הורדוס המלך היה ירא תמיד את חמת העם, ועל כן היו רוב אנשי חילו מבני הנכר ומעט בהם יהודים ילידי ארצות אחרות, וכן עשה גם ארקילאוס בנו בשנות מספר אשר מלך אחריו.  ואם הם לא האמינו ביהודים בני עמם יושבי ארץ ממלכתם, ואף כי נציבי רומה, אשר רק על לגיונותיהם נשענו, בלחצם את העם ובהכעיסם אותו תמרורים, למען יתפרץ מפניהם ולמען יתקומם על ממשלתם – והיה להם הדבר למעטה צדק על כל מעשיהם אשר עשו ואשר יזמו עוד לעשות לו!  מלבד זה חלק לב העם לפלגותיו השונות אשר צררו אשה רעותה ועצת שלום רחקה מהן.

זה כמה התפרדו אנשי הדעת בישראל לשלש פלגות: לפרושים, צדוקים ואסיים.  האחרונים רחקו מדרך עולם, התבודדו במועדיהם ויבלו ימיהם בטבילות והזיות, ודבר לא היה להם עם יתר אחיהם.  הצדוקים והביתוסים נחלקו לדעותיהם: אלה פרצו חק ויתרועעו אל הרומאים כההילנים אל היונים מלפנים, ואלה הכירו רק את התורה הכתובה, מבלי שעוֹת אל התקונים שעשו הפרושים לפי המקום והזמן על פי כללי התורה המסורה.  הפרושים גם הם נחלקו לשני בתים: בית שמאי לבד ובית הלל לבד.  אלה בקשו שלום, בקשו ענוה כהלל מורם, ואלה החרו החזיקו בדרך שמאי מורם, להחמיר בדת ולהקפיד על כל פּרטיה כמהו.  הפרושים היו אהובי העם, – וגם מהם היו לו למכשול ולפוקה, כי נמצאו רבים אשר דקדקו במצות יתר מדי, מבלי הבין אל תכונתן ותכליתן.  גם היו כאלה אשר התקדשו למען הכבוד, למען יתברכו בהם רבים ויושיבום ראש בבתי התפלה ובמקהלות עם[xxiv] – וההמון האמין בכלם לתֻמו וילך שולל בדרך  לבם.  עליהם התאוננו חכמי התורה האמתּים, ויקראו את אלה בשם "חסידים שוטים"[xxv] ואת אלה בשם "צבועים"[xxvi], שהם יחדו "מבלי עולם"[xxvii].

על כל אלה נוספה מפלגה חדשה, היא מפלגת "הקנאים", אשר מוצאה מארץ הגליל ומשם פשטה בכל הארץ ולאחרונה גברה ידה בירושלים ותהי עולה על כלנה.  עוד בימי אנטיפטר אבי  הורדוס התלקטו שרידי חיל אריסתובל, המלך המוּסר, אשר קנאו לעמם בראותם אותו אָחוז בחבלים אשר שם עליו "העבד האדומי" להכניעהו לפני רומה, ונפשם קותה ליום אשר ישית העם ידו עמם לפרוק עול זרים מעל צואריו.  בראשם היה האיש חזקיה, אשר התחזק בערי הגליל ומשם שלח ידו בבני הנכר  יושבי ערי הגבול.  היהודים הביטו אל גואליהם אלה ונהרו, אך הרומאים נתנום לחבר שודדים ומרצחים.  והנה קם הורדוס למשול בארץ הגליל, ותהי ראשית מעשהו לפרוש שחת רשתו על הקנאים ההם, ובנפול חזקיה ואנשי חילו בידו, לא חקר דינם ולא הביא משפטם לפני הסנהדריה הגדולה, כחוק הימים ההם, כי על דעתו דן דינם ויכריעם כצאן לטבח.  אמנם שקטה הארץ בנפול ראשי הקנאים בידו, אבל דעותיהם מצאו מסלות בלבב רבים, ותהי קנאתם ירשה לבניהם אחריהם.  ויהי כאשר נטו נציבי רומה ידם על ארץ יהודה וישימוה למס עובד, ויקם יהודה הגלילי, בן חזקיה המומת, ויאסוף לו עדת מרי נפש אוהבי ארץ קדשם ואויבים בנפש להרומאים ולבית הורדוס הנשען עליהם, וילכוד את צפורי, העיר הראשה בגליל, ויפל חתיתו על צוררי ארצו[xxviii].  אמנם נאסף גם הוא גם אנשי בריתו בחרב אסוֵרוס, ותהי צפורי עיר מבטחו לשרפה מאכלת אש ואלפי יושביה נמכרו לעבדי עולם.  אבל גם אז לא נכחדו הקנאים מן הארץ, ועוד הוסיפו חיל ועצמה בימי יעקב ושמעון, בני יהודה הגלילי, שגם הם נתפשו ונשפטו למות, והאחרון הכביד – הוא מנחם נכדו, שהיה בראשי הפריצים, התקומם העם יחד לפרוק עול רומה מעל צואריו.

אל חבר הקנאים נספחו גם צדוקים גם פרושים מבית שמאי; בעלי שני הקצָוֹת נפגשו יחד באהבתם וקנאתם לעמם ומולדתם.  לעמת זה נספחו עליהם גם הרבה מן "הצבועים", אשר היתה קנאתם להם למסוה כזב לבצוע בה מחשבוֹת אונם.  כי שלחו ידם בעשק ובגזל, ויהי השֹד והחמס לחם חקם, והם על אחיהם בני עמם עברה רעתם, וקנאתם נתנה להם פתחון פה, כי נקמת ה' הם עושים כאוהבי הרומאים ודורשי שלומם.  ותהי המלחמה ארוכה בין שרי חיל רומה וביל גדודי הקנאים, ורבים מהם נתפשו ונאסרו ונשפטו מאת הנציבים מושלי הארץ.  אך הנציבים שמו פדות בּין הקנאים האמתּים, המקנאים לעמם וארצם, ובין הצבועים אשר התחפשו, באו בתוכם למען הבצע.  את אלה שפטו באכזריות חמה ומאלה לקחו כפר ויחלקו שללם עמם.  ותהי גזלת ידם חלקת חמדתם, לצבור הון ולהוסיף על העֹשר הרב שעשו להם מן המסים והמכסים והקנסים, אשר הרבו לשום על העם, בלכתם אחרי בצעם.

גם הכהונה הגדולה היתה סגלה יקרה להנציבים לעשות עשר – כי מכרוה בּכסף מלא, וכמעט נמצא להם איש מרבה במחירה, העבירו את הראשון ממשמרתו וימנו את האחר תחתיו.  על כן רב מספר הכהנים ששמשו בבית השני מימי הורדוס ועד החרבן ממספּרם בימי הבית הראשון.  כי בארבע מאוד ועשר השנים שעמד הבּית הראשון היו רק שמונה עשר כהנים גדולים[xxix], ובשבעים ושתים השנים שהיו מימי ארקילאוס ועד המלחמה האחרונה היו עשרים ושלשה[xxx], ובתוכם היו כאלה שלא מלאו גם שנתם[xxxi].  ובכל אלה יקר היה ממצוא איש ראוי למשמרת הקדש על פי צדקתו ותם דרכו, חוץ מישמעאל בן פאבי הראשון, אשר בצדקו נאמר עליו כי מן השמים בחרו בו[xxxii], וכי במותו "בטל זיו הכהונה"[xxxiii], וחמשת בני קמחית, שזכו לכהונה גדולה זה אחר זה, ועליהם אמרו חכמים: "כל הקמחים קמח, וקמח קמחית סלת"[xxxiv], ויהושע בן גמלא – שכהונתו גם היא נקנתה בכסף מלא על ידי אשתו מרתה בת ביתוס, אשר שלמה במחירה שני קבין דינרים[xxxv], ואף שבמלחמה האחרונה העלה עליו חמת הקנאים בשיתו ידו עם בוגדי און, בכל זאת עשה דבר גדול בעמו, ועל טוב יזכר שמו – כי קבע בתי ספר לילדים, ללמדם תורה[xxxvi].

 

____________________

אגוסטוס הערום מת[xxxvii] וטיבריוס האכזר הומת[xxxviii], וקליגולה ההולל והפרוע עלה על כסא רומה.  במשך העת ההיא משלו בארץ הקדש שבעה נציבים זה אחר זה, והכבלים אשר הושמו על עם יהודה הלכו וכבדו.  ופתאם זרח אור להם כשמש היוצאת מבין העבים – כי נתן ה' את חן אחד ממשפחת המלוכה בעיני קליגולה, ותהי ליהודי ם הרוָחה.

אגריפס היה נכד מרים החשמונאית, בן אריסתובל בנה השני, אשר הומת עם אלכסנדר אחיו, בהביא שלומית דודתם – חותנת אריסתובל – דבתם רעה אל הורדוס אביהם.  הוא גדל ברומה ויהי אמון עם בני המלוכה וחבר ורֵע לדרוזוס בן הקיסר טיבריוס.  ובמות דרוזוס עזב את רומה בענין רע, כי פזר כל הונו וילוה כסף רב ולא היה לו לשלם.  וינע וינד בארץ אדום ובגליל ובסוריה עד בואו מצרימה.  שם נמצא לו נשיא היהודים, אלכסנדר ליסימכוס, אחי פילון הפילוסוף האלכסנדרוני, אשר הלוהו די כסף לשוב ולנסוע רומאה.  שם התרועע אל חברו מלפנים, קיוס קליגולה, שהיה ממשפחת המלוכה ויורש העצר.  והנה קצף טיבריוס על אגריפס ויתנהו אל בית האסורים, כי הלשינהו עבדו אליו בדברים אשר דבר באזני קליגולה לאמר: "מתי ימות טיבריוס והניח ממלכתו לטוב ממנו!".  ויהי אגריפס אסור ששה ירחים עד אשר נמצא הקיסר מת במטתו, כי חנקוהו שריו רואי פניו, וקליגולה עלה על כסאו תחתיו.  אז זכר הקיסר החדש את ידידו, אשר בגללו שבעה ברעות נפשו, ויחלף את כבלי הברזל בשרשרות זהב, וישם נזר על ראשו ויתן לו את ארץ ממשלת פיליפוס דודו, שהיתה נחלה לרומה אחרי מותו.  ויהי בהשמע דבר אגריפס כי נשאהו הקיסר החדש וישימהו למלך בעבר הירדן, ותקנא בו הורודיה אחותו, ותאץ באנטיפס בעלה לכת עמה רומאה ולנסות דבר אל קליגולה, אולי יקחו גם המה רצון ממנו והיתה להם המלוכה ביהודה.  ויקצוף קליגולה עליהם ויקח גם את ממשלתם מידם, ויגלם[xxxix]  לעיר לוגדונום[xl] אשר בארץ גליה, ויהיו שם עד מותם, ואת ארצם נתן נחלה לאגריפס אהובו, ויהי אגריפס הולך וגדול.

הקיסר הזה, אשר ברצונו הקים מעפר את חברו היהודי ויתן עליו כתר מלוכה, היה נכון להשמיד את העם היהודי ולהשבית מארץ זכרו.  כי התנשא באולתו להיות לאלהים, ובפקודתו העמד סמל תבניתו בכל מקדשי העמים, וכלם השתחוו לו ויתנו לו כבוד אל, חוץ מהיהודים אשר אמרו: "טוב לנו למות כאיש אחד מלחלל מקדשנו בפסל אדם!".  שמע קליגולה ויתעבר, ויצו לנציב סוריה לעלות עם חילו כשֹאה על ארץ יהודה ולהכחיד ישראל מגוי.  אך אגריפס פגש את הכסיל באולתו וישם מעצור לרוחו, ועד כה וכה הומת קליגולה בידי אנשי חילו שומרי ראשו, ובעזרת אגריפס נבחר קלודיוס בן דרוזוס לקיסר ברומה.  וקלודיוס זכר לו חסדו ואמונתו וירוממהו בקהל עם וישימהו למלך על כל ארץ יהודה, וממלכתו רחבה ונסבה שכם אחד על ממלכת החשמונאים ואף על ממלכת הורדוס הגדולה והרחבה.  בגללו זכר קלודיוס לטובה גם את הורדוס אחיו וישימהו למלך מדינת כוחלית[xli], אשר במורד הר הלבנון צפונה.

בעודו בארצות העמים השפיק אגריפס בילדי נכרים, בנין ונכד לבית הורדוס, וכמעט היה בישורן מלך, ישר ארחותיו ויהיו כל דרכיו אמונה וצדק ומישרים – כנין ונכד למרים החשמונאית.  הוא נתן כבוד לתורה ויחבב המצות ויהי שש לעשֹתן קבל עם[xlii].  הוא חדש את מצות קריאת התורה על ידי המלך בחג הסכות במוצאי שנת השמטה.  ויהי בהגיעו אל הכתוב: "מקרב אחיך תשים עליך מלך, לא תוכל לתת עליך איש נכרי"[xliii], ויזכור את מולדתו כי מצאצאי הורדוס האדומי הוא, ויאנק דֹם ועיניו מלאו דמעה.  המחזה הזה נגע עד לב כל חכמי התורה ויראי ה', וינחמוהו כלם יחדו, בנשאם קול: "אל תירא, אגריפס, אחינו אתה!"[xliv].

בהיותו נאמן לעמו דאג לאחריתו, ובדעתו כי מנוחת ישראל ותקומתו תלויה ברצון קיסרי רומה, ההולכים בשרירות לבם וחסדם כענן בֹּקר, בקש עצות לבצר עמדתו.  ויכין עצים ואבנים לרוב, לבנין חומה בצורה לפרוַר בי-זיתא אשר נוסף על העיר ירושלים צפונה מזרחה.  אבל לא כלה מלאכתו – כי הבינו שרי רומה למחשבתו ויעוררו את הקיסר להניאהו מחפצו.  ואגריפס לא נועז למרות פיהו, אך בסתר בקש תחבֻּלות למשוך אחריו את חמשת מושלי הארצות הקרובות, להיות שכם אחד, למען יוכלו עמוֹד בפני רומה אם תכביד עליהם עֻלה.  ויהי כאשר נודעו יחדו אל טבריה קרית מועדם, והנה בא מרזוּס נציב סוריה בתוכם פתאם, ויצוַם בגאות מושל עליון לעזוב מקומם.  והמלכים הנועדים נבהלו מפני הנציב הרומאי וימהרו וישבו איש אל ארצו.

ובכל זאת לא נבצרה מאגריפס מזמה לבצע מחשבתו ולכונן שלום בני עמו; אך אחרת יעץ ה' ותקותם תמה נכרתה!  כי בשנה הרביעית למלכותו, בשנת החמשים וארבע לימי חייו, נקרא אגריפס לבוא אל החג אשר נעשה לכבוד הקיסר קלודיוס בעיר קיסריה.  ובהיותו שם חלה את מעיו לפתע פתאם וימת.  – הרבה דברים בדאו ממשלי משלים על אֹדות מותו, בדברם חזון לבם, אך האמת תורה דרכה, כי יד נעלמה היתה בזה לשים מות במאכלו או בשקוּיו.  בהוַת בוגדים נלכד המלך הצדיק, כי אכלתהו אש קנאות, וקנאת דת וקנאת עם יחדו היו בעוכריו.

כי בעת ההיא החלה אמונת האלילים להתמוטט בעולם.  הדת הרומית התערבה בדת היונית ותהי לאחת, וההגדות והמשלים אשר עליהם נוסדה מצאו פתרונם בתולדות הטבע, אשר חקרון חכמי לב ותעלומות הוציאו אור, ותהיינה הנסתרות לנגלות ולא יספו עוד תת חתיתן בארץ החיים.  ותגדל משובת בני האדם בלכתם אחרי שרירות לבם, ותאֵבי אמונה בקשו את ההשגחה העליונה השמה משטרה בארץ וימצאוה בדת ישראל וישאו אליה נפשם.  אמנם כבדה על הגברים לבוא בבריתה ולשמור חקיה ומצותיה; לעמת זה נקל היה לנשים להכיר עיקריה לטובה וליחד לבבן עמה, והרבה מנשי השרים והאצילים התיהדו בסתר וגם בגלוי.  כאלה רבות היו באלכסנדריה, בדמשק ובאנטוכיה ובכל ערי אזיה הקטנה, ואף ברומה, העיר והאם לכל ממלכות הארץ[xlv].  בערי הדייב[xlvi], היא אשור הקדמוניה, התגירה כל משפחת המלוכה לבית מונבז, ונפש הילני המלכה נקשרה בדת ישראל עד כי עזבה ממלכתה לעת זקנתה ותבוא עם נכדיה לשבת בעיר הקודש בירושלים.  היא ובניה, זוטוס[xlvii] ומונבז, בזבזו אוצרותיהם[xlviii] לכלכלת עניי יהודה בשנת בצרת[xlix].  היא נדרה גֻלת זהב ממעל לפתח בית המקדש, אשר כזרוח השמש התנוצצו קרניה באור יקרות, ואז ידעו הכהנים כי הנה הגיע זמן עבודתם בקדש[l], ומונבז עשה כל ידות הכלים בבית ה' זהב טהור[li].  הם גם פארו את העיר ירושלים בהיכלי תפארתם, ובימי המלחמה הגדולה חשו הבנים לעזרה ויראו את גבורתם ואמונתם לעמנו ולארצנו.

כן הלכה וגדלה אמונת ישראל בין העמים, בה שגבו היהודים ישע, ותקותם אמצתם כי עוד מעט ובאו דברי הנביאים אשר בשרו טובה, השמיעו שלום עולם אשר יגיע להם באחרית הימים.  בחמשת המלכים, אשר נקראו על יד אגריפס להועד בטבריה, היה האחד יהודי, הוא הורדוס השני, מלך כוחלית, אחי אגריפס וחתנו, כי היתה בתו היפה, בירוניקה, לו לאשה.  השני היה סמסיגרמוס מלך עמיסה, אשר בתו היתה לאשה לאריסתובל אחי אגריפס.  השלישי היה אנטיוכס מלך קומגינה, אשר בנו עפיפנוס התעתד לבוא בדת ישראל ולשאת את דרוסילה, בת אגריפס הצעירה, לו לאשה.  הרביעי היה פלמון מלך קיליקיה, שגם הוא הואיל להתגַיר ולהתחתן את אגריפס, והחמישי היה קוטיס מלך ארם-הקטנה, מצאצאי אלכסנדר בן הורדוס הראשון.  כל המושלים האלה היו יהודים או מתיהדים, קרובי אגריפס או מתעתדים להמנות בתוכם.  ואגריפס הצליח כמעט ליחדם אליו ולהביאם בבריתו, למען יגדל כח עמו ומלאה כל ארץ הקדם מכבודו;  אך תוחלתו נכזבה, ומעיר קיסריה, אשר הקים הורדוס הראשון לצרה לירושלים המעטירה, יצאה הרעה ותשחת למלכה ועמה גם יחד. 

במות אגריפס היה בנו היחיד, אגריפס השני, נער בן שבע עשרה שנה, אמון ברומה עם בני משפחת המלוכה כמשפט.  וחורשי רע, אשר הוגו את המלך יהודה מן המסלה, הניאו את קלודיוס מתת לבנו את ממלכת ירשתו, במצאם תֹאנה כי עודנו נער, ולא לו לעצור בעם נלהב וקשה ערף כהיהודים.  ותָּשב יהודה ותבוא בידי הנציבים כבראשונה.  רק להורדוס השני נתּן משפט הכהונה הגדולה[lii], לתתהּ לאשר יבחר, ואחרי מותו[liii] הוריש קלודיוס את כוחלית, ממלכתו הקטנה, לאגריפס השני, ואחר לקח אותה ממנו ויתן לו תמורתה ממלכת עבר הירדן אשר היתה לפיליפוס מלפנים, ואִתה יחד – את בחירת הכהנים הגדולים וההשגחה על כל הנעשה בהר הבית ובהיכל הקדש.  ובמות קלודיוס ברעל אשר השקתהו אגריפינה אשתו הסוררה[liv] ונירון בנה הגיע למלוכה, נוספו על ממשלתו עוד ארבע ערים גדולות, ובתוכן גם טבריה, העיר הראשה אשר בגליל.  רק הנציבים לא הוסרו, והארץ והעם היו בידיהם, וכטוב בעיניהם עשו בהם.

 

____________________

שבעה נציבים משלו בארץ זה אחר זה בעשרים ושתים השנים האחרונות, ממות אגריפס הראשון ואד מרוד יהודה ברומה[lv], ואיש איש מהם הַרע לעשות מרעהו אשר היה לפניו.  פעמים הרבה התעוררו בני עמנו על העמל והלחץ, העשק והמרוצה;  אך ידי הנציבים גברה, בהיות בידם העז והממשלה, הכח והחיל.  וכאשר קצרו ידי חיל המשמר בירושלים, חשו באו צבאות חיל מקיסריה ומצור, גם בני הנכר יושבי אדמת הקדש נלוו עמם, וישקיעו את המרד ביד חזקה.  ובני עמנו נהרגו לרבבותיהם ונצלבו לאלפיהם ואין דורש דמם מידי הנציבים ואין מביא משפטם לפני כסא רומה, כי על הכסא ההוא ישב נירון הקיסר, הפרוע והאכזר, אשר המית את אמו ואת אשת חיקו, ואשר הצית אש בעיר רומה למען יבין לדעת מחזה העיר טרוֹיה, בהַעלותה על מוקדה על ידי היונים בשנות קדם.  המושל הפרוע הזה התאמר להיות משורר וממק[lvi] גדול בדורו, ויבחר הסתופף בערי יון להראות את כחו במשחקי הארץ ההיא, והיונים הערומים נתנו לו את חפצו, וישיתו לו בחלקות וירוממוהו במקהלות עם.  היכל אז המושל-המשַׂחק להפנות ממעשיו הגדולים ולעסוק בקטנות ולשמוע נאקת עם קטן ודל הטובע בדמעתו ודמו?

נוסף על כל אלה רבו אנשי בוגדות במרומי העם בקרבנו, כי היה בית אגריפס השני להם למופת, וממנו ראו וכן עשו.  אגריפס השני הביא עמו את רוח המשובה והפריצות אשר היתה אז בגדולי רומה ואציליה, ואחיותיו היפות למדו אל דרכו והעמיקו סרה.  בירוניקה אחותו, הצעירה ממנו שנה אחת, במות אישה הורדוס השני, משכה ברשתה את פלמון מלך קיליקיה, ולמענה התגיר ויבוא בקהל ישראל;  אך היא השתובבה בקלות דעתה עד כי נקעה ממנה נפש בעלה ויעזבנה לנפשה.  ואחותה דרוסילה, הצעירה, עוד הֵרעה לעשות ממנה – היא היתה לאשה לעזיז מלך עמיסה, אשר בחר בה אחרי עפיפנוס הקומגיני ויבוא למענה בברית אברהם, והנה בגדה בו ותמר את דתה ותהי לאשה לצורר עמה, לפיליקס הרומי, הרביעי בנציבי יהודה.  מבית אגריפס למדו רוב שרינו ואצילינו, ויעזבו את מדת הצניעות, נחלת עמנו מאז מעולם, ויפרעו מוסר בשערים, וילמדו לשיר שירי עגבים ולהשמיע דברי נבלה[lvii], ותרב המשובה בבית ישראל עד שבטלו המים המאָררים[lviii].  אגריפס השני היה נתון בכל לבו להרומאים, ורוב שרינו ואלופינו גם המה הרבו עשות חנף לנציבי רומה, למען קחת מהם רצון, ויעצמו עיניהם מראות ברעה אשר מצאה את עמם.  והרעה הלכה וגדלה ותַּשחת כל חלקה טובה בתוכנו, ויתעוְתו הדינים, ויתקלקלו המעשים, וירבו המלשינים, ויגדל השחד, ותרב המהומה בארץ והמחלוקת והמשטמה בעם ה'[lix].

אז קמה ותהי מפלגה חדשה בישראל.  נגד "לוחשי לחישות", מלשני בסתר רעיהם, יצאה מקרב הקנאים עדת נוקמים בסתר, מרצחי חרש, חמושים בסיקה[lx] – היא חנית קטנה אשר טמנו מתחת למַדיהם, ועל כן נקראו בשם סיקרים או סיקריקים.  באין צדק בשער דנו דינם בסתר, ובאחת הפנות או בראשי הומיות ואף בחצרות ההיכל ארבו לאנשי חרמם, החשודים על דבר, וידקרום בשלי עד מות, ופתאם נפל האיש מתבוסס בדמו, ולא נודע מי המכה – כי בקום שאון היו הם בראשי הצועקים מרה על הדם השפוך.  המשפט הנעלם הזה העמיק שחַת, כי לא הפליא עוד בין צדיק ורשע, בין בוגד און המתהלך באשמיו ובין נקי ותמים, אשר משך עליו חמת אויב בקנאת איש מרעהו או בשנאת חנם.  לא ארכו הימים והסיקרים פשטו בארץ ויעשו הרצח למשלח ידם, ובכסף נשכרו לכל החפץ במות רעהו, ואימתם נפלה על כלם עד כי לא  נועז עוד איש לגלות סודם ולדבר בם בגלוי או בסתר.  כרבות מעשי הרצח בטל דין "עגלה ערופה"[lxi], וכרבות הצבועים המעשֹרים את התבן נטל טעם התורה והתערבו המושגים עד כי לא ידעו עוד להבדיל בין דין לדין, ובהמצא פעם אחת כהן הרוג בבית המקדש "געו כל העם בבכיה" על טומאת הסכין יותר מעל מפלת החלל, כי היתה "קשה להם טהרת כלים משפיכות דמים"[lxii].

 

____________________

בימי גסיוס פלורוס, הנציב האחרון[lxiii] הגיעה הרעה עד מרום קצה.  הוא הרע לעשות מכל אשר היו לפניו, ויהי המעט לו השלל הרב אשר אסף משֹד העם, מגזל הרבים, כי עוד לטש עינו אל האוצר האָצור בבית ה'.  הוא הערים מזמות להצר ולהציק לאחינו עד כי יכשל כח סבלם, ואז יהיה לו פתחון פה לחדש עִדיו נגדם ולהצדיק עלילותיו בשערים.  בעת ההיא ובני הנכר, יושבי קיסריה, הרבו להתגרות בשכניהם היהודים הגרים שם.  ויהי ביום השבת[lxiv], בהאסף היהודים אל בית הכנסת להתפלל לפני ה', ויגש איש יוָני ויעמד כלי חרש בחצר הבית וישחט אליו צפרים כחק ישראל למצורע בהִטהרו.  בזה הערים להזכיר ליהודים את דבת צורריהם בימים ההם:  כי מצורעים היו אבותיהם במצרים ועל כן גֹרשו משם ביד חזקה.  ויחר אף היהודים המתפללים ויפלו על היוני ליסרהו כרשעתו.  והנה נאספו עליהם כל עובדי האלילים יושבי קיסריה ויתגרו מלחמה ביהודים ויכום מכה רבה.  וכראות היהודים כי מטה ידם, ויקחו אתם את ספרי קדשם ויצאו את העיר.  ומלאכים שלחו אל פלורוס, היושב בעת ההיא בשמרון, להביא משפטם לפניו ולהזכירהו, כי זה מעט לקח מאתם הון רב להיות עליהם סתרה.  ויתנכר הנציב אליהם וידבר אתם קשות ויתן אותם במשמר.  ויהי בהודע הדבר בירושלים ויחר אף כל העם מאד על הנציב הבליעל.  ולהוסיף כעס וחמה הגיעה אליהם פקודתו להוציא לו שבעה עשר ככר זהב מאֹצר בית ה'.  הפקודה הזאת שמה את ירושלים כמרקחה, ויוָעדו כל העם על הר הבית ויקראו חמס על השודד העריץ, אשר כמָות לא ישבע.  בעם הרב הנאסף נמצאו אנשים אשר חמדו להם לצון, ויסבו בקפות צדקה ויקראו נדבות בעד "הנציב האביון".

השחוק הזה הוסיף יגון על מכאובנו: הוא הראנו לדעת איך נפלנו פלאים עד כי גם חיינו גם כל קדשי עמנו נתונים בידי עבדי עם נכר לעשות בהם כטוב בעיניהם.  ביום ההוא נהפך לבב רבים מתלמידי בית הלל, "הנֹחים והעלובים", ויסָפחו על תלמידי בית שמאי, המקנאים לעמם וארצם.  וכן נדבקתי גם אני עם עדת חברי בבן הכהן הראש, באלעזר בן חנניה, שהיה שר המשטר בהר הבית וממונה על כל הכהנים המשרתים את פני ה' בהיכל קדשו.  ויביאנו אלעזר דרך החצר אשר בעזרת הנשים דרומה מזרחה אל לשכת הנזירים[lxv], שם העיר לבבנו על הרעה אשר מצאה את עמנו מידי רומה הרֹשָעה.  היא הביאה עלינו את הקללה הכתובה בספר תורת ה': "הגר אשר בקרבך יעלה מעלה" – כי בני הנכר היושבים על אדמת הקדש, עובדי האלילים בעיר קיסריה, הכרו מאת נירון קיסר לאזרחי ארץ, ובני עמנו, היושבים אל העקרבים ההם, לֻקחו מעֹצר וממשפט וכזרים נחשבו בארץ אבותם!  זה כמה פעמים הֻכו אחינו מהם מכת בלי סרה – כי ממשלת הזדון הסירה משפטם, ודמיהם כמים המֻגרים;  ועוד הרבה ערים כמוה נהפכו לזרים, לבני העמים אשר באו בתוכן לגור.

"זאת לנו תחת חסדנו! – קרא רעהו אלעזר בן שמעון, שגם הוא היה מתלמידי בית הלל, והוא בן אחת המשפחות המיֻחסות בירושלים – זאת לנו תחת חסדנו, בהקשיב אבותינו לדברי רבן גמליאל הנשיא בדור שלפנינו, אשר אחז בדרך אבי אביו, הלל הזקן, ויורה לעמו תורת חסד, לבלתי הפליא בין בני עמנו לבני נכר הארץ, להחזיק ידיהם בשביעית ולשאול בשלומם ולכלכל ענייהם ולבקר חוליהם ולקבור מתיהם בתוכנו[lxvi] – וזה הגמול אשר בני הנכר משלמים לנו!  עתה הנה משנאינו אלה נשאו ראש, ואנחנו יורדים מטה מטה – ואם כה נביט עמל ונחריש, הלא עוד אחת מעט וירשו גם את ירושלים עיר קדשנו ובבית קדשנו ותפארתנו יעמד אחד אליליהם לטמאהו, כבימי אנטיוכס מלפנים!".

הדברים האלה הרעישונו עד מאד ויעוררו בנו חמה עז וקנאה קשה כשאֹל. ואלעזר בן חנניה הוסיף על דברי רעהו בקנאתו ואש עברתו, ויזכור לנו גבורות החשמונאים בימים מקדם, אשר לא שמו לב אל מספר גבוריהם אם מעט ואם הרבה, אך בשם אלהינו דגלו, ובקראם "לה' הישועה!" דרכה נפשם עז ואחד מהם רדף מאה מאויביהם! – הנה העתים הרעות שבו אתיו כיום הזה – קרא בחמת רוח – ולמה זה נגרע מגואלי עמנו ההם, אשר בקנאתם לה' ובאמונתם בו הצילו עמנו מרחפת צר?  הנה גם נשיאנו, רבן שמעון בן גמליאל, הראש והראשון לבית הלל בימינו אלה, מודה ואומר כי כשל כח הסבל ועת לעשות לה' ולעמו.  הבה, אַחי, נקום נא ונעשה בעת לעשות וה' אלהים יעזר לנו!".

"לה' הישועה!" – קראנו כלנו קול אחד ויחדו התאזרנו עז לקום לעזרת עמנו ולחוש לישועתו.

אז פתח אלעזר בן חנניה את אוצרו, ויוצא לנו סכינים חדים וממֹרטים אשר הביא שמה מ"בית החליפות" אשר באולם ההיכל[lxvii], ובכרענו על ברכינו אל מול פני היכל ה', נשבענו יחדו בשם קדשו, לבלי הניח את נשקנו מידינו עד אם נבצע את מעשינו באויבי ארצנו או נפול יחדו חללים, בהלחמנו בם עד כלות כחנו ועד צאת נפשנו.  ואלעזר בן שמעון יעץ בתבונתו למשול ברוחנו ולהתאפק עוד מעט, עד אשר תמָלא סאת האויב בעלילות רשעתו, אז נצלח למשוך את כל העם אחרינו, ואז תמצא ידנו לנו ברצות ה' את דרכנו.

וסאת האויב נמלאה חיש מהר לרעתנו – כי ממחרת היום ההוא[lxviii] בא פלורוס עם חיל צבאו ירושלימה, ויכונן כסאו למשפט על הככר אשר לפני ארמון הורדוס.  ויצו ויביאו לפניו את מתתיהו בן תופיל הכהן הגדול ואת הנשיא רבן שמעון בן גמליאל וכל ראשי העיר וגדוליה, וידרוש מהם להסגיר אליו את המתאוננים ואת המתלוצצים, אשר חרפו שם כבודו.  וכאשר נשבעו לו לאמונה כי לא ידעו מי הם, גרשם מפניו בחרפה ויצו לאנשי חילו לפשוט על העיר העליונה, עיר ציון, מושב שועי העם ואלופיו, ולשימה לבז ולמשסה.  כשֹאה עלו צבאותיו על השוק העליון עם כל רחובותיו ומבואותיו, ויכו את כל הנופלים בידם וידקרום וירמסום בקרב חוצות, ויהרסו אל הבתים ויתנום לשלל ולבזה.  ולקול השודדים ואנקת החללים רעשה כל העיר ותהי לחרדת אלהים.

ובירוניקה אחות אגריפס היתה אז בירושלים, לקים נדר נִדרה אשר נדרה בחלותה ותחי מחליה.  ובשמעה דבר השערוריה אשר עשו אנשי חיל פלורוס ברחֹבות עיר, שמה נפשה בכפה ותלך ותבוא לפני הנציב הזועם, ותפול לרגליו, ותתחנן מלפניו על עמה.  אך הוא השיבה ריקם ויגרשה מפניו בחרפה ובוז.

 

______________________

המהֻמה הזאת היתה לפתע פתאום, ואנשי בריתנו לא מצאו יד להתגודד ולעמוד בפרץ.  גם אמנם עוד קצרה ידנו במתי מעט אשר בתוכנו להתיצב נכח פני האויב העז, ובכל זאת לא נתנני לבבי לשבת בית, ואעל אל העיר העליונה, לראות ברעה אשר מצאה את עמנו.  עודני מתחמק בין פִּנות הבתים, להתבונן אל כל הנעשה ברחֹבות העיר, והנה מאחד המבואות אשר לשוק העליון נשמע לאזני קול שועת ילד או אשה צעירה הקוראת לעזרה, ועל פני עובר איש אחד מאחינו, בנוסו מן המקום ההוא.  שויתי רגלי כאילות וארוץ אחרי הקול עד הגיעי שמה –  והנה איש חיל רומאי, גדול כענק וחסון כאלון, נפתל עם עלמה עבריה, רכה וענוגה;  ידו האחת מחזקת בשערותיה הארוכות והפרועות ובשנית הוא קורע מעל צוארה את חרוזי-פניניה יחד עם לבושה וכֻתנתה אל מול לבה.  למראה הוה רֻתחו מעי בקרבי, ואוציא את המאכלת הצפונה אתי מיום אתמול, ואקפוץ כארי אל השודד ההוא ואתקענה בין צלעותיו עמוק עמוק.  עד ארגיעה והשודד נפל שדוד, נפח נפשו, והעלמה נפלה מתעלפת בזרֹעותי, עיניה סגורות, על עפעפיה צלמות, פניה לבנים כשלג ונחיריה ושפתיה הצבות מתֻלעות מדם – כי הכה השודד האכזר באגרופו על פניה, בהתאמצה להחלץ מידו.  נבוך עמדתי על מקומי עם משאי הנעים אשר על זרֹעותי.  מי היא ואנה אשאנה – לא ידעתי, ובכל המָבוא הָשלך הס, כי נחבאו כל יושביו בסתרי בתיהם משד ישוד צהרים.

ממבוכתי זו הוציאני האיש הפליט אשר שב ממנוסתו, ובראותו את מפלת האויב השוכב מת לרגלי שש עלי ויברכני.  הבטתי אל האיש הדובר בי, והנה הוא יוסיפוס בן מתתיהו, ממרומי העם, הקרוב אל משפחת המלוכה.

"אשרינו כי עלתה בידינו לחלץ מצרה את הנפש העדינה הזאת!" – קרא יוסיפוס אלי בהעבירו ידו על לוח לבה.  בהתגלות בשרה במקום הקרע – להעירה מעלוף נפשה.  ותחבֻּלתו זו הועילה כרגע – כי ממגע היד הזרה התנודדה העלמה התמה, ותצנח מעל זרעותי ותקם ותעמוד על רגליה.  רגע עופפה בי עיניה הגדולות, ומשנהו כֻסו בשמורותיהן הארוכות, ותמהר ותכס קרעיה בכפות ידיה ופניה האדימו כתולע.  אז מהרתי ואפשוט מעלי אדרתי ואשימה מאחריה על כתפותיה, והיא אחזה בשני קצות האדרת ותתעטף בה מלפניה.  ואז הרימה אלי עיניה השחורות ותברכני בתודה, ויוסיפוס גם הוא השיב תודות לי.  ואנכי הוצאתי את המאכלת מצלעות החלל, ואנקה בבגדיו, ואתננה בחגורתי, ואחר כן פתחתי את חרבו ואחגרנה על מתני. 

"תהי נא החרב הזאת לך למזכרת טובה, ידידי הצעיר! – אמר אלי יוסיפוס – כי אמנם היטבת עשה בהחישך לי עזרתך ובלעדיך מי יודע אם מצאה ידי להציל את העדינה הזאת מרעתה".

את האיש הזה ידעתי עד כה רק לשמע אזן, ואחשבהו בתור האדם המעלה, ועתה השתוממתי מאד על עז פניו, בהתפארו לפני העלמה בפעל כפי, ואען ואֹמר:

"חלילה לי מהתהלל באשר עשיתי, בהצילי את אחותי בת עמי מכף שואפה: אך בזאת צדקת, אענך, כי בלעדי מי יודע אם קרבה לעדינה הזאת ישועתך – בנוסך על נפשך בעת צרתה".

"אל נא נעמוד עוד פה! – האיץ יוסיפוס בנו – כי הרעש בעיר הולך וגָבור, ולך, עדינה, דרושה מנוחה שלמה אחרי הפחד אשר קרך".

"גם בלעדי זאת לא נוכל עוד להתמהמה – עניתי – כי לא עת עתה להנעים שיחה, בשמוע אזננו שֹד אחים ואנקת נפשות העיפות להורגים".

בדברי זאת אסף יוסיפוס את הפנינים המתגוללות על רצפת הרחוב.  ואז כוננו פעמינו אל הבית הגדול אשר מאחרי המבוא, בית העשירה האשה, מרתא בת ביתוס – כי שם מעונה.

אנכי מאנתי לבוא הביתה ללא עת, גם היתה לי קרבת יוסיפוס לזרא.  ובראות העלמה כי אץ אני לדרכי, ולא עצרתני עוד, ותגד לי כי שמה צפורה והיא בת יוסף בן גמלא, אחי יהושע הכהן הגדול, ובואה מעיר גמלה זה מעט, כי הביאה פיליפוס בן יהויקים, שר הרוכבים אשר לאגריפס, דודה מצד אמה, לבקר את היהושע דודה ואת מרתא דודתה.  והנה נקרא דודה בתוך יתר שועי העם אל הנציב הזועם, ומאשר אחרו פעמיו עד כה, יצאה מביתה ותעמוד בקצה הרחוב ותצפה אל דרך שובו.  ובשמעה את קול הקריה הֹמה, פנתה כה וכה אולי יקָרה לפניה איש, אשר יגיד לה פשר דבר – והנה נקרה אליה הרומאי הארור, ואחרית דבר הלא אדע.  ככלותה לספר העתירה אלי לסור אליה עד מהרה לדעת את שלומה ולקחת ברכה ממנה ומקרוביה על החסד אשר עשיתי לה.  ואנכי נעניתי לה בכל אַות נפשי, ואגד לה גם אני את שמי ומולדתי.  אז אָצלה לי ברכה ותושט יד לי בידידות וחן, ועיניה הזהירו אלי באור יקרות, בבקשה אותי לחכות מעט קט עד בואה אל חדרה להחליף שמלותיה.

בדברה זאת כסתה כלמה פניה, ועל שפתיה הצבות רחף שחוק מהול בעצב, וכן נעלמה מנגד עיני.  ואחר כן יצא אלי יוסיפוס ויתן לי את אדרתי ויברכני לשלום וישב הביתה.

עטוף באדרתי אשר נעמה לי עתה מאז עברתי רחוב הביתוסים ואבוא במרומי הר ציון בקרבת היכל החשמונאים.  שם פגשני אלעזר בן שמעון ואחזת מרעהו, אשר ספרו לי כי זה מעט הצילו את בירוניקה המלכה מידי מרעים, אשר יצאו בעקבותיה בשובה מאת פלורוס, ולקחת נפשה זממו.

מעט מעט קמה הסערה לדממה. אנשי חייל פלורוס שבו בהכות את בני עמנו וידיהם מלאות שלל ובזה רבה אשר לקחו אתם אל הקסטרה[lxix], אחר קחת פלורוס את חלקו.  ורבים מאחינו אשר התיצבו לקראתם לעמוד על נפשם נתפשו והובאו לפני הנציב האכזרי, ובשכרון יינו וחמתו צוה ליסרם בשבטים כעבדים נפשעים, ולהוקיעם על העצים נגד היכל מעונו לשעשועי נפשו. 

 

_________________

ביום השני נאסף המון רב על מרומי עיר ציון ועל כל מקראיה, ובספדם על חלליהם ובהתבוננם אל המהפכה הנעשתה בתים השדודים, ספחו חמתם על פלורוס צוררם. והנה צו יצא מאת הנציב לראשי העם, לשוב ולהתיצב לפניו!  בפעם הזאת דרש מהם אות שלום: כי יצאו בראש העם לקדם פני גדודי החיל החדשים ולברך אותם, בבואם עתה לחזק את המשמר בעיר.  בהודע דברו בתוכנו קם שאון;  רבים מאחינו דברו באזני העם להזהר מעשות פקודתו, כי אך רעות במגוריו ורק תֹאנה הוא מבקש למצוא עוננו ולהוסיף יסרנו.  העם נטה אחרינו וימאן לצאת ממקומו ולקדם פני מציקיו החדשים, הבאים להכביד עליו ידם.  אך ראשי העם, אוהבי השלום והמנוחה, שלחו אלינו את מתתיה בן תופיל ואת יהושע בן גמלא, הכהן הגדול שהיה מלפניו, ואת כל ראשי משמרות הכהונה בהיכל קדשנו, כלם קרועי בגדים ואפר על ראשם, ואחריהם כל הכהנים משרתי ה' עם כלי הקדש אשר הוציאו מן ההיכל, והלוים עם כל כלי השיר, ויחד שפכו תחנתם לפני העם וישביעוהו בכל הקדוש לו, לכבוש כעסו ולהשיב חמתו ולעשות כדבר הנציב – למען השלום.  וכן חזקו דבריהם על העם עד כי נאות להם לעשות בקשתם.  המה יצאו את העיר ויקדמו בשלום את פני החיל הבא, ודבר פלורוס היה אל החיל בלאט, לבלתי השיב על ברכתם.  כראות העם את פני אֹרחיו הנזעמים רעמו פנים גם המה וילונו על אלופיהם אשר השיאו להם לדבר שלום באויביהם, ופתאם השתערו אנשי החיל על העם והרוכבים הריצו סוסיהם עליו, ותהי מהומה ומבוכה ומבוסה רבה בכל הדרך עד מבוא העיר.  שם נדחקו הנסים יחדו ואלה אשר נרמסו בשער ברגלי אחיהם נמעכו כלה בפרסות סוסי אויביהם עד כי לא נכר עוד מראיהם.  גם אחרי השער כסוּ חלליהם את כל הדרך העולה מפרוַר בי-זיתא ועד העיר התחתונה.  ואני ואלעזר בן חנניה ואלעזר בן שמעון וכל אנשי בריתנו לא נפתינו ללכת לקראת החיל הבא ולא נפלנו ברעה ככל יתר אחינו, ויחדו עמדנו צפונה להר הבית להתבונן משם אל החיל החדש הבא עלינו.  ברצח בעצמותינו ראינו את השערורה החדשה הנהיתה, ופתאם נגלתה לעינינו מזמת הנציב הבליעל, אשר למענה הביא עלינו את כל המהומה הזאת – כי יצא מהיכלו ויעמוד בראש גדודו ויכונן צעדיו אל מבצר אנטוניה, לפרוץ משם אל המקדש ולשלוח ידו באֹצר בית ה'!  אז התאמצנו בשם ה' ונפרד לשני ראשים:  הראש האחד תחת פקודת אלעזר בן שמעון – ואתו גם אני ויהודה אחי הצעיר – עלה על גגות הבתים בפרור בי זיתא, ומשם השלכנו אבנים על ראש צוררינו, אשר נבוכו נדחקו יחדיו במבואות הפרור הצרים מאֹד.  והעם הנס מפניהם שאף רוח ויאמץ לבו בעזרתנו ויעש גם הוא כמונו ויחסום הדרך על אנשי החיל ולא נתנם עוד לעבור.  והראש השני תחת פקודת אלעזר בן חנניה לקח אתו קרדמות וכילפות מאֹצר כלי המקדש ויהרוס ברב כח את אולם העמודים המאחד את מבצר אנטוניה עם הר בית ה'.  ובזאת נסכלה עצת פלורוס, נבצרה ממנו להרוס אל המקדש ממקום מעמד חילו במבצר ההוא – כי שבר העמודים וקורות גגותיהם ההרוסים סגרו עליו את הדרך, בל יוכל עוד לעבור.

פלורוס היה מוג לב כטבע כל אדם אכזרי, אשר לא ידע רחם בהיות לאל ידו, וכרפות כחו יפול לבבו ויחת ממעלליו.  כראות פלורוס כי ירט הדרך לנגדו ולא על נקלה יוכל להגיע אל אוצר המקדש, מחוז חפצו, יצא עם חילו מירושלים, ורק גדוד אחד השאיר בה למשמר.  ואנשי בריתנו החליפו כח ויתאזרו עז לשבור עול רומה ולנתק מוסרותיה לנצח.

אז יחָלקו תושבי ירושלים לחצי: רבים נטו אחרינו ויהי דברם עמנו לקום כאיש אחד לישע עמנו ולקרוא גם לעזרת אחינו הרחוקים, היושבים על נהרות פרת וחדקל, – והנסיכים הגֵרים בני ממלכת הדייב נתנו יד עמנו, ויהיו נכונים לעורר גם את הפרתים לחדש מלחמותיהם עם רומה.  אבל רוב השועים והקצינים וכל הקרובים לבית אגריפס החזיקו בשלום מאנו לעזבו, כי נפל פחד רומה עליהם.

ואגריפס היה בעת ההיא במצרים, כי הלך לברך את בן נשיא ישראל באלכסנדריה, את טיבריוס אלכסנדר, אשר בגד זה כבר בעמו וימר את דתו וישא חן וחסד מלפני מלכי רומה, וילך מחיל אל חיל, ויהי נציב ביהודה [lxx] ויצר לישראל מאד, ויוסף עלות מעלה ויהי לנציב ומושל עליון על כל ארץ מצרים.  וכשמוע אגריפס את כל הנעשה בעיר הקדש, וימהר ויבוא ירושלימה ויאסוף את כל העם על הככר אשר לפני היכל החשמונאים, והוא עלה עם בירוניקה אחותו במעלה אולם העמודים אשר על פני עמק החרוץ, ושם נשא מדברותיו ויוכיח לדעת כי קצר כח עמנו הקטן והדל לעמוד מפני ממלכת רומה הגדולה והעצומה, השלטת בכל הארצות ובכל הגוים.  "חמלו על נפשותיכם: – חנן קולו בדברו ועיניו מלאו דמעה – חמלו על נשיכם וטפכם, על עיר קדשכם ועל היכל תפארתכם – פן יהיו לכלה ולבער בעלות עליכם רוח הרומאים המושלים בעז עולם!".  כן קרא אל העם בקול קורע לבבות, ויבטיח אותנו לאמונה כי לב קיסר רומה אך טוב עלינו, ובהודע לו רשעת הנציב יעמידהו למשפט וכפעלו ישלם לו.

העם התבונן אל שכל מליו ואל בכי בירוניקה אחותו, אשר צרתנו נגעה אז עד נפשה, וישב אפו וחמתו שככה.  ויהי נכון למלא אחר עצת אגריפס, לבנות את אולם אנטוניה מחרבותיו גם לשלם את המס הראוי לאוצר המלוכה.  וכראות אגריפס כי לב העם נכון עמו, ויוסף לדרוש ממנו להשקט במכונו ולהכנע מפני פלורוס עד אשר יבוא נציב אחר למלא מקומו.  ובדבר הזה שחת חכמתו וכל עצתו התבלעה – כי כמעט העלה את שם הצורר הנבל על שפתיו, ואף כל העם חרה בו, וישפכו עליו זעמם ויקללוהו קללות נמרצות ויסקלו באבנים ויעפרו בעפר לעמתו, עד כי נס מפניהם ויברח בהחבא.

העם עלץ בישועתו, כי שבת נֹגש, חדל שאון צרים מעיר האלהים, עוד מעט וגם מארץ הקֹדש כלה יֹגרש.  ויקבעו את היום ההוא[lxxi] ליום חג ומועד, – כי הוא תחלת הגאולה, זכר לחרותם הבאה[lxxii].

ביום המחרת סרתי אל בית מרתא בת ביתוס לשאול בשלום צפורה ולדעת אם נרפאה מן המכה אשר הכה השודד אותה בפניה.  והנה הֻגד לי שם, כי עוד ביום אתמול לְקָחָהּ פיליפוס עמו בעזבו עם אגריפס את העיר, ודברו היה נחוץ להשיבה אל אביה, אחרי רואו כי לב העם היושב בירושלים הוֹלך וסוער, ומי יודע מה ילד יום!  הדבר הזה לא הכאיב לבבי מאומה, כי לא ידעתי נפש העלמה ההיא וגם לא התבוננתי היטב בפניה, לבלתי הכלימה – רק עיניה היפות והישועה אשר עשיתי לה השאירו לי זכרון נעים, אשר נתן בלבי ענג לא ידעתי שחרו, וזולת זה אין דבר.

ביום ההוא לעת הערב נפגשתי עם אלעזר בן שמעון, ויגד לי, כי מרים ארושתו, בת נקדימון בן גוריון דודו, רעית צפורה וחברת שעשעיה מילדותן, ראתה את פניה לפני עזבה את העיר והיא ספרה לה את כל אשר קרנה.  ובהגיד מרים לה כי יודעת היא אותי, בהיותי אוהב ורע לארושה אהוב לבבה, העתירה לה לאצול לי ברכה בשמה ולהביע לי צרת נפשה, בעזבה את העיר, בטרם תמצא יד לה להַראות את פני ולהודות לי בפיה על הטוב והחסד אשר עשיתי עמה.  אך עוד חזון למועד – אמרה – ותקותה תאמצנה, כי עוד תשוב תראני בהוָשע עמנו וארצנו מיד צר, כי עוד ירבו גואלים כמוני אשר יחישו עזרתה גם לבת ציון השדודה, לעם אלהים ולארץ הקדש אשר היו לבז.

הדברים האלה לקחו לבבי ויגעו עד נפשי;  בהם ראיתי כי תמימת דעים היא עמנו ונפשה כלתה לראות מציון ישועת ישראל.  אך קֹרות העת ההיא והמסבות אשר התהפכו בעיר ובארץ נשאוני הלאה, והמעשים הגדולים אשר נעשו אז בקרב עמי, הסיחו את דעתי מרעיוני רוחי וממחשבותי לנפשי.

_________________

נס המרד הורם בעיר ובארץ.  על פי אלעזר בן חנניה חדלו הכהנים מהקריב את קרבן היום בעד שלום קיסר רומה, אשר היה נהוג בעמנו מימי אגוסטוס והלאה. ובגליל קם האיש מנחם מצאצאי יהודה הגלילי, ויעמוד בראש הסיקרים ויפול על מבצר מַסַּדָּה פתאם, ויהרוג את כל אנשי חיל רומה שהיו שם למשמר, ואת נשקם וחליצותם לקח הוא ואנשיו עמם וחמושים עלו יחדו עירה ירושלים, לחזק ידי תושביה לעמוד במרדם.

להוסיף עצים על המדורה שלחו מבקשי השלום מלאכיהם אל אגריפס ואל פלורוס, ויאיצו בם להביא חיל וצבא ירושלימה ולבצור רוח העם ביד חזקה.  ופלורוס מאן לעשות בקשתם, כי ירא לנפשו או כי חפץ לחכות עד אשר יגדל המרד והגדיל נקמתו אחריו.  ואגריפס שלח שלשת אלפים רוכבים ביד פיליפוס לעשות מלחמה בהמתקוממים, אשר לקחו עמדתם בהר הבית ובאקרא, היא העיר התחתונה.  רק ציון, העיר העליונה, מושב השועים והאצילים, נשארה פתוחה לפני חיל אגריפס.  שם התאחד עם הגדוד הרומאי ויחדו ערכו מלחמה עם הקושרים.  שבעת הימים[lxxiii] ארכה המלחמה, ולאחרונה שת כל העם ידו עם גואליו, ואז נהדף כל חיל האויב גם מעיר ציון ויחש מפלט לו אל ארמון הורדוס וישָגב שם.

אחרי שלשת ימים נכבש לפנינו גם מבצר אנטוניה, וחיל הרומאים אשר התבצרו בו הֻכה לפי חרב.  אז שמנו מצור על ארמון הורדוס, ובעזרת הסיקרים האזורים בגבורה יכלנו גם לו.  לחיל אגריפס הנהוג על ידי פיליפוס היתה מאתנו חנינה, ואחרי עזבו את נשקו בידנו יצא את העיר בשלום.  אבל הרומאים בושו להכנע, ובאין עוד לאל ידם להחזיק מעמד בארמון הורדוס, התבצרו בשלשת מגדלי החומה אשר על ידו, ונצוּר עליהם עד אשר תם לריק כחם, ואז התחננו אלינו לשפות שלום להם.  ואנחנו נעתרנו לעשות בקשתם, ועל פי הברית הכרותה בין מַטיליוס שר הגדוד ובין גוריון אבי נקדימון וחנניה בן צדוק ויהודה בן יהונתן, ראשי  זקני ירושלים, הניחו הרומאים בידינו את נשקם ואת כל הכבוּדה אשר להם וישימו לדרך פעמיהם.  אז נגלתה רעת הסיקרים – כי נפלו עליהם פתאם ויהרגו את כלם לפי חרב, ורק על מטיליוס חמלו – כי בסור אליו מר המות קפץ ונשבע כי נכון הוא להתגַיר ולבוא בברית עמנו.  על הדבר הזה הַשמו כל ישרי לב – כי נבלה עשו הסיקרים בעיר הקדש ויחללו שם כבודנו, בחללם שבועה להפר ברית ולשפוך דם נקי.  משם פשטו הסיקרים על העיר העליונה ויד רֹב העם אתם, לתת נקמתם באוהבי הרומאים ומבקשי שלומם.  וישלחו אש בהיכל החשמונאים, מעון אגריפס וביורוניקה, ובבית חנניה הכהן העשיר, ואחר כן שרפו את הארכיון אשר על יד ההיכל, ששם נאצרו כל כתבי המלוכה מלפנים וגם כל שטרי החובות שהי על בני העם בעיר ובמדינה, וההמון שמח ועלץ למראה עיניו, ויחל במחולות סביב התבערה.  והאנשים אשר הלכו במלאכות אחיהם אל אגריפס ופלורוס, להעלות צבאיהם על ירושלים, התחברו במערות ובצנורות המים אשר מתחת לארץ, מפני פחד העם וחרון אפו.  המעשים האלה היו למֹרת רוח לכלנו;  מהם הָראינו לדעת, כי עתידים הסיקרים להיות בפחזותם לנו למוקש וגם את העם יוליכו שולל, בהתעותם אותו בדרכיהם הנלוזים;  אך המהֻמה אשר קמה בארץ אסרה ידינו ותמנענו להסיר מעלינו נגענו בעוד מועד. 

ויהי בהוָדע בערי הגוים את אשר נעשה לגדוד רומה הנשאר בירושלים, ותבער כאש חמתם, ויקומו על היהודים היושבים בתוכם ויקחו נקמתם מהם.  מקיסריה החלה הרעה, כי הסית פלורוס את בני הנכר, אזרחי העיר, ויעשו זבח גדול ביהודים אשר שבו העירה בפקודתו.  ויהי מספר הרוגינו שם עשרים אלף איש, ואת שרידיהם פליטיהם רדף פלורוס באפו ויתפשם ויאסרם לעבודת פרך באניות ממשלתו[lxxiv].  וכשמוע היהודים יושבי ארץ הקדש את אשר נעשה לאחיהם בקיסריה, חגרו חַמות, ויקומו גם המה על בני הנכר היושבים בתוכם ויפילו מהם רב.  וגדודים עברו מהם ויפשטו על ערי הגבול ויכו את יושביהן.  וכן פשטה מלחמת עם בעם ועיר בעיר גם מעבר לגבול ארצנו, ועד אנטוכיה אשר בסוריה ואלכסנדרה אשר במצרים הגיעה.  הפרעות האלו הוסיפו לפחת אש קנאות בלבב העם היושב בירושלים, ויהי מספר המתנדבים למלחמה הלך ורב, וגבורי עמנו מרחוק באו לעזור.  וגדודי אחינו יושבי ערי המדינות עשו חיל, ויכבשו את המבצר קפרוס אשר בקרבת יריחו, ואת חיל המשמר הרגו לפי חרב.  בעת ההיא יצא חיל המשמר הרומאי ממבצר מכור, בדעתו מראש כי תקצר ידו להחזיק מעמד נגדנו, וגדודי קנאינו מלאו מקומם ויתבצרו בו ולא עזבוהו עוד עד בוא קצנו.

אז התעורר קיסטיוס גאַלוס, נציב רומה בסוריה, ויעל על ארצנו בראש שלשים אלף איש מלגיוני רומה וחיל מלכי הארצות אשר על גבולנו.  גם אגריפס נלוה עמו בחיל שלשת אלפים איש רגלי ואלפַּים פרשים.  וישטוף ארצנו כנחל איתן וישרוף ערים וכפרים ויך את יושביהן לפי חרב ויבוא עד גבעה, הרחוקה דרך פרסה אחת  מירושלים.  אבל בטרם ינוח מדרכו קדמנו פניו בקול תרועת מלחמה, ונשתער על מחנהו בעז רוחנו ונכהו אחור[lxxv], ולולא חשו רוכביו לעזרה אזי עשינו כלה ביום ההוא לכל חיל החלוץ אשר היה עמו, ונָשב העירה במצהלות נצחון ובשלל לא מעט.  ביום הרביעי כאסוף קיסטיוס את כל חילו, התאזר עז ויעל על ירושלים, ואגריפס היה לו לומרה דרך, ויוליכהו דרך הצפון, ששם אין חומה ומבצר לחלקי העיר החדשים, ומשם פרצו על פרוַר ביזיתא   ועל העיר החדשה ויעברו שוק העצים ויגיעו עד לפני החומה הצפונית.  ואנחנו התחזקנו על החומה' ומדי קרב האויב אלינו נגף לפנינו ויסוג לאחור, וגדודים מאתנו פשטו מאחריו להכרית אֹכל מפי חילו.  זאת ראה קיסטיוס ויבן לאחריתו, וימהר ויעזוב עם חילו את העיר ויפן ערף לשוב בדרך בה.  אז יצאנו לרדוף אחריו, ונעל על מרומי ההרים ונשלח את כל מגפותינו בחילו העובר במורד וחלליו כסו את כל הדרך.  בהגיעו אל בית חורן מצא את גדודינו נטושים על ההרים מסביב לעשות כלה לו ולחילו בעברו בעמק אשר לרגלינו.  שם היתה תבוסתו שלמה – לולא היתה חשכת הלילה מגן בעדו.  בלילה ההוא העמיד נגדנו ארבע מאוד איש חיל להסב אליהם עינינו, והוא התגנב עם חילו בלאט ויסע ויעבור כל הלילה עד כי לאור הבקר כבר חלץ ממנו בהרחיקו מעלינו דרכו.  וארבע מאוד האנשים עצרונו בחזקה וילחמו עמנו בעז וגבורה עד כי נפלו כלם לפי חרב.  אמנם את קיסטיוס ואת יתר חילו לא הדבקנו עוד, אבל כל הכבודה הרַבה, כל כלי הנשק וכלי המצור וגם אֹצר כספו וזהבו נפל בידנו.  וכן שבנו בשלל הרב ירושלימה [lxxvi] בקול רנה ותרועה ובהמון חוגג.  את הכסף והזהב הקדשנו לאוצר בית ה', אל כלי המצור העמדנו בקצה הר הבית ואת הנשק חלקנו בינינו.  גם דגל הלגיון הרומאי, אשר הוליך קיסטיוס עמו מאנטוכיה, נפל בידנו, לחרפת אויבינו ולכבוד ולתפארת לעמנו.

והעיר ירושלים צהלה ושמחה.  כלנו עלצנו בישועת ה', כי הנה שבו לנו ימי החשמונאים מלפנים, וברב כח נלחמנו עם אויבנו אז אף יכלנו לו.  את מורא הרומאים לא יראנו עוד ומהמונם לא חתנו, כי התפארנו עליהם לאמר: "כאשר מצאה ידנו למטיליוס וקיסטיוס, כן תמצא ידנו לכל שריהם ולגיוניהם, כי זרוענו תאמצנו ולה' הישועה!"[lxxvii].  ברצות ה' דרכנו עם אויבינו חוצה הָשלמו לנו גם אויבינו פנימה, כל שועי העיר וגדוליה שתו ידם עמנו, ולולא הסיקרים שהיו בעוכרינו, כי עתה נשארו כלם שלמים אתנו, ובאין בוגדי און בקרבנו שגבנו ישע ולא ידענו רע.  אך מנחם ראש הסיקרים התעיב עלילה כדרכו, וישם דמי מלחמה בשלום, ויתפוש את חנניה ואת חזקיה, ראשי נכבדי עמנו וקרובי אלעזר בן חנניה העומד בראשנו, ויתנם לעוכרי עמם בבקשם שלום רומה, ויעש בהם משפט מות.  ותקטן עוד זאת בעיניו, ויעד גאון וגבה ויבוא בלבוש מלכות אל הר בית ה', ויתנשא על פי שמו להיות למשיח אלהי יעקב[lxxviii].  אז חרה אף כלנו עד להשחית, ובעמוד אלעזר בן חנניה בראשנו, ערכנו מלחמה עם הסיקרים ונגרשם מבית ה', ונפיצם איש מעל אחיו.    ואלעזר רדף אחרי מנחם, אשר ברח מפניו אל העֹפל על פני הר הבית דרומה;  שם נכשל מנחם ברגליו, בהסתבכן במעיל הארגמן אשר נשא עליו, ויפול ארצה, ואלעזר ואנשי בריתנו סקלוהו באבנים וימת.  ורק מתי מספר מהסיקרים נמלטו מן העיר ויברחו אל רעיהם אשר במבצר מסדה וישבו שם[lxxix].

אז היתה מנוחתנו שלמה.  הסנהדריה הושבה אל מכונה כבתחלה, ורבן שמעון בן גמליאל נשיאה היה גם לנו לנשיא וראש.  אף שהיה מצאצאי הלל לא זרה לו רוחנו ויבוא בסודנו, ובנו גמליאל[lxxx]  וחתנו ר' אליעזר בן הורקנוס[lxxxi] וגם רבים מזקני הסנהדריה נתנו ידם ולבם לנו – כר' חנינא סגן הכהנים[lxxxii] וזכריה בן אבקלוס[lxxxiii] ועוד כמהם.  וכבוד אלעזר בן חנניה יקר מאד בימים ההם בעיני כל חכמינו אלה, עד כי פעם אחת, בהאסף כלם לבקר את אביו בחלותו, נמנו וגמרו על פי עצתו להנזר כלה מבני הנכר הבאים בתוכנו[lxxxiv], אחרי אשר נגלתה איבתם לנו במטבח זה ערכו לאחינו בשבתם לבטח עמם – ולא יהיו עוד להרומאים למרגלי חרש בחדשם מלחמתם עלינו.

אמנם ידענו כי לא על נקלה יאספו הרומאים ידם מעלינו.  קרובי אגריפס הנה יצאו את ירושלים בהחבא, ללכת ארצה יון ולעמוד לפני נירון קיסר ולהעיר עלינו כל חמתו.  אך קוה קוינו כי בקום כל העם כאיש אחד לעמוד על נפשם, תחזקנה ידינו באלהי ישענו, ונלחמו אלינו כל גויי הארץ ולא יוכלו לנו.  ולתת אמץ בלב אחינו, יעץ אלעזר בן חנניה לאמונה, לכתוב "מגלת בית החשמונאים"[lxxxv], והיו גבורינו מלפנים להם למופת – כי גם ממלכת סוריה הגדולה והחזקה בימים ההם לא הרפתה מהם ותחדש חיליה נגדם, אך תם אז לריק כחה, וקץ ישועתם באה.  והעם התעורר בגבורה, וכלם יחד התנדבו לעזרה, אלה בכסף ואלה בכח ידים, אלה עדרו מערכה ואלה למדו ידיהם לקרב, והעיר מלאה בתי חרשת עץ וברזל, להכין נשק וצרכי מלחמה לרוב.  גם בצרו את החומות, ויבנו חומה חיצונה סביב לפרור ביזיתא, היא החומה אשר החל אגריפס הראשון לבנות ויניאוהו הרומאים ולא נתנוהו אז לכלותה.  וכל זה נעשה בשובה ונחת, בהשקט ובטחה, כי בשלום ובמישור הלכנו וחדות ה' היתה מעוזנו.

וימי  החנוכה, מועד מזכיר גבורת החשמונאים, היו בשנה ההיא לחג גדול לעמנו ולחג משפחה לאנשי בריתנו, חג חתונת אלעזר בן שמעון לבית גוריון עם בת גילו מרים בת נקדימון דודו.  וגם זה היה לנו אות לטובה – כי לב נקדימון העשיר נטה בראשונה אחרי השלום, ככל שועי עמנו, ותהי עצתו גם הוא להתרפס לפני רומה גברת הממלכות ולצפות לחסדה.  ואלעזר בן שמעון היה לב אחד עם אלעזר בן חנניה להתפרץ מפני הממלכה הרשעה ולפרוק עולה מעל צוארנו, ולפלגות דעותיהם אלו חלק לבבם, ויהי ריב ומדון נשא, וכמעט הֻתּרה אגדתם.  וחתונת דודים זו נתנה לנו אות אמת, כי הנה התיחדו הלבבות והגדולים נשמעו לקטנים, לחזק השלום פנימה בעמדם בקשרי מלחמה עם אויביהם חוצה.

ביום הרביעי[lxxxvi] בצהרים נאספו כל הקרואים הצעירים אל מעון החתן אשר ברחוב הפִּנים המָפנה אל רחוב דוד.  ואחרי כלותנו לאכול ולשתות ולהטיב לבנו, החלה ההליכה אל בית נקדימון אבי הכלה אשר בקצה הרחוב מעבר השני – כלנו לבושי מכלול כיום מועד.  החתן יצא בעטרת פרחים ושושנים קלועים בעלי עץ עבות, ועל קדקדו פאר תכלת מרֻקמה חוטי זהב ומשֻבצה אבני חן[lxxxvii], מעילו משי ירקרק חטוב אֵטון הודו ועל מתניו חגרת שני מעשה חושב, ובה תקועים קסתו[lxxxviii] חֹתמו ופתילו[lxxxix].  הקרואים יצאו במקלעות הדסים מסביב לראשם ובידיהם ענפי עץ עבות וכפות תמרים אשר זרקון למעלה ונטלון בידים מהירות לשעשע לבב הרואים[xc], ולפניהם רעש חצוצרות וקול תפים וצלצלי תרועה, וכל שמחי לב יצאו במחולות ורקודים.  כמעט הגענו אל רחוב דוד, הנמשכה משער הפנים מערבה ועד עמק החרוץ אשר לפני הר הבית מזרחה, והנה משני צדי הרחוב לכל ארכה צנורות נמשכים מבית נקדימון והלאה, האחד מקלח שפעת יין לכל עובר, לשתות ולשום בכליו, והשני – שמן טוב לכל החפץ לקחת עמו לסוך ולהתעדן[xci].  ודרור נקרא לכל ילדי בתי הספר אשר ברחוב ההיא[xcii], ולתת מעדנים לנפשם בזבזו להם קליות ואגוזים[xciii].  וכה הלך ההמון ורב עד אשר נפגשנו בעדת הנשים הכבודות הבאות לקראתנו ממעון בית גוריון;  כלן לבושות מחלצות, מעֻטרות בפרחים ועדויות מבחר כל עדי.  הכלה יצאה בהינומה, הוא הצעיף הדק והשקוף המכסה את פניה[xciv].  באזניה נזמי זהב משבצים אבני שהם;  לבושיה משי ורקמה, חַשב אפודתה רצוף אבני חן, שערותיה ערוכות לאחורי ראשה ומתפשטות ויורדות לארכן על כתפותיה ועל גבה[xcv].  שרשרת זהב שלישיה מעשה עבות וממֻלאה בספירים סבבה את צוארה ותגיע עד לבה, ועל ראשה "עיר של זהב"[xcvi], והיא עטרה עשויה מעשה חֹשב;  בה תבנית העיר ירושלים עטרת גאותנו[xcvii], ובמקום המקדש – אבן-יהלום יקרה המתנוצצת לעין בקרני הודה, כנברשת הזהב אשר על פתח ההיכל לאור פני השמש[xcviii].  הכלה יושבת באפריון[xcix] – הוא אהל משי אדום עם כפת תכלת וסביבותיה כנפות ומלילות[c], עשויות בחוטי זהב מעשה עבות[ci].  והאפריון נשוא על כתפות שמונה נערים בני כושיים לבושי כתנות פסים.  ועשר נערות בנות הודו הולכות לפני האפריון ומקטרות מר ולבונה עם כל ראשי בשמים, ולפניהן עשר נערות סוריות נושאות אבוקות לקדם בהן את פני החתן, כחק[cii].  ולפני כל הכבוּדה הזאת להקת שרים עם נוגנים בחלילים ובנבלים ובכנורות ובמענעים ובשלישים ובקול האֵרוס[ciii] והטנבורה[civ].

כקרוב שני המחנות חד אל אחד עמדו יחדו.  הקולות חדלו והכלה ירדה מאפריונה נשענה על יד חברתה, שושבינתה, ותקרב צעדים אחדים ותשתחוה בענות חן אל מול פני החתן אשר יצא לקראתה גם הוא, נשען על ידי, כי בי בחר להיות שושבינו[cv].  אז אחז בידה וינהגנה אל האפריון, ויושיבנה שם לימינו.  העבדים אחזו בבדי האפריון וישאוהו מעלה, והֹשרים והמנגנים הרימו קול והקרואים והקרואות צהלו וישמחו.  כלם הפכו פניהם ויכוננו פעמיהם אל בית נקדימון.  ואנכי נשארתי על מקומי ולבבי פחד ורחב, בהתבונני אל השושבינה הנחמדה, העומדת לנגדי בכל הודה והדרה.  בעיניה הכרתיה כי הנה היא צפורה, אשר הצלתי מכך הרומאי בשדדו ממנה את עדייה, והיא הביטה אלי ונהרה ופניה אדמו מגילת נפש.

"לא נפלאת היא, אדני, כי לא הכרתני בנשאך אלי עיניך – פתחה בחן שפתיה – כי בהפגשנו בפעם הראשונה צבו שפתי ואפי ופני שֻנו מאד, עד כי בבואי אז הביתה ואביט אל הראי, עמדתי ואתבונן בי ולא הכרתי מַראי אף אני",

"אכן השתנית מאד לטוב, עדינה, בשובך אל קדמות מראיך – השיבותי אמרי לה – ומאד יגדל משוש לבי כי אֻשרתי לראותך עתה ביום שמחתנו זה.  לכן משנה שמחה אשמח בו".

"לא אכחד ממך – ענתה בתם לבבה – כי רק לבעבור זאת העתרתי אל אבי ואפצר בו עד בוש להניחני לבוא ירושלימה לכלולת מרים רעותי, בדעתי כי למועד הזה שמור לי ענג רב: להַראות את פני ולברכך בפי על הטוב, אשר עשית לי בטרם נודעתי לך בשמי.  אך נגרע נא שיחתנו עתה, כי לא זו העת.  ועוד חזון למועד הזה אשר נתראה ונשיחה יחדו, כי הלא שושבינים נחנו גם שנינו, ומשמרת כבודנו שמורה תהיה לנו להפגש ולהתרועע דיֵנו".

בדברה זאת הושיטה ידה לי ותלבבני בעיניה, ועד מהרה התחמקה התבוללה בתוך העלמות התופפות, וגם אני שבתי אל אחזת מרעי העליזים, אבל בעבור חושי בי נפעמתי ולא ידעתי נפשי.

 

______________

ובית נקדימון בן גוריון, העשיר בעשירי ירושלים, הוא ארמון כלול בהדרו כהיכל מלך.  עשר מעלות אבני גזית עשויות למבוא החיצון.  שם על גרם המעלות, לפני הפתח, עמדו נשים יקרות, באות בימים ונודעות לשם, ובידיהן בקבוקי יין סתומים וחתומים חתם צר[cvi], אשר הניפום תנופה בצאתן במחול לקראת הבאים.  וכהחל כלם לעלות, עמדו הזקנות הכבודות בשתי שורות מזה ומזה, ולא חדלו לרקד ולהניף את הבקבוקים תנופה לפני העולים עד אשר תמו כלם לעבור על פניהן.

האולם, אשר בו נאספו עתה בני הנעורים, הוא גדול ורחב ידים, פתוח אל מול החצר, ובמקום קיר מבדיל עומדים שני טורי עמוד אבן ממבחר השיש האתונאי, הלבן כשלג והשקוף כבדלח.  טורי עמודים כאלה ערוכים גם לכל עברי האולם פנימה, ולכלם אדָנים וכתרות שיש אדמדם עם נקודות שחורות – הוא השיש המצרי.  פסילים ותמונות כל חי לא יראו ולא ימָצאו בכל הארמון הזה, כחק לישראל מאז ומעולם, ותחתיהם נראים על הקירות ועל כותרות העמודים ועל הספּוּן מלמעלה פתּוּחי צמחים ופרחים וכל פרי נחמד למינהו, והם משוחים בצבעים הראוים להם עד כי לא נכר מעשה הטבע מפני מלאכת המחשבת.  ובספּוּן תלויות מנורות כסף על שרשרות נחשת קלל, ובין קני המנורות חרוזי זכוכית מוּצקה לקצוות הרבה, מעשה ידי הצדונים.  הקירות בנוים אבני גזית אמוצות למראה וחלוקות משעי, ועליהם צנתרות זהב וראִיי כסף ממֹרט, וביניהם מסגרות נחשת קורינתית[cvii] מסביב לכתֹבות עבריות:  אמרי מוסר וחכמה הלקוחים מספרי הקדש וממשלי חכמינו.  הקרקע מצֻפה צלעות ארזים חלוקי מעצד ומשוחי בששר, ומכסיהו יריעות יקרות בשלל צבעיהן רקמה.  במעלה קיר הרחוב חלונות שקופים אטומים השולחים אור כהה לאולם מטה, ועל פני העמודים המפנים אל החצר יריעות שש משזר, המכסות את כל פני האולם מעבר ההוא.  – עתה הוסרו היריעות מתחתיהן הצדה, והן אחוזות בחבלי בוץ אל העמודים הקיצונים לשני העבָרים, וזרי פרחים קטופים מגנות יריחו סובבים לכל העמודים ועוברים במקלעותיהם מזה אל זה, ובהם תלוי מבחר כל פרי ארצנו הטובה, ועלי אֵלה ואלון ושקמה קלועים באגֻדות על פני קירות האולם מסביב לצנתרות ולראיים ולכתֹבות הנמלצות.  בין הקירות והעמודים יציעי משי ורקמה רכים ונעימים למושב ולמסבּה, ועצי חמד מלאי ציצים ופרחים ונותני ריח כלבנון עם עצי רמון ואגוז ובטנים ושקדים ותפוחי זהב ופסתקיות ואפרסקים הובאו באגנות שיש מכרמי עין גדי והוצגו בשדַרות ישרות לכל ארך האולם מן הקצה אל הקצה.

בבואנו אל האולם ראינו המון רבה מעניי עמנו קמים מן השלחנות הערוכים להם בשורות הרבה על פני החצר.  כלם שְֹבֵעים ודשנים ממשתה שמנים אשר ערכו להם אבות הכלה, בשרתם לפניהם בראש כל עבדיהם.  פניהם צוהלים מהיין הטוב אשר שתו לרויה, ולבם שמח על המנות ומתנות הכסף אשר חלקו להם ביד נדיבה, והנה הם מתיצבים במערכה אל מול האולם, ומחכים לראות את החתן והכלה ולברכם בשם ה'.  שניהם יצאו לקראתם ויודו לאחיהם העניים על הברכות אשר אָצלו להם בלבב שלם.  העניים פנו ויצאו דרך שער החצר, שם קדמום המנגנים בתרועה ובכלי שיר;  שם הוגד להם כי ביום מחר לעת הזאת, עת יובל הזוג בשמחות וגיל אל מעונו בבית שמעון בן גוריון, אבי החתן ודוד הכלה, ישובו יאתיו שמה אל המשתה אשר יֵעשה להם עם מנות ומתנות כיום הזה.  העניים עלצו למשמע אזניהם וילכו משם שמחים וטובי לב, וקול זמרותיהם ומצהלותם נשמע עד למרחוק.

ובאולם העלו את המנורות.  השמן הטוב היצוק בהם נתן ריחו, ואור גדול נגה מן המנורות והצנתרות על האולם וכל אשר בו, והראִיים המבהיקים זיום האליפו את המראה וישיבוהו עד אין סוף, בקבלם אותו זה מזה ובהשיבם אותו זה לזה.  החתן והכלה ישבו באפריונם אשר העמד להם בראש הקרואים על יד הקיר המָפנה אל הרחוב.  וכל בני הנעורים ישבו במסבּה, ועבדי הבית רצים ובאים לפניהם לשרתם: אלה מביאים ממתקים ומגדנות ושקויי עדן, ואלה מוריקים שמן מר ואפרסמון מצלחיות בדלח;  אלה זורקים "קֻפות בשמים" וכל אבקת רכל, ואלה מניפים במניפות[cviii] על פני המסֻבּים והמסבּות לעשות להם קרת רוח למשיבת נפשם.

בדעתנו כי עוד כשתי שעות תעבורנה עד בוא החכמים הזקנים לברך את הזוג ולסדר את הנשואים כדת, החלונו להתרועע ולהשתעשע על פי דרכנו.  הבחורים קמו ממקומותם ויעמדו לפני הבתולות, ויחוּדו חידות וימשלו משלים וישאלו שאלות וישיבו תשובות מחֻכּמות, איש לפי רוחו ותבונתו.  ואחרי התרועעם דַים הואילו ליחד שעשעיהם בענין אחד לכלם, ויגמרו אֹמר לתת בשיר קולם.  אז שבו כלם למקומותם ויאמרו להפיל גורלות מי בבחורים או בבתולות ישמיע שירת דודים, שירה עבריה, טהורה ונקיה, חמודה ורצויה לכל.  והנה החלו החתן והכלה להתלחש, ושחוק נעים עבר על שפתיהם, בשומם עיניהם בשושביניהם, ואחר כן גזרו שניהם אֹמר, כי עלי ועל צפורה להשמיע קולנו ראשונה, אחרי דעתם כי שנינו יודעי פרק בשיר ומטיבי נגן.

מלכי היום פקדו, ומי לא ישמע?  החתן והכלה נתנו צו – ומי ישיבם?

עד מהרה הובא כנור נעים מחדר הכלה, וצפורה קמה ממקומה ותבט אלי – ותתאדם.  אחרי כן פנתה אל "מלכי היום" ותען בענות חן לאמר:

אנכי בת עיר מצער, יושבת הגליל, ואיך ימלאני לבבי לשיר בשירים בין העלמות הבחירות בבנות ירושלים?  אך חזקה עליה פקודתכם, לכן אשירה כדבריכם ויהי מה;  אשירה שירת עלמה יושבת שדה וכרם כמוני, שירת שולמית ב"שיר השירים אשר לשלמה".

כן דברה ותקח את הכנור, ואצבעותיה עברו ברעש על מיתריו כשאון הסער בעצי היער, ואחר כן נשמעה לאזנינו המיה נעימה כמי השלוח ההולכים לאט, וכחליפות הרגש המפעם אותה לפי הדברים היוצאים מלבה, כן השתנו פניה למראה לכל תנועותיה, בהביעה רוחה בדממה וקול לאמר:

 

אֲנִי יְֹשֵנָה וְלִבּי עֵר.

קוֹל? …

       דּוֹדִי דוֹפֵק!!!

פִּתְחִי לִי, אֲחוֹתִי!

רַעְיָתִי! יוֹנָתִי! תַמָּתִי!

ֹשֶרֹאֹשִי נִמְלָא-טָל,

וּקְוֻצּוֹתַי – רְסִיסֵי לָיְלָה.

_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _  _

וְדוֹדִי חָמַק! עָבַר!

 

קראה פתאם בקול חרדה אשר הרגיז את כלנו כמו נתר לבנו ממקומו.  והנה הכנור הֹמה לקולה כיונה הומיה, בהאנחה מרה:

בִּקַֹּשְתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ.

קְרָאתִיו – וְלֹא עָנָנִי!...

 

אז הביטה אלי בחן ותחנונים, וקול כחולה השמיעה בהתיפחה על מר נפשה:

 

מְצָאוּנִי הַשּוֹמְרִים,

הַסּוֹבְבִים בָּעִיר.

הִכּוּנִי, פְּצָעוּנִי,

נָשְֹאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי... 

 

בדברים אלה התרגשה העלמה העדינה ועיניה מלאו דמעה.  ואנכי התנודדתי עד מאד, בזכרי את אשר קרה לה ביום הרעש.  אבל לא אל לבי בלבד נגעו הדברים, כי גם אל לב אלה אשר לא ידעו מה ירזמון מליה – וקול כרעם נשמע מכל בני הנעורים במחאם כף ובהריעם לה ולהוד קולה ולמשחקה הנעים הלוקח נפשות.

והנה פנתה המשחקת הנחמדה אל עדת העלמות.  עיניה הורידה לארץ, ושתי אצבעות ימינה הרימה למעלה, ובקול רועד מרגשת לב לחשה אליהן לאמר:

 

הִשְבַּעְתִּי אֶתְכֶן, בְּנוֹת יְרוּשָלָםִ,

אִם תִּמְצְאוּ אֶת-דוֹדִי!...

מַה תַּגִידוּ לוֹ?

ֹשֶחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי!

בפעם הזאת נרעש הבית עד היסוד בו, משאון כל בני הנעורים, מתשואות "חן, חן!" אשר ענו השומעים והשומעות בהשיבם תודה וברכה להמשוררת הנפלאה המשחקת משכיל.  ובקרבי קם שאון מרגשת קרב;  עפעפי הישירו לנגדי את הקוסמת היקרה אשר לקחה לבבי, וזמותי נתקו בהלך נפשי עד כי בהושיטה אלי את כנורה לא הבינותי חפצה, כי לא ידעתי נפשי.  אך עיניה הנשואות אלי באהבה וחן העירו רוחי ולבבי, ואקח את הכנור מידה וארעישנו בפתח שירתי בשאון עובר, ולקולו צללו שפתי גם אני בשיר האהבים ההוא, בהראותי באצבעי על צפורה ידידות נפשי לאמר:

 

מִי זֹאת, הַנִֹּשְקָפָה כְּמוֹ ֹשָחַר?

– –  יָפָה כַלְבָנָה, בָּרָה כַּחַמָּה?

– –  "לֹא יָדַעְתִּי נַפְֹשִי" שָׂמַתְנִי?

        – – – – – – – – – –

יָפָה אַתְּ, רַעְיָתִי, כְּתִרְצָה,

נָאוָה               כִּירוֹּשָלָםִ,

אֲיֻמָּה              כַּנִּדְגָּלוֹת!

        – – – – – – – – – –

לִבַּבְתִּנִי, אֲחוֹתִי כַלָּה!

לִבַּבְתִּנִי              בְּאַחַד מֵעֵינַיִךְ,

                       בְּאַחַד עֲנָק מִצַּוְרֹנָיִךְ!

 

לדברים האלה נרעשה העלמה ופניה כתולע האדימו.  היא הבינה לשכל מלי, כי רמוזות הן על מקרה היום ההוא אשר בו נפגשנו ראשונה; הבינה ––– כי כמוה כן גם אני מלבי הוצאתי מלין, ושירתנו זו בחרנו לנו לשעשע לבב השומעים הנה היתה למליץ בינותינו, ודגלה עלינו ––– אהבה.  ברגע הזה הביעו אלי עיניה כל חושיה בה, כי הזהירו באור יקרות, האור הנפלא הבוקע בינות לעפעפים כהות מאש אהבה המלהטת קֶרב ––– ומבלי דעת נאחזו ידינו ויחדו צללו שפתינו בקריאה הגדולה אשר קרא המלך שלמה בעז רגשותיו, לאמר:

 

מַה-יָּפִית וּמַה –נָעַמְתְּ

אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים!!!

 

ומחיאות כפים וצהלת הידד הרעישו את האולם, ומכל עברים נגשו אלינו לברכנו.  כלם הביטו אלינו ונהרו; יחד הבינו בדברים כי שירתנו לא משל היא כי אם חזון לבנו ומשאת נפשנו.

בקום הסערה לדממה נגשו אלי חברי ויחד עם החתן שחרוני לשיר להם שיר מלחמה, משירי הגבורה אשר נשיר יחדו לחזק לבנו ליום קרָב.  אז נהלתי את צפורה אל מקומה ואושיבנה על יד האפריון לימין הכלה, אשר נפלה על צוארה ותאצל לה עתרת נשיקות, ואנכי שבתי אל אחזת מרעי אשר העמידוני בתָּוך ויעמדו במעגלה מסביב לי, ובדממת כלם הרימותי קולי קול עז, ואשיר שירי לציון לאמר:

 

1

אַתְּ רוּחַ אַפֵּנוּ, אַתְּ מִקְדַֹּש אֱלֹהַ[cix]

עִיר עָז לָנוּ צִיּוֹן!  וַאֲנַחְנוּ בָנָיִךְ –

לַהֶבֶת רוּחֵנוּ, חַרְבֵּנוּ תָּרֹעַ,

עֱזוּז יַד הָאוֹיֵב בַּל יָבוֹא ֹשְעָרָיִךְ,

ֹשָם עַמִּים יִרְגָֹּשוּ, יָגֹדוּ בִתְרוּעָה,

נָקוּמָה נִלָחֶם וְלַאדֹנָי הַיְּשוּעָה!

וכלם ענו במקהלה:

ֹשָם עַמִּים יִרְגָֹּשוּ, יָגֹדוּ בִתְרוּעָה.

נָקוּמָה נִלָחֶם וְלַאדֹנָי הַיְּשוּעָה!

 

2

עִיר עָז לָנוּ צִיּוֹן, נִשָֹּגֶב בָּךְ נֶצַח!

אֵֹש דָּת לָךְ, אֵֹש קֹדֶֹש מִסָּבִיב חוֹמָתֵךְ;

בִּגְאוֹנֵךְ נָגִילָה, נָרִימָה הַמּצח,

צָרַיִךְ יֵחַתּוּ מֵחֹסֶן יִפְעָתֵךְ.

יֵחַתּוּ יֵבוֹֹשוּ מִזְרוֹעָם הַגְּדוּעָה,

וַאֲנַחְנוּ נִדְגֹּלָה: לַאדֹנָי הַיְּשוּעָה!

והמקהלה:

                   יֵחַתּוּ יֵבוֹֹשוּ מִזְרוֹעָם הַגְּדוּעָה,

וַאֲנַחְנוּ נִדְגֹּלָה: לַאדֹנָי הַיְּשוּעָה!

 

3

הֵעוֹרוּ גִבּוֹרִים, וּשְֹאוּ כְּלֵי מִלְחֶמֶת

הֵחָלְצוּ נָא יַחְדָו, הָאוֹיֵב קַדֵּמוּ!

וּבְחֶרֶב הַמַּכְבִּי, זוֹ חֶרֶב נֹקֶמֶת

לֹהֶטֶת צָרֶיהָ, בָּעֹז הִלַּחֵמוּ!

הִלַּחֵמוּ כִּיהוּדָה, מִדַּם הַֹשְכִּירוּהָ!

הִלַּחֵמוּ וּקְרָאוּ: לַאדֹנָי הַיְֹּשוּעָה!

והמקהלה:

                   הִלַּחֵמוּ כִּיהוּדָה, מִדַּם הַֹשְכִּירוּהָ!

הִלַּחֵמוּ וּקְרָאוּ: לַאדֹנָי הַיְֹּשוּעָה!

 

4

אַתְּ רוּחַ אַפֵּנו, אַתְּ מִקְדַֹּש אֱלֹהַ

עִיר עָז לָנוּ צִיּוֹן!  וַאֲנַחְנוּ בָנָיִךְ –

לַהֶבֶת רוּחֵנוּ, חַרְבֵּנוּ תָּרֹעַ,

עֱזוּז יַד הָאוֹיֵב, בַּל יָבוֹא ֹשְעָרָיִךְ,

ֹשָוְא עַמִּים יִרְגָֹּשוּ, יָגֹדוּ בִתְרוּעָה!

נָקוּמָה נִלָּחֶם ­– – – – – – – – –

 

"הנה המחתנים וחכמי הסנהדריה באים!" – נשמע קול מבשר.

הגברים קפצו ממקומותם לקדם פני המחתנים והמורים הבאים.  בראשם בא רבן שמעון בן גמליאל הנשיא, איש כבן חמישים שנה, ופניו מלאים עלומים ומפיקים עז ונדיבות.  זקנו אשר שיבה זרקה בו יורד על פי מדותיו, מַדּוֹ [cx] משי לבן ושוליו מרֻקמים כסף ובמתנו אבנט ארגמן עם רקמת זהב.  ראשו חבוש פאר תכלת ועליו יציץ נזרו – כי זה הדור הרביעי אשר הנשיאות היתה במשפחתו ירשה מאבות לבנים.  אתו בא הכהן הגדול  (המוּסר) חנן מבית חנין, אשר קרבהו[cxi] רבּן שמעון למען השלום, אף שהיה צדוקי[cxii], ואִתם הישיש גוריון ושלשת בניו: האחים המחתנים, שמעון ונקדימון ואחיהם הבכור יוסף בן גוריון.  אחריהם הכהן הגדול (המוּסר) ר' יהושע בן גמלא, אחיו יוסף בן גמלא, אבי צפורה, ר' שאול בן בטנית, ר' זכריה בן אבקוֹלס, ר' אליעזר בן הורקנוס, חתן הנשיא[cxiii], אליעזר בן חנניה, ראש קנאים, ועוד חכמים אנשי שם, זקני הסנהדריה ויקירי ירושלים.  גם המחתנות והנשים היקרות שבירושלים יצאו מחדר הנשים ותבואנה אל האוּלם.

יחד עם ראשי הסנהדריה בא יוסיפוס בן מתתיהו הכהן, אשר ראיתיו ביום הרעש, בהִלָותו אל צפורה, והוא בן עשרים ושמונה שנה בעת ההיא, ממשפחת כהנים נכבדה בישראל, איש הולך את חכמים ויודע לשון יונית.  בימי חרפו התחבר אל האסיים, אחר כן אל הפרושים.  לפני שתי שנים הלך רומאה להמליץ שם על שני שליחי ישראל שהלכו שמה בעסקי אחיהם ונאסרו אל בור.  ובשובו משם בשנה העברה היה לבו מלא מגדולת רומה ומגאון שריה ואלופיה, וידבק בבית אגריפס קרובו, ויבז לפרושינו, העוסקים "בדברים של מה בכך", וילעג לעדת קנאינו, המתאמרים להתפרץ מפני רומה המושלת בעז עולם.  אך מאז גברה ידנו על צרינו היתה רוח אחרת עמו, וישא בגדי כהונה, ויעטוף סדין[cxiv] כזקני תלמידי חכמים, ויתחסד לעיני כל, ויתחשב בין יראי ה' – והם שמחו בו, בדעתם חכמת האיש הזה בהליכות עולם ודעתו את הרומאים וסדרי צבאותיהם ותכסיסי מלחמותיהם.  מפי צפורה נודע לי, כי מאז הכיר אותה בבית דודה נטפל אליה בבקשו אהבתה, גם הצליח לקנות לו לבב דודה ודודתה, אך לא את לבבה, – ומהיום ההוא אשר הכירה מרך לבו, בעזבה אותה לנפשה בידי הרומאי, נבזה נמאס בעיניה, ומתק שפתיו יוסיף געל נפשה.

כבוא יוסיפוס אל האולם, התבולל בין בני הנעורים ויעמוד על יד צפורה ויחל לשית לה בחלקות.  אף בהודע לו דבר השירה אשר שרנו אני והיא שֻׁנו פניו, ויתן עיניו בי, וירם קולו ויקרא:

"אוי לאזנים שכך שומעות! הלא הקורא פסוק משיר השירים כמין זמר, עליו התורה חוגרת שק ואומרת: רבונו של עולם, עשאוני בניך ככנור!"[cxv]

"אַבּא, איך מעשרין את התבן?" – לחשתי אל חברי, בזכרי צביעות עשָֹו בציד אשר בפיהו[cxvi].

"הרגע נא, ידידי, – ענה רבן שמעון בהגיע הדברים אליו – כי הקורא פסוק בזמנו מביא טובה לעולם, ועל כזה נאמר: דבר בעתו מה טוב"[cxvii].

"אבל הנשמע כזאת – הרים המקנא קולו – כי יתנו גברים אזניהם לחטוא ולשמוע זמרת אשה? הלא "קול באשה" הוא דבר מגֻנה[cxviii] – האף אין זאת, רבותי?"

"אבא, איך מעשרים את המלח?" – לעגתי לו בפניו

"באשת איש, אמרו, ולא בעלמה פנויה" – ענה אחד החכמים

"עתה ידעתי על מה ברח ממני יוסף הצדיק ביום מסה! – התלוצצה צפורה בלאט – כי בנפול עלי אימת הרומאי ביום הרעש, צעקתי לעזרה, ויהי כהרימי קולי ויעזוב יוסף בגדי בידו וינס"…

צחוק פרץ מפי בני הנעורים, בשמעם לצון העלמה המחֻכמה.  ויוסף התחמק מאתנו ויפן אל הזקנים ויאמר:

"רבותינו, הגיע זמן תפלת המנחה!"

קסם על שפתי האיש הזה!  כי כמעט יצא הדבר מפיו חרדו כלם מכסאותם וישאו עיניהם אל החלונות ואל פני השמים הנראים מפאת החצר.

"אמנם כן, הגיע זמן קרבן התמיד" – אמר ר' יהושע בן גמלא, בחושו לעזרת יוסף רעהו, להפריע שיחת בני הנעורים המתלוצצים בו.

הנשים והבתולות באו אל חדרי הגבירה ואנחנו עמדנו להתפלל, וככלות התפלה היה סדר הנשואים והברכות כמשפט.  ואז התחלקו הקרואים והקרואות לחבורות קטנות, חבורה וחבורה לפי ערכה, וישבו אל השלחנות אשר ערכו באולם לאכול ולשתות ולשמוח.

ואני וצפורה, שושביני הזוג, נועדנו אל חדר החתן והכלה ונשב את שלחנם, ונתעלס בשמחתם, והם הוסיפו לקרב לבותינו ולתת לאהבתנו ניב שפתים.

"הלא בת ירושלים אני – אמרה מרים לאלעזר – ועתה הנה נא הואלתי לדעת, העוד חלה עלי השבועה אשר השביעה צפורה אותנו, "בנות ירושלים" להגיד לדודה את הדבר אשר שמה בפינו?"

"ומה תגידי לו ולא ידע? – ענה אלעזר – אולם אם יש עם לבבך להגיד דבר, הואילי נא והגידי לה מענה פיהו".

"ומה אגיד לה ולא תדע? – שנתה מרים את דבריו ותשחק – כאשר אחזה לי אני, כבר התגלה לבם בשירתם זו יתר הרבה מכל אשר נדברנו אני ואתה על אדות אהבתנו מאז ועד הנה".

"ובכל זאת – קראתי בחם לבבי, בפנותי אל צפורה – לא אבטח באָשרי עד אם תגידי לי, עדינה, בשפה לנאמנים, כי אהבתי לרצון לך".

"אשר עם לבבי לא אכחד – ענתה צפורה לאמונה – כי מאז קדמתני ישועתך, לא חדלתי מהגות בך, אדני! – כי אתה קנית כליותי ולבי, ואהבתך היא ראשית תקותי ואחרית תוחלתי בחיים. ובכל זאת" …

"ובכל זאת"? – שאלתי בלב חרד.

ובכל זאת לא ישאני לבבי לתת ידי לך בטרם תבקשנה מאבי, כי הלא בתו אני ולו המשפט לגמור בעדי, ואם אעשה כזאת בלעדיהו וחטאתי לו כל הימים".

"צדקת, תמתי, בדבריך.  אף אמנם נקל לי לשחר פניו עוד בערב הזה, בהיותו פה עמנו;  אבל דֹאג אני את דודך ודודתך, פן יהיו הם לשטן לי, בנטות לבבם אחרי בן מתתיהו".

"הֵרגע, ידידי, כי אם אמנם אחים הם, בכל זאת לא יתאימו ברוחם, ויכול להיות כי האיש אשר יבחר בו דודי, ימאס בעיני אבי, יען כי – יען כי בו רצתה נפש דודי".

דבריה אלה לא הרגיעו לבבי, כי לא הבינותים.

"הואילי נא לבאר דבריך!" – בקשוה אלעזר ומרים יחדו.

"הוא לא יתן את בתו לאיש – החפץ בשלום רומה" – ענתה.

"הכה קלה דעת בן מתתיהו?" – קרא אלעזר ויקפוץ ממקומו.

"אנכי רק את קלוּת רגליו אדע – ענתה צפורה בשאט נפש – כי אותה ראיתי בהיותי בקרב צרה, ואת לבבו לא בחנתי;  אך כרע וכאח הוא מתהלך עם דודי, העומד על דעתו מאז, כי לשלום עמנו וארצנו אין טוב לנו כי אם לבקש אותו מרומה".

"עוד בערב הזה אנסה דבר אל אביך, איש שלומנו ובריתנו.  נכון לבי בקרבי כי לא ימנעך מידידי זה רצתה נפשך בו.  ועוד לי דברים עם דודך, אך אותם אדבר אליו בלשון אחרת, ועל כן אחשֹך אותם לעת אחרת".

פתאם הקשיבו אזנינו קול שאון באולם, ונחרד יחדו ממקומנו ונבוא שמה.  ונרא, והנה כלם נדחקים בפתחי האולם, אל העבר הגלוי הפונה אל החצר.  שם ראו עיניהם זרות – כי בעצם הימים ההם, ימי הגשמים, טהרו פני השמים, ורק עבים קלים מרחפים על פני הר הבית, והם אדומים כדם, ומנגה נגדם נראו פני המקדש כמו בוער הוא באש כלו.  עוד לא כלו להשתומם על המראה הזה, והנה מראה נורא מזה נראה לעיניהם!  כי שֻנו פני העבים, רֻבם קבצו פארור, ועל פני השמים אשר לבשו קדרות נראו רכבי אש וסוסי אש מעופפים על ענפי רוח ונאספים על כל סביבות ירושלים עיר קדשנו – כחיל כבד הבא לשים עליה מצור[cxix].

______________

כתום המחזה שבו כלם למקומם.  החתן והכלה נקראו לשבת באפריונם, ואנכי וצפורה שבנו ישבנו על ידיהם.  אז החלו כלם לשיח בדבר המחזה.  אלה פתרוהו לרעה, ויהושע בן גמלא החרה החזיק בידם, בהזכירו את האותות אשר נראו זה לא כביר בבית המקדש: כי השער הכבד מאד, שער המזרח, אשר לחצר בית ה' הפנימית, אשר רק בכח עשרים איש הגיפו דלתותיו, נפתח פתאם בחצות הלילה באפס יד[cxx].  והכהנים אשר היו שם על משמרתם שמעו פעם אחת בלילה קול המולה כקול מחנה, ואחר כן נשמעו להם הדברים: "נסעה ונלכה מזה!"[cxxi].  ואלה פתרו האותות לטובה – כי מן השמים ילחמו לנו ויום משפט לה' בקומו להשיב גמול אויבינו בראשיהם.  אך כל השיחה הזאת בטלה על פי רבן שמעון הנשיא, בהזכירו לכלנו את דברי הנביא: ומאותות השמים אל תחתו[cxxii] – כי בזמן שישראל עושים רצון ה' אינם מתיראים מכל אלה[cxxiii], וכן הוא אומר: "ונתתי מופתים בשמים ובארץ" וגומר: "והיה כל אשר יקרא בשם ה' ימלט, כי בהר ציון ובירושלים תהיה פלטה"[cxxiv].

"לוּ יהי כדבריך – אמר חנן הכהן הגדול מבית חנין – אבל בדבר שהסכנה מצויה אין סומכים על הנס[cxxv].   ועל כן נחוץ לנו להתאזר עז ולהרבות חיל ונשק ולבַצר את החומות ולהכין מזון וצדה בכל אשר תמצא ידנו".

לדברים האלה החלו אחדים מעשירינו להתלחש יחדו.  ואחר כן קם נקדימון ממקומו ויאמר:

"את הדבר האחרון הננו מקבלים עלינו – כי הנה נכון אני להקדיש לעירנו את אוצרות החטים והשעורים שיש לי בעמק החרוץ די כלכל יושבינו בשנות מצור".

"ואני מקדיש לזה את אוצרות היין והשמן והמלח שיש לי בעיר התחתונה בעזרת אלהי עד בלי די!" – אמר רעהו, בן כלבא שבוע.

"ואני מקדיש לזה את אוצרות העצים שיש לי בפרור בי-זיתא!" – אמר בן ציצית הכסת[cxxvi].

לשמע זאת עלץ לב רבן שמעון בנשיא ויברך בקול רם את המתנדבים בעם וכל הקרואים ענו אחריו אמן.

בדבר בצָרון החומות השמיע אלעזר בן חנניה דברו, כי אחרי הבנות החומה החדשה לפרור ביזיתא, הנה בצורה העיר ירושלים למדי, וגם חיל גבורי המלחמה הולך ורב.  מארץ הדייב באו שני גבורים, מזרע המלוכה, מונבז וקנדאי;  הם בוטחים בשכניהם הפרתים כי ישובו יתקוממו על רומה, ופשטו על סוריה, ובהיות ידי רומה אסורות במלחמה עם הגוי העצום הזה, לא תוכל עוד להרבות צבאיה במלחמתה עמנו.

"גם שבטי גרמניה וגליה התקוממו מחדש על רומה, ומבחר לגיונותיה הוּצאו אל הרג שמה" – אמר חנן.

"ובעוד שריה הגולים מעבידים צבאותיהם עבודה רבה בקצות ארץ – ענה החתן אלעזר גם הוא חלקו – הנה נירון קיסרה מתהולל בארץ יון ועוסק בהבלי משחקיהם, אשר אליהם הוא נושא את נפשו, עד כי לא יפַנה עוד לבו לעניני ממלכתו.  ועל כן ממשלת רומה מתנהגת עתה בכבדות, ונתונה היא בידי הַליוֹס, העבד המשֻחרר, הנוהג אותה בעברת זדון[cxxvii] – ולא נפלאת היא איפוא כי רבו ברומה המתאוננים בעם, המתקשרים על אדונם ומלכם.  אחדים מבחירי השרים כבר נתפשו ונשפטו למות, ורבים עוד עתידים ליום רע, ועוד יוסיפו לקשור קשרים ולהביא מהפכה בממלכה החטאה אשר קרב קצה".

"נקל לכם, אדני, להגדיל על רומה בפיכם, לשבור גאונה בדבר שפתיכם ולבטלה באפס יד – ענה יוסיפוס בן מתתיהו – מי יתן והיה כדבריכם, ושש לבי כמכם!  אבל סלחו לי כגדל חסדכם אם אל כמחשבותיכם מחשבותי!  אנכי ראיתי את רומה בעצם גדלה ולא נכחד עצמה ממני.  לוּ ידעתם כמני במה כחה גדול, כי עתה לא נשאתם לשוא נפשכם ולא בטחתם על תהו.  הן לא כסוריה רומה, ואף לא  כמקדוניה, אשר עם מלכה אלכסנדר הגדול גדלה בעולם ואתו יחד נפלה ולא הוסיפה קום.  ממלכה אשר הלכה וגדלה מאות בשנים, לא תירא עוד משֹאת פתאם.  וגם כי תמצאנה אותה רעות רבות וצרות, כדבריכם, עוד שנים רבות תעבורנה בטרם יבוא הקץ לה.  ועד העת ההיא עוד הרבה גוים וממלכות יהיו לה למרמס, – ואף כי עם קטן ודל כמונו, אשר חילנו וצבאנו חדש הוא עמנו, רכבי ברזל ומכונות וכל התכונה הרבה הדרושה למלחמה גדולה וכבדה – אין עמנו!  גם כי נרבה כחול חילנו, גם כי תמצא ידנו להכין נשק לכל העם הזה – איפוא הם שרי הצבאות אשר יעמדו בראשם?  מי ילך לפניהם ומי ילמד ידיהם לקרב ומי יעמידם במערכה ויביאם בקשרי מלחמה עם לגיוני הרומאים אשר בה הזקינו ואליה הסכינו מנעוריהם?".

הדברים האלה הנאמרים באמת הרעישו לבב כל שומעיהם.  בכל האולם הָשלך הס, גם הנשים והבתולות גרעו שיחתן ותטנה אֹזן להקשיב ולשמוע.  ובן מתתיהו השקיף וירא את הרֹשם הגדול אשר עשה בקהל שומעיו, ויוסף שאת מדברותיו ויקרא לאמר:

"אחת היא על כן אמרתי: אם למלחמה את הרומאים פניכם מועדות, עשוה איפוא בתחבלות חכמה.  לפשוט בגדוד אמנם יכל נוכל, אבל לעמוד במערכה נצלח רק אם יבחרו לנו שרי צבא מלֻמדי מלחמה, אשר עיניהם כבר ראו מערכות הרומאים ולבם הבין אל כל הליכותיהם.  שרי צבא כאלה דרושים לנו לא רק בירושלים קרית מועדנו וביהודה ארץ קדשנו, כי גם במדינותיה מסביב, הנחשבות על גבולה: בגליל, בעבר הירדן ובאדום ובכל המקומות אשר דרך שם יוכל האויב לבוא בארצנו.  כי טוב לעצור את האויב על הגבול מתת לו מדרך כף רגל על אדמתנו – פן יכבד עלינו לגרשהו, והערים אשר יכבוש תהיינה לו לשלל ויושביהן למס עובד;  באלה יבצר עמדתו ומאלה יקח לו את כל הנחוץ לכלכלתו". 

"בטוח אני בגמלא עיר מושבי אשר בגליל מזרחה – אמר יוסף אבי צפורה – כי לא ימצא האויב בה מעמד.  הן העיר בצורה לנו וכל אחינו כאיש אחד ערוכים הם לקרב, ובה' אלהינו בטחנו כי נעצור כח לעצרהו אתנו עד כלותו".

"כזאת הודיעני גם יוחנן בן לוי, ידידי ורעי היושב בגוש-חלב אשר בגליל דרומה – אמר רבן שמעון – גם שם נכונים כל אחינו לעמוד בפרץ ולעצור את האויב כי ידרוך בגבולם.  אך ליושבי צפורי אשר בגליל מערבה גדולים חקרי לב – כי עודם מחזיקים בתומתם עם אגריפס, "ידיד הרומאים".  גם בטבריה חלק לב העם ועוד לא נודע איך יפול דבר".

"אי לזאת נחוץ לפקד שם שר צבא חרוץ וכביר כח לב – אמר אלעזר בן חנניה – אשר יאַחד את הלבבות ויטם שכם אחד לטובת עמם וארצם".

"מחר יהיה האות הזה! – קרא הנשיא – כי נקרא עצרה על הר הבית, והעם יבחר לו את שרי צבאותיו כאשר ימצאם לטוב לפניו".

"אשר אחזה לי אני – אמר יהושע בן גמלא – נחוץ להעיר לבב העם לבחור לו שרים כאלה אשר יצלחו גם לדבר שלום עם רומה – אם תאבה להעתר לנו ולהסיר כעשֹה מעלינו".

תלונה חרישית נשמעה בין עדת הקנאים, אשר החזיקו בריב וימאנו לשוב;  אך חנן הכהן השתיקם, באמרו:

"בהסירה כעשה מעלינו אין די לנו, – כי אם בשלום אמת תחפוץ, אזי עליה להסיר גם נציביה מעלינו, ולתת לנו לבחור לנו מושלינו מקרבנו כמלפנים".

"יהי כן כאשר אמרת! – ענה יהושע בן גמלא – אבל אם נעמיד בראשינו אחד מאלה אשר הפרו ברית עולם וישימו דמי מלחמה בשלום, בהמיתם את הגדוד הרומאי אחרי התפשטו את חליצותו – אזי לא תעתר לנו עד עולם".

הדברים האלה כונן על אלעזר בן חנניה, עשר עמד בראש קנאינו בהעשות הנבלה הזאת בקרבנו – כי אף שלא מאת הקנאים היתה זאת, כי אם מאת הסיקרים, בכל זאת לא נקה גם הוא בעיני רבים מעון הזה.

"אם אלי ירזמון מליך – אמר אלעזר בן חנניה – הנני מוחל על כבודי בכל לב, כי לא שלטון אבקש לנפשי, כי אם שלום אמת לעמנו היקר לכלנו".

"היה לא תהיה כזאת! – קרא אלעזר בן שמעון – אם כה נעשה לאיש אשר מאתו באה ישועתנו, ומצאנו עון.  ואולם בקשו נא וראו אם תמצאו בתוכנו איש אשר יהיה ראוי למלא מקומו אחריו!  אכן שוא תבקשו, כי לא תמצאו".

אז נמצאו אחדים אשר הראו על החתן המדבר, כי הוא האיש הנחשב בחכמתו וגבורתו במעלה אחת עם אלעזר בן חנניה, ואם ימנו ויגמרו להעביר את האחד משאֵתו, אז אין טוב להם כי אם לבחור באלעזר בן שמעון למלא מקומו תחתיו.

"לא יתכנו דבריכם! – קרא יהושע בן גמלא – כי הלא חתן הוא, ועליו להיות נקי לביתו שנה תמימה כדין האמור בתורה[cxxviii].

אז החלו החכמים להתוכח בדבר הלכה:  אם יש לחשוב את המלחמה עם הרומאים לחובה או לרשות – כי למלחמת חובה יצא גם חתן מחפתו[cxxix], לא כן במלחמת הרשות.  ויען אשר בקריאה לצבא מדאגה לעתיד, פן יעלה אויב על הארץ, נחלקו החכמים לדעותיהם, גמרו להחמיר, ויעמידו דבריהם על דין תורה – ואלעזר בן שמעון יצא מחיל הפקודים לצבא וישאר נקי לביתו.

הנה כן נעדרו לנו שנים אנשים מראשי חילנו, אשר כל אחד מהם שקול היה כנגד כלם.

"לוּ הואלתם, רבותי, שמוע לעצתי – אמר ר' זכריה בן אבקולס – כי עתה אחזנו בדרך אבותינו ונעמיד לנו בראשינו את ראשי כהנינו בלבד".

"בזאת לא צדקת – ענה רבי אליעזר בן הורקנוס – הן החשמונאים לא עמדו מעולם לבחירה, כי מאליהם קמו ויעמדו בראש עמם להצילהו מידי צריו".

"זאת לא זאת – השיב ר' זכריה – כי דעתי להקים לנו ממלכת כהנים, כאשר צונו משה רוענו בדבר ה' מימי קדם".

"אם מקרב ראשי כהנינו בימים האלה נבחר לנו אנשים אשר יעמדו בראשינו, אז מי יודע מה יהיה לנו! – קרא ר' אליעזר – השכחתם את הריבות שהיו בין אנשי ר' יהושע בן גמלא ואנשי הושא בן דמא שהיה מלפניו, והמהלֻמות אשר חלקו אלה לאלה ברבים מדי הפגשם יחד ברחובות העיר?"[cxxx].

על זכרון המעשים האלה הואיל יהושע להשיב בחמה.  אך חבריו השתיקוהו, בהטותם אזן לשמוע מה ידבר אבא שאול בן בטנית, הנכבד על פני כל בישרו, תמתו ואמונתו[cxxxi].

"כן ר' אליעזר דובר – קרא אבא שאול – הכהונה הגדולה חֻללה בעמנו זה כמה, כי היתה לסחורה עוברת לכל קונה מאשר ירבה במחירה, ותהי נחלה רק לבעלי משפחות אחדות שהספיקו לעשות עֹשר מן התרומות והמעשרות אשר לקחו להן בחזקה, בשלחם עבדיהם לחזור על הגרנות, מבלי תת חלקן לאחיה העניים, כראוי להם על פי התורה[cxxxii].

הדברים האלה שבו היו כחצים שנונים ללבב יהושע בן גמלא, אשר קנתה לו אשתו, מרתא בת ביתוס, את הכהונה הגדולה במחיר רב מאת אגריפס השני.

ואלעזר בן חנניה היה עוין את יהושע בן גמלא – כי מאתו ומאנשי חברתו, החפצים שלום רומה, היתה שומה להבאיש את ריחו בעיני כל, ולטפול עליו עון הסיקרים בהרֵגת הגדוד הרומאי – וישמח על חרפתו הנשמעה מפי האיש היקר הזה, המורה לצדקה.  ולמען הוסף קלון על חרפתו פנה אל אבא שאול ויאמר:

"הן שמעתי מפי אחרים את המשא אשר נשאת על המשפחות החטאות האלה, ועתה הואילה נא והשמיעה אותו באזנינו, כי דבר בעתו הוא!".

"הדבר לא לי הוא – ענה אבא שאול – כי אם לחברי אבא יוסף, והוא מזמור שיר לכהנינו הגדולים בדורנו זה;  עליהם כנסת ישראל מקוננת ואומרת:

 

אוי לִי מִבֵּית בַּיְתּוֹס, אוֹי לִי מֵאַלָּתָם![cxxxiii]

אוֹי לִי מִבֵּית חָנִין, אוֹי לִי מִלְחִיֹשָתָם![cxxxiv]

אוֹי לִי מִבֵּית קַתְרוֹס, אוֹי לִי מִקָּלְמוּסָם!

אוֹי לִי מִבֵּית פַאבִי, אוֹי לִי מֵהַלְמוּתָם![cxxxv]

 

"כן, כן הוא – הוסיף אבא שאול, בראותו את יהושע בן גמלא, חתן ביתוס, וחנן לבית חנין מביטים אליו בעיני זעם – הלחישה והקלמוס, האַלה והאגרוף יחדו בעוכרי ישראל מבית היו, ומבתי הכהנים הגדולים יצאו, כי "הם כהנים, בניהם – גזברים, חתניהם – אמרכלים, ועבדיהם – חובטים את העם במקלות"[cxxxvi].

וחנן ויהושע לא יכלו עוד להתאפק ויקומו לריב ומצה.  ואחדים מקרובים עמדו על ידיהם, ובן מתתיהו התערב בינותם לסכסך את הנזופים ולעורר חמתם.  גם מרתא בת ביתוס התעברה מאד והיטב חרה לה על החרפה אשר נשאו על בית אבותיה.  וכראות רבן שמעון הנשיא כי עוד מעט ויפרוץ מדון, ויקם ויעמוד בין אנשי הריב, ויעתר להם להסיר כעש מלבבם ולשבות ממדני אחים, ויגער בהעולבים המלבינים פני חבריהם ברבים, כי הלא שנאת חנם היא, המחרבת עולמות[cxxxvii].  "כל ימי גדלתי בין החכמים – אמר – ולא  מצאתי לגוף טוב משתיקה", כי ברוב דברים לא יחדל רגז "וכל המרבה דברים מביא חטא"[cxxxviii].  המחתנים גם המה התערבו בדבר, ויחלו פני כלם להטיב לבבם לבלתי הפריע שמחתם.  מעט מעט שבו הקרואים למנוחתם, והמחתנים לא הרפו מאנשי הריב עד עשר נעתרו להם לברך איש רעהו על היין, ועד מהרה נשכח הכל – למראית עין.  המנגנים נתנו בשיר קולם והקרואים יצאו לחֹל במחולות ולשמח את החתן והכלה כחק ליראי ה' ולחושבי שמו[cxxxix]

 

__________________

בעת ההיא נדברו החתן והכלה עם יוסף בן גמלא, בהקראו אליהם על פי צפורה בתו, וימתיקו יחדו סוד על אֹדותי, ואחר כן נקראתי אליהם גם אני.  ויוסף שלם תודות לי על החסד אשר עשיתי לבתו, ויברכני ויאמר לי, כי נכון הוא בכל לב לאמצני כבן לו, כי לכבוד יהיה לו לחשבני על ביתו, ואחרי  דעתו כי נפש בתו האהובה דבקה אחרי, הנהו נכון לשית ידיו על ראשינו ולברכנו בשם ה'.  אך יום כלולתנו יִדָחה עד אשר תבוא גאולה שלמה לעמנו ברצות ה' את דרכנו – כי איך נעשה לנו בית בישראל בעוד אשר נוע תנוע הארץ תחתיו מפני פחד אויב?  וצפורה מלאה אחרי אביה, ותאמצני בתקותה, כי היד אשר הצילה אותה מכף הרומאי, היא תציל גם את הארץ מפני הגוי המר והנמהר ההוא, והיום אשר בו יפדה ישראל מכל צריו הוא יהיה יום כלולתנו ושמחת לבנו.  בדבר הזה נעניתי לה גם אני, כי לא נתנני גם לבבי להבדל מקרב אחי היוצאים לצבא.  גם חזקו עלי דברי החתן, אלעזר בן שמעון, אשר בצר לו כי הָרחק מן המחנה בדבר החכמים שהעמידו דבריהם על דין תורה, היתה רק זאת נחמתו, כי כל עוד חפשי אני לנפשי אמלא אני מקומו אחריו.  בדברים האלה תקענו כפינו איש לרענו ותוָסר אגדתנו בשם ה'.

"יובא נא יין ישן לברית החדשה אשר הכרתה בתוכנו לברכת עולם!" – קרא החתן בקול רם, בהודיעו ברבים את דבר אגדתנו. לבשורה הזאת צהלו כל השומעים ותרב עליצותם מאד.  רק שנים אנשים לא שמחו לשמועה, והם – יוסיפוס בן מתתיהו ויהושע בן גמלא אוהבו.  אבל בעוד אשר נשאר יהושע סר וזעף כל הערב ההוא, הערים יוסף להעלים רגשותיו, וכעבור רגע קרב אלי ואל צפורה ויברכנו בפיהו.  אכן יוכל האדם למשול ברוחו ולכסות על הגות לבו בדבר שפתיו;  אבל העינים הן מַראות הנפש, ואותן לא יכל גם יוסף לֹשַנות בדברו עמנו;  בהן ראיתי מבוכתו ואש קנאתו.  אבל אנכי לא שתי אליו לבי ברוב שמחתי על תקותי כי באה.

ונקדימון עשה כדבר אלעזר חתנו, והיין הישן נשפך כנחל עדנים ויוסף להצהיל פני כל ולהטיב לבותם.  וכהגיע השמחה עד מרום קצה שחרוני כלם לשיר להם שיר הלולים, שיר חמשת הקולות הנשמעים במשתה הנשואים, הנחשבים כחמשת הקולות שבהם נתּנה התורה לעמנו בהר סיני[cxl].  ואשא קולי בשמחת גילי ואשיר לאמר:

 

1

 

הַכּוֹסוֹת מַלֵּאוּ, הָרִיקוּ הַנְּבָלִים!

דַּם עֵנָב אוֹיבֵנוּ יִשָּׁפֶךְ כַּנְחָלִים,

יִֹשָּפֶךְ אֶל פִּינוּ, אֲדוֹנַי, ֹשַלָּמָּה

פֹּה נֵֹשֵב דֻּמִּיָּה עַד נָמוּת בַּצָמָא:

יֵין אֹדֶם חַכְלִילִי וּכְעֵין הַחַשְׁמַלָּה

נִגְמָעָה, נַֹשְמִיעָה קוֹל חָתָן, קוֹל כַּלָּה!

המקהלה:

יַיִן אֹדֶם חַכְלִילִי וּכְעֵין הַחַֹשְמַלָּה

נִּגְּמָעָה, נַֹשְמִיעָה קוֹל חָתָן, קוֹל כַּלָּה!

 

2

 

כּוֹס בְּרָכָה נִשָֹּאָה לִכְבוד הַיְפֵפִיָּה,

הֶחָתָן הַגִּבּוֹר, כְּבוֹד הַסַּנְהֵדְרִיָּה!

כּוֹס בְּרָכָה לִכְבוֹד הַנֶּאֱּהָבִים גַּם יָחַד;

לִכְבוֹד עִיר הַקֹּדֶֹש לֹא נֵדַע בָּהּ פָּחַד!

לִכְבוֹד עֹז עַמֵּנוּ יִנָּשֵֹּא לְמַעְלָה,

נִֹשְתָּיָה, נַֹשְמִיעָה קוֹל חָתָן, קוֹל כַּלָּה!

המקהלה:

לִכְבוֹד עֹז עַמֵּנוּ יִנָּשֵּׂא לְמַעְלָה,

נִֹשְתָּיָה, נַֹשְמִיעָה קוֹל חָתָן, קוֹל כַּלָּה!

 

3

 

הַ­כּוֹסוֹת הַמְּלֵאוֹת, הַקְּרוּאִים סֻבֶּינָה

הַנְּפָֹשוֹת הַנּוּגוֹת מִיֵּינְכֶן הַֹשְקֶינָה!

הֵרֹמְנָה הַכּוֹסּוֹת, הַנְּפָֹשוֹת הַרְוֶינָה!

סַמְּכוּנִי גַם אָנִי – וּשְֹפָתַי תַּרְנֶינָה!

מִיֵּין בְּרַק הַזָּהָב מְנָת כּוֹסִי אֲמַלְאָה,

אַֹשְמִיעָה קוֹל שִֹמְחָה, קוֹל חָתָן, קוֹל כַּלָּה!

המקהלה:

מִיֵּין בְּרַק הַזָּהָב מְנָת כּוֹסִי אֲמַלְאָה,

אַשְׁמִיעָה קוֹל שִֹמְחָה, קוֹל חָתָן, קוֹל כַּלָּה!

 

4

 

הַבִּיטוּ, גִּבּוֹרִים, אֲמִיצֵי הַלְּבָבוֹת,

הַבִּיטוּ לַיַּיִן, אֶל-פָּנָיו לֶהָבוֹת,

יָפִיקוּ רָב-אֹמֶץ וּנְעִימוֹת עֲלוּמִים

כָּמֹהוּ נִתְאַמֵּץ נִלָּחֶם בַּלְּאֻמִּים!

וּבְיוֹם טוֹב כּוֹסֵנו נָרִיקָה וּנְמַלְאָה,

נַֹשְמִיעָה קוֹל שָֹשֹוֹן, קוֹל חָתָן, קוֹל כַּלָּה!

המקהלה:

וּבְיוֹם טוֹב כּוֹסֵנו נָרִיקָה וּנְמַלְאָה,

נַֹשְמִיעָה קוֹל שָֹשֹוֹן, קוֹל חָתָן, קוֹל כַּלָּה!

 

עוד כלנו צוהלים בקול שמחה וששון, והנה נשמע פתאם קול פחדים, קול נורא העולה באזנינו כזעקת שבר וכתשובה על קולות השמחה אשר השמענו הגיעו אלינו דברים מן הזעקה לאמר:

 

קוֹל, קוֹל, קוֹל!

קוֹל מִמִּזְרָח, קוֹל מִמַּעֲרָב!

קוֹל מֵאַרְבַּע רוּחוֹת הַֹשָּמָיִם!

קוֹל יוֹם ה' מַר צוֹרֵחַ:

הוֹי עַל יְרוֹּשָלָםִ וְהַהֵיכָל!

 

הוֹי עַל חָתָן וְכַלָּה!

הוֹי עַל כָּל עַם יְהוּדָה!

הוֹי מֵאַרְבַּע רוּחוֹת הַֹשָּמָיִם

הוֹי מִמִּזְרָח הוֹי מִמַּעֲרָב!

     הוֹי, הוֹי, הוֹי!

 

עודנו עומדים נבהלים ומשתוממים איש אל רעהו, והנה על מדרגות האולם מצד החצר נראה  איש בחצי ימיו עטוי שלמת אכרים.  מראהו דל ורזה, שערות ראשו וזקנו ארוכות ופרועות, עיניו קמות ומשפתיו המבֻקעות יז קצוף מהול בדם.  כלם הכירו כי זה האיש המֹשֻגע, יהושע בן חנני, אשר נראה בירושלים בין עולי רגלים, וירגיז את העיר ויושביה בקריאתו הנוראה.  איש לא ראהו בבואו אל החצר, ואף הוא לא הביט בפני איש בהגיעו אל האולם.  כי דברו אליו לא ענה, כי הושיטו לו כוס יין לא לקח, כי עצרוהו לא נדחק ללכת וכי הכוהו העבדים לא התאונן, וכמעט הרפו ממנו נשאוהו רגליו הלאה בדרך ישרה בין שלחנות הקרואים לכל מושבותיהם, הלוך וקרוא קריאתו הנוראה, הלוך והשמיע זעקתו הגדולה והמרה.  ותהי חרדה ומהומה גדולה בכל האולם.  הנשים והבתולות התעלפו והאנשים נשמו אחזו שער, גם אמיץ לבו בגברים לא מצא ידיו מפחד פתאם.  עד כה וכה יצא המשגע את האולם דרך הפתח הפונה אל הרחוב, ומשם עוד נשמע קול ברמה, בעמדו על גרם המעלות, קול גדול ולא יסף.

המקרה הזה שם נשף חשקנו לחרדה.  לשוא עמלו החכמים להרגיע את הלבבות, לריק שקדו אנשי בית נקדימון להשקות את הקרואים מיין הרקח – כי מאנה לנגוע נפשם בהיות לב כלם חרד מקול הקורא.  ובראותנו כי ערבה כל שמחה, לא אֵחרנו עוד שֵבת, ונברך את המחתנים ואת הנשואים בשפה רפה, ועצובי רוח נפרדנו איש מאת רעהו בלילה ההוא.  ולפני צאתנו הזכירנו רבן שמעון הנשיא להיות נכונים ליום מחר, יום הבחירה לשרי הצבאות ולראשי העם, להועד יחדו על הר הבית, להורות את העם לדעת את אשר יבחר.

 

_____________________

מראות השמים בערב ההוא וקריאת המשגע על המשתה הנשואים בבית נקדימון החרידו ביום המחרת את כל העיר.  ואוהבי השלום מצאו להם פתחון פה להמס לבב העם, למען יוכלו הטותו אל כל אשר חפצו.  ובהאסף כלם יחדו על הר הבית נמנו וגמרו:  להוסיף עשות חיל ולהכין הכל למלחמה, אך שרי הצבאות יבחרו להם רק מקרב האנשים אשר לא התערבו עד כה בריב עם רומה – אולי תתרצה אליהם לשום פקודתם שלום.  הנה כן נדחו אנשי בריתנו אחד אחד: אלעזר בן שמעון נשאר נקי לביתו, אלעזר בן חנניה הָרחק ממקומו ויושם לנציב באדום הקטנה, ותחתיו נבחרו בירושלים שני אנשים מהמתונים בעם: יוסף בן גוריון, אחי נקדימון, וחנן בן חנין הכהן הגדול, הם יצבאו על ירושלים וחומותיה, והממשלה תהי נתונה בידי הסנהדריה, ובראשה ישאר רבן שמעון בן גמליאל לנשיא כשהיה.  אכן היה לב הנשיא שלם עמנו ועם כל אנשי בריתנו, ולוּ היו חבריו זקני הסנהדריה כמהו, כי עתה כביר מצאה ידו להציל עמנו מרעתו[cxli].  אך לרעתנו והותנו חלק לב הסנהדריה, בשבת בתוכה רבים משועי עמנו, אשר נטו בסתר אחרי הרומאים, ויפרעו כל עצותיו הטובות.  ועם לא יבין נמשך לתמו אחרי המחליקים אליו בלשונם, ועל פיהם היתה בחירתו בגברים לא יצלחו.  מכלם הכי הרע לו בבחרו ביוסיפוס בן  מתתיהו, לשומו ראש על מדינת הגליל, המדינה החזקה והבצורה, בהאמינו לו על דברתו, כי כביר תמצא ידו לשית בה מעצור לחיל האויב בראשית דרכו, ובל יוכל להבקיע אל הארץ פנימה – והאיש הזה נהפך לעמו כקשת רמיה ויורד עז מבטחו בבגדו בו!

גם אני נדחיתי בבחירה.  לא הכירני העם לשר וראש בחיל הצבא.  אמנם לא שתי לבי לזה, כי לא כבוד בקשתי למצוא, ומעודי לא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני;  אך על שועינו ואלופינו חרה אפי, כי בנכליהם הגו את אנשי בריתנו מן המסלה, ויעמידו תחתיהם אנשים כלבבם.  והעם הסכין לַענות מפני עשיריו ולעשות כל חפציהם, גם כי יוליכוהו תהו לא דרך בלכתם אחרי בצעם –

כשובנו מהר הבית קראני רבן שמעון הנשיא ללכת אחריו, וכבואנו אל היכלו הביאני חדר בחדר, וימתק עמי סוד.  ויתן על ידי מכתבים ואגרות לבני ממלכת הדייב ולראשי אחינו היושבים בבבל ובסוריה, וישם דברו בפי, לעוררם לעזרתנו באנשי חיל ובנשק ובכסף ובכל הנחוץ למלחמה הבאה.  ולפני צאתי את העיר סרתי אל אלעזר בן שמעון ואוֹעד לי שם את יוסף בן גמלא ואת צפורה בתו אהובת לבבי, ואגד להם דרכי אשר אני הולך בפקודת הנשיא, ויהיו הדברים תנחומות לנפשם.  וצפורה אמצתני בדברים ותעורר רוחי ותחזק לבבי להתאזר עז ולהשגיא פעלי לישע עמנו וארצנו.  וכן נפרדתי מהם וממנה ואצא לדרכי בלב נכוי ובטוח בעזרת אלהי ישענו.

בהגיעי אל נהר חדקל אשר על גבול ממלכת הדייב, נעשה לי נס בדרך פלאִיה, – אך לא פה המקום לספר כמו.  ולי מה יקר אז הנס ההוא, כי היה לי אות לטובה מעם ה', כי אצלח בדרכי אשר אני הולך.  אכן באתני טובה באחריתי – אך לא זו הטובה אשר בקשתי ולא אליה נשאתי את נפשי.  עוד אשוב אדבר בה ואז יוָדע פשר דבר.

 

_________________

ארבעה ירחים עשיתי דרכי, ובני ממלכת הדייב ואחינו יושבי בבל נמצאו לי, ורבים מהם התנדבו בכספם וגם בנפשם לחוש לעזרת אחיהם יושבי ארץ הקדש לעת ידרשום.  רק יושבי סוריה נמנעו מעשות חפצם בגלוי – כי היתה עליהם אימת אויביהם העמים יושבי הארץ והרומאים הרודים על ידיהם.  וכשובי אל ארץ קדשנו ראיתי לדאבון לבבי את זרע העמל אשר יצא ממועצות שועיני עוכרינו בנפש, והנה עשה פרי כחש;  ממנו אכלו אחינו יושבי הגליל ויבוא כרעל בקרבם ואחריתם מרה כלענה.

 

__________________

כגן עדן היתה מדינת הגליל לעמנו, כי היא אֹסם כל ארץ הצבי.  הרריה ועמקיה מלאו ברכת ה' ואדמתה זבת חלב ודבש.  מהֻללה אדמת כרזים וכפר נחום בחלב כליות חטה, ואדמת גוש-חלב בשמן זיתיה[cxlii], קריתים, בית קמה ובית לבן וכפר סיגנה – ביין הנבחר[cxliii], – צפורי, גבַּרה ושיתין – בתאניהן ורוב דבשן[cxliv], ים כנרת – במימיו הצלולים ובדגיו הטובים והמעֻלים[cxlv], עיר חַמְתָן – במעינותיה החמים המעלים תעלה ורפואה לאדם רב, וכל חבל הים ההוא – בכל פרי אדמה ועץ למיניהם[cxlvi], הלא הם "פירות גינוסר" הנודעים לשם ולתהלה[cxlvii].  עם השיג דיש את בציר ונגש קוצר במושך הזרע[cxlviii];  שם בסר גמל ונצה נפגשו, אביב ואסיף נשקו.  שם פשו עדרי בקר וצאן לרוב מאד[cxlix], ותבואות האדמה בגליל עלתה פי חמש על תבואת כל ארץ הקדש[cl], שגם לה אצל ה' ברכה עד בלי די[cli].  על כן רבו יושבי המדינה הזאת עד שלש מאות רבוא במספר, ולהם ארבע מאות וארבע ערים גדולות וקטנות, אשר במאתים מהן לא מעטו יושביהן ממספר חמשה עשר אלף[clii].  הם היו אנשים פשוטים ותמימי דרך, לא הרבו לעסוק בתורה גם לא הקפידו על לשונם[cliii], אבל בריאים ומוצקים, בעלי כח ולב, אוהבי אדמתם וחרוצים בעבודתם וחובבי דתם בכל נפשם ומאדם.  ובהיות שבתם בין עמי נכר היושבים על גבולותם מסביב[cliv], היו כלם למודי מלחמה מנעוריהם.  לוּ נבחר עליהם גבור משכיל ונאמן רוח, כי עתה היתה המדינה הזאת מבצר משגב לכל ארצנו;  לא כן האיש יוסיפוס – כי במרמה בא אליהם, בכחש סובבם ובתהפוכות רע חלק לבותם ויסכסך אותם איש ברעהו, עד כי נפרדו לעריהם לכל מושבותיהם, ולא התחברו עוד גם בפני האויב, העולה עליהם בחיל כבד להכריעם יחד.

שתי פנים היו לאיש הזה מראשית דרכו – כי למראה עין שת ידו עם הקנאים המתקוממים על רומה, ובסתר היה לבבו שלם עם אגריפס ידידו, אשר נספח עם חילו על מחנה האויב.  ואת רומה ירא יוסיפוס מאד ומפני שמה נחת תמיד.  חיל גדול ורב אסף לו בראשונה בגליל, ללמדם מלחמה.  מהם בחר לו צבא רוכבים שומרים לראשו – ובהם היה למגן על צפורי ועל כל הערים אשר נטו אחרי הרומאים.  ויכבד אכפו על טבריה וגוש-חלב ועל כל יתר הערים אשר התפרצו מפניהם.  ואת כל אלה עשה בתחבלות ערמה, בהתחפשו אל יושבי הגליל ובאחזו עיני האנשים הפשוטים ההם עד כי לא הבינו דרכו ויאמינו בו לתֻמם, ולא שמעו עוד לקול אחיהם אשר חזו נכחה וידעו כי האיש הזה ערם יערים ולבו לא כן.

בראש האנשים אשר הכירו את יוסיפוס בתהפוכות דרכו היה יוחנן בן לוי מגוש-חלב, איש חכם וכביר כח לב, אשר בהבינו אל כל מעשיו שלח אנשים ירושלימה להביא הדברים לפני רבן שמעון בן גמליאל, אלופו ומיודעו מנעוריו.  ויחר הדבר להנשיא, וישלח מלאכים בשם הסנהדריה לחקור את יוסיפוס בסתר ולעמוד נגדו בגלוי ולהסירהו ממשמרתו אם ימצאו עונו בו.  אבל כמעט נודע הדבר ליהושע בן גמלא, ויגל את אזן מתתיהו אבי יוסיפוס, והוא שלח בסתר להגיד זאת לבנו ולהזהירנו מפני האנשים ההם האורבים לו על דרכיו.  ויהי הנקל ליוסיפוס להעמיק מהם לסתיר עצה ולהוליכם שולל, – וכאשר לא יכל עוד להתחמק מפניהם הביא דבתם רעה אל יושבי הגליל, כי שלוחים הם מאת אויביו ומקנאיו בירושלים, להתנקש בנפשו על לא עול בכפו.  ויושבי הגליל הנתעים בשוא קצפו על המלאכים ההם ויבקשו המיתם, –  ויוסיפוס הערים  להגן עליהם מפני מבקשי נפשם, ויחשב לו הדבר לצדקה.  ואחר כן העיר את המחזיקים בו ללכת ירושלימה בהמון רבה, ולהתאונן רע באזני העם על הרעה אשר אויביו עושים לו ולכל מדינת הגליל, בהתנכלם לו להביא פח יקוש על דרכיו.  והעם האמין לדבריהם, ויקצוף על זה מאד, ויאבה לשרוף את בית הנשיא עליו באש, ויאכוף את הסנהדריה להשיב את המלאכים אחור ולקים בידי יוסיפוס את משמרתו הנכבדה.  ויוסיפוס העמיד אורבים להמלאכים בדרך שובם, אשר תפשום ויאסרום בכבלי ברזל – – וכן הושבו בחרפה אל העיר הבירה, ועדותם לא נאמנה עוד, אחרי הודע ברבים יסרם יוסיפוס בחמתו על הרעה אשר חשבו לעשות לו[clv].  בהיות המשרה נכונה בידו, אכף את החיל אשר אסף יוחנן בן לוי, לעזבהו ולשוב איש למקומו, והוא עלה עם חילו על גוש-חלב, אשר שמרה אמונתה ליוחנן גבורה ואלופה, ויפול עליה פתאם ויתננה לבז.  בעת ההיא נלאתה העיר טבריה נשוא את הריבות אשר קמו בשעריה, בסכסך יוסיפוס את תושביה איש ברעהו, ותשב ותכנע לפני אגריפס.  ויחר הדבר לאנשי הגליל ויאיצו ביוסיפוס להעלותם עליה ולעשות בה שפטים;  אבל הוא הערים לשכך חמתם, בשיתו להם בחלקות ובדברו גבוהה בלשון מדברת גדולות.  כן עשה גם בהתעוררם יחד על העיר צפורי, אשר בקשה חסות הרומאים – כי בעלותו עמם עליה, בהלם בפחד פתאם כי הנה הרומאים באים!  וחרדתו נתנה להם מוֹקש עד כי נסוגו אחור בדרך באו.  כן התפתל האיש הזה בהתנשאו לעשות גדולות בדבר שפתיו ולא בפעל כפיו.  והעת עברה באפס מעשה עד עלות הרומאים בחיל גדול על הארץ, נהוגים מאת אספסינוס, הגבור העריץ. אשר לא ישוב מפני כל.

מסתר המדרגה עלה אספסינוס לגדולה עד היותו למושל כל הארץ.  אבי אביו היה איש צבא, אשר עזב מחנהו ודגלו ויהי משרת בחנית שֻלחני רומאי.  סבינוס אביו היה מוכס באחת ערי אזיה, ובעשותו עֹשר ולא במשפט בא לשבת בארץ הַלְוֵצְיָה[clvi] ויהי שם למלוה נותן כספו בנשך.  ואספסינוס עבד בצבא רומה מנעוריו וילך מחיל אל חיל, ויעש גבורות במלחמותיו בגרמניה ובריטניה.  ונירון קיסר שלחהו עם חילו ארצה אפריקה;  משם שב בחסר כל עד כי נאנס לאחוז בסחר סוסים ונפשות אדם, ועל זה שמהו נירון מטרה לחצי לעגו ויכנהו בשם "חמר-גמל"[clvii].

בעצם הימים אשר התהולל נירון קיסר במשחקי שעשעיו בארץ יון, באה אליו השמועה על דבר מרד היהודים והמכה אשר הֻכה קסטיוס וחילו לפניהם.  ויירא נירון ויצר לו מאד, פן יקומו גם הפרתים הקרובים לארצם וכבשו את סוריה, והתקוממו כל עמי הקדם לקרוע ארצותם מעל רומה.  ומספר שרי צבאותיו רבי העליליה היה הולך וחסר – כי צרה בהם עין המלך ההולל, פן יתנשאו למרוד בו בהיות לאל ידם, ויועציו הרעים עזרו למשחית, כן הומתו שני האחים מנכבדי שריו, רופוס ופרוקלוס לבית סקריבוניוס;  קורבולונוס גבור ארמניה ראה כי כלתה אליו הראה מאת המלך, וישלח יד בנפשו, וציצינוס טוסקוס נתפש ונשלח אל ארץ גזרה[clviii].  גם קסטיוס נציב סוריה מת בענין רע אחרי הפכו ערף לפני היהודים המורדים[clix], ועל אספסינוס חרה אף נירון עד להשחית – על אשר נועז בנפשו לעזוב את בית התיאטרון בעמוד מלכו על הבמה והוא לבוש שמלת אשה.  וישב אספסינוס שומם בביתו, ויהי נכון לקראת המות, בדעתו כי לא ינקה נירון את כל עושה כזאת, כי את מלכו חלל במאנו לכבד את הדר משחקו, היקר לו מכבוד מלכותו.  אף אמנם חשב נירון לעשות בו נקמתו;  אבל פתאם היתה רוח אחרת עמו, בחמדו לצון לו, ויקרא ויאמר: "יבוא אספסינוס הבער, אשר היופי והנֹעם זרו לרוחו, וילחם בעם היהודים, הנבערים מדעת כמהו!"[clx].  ועל סוריה הוקם נציב חדש, ליצינוס מוקיַנוס, איש המזמות, אשר ידע להלוך עם הסורים ולהשקיט את הפרתים במכונם עד אשר יבצע אספסינוס מעשהו ביהודה.

עוד בחרף ההוא[clxi] נסע עבד אספסינוס בדרך הים מארץ יון ויבוא לעיר עכו.  שם הרבה התכונה לאסוף חיל וצבא למלחמה.  טיטוס בנו הוליך אליו מאלכסנדריה את הלגיון החמישי והעשירי.  שמה נקבצו מלכי הארצות הקרובות: מלכי נביות, קומגינה ועמיסה, ויבואו עם חיליהם לעזרה, ומספר צבאותיו הלך ורב עד ששים אלף, לבד מהעבדים נושאי כלי הנשק ולמודי מלחמה ככל אנשי הצבא.  גם אגריפס בא עם חילו אשר אסף לו מעמי הנכר, לחלק כבוד להשר הרומאי ולהראות אהבתו ואמונתו לרומה השלטת.

אגריפס נלכד במזמותיו.  הוא שמח בסתר לבו למרד היהודים, בתקותו, כי כאשר תכבד המלחמה, תתפשר רומה להשיב ממלכת יהודה על מכונה ולהושיב אותו על כסא אבותיו ולהסתפק במס אשר תשים עליו, כדרכה עם המלכים החוסים בצלה.  ויהי דברו אל שועי ירושלים, לבחור ביוסיפוס קרובו, לשומו קצין ומושל במדינת הגליל.  ויוסיפוס נמצא דרוש לחפצו ויתכּוֹן עלילותיו שם על פיהו.  ודברים היו לאגריפס גם עם יוסף בן גמלא על פי פיליפוס שר הרוכבים, אשר התגורר בבית גיסו בגמלא זה ירחי מספר, אחרי מלטו נפשו מיד הקנאים בירושלים.  אך יוסף לא אבה שמוע לו – כי היה לבבו שלם עם אנשי בריתנו: לפרוק מעל עמנו את עול רומה ומשפחת הורדוס כאחד, וכל יושבי גמלא נמשכו אחריו וישימוהו עליהם לשר וראש, ועל פיהו בצרו את עירם ככל אשר מצאה ידם.

ואויבי אגריפס מבני הנכר הביאו דבתו רעה אל אספסינוס, כי הוא מחזיק בסתר בידי המורדים.  וכי בגד בגד פיליפוס איש מעשהו בגדוד הרומאים אשר נעצרו בירושלים, ויסגירם בידי הקנאים מבקשי נפשם, ועתה יאחר שבתו בגמלא, העיר אשר מרדה ברומה ביד רמה.  ואגריפס ראה כי רעה נגד פניו, וימהר ויבוא עם חילו עירה עכו להספח על מחנה האויב[clxii].  וישלח ציר ממהר אל פיליפוס, לעזוב את גמלא ולהחיש בואו אליו, פן יבֻלע לו בגללו.

אך יצֹא יצא פיליפוס את העיר, ומלאך בא מאת יוסיפוס ואגרת בידו אל פיליפוס רעהו ואיש עצתו.  ויוסף השכיל להעלים ממנו דבר צאת פיליפוס לעכו, ויגד לו כי הלך לימים אחדים לראות את שלום קרוביו וידידיו היושבים בעיר בתירה.  וכאשר אץ המלאך דרכו, נפתה ליוסף לתת לו את האגרת כי ימציאנה הוא לבעליה.  על פי האגרת ההיא נגלה סוד יוסיפוס, כי שלם לבבו עם אגריפס ודברים היו להם יחדו על ידי מלאכי חרש אשר שלחו איש לרעהו, וכי על פי עצת יוסיפוס נספח אגריפס עם חילו על מחנה אספסינוס ויביא אתו זהב הרבה למנחה, וגם לקח עמו את בירוניקה אחותו, הלוקחת נפשות ביפיה וחין ערכה – לאסור את השר הזקן בנפשו ולהוליכהו שולל במקסם יפיה.  באחרית דבריו חלה יוסיפוס את פני פיליפוס ידידו עז, להראות פעלו על יוסף וצפורה, להפר בריתו עמי ולבחר בו תחתי – כי כלתה נפשו אליה באהבתו אותה מאד, גם גדול כבודו בעמו לעת הזאת, ועוד תקוה נשקפה לו להוסיף עשות חיל ולעלות מעלה, – אם תקום עצתו למשוך את אספסינוס ברשת זו הכין לו על ידיד בירוניקה היפה.  ואגריפס יצלח בעזרתו להיות למלך ביהודה.

 

­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­__________________

בעת ההיא שבתי ממסעותי ירושלימה, ואספר להנשיא את המוצאות אותי בדרך, והוא הגיד לי את כל אשר נעשה – כי הנה עלו הרומאים על הארץ, ובגליל כל הדברים יגעים, והנהו דֹאג את יוסיפוס, פן עושה הוא בעקבה זר מעשהו, ומי יודע מה ילד יום!  ויאץ בי לאחוז דרכי שמה, להתראות עם יוחנן בן לוי ולחקור את מעשי יוסיפוס.  ויתן על ידי אגרת גלויה, כתובה וחתומה בשמו, לשומה לפני כל זקני עמנו בגליל, אם יהיה הדבר נחוץ.

עוד לא הסירותי האבק מעל רגלי בשובי מדרכי הרחוקה, ואשוב ואשים לדרך פעמי כדבר הנשיא.  ותהי ראשית דרכי עירה גמלא – ויוסף שמח לקראתי מאד וצפורה נפעמה לבואי פתאם, ויפג לבה ומפיה נעתקו מלים;  אך עיניה המאירות הביעו לי עליצותה ומשוש גילה.  ומה פחד ורחב לבבי בראותי את ידידוּת נפשי לנגד עיני!  ראיתיה בירושלים ביקרותיה, בהתנוססה כאבן נזר בין רעותיה, בהוד והדר אשר שוו עליה עדייה – ובגמלא ראיתיה כמו שהיא, לבושה רק שמלתה לעורה, בהיותה צופיה הליכות בית אביה;  ראיתיה בטיבה וטבעה ועוד עלתה בתומתה ויפיה וחין ערכה שבעים ושבעה!

כעבור הסערה הראשונה ונפשנו שבה למנוחתה, החלונו להתיעץ על צפונינו.  ויהי בהגידי להם את דבר הנשיא וחשדו אשר הוא חֹשד את יוסיפוס, וישחקו האב והבת מרה.  ואשאלם לדעת מה זאת ומה ירזמון עיניהם, ויַראוני את האגרת אשר כתב יוסיפוס לפיליפוס.  ויהי בקראי את הדברים וארגז תחתי, ותצת כשאול קנאתי, ואדרוש מאת יוסף לתת את האגרת על ידי, והיא תהיה לי סגלה, להסיר את האֲפר מעל עיני קצין עמנו זה ולהוכיח עליו דרכו בשערים.  ולב יוסף הישר נע בקרבו – כי נחשב בעיניו לדבר און לגלות סוד לא לו.  אך צפורה הוכיחה בחכמתה, כי בדבר הזה תלוי כל גורל עמנו, ועל פיה נענה אביה לי ויתן בידי את האגרת לעשות בה כטוב בעיני.  אז לא יכלתי עוד להתמהמה – כי גברה חובתי לעמי על כל רגשות אהבתי לצפורה ידידות נפשי, והיא גם היא משלה ברוחה – כי נפלאתה אהבתה לעמה מאהבת נפשה.  ועוד בערב ההוא בכתה על צוארי רב בּכי, ואשק לאב ולבתו בשפתים דולקים ולב נשבר, וגם הם אצלו לי עתרת נשיקות ויברכוני באהבה רבה וישלחוני לשלום.  ואנכי שויתי רגלי כאילות ומגמת פני לגוש-חלב, למצוא את יוחנן בן לוי ולקחת עצה מפיהו כדבר נשיאנו.

לא נקל היה לי לעשות דרכי זה, כי גדודי רוכבים, נהוגים על ידי פלַקידוס שר צבאם, נתנו משכנם בצפורי, ומשם שטו עברו בגליל וישרפו ויחריבו ערים וכפרים על יושביהם.  וגדודי רגלים יצאו לפנות הדרכים לפני החיל הגדול, המתעתד לעלות על ערי המבצר.  רק ברוב עמל וחרף נפש הצלחתי להתחמק מפני האויבים ולהגיע ולבוא לגוש-חלב.

ויוחנן איש כבן ארבעים שנה בעת היא, והוא קטן ודל בשר ומראה פניו כידוע חלי, אך מעיניו ברקים יהלכו ומפיו חצב להבות אש בדברו ביוסיפוס איש חרמו, אשר הקניאהו בעלילותיו וישביעהו במרורים לבלי הכיל.  דאגת יוחנן גדלה מאד בהבינו לאחרית אחיו בגליל, אשר מבחר עתם עברה לבלי הועיל, ועתה הנה כסה האויב את עין הארץ;  חיל יוסיפוס הֻכה זה פעמַים על ידי פלקידוס מרפיון ידי מנהלם, ורוב אנשי החיל כבר נפוצו הלכו איש לאהלו, ויוסיפוס הלך לטבריה, להסתר מפני האויב, ומשם שלח דברו להסנהדריה בעצת נפתלים נמהרה: לשחר פני אספסינוס לשלום ואם המה למלחמה, יואילו נא לשלוח לו חיל ועזרה מירושלים הבירה!

 

__________________

ואספסינוס הראה מראשית דרכו כי לא לשלום פניו מוּעדות.  בעלותו עם חילו על גַבַּרָה הגדולה, כבש אותה באפס יד, כי עיר פרוצה אין חומה היתה – ובכל זאת כלה העריץ חמתו בה, וישרוף אותה באש ויך את כל יושביה לפי חרב.  וכן עשה גם לעירות ולכפרים מסביב לה, אך שם הִפלה לו כל בחור וטוב וכל אשה בריאה ויפה, למכרם ממכרת עבדי עולם, ואת היותר החרים. משם פנה צפונה, לעלות על יודפת הבצורה ולהבקיעה אליו.  והעיר חזקה ונשגבה מאד, יושבת על שן סלע, ומסביב לה בקעות עמוקות מאד, רק מפאת צפון עמק מישור, ושם בנו אנשי העיר חומה בצורה עם מגדלים גבוהים, ועל החומה הכינו אבנים ונשק, להשיב האויב בחֵמה.  אל העיר הבצורה הזאת הרבינו אני ויוחנן שלוח את גבורי אחינו, בדעתנו כי כל עוד תעמוד היא על מכונה, לא יעז האויב להניח אותה מאחריו ולעלות על ירושלים להחרידה.  עליה כבר נסה פלקידוס כחו, ויצאו גבורינו לקראתו ויכוהו אחור.  עתה[clxiii] הנה הסיע אספסינוס אליה את כל חילו מפאת צפון, ויבן דיק וישפוך סוללה ויעמיד עליה כלי מלחמה לרוב מאד, ויור על העיר זקים וחצים ואבני קלע ולפידי אש אוכלה.  אבל הנצורים הראו נפלאות בגבורתם, כי התנפלו פעם בפעם על כלי המצור וישרפום ויהרסום, ויהדפו את האויב מפניהם בגבורה נמרצה.  ואת כל אלה עשתה ידם בלי קצין ומושל ובלי משוח מלחמה.  ולב יוחנן בטח בהם, בדעתו תעצומות עֻזם, וישם עיניו ולבו אל הערים האחרות, להכין אותן ולסעדן ולשלוח אליהן את בחורי עמנו מסביב, והיו גם הן לאבני נגף ולצורי מכשול להאויב כיודפת אחותן.  ואני ואחֻזת מרעי עוזרים על ידו ועודרים מערכה בכל לב.

לשמע גבורת בני יודפת בוש יוסף לעמוד מרחוק ולחבוק את ידיו ועזוב את טבריה ויבוא אל יודפת גם הוא.  וגבורי אחינו בתֻמתם צהלו לקראתו, בהגבירו עליהם בלשונו ובהרבותו לדבר גבוהה כדרכו.  וישימוהו בראשם ויסורו למשמעתו ויוסיפו עשות נפלאות בעז רוחם ואֹמץ לבבם.

ואספסינוס אשר הסכין לעשות גבורות במלחמותיו הרבות, נלאה ברוב עצותיו בהלחמו עם יושבי יודפת ולא יכל להם.  ופעמים הרבה הביאוהו בין המצרים עד כי היה הוא וחילו הנצורים והם הצרים עליו[clxiv].  באחת המלחמות ההן נפצע אספסינוס, כי ירה בו איש אחד חץ שנון מראש החומה, והחץ נחת בכף רגלו ודמו עליו נטש.  למראה הזה חרד טיטוס מאד, וכל הרומאים נבהלו נמוגו יחדו.  אך הפצע לא היה עמוק, כי פגע החץ בו בכלות כח מעופו, ועד מהרה נרפא אספסינוס מן המכה וישב לאיתנו.  אז צוה את חילו לחדול מהלחם מלחמת תנופה, רק להקיף את העיר מכל עבריה ולבצר מקומם מסביב לה עד אשר יתמו הנצורים ברעב.  אבל אימת רעב לא בעתה את בני יודפת – כי היה להם בר ומזון לרוב;  אך חסרו להם מים לשתות, כי לא היה בעיר כל מעין ונחל, והימים ימי הקיץ וגשם אין כי אם מי בורות ההולכות הלוך וחסור. –  ומאז והלאה החלו ראשי החיל לחלק לעם מים במדה ובמשורה.  זאת ראו הרומאים מראשי סוללותיהם וישמחו בלבם – והנה יעץ יוסיפוס מזמה להשבית שמחתם, ויצו לאנשי העיר, לטבול בגדיהם במי הבורות ולשטחם על קיר החומה לנגד עיני האויב.  והם בתומתם שמעו לעצתו ויזילו מימיהם בשפע רב ממרום החומה ארצה[clxv], ובזה הקריבו ימי אידם ורעתם מהרה לבוא.

עוד מוצא אחד נשאר לעיר הזאת, אשר דרך בו יכלו יושביה לצאת ולבוא, והוא גיא הרים על יד העמק המערבי.  משם יצאו שליחיהם באישון לילה, בלכתם על ארבע וגביהם מכֻסים בעורות.  והרומאים דמו כי שועלים יהלכו שם ולא שתו אליהם לבם, –  וכן יצאו הלוך ושוב והָבא אתם מים לשתות.  דרך הגיא הזה חפץ יוסיפוס לברוח, בראותו כי צרה קרובה.  ויגל את אזני ראשי העם, ויורם לדעת, כי אם יצלח הוא להמלט, ואסף אליו חיל מכל יושבי הגליל, ואכף את הרומאים לחדול ממצור יודפת ולהסב פני המלחמה אליו.  אבל בדבר הזה לא אבו שמוע לו, מיראתם פן יפול לב העם עליו בצאת מושלו מקרבו.  לא ארכו הימים והסוד נגלה להרומאים, ויעמידו שומרים על הגיא, ויחדלו המים גם מן המוצא ההוא[clxvi].  אז החל העם להתעטף בצמא, והאויב הוסיף אונים וירב עצמה, וירם מגדליו מעל לחומת העיר, ויור משם על הנצורים בחצים ובאבנים ובכל כלי משחית.  ויתחזקו גם המה ויוסיפו להרים את החומה עוד עשרים אמות לגֹבה.  ואספסינוס הקריב את הכרים ואילי הברזל, לנגח את החומה ולפרוץ בה פרץ רב.  אבל כמעט החלו להבקיע ולעלות בסערה דרך הפרץ אל העיר, והנה נשפך עליהם שמן רותח אשר בער בם כנחל גפרית, גם הָשלך לרגליהם קש וחשש מבֻשל במים, ותהי להם דרכם בחלקלקות, בה כשלו נפלו יחד, והנצורים שלחו בם את כל מגפותיהם וירבו חלליהם מאד, ואחר שבו וירפאו את שבר החומה וישגבו בה כבתחלה.

אמנם היה מספר גבורי יודפת הלוך וחסור, כי נפל מהם רב וגם עיפה נפשם בצמא ומרוב עבודה, עד כי רבים מהם לא עצרו עוד כח לעמוד על רגליהם, בעוד אשר האויב הלך ורב, כי התלקטו אליו רבים מעמי הנכר אויבי עמנו וחפצי רעתו.  בכל זאת התחזקו הנצורים ויחגרו שארית כחם לעמוד מפני הצַר הצָר עליהם.

ארבעים וארבעה יום ארכו ימי המצור ועוד לא ראו הרומאים קץ לעמלם, ונפש כלם קצרה וכמעט רפו ידיהם ויאמרו נואש.  והנה נפל אליהם איש יהודי מיושבי העיר, ויבוא לפני אספסינוס ויגל את אזנו, כי באשמורה השלישית בלילה ינוחו הנצורים העיפים והיגעים, בדעתם כי גם הרומאים יישנו אז שנתם, ולכן אין טוב לו כי אם לעלות עליהם לעת ההיא בפתע פתאם.  וישמע אספסינוס לעצת הבוגד ויעש כן.  ויהי באשמורה האחרונה בלילה, ויַקרב את חילו אל החומה בלאט, וטיטוס עלה עם מבחר גבורי החיל על החומה[clxvii], וימיתו את השומרים הנרדמים ויעלו העירה בטח וכל חיל הרומאים אחריהם, ועד אשר מצאו אנשי העיר את ידיהם, נפלו חלל בחרב האויב, ורבים מהם שלחו יד בנפשם – והרומאים לקחו נקמתם גם מהחולים הרבים המתעלפים בצמא, ויהרגו וירצחו ביום ההוא את כל הנופלים בידם, מבלי תת לאיש חנינה.  ואחר כן תפשו את שאריתם בכל המחבואים והמנהרות והתהלוכות אשר מתחת לארץ;  אלה הכריעו לטבח ואלה לקחו בשבי.  ויהי מספר החללים וההרוגים ארבעים אלף איש, והשבויים והשבויות עשתי עשר אלף נפש.  ואספסינוס צורה לערות את החומה עד היסוד בה ולנתוץ את כל בתי העיר ולהשבית כל זכר לה.

ככלות הרעה לגבורי אחינו ביודפת, התחמק יוסיפוס מבין אנשי המלחמה, וירד אל בור עמוק אשר בירכתי מערה נסתרה, ויתחבא שם.  אל המערה ההיא התלקטו פליטים שרידי חרב עד ארבעים איש, ויהיו שם שני ימים.  ביום השלישי נגלה מסתרם להרומאים, וידעו כי גם יוסיפוס מתחבא אתם.  וישלח אספסינוס שרים מאת פניו להביא את יוסיפוס אליו.  ויקפוץ יוסיפוס לעלות; אבל חבריו מרי הנפש המסתתרים אתו סבוהו גם סבבוהו, וידרשו ממנו למות אִתם מות ישרים כראוי לגבורי ישראל, ואם לא, אזי ימיתוהו מות נבל, כמשפט לבוגד בעמו.  לשוא הכביר הנקלה הזה עליהם במלים, וידבר נשגבות על האדם ונפשו, על תעודתו בחלד ועל גמולו ונחלתו במרומים – כי לא שעו אל חלומותיו ואל דבריו, ויחרפוהו וישביעוהו כלמות ויאמרו לטרוף נפשו באפם.  ובראותו כי כל אמריו ללא הועיל, חבל מזמה להוליכם שולל, ויתהפך בתחבֻּלותיו כשומע להם לבחר מות מחיים;  אך תחת שלוח איש יד בנפשו יעץ אותם להפיל ביניהם גורלות, ואשר יפול עליו הגורל ראשונה, יומת מידי האיש אשר יעלה עליו הגורל אחריו, וכן יעשו עד תֹּם כלם למות, והאחרון אשר ישאר לבדו יפול על חרבו וימות ככל אחיו.  והאנשים הישרים והתמימים ההם האמינו בו גם אז, וישמעו לעצתו, ויהי הוא המטיל את הגורל ביניהם, ואיש איש הושיט את צוארו בנפש חפצה ויפול לפי חרב רעהו.  וכן שִֹכּל יוסיפוס את ידיו עד כי היה הוא האחרון, ולא נשאר עמו בלתי אם איש אחד – ואותו פתּה על נקלה לעלות עמו מן הבור ולפול אל האויב.  ויוסיפוס התפאר לפני הרומאים אשר כן עשה[clxviii], אך כסה הדברים ברוב חלומות וחזיונות ולהג הרבה.  ובבואו לפני אספסינוס שם נפשו לנביא אֵל ויחש עתידות לו.  ואספסינוס קרבהו כמו נגיד ויתן לו מחלצות ומתנות יקרות.  ויהי יוסיפוס יועצו ואיש סודו מן הוא והלאה.

 

___________________

כקץ אשר בא על יודפת ראשית גבורתנו היה גם ליתר מבצרינו בגליל ובעבר הירדן צפונה.  כי אמנם לכח אמצו הרומאים ממנו, בהיות להם אנשי חיל רגלים ורוכבים, חמושים בכלי קרב שונים לפי מקומם ומועדם;  כלם יחד למודי מלחמה מנעוריהם ושומעים ומקשיבים לקול שריהם ומושליהם, בעוד אשר אחינו, אנשי שדה ומקנה, לא למדו מלחמה, ולהם נשק מכל הבא בידם.  אכן הגבירו המה בחם לבם וחרף נפשם ותחבֻּלות חכמתם תבונתם, אבל חסרה להם המשמעת, גם אבדה האמונה בקציניהם העומדים בראשם.  אף אמנם רבו בתוכנו כל בוגדי בגד – והם שהיו בעוכרינו ויחישו אחריתנו כיום הזה!  מעיר יפיע, הקרובה ליודפת והבצורה והחזקה כמוה, יצאו גבורי החיל בהמון רבה להלחם עם האויב הבא עליהם, וכאשר נגפו לפניו וישובו אחור, סגרו אחיהם את השער בעדם, מיראתם פן יבוא גם האויב אחריהם, וכן נפלו כלם חללים לפני שער העיר בין החומותים.  ואחר כן השתער האויב על החומה ויבקיענה אליו ויפרץ העירה וישת קציר לכל יתר תושביה[clxix].  – גם הטבע קם לאויב להם להכרית את שאריתם: בעיר יפו אשר על חוף הים התיכון התחזקו אחינו, ומשם שטו באניות על פני הים ויארבו לאניות הרומאים הנושאות בר ומזון ממצרים לקיסריה.  וחיל אספסינוס עלה על יפו ויורד עז מבטחה, ואנשי העיר החישו מפלט להם באניותיהם.  והנה התנשאה רוח סערה ותך בים גלים.  רוב האניות נֻפצו על שִני סלע ויושביהן ירדו תהומה, ואשר נשאו אל שפת הים בחרו לשלוח יד בנפשם מנפול בידי האויבים האורבים להם על החוף.  – העיר טבריה בקשה שלום רומה, ואחינו הקנאים אשר בה עזבוה בחמתם ויבואו אל אחיהם אשר בעיר טריכיה הבצורה, היושבת על ים כנרת, ובקרוב האויב אל העיר הרבו חלליו בהלחמם בו מעל החומה ומאניותיהם אשר על הים.  והנה פרץ ריב בעיר – כי רבים מעשיריה חפצו לעשות שלום כאחיהם בטבריה – ובהֵחלק לבב העם גבר האויב, מבחר גבורינו נפלו חלל ויתרם השליכו נשקם מידם ויבקשו חסד.  ואספסינוס הבטיח אותם לתת להם את שאלתם, אם יֵצאו את העיר וילכו אל אשר יצַום.  המה יצאו, ואנשי חיל רומה נצבו עליהם מזה ומזה, ויורו להם דרכם במסלה העולה לטבריה.  שם אֻספו אספה על מקום אחד, ועד מהרה בא אספסינוס אחריהם[clxx], ובפקודתו נפלו אנשי חילו על הזקנים והחלשים וימיתו אלף ומאתים איש.  מהבחורים נאסרו ששת אלפים איש ונשלחו לעבודת פרך בארץ יון, ושלשים אלף וחמש מאות איש נמכרו לעבדי עולם.  ואת יתר העם נתן אספסינוס לאגריפס המלך, לעשות להם כטוב בעיניו – כי היה חבל הארץ ההוא מקום ממשלתו.  ואגריפס מצא לטוב לו, להראות כי גם לבו רחוק מחמלה – וימכור גם אותם לעבדים ושפחות בארצות הגוים.  וכן עשה גם לכל היהודים יושבי מדינות ממשלתו, בעיר חיפה וגדרה וכל חבל ארגב והגולן אשר מעבר המזרחי לירדן צפונה[clxxi].

___________________

שנה אחת עוד לא עברה מאז מרדו אחינו ברומה, וכל ארץ הגליל ועבר הירדן צפונה נכבשה לפני האויב ותהי לשממה, מהפכת זרים, חוץ מערים אחדות אשר בקשו שלום הרומאים מבראשונה – לא נשארו בלתי אם מבצרי הר תבור, גוש-חלב וגמלא.

 

__________________

מבצר הר תבור כבש פלקידוס בערמה.  כי כהתעטף העם בצמא, באפס מים לשתות, נתנו הנצורים את לבם להתנפל על הצרים ולהדוף אותם מפניהם.  ופלקידוס התראה כמו נגף לפניהם ויסג לאחור עד רדת הרודפים אחריו אל העמק, ואז הפך פניו אליהם, וגדודי פרשיו שות שתו ההרה ויסגרו עליהם הדרך, אז כבדה המלחמה על אחינו, כי היתה להם מפנים ומאחור – רבים מהם הֻצעו חללים, נפלו כגבורים על מרומי שדה, והנותרים מהם, בראותם כי אבדה תוחלת אונם, הבקיעו להם דרך וינוסו מן המקום ההוא ויחישו מפלט להם ירושלימה.

גוש-חלב נכבשה לאחרונה ובאפס יד.  היא היתה עיר קטנה בקצה גבול הצפון, ויושביה כלם עשירים בעלי שדות וכרמים לרוב מאד.  ויוחנן בן לוי הערה לשוא כחו ולבבו לצקת עליהם מרוחו, ורק מיראתם אותו ואת החיל אשר עשה לו מקנאי אחינו, נאותו לו לבצר את העיר ולהקיפה חומה.  ותהי גוש-חלב מקום המוּעדה לרֻבי אחינו המתנדבים בעם.  ויוחנן למדם קשת ויתן להם נשק ויעש להם צדה וישלחם אל הערים הבצורות, אשר להן לטשו הרומאים עיניהם ראשונה.  וכן נשלחתי גם אני עם אחזת מרעי, אנשים כלבבי, לעיר גמלא – כי כלתה נפשי להלחם לימין יוסף, אֲבי צפורה אהובת לבבי ומחמד עיני, לשמוח אתם ביום ישועה או לערות נפשי עמם יחדו ברעה אשר תמצא את עמנו.  ויהי בעלות טיטוס בחיל גדול על גוש-חלב, ובשמעו שֵמע יוחנן גדול העצה ורב העליליה, ויחש עתידות לו כי פה תכבד המלחמה על חילו העיף והיגע מהמלחמות הרבות שהיו להם עד כה.  וימלך עליו לבו לנסות דבר אל יוחנן ולקרוא אליו לשלום, אם יכנע מפניו בלי כֹבד מלחמה.  ותושבי העיר כשמעם את הדבר הזה, ויאיצו ביוחנן לדבר שלום אל האויב, ולהסגיר את העיר בידו.  ויוחנן ראה כי אין מבטח ביושבי עירו, וידרוש מעם טיטוס לתת לו זמן עד יום מחר ואז ישיבהו דבר.  ויאוֹת לו טיטוס ויעמוד עם חילו על מקומו ולא אץ לקרבה אל העיר יום תמים. בלילה ההוא יצא יוחנן את העיר בלאט, ועמו כל אנשי צבאו אשר היו כלבבו, ויעבור אתם במסלה עד הגיעם מאחרי חיל  האויב ויחישו פעמיהם בדרך ההולך ירושלימה.  ויהי ממחרת, ויצאו אנשי העיר לקראת טיטוס בפתחם לפניו את שעריה לרוָחה.  אז ראה טיטוס כי רמהו יוחנן מרמת ערומים, ויצו את רוכביו לרדוף אחריו, אך הם כבר אֵחרו המועד רק את הנחשלים, אשר פגרו מלכת, אותם תפשו ויגירום על ידי חרב.  ויוחנן ואנשיו עברו שלום ויגיעו ירושלימה.

____________________

מכל מלחמות הגליל הכי כבדה על הרומאים מלחמתם בעיר גמלא, ורבות רותה האדמה מדם חלליהם עד אשר גברו על אחינו ויורידו עז מבטחם.

העיר גמלא היתה ממול העיר טרכיה לעבר ים כנרת מזרחה, בנויה על צלע הר גבוה ותלול, אשר סביביו עמקים ותהום רבה.  ועל פי יוסף אלופם הקימו תושביה עוד חומה בצורה ומגדלים מסביב לה.  ובהיותם בטוחים במבצר מעוזם ובמצודת סלעים משגבם, לא שקדו להרבות להם אנשי מלחמה די עמוֹד למשמר על כל סביביה.  לעמת זאת פתחו שעריהם להמון הפליטים החלשים אשר נמלטו אליהם מפני חרב.  זה כמה צר אגריפס על העיר הזאת, הנחשבת בחלקו, ולא יכל לה.  והנה קרב[clxxii] אליה אספסינוס עם חילו הרב.  אשר העבידהו עבודה גדולה לחפור בהרים, למלא העמקים ולסול לו מסלות אל חומת העיר.   רבים חללים הפלנו מהם בעבודתם זו, והם לא נסוגו אחור עד בצעם מעשיהם ועד שפכם סוללותיהם.  בעלות רוב חילם עליהן לא מצאנו עוד מעמד מפני המורים בחצים ובאבני קלע ובכל כלי משחית אשר ירו להפיצנו.  ואז הגישו את הכרים ואילי הברזל לנגח את החומה, ויפרצו בה פרץ רחב, ויהרסו לבוא העירה.  פעמים אחדות התנפלנו עליהם ברב כח ונהדפם מפנינו ביד חזקה.  לאחרונה התגברו עלינו ברב חילם ויהינו לעלות אל מרומי העיר שם היתה מבוכתם – כי נלוו עלינו יתר אנשינו ויחדו אזרנו חיל ונשתער בחמה שפוכה על האויבים העולים אחרינו.  גם הנשים והבתולות חגרו חמות ותשלכנה אבנים וקורות על ראשיהם, עד כי נלחצו לרדת בדרך עלו.  אבל צבאותיהם הבאים מאחריהם חסמו עליהם את הדרך, ובראותם כי אבד מנוס מהם העפילו לעלות על גגות הבתים אשר במורד ההר.  והנה נפלו הגגות תחתיהם מכֹּבד משאם, וגם הבתים נהרסו ויתגלגלו אתם יחד על הבתים התחתים ויהיו להרס גם המה ויהי מספר ההרוגים והפצועים והנחנקים בעבי האבק רב מאד.  ואנחנו הוספנו אמץ, בראותנו בזה אצבע אלהים, ותורה נוראות ימיננו ונשלך כמעט את כל העיר התחתית אחריהם, ונרבה חלליהם לאין מספר, ומכל החיל אשר פרץ העירה שבו רק מתי מעט אל המחנה כל עוד נפשם בם.

יקר היה היום ההוא[clxxiii] בתשועה הגדולה אשר היתה לנו, ועליצותנו גדלה לעת הערב, ככלותנו לסתום את פרץ החומה באבני ההרס אשר צברנו שם למכביר.  ובכל העבודה אשר עבדנו ביום ההוא לא יגענו ולא יעפנו ולא בקשנו לנו מנוחה.  שפתינו לא נלאו לספר תהלות ה' וישועתו בקהל רב, והנשים והבתולות פצחו רנה ותצהלנה קולן בשירי עז וגבורה ותפארת, ובראשון ­ רעתי תמתי, צפורה בת יוסף.  ואנכי אשר לא שמעתי הוד קולה זה עשרה ירחים, מיום חתונת אלעזר בן שמעון בירושלים, שבעתי שובע שמחות, בשמעי אותה מנצחת בנגינותיה ובראותי אותה עליזה וצוהלת בין רעותיה, המזמרות שירי הלולים לאביה ולי.  על הגבורות אשר פעלנו בעזר אלהי ישענו.  – הנאוה והמעֻנגה!  זה ימים ושבועות לא תדע מנוח ובביתה לא ישכנו רגליה;  כל עתותיה פונות בדאגתה לאחרים ונפשה לא תחַיה.  ומה רבו מעשיה, ה', ועלילותיה מה עצמו!  כאביה גבור עַמו מופת היא לבנות גילה, לעשות גדולות עד אין חקר: לבקר חולים, לחבש פצועים, לנחם אבלים ולכלכל יתומים ואלמנות, להושיע את דכאי רוח ולהביא אֹכל ומים להנלחמים על החומה ולחזק לבבם ולעודד רוחם בשם אלהי מעזנו!  כמוה כן גם אסתר, אחותה הצעירה, נערה בת ארבע עשרה שנה, מפליאה לעשות בנפש ברכה ולב נדבה.  ומה גדול יהיה כבוד הבית הזה בעמנו – חשבתי עם לבבי – אם ישוב ירחמנו אלהי עושנו ויקרב קץ ישענו!

אבל לא רחם ה' עמו, אך קצנו קרב וישועות בל נעשו ארץ.  ויום הפקודה בא ויאַבד שריד מעיר מעֻזנו.

ולעיר גמלא היו מנהרות ותהלוכות מתחת לארץ, להמלט על ידן על נקלה, אם יבוא צר ואויב בשעריה.  עליהן לא הפקדנו עוד שומרים, כי מעט מאד החיל אשר נשאר אתנו.  ובחיל אגריפס היו אנשים אשר ידעו מוצאן ומובאן – והם הורו דרך להרומאים.  ויהי בלילה[clxxiv], מקץ האשמורה האחרונה, ויבואו אנשי חיל באחת המנהרות הולכת עד המגדל הגדול אשר לחומת העיר צפונה, ובשום נפש בכף הסיעו אבני המסד ממקומן וישובו אל המחנה.   ולאור הבקר החל כל החיל להתאסף על הגבעה הקרובה אשר נכח פני המקום ההוא.  ושומרי החומה נתנו אות, ויבהילו אותנו אל המגדל, להתיצב לקראת האויב הנכון להשתער עליו ביום הזה.  וימהר יוסף ויעל שמה עם מבחר גבוריו, וגם אני עם החיל אשר ברגלי חשתי אחריו.  ויהי בקָרבי אל המקום ההוא והנה נפל המגדל תחתיו ויתפוצץ ברעש גדול לפתע פתאם, וכל האנשים אשר היו בו נהרגו בפעם אחת.  מקול מפלתו רגזה האדמה וכל העיר היתה לחרדת אלהים, וכל אנשי המלחמה העומדים על משמרותם מרחוק נסו נפוצו ממהומת מות אשר היתה בם.

____________________

עד היום לא אדע מה היה לי אז ואיך נשארתי שלם בין המון אַחי אשר רוצצו ונפצו באבני המגדל ההרוס.  כשוב אלי רוחי כמעט, פקחתי עיני ואראה והנה אני שוכב על הככר אשר לפני המגדל, וסביבותי ערמות אבנים וגלי חללים, פרקי עצמים, קרָעי בגד ובשר, שֶפך עפר ודם, וממעל לי קול מר צורח, קול משק עורבים ועיט הרים מתעופפים מקצה השמים אל הכֵּרה הגדולה הערוכה להם פה, והנה אחדים מהם נצים ומתרוצצים וקורעים זה מפי זה קֶרב איש, מעי אדם אשר נמצאו להם בין עיי המפּלה.  ואנכי עודני שוכב על מקומי מבלי דעת איפה אני ומה זה היה לי, אם חלום רע מבעתני או בהקיץ תחזינה עיני אף תשמענה אזני כל אלה.  פתאם זכרתי ואחז בשרי פלצות:  זכרתי כי לפנות בֹּקר הבהילונו השומרים להחיש פעמינו אל המגדל הצפוני, וכי עלה יוסף שמה עם חיל צבאו לקדם פני האויב, ואחריו חשתי גם אני – והנה רעש גדול אדיר וחזק מקול מפלת המגדל תחתיו.  עתה ידעתי, אוי, מה היה לנו!  שם נגעל מגן גבורינו, שם קֻברו עצמות יוסף וכל אשר אתו, ופה נהרגו כל האנשים אשר לרגלי – ולמה זה דומיה בעיר ושקט על כל מקראיה?  אין זאת כי אם דומית מות, ושלות השקט היה לה – כי כל קהלה כלם חללים, וכל המונה – סביבותיו קברותיו.  הרומאים כבר עשו מעשיהם, טבחו טבחם, מסכו יינם, שתו לרויה מדם חללינו, כלה עשו את יושבי העיר הזאת כאת כל אחינו ואחיותינו הנופלים בידיהם – ומה אחרית צפורה מחמד עיני ואסתר מחמל נפשי? אוי לי, כי עיפה גם נפשן להורגים!

הואלתי לקום ממקומי ולהרים פעמי למשוּאות העיר, אבל רגלי כמו בסד הושמו ויצורי כצל כלם.  ברגע הזה הקשיבו אזני קול שעטת פרסות סוסים, ואחריו קול רוכביהם המדברים יחדו.

נשאתי את עיני – וֹשַמה החזיקתני!  כי ראיתי את פיליפוס, שר הרוכבים אשר לאגריפס, רוכב על סוסו, ואחריו אחדים מאנשי חילו נוהגים בגמל ותומכים בידיהם מזה ומזה בשתי נערות היושבות על דבשתו, וכקָרבם אל המקום ההוא, וכעברם על פני המגדל ההרוס, ספקו שתי הנערות כפיהן ותשאנה קולן בבכי תמרורים.

"השקטנה בנותי ותנינה דמי לכן! – קרא פיליפוס אליהן בחמלה רבה – כי הנה החרבות האלו הצבורות על עצמות יוסף אביכן, מצבת כבוד הן לו, הנותנת תפארת ועז לשמו, וטוב לו מותו תחתיהן ממוּת ארבעת אלפי אחיו בחרב אויב או חמשת אלפי אחיו אשר שלחו יד בנפשם בהתנפלם מראש צורים אל תהום רבה.  ודענה וראינה כי רק אתן הנותרות לחיים מכל אחיותיכן ובנות גילכן אשר הגירו הרומאים על ידי חרב ומכל הילדים והילדות אשר נפּצו אל הסלע"[clxxv].

את הדברים האלה דבר פיליפוס עברית, לבל ישמעום הסורים אנשי חילו, אשר עמדו מלכת, בראותם את פקידם הרוכב לפניהם עומד על מקומו.

"אללי לי! – קראה צפורה ביללה – כי עוד נפש אחת יקרה מצאה לה פה קברה, ובה נקשרה נפשי כבנפש אבי היקרה לי מנפשי.  מי יתן מותי במקום זה נהרגו שניהם גם יחד!  כי מה חֵפץ לי עוד בחיים, באין עמי אבי עטרת ראשי, באין עמי  שמעון אהוּב לבבי. אויה לי!  כי כל חמֻדותי נשא היום הזה אתו וכמוהו לא ישובו אלי עוד.  אבי איננו, שמעון איננו, גם נחלתנו נהפכה לזרים וכל קרובי ומיודעי שכני וגרי עירי יחד ספו תמו מן בלהות – ואני אנה אני באה!".

לדברים האלה לא יכלתי להתאפק.  נפשי יצאה בדברה, ואתאמץ לקום ממקומי, אך לא יכלתי מלט משא הרוגי אַחי הצבורים עלי תחת אבני המגדל אשר נפלו עליהם ימיתום.  ואנשי החיל ראו את תנועתי ויקפצו אלי יחדיו, וצפורה התבוננה אל מקומי ופתאם השמיעה נאקת חלל ותתעלף.

בין כה וכה הוּצאתי מתחת הגל והוּבאתי לפני פיליפוס.  ואנכי לא יכלתי עמוֹד על רגלי, כי יבשו כמעט מן המשא הכבד אשר העיק תחתיהן כל העת ההיא, וכל עצמותי דֻכאו וכמו התפרקו במהפכה הנוראה אשר הפך עלינו אלהים באפו.  ובשאלו את פי מי אני ומה אני, לא עצרתי כוח לענות ואֵאנק דֹם.  אך אסתר הנעימה הגידה לו פשר דבר בבכי ותחנונים, וצפרה גם היא התעוררה מעט מעט מעלוף נפשה, והיגון והשמחה והאבל והנחמה יחד נגלו על פניה החורים, בהתרפקה עלי בהמון רגשותיה כי התגברו.

ופני פיליפוס זעפו מאד.  בקרבו קם שאון מרגשות ש----[clxxvi] אשר סערו להפיצהו.  לאחרונה התגבר למשול ברוחו, וחובתו בעבודתו גברה על מדת חמלתו, ויקרא לאנשי חילו סורית לאמר:

"אסרו את האיש הזה והוליכוהו אחרינו, הרחק מן הנערות האלו, עד בואנו קיסריה, והעמדנוהו למשפט אגריפס מלכנו.  זכרו ואל תשכחו כי בן מות האיש הזה, ואתם תערבו לנו את נפשו, אם המלט ימלט מידכם!".

בדברים האלה הפנה שכמו וידפוק את סוסו וירכב לפנינו.  ואנשי החיל עשו כדברו, וירכיבוני ויאסרוני אל אחד סוסיהם, ויוליכוני הרחק כמטחוי קשת מאחרי צפורה ואסתר, מבלי שעוֹת אל שועתן ואל קול תחנוניהן, וכן עברנו בדרך שני ימים על פני ים כנרת והר תבור ועמק יזרעאל:  עברנו על פני ערים וכפרים הרבה אשר היו לֹשַמה, ועל פני שדי חמד וכרמים אשר נהפכו ויהיו כמדבר, עד בואנו אל קיסריה. שם נתנוני במשמר עד אשר יפוֹרש מה יֵעשה לי.

_________________

ביום השלישי לשבתי במשמר נפתחה הדלת לעת הערב, ונער אחד לבוש כסריסי המלך אגריפס בא אל חדר כלאי.  התבוננתי אליו – והנה היא אסתר, אחות צפורה ידידות נפשי!

פניה שֻנו מאד.  אֶבלה ויגונה בימים האחרונים האלה החליפוה כליל, כמו הוסיפו ימים על ימיה.  הילדה התמה והעליזה היתה לעלמה נבונה ורבת מחשבות.  ובקָרבה אלי שמה ידה למו פיה להשתיקני, ואחר כן פתחה שפתיה עמי ותאמר בלאט:

"הנני באה אליך במלאכוּת צפורה: מחר תעמוד למשפט לפני אגריפס.  ועתה חַפּשה נא בגדיך, אולי יש עמך כתבים ואגרות, הוציאם נא אלי והפקידם על ידי, ולא יהיו בך לעֵדה על מוצאך מירושלים ועלילותיך בגליל, ולא תמָסר בידי הרומאים אשר לא ידעו רחם".

"כדבריך הראשונים אעשה – השיבותי – והנני נכון לתת לך את כל אשר אתי.  אך דעי לך כי בהחקר דיני לא אתכחש, וכי ישאלוני על דבר מוצאי לא אכסה דבר, כי רק אמת יהגה חכי ויעבור עלי מה!".

בדברי זאת הריקותי את בגדי ואתן הכל על ידה, והיא מהרה ותסתיר הכל בחיקה.

"עוד דבר לי אליך בשם צפורה – הוסיפה אמריה לי – הן יוסיפוס בן מתתיהו נמצא כעת בקיסריה בהיכל אגריפס ואספסינוס אנשי חסדו, והוא מתנחם להשיב לב צפורה עליו, ואל נכון ישלח מלאכיו אליך להטות לבך לדבר רע, לחשוב על אחותי תועה – לכן אל תאמין להם בדבר צפורה, כי אמנם שומרת היא אמונתה לך וכל ימי צבאה לא תחדל מאהבתך.  אך אם תראה ונוכחת כי בידך להציל נפשך תמורתה, – תיקר נא נפשך בעיניך ובחרת כחיים – והיתה זאת נחמתה.  כי הלא דרוש הנך לעמנו ורב ישועות בכח איש כמוך לארצנו ולעיר קדשנו – ואנחנו כאשר אבדנו אבָדנו!".

המילים האחרונות נעתקו מפיה, כי רבו אנחותיה וברב כח התאפקה מתת בבכי קולה.  ולי היו המלים כרעמים אדירים אשר הלמוני ברב כח וישיבוני עד דכא.  הן הגליל חרב בעון יוסיפוס – הגה לבי נכאים – והוא יושב לבטח בקיסריה ופורש שחת רשתו על בת העם אשר מידו נגזר!  וצפורה הנעימה והאמללה הנה היא אחוזה כצפור בפח, ומה אמֻלה לבתה, ומה גדלה אמונתה וחסדה עמי!

"יודע אני נפש צפורה – השיבותי אמרי לה בלב רגש – ומי יתן וידעה כה גם אותי! נכון אני בכל עת לתת נפשי כָפרה, אבל לא לראות חיים בלעדיה! וגם בזאת תשגה מאד, בחשבה כי עוד אסכון בחיים לעמי וארצי.  אות הוא כי לא תדע משפט אויבינו – כי אם ישפטוני הרומאים, אזי יענוני עד מות ויוקיעוני כעבד נפשע, ואם בידי אגריפס אשפט, ומכרני ממכרת עבד, היתה מנת חבלי עבדוּת עולם המה ממות".

"אל נא תשתוחח עליך נפשך! – נחמתני אסתר בנדבות פיה – כי לא אפסה כל תקוה.  לא על חנם חרדה צפּורה עלי את החרדה הזאת, לקחת ממך את הכתבים והאגרות אשר אתך.  ולא על נקלה עלתה בידה להטות לבב שילה הבבלי, עבד אגריפּס וקרוב לפיליפוס דודנו, עד אשר נאות לה להחליף שמלותי ולהעבירנו שלום אליך.  אין זאת כי אם יש תקוה ודבר לאט עמה.  גם זאת צותני להגיד לך, כי עוד ראה תראך עין בעין, ופה אל פה תדבר בך.  אך יהי נא זה סוד כמוס עמך, אל יעבור על דל שפתיך!"

בדברים האלה חבקתני באהבת אחות נאמנה, וגם אני נשקתיה נשיקות אחוה, ואברך את צפורה על פיה, ותברכני גם היא ותלך.

 

_________________

שילה הבבלי! – –  חשבתי עם לבבי בעלות השם הזה על זכרונו – הלא זה הוא הגבור אשר נספח עלינו בצאת פיליפוס גדודו מעיר קדשנו!  הגם זה בגד בנוּ בגבור עלינו יד האויב בגליל?  ואיככה איפוא שב וישת ידו עם צפורה ואסתר למרות עיני אגריפס אדוניו?

עודני הוגה באיש הזה ומיגע נפשי למצוא חידתו, והנה נפתחה הדלת ושילה נצב לנגד עיני!

"השמר והשקט, אדוני, אל תירא מִפָנַי! – אמר אלי בלאט – כי לך אני ולא לצריך, והנני בא להזהירך מפני שולחי הפורשים רשת לרגליך".

"ומה האות כי לא להונותני הנך בא מטעם שולחיך?" – אמרתי, בבחני אותו בעפעפי.

"זה לך האות: כי נמצאתי לצפורה אהובתך, ואשים נפשי בכפי ואעזור על ידה להביא אליך את אסתר אחותה".

"אבל מה מעשיך בקיסריה?  ואיך שבת לעבוד בצבא אגריפס, כאשר תעיד בך חליצותך אשר עליך?"

"על פי חברך וידידך, אליעזר בן שמעון, באתי הנה, להתחקות על מעשי אויבינו ולדעת את אשר הם חושבים לעשות לעיר קדשנו".

"ואיך האמינו אויבינו אלה לך, אחרי עזבך אותם זה כשנה תמימה?  ואיך לא יראת פן יתפשוך כבוגד ויעשו בך שפטים על צאתך בצבאותינו?"

"ומי יגיד להם זאת?  הן מגדוד פיליפוס לא נשאר אף איש אחד בירושלים חוץ ממני, והנשארים מחיל קסטיוס עומדים הם באנטוכיה הרחוקה.  רק אחד הכירני פה, הוא יוסיפוס בן מתתיהו, אשר היה אז בירושלים בהיות ידנו בערף אויבינו, והוא לא יאשימני על ככה – כי גם הוא לא יצא בראשונה למלחמה על הרומאים, ונקל לי להאמין כי כמהו נהפכתי גם אני ואהיה לאיש אחר.  גם לא ישאהו לבו לעשות לי רעה – פן יחר הדבר בעיני פיליפוס קרובי ושארי.  ולו מה יקרה אהבת פיליפוס!  כי על ידו יקוה להטות אליו לבב הנערה אשר אליה הוא נושא את נפשו.  ובכל זאת הנהו מירא אותי, כי אם לא אהיה לו ציר נאמן בכל אשר ישלחני, ילשינני אל אגריפס ויחַיב את ראשי למלך".

ומה היה לאגריפס כי כה ירדפנו באפו?  ומה צבע במלכותו אשר לה ייחל, אם כלה יעשה את העם אשר עליו הוא מתנשא בלבו למלוך?"

"הוא נאחז בחבלי חטאתו, וערמתו הוליכתהו שולל בדרך אשר לא יוכל עוד לשוב ממנה.  בראשונה שמח בלבו על הנצחון שהיה לעמנו במלחמתו עם קסטיוס, ותקותו אמצתהו כי תבחר רומה דרך שלום, תסיר מעלינו נגע נציביה ותשים עלינו מלך מקרב אחינו, והיה הוא לה כהורדוס אבי אבותיו מלפנים.  והנה נודע לו למורת רוחו, כי לב העם נוטה לנָער גם ממשלת בית הורדוס מעליו – ועל כן חשב אגריפס מזמה לגדע את קרניו ולהוביש מבטו בגליל מעֻזו.  ומחשבתו באה, בהבחר יוסיפוס שמה לשר וראש, – כי היה איש מעשהו וכל חפצי השלים.  כבוא אספסינוס עם חילו הגדול עירה עכו, בקש אגריפס לשבת בשלוה על נחלת ממשלתו הקטנה מעבר לירדן עד בוא העת אשר יעמוד כאיש הבינים בין שתי מערכות האויבים וישם פקודתו שלום באחריתם – והנה קפץ עליו רגז הצורים, אשר הביאו דבתו רעה אל אספסינוס, כי גם ירו תכון בסתר עם בני עמו[clxxvii]!  וזאת היא אשר אלצתהו להסתפח עם חילו על מחנה הרומאים ולהתראות לעיניהם כמו נוסף גם הוא על אויבינו.  ואחרי הנקשו בפעל כפי נדחה גם ברעתו – כי אספסינוס הוא איש אשר לבו קשה כאבן;  הוא לא ידבר שלום אל עמנו – כי להשמיד בלבבו וכלה הוא חפץ לעשות לנו, ומיראת אגריפס אותו נהפך גם הוא לאכזר, והנהו מעולל אחריו ומשיב ידו על אחינו כבוצר על סלסלות".

 

"ואיככה נהפך לב בירוניקה לשנוא את עמנו? הלא תמיד נאמנה רוחה עמנו, ובכל קלות דעתה ושובבותה היתה יראת אלהים נגד עיניה וירושלים כחֹתם על לבה"

גם היא נלכדה ברשתה ובשחוּתה נפלה.  בראשונה באה בעצת אחיה לצוד נפש אספסינוס ביפיה, – אבל הזקן הזה האוהב כסף ונשים ידע הפעם להזהר, וכל מתנות אגריפס וחמדות בירוניקה אחותו לא הטוהו מן הדרך אשר התוה לו במלחמה הזאת.  לעמת זה נמצא לה טיטוס בנו אשר יתאַו את יפיה, – ועז פני הגבור הצעיר הזה מצא לו מסלות בלבבה, והנה היא מתרפקת על דודה באהבה רבה, עד כי שכחה למענו את עמה ואת מולדתה.  ובכל זאת שמעתי רבים אומרים לנפשה כי עוד קשורה היא בעמה ואך בצלם תתהלך עם טיטוס למען קחת את לבבו, כי אז תמצא ידה לה להטותו אל אשר תחפוץ.  ומי חכם ויבין את זאת?  הן עקוּב לב האשה מכל, ואָנוּש הוא, מי יֵדענו?"

"ומה מעשי יוסיפוס פה אִתם?"

"הוא שת בחלקות, כדרכו, ובלשון חנף יצליח, וכלם יאמינו בו ויכבדוהו כאיש אשר צדקה עשה.  אספסינוס העמידהו לנביא לפניו[clxxviii], וטיטוס נתנהו ליועץ פלא.  על פני כל שרי החיל יכּבד, ובכל בית אגריפס ובירוניקה נאמן הוא.  כל זאת ראיתי ותצת כאש מחתי וכמעט נשאני לבי להמיתהו בֹשֶלי;  אבל אחרי שובי נחמתי, כי מה בצע בדמו?  הן אלה משועי ירושלים אשר בחרו בו אשמים עוד ממנו.  לכן אמרתי: יחיה הבוגד הזה לפניהם ונשאו הם את עונו".

"ויוסיפוס הוא אשר שלחך אלי עתה לדבר דבר בשמו, האף אין זאת?"

"אמנם שלחני הוא אליך.  אך הדברים אשר שם בפי הם גם מטעם פיליפוס ואגריפס חבריו"

"דבר נא ואשמעה!"

"זה כבר נשא יוסיפוס עיניו אל צפורה בת יוסף, ונפשו חשקה בה מאד.  אך היא זרה מתאותו ותבחר בך תחתיו.  והנה הובאתם יחדו כשבויי חרב עירה קיסריה!  כמעט נודע הדבר ליוסיפוס והנה חשב מזמה ללכדה ברשתו.  בראשונה נסה דבר אליה, בהצדיקו נפשו בעיניה ובספרו לה את כבוד גדלו אשר נשאהו אספסינוס לעיני כל.  ובראותו כי בוז תבוז לו עתה מאז, מלאוּ כליותיו נקלה.  וילך אל אספסינוס ויבקש ממנו לתת לו את השבויה הזאת לאשה, ואחרי אשר כל אשה שבויה נחשבת היא על רכוש רומה, כשלל הנאסף במלחמה, נתן לו אספסינוס את חפצו כתוב בספר וחתום בטבעתו כמשפטם.  ועל פי הספר הזה היתה לו צפורה כשפחה מקנת כספו.  ובכל זאת לא יוכל להתעמר בה ולקחתה לו בחזקה, פן תעלה עליו חמת פיליפוס דודה.  ועל כן נוסדו יחדו לקרב לבבה אליו – על ידך.   וזאת העצה היֻעצה:  הן בן מות אתה, כי מיוצאי ירושלים הנך ובמלחמת  הגליל נתפשת;  אך הסוד הזה עוד לא נגלה להרומאים, ונקל לאגריפס לקרוא לך דרור, אם תאבה להנזר מאהבת צפורה ולהגיד לה בפניה, כי הנה נואשת מעמך וממנה – למען חייך.  אז תנקה משבועתה לך, ונקלות בעיניה גם מיוסיפוס, המאתמר עוד לאוהב עמו ומבקש טובתו, ולא יכבד עוד ממנו וממתי סודו להטות לבבה אליו מעט מעט עד כי תרצהו ותנחם בו אחריך".

"ומה דעתך על זאת?"

"כדעתך דעתי גם אני.  ולוּ גם אלף פעמים ימיתוני לא אעשה שקר בנפשי ולא אגיד בפי את הרחוק מכליותי".

"והלא בשקר כזה הנך מסתתר בהיותך פה עמם!"

"כזאת וכזאת יעשה איש לטובת עמו, והיא תהלתו;  לא כן אם לטובת עצמו ובשרו יעשנה – כי לחרפת עולם תחשב לו".

"תמים דעים הנך עמי, ידידי! – קראתי בחבקי אותו באהבה – ועתה אחת אשאל מעתך אותה אבקש:  הנה אנכי הולך למות כי עצת רשעים רחקה ממני – היה נא תמים לצפורה תמתי כצדקך וכתֻמך עמי!  זכר לה ולאסתר את חסדי יוסף אביהן אשר הערה למות נפשו במלחמת עמנו, והיית להן לאב וליועץ תחתי! "

"בטח בי כי כל אפעל למענן.  וה' אלהינו הבוחר בציון יבחר בך להצילך מרעתך, כי לו הישועה".

"לה' הישועה! – השיבותי גם אני בקול קריאתנו מאז – והוא ישלח גאולה לעמנו.  ואני הנה בידו אפקיד רוחי והטוב בעיניו יעשה".

שילה יצא מאת פני ואנכי נשארתי לבדד, תפוש ברוב שרעפי בקרבי.  לבי הגה בדברים אשר שמעו אזני, ומחשבותי עמקו ביוסיפוס עוכר נפשי ועמי ובאָשם אשר שם שילה את נפש בוחריו בירושלים.  ומה יאמרו אחינו שמה בהגיע להם השמועה על דבר הבגד אשר בגד יוסיפוס בנו, בנפלו אל אויבינו?  אם כמחשבות שילה מחשבותיהם המה, אז רע ומר יהיה לבוחרים ההם ולנו – בהפגיע קנאינו בהם את עונו;  אז תהיה יד איש ברעהו, ודמים לרוב ישפכו ברחובות עיר קדשנו.  ואם כל זאת תבואתם בקרוב עליהם אויב לאכול את בשרם, אז מי יודע מה ילד יום!

המחשבות האלה הוגו נפשי מאד עד כי בגללן לא זכרתי אחריתי, וגם גורל צפורה לא עלה אז על לבבי – כי במה נחשבנו אני וצפורה גם יחד, בהיות רעה גדולה כזאת נשקפת על עמנו ועל עיר קדשנו?

 

_________________

כן עבר עלי הלילה אשר חשבתיהו אחרון לימי חיי, ואתהפך בדאגה על משכבי עד אור הבקר.  אז נרדמתי כרפות רוחי ואישן שנת נדודים.

כנכון היום העירוני השומרים משנתי ויעמידוני על רגלי ויחפשו את בגדי, אך לא מצאו מאומה.  ואחר כן אסרוני בנחשתים וימסרוני לאנשי צבא מחיל אגריפס, אשר כתרוני וינהגוני אל מקום המשפט.

מר הלכתי בחמת רוחי ובלי חמדה הבטתי אל העיר קיסריה, זו "בת אדום", אשר הקים הורדוס המלך לצרה לירושלים עיר הקדש[clxxix].  ראיתי את רחובותיה הישרות והרחבות, אשר תוצאות כלן היָמה, אל חוף סבסתה הנפלא בהדרו.  ראיתי את בתיה והיכליה ומקדשיה ותיאטרותיה, אשר אבניהם אבני שיש לבנות כשלג לבנון[clxxx].  והיא מלאה תשואות אדם רב, בההפך עליה חיל גוים, המדברים כלשון עם ועם, חוץ מלשוננו העברית – כי זה כשנה השמידו יושביה את כל אחינו מקרבם. ראיתי את מצבות האלילים הנמצאות בה למכביר.  אלילי צור וארם, יון ורומה – ואזכיר עון מיסדה ובונה, זה הורדוס האדומי, "העבד – המלך", אשר הרבה המכשולים האלה בקרב ארצנו, בעשותו חנף לכל עמי הארצות.

על ראש הגבעה אשר אל מול פני החוף בנה לו הורדוס היכל תפארה כמקדש מלך, ולפניו שתי מצבות אבן.  האחת היא צלם דמות אגוסטוס הקיסר, והשנית סמל דמות רומה מעֻזו[clxxxi].  ההיכל הזה היה אחר כן מושב לנציבי רומה אשר משלו בארצנו.  עתה היה מעון לכל מיֻדעינו ומקֹראינו:  בקומה האחת יגורו אספסינוס וטיטוס, בשנית אגריפס ובירוניקה, ובעליות העליונות – פיליפוס עם שתי בנות אחותו, ויוסיפוס וכל שרי החילים רואי פני אספסינוס ואגריפס.  מאחרי ההיכל רחוב גדולה המלאה לה קסתראות –  מעונות ערוכות בכל ושמורות לאנשי הצבא העומדים שם למשמר.

אל אחד חדרי ההיכל ההוא, בקומה השנית, הביאוני אנשי החיל ויעמדו עלי בחרבות שלופות.  ואנכי לא עצרתי כח לעמוד על רגלי, כי זה חמשה ימים לא בא אֹכל אל פי זולת מעט הלחם היבש אשר אכלתי ברגזה ובשממון.  אך בשמעי קול צעדי אנשים הולכים וקרבים, אספתי שארית כחי ואתחזק ואעמוד על עמדי.

ואגריפס בא החדרה וישב בראש השלחן, ואחריו פיליפוס, יוסיפוס, ויועץ וסופר ומזכיר.  הסופר שם על השלחן גליונות וספרים וקסת סופרים, ואז צוה אגריפס לאנשי החיל לצאת ולעמוד במסדרונה.  ואחר צאתם פנה אלי וישאלני לשמי ומולדתי.

"שמי שמעון בן יאיר לבית הלל, מיושבי ירושלים".

"ומה היו מעשיך בשנה האחרונה?"

"נמניתי בן הקנאים אשר נלחמו בשם האלהים אל אויבי ארצם גם יכלו להם" – עניתי במנוחה.

לדברים האלה רגז אגריפס ועיניו מלאו זעם.  אך התאמץ למשול ברוחו, וישב וישאלני:

"ומה היה חפצך בגליל?".

"חפצי לא צלח בידי כאשר עיניך רואות.  במפלת גמלא נתפשתי והובאתי הנה".

"הנה פיך ענה בך כי מפריצי ירושלים אתה ובמורדים הנך, ולא למשפטי איפא תעמוד כי אם למשפט הרומאים, אשר ייסרוך קשה ויענו עד מות נפשך".

"בידכם הנני וכחפצכם עשו בי!  אם תשפטני אתה או הרומאים – אחת היא לי".

אז רזם אגריפס לפיליפוס, ויקם פיליפוס ממקומו ויפן אלי וישנה לי את הדברים אשר גלה לי שילה הבבלי ביום אתמול.  ואנכי השיבותי פניו ריקם.

"הלא הגדתי לכם כי מקנאי ירושלים אני אשר לא ייראו מות – קראתי – הסגירוני איפוא אל הרומאים, ועשו הם בי כטוב בעיניהם, והאלהים עוד יתן נקמות לנו וכגמולם יוֹּשב לכל אויבינו!"

אז נגש פיליפוס אלי ויחל את פני לחמול על בת אחותו, אם באמת ובלב תמים אאהבנה, כי מה בצע בהתאבלה על מותי כל ימיה?  הלא טוב כי ארשע בעיניה רגע אחד למען יעמוד רֶוח והצלה לשנינו.

אמריו אלה העתיר אלי בהשפילו קולו כאֹב מארץ.  ואנכי השיבותי בהרימי קולי ואקרא ואומר:

"רב לך, אל תוסף דבר!  אנכי לא אתכחש לעמי, גם לא אפיר בריתי עם צפורה כל עוד נשמתי בי.  אך טוּבה בידה ונקיה תהיה משבועתה לי, אם לבה לא נכון עמי ותבחר באיש אחר תחתי".

"לבה נכון עמך ובאיש אחר לא תבחר תחתיך, ואף כי באיש אשר כצר נחשב לה!" – השמיע צפורה קולה בבואה פתאם אל החדר.

ברגע הזה נפתחה דלת אחרת, ובירוניקה באה גם היא החדרה.

דברי צפורה היו כמשפט חרוץ לבירוניקה – כי היא הלא נקלה מזאת, באהבתה לאיש הצר, הצורר את עמה בעברת זעם, ואשר רבבות בניו כבר מידו נגזרו.

עיני שתי הנשים נפגשו, ועיני כל פנו אליהן להתבונן בהן.  שתיהן נחמדות למראה ויפות להפליא.  האחת ברה כחמה, עיניה יונים, שערותיה כפז, לבושיה משי ורקמה, פניה מלאים ומפיקים ענג ועדנים – כֻלה טפּוּס בת יפת, אשר במקרה יתראה לעתים בקרב עמנו.  השנית יפה כלבנה, עיניה כעיני היעלה, שערותיה ככנפי עוֹרב, לבושה פשתה כהה קרוע מול לבה, כי מתאבלת היא על אביה.  פנים ארוכים מעט ומפיקים תּם ואמונת אֹמן.  אך רום מצחה וקשתות גבותיה, ארך עפעפיה, גבה אפה היפה וצל-תכלת קל המכהה מעט את עורה הרך והדק –  כל אלה יחדו יעידוה כי בת שם ועבר היא, בטפּוס הנעלה השמור באצילי בני עמנו;  יפה פרי תֹאר אשר גמלתהו שמש ארצנו, שמש צדקה זרחת על ארץ השירה והנבואה!  לאחת כבר עברו שנות העלומים, כי הנה הגיעה לשנת הארבעים;  כבר ראתה עולמה בחייה ותשתּ לרויה מכוס תענוגיו – ועודה מחזקת בהוֹד עלומיה, ולמראֶהָ עוד יוטל כפיר רומה, טיטוס בן אספסינוס, הצעיר ממנה שתים עשרה שנה.  השנית עודנה בנערותה, כי עוד לא מלאו לה שמונה עשרה שנה, אך שבתה בתוך יער וכרמל גדלתּה, רוממתּה כעץ רענן, תומתה וענות צדקה שוו עליה חן ונעם מאד נעלה, לא יערכום בנות מלכים ביקרותיהן, ואבלה ויגונה בימים האלה עלו כעננים על פניה – והנה באה כסופה וברקים שלחה מעיניה, בראותה לפניה את כל זעומי נפשה נקבצו באו יחד להכחיד שארית תקותה ולהוסיף מכאֹב על יגונה.

ובירוניקה נבוכה מאד, ופניה העידו על סערת לבה.  מראה העלמה היפה והנוּגה מלאנה רצון ויעורר בה רגש חלמה וחנינה;  אבל דבריה העציבוה מאד, כי היו לה כמו ערכה אותם אליה למען הרעימה, ויעוררו בה רגשי קצף וחמה.  לאחרונה התגבר משמע אזניה על מראה עיניה, ותגמר אֹמר להשפיל את הנערה ולהגיעה עָדיה, אחרי אשר צר כחה לנער מעליה חטאת נפשה ולהתרומם אליה ולהיות כמוה.

"לא לנערה פתיה כמוך המשפט ללכת אחר לבבה, כי אם להקשיב לקול אדוניך ולעשות פקודתם אם תאבי ואם תמאני!" – דברה אליה בירוניקה קשות.

"עבריה אני! – ענתה צפורה בגאון – ואלהי ישראל הוא אדני, אפס זולתו!".

דבריה אלה העלו חמת אגריפס, ויען ויקרא:

"דֹמי נערה מורדת! הלא שבוית מלחמה את, ולולא את פני פיליפוס דודך ויוסיפוס אוהבך אני נושא, כי עתה נמכרת ממכרת שפחה בארצות הגויים, ככל הנשים השבויות, בנות הערים אשר מרדו בי".

"אי שמים! – קראתי מנהמת לבבי – הכזאת ידבר מלך ישראל, וארץ הקדש לא תרגז תחתיה מרעת המושל בה!".

"צר לי מאד כי גם אתה גם צפורה תענו עזות להוסיף כעס ולהגדיל פשע – אמר פיליפוס בפנותו אלי – ואנכי חשבתי כי בלשון אחת תדברו גם שניכם.  שימו נא לב והבינו לאחריתכם! כי אתה צפוי אלי מות נורא ואיום, אם תפול ביד שרי רומה, וגם את, בת אחותי, יחד עם אסתר אחותך רק ברצון מלכנו הנכן יושבות בביתי עד כה ולא הוצגתן בחוצות קיסריה להמכר כשפחות חרופות  כמשפט לשבויות חרב!  והנה גבר חסדו על צפורה לקחת אותה אחרי כבוד ולהושיבה עם נדיב אשר תחזינה עיניכם, ולהציל גם נפשך משחת כלי – אם תאותו להפר ביניכם בריתכם אשר אין תקוה עוד לאחריתה.  לכן חוסה נא על נפשך, עלם נלבב, ודבר אַתה על לב צפורה להכנע לפני מלכה ולעשות רצונו בלבב שלם – וחיתה נפשך בגללה!".

"ובמה יוָדע כי תבוא גאולה לידידי ודרור יקרא לו?" – שאלה צפורה.

"כלנו נערבהו לטובה, ועל דברתנו לא נכזב" – השיבה בירוניקה בלב נכון.

ופני יוסיפוס אורו מתקוה באה, ויפן אל צפורה ויחליק אליה בלשונו ויאמר לה:

"הטי אלי אזנך, עדינה, ואתן מרגוע לנפשך.  כי הנה פה עמָּנו ספר גלוי לתעודת מסע, כתוב וחתום בשם המלך, כי בעל הספר הוא אחד עבדיו הנאמנים.  ועתה הואילי נא, גבירתי, והטי אלי לבך, וקיַמנו את דברי הספר ונתון אותו על יד העלם הזה – והיתה הארץ פתוחה לפניו ללכת אל כל אשר יהיה רוחו".

וצפורה לא השיבתהו דבר, אך פנתה אל בירוניקה המתבוננת בה, ושחוק קל נראה על שפתיה, באמרה לה: "אם כן איפוא, יגדל נא חסד המלך לתת את הספר הזה על יד ידידי – ומה מכם יהלוך אם אלך גם אני אחריו? והאדון יוסיפוס ימצא לו אשה אחרת, אשר תהיה כלבבו ולא תבזה צלמו כמוני".

"היא לועגת לנו!" –  קראה בירוניקה ופניה האדימו כתולע.

"לכן הנני אליה!" – קרא אגריפס בקפצו ממקומו – עוד היום תראה את אהובה בהתעֵותו תחת ידי הרומאים אשר יענו למות נפשו, ואחר כן יסחבוה עבדי בחרפה, סחב והשלך אל בית יוסיפוס ידידי, כי הוא אדוניה וכחפצו יעשה בה".

"זאת לא תעשה!" – ענתה צפורה בהשקט ובטחה.

"ומי זה יעצור בעדי לבצע אמרתי?" – שאל אגריפס בגאון לבב.

"אנכי! – ענתה צפורה בהרימה קולה – כי בידי נפשות כלכם ומות תמותו עוד היום גם יחד!".

לדברים האלה קפצו כלם ממקומותם ויביטו איש אל רעהו ויתמהו תמֹה.  וצפורה הוסיפה ותאמר:

"הן יש אגרת נכונה במקום בטוח, אשר אם תמסר בידי אספסינוס, וראה את המלכֻּדה אשר שמתם על נתיבו –  כי כלכם יעצתם עליו רעה, להביא את הגבירה הזאת אל מחנהו: "לאסור את הזקן בנפשו ולהוליכהו שולל במקסם יפיה".  יראה זאת טיטוס וכעס, האב הזקן – וחרק את שניו.  אם לא תאמינו לי, שאלו את פי יוסיפוס, והגיד לכם כי כזאת וכזאת כתב אל פיליפוס דודי.  והאגרת שמורה במקום בטוח, כאשר דברתי, ובטרם תפול אחת משערות ראשנו ארצה, יפלו ראשיכם בחרב, והאב והבן יחדו יקחו נקמתם מכם!"

כלם הביטו אל פני יוסיפוס אשר הלבינו כשלג, עיניו יצאו מחוריהן ושערו כילק סמר.  ואימתו זו היא בעתתם ותכסם פלצות.

עתה ידעתי למה הבהילה אלי את אסתר לקחת את הכתבים אשר עמדי!  וחכמתה היא שעמדה לה להטיל מוראה וחתיתה על העדה הרעה הזאת ולשלוט בה כרצונה.  על פיה נכתב הספר הגלוי על שמי ושם רעיותי, צפורה ואסתר ונתוֹן אותו על יד פיליפוס דודן, אשר יצא עמנו עוד ביום ההוא לשלחנו בדרך עד עברנו עיר שכם, התחנה האחרונה ששם צבאות האויב נחתּים.  ובהגיענו אל הר המלך, השיב פיליפוס לצפורה את ספר אספסינוס, אשר על פיהו נחשבה לשפחה ליוסיפוס, ואסתר שלפה את נעלה ותשב לידו את האגרת אשר היתה לנו לישועה.  וכן נפרד מעלינו במקום ההוא ויפן ויֹשב לדרכו.  ואנחנו אחזנו לבטח דרכנו, הלוך ונסוע הנגבה, וביום השלישי באנו אל מחוז חפצנו ירושלימה.

 

_________________

וירושלים רגזה תחתיה מפני השמועות הרעות אשר בהלוה מן הגליל.  ממפלת יודפת רפו ידי רבים, והקול נשמע כי יוסיפוס נספה שם במלחמה הקשה, ויתאבלו עליו אביו ואמו וכל קרוביו וידידיו, ותתאבל כל העיר עמם.  ואוהבי השלום מצאו להם פתחון פה, וירחיבו בפיהם על הקנאים, כי שוא תקותם לעמוד בפני הרומאים האדירים, אשר כל מבצרי בת יהודה יפלו בידם כתאני הבּכּוּרוֹת, ויוכיחו בדברים כי אין טוב ליושבי ירושלים כי אם להתרפס לפני רומה ולבקש חסדה ושלומה.  והנה באו פליטים מקנאי טריכיה ויספרו את המוצאות אותם מידי אספסינוס האכזר, אשר חלל דברו להנכנעים מפניו ולא שב מהם עד כלותם!  שמע העם את הדבר הזה ויחר לו עד מות.  ויוחנן בן לוי הגיע עם רוב פליטיו מגוש-חלב, ויודיע ברבים את עלילות יוסיפוס, כי הפכפך וזה היה דרכו בגליל ועל כן לא הצליח.  ואנכי וצפורה ואסתר באנו מקיסריה ונמלא את דברי יוחנן, ונספר בשערים כי חי חי הוא, והנהו יושב לבטח עם אספסינוס ואגריפס ומבקש לו נשים יפות מבין שבויות חרבם.  שמע העם ויתגעש, ואֶבלו על יוסיפוס נהפך לחמה עזה, ויהי שם הבוגד בעמו לקללה בפי כל, וישימו אשמו בראשי בוחריו, וכל קרוביו וידידיו וכל מבקשי השלום, אשר זה מקרוב הגבירו ללשונם, חרדו ופחדו מפני זעם העם ועברתו הקשה.  וקנאינו הרימו ראש, כי נטה לבב כלם אחריהם.

ופליטי אחינו, אשר הגיעו שמה מכל קצות הגליל, הלהיבו לבב העם, בספרם נפלאות גבוריהם והעבודה הקשה אשר העבידו את הרומאים עד כלות כחם.  וגם אני, השב ממקום מערכות האויב, הודעתי את אשר שמעו אזני שם, כי על כן השיב אספסינוס את לגיונותיו לקיסריה וסביבותיה, כי ראה את עניָם מורה מאד ולחוליהם וחלליהם אין מספר.  ובגלל זה נדרש לתת להם מנוחה כל ימי החרף עד אשר יחליפו כח ועד אשר יגיעו אליו אנשי חיל חדשים למלא מקום הראשונים אשר נעדרו ממנו.  מיודפת ספרו עלילות הגבור אליעזר בן שמאי – כי בהגיש הרומאים את איל הברזל לנגח את החומה, הרים אבן גדולה מאד וישליכנה מראש החומה על האיל המנגח ויסר את ראשו מעליו, ואחר כן קפץ ארצה בתוך חיל האויב, אשר נס מפניו כמפני מלאך בלהות, וישא את ראש האיל עמו עד מרום החומה;  שם נצב קוממיות, בהרימו משאו מעל לראשו, עד אשר נפל אחרנית בנטוש עליו דמו מן החצים הרבים אשר נחתו בו[clxxxii].  ושני אחים מבחורי ישראל, ניטירס ופיליפוס, השתערו בגבורתם על הלגיון העשירי מחיל רומה, ויכו וישחיתו ויפרעו בו פרעות ויניסו את כל הלגיון מפניהם[clxxxiii].  נפלאות כאלה ספרו מכל הערים הבצורות, אשר כבשון הרומאים רק מאשר היה חילם רב מאחינו במספר, ופעמים הרבה היתה תבוסתם שלמה, לו היו לנו גם רוכבים, לרדוף אחריהם ולהכחיד את שאריתם.  ועל כלם רבו תשואות העם לשמע גבורות אנשי גמלא ונפלאות נשיהם ובנותיהם, אשר השליכו את כל העיר התחתית אחרי הרומאים, ויכום ויכתום עד חרמה, ולולא נמצאו בוגדי בגד, אשר הובילום בתהלוכה מתחת למגדל – כי עתה נשארו בני גמלא בתקפם עד היום הזה;  לולא נמצא קשר ביושבי טריכיה, כי עתה היתה ידם בערף אויביהם וגם ביודפת לא גבר האויב, לולא נמצא איש בוגד אשר גלה לו מסתריה.  סוף דבר: הבוגדים בעם הם אשר הביאו על אחינו בגליל את כל הרעה אשר מצאתם, וכאלה הלא רבים גם עמנו בעיר הקדש – קראו הקנאים פה אחד – ואם לא ינערו הם ממנה, אז מי יודע אחריתנו גם אנו!

כמעט נודע להם דבר בוא צפורה ואסתר ירושלימה, נאספו כלם על בית אלעזר בן שמעון, מקום זה יסדתי לשבתן שמה, ויספרו איש לרעהו את גבורת יוסף אביהן וכל מעשה תקפן בקיסריה, ויהללון בקהל רב, ויברכון ויתברכו בהן וישימו כבוד תהלתן.  ובהזכר להם מעשי אגריפס ויוסיפוס לכל עלילותיהם, נהם העם כהמות ימים, וירעש ויתגעש בקצפו על כל אנשי שלומם, כי בעוכרי עמם היו, ויפול על קרובי אגריפס וימיתם.  משם כוננו צעדיהם אל רחוב הביתוסים, לתת נקמתם ביהושע בן גמלא, ידיד יוסיפוס ואיש עצתו;  אך אני ויהודה אחי עמדנו בפניהם וברב כח ודברים עצרנום מבוא עוד בדמים.  בין הקנאים נמצאו נלהבי לב, אשר נתנו פניהם במתתיהו בן תופיל, להדיחהו ממשמרת הכהונה הגדולה, אשר היתה לו מאת אגריפס מגנו.  ולבל תהיה עוד הכהונה נחלה לכהנים העשירים, אשר אך קרבת הרומאים יחפצון, גמרו אמר להטיל גורלות.  ויפול הגורל על כהן הדיוט, עובד אדמה, הוא פנחס בן שמואל הסתת מכפר חבתא[clxxxiv], אשר לא ידע בכהונה בין ימינו לשמאלו.  ויהי לשחוק ללמודי ה' ולמורת רוח לרבן שמעון הנשיא ולכל זקני הסנהדריה – כי את כבוד ה' חללו בבחרם באיש כזה לשרת בקדש[clxxxv].  וחנן הכהן הגדול לבית חנין לבש קנאות ויאסוף אליו את תושבי העיר ויקראם לצאת לקראת הקנאים הנלהבים.  והעם אשר זה מעט שת ידו עמם, נטה מאחריהם ויהפוך פניו אליהם.  ותהי יד חנן הולכת וקשה עליהם, ויהדפם מכל השוקים והרחובות עד הר בית ה' ועד החֵל – הוא החומה השניה אשר להיכל הקדש. במעוז ההוא התבצרו, וחנן לא נועז עוד להלחם עליהם – לבלתי טמא את מקום המקדש בשפך דמים.  אך העמיד עליהם שומרים מזֻינים בין שדרות העמודים אשר לאולם בית ה', לבלי תת להם לצאת ממקומם עד אשר יכנעו מפניו ולא יוסיפו עוד לעשות הרע בעיניו.

פתאם יצא הקול כי חנן וחבריו שלחו מלאכים בסתר אל אספסינוס, לחלות פניו במנחה למהר ולעלות על ירושלים ולבער את המורדים מקרבה.  אז קם יוחנן בן לוי ויעורר את אחיו אנשי הגליל לשית ידם עם הנצוּרים.  ובדעתו כי בחיל המעט אשר אתו לא יעצור כח להכריע את אויבי הקנאים, נשלחו בעצתו צירים קלים אל האדומים העזים, הנודעים באהבתם וקנאתם לעיר הקדש, לחוש לעזרת אחיהם הנצורים ולהציל את העיר מידי הבוגדים, החפצים להסגיר אותה בידי הרומאים.  והאדומים מרי הנפש חשו לקול הקורא ויחלצו חושים ויבואו במספר עשרים אלף איש תחת פקודת ארבעה שריהם מצביאיהם: יוחנן, יעקב, שמעון ופנחס.  ויהי כראות חנן כי חיל האדומים הולך וקרוב, ויצו לסגור בפניהם את השערים ויעמיד אנשי חיל על החומות, לבלתי תת אותם לפרוץ העירה.  ויהושע בן גמלא עלה על החומה וינסה דבר אליהם לשוב מעל ירושלים לבלתי הגדיל המהומה בתוכה.  אך דבריו לא הניחו את רוחם, ושמעון השיבהו לאמר: "אין לאיש מיושבי ירושלים המשפט לסגור השער מפני הבאים להגן עליה מפנוי אויביה מבית או מחוץ".  ויקש דבר האדומים מדבר יהושע, וימאנו לשוב, ויתקעו את אהליהם לפני שערי העיר.

ויהי בלילה, ליל סופה וסערה וחזיזי קולות וגשם שוטף, ושומרי החומה וגם שומרי אוּלמות ההיכל יחדו חתו נמגו, ויעזבו משמרותם ויתמלטו אל הבתים.  אז קמו אנשים אחדים מהנצורים ובידיהם מגֵרות וחרוצות ברזל אשר לקחו מאֹצר כלי הבית, ויעברו בקרב חוצות עד הגיעם אל חומה העיר, ויגוררו את הבריחים והמנעולים אשר לשער, ואיש לא ראה ולא שמע את הנעשה, כי לא נשמע קול המגרות מפני קול הסערה, ויפתחו שער ויעבורו אל חיל האדומים המסתתרים תחת מגניהם ושלטיהם מזרם וממטר. והאדומים התפרצו בחמה עזה העירה[clxxxvi] ויחד עם הקנאים הנלהבים התנפלו על השומרים ועל כל המתיצבים בפניהם.  ויהי מספר ההרוגים בלילה ההוא רב מאד.

ויהי ממחרת ויקומו הנלהבים ויבטלו את הסנהדריה הגדולה אשר רֻבה היה משועי העם ואציליו.  ויכוננו כסאות למשפט לָדון את אויבי הקנאים ואת כל הנחשדים כי במבקשי שלום הרומאים המה.  ויהיו חנן לבית חנין ויהושע בן גמלא הראשונים למות בחרב המשפט, וגם קבורה לא היתה להם.  אחר כן שפטו את יוסף בן גריון, שר העיר, אשר שת ידו עם חנן להקים מלחמת אחים בעיר הקדש, ועוד אנשים נכבדים ונודעים לשם הגירו על יד חרב.

המהפכה הזאת מרה ועצבה את רוח נשיאנו, רבן שמעון בן גמליאל.  אכן לא מנעוהו הנלהבים מן הכבוד הראוי לו, וישחרוהו לשבת ראש בסנהדריה אשר יסדו המה.  אך הוא מאן כי יקרא שמו עליה, ולבלי התערב עם שונים משך ידו מכל עניני העיר והמדינה, ויהי בודד במועדיו מעת ההיא והלאה.  אפס כי לא הניא את גמליאל בנו ואת אלעזר בן הורקנוס חתנו מהתראות עם הקנאים המתונים שבהם נחשבתי גם אני ויהודה אחי.  ואלעזר בן שמעון נבחר מאתנו לעמוד בראשנו.

 

________________

דרך עם בתנועתו כסוס אביר במרוצתו, אשר כמעט ירפה רסנו ונשא את רוכבו אתו בשטף עובר עד הפילו אותו או עד נפלו עמו למשואות.  פליטי הגליל, מרי הנפש, קראו מלא על השועים והאצילים, העשירים והקצינים, בהתעוללם עליהם כי כלם יחדו בעוכרי עמם המה.  ונשיאם יוחנן בן לוי, אשר עיניו ראו אחרית אחיו בגליל, בהחלק לבבם מפני הבוגדים אשר רבו בקרבם, נמשך אחריהם.  ויהי דברו בפיהו, כי אם לא ישמידו אנשי ירושלים את הבוגדים מבית, אין מבטח מפני האויב מחוץ.  ונלהבי הקנאים מצאו את אנשי הגליל כלבבם, וישיתו יד עמם.  "מי לה' אלינו – קראו ברחובות עיר, בהתגודדם בהמון רבה – ואשר לא לנו הוא לצרינו!".  והאדומים מלאו אחריהם ויפרשו שחת רשתם על עשירי העיר ושועיה, ויתפשום ויורידום אל בתי כלאים ויעשו בם שפטים.  אז ברחו רבים מפני חרב המשפט המעופפת עליהם וינוסו אל מחנה הרומאים.  שם ספרו את הנעשה בעיר הקדש, וישיתו על המעשים נוספות, ויחלו פני אספסינוס לעלות על ירושלים ולהבקיעה אליו, ולהציל את יושביה, שהם כלם שוחרי רומה, מידי המורדים והפריצים אשר כוננו להשחית.  לדברים האלה שמח אספסינוס בלבו, אך לא שעה אל בקשתם, אף לא אל שריו אשר האיצו בו לכלות מעשהו בעיר הבירה – כי הוא אחרת יעץ:  לכבוש בראשונה את כל הערים והמדינות אשר מסביב לירושלים, ולסגרה מכל עבריה, ובין כה וכה יכַלו שם איש רעהו, ואז יקל לו לשית ידו על שאריתם ולבצע מזמותיו בם.

בחדש האביב[clxxxvii] הסיע אספסינוס את חילו ממשכנות מנוחתו בחרף, וישימהו שני ראשים.  הראש האחד עלה אחרי פלַקידוס אל עבר הירדן דרומה.  והנה גם שם חלק לב העם: רובם פתחו לפניו שעריהם בשלום, וקנאיהם יצאו מהם לא בחיל ולא בכח, ותהי מכת האויב בהם רבה מאד.  והראש השני עלה אחרי אספסינוס בכח גדול וביד חזקה ויכבוש את ערי יהודה ואדום, ויך את יושביהן המתיצבים בפניו, מבלי תת להם שארית.  רק מאדום התיכונה והמזרחית וגם ממחוז עקרבים, אשר על פני ים המלח דרומה, אסף ידו – כי קץ מפני גדודי האדומים וצבאות שמעון בן גיורא, אשר ארבו לחילו בין רוכסי ההרים והמעברים הצרים וישחיתו ממנו רב.  בין כה וכה הגיעה אליו השמועה כי מת נירון קיסר מות נבל[clxxxviii], ובתהפוכות ארצו לא מצא נכו לו לֵענות במלחמה ארוכה וממֻשכה ולשים מצור על ירושלים ויתר המבצרים אשר שגבו ממנו, וישב אל קיסריה בלב מלא מחשבות ועצות לימים יבואו. –

והשערוריות בירושלים הלכו ורבו, ויד נלהבי הקנאים הלכה וכבדה על ראשיה ונכבדיה, בעזרת האדומים אשר נספחו עליהם.  אז התעוררו קנאינו המתונים לעמוד בפרץ – ועל פי אלעזר בן שמעון באתי בסתר אל שרי האדומים, ואוכיח דרכם על פניהם, ואדבר על לבם לסור מעל אחינו הנלהבים, אשר בעזרתם יסדו להם ממשלת בלהות, לשפוך כמים דמי גדולים ונכבדים מהם, ולהורות חקי דרור וחפש בידים אשר דמים מלאו.  ודברי נגעו עד לבם, ויכירו האדומים עותתם וינחמו על מעשיהם, וימהרו ויוציאו את האסירים מבתי כלאיהם[clxxxix], ורבים מהם עזבו את ירוּשלים וישובו אל ארצם, ויתרם שתו ידם עמנו ויהיו עזר לנו נגד יוחנן ומרעיו אנשי הדמים.

הנה כן נפרדו קנאינו ויהיו לשני מחנות: הנלהבים וראשם יוחנן בן לוי קראו חרב על כל השועים החשודים כי חותרים הם בסתר להשלים עם רומה, והמתונים ובראשם אלעזר בן שמעון התאמצו להשקיט ריב אחים ולמשוך גם מרומי העם אחריהם.  ואני הייתי לו למשנה, ויהודה אחי עזר על ידי, ואתנו עדת שרים משועי העיר ונכבדיה.  וריב שתי המפלגות הלך ורב עד כי פרצה מלחמת שערים, ובעזרת האדומים אשר נספחו על חילנו נפלנו על חיל יוחנן פתאם ונכהו אחור עד העופל, ומשם החיש מפלט לו אל הר הבית ועד העזרה.  אבל מעט מעט התלקטו אליו כל נלהבי הקנאים ויתעתדו יחדו לנפול עלינו ולקחת נקמתם ממנו.  אז קראנו עצרה, ונאסוף את זקני העיר ואת ראשי הכהנים, ונמתק סוד יחדו במה להסיר את הרעה הזאת מעיר האלהים.  ותהי העצה היעוצה לקרוא אלינו את שמעון בן גיורא עם החיל אשר לרגליו ולשימהו לכל לראש[cxc].

שמעון בן גיורא, איש צעיר לימים וגבור נערץ, עשה לו שם במלחמותיו עם קסטיוס, ברדפו אחריו בין הרים להכרית את פליטיו.  ובבחירת שרי המדינות, עת הושם אלעזר בן חנניה לנציב בארץ אדום, נבחר הוא למשנה במחוז עקרבים, הנחשב על גבול אדום.   משם פשט עם גדודו על הערים מסביב ויהי למשטח חרמים לכל החפצים בשלום רומה.  וחנן הכהן הגדול מושל אז בירושלים, ובהגיע אליו השמועה על דבר המעשים אשר בן גיורא עושה במקום ממשלתו, שלח חיל וצבא לתפשו.  וימלט שמעון מפניהם אל הסיקרים היושבים במבצר מסדה, וישב שם עד מות חנן.  אז יצא שמעון ממקומו ויקבץ אליו כל איש מצוק ומר נפש, ויעש לו חיל גדול.  בו החל לקצות במחנה הרומאים, בהתנפלו עליהם מן המארבים אשר בחר לו, עד כי עזבו מפניו את דרך ההרים ויעברו רק במישור הארץ, ובגלל זה לבש שמעון גאוּת, וישאו לבו להציב לו יד בירושלים הבצורה ולהתנשא לכל לראש.  ויהי הדבר רע בעיני יוחנן בן לוי, ובקרוב שמעון עם חילו אל ירושלים, יצאו אנשי יוחנן בחרב לקראתו – ויֻכו מפניו מכה רבה.  ובכל זאת לא ערב שמעון את לבבו ללכוד את עיר הקדש ביד חזקה, וישם פניו אדומה.  ואלעזר בן חנניה, נציב אדום, היה רעהו ואיש עצתו, ולמענו הלך אל מבצר הורדיום אשר על גבול מדבר יהודה, בין ערי תקוע ובית לחם, לדבר על לב בעלי המבצר לתתו ביד שמעון, למען יוכל להשגב בו מפני הרומאים ולתת מכשולים על דרכם בחבל-הארץ ההוא.  כבוא אלעזר שמה קבלוהו לכם בכבוד גדול;  אך בהגידו להם דבר חפצו, חרה אפם בו, כי מאנו להפקיד עתותיהם ביד איש סיקרי, ויבקשו להמיתו וירדפו אחריו עד החומה, ובראות אלעזר כי אבד מנוס ממנו שם נפשו בכפו ויקפוץ ממרום החומה אל תהום רבה – ובנפלו התפרקו כל עצמותיו וימת שם[cxci].  ושרי צבאות אדום נכנעו מפני שמעון ויתנוהו עליון על כלם.  בעת היא התלקטו אליו רבים מן העשירים אשר נסו מירושלים מפני חרב יוחנן בן לוי, ויחלו פניו לעלות על עיר הקדש ולשום משטרו בה.  ובעודנו עושה כה וכה הגיע אליו הכהן הגדול מתתיהו בן תופיל במלאכוּת כל זקני עיר הקדש, לבוא עירה ירושלים ולהיות בה לקצין וראש.  ויעש שמעון כדברו, וישלח את צבאות האדומים לפניו והוא עלה אחריהם בראש חילו, ובהגיעו עד ירושלים[cxcii] נפתחו לפניו שערי העיר, והעם שמח לקראתו, וכלנו קדמנו את פניו בשמחה וכבוד, ונהי בעינינו כמוצאי שלום וישע רב.

 

_____________________

מאז באה צפורה עם אסתר אחותה ירושלימה ותבחר לה מעון בבית מרים רעותה, אשת אלעזר ידידי ורעי, לא החליפו בגדיהן השחורים ולא התראו לעיני אחרים.  גם מבית דודתן מרים בת ביתוס, אלמנת יהושע דודן, הוקירו רגליהן – כי זרה רוח העשירה הגאיונה להן מאז.  ותבחרנה שבת בדד, בהתאבלן אֵבל כבד על אביהן האהוב אשר נספה בלא עת, ותהי שבתן רק עם מרים רעותן הטובה.  אולם אנכי ויהודה אחי היינו מרואי פניהן יום יום, ותהי חברתנו נחמתן ושמחתן מיגונן.   מעט מעט הסכינה אסתר עם אחי, אשר מאז נודעה לו נמשך לבבו אחריה, וכאהבתי את צפורה כן גדלה אהבתו לה, וכן אהבתהו גם היא בכל לבבה, ותדבק בו בכל תמת ילדוּתה, רק תבונת צפורה וכח לבה הכביר, אשר למדוה למשול ברוחה, הם הורוה לשים מעצור גם לרוח אחותה, כי היא דחתה נשואי כלנו לעת תשקוט הארץ ממלחמה – והעת ההיא עוד תרחק חק.

ביום השני לבוא שמעון בן גיורא ירושלימה נאספו כלנו אל בית אלעזר בן שמעון להמתיק סוד יחדו.  בפעם הזאת נעתרו שתי האחיות אל מרים הגברת, ותבואנה אחריה אל היכל הבית, לראות את הגבור הנערץ הנודע לשם.  אמנם היה כגבור הודו, ומראהו וכל הליכותיו נתנו עדיהם כי לא מבית המדרש יצא האיש הזה לצבוא על חילו.  שמש ארצנו שזפתהו, רוח צח שפיים אמצתהו והרי יהודה ואדום הדריכו נפשו עז. עורו כהה, שערותיו שחורות, עיניו כגחלי אש צפים בשלג, אפו יפה, שפמו מגֻדל וזקנו עגול וקצר – כי עוד לא מלאו לו שלשים שנה.  מדת ראשו מתאמת עם קומתו הממֻצעה, כתפותיו רחבות וכל יצוריו כברזל עשות.  חסון הוא כארז בלבנון וקל ומהיר כעפר האילים.  קולו רחב ונעים ובהתרוממו בכח יחזק כקול חצוצרה ויריע עד למרחוק.  על ראשו קבע ברזל ממֹרט ועל חזהו צנת נחשת, ובאזור העור אשר במתניו תלויה חרב ארוכה ועקומה.  בצעדו הביתה הסיר קבעו הסוכך לראשו, והנה נראה על רום מצחו קו ארוך ואדום – גדל הפצע אשר בא לו מחרב אויב ביום קרב.  ואנחנו כלנו קמנו לקראתו ונקדמהו בברכות טוב.  ואלעזר הציג לפניו את קרואיו ואת כל נפשות ביתו.  כלנו היינו ידועים לו בשמותינו ברוב או במעט, ורבים מאתנו היו מיֻדעיו מאז, בהלחמנו שכם אחד על קסטיוס, בהיות ידנו בערף אויבנו.  וכאשר הוצגו לפניו שתי האחיות העטופות שחורים, התרגש האיש מאד – כי הוא ידע את יוסף אביהן הגבור וגם עלילות שתי בנותיו בגמלא ובקיסריה לא נכחדו ממנו, בהיותן לשם ולתהלה בפי כל.  ומרגע ההוא והלאה לא גרע מהן עיניו, וגם בהקראו אל השלחן לא ישב לאכול עד אם הושבו שתיהן לימינו ולשמאלו.  וביותר היו עיניו נשואות אל אסתר הצעירה, אשר גם באבלה לא סר ממנה רוחה העלז ותהי שיחתה שעֹשֻעים לו – על אף יהודה אחי אשר קנא אותה ויהי עוין את שמעון ויחשבהו כצר לו.

כהתימנו את ארוחת הערב, בטרם יגע אל פינו היין הטוב השמור לנו למועד הזה, החלונו לשית עצות בנפשנו, ונבקש תחבלות להשקיט ריב אחים ולבצור רוח הנלהבים לבל יוסיפו עוד לערוץ.  ותהי העצה היעוצה מאת בן גיורא, כי יעלה אלעזר בן שמעון ואתו כל חיל המתונים לשבת במגדל אנטוניה, ולקחת משם עמדתו בהיכל הקדש – פן יפרוץ יוחנן שמה, בהיותו בקרבתו, ונפלה אימתו על עשירי עמנו, ויראו כלם מעלות שמה ומהגש מנחה ומעשות זבחים ועולות בבית ה'.  ושמעון יציב לו יד במגדל פזאל אשר בחומה הישנה על יד היכל הורדוס, אשר נשרף בראשית המרד.  ומשם תהי ידו מושלה לו באקרא, היא העיר התחתונה, ובציון, העיר העליונה, בהעמידו את חילו בהן למשמר.  אז ילחץ יוחנן בתָּוך, ונקל יהיה לנו לעצרהו ממעלליו גם להכניעהו לפנינו ביד חזקה, אם יכביד לבבו ולא ישיב ידו מבלע.  וכאשר יבואו חילינו איש על מקומו הנכון לו, אז ננסה אל יוחנן דבר, ופתחנו אליו לשלום – אולי יַענה לנו.  וחדלו הפרעות מעיר הקדש והיה שלום אחד לכלנו.

על הדבר הזה הסכימו רוב חברינו, ובתוכם נכבדי עמנו הנודעים לשם: יהודה בן חלקיה, שמעון בן חצרון וחזקיהו בן חבור.  אך רוח אלעזר בן הורקנוס וזכריה בן אבקולס לא נחה מזה – כי היה רע בעיניהם לראות חיל העם באים אל הקדש, אשר לא כדת, ומתתיהו הכהן הגדול הקשה לנו לבלי כפר עוד ליוחנן על הדם אשר שפכו ידיו, כי אם לתפשו ביד חזקה ולשפטהו משפט מות.  לעומת זה נמצאו בתוכנו אנשים אשר הפכו בזכות יוחנן בן לוי, כי לא כצעקתה הבא עליו עשה.  כי אמנם כבדה ידו רק על אלה אשר רעה נשקפה מהם לחֹפש העם, בנכליהם אשר נכלו להם על דבר הרומאים, בעוד אשר לאנשים הישרים בלבותם לא יאֻנה ממנו רע, גם כי דעתם נוטה להתרפס לפני האויב ולבקש שלומו.  כן לא נגעה יד איש בר' יוחנן בן זכאי, אשר דרש ברבים לפתוח שערים ולהניח נשקם מידם[cxciii].  ואף לאבות יוסיפוס, העצורים במשמר, לא נעשה רע, ושומריהם, שהם מפליטי יודפת[cxciv], לא הפגיעו בהם את עון בנם הבוגד, אשר עכרם כיום הזה.

ובן גיורא גער בבן הורקנוס ובן אבקולס, היראים לתת את חיל העם לבוא אל הקדש, בהעמידם דבריהם על דין תורה.

"לכם החכמה והגבורה בבתי מדרשותיכם, ששם יכירכם מקומכם! – קרא בלעגי שפה – שם, בעולם הדמיון, ידכם רב לכם לתלות הררים בשערה ולבנות מגדלים על פני רוח;  אבל כל הרריכם ומגדליכם במה נחשבים המה בעולם ההוה, שבו החיים דורשים את תפקידם!  איש תבונה כי ירעב, לא ישא משאכם טרחכם וריבכם על דבר הביצה שנולדה ביום טוב, ובעודה בכפו יבלענה.  כן גם אנחנו לא נחכה עד אשר תורו לנו את המקום המוּתר על פי דעתכם להתבצר בו מפני האויב הקם עלינו מבית או מחוץ.  ובעת אשר הדבר נחוץ, טוב כי ידרוך זר במקום הקדש לשמרו, מאשר יבוא צר בו לחללו ולהחריבו!".

דבריו אלה הנאמרים בגאות מושל לא היו לרצון לרוב שומעיהם, אך התאפקו מהשיב אמרים לו.  ואני ואלעזר בן שמעון ערבנו להם בעד אנשי חילנו, כי לא יהינו ללכת הלאה מהגבול אשר יתָאוּ להם ראשי כהנינו.  ובזה תמה המועצה על דבר הסדרים בקרב העיר פנימה.  אז החלונו להתיעץ על דבר האויב המחריד אותנו מחוץ – כי הנה קמה על רומה רעה גדולה מקרב שרי חיליה.  גלבא הזקן אשר עלה על כסא נירון הומת ברחובות עיר בידי אנשי החיל אשר מרדו בו[cxcv], ותחתיו קם אוֹטוֹ שר צבא הלגיונות העומדים בספרד ויהי למושל בארץ.  והנה קשרו עליו הלגיונות העומדים באשכנז, ויבחרו בוִטֵליוּס שר צבאם וישימוהו לקיסר רומה, והנם נלחמים עתה איש ברעהו, והפרעות רבו בארץ.   ואספסינוס אֹבד עצות מבלי דעת בידי מי יחזיק ולמי ילחם אתנו. – עת כזאת היתה לסוריא מלפנים, בימי יוחנן בן מתתיהו החשמונאי, ותהי לו עת מצוא עצה ותושיה ובה נושע עמנו תשועת עולמים[cxcvi]. לו ידע גם אגריפס מועדו, לוּ הבין בינה לעתים, אזי היה הנקל לו לאסוף חיל וצבא רב ולכרות ברית עם מלכי הארצות ואז הָשלמנו לו גם אנו ויחדו היינו על הממלכה הרֹשָעה, המֹשַכּלת גוים, להשב גמולה בראשה ולהוריד לארץ נצחה.  אבל הוא לא כן יעשה – כי הנה הוא רץ ושב במלאכות אספסינוס בלכתו אחרי רעיון לבו, ובירוניקה אחותו אחוזה בחבלי אהבתה את טיטוס ותשכח את עמה אשר אהבה מלפנים.  ומה לנו אפוא לעשות?  הנשקט במכוננו עד אשר תשוב רומה למנוחתה ותשוב תהפוך ידה בנו?  האם לא טוב להחלץ חושים ולצאת ביד רמה אל האויב העומד בארצנו ולגרשו מעל פנינו?

העצה הזאת לא ישרה בעיני שמעון, היודע את כח הרומאים כי רב חילם וכי עצמו כל מלחמתם, ולא נעצור כח בנשקנו הקל לאסור עליהם את המלחמה לבדנו, ולהדפס מן המקומות אשר התבצרו בהם ומן המבצרים אשר החזיקו להם בארצנו.  ואלעזר בן שמעון ויהודה אחי מלאו אחרי דבריו, כי אמנם כבר נסו גבורי ירושלים כחם בעלותם ביד רמה על אשקלון הבצורה, ותהי תבוסתם שלמה – כי הֻכו אחור והפרשים שות שתו עליהם ויכרתו את פליטיהם[cxcvii].  גם לא נכון לנו לצאת את העיר ולעזבה ביד נלהבי קנאינו עם יוחנן העומד בראשם – פן יסגרו שעריה בעדנו ואז תמצא ידם לכל אנשי מצוּתם וכלה יעשו אותם.

"אולי ייטב לנו לעת הזאת לנסות דבר אל אספסינוס, ולהעביר רעת הרומאים מעלינו דרך שלום?" – שאל מתתיהו הכהן הגדול וכרגע חרד תחתיו וינוע לאחור מפני בן גיורא הלוטש עיניו לו בעברת זעם.

הדברים האלה עוררו שאון בתוכנו ואיש איש ענה את חלקו לפי רוחו ונטות לבבו, ובתוך המהומה התנשאה צפורה כלביאה ותהס את כלם ותקרא לאמור:

"אם כה תעשו, אז תחטאו חטאה גדולה לרבבות אחיכם, חללי הגליל, אשר בגללכם הקריבו לשחת נפשם בבוא עליהם כנהר צר!  על מה איפוא עיפה נפשם להורגים, נפלו בניהם ובנותיהם ביד שוביהם, נמסרו ונמכרו לעבודת פרך ולחרפת עולם?  לא, אדוני, אלופי! כבר הרחקנו לכת;  לא נוכל עוד לעשות כדור המדבר ולחפוץ לשוב מצרימה;  כבר הרבינו לשלם בנפשותינו במחיר החפש הצפוי לנו באחריתנו, לא נוכל עוד להואש ממנו ולשוב לעבדותנו ולשאת עלינו עול צוררינו כבראשונה!  ואם כה תחשבו במה אפוא טובים אתם מיוסיפוס, עוכר נפשנו, אשר בגבוֹר ידנו על צרינו קפץ לעמוד בראשנו, וכמעט מטה רגלנו סר מעלינו ויתרפס לפני אויבינו?"

"וכזאת תדברי אַתּ, רעותי החכמה והמשכלת? – קראה מרים אשר אלעזר – אבל השמת לבך אל אחריתנו, אם יחזק האויב ממנו?  הן הגברים צפוים אלי מות, ואותו לא ייראו – כי אחת ימות האדם בעת ופגע אשר יקרהו, ושתים ולא יוסיף;  אבל מה יהיה גורלנו אנו אם נפול בידי האויב?  הטוב כי יתעמר בנו לענותנו ולמכרנו ממכרת שפחות חרופות כבנות הגליל?"

"את גוֹרל אחיותינו האמללות ההן ראינו בעינינו, בהיותנו עצורות בבית דודנו בקיסריה – השיבה אסתר בלב דוי – בנות עדינות, רכות וענוגות, הוצגו לממכר בראש מרומים.  כל רואיהן מששון, כל עובר עליהן התעלל בהם וישם כבודן לכלמה" –

כן דברה הנערה התמה ופתאם התנודדה ותאנק דם.

"אבל בטוחה אני בהן – אמצה צפורה לבבה בהשיבה אמריה לה – בטוחה אני כי אך מעטות מהן מתענות עתה תחת ידי קוניהן מבני הנכר, ורובן כבר מצאו להן את המות, המלאך הגואל מכל רע – כי בשבעים ושבעה דרכים ימַצא המלאך הטוב הזה לדורשיו באמת.  אולם גם המעטות הנשארות בחיים כבוּדות הן בעיני בחרפתן אשר תשאנה באֹנס, מכל אלה המתמכרים אל האויב ברצון, בשאפם להגיע אל טובם בבגד בוגדים."

"אמנם אין מבטח ברומאים גם אם שלום יענונו – אמר אלעזר בן שמעון – כי מוצא שפתיהם לא ישמורו ושבועתם יחללו לעת תמצא ידם לנו.  שאלו לפליטי טריכיה ויגידוכם משפט שרי רומה, אשר גזרו אמר:  "להמיר שבועה ליהודים לדעתם אין פשע"[cxcviii].  הלא "אחינו אנשי בריתנו" קראו לנו זקני רומה בראשונה, בבוא מושלינו החשמונאים בדברים עמם[cxcix] – ומה היתה אחרית האהבה הרבה אשר נשבעה לנו?  הזונה השלטת הזאת חבקתנו בזרעותיה עד מחנק נפש, והננו ברעתנו כיום הזה!  עתה הנה באה עד משבר, כי נהפכו עליה ציריה מרעת בעליה ומלחמות בניה איש ברעהו – הנקרא עתה אליה לשלום, למען יוכל אספסינוס לעלות מארצנו ולחוש עם לגיונותיו לרוחתה לישועתה?  האם לא תשוב אחרי כן להכביד עלינו אכפה על ידי נציביה הרשעים, אשר השביעו ברעות נפשנו ויביאונו עד הלם?  לא אחי ורעי, משלום שוא כזה טובה מלחמה גלויה!  והנני אומר כדבר אחותנו החרוצה, צפורה בת יוסף, אשר רוח אביה הגבור דבר בה, לאמר: "לא נוכל לעשות כדור המדבר ולחפוץ שוב מצרימה;  לא נוכל עוד לשוב לעבדותנו ולשאת עלינו עול צוררינו – כי כבד עלינו מנשוא".

"חן וכבוד לבנות יוסף – ומי יתן והיו כל גברינו כמהן!" – קרא בן גיורא בהוד קולו – "ועתה אחת נגמר אֹמר וממנו לא נשוב:  אנחנו נעמוד על משמרתנו ונצפה לחדשות אשר תבואנה מרומה.  אם תכבד עליה מלחמת אזרחיה, לא יוכל עוד אספסינוס לעמוד מרחוק ולהשאר על מקומו, וקם עם חילו ועלה מן הארץ, ואז לא יכבד לנו לטהר ארצנו מכל אויבינו בני הנכר אשר נאחזו בה לפצענו וחבורתנו, וידינו תמצא לנו להקים בתוכנו ממשלת עז אשר תכון לעולם.  ואם תשוב רומה למנוחתה ושב חילה להלחם בנו – אז נסגר בקרב חומותינו הבצורות, ומהן נשלח בו את כל מגפותינו עד כי ילאה נשוא.  ובשוב אויבנו אחור, יכשל ויאבד מפנינו, והיתה אחריתו כחיל מטֵליוס וקֵסטיוס, וכאשר מצאה ידנו לשני השרים ההם, כן נעשה לאספסינוס וחילו בבוא עת פקודתם גם המה"[cc].

"כן דברת! – קרא זכריה בן אבקולס – אין שלום לרומאים, ואת מוראם לא נירא, כי עיר עז לנו, ובה' השוכן בקרבנו נשים מבטחנו כי הוא יעמוד לנו ומכל צרינו יושיענו.  יצוּר האויב על חומותינו עד רדתו, ינוח עלינו כדור עד יבוא רקב בעצמיו, והיתה אחריתו כחיל סנחרב בימי חזקיהו, אשר בלילה אחד נהפכו לכם פגרים מתים – כי אין מעצור לה' להושיע את עמו בעת צרתו, וכיי קדם יראנו נפלאות". 

"כן יקום וכן יהיה – קראנו כלנו קול אחד – אנחנו נתחזק בעד עמנו ובעד עיר אלהינו ולה' הישועה!"

____________________

כאשר נדברנו כן עשינו.  עוד בלילה ההוא באשמֹרת הבקר פקדנו את חילנו ונעל אל מבצר אנטוניה ונעבור דרך אילם העמודים אל הר בית ה' ואל מעון קדשו.  שם הצבנו לנו שומרים מזֻינים, ואחר שמנו מעוננו בעליות המרוחים אשר למגדל הנהדר במבצר ההוא, וכל יתר החיל בא בתחתיותיו לגור.  ושמעון בן גיורא אוה למושב לו את מגדל פזאל, ואת חילו הציב בעיר העליונה והתחתונה, כאשר אמר.  ויוחנן נשאר עם חילו על מכון הר הבית, ואנחנו נסינו לדבר שלום בו ולא אבה שמוע.  אבל גם ממלחמת שערים משך ידו.  וכן שקטה העיר ולא נראתה אבחת חרב ברחֹבותיה.

בחג הפסח ההוא[cci] הרבו באי מועד לעלות לרגל ירושלימה.  אמנם נפקד מקום בני הגליל, אשר רֻבם היו עדי אֹבד, והנשארים מהם היו רק אלה אשר קדמו את הרומאים בשלום ויפתחו לפניהם שערי עריהם לרוָחה, והם יראו מעלות אל עיר הקדש, פן יחסדום הרומאים מעבר מזה ופן יפגעו בהם קנאינו מעבר מזה על הבגד אשר בגדו בעמם ובארצם.  לעמת זה רבו המתנדבים בעם, הבאים בשנה ההיא מארצות האחרות, להביא מתנות ידיהם אל היכל קדשנו וגם אל אחיהם אנשי המלחמה, ורבים מהם הביאו את נפשם נדבה, להמנות בחילנו ולצאת בצבאותינו[ccii].  האֹרחים הרבים מלאו את אילמי העמודים אשר סביב בית ה', וגם את עיר הקדש ופרוריה ואת שני הכפרים, בית היני ובית פגי, הנחשבים על גבולה[cciii].  המעונות והמִטות היו נתונים לעולי רגל חנם אין כסף[cciv], ומפות היו פרושות על פתחי הבתים, למען ידעו האֹרחים כי השלחנות שם ערוכים לפניהם לאכול כאַות נפשם[ccv].

ושמעון בן גיורא היה כמונו מן הקרואים לאכול בבית אלעזר בן שמעון, ויחדו השתעשענו בחג ההוא בחברת שלש נשי החן: מרים, צפורה ואסתר, אשר ערכו לנו שלחן ותפארנה אותו ביפין והדרן.  ומדי כלינו לאכול ארוחת הערב שבנו אל מקומנו במגדל אנטוניה, ושם גם לנינו איש בחדר מעונו, כמדֻבר.  רק בן גיורא אֵחר מאתנו לשבת, כי קרוב בית אלעזר למגדל פזאל, אשר בו בחר לשבתו מאז בואו ירושלימה

כן עברו עלינו ימי החג בשמחה ושעֹשֻעים, ואיש מאתנו לא פלל כי זה הפסח האחרון למנוחתנו ומשוש גילנו בעיר קדשנו!

ביום האחרון כי יעבור, ואנכי ויהודה אחי יצאנו מבית תענוגינו לשוב אל המבצר, והנה יצאה צפורה אחרי חרש, ותטני הצדה, ותאמר אלי בלאט, כי לטובת כֻּלנו נחוץ לסבב פני הדבר כי יוכן מעון במגדל אנטוניה גם למרים גם לה ולאסתר – למען הרחיקן מבן גיורא…  לשמע דבריה רגזתי תחתי, אך לא יכלתי להוציא מפיה עוד מלין, כי התחמקה ממני ותָּשב הביתה.  פקודת צפורה שמרה רוחי, ועוד בערב ההוא דברתי על לב אלעזר בן שמעון לעשות את הדבר הזה.  אך הגדתיהו לו בשמי, מבלי קרוא שם צפורה עליו ומבלי הזכיר את שם בן גיורא, לבלתי הכעיסהו.  למחרת הבקר נעשה הכל כדברי, ובבואנו עם אלעזר אל ביתו למשתה הצהרים, נקרינו אל שמעון, היושב שם בחדר הנשים ומשֹוחח אתן כדרכו.  אחרי המשתה השמיע אלעזר, כי הנה הוכן במגדל אנטוניה מעון נחמד עם חדרים יפים למרים ולשתי האחיות, וכי עוד היום הנו חפץ להעבירן שמה, למען תהיינה בקרבתנו, ולא נדָרש לנוע יום יום הנה והלום.  צפורה ואסתר אחותה ויהודה אחי נהרו למשמע אזניהם ולבבם פחד ורחב, רק למרים לא היו הדברים לרצון, כי היה צר לה לעזוב את בית תפארתה והיכל חמדתה ולנוע אל המבצר, באין כל פחד אויב לנגד עיניה.  התבוננתי אל שמעון והנה עיניו מזרות זעם ופניו נפלו מחמה עצורה;  אך עד ארגיעה משל ברוחו ויתאפק ויאמר:

"אשר אחזה לי אני, לא נכון לשום במעון צבא נוה משפחה"

ואנכי אשר בנתי הגיגו, לא יכלתי עצור ברוחי, ואען ואמר:

"ואשר אחזה לי אני, לא נכון לאיש זר להתערב בעניני אחרים אשר אליו לא יגיעו".

על זאת חרה אף בן גיורא, ויענני בגאון וגדל לבב לאמר:

"למושל עליון המשפט להתערב בכל אשר ימצא נכון לפניו, ועל האחרים להקשיב לקולו בכל אשר יאמר להם".

דבריו אלה העלו את חמת אלעזר ויען בגאוּת גם הוא:

"אכן למושל עליון שמנוך בשני חלקי עירנו, אבל לא בחלק העיר אשר עליו יֵחשב מבצר אנטוניה.  שם אני המושל ובני יאיר מִֹשְנים לי, ובתוכנו לא יתערב זר, יהי מי שיהיה!"

"ואנכי אראכם כי פקודתי חקת עולם היא לכם, וממנה לא תסורו למרות עיני כבודי".

"הראנו אפוא נפלאותיך, ונדע במה כחך גדול להכריענו תחתיך!" – קרא יהודה אחי, בשומו ידו על חרבו.

"הנני לעשות כדבריך!" – קרא שמעון בשלפו את חרבו מתערה

ברגע הזה הריקונו כלנו חרבותינו ונעמוד הכן לקרב.  אבל שלש הנשים קפצו ותעמודנה בינינו להניאנו מבוא בדמים, ובעוד הן צועקות ומתחננות אלינו להשיב חמתנו, קרב מעֹשַֹרוס האדומי, עבד מרים, אל בן גיורא מאחריו ויפיל חרבו מידו ויאחזהו בין זרֹעותיו לפתע פתאם.  והאיש גדול כענק ולכחו אין חקר, ובתעצומות עזו הרים את הגבור הזה ממקומו וישאהו ויטילהו החדרה ויסגור את דלת הברזל בעדו ונעל.  אז פנה אלינו ויקרא:

"עתה מהרו החישו לעבור אל המגדל בטרם יוָדע הדבר לאנשי חילו.  ואנכי אעמוד פה למשמר עד אשר תכלו מעשיכם, ואז אבוא גם אני אחריכם".

מהרנו ונעש כדברו.  ומרים אשר מאנה בראשונה לעזוב היכל כבודה האיצה בנו עתה לצאת מן המקום הזה, אשר בו אין מבטח עוד מפני קנאת בן גיורא ועברתו כי קשתה.

ומעשרוס חכה לנו עד כלותנו לעבור ולהגיע אל מחוז חפצנו.  אז יצא אחרינו, ובהגיעו עד המשמר האחרון לחיל בן גיורא, מסר שם את המפתח, להוציא ממסגר אסירם, והוא אחז לבטח דרכו לבוא אחרינו ולהגיע אלינו. –

זאת היתה ראשית המדון בינינו ובין שמעון בן גיורא – כי נשא עיניו אל אסתר ויחמוד יפיה בלבו.  ברוחה העלז ובשיחתה הערֵבה משכתהו אחריה מבלי הדעת.  כי אמנם היה לבה תמים כילד, ובתומתה לא ידעה כי גחלים היא חותה  בחיק האיש הזה אשר לא הסכין תת מעצור לרוחו.  וצפורה בחכמתה הבינה מראשית אחרית, ותשכיל להרחיק את הזיק הבוער בטרם יאחז בלבו והיה ללהבה.  אמנם תשוקתו רק חשק עובר וברבות הימים הכל נשכח – לולא נמצאו אנשים נרגנים אשר היה ריבנו דרוש לחפצם, והם סכסכו אותנו איש ברעהו וישלחו בינינו מדנים חדשים לבקרים עד כי רבתה המשטמה, וכן חלק לנו ולא זכרנו עוד אחריתנו.

כמעט יצא בן גיורא ממאסרו, ותהי ראשית מעשהו להצית אש בהיכל אלעזר בן שמעון, ואחר כן עשה כזאת גם לבתי קרוביו ומיֻדעיו – למען ירוששו יחדו וידל כבודם ולא יעצרו עוד כח לכלכל את החיל אשר לרגלם.  ורבים משועי ירושלים אשר נטו בסתר אחרי הרומאים, בהיות לבם שלם עם אגריפס המלך, הרבו לחרחר ריב ולהשליח את בן גיורא בנו וביוחנן בן לוי – – למען יתם לריק כחנו במלחמותינו איש ברעהו.  עצרת בוגדים זו שלחה אש באוצרות הבר והמזון והשמן והעצים, כל אשר צברו נדיבי עמנו לכלכלת החיל והעם לעשיריות בשנים לעת ידרשום.  ובהעבירם קול כי מאת אחות פלגותינו היתה זאת, העירה את הפלגה האחרת לקחת נקמתה מאת אויבתה על הרעה אשר היא מביאה על כלנו בפעל רשעתה.  כל הנכלים והעלילות האלה נודעי לנו אחרי כן, כאשר כבר עבר המועד, ובעתם לא ידענו עד מה.  כלנו כצאן תעינו ויחדו נאחזנו בסבך, ותרב המהומה בתוכנו, ותגדלנה הפרעות והשערוריות והתגרות והמלחמות בעיר הקדש, ותהי יד איש באחיו וחרב איש ברעהו.  וחלק גדול מבניני העיר אשר בין הר הבית ואַקרא היה לשרפה מאכלת אש, ותחתיהם נהפך לבקעה רחבת ידים למצב אנשי החיל ולמלחמותיהם בימי קרב[ccvi].

_________________

כן עברה עלינו שנה תמימה במלחמותינו בעיר הקדש, עד כי לא שמנו עוד לב אל רומה והליכותיה בימים ההם.  גם אמנם השיב האויב ידו מעלינו כל העת ההיא, כמו חדל ממנו לעולם.  צבאות הרומאים עמדו במנוחה במקומות אשר אחזו להם בארצנו מקרוב ומרחוק, ואספסינוס וטיטוס עזבו את קיסריה ואת ארץ הקדש וילכו אל אשר היה רוחם.

אבל נכבדו מאד הקורות את רומה בימים ההם ובעת ההיא, ומסבות התהפכו בתחבלותיהן והנה באו לרגליהן חליפות וצבא אשר לא פלל איש לשמוע!  אוֹטוֹ אשר עלה אחרי גלבא על כס רומה נגף לפני ויטליוס צרהו וישלח יד בנפשו[ccvii], וזקני רומא אשר הָשפלו ללחך עפר רגלי נירון ההולל, נשבעו שבועתם אמונה גם לויטליוס השובב והפרוע לשמצה.  אז השיב אספסינוס אל לבו לאמר: הן עטרת רומה היתה ככדור למשחק, והנה היא עוברת מיד ליד, הבה, אשלחה גם אני ידי אליה, אולי אצלח לעשות לביתי, ותחת היותי עבד לאחרים יהיו הם עבדי עבדים לי!  הוא חשב דרכו ומקרב עמנו נמצאו לו אנשים כלבבו לעשות דברו ולהשלים חפצו!  אגריפס נסע עבר ארצה מזיה[ccviii], ומשם הלך רומאה, לעורר את קרובי אספסינוס להסב את המלוכה אליו[ccix].  בירוניקה אחותו הלכה לאלכסנדריה, ותפתה את היהודי המומר, את טיבריוס אלכסנדר, נציב מצרים, לשית ידו עם אספסינוס[ccx].  ואז הלך טיטוס לסוריה ויט את לבב הנציב מוקיְנוס לבחר באביו גם הוא.  והנה התקוממו הלגיונות העומדים במזיה וימאסו בויטליוס ויעלו עליו למלחמה; טיבריוס אלכסנדר השביע את חילו שבועת אמונים לאספסינוס הקיסר החדש[ccxi], ומוקינוס הסיע את צבאותיו מסוריה ומיהודה ויעל על רומה ביד חזקה, והלגיונות אשר נשארו ביהודה שמחו על השמועה כי נבחר שר צבאם למלך על כל הארץ, ויצהלו כאבירים ויקראו "יחי הקיסר!".  ואספסינוס וטיטוס ירדו מצרימה ושם חכו עד הגיע אליהם הבשורה, כי אחרי שפך דמים רבים ברחובות רומה ואחרי השרף מקדשה הגדול, היכל הקפיטוליום, גברה יד קרוביהם שמה, ויקם העם על ויטליוס וימיתהו[ccxii], ואספסינוס הוקם עָל להיות לקיסר רומה, ומושל בעֹז עולם.  אז מהר הקיסר החדש לעלות אל רומה, לאחוז ממשלתו ביד חזקה.  ולכונן את כסא ממלכתו ולסעדו בפאר נצחון צוה את טיטוס למהר ולעלות על ירושלים לכבשה ולבצע מעשהו בעם יהודה – כי נחשבה לו לחרפה נגדה נא לכל עמו, כי בעוד אשר שבטי גרמניה וגליה וסרמַטיה, רוב עמי המערב אשר מרדו בעת ההיא ברומה, שבו נכנעו לפניה באפס יד, הנה העם הקטן הזה, עם היהודים, יושב ארץ הקדם, עומד במרדו זה ארבע שנים ועודנו מקשה ערפו, מאן הכָּנע!

עד מהרה אסף טיטוס חיל וצבא במספר שמונים אלף איש, וכלי מצור וכלי משחית בהמון רב אשר לא היה כמהם להרומאים בכל מלחמותיהם עד כה.  גם מלכי הארצות הקרובות חשו באו עם צבאותיהם לקול הקריאה להסתפח אל מחנהו.  עליו נלוו גם שלשה בוגדים מבני עמנו: אגריפס, יוסיפוס וטיבריוס אלכסנדר.  האחד הקריב אליו את חילו וכל מאֹדו, השני היה לו למורה דרך והשלישי היה לו לאב וליועץ אשר הנחהו בעצתו במלחמה הזאת מראשיתה ועד אחריתה.

וחג הפסח האחרון[ccxiii] קרב לבוא, ולרגליו שבו באו רבים מאחינו יושבי הארצות הקרובות והרחוקות בעלותם לרגל ירושלימה, ויהי מספר התושבים והארחים בעיר קדשנו כאלף אלפים ומאתים אלף איש[ccxiv] – וכל באיה לא שבו עוד! כי פתאם קרבו צבאות הרומאים אליה מכל עבריה, ויסגרו עליה דרכיה.  ותהי חתת האויב על אזרחיה ואֹרחיה גם יחד, כי יראו לעזוב את עיר מעֻזם ומבטחם.  לא יצאו ממנה בלתי אם אלה אשר היו להם דברים בסתר עם הרומאים – ועל אלה הבוגדים הֻצבו שומרי החומות והשערים, לארוב להם ותפשם וליסרם בדרך פשעם.

הרעה אשר נשפה אלינו מן האויב הבא עלינו מחוץ, שמה קץ לריבותינו ומלחמותינו פנימה.  ויהיו דברי ראשונה אל אלעזר בן שמעון להשלים עם יוחנן בן לוי, אחרי אשר מקרי הימים הורונו ראשית דעת, כי לא לחנם שמר עברתו לשועי אחינו.  כי אמנם הרבה הרבו המה פצעינו בשנאה הגדולה אשר עוררו בינינו על חנם.  וגם יוחנן נעתר לנו, בזכרו לי אהבתנו מאז, בהיותנו עוד בגליל – ועוד בפסח ההוא התאחדו שני מחנותינו ויהיו לאחד.  ובהוסד השלום בינינו בטחנו ונהי שאננים מפחד רעה, כי עיר עז לנו מאד, ובה כביר תמצא ידנו להתחזק ולעמוד בפני כל צר ואויב העולה עלינו.

_________________

העיר ירושלים נבנתה על שלשה הרים: על הר ציון, העיר העליונה; הר אקרא – היא העיר התחתונה, וממול שניהם – הר המֹריה, הוא הר הבית.  שני עמקים עמוקים הקיפוה מסביב, אשר בימי הגשמים היו מלאים מים, הם נחל קדרון וגיחון.  תחלת שניהם בפאת צפונית-מערבית, משם יסֹב האחד את העיר מערבה ודרומה, והשני צפונה ומזרחה, ואחר יתחברו בפאת דרומית מזרחית והיו לאחד על יד עין רוגל.  אל המקום ההוא יגיע גם העמק השלישי, הוא עמק החרוץ המפריד ממערב למזרח בין הר ציון ואקרא, ומשם יסֹב דרומה בין הר ציון והר המריה, וגשר אבנים בעל קשתות נבנה על העמק הזה לחבר את עיר ציון עם הר הבית.  בימי אגריפס הראשון נוסף עוד פרוָר אחד מצפון לעיר, הוא החלק הבנוי על גבעת ביזיתא.  בפרור הזה ישבו בני דלת העם, בעלי המלאכה; בו היו שוקים ושערים לסחר הצמר והבגדים, הכלים והעצים והמקנה.  בעיר ציון ישבו בני מרום העם; שם היו הילכי הורדוס ואגריפס וארמנות שועי ירושלים וקציניה.  צפונה לה היתה העיר התחתונה, היא אקרא, ותכונתה כחצי אגן הסהר, וגם בה נמצאו היכלי חמר וארמנות תפארה לרוב מאד.  מדרום הר הבית היה הפרור עפל, וצפונה מערבה לו היה מבצר אנטוניה, ובקעה עמוקה הפרידה בין המבצר להפרור ביזיתא.

מלבד החומה הישנה אשר הקיפה את העיר העליונה, היתה עוד חומה אחת מסביב לעיר התחתונה, ועליהן נוספה עוד חומה שלישית אשר הקיפה את הפרור ביזיתא.  לראשונה היו ששים מגדלים, בשניה ארבעה עשר ובשלישית תשעים, והחומות עבות וחזקות והמגדלים גבוהים ובצורים מאד[ccxv].  – באלה בטח לבנו כי לא יעצור כל אויב כח להבקיעם אליו ולכבשנו, בעמדנו למגן להם ובהחסותנו בם.

העיר היתה כלילת יפי, ועליה נאמר: "עשרה קבין יֹפי ירדו לעולם, תשעה נטלה ירושלים"[ccxvi], וכל "אשר לא ראה אותה בתפארתה לא ראה כרך נחמד מעולם"[ccxvii].  גנות שושנים היו בה למכביר[ccxviii], גם גדלו בה עצי קנמון אשר נדף ריחם למרחוק[ccxix].  שווקיה היו מעטרים בכל פרי נחמד למינהו[ccxx].  וחצותיה כלם היו מרצפים באבני שיש[ccxxi].  בשלש רגלים התרבה מספר אנשיה פי ארבע[ccxxii], ובכל זאת לא אמר אדם "צר לי המקום שאלין בירושלים"[ccxxiii] – כי היו יושביה כלם נדיבי לב ומכניסי ארחים בכל אות נפשם וחפץ לבבם[ccxxiv].

________________

וטיטוס נגיע בראש לגיונותיו אל הר המצפה, אשר במרחק אלפים אמה מירושלים צפונה.  שם עזב את מחנהו יקח אמו שש מאוד פרשים ממבחר גבוריו וירכב הלאה אל מול ירושלים, לרַגל אותה ולמֹד את חומותיה ומגדליהן.  זאת ראו צופינו ויתנו לנו אות, ונמהר ונגיח מאחד השערים אשר לחומה הקיצונה ונפול עליו לפתע פתאם ונך גדודו אחור וכמעט נפל טיטוס שבי בידינו.  אך הפרשים התעוררו מחרדתם וישליכו נפשם מנגד וילחמו בכל מאמצי כחם עד כי הצליחו למלטהו מרעה ולנוס עמו אל מחנהו.  אז שבנו ראינו כי חסר סוסים במלחמה הוא חסרון לא יוכל להמנות;  ובכל זאת שמחנו כי עלתה בידנו להחריד את אויבנו מראשית דרכו ולהניסהו בחרפה מעלינו.  ויהי גם זה לנו אות לטובה, כי כן תמצא ידנו לו במלחמה הבאה.

ביום השני החל הלגיון העשירי להתבצר על הר הזתים ממול ירושלים מזרחה צפונה.  כי כן היתה עצת בוגדינו הנלוים על טיטוס: למהר להחל מעשהו בחג הפסח, ואז לא יהיה לו מעצור מאתנו, בהיות החג קדוש לנו מחללו.  ואנחנו סכלנו עצתם, כי בעצם היום ההוא עוררנו את גבורתנו, ונצא חוצץ משערי העיר ונעבור את נחל קדרון ונבוא על אנשי החיל כסער קטב ונכם ונהֻמם ונפזרם לכל רוח.  אך טיטוס חש לעזרתם עם מבחר פרשיו הרבים והעצומים, אשר טשו עלינו כנשרים עד כי לא מצאנו מעמד מפניהם, ונסוג לאחור עד מורד ההר – – והנה חיל חדש יוצא משערי העיר, חיל שמעון בן גיורא אשר בא אלינו לעזרה!  אז שבנו בדרך זו ירדנו ונעל על האויב שנית ונשתער עליו בכל עז ונרבה חלליו מאד וכמעט עשינו לו כלה.  אבל טיטוס הוסיף למשוך אליו חיל ועזרה מן הלגיונות הצפוֹנים, והוא עם פרשיו שות שתו עלינו מַעבָרים עד כי נלחצנו לשוב.  בפעם הזאת העמיד טיטוס את צבאותיו לרגלי ההר לשמור את צעדינו, והם לא משו עוד ממקומם עד אשר כלה הלגיון העשירי לחפור במעלה הר הזיתים ולבצר עמדתו תחתיו.

ביום ההוא ראו הרומאים את כחנו וגבורתנו, וידעו כי לא על נקלה יצלחו להכריענו תחתיהם.  ואנחנו שבנו העירה בלב נכון ובטוח בה' כי תשגבנו ישועתו – כי שלום אמת נעשה במלחמה הזאת בינינו ובין בן גיורא, ואיש לרעהו נתַנו יד בעמדנו יחדו על שדה קטל והרג רב.

עד מהרה נטיו אהלים על הבקעה הנשמה אשר בין הר הבית ואקרא, והמקום ההוא אשר ראה ריב אחים בעָרכם קרבות יחדו, ראה גם נדבת אחיותיהם, בהתחרותן יחד במדות האהבה והחמלה.  שם גלו בנות ירושלים צדקתן, בהוסדן יחד לפקח על פצועי המלחמה, לחבשם ולכלכל מחלתם בידים אמונות ולב נדבה, ןצפורה עמדה בראש כל נשי החסד, ומרים ואסתר עזרו על ידה, ובאשר פצועים וחולים שם הן, למהר רפואה ולהחיש ישועה בכל אשר יכלו.  מלבד זאת אספה צפורה חבר עלמות ונשי חיל כגילה, למרוט החצים והחרבות, להכין אבני קלע ולהיות נכונות לעזרה לחיל הגברים בהלחמם מעל החומה – כאשר הסכינה לעשות במצור גמלא עיר מולדתה.  בעבודה הזאת החזיקה אסתר בכל אות נפשה, כי היתה כרוחה ולבבה, ותלמד ידיה למשוך בקשת, לירות בחצים כגבור משכיל ולקלוע אל השערה ולא תחטיא.  הנה כן שקדו בני הנעורים על מעשיהם, לעשות בחפץ כפיהם ולהיות ערוכים ונכונים למלחמה הבאה; אבל כלם יחדו כמר מדלי נחשבו נגד המון הולכי בטל ואוכלי לכם חסד, אשר בתוכנו רבו כמו רבו!  המון זקנים וזקנות, ילדים וילדות, רפי ידים וידועי חלי, נשים פֹּריות עם עדת עולליהן עמוסי בטן – כל אלה יחד עלינו התמלאו, מהם אשר התכלכלו זה כמה בדרך צדקה בעיר האלהים אשר רבו בה נדיביה מאז מעולם, ומהם אשר נמלטו אלינו מן המקומות הקרובים כבוא אליהם כנהר צר.  להם חרד לבנו בחושנו עתידות לנו – כי היה עלינו לכלכלם ולנהלם בלחם ומזון די צרכם, והאוצרות והממגורות יחד היו לבער, ואם תבוא העיר במצור וישועתנו טרם תקרב, אז מי יודע מה יהיה להם ומה יגיע אלינו על ככה באחריתם!

_________________

כאשר כלה הלגיון העשירי להתבצר על הר הזיתים, החל המחנה הראש לקרבה אל העיר מפאת צפון ולשפוך סוללות על דרכו ולהעמיד כלי משחֵתו אל מול החומה הקיצונה, הסובבת לפרור ביזיתא.  ולהישר לפניו דרכו שחת את כל הגנים הסובבים לעיר ואת כל עצי שדה ועצי פרי כרת לבניני הדיק ולמעשי הסוללות והמכונות.  אז החלו המלחמות והקרבות בינינו ובין האויב, באמצנו כחנו להפריעהו ממעשהו, ופעמים הרבה הפלאנו הכותו ונצית אש במכונותיו ונחבל את כל מעשי ידיו.  אך סוללותיו הרבות וכלי נשקו הטובים ורכביו ופרשיו הקלים הם שעמדו לו תמיד לגבר חילים ולהשיבנו אחור.  רבים חללים הפלנו מהרומאים ועצומים היו כל הרוגיהם בירותנו מעל החומה בחצינו השנונים או בהתנפלנו עליהם ברמחים ובחניתות ובחרבות שלופות, אך כלה לא יכלנו עשות להם, כי עצם מספרם מאד ובתחבלות הרבה עשו מלחמה.  כן הכינו להם "סוכך" – מקלעת ענפים אשר כסתה על ראשיהם מלמעלה או ערכו "צַבּים" – מגנים ושלטים שחברו להם יחדו להגן עליהם מעבריהם.  וביותר הפליאו להעזר בהבליסטראות[ccxxv] – הן מכונות הקלע;  מהן השליכו עלינו אבנים כבדות אשר עופפו במרחק שני ריס ויותר, ובנפלן על החומה וסביבותיה הפילו ממנו רב.  אך בהיות אבני המקום לבָנות במראיהן, למדנו אחרי כן להזהר מהן ולנטות מפניהן: כי נכרו במעופן, ובהגלות הסוד הזה להרומאים חבלו מזמה להחשיך תארן, ואז שבו הרבו להשחיתנו, כי לא נכרו עוד לעין ולא ידענו דרכן.

אכן דברים רבים נגלו להרומאים בכל הנעשה בתוכנו, ורבות פעמים נסכלנו על זאת וכל חכמתנו התבלעה.  ויהי כדברנו על אֹדות זאת פעם אחת בערב, בהועדנו יחדו באחד חדרי מעוננו, ובבקשנו עצות מרחוק לבלע פני הלוט ולדעת את הבוגדים בתוכנו שהמה בעוכרינו, והנה הטתה אסתר את צפורה הצדה, ותתלחש עמה רגעים אחדים, ואחר כן שבו שתיהן אלינו.  ופני צפורה חורו מאד בפצחה שפתיה עמנו לאמר:

"הנה נדבה רוח אסתר אותה, להתחפש ולבוא אל מחנה האויב – אולי יצלח לה להוציא תעלומה אור".

כלנו נבהלנו למשמע אזנינו, ויהודה אחי נתּר ממקומו ויקרא:

"חלילה לך מה' לעשות זאת, פן יכירוך שם ונגזרת!"

"לדבר הזה אל תדאג לי, ידיד לבבי! כי לא על נקלה יכירוני בהתחפשי, ואם יקרני אסון אין רע – כי לא אחת אני בבנות ציון, הנספות בלא עת מחצי אויב או מאבן קלע.  ואם נגזר עלי מן השמים למות, הלא אחת היא אם יפגעני המות בעמדי אצלך על החומה כפעם בפעם או בהיותי במחנה האויב לגלות מצפֻניו".

לשוא התאמצנו לדבר על לבה ולהניאה מחפצה הנורא, לשוא בכתה מרים תמרורים בנפלה על צוארה, לריק שחת יהודה אמריו הנעימים, בעוררו את האהבה – היא החזיקה באחת וממנה לא שבה.

"קדוּשה אחת היא לאדמתנו הורתנו, אשר למענה נערה למות נפשנו – קראה הנערה ברגש – ואל חיק אמנו זוּ האהובה הלא אשובה באשר אפּולה".

"הוי אסתר, אסתר! – קרא יהודה בלב נמוג – זכרי את קיסריה ושוד השפחות החרופות יעלה נא על לבבך! – הן צרינו  זרים אכזרים, ובידיהם יש ענשים קשים ומרים ממות, ואתּ עלמה עבריה, רכה וענוגה וכבוּדה בבנות – ואיך תשליכי מנגד נפשך וכבודך יחד!"

"לדבר הזה יש עצה – ענתה צפורה וקולה חרד בדברה – הנה אתי מאכלת קטנה וחדה, אשר ירשת פליטה היא לי מנשק בית אבינו;  אותה צפנת עמי במצור גמלא, חשכתיה לי ולה ליום צר, פן יבואו הערלים והתעללו בנו בגבור עלינו ידם.  ועתה הא לך זאת, אסתר מחמל נפשי!  והיתה אתך למשמרת.  לכי אל משלחתך בשם אלהי קדשנו, ואם יקרך אסון, והיתה המאכלת לך סגלה, וידעת את אשר תעשי בה!".

מפני עז לבב שתי האחריות נִחנתנו גם יחד ונשבות מענות עוד אותן דבר – כי אמו ממנו ברוח נדיבתן וגבורתן.  ותלכנה שתיהן את מרים ותבואנה חדר בחדר.  שם עשוּ שערותיה, ותחלפנה את שמלותיה ותמשחנה עור פניה וידיה בצבע כהה אשר מצאו אתן בין תמרוקיהן, וכעבור זמן מה שבו עמה אלינו.  ואנחנו עמדנו משתאים וכמעט לא הכרנו מראהָ – כי במקומה ראינו לפנינו נער סוּרי, קוצותיו תלתלים מסביב לראשו, לָבוש כתנת משי ירוק ומכנסי פסים רחבים, וחגורה על חלצים ועליה תלוי ילקוט עור, וכפות עור מתחת לרגליו והן מחֻשקות אליהן ברצועות היוצאת מבין האצבעות וכרוכות עליהן מזה ומזה עד הקרסולים, והנער עוטה סדין עב הרכוס בקרסי נחשת אל שכמו הימנית, ועל גבו קשת ואשפה מלאה חצים.

 

"עתה הרגעו והשיבו נפשכם למנוחתה! – אמרה אלינו בלשון ממהרת לדבר סוּרית – כי במראה הזה לא יכירני אדם כי אשה אני וממעי יהודה יצאתי".

אף אמנם לא יכלנו לכחד כי הצדק אתה.  אז נדברנו יחדו כי אם יהיה לה דבר להודיענו, תכתבהו על פסת ניר דק אשר תדביק אל חץ, ואותו תורה לה למטרה אל חלון "מגדל הנשים", אשר בתוך לחומה הקיצונה.  ומדי יום ביומו תתראה אלינו בצהרים, בעמדה מנגד לנו על יד קבר הילני המלכה.  אותות כאלה וכאלה שמנו בינינו ובינה, לדעת את שלומה אם יסך ה' לה וישמרנו מפחד רעה.  וככלות כל התכונה קמה עמדה ותברכנו לשלום.  אז נשקנוה חליפות ויהודה מרר בבכי, אך שתי האחריות אמצו לבבן, ובצאת אסתר לדרכה נלותה צפורה אליה לשלחה עד השער, וגם אותי לקחו עמהן, וליהודה לא נתנו ללכת, פן ירך לבבה מקול אנחותיו וקשתה עליה פרידתה.

_________________

מעט מעט למדנו גם אנו ידינו לעשות מלחמה במכונות הקלע אשר היו לנו משלל מטיליוס וקסטיוס[ccxxvi], אשר עמדו עד כה על הר הבית לזכרון.  ומדי קרב האויב לשפוך סוללות בקרבת החומה להשחיתה, הֻכה מאתנו מכה רבה עד כי הפך ערף לפנינו וינוע ויעמוד מרחוק.  לאחרונה חדל ממעשהו זה ותחתיו החל לבנות שלשה בנינים אשר לא ידענו תכונתם.

אבל עוד ביום ההוא נמצא חץ בחדר החלון הפתוח במגדל הנשים, ועליו כתוב לאמר:

"שלשה מגדלים, חמשים אמה לגֹבה, מגנים לסוללות חדשות".

עד מהרה המתקנו סוד ונגמר אמר לחפור תהלֻכות מתחת לארץ ולעשות להמגדלים כאשר עשו הרומאים למגדל גמלא.  דברנו אף עשינו ובטרם יכלה האויב מלאכתו הגענו בלילה אל מגדל אחד ונערער יסודו, וכמעט נשבה בו רוח נפל המגדל תחתיו ויהי להרס.  מקול מפלתו נבהלו הרומאים מאד ותהי מהומה גדולה במחנה, ובהחפזם לנוס לא הכירו איש את אחיו וידמו בחפזם כי היהודים באו עליהם בסערת מלחמה, ותהי חרב איש ברעהו כל הלילה עד אשר נודע להם שרש דבר נמצא בזה, ויבושו מפחזותם ומֹרך לבם.  ואנחנו שמחנו כי חזינו נקם אף ששנו מראש על מבוכתם העתידה להם בהגיענו אל שני המגדלים האחרים.  ונהי נכונים להשתער אז עליהם באמת ולהגדיל תבוסתם ברעש מלחמה.

עודנו ששים ושמחים בתחבֻּלה זו, והנה נמצא לנו חץ חדש אשר הזהירנו לאמר:

"חופרים בעמק לפני המגדלים, והתהלכות ללא הועיל עוד!"

אז חדלנו מעבודתנו. והרומאים כלו מלאכתם ויצפו את המגדלים ברזל ויעלו את כלי הקלע אליהם למעלה – ומשם היה נקל להם לירות עלינו בלי חשך.  ואנחנו לא יכלנו להשיב מכה אל חיקם, כי חצינו התמוללו בעבי מגניהם, ואבני הקלע לא הגיעו אל מרום עמדתם.  וכן התקרבו מעט מעט אל החומה, ויחלו לנגחה באילי הברזל, ומקץ חמשה עשר יום למצור עירנו פרצו בה פרץ רחב, וראשי גבוריהם שמו נפשם בכפם, ויפרצו דרך בו אל שער החומה, וכל החיל הרב פרץ שער ויעבור וילכוד חלק העיר החדשה אשר על יד פרור ביזיתא, במקום אשר הגיע אליו קסטיוס בראשונה.

וטיטוס הסיע את מחנהו ויתקע אהליו לפנים מהחומה ההרוסה, על פני המישור אשר עמד חיל סנחרב מלפנים, הוא המקום הנקרא בשם "מחנה אשור", – ומשם החל להשתער על החומה השניה.  אז החלה מלחמה גדולה ונוראה אשר ארכה ארבעה ימים תמימים.  אנחנו ירינו עליהם זקים ומות ממגדל אנטוניה ומאילמי בית המקדש הצפונים, ושמעון בן גיורא וכל גבוריו עמו נלחמו נגדם כאריות מעל החומה התיכונה ולפני השער.  יומם היתה המלחמה הולכת וחזקה עד נטות צללי ערב ובלילה נשארו כלם על מקומותם, ואיש לא פשט את חליצותיו מעליו.  אנחנו חרדנו לרגעים פן יעלה האויב על החומה באישון לילה, והרומאים פחדו ורעדו פן יתנפלו היהודים עליהם בנוחם על משכבותם.  וכמעט נבקעו עפעפי שחר שבה נטשה המלחמה ברעש ורגז ובכל מאמצי כח.  ביום החמישי נשתה יד אחינו מפני המכונות הרבות אשר כוננו הרומאים להשחית.  חיל שמעון נסג לאחור באין מעמד והרומאים הקריבו את כלי התותח אל מגדל התָּוך אשר לחומה השניה וינגחו אותו באילי הברזל עד רדתו, ובנפלו נעשה פרץ בחומה והרומאים שות שתו העירה ויבואו בחוצות הצרים המטים עקלקלותם על יד החומה – ושם היתה מבוכתם!  כי בשטף עובר התפרצו עליהם גבורינו מכל עבר ופנה, והמוני אנשים ונשים עלו על הגגות ומשם השליכו אבנים וכל הנמצא בכפם על ראשי הרומאים התועים בחוצותינו כצאן אֹבדות, ורבים מאתנו יצאו דרך השערים ויתנפלו על הגדודים העומדים הכן לבוא אחרי אחיהם העירה, ותהי מכת חרב והרג ואבדן בחיל הרומאים אשר בעיר, ורק מעטים מהם הצליחו לנוס ולהמלט על נפשם.

__________________

בנצחון הזה הודענו ידנו וגבורתנו בעיר מעזנו ומשגבנו.  וטיטוס אשר לא חשב אנוש העביד את כל חילו עבודה רבה ואחרי מלחמת שלשה ימים, לילה ויום, עלתה בידו לשוב ולכבוש את החומה, ובכל זאת לא מצא עז בנפשו לבוא עם מחנהו העירה, ויתן לנו ארוכה ימים אחדים, אולי נשוב אל לבנו לחדול מנשק ידנו ולשחרהו לשלום.  ולמען הראות את גדלו ועצם ידו צוה לכל צבאות חילו להאסף יחדו על הכר הנרחב אשר מחוץ לעיר, לעבור חלוצים על פניו ולקחת מידו את שכרם חלף עבודתם כמשפט.

נורא ונהדר היה המראה בהקבץ כל החיל הגדול והנורא על מקום אחד, הגלוי ונראה לעיניו לכל עבריו, ובעברם על פניו איש איש בחליצותו היפה ונשקו הממֹרט, ומכלם הכי נפלאו הרוכבים והפרשים, לבושי מכלול כלם, בעברם עם סוסיהם האבירים, ועדייהם כסף וזהב התנוצצו לעיני השמש ויהיו למחזה כליל יפי.  הגדודים אשר כלו לעבור על פני טיטוס ושריו נקבצו באו אחרי כן אל הקפילאות[ccxxvii] אשר במחנה, לתת כסף שכרם ביין ושכר ותענוגות בני האדם.  מחנה הרומאים היה במראהו כקריה בצורה, האהלים נטיו במשטר כרחובות עיר, ובתוכם גם שוק רחב למקח וממכר.  בימי המנוחה ההם נמצאו על השוק המון משחקים ומשחקות, מרקדים ומרקדות, שׂרים ושׂרות, גם מאַחזי עינים, חוברי חבר וקוסמי קסם, להראות מעשי נפלאותיהם בעד בצע כסף.  פה נערות הוֹדִיות, חשופות שכם וגלויות שוק, קופצות בין חרבות לטושות, עוברות בעד השלח ולא תבצענה; שם בני כושיים אוגדים נחשים צפעונים סביב לבשרם הערום, ולשונם לשון אפעה שומה בפיהם ולא יפגעו.  אך כל אלה שעֹשֻעים המה רק לצעירי החיל, לנערים אשר זה מקרוב באו – כי הגברים אשר הזקינו על עבודתם בצבא נותנים בכוס עיניהם, יושבים על מזרקי יין ושותים לֹשָכרה, או משחקים בקוביא, ושכרם חלף נפשם וחיתם הולך ועובר מיד אל יד.  ופקידי הצבא ושרי החיל יושבים אל שלחנותיהם בלבד, והם אוחזים בזה וגם מזה לא יניחו ידם.

מאחרי השלחן אשר לשרי הצבא נראה נער סוּרִי, יפה תואר ויפה מראה, ועל גבו קשת וחצים, ובידו עט ולוח – הוא מנצח על המשרתים והמשרתות הרצים רצוא ושוב לעשות רצון המסֻבים ולהביא להם כל משאלותיהם, והוא רשם הכל על הלוח לזכרון ולמצוא חשבון.  ובהיות אזניו קשובות אל כל אשר ידרושו, הנהו מזין ומקשיב לכל מוצא פיהם, וגם לשיחותיהם ומדברותיהם איש לרעהו.  וכטוב לבם ביין או מאשר הסכינו עמו הנם משוחחים אתו כעם אנוש כערכם, ועונים אותו על כל שאלותיו בעניני המלחמה – כי נראה מרחוק, בהראותם באצבע על העיר ויושביה. –

אל המקום ההוא היו נשואות עיני אחינו, אשר לאלפיהם ורבבותיהם עלו על החומות ועל הגגות להתבונן אל המראה.  אך לא מחזה אנשי החיל העוברים בסך, בתפארת חליצותם ונשקם, לקח לבבם, – כי אם מחזה השלחנות המלאים כל טוב; אליהם הביטו בעינים כלות – כי הנה זה החל הרעב לענות נפשם.  בבתי העם כבר תם הלחם, הקמח כבר אזל מן השוק והחנויות, והמוני אדם החלו להתכלכל בכל הבא בידם, וגם זה הולך וחסור, עוד מעט ואיננו.  ושם לנגד עיניהם זרים אוכלים פרי אדמתם לשובע נפשם, זוללים וסובאים עד אשר יצא מאפיהם – והם רק בעיניהם יראו ומשם לא יאכלו, באזניהם ישמעו צהלת אויביהם ברננם מטוב לב, והם רעבים ונפשם ריקה!  על זאת שממו רבים, ונפשם כלתה לחדש את המלחמה ולהחריש המית לבבם ומעיהם בשאון כלי הנשק ובתרועה וקול שופר.

מאז נכבשה החומה הראשונה ונהרס מגדל הנשים, החלה אסתר לשלח חציה למטרה אל מגדל אנטוניה, ושם נמצאו יום יום.  אך הידיעות קטנו בערכן; רק זאת נודע לנו, כי הגיעו אל טיטוס דברים מקרב עירנו, המבשרים אותו כי הנה החל הרעב לשלוח מגפותיו בנו, ועל זאת צוה לערוך את השלחנות בקרבת העיר – למען למוג לבבנו ולדכא כחלל רוחנו.

ברביעי לימי המנוחה שלח טיטוס דברו אלינו להניח נשקנו ולהסגיר את העיר בידו.  ויצו גם ליוסיפוס לדבר על לבנו, אולי נעתר לו באשר יהודי הוא ובלשוננו ידבר לנו.  ויוסיפוס בחר לו מקום בטוח אשר לא יגיעו אליו חצינו, ויפתח במשל פיהו, וידבר גדולות ונשגבות כדרכו, ויזכירנו ימות עולם, כי עבדים היו אבותינו מעודם, בהכנעם תמיד לפני החזק מהם, ומאברהם אבינו, אשר לקח פרעה את שרה אשתו בחזקה, ועד סבלות מצרים ואשור ובבל וסוריה נשאו אבותינו עול זרים וידֹמו, ורק לישועת ה' יחלו כי יחמול עליהם ויגאלם בדרך פלא.  ועתה גם לישועת ה' אך שוא ניחל – כי הרומאים גוי צדיק שומר אמונים  ואנחנו עם כבד עון וגדל פשע, ועין בעין נראה כי ברצון אלהי עליון עשו הרומאים חיל והצליחו.[ccxxviii]

כן העתיר עלינו במלים בכזבו לנו בלשונו, גם בכה ויתחנן לנו לחוס על העיר והמקדש ועל נשינו וטפנו ולהתרפס לפני טיטוס, כי אז יתרצה ברחמים ושלום יעשה לנו, ואם לא נעשה כזאת אז מרה תהיה אחריתנו, ובטרם ישלחו הרומאים ידם בכל הקדוש והאהוב לנו ישלח בנו הרעב את כל מגפותיו ויכַלנו – כי הלא כבר החל להשחית בעם ולשלוח חציו בנו כיום הזה.

בדבר הזה הזכיר לנו עון אחינו הבוגדים כמהו, המודיעים את אויבינו מכל הנעשה בתוכנו, ורבים מאתנו התמרמרו על ככה ויחרפוהו בחמת אפם וימלאו פניו קלון.

בעצם היום ההוא נמצא לנו חץ ועליו כתוב לאמר:

"בן הכהן הגדול נמצא במחנה.  מתתיהו ויתר בניו שתו יד עם בן יהודה, שר המגדל התיכון, להסגיר את החומה ביום מחר כי יבוא".

החץ הזה נחת בנו וישפוך לארץ מררתנו.  ונמהר ונודיע הדבר לבן גיורא, כי על חילו נחשב בן יהודה והמגדל הוא בגבול משמרתו.  ושמעון חגר חמות ויאסור את מתתיהו ושלשת בניו אשר עמו ויכבד עליהם אכפו עד תתם תודה כי כן עשו.  גם גלו שמות יתר השועים והאלופים אשר היו בקושרים, ועוד בלילה ההוא נתפשו כלם חרש ויושמו במשמר.  ויהי ממחרת וישלח בן יהודה את אנשי חילו אל מקומות שונים, למען הרחיקם מעליו, ולא נשארו עמו בלתי אם חבריו ומתי סודו – ולא ידע כי הושמו לו מאָרבים המבינים אל כל מעשיו.  ובעודנו עושה כה וכה לבצע מחשבתו הרעה פרץ שמעון וחילו אל המגדל ויתפוש את בן יהודה ואנשיו וימיתם לעיני טיטוס ושריו וגדוד גבוריו אשר החלו לגשת אל החומה, בבטחם בעדת המרעים ההם.  אז נעשה משפט חרוץ גם ביתר הבוגדים אשר נתפשו בכף[ccxxix], בהגלות עונם, כי זה כבר היתה ידם במעל, והם היו בעוכרינו, בשלחם אש באוצרות המזון ובעוררם מדנים בינינו, למען נכַלה איש רעהו במלחמת אחים.

__________________

במות האנשים ההם, החטאים בנפשותם, עוד לא פסו הבוגדים מתוכנו, ובקרב המחנה עוד נמצאו אנשי רשע "ידידי הרומאים", אשר "כתבו דבריהם על חצים ויורום חוץ לחומה"[ccxxx], ועל ידיהם נתפשנו, נבעו מצפונינו.

 

ביום ההוא אשר נעשה המשפט החרוץ בבוגדי עמנו, קם שאון בקרב מחנה האויב – כי נמצא חץ אשר הרעישם כארבה, יחד עליו התגודדו, ופקידי החיל לקחוהו ויביאוה אל שר המחלקה[ccxxxi], ומשם פשט גדוד ויבוא אל השוק אשר בקרב המחנה, ויתפוש נער אחד ויאסרהו ויוליכהו על הככר אשר אל מול החומה, ועד מהרה הוכן שם עץ צלב להוקיעהו נגד עינינו.

על המראה הזה התבוננו מראש החומה, וצפורה עומדת על ידי כפעם בפעם ופתאם השמיעה קול ענות ואחריה עורר יהודה אחי זעקת שבר – כי הנה זה הנער הסורי, היא – אסתר מחמד עיניו הלקוחה למות!

ברגע ההוא אשר הואיל יהודה לקפוץ מעל החומה עם עדת גבורינו אשר נכונו לעשות כמהו, חש אחד הרוכבים כחץ יעוף אל פקיד הגדוד העומד על אסתר למשמר וענש, ויתן על ידו גליון, ובקרוא הפקיד את הכתוב בו נתן צו, והגדוד סבב את הנער כבראשונה ויוליכהו אחרי הרוכב בין רחֹבות האֹהלים עד נטותם אל אהלי התָּוך אשר לטיטוס ולראשי הלגיונות, ושם נעלמו מעינינו ולא יספנו עוד לראות.

מרעידים ומשוממים נשארנו כלנו על מקומנו, וכל עצה אבדה ממנו לדעת דבר אסתר ואת אשר נגזר עליה.  נפשנו ירעה לנו עד מאד ויגון קודר כסה עלינו בצלמות.  ויהודה התמרמר עלינו וירב כעשו עמנו בהתאוננו רע עלינו ובמלאו פיו תוכחות על אשר נתנו להילדה הנעימה להשליך נפשה בתוך לבאים ולהביא עליה את כל הרעה הזאת.  אך צפורה האבירה והנאדרה בכח לבב הבליג על יגונה גם בהגיע הרעה עד נפשה.  אף התאמצה לנחם את כלנו, בהשיבה אמריה לנו, כי בצרת עם כלו אין אדם שליט בחייו לשמרם מפחד רעה, כי אם כה יעשה כל אחד בדאגו לנפשו, ואבדה תקות העם ונכחד כלה מן הארץ, ועוד הוסיפה לאמר:

"הן לכם הגברים הכח והעז לאחוז ברחב ולעמוד בקשרי מלחמה עם הצר הצורר על ארצנו, ולנו הנשים לעזור על ידכם בכל אשר נוכל.  אכן נבצרה ממנו גבורת מלחמה, להראות נחת זרוענו על שדה קטל, אבל גם לנו הצדקה לשים נפש בכף ולהראות כי עבריות נחנו, כדבורה או כיעל, כאשה התבַצית[ccxxxii] או כיהודית הבתוּלית[ccxxxiii], או להשליך נפשנו מנגד ולמות בעד עמנו ואלהינו כחנה יולדת השבעה[ccxxxiv], ולהניח עצמותינו בחיק אדמתנו הורתנו, אשר קדוּשה אחת לה בכל מקום אשר עיני ה' אלהינו עליו, כדבר אסתר אחותי בהפרדה מעלינו".

"הנאהבה והנעימה"! – קרא יהודה בבכי תמרורים – אכן לה אמר לבי כי לא אשוב עוד לראותה.  מי יתננה לי עתה אחזתיה ולא הרפיתיה עד עולם!".

"ומה בצע לאחיך בהיותי לנגד עיניו? – אמרה צפורה בהביטה אלי באהבה רבה – ואנכי מתנכרת לו, וגם הוא כמו זר יחשב לי כל עוד יעמדו נכרים על אדמתנו וזרים קמים עלינו להשחיתנו!".

"ולי מה יקרה חברתך, אחותי כלה! – קראתי ברגש לבב – אַתּ רוח אפי וראשית גבורתי, כי מפניך גבורים יכלמו ובך לי צדקות ועז.  אבל שאון זרים מי יודע אם נכניע עוד! – הוספתי במר נפשי – הן תוחלתנו ממֻשכה מאד ותקות עמנו מי ישורנה!".

"ובכל זאת אל נחדלה מִיחל – השיבה אמריה לי – כי בוא תבוא לנו ולעמנו בעת רצון – ולה' הישועה!"

____________________

ויוסיפוס לא חדל להתראות אלינו מרחוק ולקרא לנו לשלום, כי חזקה עליו פקודת טיטוס אדוניו, אשר קצרה רוחו במלחמה הארוכה ונפשו כלתה לשוב רומאה ולראות בטוב אשר הגיע את בית אביו בהגיעו למלוכה[ccxxxv].  אבל לשוא העתיר יוסיפוס אלינו אמריו, לריק יגע לפתותנו בפיהו, כי אם נתרפס ונרהב את טיטוס יכבוש כעשו מעלינו וירחמנו וירצנו, – אנחנו ידענו כי אך בכחש יסובבנו, כי בן אספסינוס אכזרי הוא ולא ירחם, ופי מלאכו זה המדבר אלינו עוד הוסיף להעיר חמתנו.  ויהי ביום השני ויתיצב יוסיפוס נגדנו כפעם בפעם, ויערוך אלינו מלים, ובהיות נפש כלנו מרה עלינו בגלל האסון אשר קרה את אסתר, התמרמר עליו איש אחד מחילנו ויוֹר בו אבן קלע, והאבן נגעה בראש יוסיפוס ויפול ארצה ויתעטף כחלל.  אז פרצו אנשינו מהעיר להחזיק בו ולסחבהו אלינו, אך טיטוס שלח גדודי חילו ופרשיו לקראתם, ובעוד הם נלחמים יחדו, לקחו הרומאים את יוסיפוס וישאוהו אל המחנה.  והקול נשמע כי נהרג יוסיפוס וישמחו כל אחינו כי חזו נקם, ובהגיע השמועה אל אמו הכלואה במשמר, לא התאבלה עליו אף לא התעצבה אל לבה, באמרה, כי גם בחייו לא שִֹמח לבבה[ccxxxvi].  אולם שמחת אחינו היתה עדי רגע, כי עד מהרה שב רוח יוסיפוס אליו ויקם ויתעודד וישב ויתראה אלינו – להרעימנו.

כראות טיטוס כי עצת שלומו לא קמה ועצת בליעל הופרה – כי מאנשי החיל בתוכנו אין עוד קושרי קשר בהמון להסגיר את העיר בידו, ויחר אפו, ויצו לבנות דיק ולשפוך סוללות על מצודת אנטוניה ללכדה, כי משם יקל לו להרוס אל המקדש ולכבשהו.  גם צוה להקים מצורות על החומה הישנה, ללכוד את העיר העליונה.  על הסוללות והמצורות ההן העביד את כל אנשי חילו עבודה רבּה, והם שקדו על עבודתם ומלאכתם מתחת ל"סוככים" ומבעד ל"צבּים" אשר ערכו להם למחסה ומגן, וכל יתר החיל עמד בין גדודי העושים במלאכה להיות עליהם למשמר.  ובבקשנו עצות ותחבלות להפריע את האויבים ממעשיהם, היתה העצה היֻעצה מאת יוחנן לבוא אליהם במחתרת.  אז גברנו חילים ונחפור תהלוכה ארוכה מתחת מצודת אנטוניה עד הגיענו אל תחתיות הדיק והסוללות, הקרובות אשה אל אחותה ואת יסודתן תמכנו בקורות עצים, לבל תפולנה בלא עת, ובין הקורות שמנו עצי שרפה משוחים בזפת ובכל דבר אשר קל מהרה יתלקח.  ואחר כן שקטנו ונבט במכוננו עד אשר הקימו את האילים והכרים ומכונות הקלע וההרס כדרכם.  וכאשר כוננו להשחית שלחנו אש בקורות התהלוכה ונשב על עקבינו.  והאש אחזה בקרות התומכות את היסודות מתחת, ופתאם לפתע נבקעה האדמה בקול רעש וזועה, וממנה יצאה אש מתלקחת ותאכל את עצי הדיק והסוללות והמכונות, ויחדו נהרסו ויפלו תחתיהם ברעם ורעש ותמרות עשן ולהבת שאֹל ואבק פורח וזקים מעופפים על כנפי רוח, מגור מסביב!  למראה הזה רפו ידי הרומאים ולא קמה בהם עוד רוח.  הם לא פללו כי עמצא עז לנו לחפור באדמת סלע במרחק רב כזה, והנה בושו ממבטחם וכל עמל ארבעה לגיונות ועבודתם ויגיעתם שבועַים וחצי כלה בעשן ויהי לבָער!

עוד הרומאים נבוכים באפס עצה להתגבר על המצודה ולהבקיעה אליהם, והנה מחיל שמעון יצאו גבורי מלחמה אשר נשאם לבבם לעֹשות כלה ליתר המצורות בכח ידיהם בלבד.  בראשם עמדו שלה גבורים מצבא חילנו: תפֿתיוס הגלילי, בן-נבט הדייבי ומעשרוס עבד מרים, הוא הענק אשר התגבר על שמעון בראשיתו[ccxxxvii].  כהולכי בחליל אל משתה דודים הלכו אל מחנה האויבים, ובצעדי און נגשו אליהם מבלי חת מפני חציהם אשר ירדו עליהם כמטרות עז, בימינם נשקם ובשמאלם לפידי אש, ופתאם השתערו עליהם כסער מתחולל ויפיצום כקש נדף ויתנפלו על הסוללות הנשארות ויציתו אש בכל כלי משחֵתם.  והרומאים אשר במחנה חשו להציל את אחיהם ממות ומכונותיהם מיד להבה.  אז פרץ גם חיל שמעון משערי העיר ותהי מלחמה כבדה סביבות הסוללות הבוערות.  וגבורינו נשאו בידיהם את הברזל הלוהט אשר על האילים והכרים ויפזרום לכל עבר, וכל יתר החיל קפצו מראש החומה וירוצו בחמת כחם אל מחנה הרומאים, ויתמרמרו אליהם בכל עז, להרסם ממעמדם ולשרוף את אהליהם.  אם נחתה חנית אויב בצד היהודי הנלחם, לא חש להוציאה ולחבש לפצעו, כי אם התנפל עליה במלוא גופתו לשברה בעודה בבשרו, לבל תצלח עוד ביום קרב[ccxxxviii].  נגד מרי הנפש האלה הנלחמים בסערת חמה כזאת לא מצאו הרומאים מעמד ויחלו להפוך ערף.  אז הסיע טיטוס את כל חיל רוכביו ופרשיו, וישתער על אחינו מאחריהם.  וכראות אחינו כי היתה להם המלחמה מפנים ומאחור, הריעו תרועה גדולה ויעלו ענני אבק ועפר רב סביבותם עד כי התהוללו הסוסים, השתוללו הרוכבים והנלחמים לא ראו ולא הכירו איש את אחיו.  וכן נסוגו אחינו לאטם עד שובם העירה.  והרומאים נשאו בשרם בשניהם ותַּכה מכעש עינם, בראותם כי כל מעשי ידיהם עלו בתהו ויאבדו.  רֻבם נואשו ולא האמינו עוד כי תמצא ידם לעם חרמם, ובהם נמצאו גם כאלה אשר שמו אותותיהם אותות כי אדיר ה' לנו ובאברתו יסך על עיר קדשו, ויקללו במלכם ובאלהיהם ויתמכרו אלינו לבוא בבריתנו ולהיות כמונו[ccxxxix].  הגרים האלה, גרי הצדק, הרהיבונו וישלמו נחומים לנו, ועל כן יקרו לנו מאד, ונחַלק עמם שארית לחמנו, אף חסרנו נפשנו מן המעט אשר עוד היה לנו לבל ידעו הם מחסור.

__________________

ונפש טיטוס ושריו קצרה בעמלם לשוא להוריד עז מבטחנו ולהכניע גאוננו.  ויועדו יחדו להמתיק סוד במה יוכלו להסיר מעליהם חרפתם לעיני כל הגוים, – כי עם היהודים, הקטן והדל, עומד בקרית עזו כסלע איתן נגד חילם הגדול והנורא, וכל כלי יוצר עליו לא יצלח וכל חכמתם תתבלע וגבורתם מאפע.  אז גמרו אֹמר להקיף את העיר בסוללה אחת ארוכה וחזקה, ולסגור על ירושלים מכל עבריה, למען הכרית אכל מפי יושביה, אז יכנע ערפם הקשה או ישבר לאין מרפא וברעב ובדבר יחדו יכליון.

ועצת רשע זו קמה ונהיתה!  על פי טיטוס נהפך כל חילו הרב לחופרים ולחוצבים, ועצים מרחוק הביאו למעשה הסוללה ולמבנה החומות, ויחריבו את סביבות ירושלים עד תשעים ריס לכל רוחותיה בהשחיתם כל עץ ומטע מאדמת ארצנו[ccxl].  וכל הפקידים ושרי הצבא שקדו על עבודתם ויאיצו באנשי החיל כלות מעשיהם במשך ימים אחדים, ועל שערי חומותינו הפקידו שומרים יומם ולילה, גם הקימו שלשה עשר מגדלי צופים, לשמור צעדינו ולהיות כלם נכונים לקראתנו, פן נשוב ונחבל את כל מעשי ידיהם.

ככלות המלאכה הגדולה הזאת עד תֻּמה סֻגרה העיר כלה, ודלת העם אשר זה כמה החיו נפשם בצמחי האדמה ופקועות השדה, נשארו בעיר באפס מחיה – כי כל היוצא ממנה נתפש בידי הרומאים ותהי אחריתו להכרית.  ובכל זאת רבו היוצאים, כי כבד הרעב מנשוא.  ורוכבי הרומאים ארבו הלם ויתפשום ויכום ויענום וידושו את בשרם בעברת זעם, ואחרי כן הוקיעום על עצים לעינינו נגד החומה, ויעותו את גופם במראות ממראות שונים, ויחזקום במקבות ומסמרים ויתעללו בם בשחוק אכזרי, לחרפה ולזועה לכל רֹאה.  וטיטוס לא כהה בם ולא הניא אותם ממעשי רשעתם, וכאשר רב מספר הנתפשים ולא נמצאו די עצים להוקיעם, צוה לקצץ את ידיהם ולהניסם העירה, לשית בם נוספות על מספר חוליה וחלליה[ccxli].

והרעב הלך וחזק בעיר.  מחיר הלחם עלה למעלה ראש.  עשירי קרת נתנו מחמדיהם באֹּכל להשיב נפש, ועד מהרה תם כלה, ויחפשוהו כמטמונים ולא נמצא עוד.  והעניים בשלו את התבן אשר למשכבם מתחתם ואת כל כלי העור ואף את צפיעי הבקר וגללי האדם הדיחו במים ויבַרו מהם את הגרגרים ואת הפרודות ושארית כל אֹכל אשר לא עֻכל.  ובבלעם את כל הבא בכפם נהפך לרעל במעיהם ויכבדו תחלֻאיהם מנשוא.  מזי רעב ולחומי רשף נעו כצללים בקרב חוצות, תעו להמוניהם בברכים כושלות מצום וחלי, ובאשר נפלו לא הוסיפו קום.  אנשים ונשים לאלפיהם ולרבבותיהם עלו זחלו עם ילדיהם על הגגות כל עוד רוח באפם, ופניהם החוְרים מֻסבים אל הר הבית ועיניהם השקועות בחוריהן נשואות אל היכל הקדש, בצפיתם לישע ממעונה אלהי קדם – וכה נפחו נפשם ויגועו מבלי משים.  ויהי מספר המתים הולך ורב עד כי לא הספיקו הנשארים בחיים לחצוב להם קבריהם, וישליכום מאחרי החומה עד כי מלאו העמקים והגיאיות מהם.  וכאשר תם כחם לשאת משאם חוצה לעיר, צברום בבתים החרבים מאין יושב, וכאשר נמלאו עד אפס מקום סתמו את מבואיהם מחוץ.  אבל מהרקב אשר בא בגויות הצבורות לחמריהן פרצה מגפה גדולה אשר הוסיפה לשים ֹשַמות בקרבנו, ויהיו חללינו מתגוללים בראש כל חוצות ואין מאסף עוד.

ובכל אלה לא נפל לבב גבורינו, ובצפיתם עוד צפו כי נפש הרומאים תקצר בעמלם וישיבו ידם מעם נקשה ואֹבד המתחזק באלהיו, או מן השמים ילחמו לנו והיתה מכת הרומאים כמכת מדין בצור עֹרב או כמפלת סנחרב בימי חזקיהו.  כי אמנם גדלה האמונה בתוכנו בימים ההם ובעת ההיא, כי "חבלי משיח" באו לנו וימי גאולת כל העולם קרבו אתיו, הימים אשר חזו לנו נביאינו קדושי ה' לעת קץ.  רוח מלא מאלה בא על כל העם היושב בירושלים;  חולינו חוו ישועות בהלך נפשם, חללינו ספרו נפלאות בצאת רוחם, ורעבינו האמללים לא בקשו לתת להם משארית הלחם והיין והשמן, הנמצא באוצרות הקדש, או מבשר הזבחים, עולות התמיד, אשר עוד הקריבו הכהנים על מזבח ה' דבר יום ביומו – כי אלה קדשי שמים המה, חק לאלהי מרום לכפר בם על נפשותינו, ואלה – לאנשי החיל, לוחמי מלחמת ה', השופכים כמים דמם בעד עמם וארצם לגאלם מיד צר.  אמנם גם אנחנו גם כל אנשי המלחמה החלונו לשאת חרפת רעב, כי הלחם והקמח כבר אזל מאוצרות בית ה', ונכלכל נפשנו רק בתאנים ושארית היין הנמצא עוד להשיב נפש ולא לשֹבעה.  ואז היה בתוכנו לחק, לתת לאיש תאנים ליום כמספר האויבים אשר אכלה חרבו בו[ccxlii].  הנה כן הוסיף הרעב לתת אמץ בלבב גבורינו, וכן הרבו עצמה להתחזק במעוזם, ויעמדו על החומה כקיר ברזל וכסלע כבד.  וכל צבאות רומה חתו ממבטם ולא מצאו עז בנפשם להרוס אלינו ולקחת ממנו עמדתנו.  אמנם גם בהם נגעה הרעה, והמגפה אשר פרצה בתוכנו מהמון המתים אשר התגוללו בכל מקום באין קובר, היתה גם בם ותפיל מהם חללים למכביר.  ובכל זאת לא נגרע מספרם, כי נמלאו תמיד באנשי חיל חדשים מקרוב באו, ומלכי גוים באו לעזרתם וכל טוב ארצותם בידם, גם צבאותיהם העלו עמם – והם נתנו להם לב חדש ורוח חדשה נפחו בתוכם להחזיק מצור ולהלחם בירושלים עד רדתה.

בתוך הבאים היה אנטיוכס בן עפיפֿנוס מלך קומגינה, המדינה אשר על נהר פרת מזרחה צפונה.  הוא עפיפנוס, אשר בנערותו הואיל לבוא בדת ישראל למען התחתן את דרוסילה, בת אגריפס הראשון[ccxliii], ובצר לנו נוסף גם הוא על אויבינו וישלח את אנטיוכס בנו עם מבחר חילו לעזור לטיטוס בצורו עלינו.  ויהי בבואו אל המחנה וירא את הרומאים והנה הם רובצים על מקומותם הרחק מחומת ירושלים.  ויתפלא על זה מאד וישאל את טיטוס: האמנם יראים הרומאים את היהודים כי יחנו מרחוק מבלי קרוב  אל חומת העיר לכבשה?  וישחק טיטוס מרה, ויען ויאמר: "נסה נא אתה, אולי תצלח מהם וכבדנוך!".  וימהר אנטיוכס ויולך את גדודי חילו ביד רמה להעלותם על החומה בסערה.  ואנחנו הודענום את ידנו, ונכם ונהֻמם ונשחיתם עד כי לא שבו מהם בלתי אם אנטיוכס הקל ברגליו ואתו רק מתי מעט משרידי חילו וגם הם מֻכים ופצועים, מלאי כלמה וכאב נעכר.

ולטיטוס הֻגד כי נסבת הנגף אשר היה בחילו היא צבֻּרי גויות היהודים המשלכות חוץ לחומה, ויסר אל המקום וירא והנה הגיאיות מלאות מהן, וליח נבאש נוזל מתחתן בהמאסן מחֹם שמש[ccxliv].  למראה הזה רגז תחתיו ויצו לסתום את הגיאיות ולמלאותן עפר, ועל אנשי חילו פקד לבלתי הניא עוד את היוצאים מן העיר למלט נפשם משחת בלי.  ואז החלו רבים לעזוב את העיר ולהמסר בידי האויב.  אבל מרעה אל רעה יצאו – כי נפוחי רעב אלה בטושם אלי אֹכל למלא נפשם נקרעו מעיהם החמרמרים ותבקע קיבתם הרפה ובעוד אכלם בפיהם נפלו וימותו.  וגם אלה אשר נזהרו באכלם לא הצליחו למלט מן שאֹל נפשם – כי רבים מהם, לפני צאתם אל הרומאים, בלעו דינרי זהב, מיראתם פן יחפשום תופשיהם ויגזלו מהם את הנמצא אתם.  והנה יצא הקול במחנה, כי בטני היהודים מלאות זהב: ויקומו אנשי החיל על היהודים הנמצאים אתם, ויבקעו את בטניהם להוציא את הזהב ממעיהם.  וירבו חללי אחינו בהרצחם נפש עד כי ביום אחד נמצאו יותר מאלפַּים איש מבֻקעי בטן.  שמע טיטוס ויתעבר, כי חשב לחרפה להיות בחילו זובחי אדם למען הבצע.  אך לשוא צוה על חילו במפגיע לבל יוסיפו עשות את הנבלה הזאת – כי האכזרים לא חדלו מחמס כפיהם, ומיראתם לרצוח נפשות יומם לעיני כל, עשו מעשיהם במסתרים או בחשכת לילה[ccxlv].  ובהשמע הדבר הנורא הזה בחוצות ירושלים, אסרו חכמינו על העם לבלוע זהב בעת סכנה כזאת[ccxlvi].  אף אמנם חדלו אנשי העיר לצאת אל האויב, ויבחרו למות ברעב ממוּת בידי הרומאים המרצחים.

עוד הפעם התיצב טיטוס לקראתנו מנגד ויעד בנו להכּנע לפניו ולשחרהו שלום, ואם לא, אזי חרב תחרב העיר כלה וגם המקדש לא ינצל מידו.  ואנחנו בחמת רוחנו בזינו להרשע העריץ הזה, כי מרה נפשנו עליו מאד.  ויוחנן אסף כל עברתו ויחרפהו וינאצהו ויקראהו "רוצח בן מרַצח" ויענהו בשם כלנו, כי טוב לנו למות מלחיות חיי עבדים, וכל עוד נשמתנו בנו לא נרף מהלחם עם אויבנו מחריב ארצנו[ccxlvii].  "הרבה עלינו צבאך כהנה וכהנה! – דבר אליו באפו – כלם יכרעו ויפלו אתנו יחדו.  גם לעירנו ומקדשנו לא נדאג עוד, כי יקרים הם לחפצי חיים, ולא לאנשים כמונו, אשר כל ישענו וחפצנו רק להוקיר מותנו לאויבינו, אשר באפס עשקונו ועל חנם בלעונו.  אך אלהים מעוז לעיר קדשו ולמעון זה בחר לשבתו עולמים – הוא יגן עליהם בעזו, הוא יקח גם נקמתנו מכם והשב ישיב שבעתים אל חיקכם ככל אשר פעלתם לנו!".

­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­_______________

כרבות החולים והחללים בעירנו עד אין מספר, רפו ידי צפורה ולא עצרה עוד כח לאסוף אליה נשים רחמניות ולהיות לעזרה סביבותיה כאשר הסכינה לעשות בראשונה.  ומאז חדלה לעשות בחפץ כפיה היתה כצל נהלך, ותחדל גם מבוא על החומה ולהיות לרוח גבורה למשיבי מלחמה שערה.  ותשב שוממה עם מרים אשת אלעזר, ותקנא ברעוּתה זו, אשר ירדה בשיחה ותבך תמרורים על הֹשֹד והשבר אשר מצאו את עמה.  היא לא יכלה לבכות, כי כאבן התחבאו דמעותיה בקרבה ויעיקו תחתיה לבלי הכיל עד כי קצרה רוחה ולבה חשב להשבר.  פתאֹם הגיעה אליה השמועה כי דודתה, מרים בת ביתוס, הולכת למות.  והמון מעיה ורחמיה גברו אל האלמנה הזאת, אשר בצל קורתה התלוננה בימים הטובים מאלה, ותִּנער ממקומה ותקם ותלך לראות את דודתה ולדעת מה היה לה.  הליכתה בפעם ההיא דכאה כחלל נפשה, כי לא ראתה את העיר ורחובותיה זה כמה – והנה נעותה מראות, איכה נהפכה הקריה העליזה למעונות תהו!  ומה גדל השממון בתוכה!  נפוחי רעב נעים כצללים או מתעטפים כחלל ברחובותיה, הרגלים כושלות בפגרי מתים, גדולים וקטנים, המתגוללים כדֹמן על פני רצפת הרחובות, ורוח קטב עולה מהם לתת מחנק לנפש כל עובר.  כל זאת ראתה עתה בעיניה, הרגישה בכל חושיה בה, ומעיה המו כהמות ימים, לבה הלם פעם, ראשה סחרחר, האזנים כמשק גבים שוקק בהן, נשמת אפה כנחל גפרית ונפשה כארץ עיפה  – והעיניים יבשות ולא תדמענה!

מבלי דעת נשאוה רגליה אל רחוב הביתוסים, ותלך אל ארמון מרתא, ותבא דרך הדלתות הפתוחות אל האולם – שם נקרתה לה אשה זקנה, קטנה וקמוטה מרוב ימים, אשר הגידה לה, כי עוד בלילה ההוא יצאה נפש מרתא מפני זלעפות רעב אשר ענוּה זה שבועות שלשה.  האשה הענוגה הזאת, העשירה בנשי ירושלים, שלחה את עבדה אל השוק לקנות קמח סלת, ויבקש העבד ולא מצא.  וישב אליה ויאמר: "סלת אין, אך קמח נקי יש"; אך עד שבא העבד אל השוק, נמכר גם הקמח הנקי, גם הקמח המערב בסֻבּין, גם קמח השעורים – וכן שב בידים ריקות ומרתא נשארה בנפש ריקה[ccxlviii], ובכל כבוד עשרה ויקר אוצרותיה לא נמצא לה אֹכל לשבור רעבונה, וכן התעטפה בענוּים רעים ונוראים עד צאת נפשה.

"ובמה תחיי אַתּ את נפשך?" – שאלה צפורה את הזקנה, בהשענה אל הקיר, כי כשלו ברכיה באין מעמד.

"הנני רואה כי ילדה ישרה אתּ; אך יהי נא סודי כמוס אתך, אל תגליהו! – אמרה הזקנה, ובדברה הוציאה מחיקה נעל עור בלה – את הנעל הזה הקרה ה' לפני במרתף הארמון הזה, והנני מוצצת אותו במסתרים זה ימים שלשה ונפשי לא תמָלא, כי אין שִנים לי להדיקהו ולאכלהו כאחד האדם.  אך צר לי עליך, עלמה חלושה ואנושה, לכן הא לך זה, נשכי לך ממנו להשיב נפשך ואני אחיה בנותר!".

"קומי נפש יקרה ולכי עמדי! – קראה צפורה בלב נרעש – עוד יש לנו מעט צמוקים ויין, ואכלת עמנו ושתית וייטב לבך".

"הס! – קראה הזקנה, בשומה ידה על פי צפורה ובהביטה סביבותיה בחרדה – אם ברכת ה' באלה, אל תדברי בקול ואל תשמיעי כזאת בחוצות ירושלים, פן ישמעו הרעבים מרי הנפש והרגו אותך וגזלו אכלך מפיך".

"עוד זאת חשַֹכת אלהים לנו – נאנחה צפורה ועיניה דלו למרום – כי בניך הרחמנים נהפכו לאכזרים ועל מעט אֹכל איש את אחיו יכה נפש!".

"הרעבים האלה יניעון להמוניהם – אמרה הזקנה – יהמו ויסובבו עיר, יחתרו בבתים ויחפשו אכל כמטמונים, ואי לאדם אשר ימָצא בידו מאֻם, כי כחומס נפשם יחשבוהו ונקה לא ינקוהו".

ו]ורה משכה את הזקנה אחריה ותתנהל עמה לשוב אל המצודה, אך כחה עזבה ורגליה נטיו לרגעים. ותשען על הזקנה הקטנה, הטופפת לאטה בצעדים מהירים, קטנים וצרים.  ויהי כעברן יחד על פני רחוב הנשיאים, והנה עדת אנשים נפוחי פנים וצבויי בטן חשים רצים מאחד בתי השן בעינים מזרות אימה ופלצות.  והמה נסים נמלטים יחדו מפני אשה אחת הרודפת אחריהם, והיא נוראה ואיומה למראה: שערותיה פרועות, עיניה כמו יצאו מחוריהן, וקצף מהול בדם יוצא עובר על שפתיה המבֻקעות, ובידה רגל ילד, חרויה וחרוכה מאש זרה, והיא קוראת אחריהם בקול נחר:

"אתיו הֵנה שודדים! אִכלו מבשר זבחי, עדת מרעים! זה הילד טפחתי ורביתי, זבחתי אף צליתי צלי להחיות נפשי, והנה הגיע הריח אל אפכם ותצר עינכם במאכל התאוה אשר ערכה לה האם מפרי בטנה! הא לכם הרגל הזאת! שובו וקחו לכם הכל! זה הילד הנחמד אהוב היה לי בחייו ונעים במותו – אך לאכול מבשרו לא אוּכל.  גם כי יציקני הרעב אלף מונים, פה ברחוב אגוע וידי לא תגע בו ועיני לא תשוב לראותו עוד!"

וצפורה הכירה את האשה האמללה, כי היא ממרומי העם, ושמה מרים בת אלעזר, אשת יוסף האפרתי, מכפר בית היצוב אשר מעבר לירדן. את דואג בנה יחידה הביאה עמה ירושלימה אחרי מות בעלה, ותהי "מודדת אותו בטפחים ונותנת משקלו זהב לבית המקדש" – ועתה הנה זו אחרית הילד האמלל וזה גורל אמו השכולה![ccxlix].

"הרים כסונו! גבעות נפלו עלינו!" – קרה צפורה ולא בקולה ותפול לארץ מבלי יכולת עוד לקום.

"אנא, הושיעו, הצילו! מלטו נפש עדינה מרעה!" – צעקה הזקנה בהרימה בכח קולה.

ועדת האנשים, אשר זה מעט נדמו כחיתי טרף בשאפם לשבור רעבון נפשם, חשו לקול הקריאה, ויחגרו שארית כחם ויעמיסו את צפורה על זרעותיהם וישאוה בחמלה רבה אל מגדל אנטוניה, באמור להם הזקנה כי שם מעונה.

__________________

כאשר הבהילונו אל צפורה לא הכרנוה עוד, כי שֻנו פניה כלה, עיניה חשכו ודמעו, אזניה כבדו משמוע גם גרונה נחר וקולה לא היה לה.  לרגעים הקיאה מים עכורים ומהולים במררתה אשר הוסיפה גֹעל נפשה.  ומרים קפצה אליה בבהלה ותצעק צעקה גדולה ומרה.  ותהדפנה הזקנה אחור ולא נתנה אותה לגשת אל רעותה, גם הוציאה כל איש מעליה, חוץ ממני – אחרי דעתה מה אני לה.  השכבנוה על מטתה ונפשוט מעליה את בגדיה.  והזקנה פתחה את כתנת צפורה אל מול לבה ותבט את תחת זרעותיה ופתאם זעקה מרה ותקרא: "אהה ה' אלהים, אשר יגרתי בא לה!".

התבוננתי גם אני אל תחת זרעותיה, וארא והנה כשני כתמים אדומים, עגולים וארוכים מעט נראו בשֵחיה.

"אוי נא לי מה היה לה! – קראתי אל הזקנה בלב נמוג – הלא זה אות הדֶבר!"

"כן אתה דובר, בני! – ענתה הזקנה – זה "דֶבר הווֹת". עוד מעט והכתמים יֵראו על כל גופה היפה, ואחרי כן יֵהפכו למראה תכלת, ואז" –

"החרישי ודֹמי! – גערתי בה בבהלה – עורי נא אחותי כלה! – צעקתי אל צפורה בלב נשבר – התעוררי נא רעיתי יפתי, תמתי! קחי ממני חלקך בחיים או הבי לי חלקי במחלתך והיה גורל אחד לשנינו!".

כן נתכו כמים שאגותי, ולקולי חרדו אלינו כל האנשים הנאספים בחדר השני, ויתבוננו אל צפורה ויספקו עליה כפים: "הזאת היא הנפש האבירה  אשר היתה לרוח גבורה לכלנו? – יללו עליה מסביב – אוי נא לנו, כי כירושלים נדמתה בימי טובה ואליה נמשלה גם עתה ברעה זו הגיעתה!".

"עורי נא אחותי, ידידתי! – קרא גם יהודה אחי בבכותו תמרורים – הן יד ה' הויה בי ואדע אלמון בטרם ראיתי חיים עם אסתר רעיתי אשר אהבתי סלה – אל נא יהי גורל אחי כמוני! שובי נא אליו וחיי לפניו כאשר הסכנת עמו והיתה זאת תנחומתי!".

"שובי אלי, רעיתי, אהובתי! שובי שובי השולמית!" הוספתי לקרוא, בהתנפלי לפניה לנשקה מנשיקות פי. –

"גש הלאה, ידידי לבבי! – נשמע קול צפורה ברעד אשר אחזה מקָרה נסתרה – אל תגע אל פי, כי מָות בו.  הן רוח אפי נהפכה למשחית, כי יצקה ירושלים עלי מרוחה, – אך תנא לי יד ימינך! גם אתם, יהודה ואלעזר מקֹראַי, שימו ידכם אל ידי והשבעו לי בה' כי לא תעזבו את אמנו השכולה, זו הבת ירושלים, ואהבתכם קדש תהיה לה עד בוא קצכם ואלי תאספו או עד אשר ירחם ה' אותה ובירושלים תנֻחמו!".

"כלנו נשבַע!" – קראנו יחדו, באחזנו איש אחרי אחיו ביד ימינה.

עד ארגיעה חלפה קרָתה ולחייה נצתו מדַּלקת עַזה.

"הוי מים, מים! אנא, מלטוני מיד להבה!" – נשמע קולה בהתחננה אלינו.

כרגע הובאו לה מים חיים, אבל לשוא הגעתים אל שפתיה כי השתוללה בחֻמה ולא ידעה נפשה.

"כי אש יצאה מאת ה' – קראה בהתָּעות רוחה – ותגע בהיכל קדשו, ותלהט מוסדי הרים, הר מוריה, הר ציון, מגערת אלהינו יעשנו.  גם הר סיני עשן כלו – כי שם נגלה כבוד ה' ומימינו אש דת לנו, ופה יעשן אפו בצאן מרעיתו, ותבער אש בעדתו, מוקדי עולם בגבוליה, ויהי כל פאר לאֵפר – בו יתפלש עם כלו – בהזרותו כמהו – על פני רוח – "

"קחי נא מעט מים להשיב נפשך!" – העתרתי אליה בלב נשבר.

"מים? – שָאלה מבלי הגיעם אל פיה – מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה – אש לא נֻפח היא ועל מי לא יקום אורה? לפניה שחו רעים וטובים.  יוסיפוס אהב את צפורה – לא את האמללה העולה פה על מוקדה, כי אם את העלמה המאֻשרה, בעודה רעננה וכתמר פורחת… צפורה אהבה את שמעון בן יאיר – וגם אסתר חשקה בו… יהודה אהב את אסתר – וגם בן גיורא חשק בה… ומרים – בחפזה – חשקה בבן גיורא, אך אהבתה היתה צל עובר – גם ימינו צל עובר… גם כח אויבינו צל עובר – ומה שונים הצללים! – קטן הצל וקצר לעיני השמש בהִלה נרה על ראשינו – וארוך מארץ מדתו באישון לילה" ­–

עד כה וכה וכל פניה כֻסו בכתמים הנוראים, ומראיהם תכלת.  עיניה קמו ולא נעו, גם לשונה נעה בכבדות, אך עוד נשמעו דבריה, בהוסיפה לאמר:

"מתוק אור השמש ונעים מראהו, בהופיע גֻלת הזהב על ראש ההיכל מנגה נגדו, אך הֻכה הכפתור וירעשו הספים, וקרנים מידו לה נפזרו כחול דק – ויֻכה השמש מקרני האיל המנגח – ויתפוצץ ויהי לכוכבים קטנים מפזרים ומפורדים בכל עבר ופנה להאיר חשכת לילה – אז יכלימם עץ רקב, כי יגדל אורו מהם – אך נצח ישראל לא ישקר וחסד ה' עד העולם – ובכן תשמח הזקנה – מוצצת הנעל – כי צמחו לה ֹשִניה אחרי בלותה – – הנני, אבי – כי קראת לי!" – – –

אלה היו דבריה האחרונים, ואחרי זה החלה להתעוֵת, בהאבקה עם מר המות.  והאשה הזקנה השביעתנו בשם ה' ותאץ בנו לצאת את החדר ולסתום מבואו, פן ידבק הדֶבר בכל יושבי המגדל.  ואלעזר בן שמעון הזכירני את השבועה אשר נשבענו לצפורה על אדות ירושלים עיר קדשנו, ויאחז בערפי ויוציאני בחזקה מן החדר ההוא.  ונצא כלנו בבכי תמרורים.

והקול נשמע בכל המצודה וגם לאנשים העומדים על החומה כי מתה צפורה, ויגדל הבכי והמספד בין כל אנשי המלחמה.  ויהי קול בכיתם הולך וגדול, עד מחנה הרומאים הגיע.  ויתמהו איש אל אחיו ויאמרו: אין זאת כי אם שר וגדול נפל היום בישראל!

ואת העת הזאת בחר לו טיטוס להגיש את צבאותיו אל החומה אשר על יד מצודת אנטוניה ללכדה!  אבל אנשי חילנו מרי הנפש כלוּ חמתם בצר הצורר עלינו, ומן המגדל השליכו על האויבים אבנים וקורות עץ ומטילי ברזל ולפידי אש וכל כלי משחית להשחית ולבלע, עד כי נסוגו בבהלה לעת הערב וינועו ויעמדו מרחוק.

אולם אם ה' לא ישמר, שוא שקדו שומרים!  החומה אשר עליה כלו הרומאים כחם כל היום, נהרסה באישון לילה באפס יד.  במקום ההוא אשר חפרנו את התהלוכה הגדולה מתחת לארץ לשלוח אש בסוללות הראשונות, נפרצה החומה ותשקע בעמק החפירה לפתע פתאם, ובנפלה עתקו אבנים גם מקיר המצודה ותהיינה להרס[ccl].  ויהודה ואלעזר וכל שרי החילים, בהיותם יחדו נדכאים ומשוממים מן האסון הנורא אשר קרה את צפורה מחמד עיניהם, כשמעם את קול ההרס לא קמה בהם עוד רוח וידמו בחפזם כי כל המגדל נופל תחתיו, ויאיצו איש ברעהו למהר ולנוס מן המקום הזה.  בראשונה מאנתי לעזוב מקומי, כי גמרתי בלבי להשאר במגדל ולמצוא תחת עיי מפלתו קבר עולם על יד צפורה מחמל נפשי.  אבל הם משכוני אחריהם בחזקה, בהזכירם לי שנית את השבועה אשר נשבענו לה: כי לא נרף ולא נעזוב את ירושלים ביד אויביה כל עוד נשמת שדי תחיינו.  כחולם בהקיץ יצאתי אחריהם וכל אנשי חילנו עמנו.

עוד אנחנו חתים נסוגים אחור, והרומאים נגשו אל החומה המפורצת ויהרסו לבוא דרך בה העירה.  ומה גדלה חרדתם בראותם לעיניהם חומה חדשה עומדת מאחריה, ועליה עומדים גבורי יהודה ערוכים לקרב!  כי אמנם נגלו ליוחנן בקיעי החומה הישנה, אשר החלו להֵראות בה מאז נגלה יסודה בתהלוכה אשר חפרנו, ויחש עתידות לו, ויבן את החומה החדשה ויכוננה בחכמה לבל תמוט[ccli].

שני ימים עמדו הרומאים מנגד ולא נועזו לגשת אל החומה, כי נפל פחדנו עליהם.  וטיטוס הערה כחו ולבבו לעוררם אל החפץ לנסות אלינו דבר, ויער למוסר אזנם כי הנה היהודים עולים עליהם ביתרון הכשר דעה ומזמה וגם באמץ לבבם וגבורתם ואהבתם ואמונתם איש לרעהו[cclii].  ומאתנו לא נשארו כי אם מתי מעט למשמר, כי לא נתנונו אלעזר ויוחנן לשוב עוד אליו, פן ידבק הדֶבר בנו ויבֻלע לכל החיל בגללנו.  ויהי בלילה השלישי ויתגנבו עשרים איש מגבורי הרומאים חרש, ויעלו בפרצה אשר בקיר המגדל ויקרבו אל השומרים לאטם וימיתום, ופתאם הריעו בחצוצרה לאות מלחמה.  לקול התרועה בחשכת לילה נבהלו אנשי החיל שומרי החומה, בהתָּעותם לחשוב, כי כל מחנה הרומאים עלה אל המצודה, וירוצו יחדו אל שערי בית המקדש להגן עליהם מפחד אויב.  וטיטוס הסיע את כל מחנהו אל החומה המפורצת, ויעלו דרךה אל פרצת המגדל, ותבוא המצודה בידם, ומשם יצאו לרדוף אחרי היהודים הנסים, ויגיעו עד חומות בית המקדש – ושם התלקחה מלחמה נוראה ואיומה אשר לא היתה כמוה בירושלים מיום הוסדה ועד הנה!  כל אנשי המלחמה מזה ומזה התנגשו יחדו על כר מֻצק לא רחב תחתיו, ובאפס מקום לירות בחצים ולקלע באבנים נלחמו יחדו בחרבות וברמחים.  ותהי יד איש ברעהו והנצבים ראשונה יחדו נפלו ונרמסו תחת רגלי הבאים אחריהם, אשר נדחקו גם המה בלחץ אשר לחצום העומדים מאחוריהם ויסגרו עליהם הדרך.  ומבלתי יכלת לשוב מפני האויב או לרדוף אחריו, התמרמרו הנלחמים בחמה שפוכה, וישאגו ויתגעשו וירעמו בשאון וינהמו כהמות ים לגליו.  מקול ענותם רעשה האדמה ותרגז ירושלים כֻּלה ותהי לחרדת אלהים.  והמלחמה נמשכה משעה התשיעית בלילה עד השעה השביעית ביום המחרת, ולאחרונה גברה ידנו על צרינו עד כי נלחצו לסגת אחור ולהסגר מפנינו במצודת אנטוניה, ותהי זאת נחמתם כי באה המצודה בידם.  במלחמה הזאת נודע בגוים שמי ושם אחי[ccliii] – כי השבועה אשר השביעתנו צפורה לפני מותה עוררה את גבורתנו ותתן אמץ בלבבנו וגבורה בימיננו, ונפלאות השחתנו והצלחנו מעל לכח אנוש.  במלחמה הזאת שבענו נקמות מאויבינו וחרבנו רותה מדם חללים אשר נצברו סביבותינו לאין מספר.  אך מצודת אנטוניה נשארה בידי הרומאים.  משם לא יכלנו עוד לגרשם, כי שגבה המצודה ממנו.  גם הרבה מגבורינו נעדרו מאתנו במלחמה העצומה ההיא, ובתוכם אלעזר בן שמעון, שר צבאנו.  ומרים העדינה נשארה אלמנה שוממה, מתגוררת בין יתר הנשים האמללות אשר המלטנו אל אילמי ההיכל בחצר בית ה'.

__________________

בפקודת טיטוס נהרסה חומת המצודה עד היסוד בה, לבעבור תהיה תחתיה מסלה רחבה לכל צבאות חילו לעלות עלינו ולבצע מעשיהם בנו.  ביום ההוא[ccliv] בטל התמיד[cclv] – כי לא נמצאה עוד כל נפש בהמה להקריב לפני ה'.  אבל לשוא קוה טיטוס כי עתה ירך לבבנו, וערפנו לא נקשה עוד – כי בדַבר יוסיפוס אלינו רתת, ענהו יוחנן קשות: "אנחנו לא נדאג לעיר קדשנו ולהיכל אלהינו, כי ה' יהיה לחומת אש סביבם, אף ישועתנו בעת צרה"[cclvi].  שמע טיטוס וינאץ, ויהי בלילה ויצאו מבחרי גבוריו להתנפל עלינו פתאם ולפרוץ אל הקדש פנימה.  אבל שומרינו, בשמעם את קול צעדיהם, הריעו תרועה גדולה וכלנו התעוררנו לקראתם.  אך בחשכת הלילה לא הכרנו איש ובהתרוצץ צבאותינו יחדו בחמת נקם היתה ידם איש ברעהו, ובכל זאת לא עזבנו מקומנו עד עלות השחר.  אז נפרדנו לגדודינו ונלחם במשטר וסדרים ובגבורה נמרצה.  וטיטוס ושריו עמדו על מגדלי המצודה ויחזקו ידי חילם בהרימם קולם בתרועה, אבל לשוא יגעו בקראם, נחר גרונם – כי נפלאות עשו אחינו בהלחמם בעד מקדש אלהינו, מנשרים קלו ומאריות גברו, ואחרי הלחמם שמונה שעות בלי חשָֹך רפו ידי הרומאים וישובו על עקב בשתם.  גם במלחמה העזה הזאת הצלחתי לעשות לי שם עולם, בהכבדי בחיל האויב לעיני יוחנן ושמעון מעבר מזה ולעיני טיטוס ושריו מעבר מזה[cclvii] – כי כוח ממרום נחתני לעשות נפלאות בחרבי, בהיות תמונת צפורה מרפת לפני מראשית המלחמה הנוראה הזאת ועד אחריתה.

ככלות הרומאים להרוס חומת המצודה, היתה להם מסלה רחבה עד חומות בית המקדש, וישפכו שם ארבע סוללות נגד אילמי העמודים צפונ ומערבה, ומכונותיהם היו עליהם סתרה מפני החצים ובני הרשף אשר שלחנו בהם יומם ולילה.  אז בא המקדש במצור ואנחנו כלואים בו כצפרים בכלוב, ומזון אין עוד באוצרות הקדש בלתי אם מעט התאנים אשר נשארו בהם, וגם אלה הולכות וכלות, בהֵחלקן במדה מעטה מאד גם בין יתר הנפשות, אשר התמלטו שמה מן הבתים אשר על יד המצודה בבואה בכף אויבינו.  אז רחש לבבנו דבר חדש: לפתוח לנו דרך בין החיל העומד על הר הזיתים מזרחה להר הבית ולצאת למרחביה ביד רמה;  שם לא יבצר ממנו להרבות עצמה ולהתנפל על אוצרות המזון אשר להאויב ולהציל את עיר קדשנו מחרפת רעב.  אבל עד אשר הגענו אל הסוללה המקפת את העיר מסביב ועד אשר הבקענוה אלינו, נאסף צבא רב מחיל האויב מאחריה, ויעמדו נגדנו בחומה בצורה ויחסמו עלינו את הדרך, ותשב ותהי מלחמה כבדה ורבת דמים בינינו.  אבל לשוא כלינו כחנו, לריק אכלה חרבנו סביבותינו – כי חיל האויב הלך ורב וידנו קצרה להדוף אותם מפנינו, ובכן נלחצנו לשוב אחור ולהשגב בחצרות בית אלהינו.

בראותנו כי אילמי העמודים אשר בין המקדש והמצודה ותקרותיהם אשר ממעל להם יכולים היות סתרה להאויב לבוא אלינו דרך שם וגם להתאסף עליהם מלמעלה ולשום אותנו מטרה לחציהם ולכלי משחתם, סבֹּנו את לבנו ליאש על הדר תפארתם ולכלותם מעל פנינו.  ותהי ראשית מעשינו להצית אש באילם הפונה צפונה מערבה אל המצודה[cclviii], מקום אשר האויבים נחתים שם.  אבל גם הרומאים יראו את האילמים, פן יהיו להם למוקש, בעלותנו עליהם כפעם בפעם, וישלחו גם הם אש באילם השני הפונה אל המצודה צפונה מזרחה.  אז הערמנו עצה ללכדם בפח יוקשים.  ויהי בלילה, ונטמון עצים יבשים וזפת וגפרית תחת הסִפּוּן אשר לאילם המערבי, ובבקר[cclix] עלינו על ספּוּן האילם ההוא ומגמת פנינו אל הרומאים לתגר בם מלחמה, ובצאתם חלוצים לקראתנו נסוגונו אחור, כמו נפלה אימתם עלינו, והאויבים חשו העמידו סֻלמות ויעלו אחרינו אל האילם ויעמדו עליו מלמעלה בהמון רב, וישמחו כי בא בידם על נקלה.  ופתאם התאבכו גאות עשן ולהבות אש מבין קורות האילם, עד שער קיפונוס[cclx] אשר בתָּוך לו, וכל האויבים אשר נמצאו שם היו לשרפה מאכלת אש, ואשר קפצו מן הספון למטה נפָּצו אל האבנים אשר מתחת.  וטיטוס וכל שריו ראו בלב נשבר את הרעה אשר מצאה את אנשי חילם והושע לא יכלו להם, ואשר חשו שמה לעזרה נפגעו גם המה מהרס הקורות הבוערות ומכדודי האש אשר התמלטו מהן לכל רוח.

עד כה וכה הקריבו הרומאים את סוללותיהם אל החומה המערבית אשר לחצר בית ה', ויגישו את אילי הברזל לנגחה.  ששה ימים אמצו כחם לשחתה[cclxi], אבל שוא היה עמלם – כי אבני החומה הגדולות וקשוריהן זו בזו שגבו מהם.  וקרני איליהם עם כל כלי מפציהם נהרסו גם יחד ולא יכלו להן.  אז גמרו אֹמר להעמיד סלמות אל החומה ולעלות עליה בסערה.  ואנחנו לא הפרענום ממעשיהם ולא הניאונו אותם מעלות עליה.  אך בהגיעם אל מרום קצה התנפלנו אליהם ברב כח ובחמה שפוכה, ונבתקם בחרבותינו ונהדוף את סלמותיהם בחזק יד, וכל אנשי החיל המלאים אותם נפלו עמם אחור וכל עצמותיהם התפרקו באבני המקום ההוא.

________________

ביום הששי לפנות ערב ירדתי מעל החומה המערבית ואבוא אל בין האילמים השלישיים אשר על קיר החומה הדרומית.  בפעם ההיא נשאתני רוחי להתבונן אל הדר המקום הקדוש, עטרת גאותנו ותפארתנו, וכמו נבָּא לי לבי כי עוד מעט ולא אשוב לראותו עוד, חקותיו על לוח לבי לזכרון עולם.

מסביב להר הבית המרום והנשא היתה חומה גבוהה ובצורה אשר מדת הקיפה – עם מצודת אנטוניה שחֻברה אליה – ששה ריס.  בראשונה היה ההר הזה קטן וצר בראשו.  ועמנו הריק את אוצרותיו מאות בשנים להגדילו ולהרחיבו, ויקיפוהו ביסוד אבנים היורד לעומק שלש מאות אמה ויותר עד הגיעו אל קרקעיתו הבתולה, והאבנים גדולות מאד וארכן ארבעים באמה[cclxii].  על היסוד ההוא נבנתה החומה ולה חמשה שערים, שנים לפאת דרום ואחד אחד לכל הפאות האחרות[cclxiii].  לאורך החומה פנימה לכל ארבעת רוחותיה התנוססו האילמים הנפלאים, והם טורי עמודי שיש לבן כשלג, והעמודים נחצבים מאבן אחת, וגבה כל אחד חמש ועשרים באמה, וכֹתרות נחֹשת קורינתית לכל העמודים וספּון עצי ארז על ראשי הטורים מלמעלה ורצפת אבנים קטנות בנות צבעים שונים תחתיהם מטה, והפִּתּחים והצעצֻעים על קורות הספון מעשי חרשים כלם ונפלאים ליפי.  הטורים היו שנים לכל עבר, ורֹחב ביניהם שלשים אמה, חוץ מעבר הדרומי, הרחב מכלם, ששם היו ארבעה טורים.  בטור הראשון והרביעי היה גבה העמודים חמשים אמה ורחב האילמים כרחב אשר ביניהם ובין הטור השני והשלישי – שלשים אמה.  ובטור השני והשלישי היה גבה העמודים מאה אמה ורחב ביניהם ארבעים וחמש אמה, וגם אלה העמודים נחצבים כל אחד מאבן אחת ועביו רב, עד ששלשה אנשים לא יכלו להקיפו, בהתחברם בידיהם סביבותיו.  האילם ההוא נקרא,,אילם המלך", וכל העומד עליו מלמעלה אחזתו רוח עועים בהביטו אל עמק גי-בן-הנם מטה[cclxiv].  בין האילמים היו ספסלים למושבות, מקומות לחנויות ולממכר הבהמות והיונים לקרבנות.  באילם המזרחי נמצאו מקומות מיוחדים לתפלה, לדרשות המורים, למושב הסנהדריה הקטנה וגם לאספות העם[cclxv].

שטח הבית בפנים החומה נחלק לשנים: האחד הוא החצר החיצונה; שמה יכלו גם בני הנכר להכנס ולבוא, ולגבול להם היה השֹורג המקיף סביב – הוא קיר אבנים ועמודים יפים עליו מלמעלה, וגבה הקיר והעמודים שלש אמות, ועל העמודים כתֹבות כתוּבות רומית ויונית לֹאמר:,,כל בן נכר לא יבוא אל הקדש, והעובר על זה דמו בראשו"[cclxvi].  לפנים מן השורג היה החֵל, ברחב עשר אמות, ושתים עשרה מעלות לו מסביב לעלוֹת בהן אל החצר הפנימית, המוקפת חומה לבדה, ובחומה שלשה עשר שערים: ארבעה בדרום, ארבעה בצפון, אחד במזרח ושנים במערב[cclxvii].  כל השערים אשר לחומת הר הבית והמקדש היו בגבה עשרים אמה ורחב עשר, ושתי דלתות לכל אחד, והדלתות מצֻפות  זהב סגור, וכן גם הספים והמזוזות והמשקוף.  חוץ משער המזרחי השני, שער ניקנור, שהיה מצֻפה נחשת קורינתית, היקרה מזהב[cclxviii].

החצר הפנימית לא היתה באמצע הר הבית כי אם רחוקה מפאת דרום מאתים וששים אמות, מפאת מזרח מאתים וחמשים, מפאת צפון מאה אמות, ומפאת מערב, לאחורי קדש הקדשים, ששים ושלש אמות[cclxix].  וגן שושנים כסה את כל הפאה המערבית מן הקצה ועד הקצה[cclxx].

החצר הפנימית נחלקה לשנים: לחלק מזרחי ומערבי.  בראשון היו שלש עזרות: עזרת נשים, עזרת ישראל ועזרת הכהנים, והן ערוכות זו אחר זו ממזרח למערב, וקרקע כל אחת גבוה מהקודמת, ובמעלות יעלו אליה ממנה.  בשני היה המקדש, וגם הוא נחלק לשלשה: האולם, ההיכל וקדש הקדשים.

עזרת הנשים התרוממה בקרקעה שש אמות על פני שטח הר הבית, ובשתים עשרה מעלות עלו אליה[cclxxi], מדת שטחה היה מאה שלשים וחמש אמה לאֹרך ולרחב[cclxxii].  באמצע חומת העזרה לשלש רוחותיה היו יציעים נשענים על שדֵרות עמודים, ועליהם היו הנשים עומדות לראות בשמחת בית השואבה, שאז היתה העזרה בעצמה מיֻחדה לגברים[cclxxiii].  בקצה העזרה מערבה התרומם הקרקע בגבה חמש עשרה מעלות, שבהן עלו אל עזרת ישראל[cclxxiv].  שם היה שער ניקנור[cclxxv].  בחומה המקפת את עזרת ישראל ועזרת הכהנים  היו אכסדראות, הן תקרות יוצאות מאמצע הקירות ונשענות על שדרות עמודים לכל ארבע פאותיה, ומתחתם מושבות למנוחה וגם למחסה מני אור השמש  ומי הגשמים[cclxxvi].  בקצה העזרה מערבה שב והתרומם הקרקע בגבה אמתים וחצי, וארבע מעלות עשויות לכל רחב העזרה לעלות אל עזרת הכהנים.  על שלש המעלות העליונות היה הדוכן, מקום שהלוים היו משוררים ומזמרים לשם ה'[cclxxvii].  שם היה הכיור והמזבח, ועל ידו שני השלחנות, של שיש ושל כסף, וכל יתר צרכי הזביחה[cclxxviii].  מן המזבח והלאה החל הקרקע להתעלות במספר שתים עשרה מעלות עד האולם[cclxxix].

בפתח האולם היתה יריעה יקרה מרֻקמה שלל צבעים פרושה למסך על פני כל רֹחב חללו פנימה – בגֹבה ארבעים אמות ולרחב עשרים אמה[cclxxx].  שם היו שני שלחנות, של שיש ושל זהב, ללחם הפנים העשוי והמוּסר[cclxxxi], ושרשרות זהב עבות קבועות ותלויות בקורות האולם, בהן היו פרחי כהונה מפַסגים ועולים, להשגיח אל העטרות, הן הכִּפות המָזהבות אשר ממעל לחלונות ההיכל[cclxxxii].

ההיכל כלו אבני שיש לבן מצֻפות זהב[cclxxxiii], ועובי הקיר שש אמות[cclxxxiv], ולו שער גבוה עשרים אמה ורחבו עשר, ובו דלתות כפולות מבית ומחוץ[cclxxxv], והדלתות כבדות  מאד עד כי עמלו עליהן לויִם הרבה לפתחן[cclxxxvi], וקול רעש הגפָתן נשמע למרחוק[cclxxxvii].  מעל לשער מבחוץ היתה גפן זהב, ודליותיה נשענות על מַטות עץ ארז, והגפן מלאה עלים וציצים וגרגרים ואשכלות, אשר הרבו הנדיבים בעם להקדיש ולתת עליה ברכה[cclxxxviii], וממעל לה – מנורת זהב, וגֻלה על ראשה, היא הנברשת שנדבה הילני המלכה, אשר בזרוח השמש התנוצצו קרניה למרחוק[cclxxxix].  בהיכל היו מנורת הזהב, שלחן הזהב ללחם הפנים המֻגש ומזבח הזהב לקטרת.  ושני כני זהב היו בהיכל מזה  ומזה, להניח עליהם דם הפר ודם השעיר ביום הכפורים[ccxc].  – בקצה ההיכל מערבה היה קדש הקדשים.  שתי פרֹכות יקרות הבדילו בינו ובין ההיכל, ושתיהן היו פרופות מעט, למען יהיה המבוא פתוח.  החיצונה היתה פרופה צפונה והפנימית דרומה[ccxci].  בו לא היה מאומה בלתי אם אבן השתיה, שעליה היה הכהן הגדול נותן את המַחתה ביום הכפורים[ccxcii].

מדת שתי העזרות והמקדש היתה בארך מאה ושמונים ושבע אמות על רחב מאה ושלשים וחמש[ccxciii].  בהן היתה מדת המקדש מבחוץ מאה על מאה אמה לאֹרך, לרחב ולגבה, ומבפנים היה האולם אחת עשרה אמה לאֹרך ושבעים לרחב;  ההיכל ארבעים אמה לאֹרך ועשרים לרחב, ובית קדש הקדשים עשרים על עשרים אמה לאֹרך ולרחב, וגֹבה אחד לכלם – ארבעים אמה, ויתר חללם נמלא בתאים ולשכות וחדרים  ויציעים ועליות לצרכי הכהונה והעבודה ולמשמרת הבית ואוצרות הקדש, וגם שערים ופתחים ומסִבות וגשרים ולוּלים  ומעלות, המאחדים את כל הבנינים  בגבה שלש קומות – עד חלונות המקדש – להיות לאחר.  ושפעת מים היתה עולה ויורדת ומתקבצת במקומות מיֻחדים  לצרכי השתיה והבשול והרחיצה והטבילה[ccxciv].  לגג  המקדש היה מעקה שלש אמות לגבה, ועל פני כלו כדונים חדים ומצֻפים זהב, להניא את הצפרים מעשות שם קניהן[ccxcv] וגם להגן על הבית מפני הברקים[ccxcvi].  אבני המקדש היו שיש לבן מזהיר ומצהיר, ארך כל אחת ארבעים וחמש אמה ורחבן שש וגבהן חמש באמה[ccxcvii].  ובהיות קרקע המקדש גבוה מן החצר החיצונה עשרים ושתים אמה[ccxcviii], היה בנינו נראה מעל החומה  המקפת את הר הבית.  לבנת קירותיו וזֹהר הזהב הרב המכסה את שעריו וחלונותיו  וקורותיו ומסגרותיו ומעקהו וגגו וכדוניו נראה למרחוק כגבעת שלג מתנוצצת בלהבי אש.  וכל הרואה אותו מעמי הנכר נבהל וישתומם  למראה עיניו[ccxcix], ועל כן יאָמר:,,מי שלא ראה בנין הורדוס לא ראה בנין נאה מימיו"[ccc].  ולב האיש היהודי הבא ירושלימה, בראותו את  קדוש משכן עליון הבנוי לתלפיות, פחד ורחב לבבו ונפשו מלאה עליצות קדש, – כי את כבוד ה' ראו עיניו בהופיעו ממעון קדשו בעיר זו בחר לשבתו בקרב ישראל עמו אשר אהב סלה!

מקדשנו זה נבנה בימי הורדוס ושמונה שנים ארכו ימי בנינו[ccci].  אבל גם אחרי כן לא חדלו הבונים לעמול בו ולהשלים תפארת תאיו ולשכותיו ואילמיו, ועוד שבעים ושלש שנה עסקו בו עד ימי הנציב גסיוס פלורוס[cccii].   בעת ההיא כלו שמונה עשר אלף איש עבודתם שם, והעם עוד דרש מאגריפס להחל בנין אילם חדש אשר ימשך מזרחה עד נחל קדרון.  וימאן אגריפס עשֹהו, אך נאות להם להוציא את זהב הקדשים לעשות מרצפת אבני שיש לכל חוצות העיר[ccciii], וכן היה[ccciv].

___________________

 אל האולם המערבי סרתי לשאול בשלום מרים מחמל נפשי, ואמצאנה עטופה שחורים יושבת למעצבה באחת הפנות, ולרגליה האשה הזקנה אשר הביאה את צפורה אל המצודה בחלותה, ועל ידן מעשרוס, עבד מרים מלפנים, אשר הביא לגבירתו תאנים אחדות, שכרו לנפשו, אשר קבל מיוחנן בדבר גבורתו ואמץ לבבו.

"למה זה, ידידי, תחסר נפשך מטובה? – אמרה מרים אליו – ואני ידעתי כי במספר מעט מאד נתונות הן עתה אף לאנשי הצבא, ובתתך לי את חלקך הלא תרעיב נפשך עד יום מחר".

"אל תדאגי לי, גברתי! – ענה גבורנו זה – כי עוד כהנה וכהנה תהיינה לי בראשי האויבים אשר אכרות ואביא אל יוחנן בן לוי נשיאנו, – כי כן גמרנו מסחרנו: תאֵנה תאֵנה בראש כל אויב"[cccv].

ומרים קבלה לרצון את ארבע התאנים אשר הביא לה מעשרוס, ותתן מחציתן להזקנה הרובצת לרגליה.

"תניני נא, שרתי, לחלק ברכתי עם האלמנה הנהלאה היושבת שם! – כי זה מעט באה הֵנה מן העיר, והיא מתעטפת ברעב עם שני ילדיה ובידה אין מאומה להחיות נפשם".

"יהי לך אשר לך, אשה יקרה! – קראתי להזקנה בלב רגש – ועתה קומי ולכי עמדי אל האשה ההיא ואתן לה מחסורה כפי אשר תמצא ידי".

הזקנה קמה ותלך עמי אל המקום ההוא; אבל בטרם נגיע שמה ראינו והנה עדת אנשים ונשים נאספים אל האשה ההיא בצאת נפשה, כי מתה!

"אשריה וטוב לה! – קראה אשה אחת לבושה שמלת משי, ופניה הצבים ושפתיה המבֻקעות מדַּלקת קֶרב העידו בה, כי גם נפשה קרובה לשחת – כי הנה חדלו ממנה הענוּים הקשים אשר ידכאונו באפס תקוה להנצל מהם עד בוא חליפתנו".

"באפס תקוה? – קראה אשה אחרת לבושה בגד פשתים וילדה על שכמה – כזאת תדברי יען כי כן הסכנת בימי עשרך.  אכן אבדה האמונה ונכרתה מלב העשירים, ועל כן יאמרו נואש בצרתה להם".

"לאמור נואש בעת רעה חטאת מרי היא, משחית נפשו הוא יעשנה! – קרא איש עטוף סדין כדרך הפרושים – הן נפש עבריה בלי אמונה כגוף בלי נשמה, על כן אמרו: צדיק באמונתו יחיה ורשעים בחייהם קרואים מתים".

"נקל לך להוכיח בשער – אמרה  העשירה אל האשה אשר גערה בה – כי יש לך בעל בעמנו, המאכילך תאנים כנפשך שבעך, – הנני אלמנה שכולה, סורה וגלמודה, הנושאת חרפת רעב זה שמונה ימים מבלי מנחם ומבלי מרחם להשיב נפש".

שאלתי את פי העומדים אצלי, מי היא האשה המאֻשרה אשר בעלה יכלכלנה בתאנים לשובע נפשה, ויגידו לי כי היא אשת יהונתן הנודע בגבורתו.  שמעתי ותרון בטני – כי הנה זה מעט נפל חלל בעשותו נפלאות לא קוינו!  האיש הזה היה מהמון העם, איש קטן ודל ולא תואר לו ולא הדר.  ויהי בעמדו היום על החומה, והנה כעשרים רומאים חמושים מטפסים ועולים בסלם אל המקום אשר הוא עומד עליו לבדו.  ויאחז יהונתן בראש סלם ויניעהו כאשר ינוע בכברה, ועצמות אנשי החיל נפזרו לפי שאֹל.  זאת ראו הרומאים ובעצמותיהם רצח.  ויהונתן עמד על ראש החומה ויחרף מערכותיהם ויתקלס בם ויקרא לאמר: "הלא אנכי איש יהודי היושב במצור ובמצוק, ואתם רומאים אדירים המושלים בעז עולם – ברו לכם איש חיל ממבחר גבוריכם ויצא נא אלי וראיתם את אשר אעשה לו!".  ובדברו קשר חבל אל קצה החומה מעבר מזה וירד בו ארצה.  בראשונה לא ענוהו הרומאים דבר, כי בזוהו בלבם; אך כאשר הרבה להשביעם חרפה ובוז חרה בו אף אחד גבורי הפרשים ושמו פּוּדינס וירץ אליו בעבי גבי מגיניו.  ויקפץ עליו יהונתן וידקרהו בחרבו וירמסהו ברגליו ויקח את חליצוּתו וישב ויעל בחבל על החומה. ויהי בעלותו, ושר הגדוד אשר בו היה איש החיל המומת קנא קנאתו, ויור חץ שנון אל יהונתן ויפַלח כליותיו.  ואנחנו כלנו זעקנו חמס על מעשה שר המאה, אשר לא שחק. אבל הרומאים הזדונים שמחו על זה ויריעו ויתקעו כף.  ויהונתן נפל שדוד ויעש לו שם עולם במותו[cccvi].  ואשתו העומדת בזה עוד לא תדע כי היא עתה אלמנה אמללה כאשה ההיא, המקנאת בה על חבלה כי נפל לה בנעימים!

אחר הפקידי את שני היתומים הקטנים, ילדי האשה המתה, על יד הזקנה, להביאם אל מרים, ששם אמציא להם מחיתם כאשר תשיג ידי, סרתי מן המקום ההוא במפח נפשי, ואלך ואבוא אל פנה אחרת.  שם שמעתי אנשים נפוחי פנים ושקועי עינים נדברים ומתוכחים יחדו על אדות המלחמה ואחריתה.

"אך שוא קוינו ויבוא רע – אמר האחד – – בא האות על ירושלים כי תחרב והר הבית כי ישומם[cccvii]! כי בהבטל התמיד הנה הגיעה העת שעליה רמז דניאל, כי האויב ישבית זבח ומנחה ואז "כלה ונחרצה תתך על שומם"[cccviii].

"חזות קשה הֻגד גם לי – אמר השני – כי מאז נהרסה מצודת אנטוניה הוסרה הפנה היוצאת מן הקדש צפונה מערבה, ויהי בית ה' לבנין מרֻבַּע בעל ארבע הקרנות, שעליהן נבא זכריה כי הן הנה אשר תזרינה את יהודה וירושלים"[cccix].

"רב לכם להמס את הלבבות באמרי נואש! – גער בם השלישי – האם טחו עיניכם מראות כי כל הרעות אשר באונו אחוזות הן בעקבות המשיח, כי כל צרותינו אשר הגיעונו הן הן,,חבלי משיח"[cccx], אשר עליהם נאמר: "וככלות נפץ יד עם קדש תכלינה כל אלה"[cccxi].

"לו היה כדבריך – אמר הראשון – אזי לא חרד רבן יוחנן בן זכאי את כל החרדה, להתחמק מעירנו הנצורה ולשחר פני האויב לתת לו להחזיק ישיבה ולהרביץ תורה בעיר יַבנה[cccxii].  הוא ברוח קדשו חזה למרחוק כי ההיכל סופו להחרב[cccxiii] ועמנו יהרס ומכל מחמדיו לא ישאר לו בלתי אם התורה הזאת".

"ולו היה כדבריך – ענה השלישי – אזי לא נשאר נשיאנו רבן שמעון בן גמליאל בעיר קדשנו, ולא החזיקו בנוֹ ורוב תלמידיו בידינו מאז ועד הנה"[cccxiv].

"ולו היה כדבריך – השיב השני – אזי לא עזבהו חתנו ר' אליעזר בן הורקנוס, ולא יצא עם חברו, ר' יהושע בן חנניה, אחרי ר' יוחנן בן זכאי להרביץ תורה בעיר יבנה"[cccxv].

"ומה שלום הנשיא עתה? – שאל הראשון – הן זה זמן רב אשר כמסתיר פנים היה מאתנו, והתלאה אשר מצאתנו השכיחה אותו מלבבנו עד כי לא שמענו שמעו זה כמה".

"הוא חולה עצור בביתו – ענה השלישי – כי ריב אחינו מאז, בהחלקם לפלגות ובהלחמם איש ברעהו, דכא כחלל רוחו, והנהו יושב מַשמים בביתו מבלי התערב עוד בתוכנו.  אמנם נעשו בקרבנו דברים הרבה אשר היו בעוכרינו; אבל את הנעשה אין להשיב עוד".

"אשר עם לבבי לא אכחד – אמר השני – כי יש אשר יסיתני לבי בספק אם יש תקוה לאחריתנו, במאננו להכנע מפני האויב החזק ממנו.  ולו הואלנו מאז שמוֹע לעצת אוהבי השלום, כי עתה לא באה עלינו כל הרעה הזאת!".

"אי לכם קטני אמָנה! – קרא איש זקן בגשתו אליהם – מי זה יהבל להתוכח על אור וחשך ולבקש חשבונות למי משניהם היתרון?  אנכי אחת אשאלכם ושתים זו תשמעו: היהודים נחנו אם לא?  היש אלהים בקרבנו אם אין? – הלא עלינו דבר אלהים בקדשו: "כי לי בני ישראל עבדים", ועל זה דרש רבן יוחנן בן זכאי בעצמו, כי עבדי אלהינו אנחנו,,ולא עבדים לעבדים"[cccxvi].  ועתה הגידו נא: הככל העמים יהיה בית ישראל, לכף כאגמון ראשו ולשאת עליו עוֹל כל עם נכר בקומו לערוץ ארץ?  הן את מוריהם היוָנים  רצנו והלאנום, ואף כי את הרומאים – זה העם אשר מוצאו מאתמול, אשר יותר מתשע מאות שנה, בטרם ירעו שני מיסדי רומה, רימוס ורומולוס, את חזיריהם על גבעת פלַטינה, מקום זה בנוּ אחרי כן את העיר הרשָׁעה – נתן ה' אלהים את ברכתו לאברהם אבינו על הר המריה, ההר אשר עליו אנחנו עומדים עתה, מקום זה נבנה עליו בית קדשנו ותפארתנו, כי יתברכו בזרעו כל גויי הארץ!"

"ואנֹכי על דעתי אעמודה – אמר השני – כי לוּ שמענו לעצת שלום אשר נתן לנו אגריפס מאז, כי עתה נעתרה רומה לנו ותשם פקודתנו שלום ולא ידענו רע כיום הזה!".

"מחוֹח לא תצא חטה ומבָּאשה שעוֹרה! – ענה הזקן – הן רומה לא תוכל לדרוש שלומנו וטובתנו כדרכה עם הגוים הנכנעים מפניה, כי לא כדרכיהם דרכינו ולא כדתיהם דתנו.  ואנחנו לא נוכל לבקש שלום מרומה – כי לא לנו להכנע מפני עובדי פסל, המתהללים באלילים, אשר מדי יעלה עלינו רוח מושלם, והציג פסל תבניתו בבית קדשנו, ואמר: "זה אלהיכם אשר שמתי לפניכם, אליו תשתחוו ולו תעבודו!".  אנחנו עם לבדד נשכון; לא נוכל היות תלואים למשובת מלכים עריצים כאנטיוכס וקליגולה ולזדון נציבים שודדים ואכזרים כגסיוס פֿלורוס וככל אלה שהיו מלפניו!  ומה החֵרות אשר הבטיח לנו אגריפס, נין,,העבד האדומי", אשר נתננו בכף רומה הרשעה? לחיות על אדמת קדשנו ולתת פריה ותנובתה לעם זר הרֹדה בנו? לעבוד את אלהינו במעון קדשו ולשאת חרפה מאנשי חילו, בעמדם עלינו למשמר? לא ולא!  עם ישראל לא יוכל להיות חציוֹ עבד וחציו בן חורין, חציו לה' וחציו לעזאזל – אנחנו חֵרות שלמה נבקש, החרות אשר נתן לנו אלהינו ביד משה נביאנו בהוציאו אותנו מתחת סבלות מצרים, – ואם צרה עין אחרים להניחה לנו, יקראו עלינו מלחמה, יביאו עלינו מצור, ירעו לנו ויענונו ככל רוע לבבם, וה' הטוב בעיניו יעשה!  אנחנו נשא גם נסבול – ונראה כמה יתן לעריצי גוים לשלוט בעולמו ולהרע לעם זו יצר לו, לעיר אשר בחר לשבתו ולבית אשר נקרא שמו עליו לעד ולעולם!"

את הדברים האלה דבר איש השיבה בהרימו בכח קולו.  ועדת אנשים ונשים סבבוהו, כלם נושאי ילדיהם הרזים על זרעותיהם, כלם נפוחי רעב וכל עוד נשמתם בם, אך עיניהם לוהטות מאש קנאות הבוערת בהן, בקנאם לעמם ולארצם, לדתם ולחרותם.

היום פני לערוב והשמש שלחה קרניה מפאת מערב, והמקדש האיר מכבודה, ומזהב הכדונים אשר על הגג המרום והנשא ועד מסגרות חלונותיו וקורותיו, כל הזהב המכסה אותו מפאת ים ונגב הזהיר מאֹדם פני שמש  ויהי כאש להבה סביבותיו.  ואורו נגה על כל ההמון הרב העומד בין טורי העמודים.  ברגע זה שכחו כלם את רעבון נפשם, ופניהם החמרמרים הזהירו באור יקרות, אור קדש אשר חלק אלהים למאמינים בו ולבוטחים בישועתו.

"האין זה כבוד אלהים הזורח עלינו ממעון קדשו? – קרא הזקן בעליצות נפשו, בנשאו כפיו אל היכל הקדש, עטרת גאותנו – העוד יש בתוכנו איש אשר עיניו לא תחזינה למישרים, כי כאור הזה ההולך מאתנו לשוב אלינו ליום מחר כי יבוא, כן יאיר ה' פניו אלינו ממעון קדשו, ותשגבנו ישועתו בצרתה לנו!".

מבלי משים כרעו כלם על ברכיהם ופניהם הצבים מָפנים אל ההיכל; העינים השקועות מלאו דמעות ונפשם הנהלאה השתפכה בצקון לחש, בתפלה ותחנונים מקרב ולב עמוק.

"ועתה הנחמו אַחי ואחיותי אסירי התקוה! – הוסיף הזקן לקרוא בלב נכון ובטוח – כי קרוב יום ה' ועדינו יֶאתה.  עוד מעט ויבוא הקץ למלחמת גוג ומגוג, ובאה פקודת ה' על רומה ועל אגפיה ועל העמים אשר אִתּה.  על הרי ישראל יפולו, וקברום בית ישראל שבעה חדשים למען טהר את הארץ[cccxvii].  עוד אחת מעט ונבקע הר הזיתים מזרחה וימה, והיתה מגפת ה' בעמים הצובאים על ירושלים[cccxviii], בשרם כמק יהיה ונשקם כאבק יעלה והיה לעת ערב יהיה אור ומצהרים יקום חלד, וה' אלהים עלינו יֵראה ולעיני הגוים יגלה צדקתו!"     – – –

התנחומים האלה עודדוני וישעשעו נפשי.  חזק ואמיץ בכח האמונה נשאתי רגלי לשוב אל אחי אנשי המלחמה – כי הנה שבו הרומאים להרגיזם ולקלוע אבנים אליהם ממכונותיהם לגרשם מעל החומה, ואחדוֹת מאבנים האלה עופפו למרום ויפלו בחצר המקדש.  – עוד אזני קשובות לאמרות קדש הנשמעות מפיו יראיו, בקראם עתה "לה' הישועה!" – והנה נשמעה מאחרי קול יללת המ­ֹשֻגע, יהושע בן חנני, בהתהלכו בחצר החיצונה ובקראו בקול פחדים את קריאתו הנוראה:

קוֹל מִמִּזְרָח, קוֹל מִמַּעֲרָב:

קוֹל מֵאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמָיִם:

הוֹי עַל יְרוּשָׁלַםִ וְהַהֵיכָל!

הוֹי עַל חָתָן וְכַלָּה!

הוֹי עַל כָּל עַם יְהוּדָה!

 

לדברים האלה נפוגותי ונדכאתי עד מאד.  "הוי על חתן וכלה!" – חשבתי עם לבבי – והאם לא צדק המשגע בקריאתו? – ומה אחרית צפורה ואסתר, הנאהבות והנעימות? ומה גורלי וגורל יהודה אחי? והאם טוב גורל כל עמנו מגורלנו אנו? הן כל זאת באתנו כדבר המשגע ואחריתנו מי ישורנה!

מבלי פנות אל האיש הקורא הלכתי הלאה ולבי הגה נכאים בדבריו אשר תשמענה אזני מאחרי  – ואבן גדולה התעופפה מעל לחומה, וּבעברה מעל לראשי לא נשמע קול מפלתה על אבני הרצפה, כי התנקשה בגוף רך אשר נפל עמה.  ובשובי על עקבי מצאתי את יהושע בן חנני שוכב גלוי עינים ופניו למעלה, וצלעותיו שקועות אל תוכו – כי נשברו יחדו מהלמוּת האבן הכבדה אשר פגשה בו ותפוצצהו[cccxix].

ועדת האנשים אשר עזבתי זה מעט סובבה את החלל, ואחד מהם קרא: "הנה זאת נבלת העורב המבשר רעה – כן יאבדו כל עושיה, ה', ואוהביו בצאת השמש בגבורתו!"

"אמן!" – ענו כלם פה אחד.

וקול רעש גדול נשמע מעל החומה, קול תרועת מלחמה.  שויתי רגלי כאילות וארוץ ואבוא אל אַחי ברגע אשר הריעו  בשמחה: כי גדוד שלם עלה על החומה עם נשריו ודגליו יחדו, ואחינו הכינו לו מטבח כדרכם ויבתקוהו בחרבותיהם עד כי לא נותר ממנו גם אחד, וכל דגליו ונשריו נשארו בידי אחינו, הצוהלים ומריעים על חומת משגבם, ועיני האויבים רואות וכלות[cccxx].

________________

עוד אנחנו שמחים וצוהלים על נצחוננו במקום ההוא, והנה תמרות עשן ואש מתלקחת עולה משער קיפנוס! כי בהיות עיני כל ערוכות אל מקום המלחמה בראש החומה, התגנבו הרומאים אל השער מתחת ויציתו בו אש.  ממנה נתכו פחי הזהב אשר על הדלתות, והאש אחזה בקרשיהן ומשם נגעה בקורות האילם הנשאר על יד השער מעבר מזה ותלך הלוך וגדול ותגיע עד האילמים האחרים, לא נשאר בלתי אם הטור התיכון אשר לאילם הדרומי, הוא,,אילם המלך".  אל האילם ההוא התמלט כל ההמון הנמצא בקרבתו, כששת אלפים נפש במספר, ובשמעם לקול איש מתנבא בקרבם עלו יחדו על הספּוּן הגבוה; שם התיצבו לראות בישועת ה' אשר תֵּעשה לנו עוד בלילה הזה, כדבר האיש המתנבא.  ומרים אשר מאנה לסמוך על הנס, עזבה את הזקנה המתחזקת באמונתה, ותרץ אלינו למצוא בנו מחסה עז.  ואנחנו כלנו חשנו מפלט לנו מפני הלהבה הלוהטת סביבנו ונמלט את כל יתר הנפשות הנמצאות בין טורי האילמים הבוערים, ונביאן אל החצר הפנימית, וגם אנחנו באנו שמה אחריהן.

בליל זה בכו אבותינו על שרפת הבית הראשון, בליל זה בכינו מרה גם אנו על האש האוכלת סביבותינו, באפס עצה להציל מחמדינו מיד להבה.  המקדש אשר זה מעט הופיע בהודו והדרו מנגה אור השמש בבואה, שב ויתנוצץ מאש פלדות הבוערת משלושת עבריו, כמו היה ללהבה גם הוא.  למראה הזה נבקה רוחנו בקרבנו וכמעט היינו נכונים לטרוף נפשנו בידנו ולשים בפעם אחת קץ ותכלה לכל ענינו ומרודינו.  אך כעבור הבהלה הראשונה ובראותנו כי ארמון ה' עודנו עומד על תלו בכל יפעת קדשו ותועפות עזו, שבה אלינו רוחנו, ותחזק אמונתנו באלהי משגבנו, ונקם ונשבע יחדו במֹעל ידינו, כי כל עוד נשמתנו בנו לא נתֵּן להאויב לנגוע בו, כי כאיש אחד נעמוד  לפניו עד אשר יעשה ה' תשועה לנו במקום קדשו.  כי האמנם יתן אלהים  את מעון כבודו ביד זרים להשבית מטהרו ולהשחיתהו? הדבר הזה לא יתכן לעולם!  אנחנו שלֻמי אמוניו לא נעזוב כבודו ביד צר; כל עוד כתפנו לא נפלה משכמהּ, כל עוד זרוענו מושלת לנו נעמד על נפשנו ועל מקדש אלהינו – וה' הטוב בעיניו יעשה!

הלילה עבר והשחר הפיץ ענן אורו, עוד מעט והשמש יצא על הארץ וקרניו הראשונות פגעו בכדוני הגג ויגיעו אל גֻלת הזהב אשר על פתח ההיכל.  והנה הן מתרוצצות ומתפוצצות סביביה, מהן אור חדש זרוע לנו כשמש  חדשה העולה ממקום הקדש, להופיע על ההר הזה, העשן כלו מאש האוכלת את ספּוּני אולמיו.  לאור זה התעוררו כהני ה' בימים הטובים מאלה, לשקוד על עבודת הקדש[cccxxi], ולהביא את עֹלת הבקר ולתת ברכה לעם אשר בחר  ה' לשכנהו במקום הזה, והלוים היו נותנים בשיר קולם ובזמירות הריעו לו.  עתה הנה המזבח שומם זה שלשה שבועות, הכהנים ירו מעבודתם והלוים חדלו משירם וזמרם.  אך עוד ידם אמונה לה' ועמו – כי תחת המאכלת וכלי השיר אחזו בחרב וחצוצרה.  רבים מהם הראו נחת זרועם על ראש החומה, בעמדם לימין גבורינו הנלחמים בעד עיר קדשנו ובית אלהינו.  עתה הנה שבו נאספו אל מקום זה נוסד לעבודתם קדש, גם הקהל רב מאד, ושתי העזרות הראשונות מלאות ממנו עד אפס מקום.  אך לא מטוב לב נקבצו באו – כי כעדרי צאן נדחקו יחדו מפני האש הגדולה הבוערת להם מסביב; לא זבחים ומנחות הביאו אתם לכבד את ה' מהונם – כי נפשם ריקה זה כמה ומעי כלם חמרמרו מפני זלעפות רעב.  ובכל זאת עודם מתחזקים בשם אלהיהם, עוד לבם מלא תקוה כי קרוב יום ה' וישועתם לא תרחק עוד.  הנה נפשם מלאה מהדר ההיכל בהופיע עליו השמש נהרה, ולבם ובשרם ירננו אֵל חי.  רוח חן ותחנונים שפוכה על פני כלם ונפשם  תכלה להשתפך  בצקון לחש ולשלם פרים – שפתיהם.  מבלי כל פקודה ומשמעת נבדלו הלוים מתוך ההמון ויבואו אל שתי הלשכות אשר מתחת לעזרת ישראל ופתחיהם אל מול עזרת הנשים, ועד ארגיעה יצאו משם כמאתים איש ובידיהם כנורות ונבלים ומצלתים וכל כלי שיר[cccxxii], ויעמדו במשטר על חמש עשרה המעלות העולות מעזרה הראשונה אל השניה.  הנשים עלו על היציעים העליונים והאנשים עמדו מתחת, כבחג נסוך המים[cccxxiii]; אך לא מים נסכו פה לפני ה' כי אם דמעות חמות, אשר ירדו מעיני כל כנחל שוטף, לקול רננת הלוים, בשפכם לפני ה' שיחם בפסוקים לקוטים מזמִרות דוד, אשר תוכנם עולה בבד עם תכונת נפשם ומצבם לעת הזאת.  הנה קול חלילים נשמע בלחש, כאנחת לב נשבר ונדכה; הנה המית נבלים  עונה אחריה בדממה, כנפש הֹמיה ומשתוחחת מעֹצר רעה ומיגון, ולקול ענוּתם צללו שפתי המשוררים בתפלה ותחנונים לאלהי מרום לאמר:

אֱלֹהִים! בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ.

      שָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלַםִ לְעִיִּים

נָתְנוּ אֶת נִבְלַת עֲבָדֶיךָ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם

 ­–    בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ – לְחַיְתוֹ אָרֶץ.

שָׁפְכוֹ דָּמָם כַּמַּיִם סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלִַם וְאֵין קוֹבֵר.

לָמָּה ה' תַּעֲמוֹד מֵרָחוֹק,

 ­–    תַּעֲלִים לְעִתּוֹת בַּצָּרָה?

לָמָּה פָנֶיךָ תַּסְתִּיר,

      תִשְׁכַּח עָנְיֵנוּ וְלַחֲצֵנוּ?

אַף-זָנַחְתָּ וַתַּכְלִימֵנוּ וְלֹא-תֵצֵא בְצִבְאוֹתֵינוּ

תְּשִׁיבֵנוּ אָחוֹר מִנִּי-צֶל, וּמְשַׂנְאֵינוּ שָׁסוּ לָמוֹ

הֲשָׁכַח חֲנוֹת אֵל, אִם קָפַץ בְאַף רַחֲמָיו סֵ---[cccxxiv]

אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן!

כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ, כִּי בָא מוֹעֵד.

קוּמָה עֶזְרָתָה לָנוּ, וּפְדֵנוּ לְמַעַן חַסְדְּךָ

 

התחנונים האלה הנשפכים בנגנות התוגה נגעו עד נפשנו ויגֹרו כל עצבותנו – וקול קורע לבבות, קול זעקת כל המוננו הרב הנדחק אתנו, כל הנפשות הרעבות והיעפות, הנוגות והנמוגות, נשמע מכל פנות העזרה בקראן אל ה' בחזקה, עד כי לא נשמע עוד קול המנגנים והמשוררים מפני קול בכי העם.  נשים רבות התעלפו על היציעים באין עוד כח לבכות, הילדים והילדות קרעו שמים בזעקתם מרה, בין האולם ולמזבח בכו הכהנים משרתי הקדש, וקול הלוים נחבאו, שבתה נגינתם  מעקת לב והמית קרב, גם אמיץ לבו בגבורים לא יכל להבליג עז על שֹד ויתן בבכי קולו – כמו נבא  לנו לבנו כי זאת הפעם האחרונה תחזינה עינינו את בית אלהינו, נשא כפינו ולבבנו אל דביר קדשנו ותשמענה אזנינו שירות היכל, נגנום עבדי ה' העומדים לפניו בבית הזה לשרתו!

כתום התפלה והבכי והקולות חדלו, קם יוחנן ושמעון, וגם אני ויהודה אחי נלוינו עליהם, ונלך אל העזרה השלישית.  והמון נערים פרחי כהונה שבו עמנו אל שתי העזרות הראשונות ובידיהם סלי תאנים, שארית הברכה הנמצאת בבית ה', לחלקן בין הנשים והילדים הנדחקים שם, תאנה אחת לנפש.  את הנותר חלקנו לזקנים החלשים אשר בתוכנו, ויתר העם גם כל אנשי החיל נשארו בנפש ריקה – כי לא נשאר עוד מאומה באוצרות הקדש.

"אם לא יעשה ה' תשועה עוד היום הזה, אז אבדנו כלנו אבדנו!" – חשבנו עם לבבנו, אך זמותינו לא עברו פינו.

_________________

אחר הצהרים החלה האש להשקע, והנה חיל הרומאים עוברים דרך השער ההרוס ופושטים אל החצר החיצונה!  למראה הזה רֻתחו מעינו ותבער כמו אש קנאתנו וכאיש אחד קמנו ונצא דרך השער המזרחי, הוא שער שושן[cccxxv] ונתנפל בחמה שפוכה על מחנה האויב ונפרץ בם כדבים שכולים וכזאבים בעדרי צאן.  לשוא הציבו מגניהם כמו נד, לריק הערו כחם ולבבם להחזיק מעמד – כי בשטף מים כבירים הרסנו אליהם, וכרוח סערות בקענום.  וקולות אדירים נשמעו מקרבנו לעוררנו ולהוסיף אמץ בלבבנו.  לימיני נשמע קול האיש הזקן בעופפו מטהו למעלה ובקראו בקול כרעם: עורו, בני יעקב! יחתו  גבוריך, עֵשו! היום הזה יעשה ה' תשועה גדולה!  הנה רוחות החשמונאים מרחפות על פנינו!  הנה כבוד ה' ומהיכלו יתן קולו! מלאכי צבאות ידֹדון ידדון ומן השמים ילחמו לנו!".

רוחנו אש אכלה, נפשנו גחלים להטה ומחנה האויב אֻכל  כקש יבש.  אבל ישועתנו רחקה וה' סר מעלינו ויהי ערנו.  אלהי ישראל שחת רחמיו מעמו, זנח מקדשו וכלה ונחרצה נתכה על שומם!

מראש מגדל אנטוניה ראה טיטוס את תבוסת מחנהו, ויתן אות ממרומיו וכל צבאותיו חשו עלינו כארבה.  עד מהרה בא גם הוא עם רוכביו ופרשיו, ויסבונו כדבורים, ויאפפונו כמלאכי זעם, מפניהם נחתו אחינו ויסגו לאחור.  עוד שתי פעמים התנפלנו על האויב בהריקנו שארית גבורתנו.  חרבות אחינו רוו מדם חללים וחניתותיהם שבעו מבשר אבירים, ובהשבר כל נשק יד נלחמו באבן ובאגרוף, חנקו בכפיהם אף נשכו בשניהם.  אבל לאחרונה כשל כחנו, חיל האויב הלך ורב וידי אחינו הלכו ורפו, ובנטות היום הפך חילנו ערף ושות שת השערה.  והאויב חש בא אחרינו, ועזרת הנשים מלאה ממנו, וברוב עמל הצלחנו להמלט מפניו דרך שער ניקנור על עזרות ישראל  והכהנים  ולסגור את השער מאחרינו.  בשובי גם אני אחור ראיתי את גופת איש השיבה מתגוללת בפתח השער – כי נרמס ברגלי העם בהחישם מפלט להם אל החצר הפנימית.

עוד לא שאפנו רוח מן המהומה והמבוכה אשר קמה בתוכנו, בהדחותנו אל שתי העזרות, הצרות להכיל את כלנו יחדו, והנה נעתם חלל העזרה האחת מגאוּת עשן אשר התאבכה ממעל לשער ניקנור!  כי הָשלך לפיד אש מיד אויב דרך חלוֹן הזהב ויפול בלשכה אשר לימין השער, היא,,לשכת פנחס המלביש"[cccxxvi], ששם בגדי הכהנים לארבע ועשרים המשמרות ערוכים ושמורים בתשעים וששה ארגזי העץ, העשוים בקירות הלשכה לכל עבריה[cccxxvii], והאש אחזה בם ותהי כל הלשכה ללהבה, ממנה התלקחו האכסדראות אשר מסביב לקירות העזרה, והנה מבול אש מסביב לנו! מפניו נס המוננו  אל כל רוח; אלה פרצו דרך השערים צפונה ודרומה, ששם קדמום הרומאים בלהט חרבותיהם, ואלה חשו מפלט להם אל ההיכל.  אבל עד מהרה באו הרומאים אחריהם וימלאו את כל פִּנות העזרות והמקדש, ויערכו מטבח נורא לכל הנופלים בכפם.  על המזבח ועל כל סביביו נערמו חללים לרוב מאד, איש ואשה זקן ונער גם יחדו, גם על עוללים ויונקים לא חסה עינם, ונהרי נחלי דם שטפו עברו על מרצפת המקדש וירדו עד העזרות ועד החומה והחֵל ועד החצר החיצונה.  משם נשמעה אנקת ששת אלפים נפש בהֵעלותם על מוקדם!  עד הרגע האחרון חכו לישועה, ויעמדו על משמרתם בראש הספּון התיכון אשר לאילם המערבי, עד אשר ראום הרומאים ויציתו את האילם באש וכל אשר היו עליו כלו מיד להבה[cccxxviii].

וטיטוס על כל שריו וראשי חילו עברו דרך פתחי המקדש ויבואו אל ההיכל ואל קדש הקדשים, וגם בירוניקה אהובתו נלותה עמו לראות כבלע את הקדש[cccxxix], ויחדו השתוממו על הדר כבוד עזו ויפעת קדשו ויתנו עדיהם כי אין על עפר משלו ובכל ארצות הגוים אין כמהו[cccxxx]. אך עד מהרה שבו אחור בבהלה כי מלא העשן את כל הבית עד מחנק נפש.

והרומאים בחמת קנאתם ואש עברתם לא שמעו עוד  קול מושל ומצַוה, ויהרגו וירצחו וירמסו ויטרפו הכל באין מציל, גם עטו אל השלל ויבוזו את כל הבא בידם וימלאו חוריהם זהב ויקרות עד אפס מקום.  כשדי שאול קפצו בין להבות האש אשר הקיפו את כל הר הבית, וקול תרועתם ומצהלותם, קול רעש האש המקרקרת קירות, קול צעקת הנלחמים על נפשם, שועת המומתים, אנקת החללים ויללת כל אנשי העיר, אשר לרבבותיהם עמדו עם נשיהם וטפם ברחובותיהם ויעוררו זעקת שבר וירבו תאניה ואניה על שרפת בית מקדשם – כל הקולות האלה התבוללו יחד והד ההרים מסביב לירושלים ענה להם ובקול כמהם הרעים, ויגדל את הרעש והשאון והמהומה והמבוכה.  לאור הלהבה הגדולה אשר הקיפה את המקדש נראו כהנים הרבה בעמדם על חומתו ממעל, משם הסיעו את הכדונים וישליכום על ראשי הרומאים המתרוצצים תחתיה להגדיל המדורה.  ושנים מראשי המשמרות, מאיר בן בלגה ויוסף בן דלעאי, בראותם כי אפסה כל תקוה, קפצו אל להבות האש הבוערת במקדשם ובאוַת  נפשם נשרפו עמו יחד[cccxxxi].

ומה מאד כלתה נפשנו גם אנו לעלות על מוקד מקדשנו ולא תראינה ענינו אידנו!  אך חזקה עלינו שבועתנו אשר נשבענו להלחם עד בוא קצנו, והיא אשר נתנה אמץ בלבבנו, לפרוץ אל החצר החיצונה ולהבקיע לנו דרך בין רבבות האויבים המשוטטים בהר הבית, עד הגיענו אל הגשר העולה משם אל הר ציון, ונמצא מפלט לנו בעיר העליונה, מאחרי החומה הישנה.  שמה הביא מעשרוס  גם את מרים אלמנת אלעזר, בנטלו אותה על זרועותיו, כי לא עצרה הנהלאה כח ללכת, ואני ויהודה אחי היינו למגן לו בכל הדרך עד בואנו יחדו אל מחוז חפצנו.  שם נמצא לנו גם מעט אֹכל, שארית המזון האצור בבתי השועים; אבל במה נחשב הוא? כי לא היה די השיב נפש כלנו בלתי אם לימים עשרה, וגם זה במדת רזון זעומה, אשר לא תשפוק לסעוד לבב אנוש ולהשיב אליו כחו.

ומה תהי אחריתנו ככלות גם זה? ומה בצע בעמדנו עוד על נפשנו? הן ה' הסתיר פניו, הסיר חסדו ממנו, והנה באנו עד הלם – היש עוד תקוה להתגבר על אויבנו עז ולגרשהו מפנינו?  הנכנע מפניו למען הציל את השארית הנמצאה?

על הדבר הזה המתקנו סוד בהאספנו יחדו, וקנאינו גמרו אמר כי להכנע מפני האויב לא נוכל, אחרי אשר אחת נשבענו בשם ה' לבלתי נשוא עלינו עול זרים כל עוד נפשנו בנו[cccxxxii], רק אם יואל האויב לתת לנו לצאת מן המקום הזה בכלי נשקנו המדברה, נעזוב את העיר בידו ונצא אל אשר יהיה רוחנו ללכת.  ואם לא יאות לנו האויב  גם בדבר הזה, אז נחזיק במעזנו, ועוד חללים אין מספר יפלו מחילו עד אשר יצלח ללכוד את הר ציון משגבנו.

העצה הזאת ישרה בעיני כלנו – כי כל עוד לא נכנענו תחת עֹל זרים, חפשים אנחנו לנפשנו לחיות על פי דרכנו.  ואולי עוד נראה בהמיר ארץ, ובחליפות עתותיה נמצא יד לנו לשוב אל המקום הזה, ולבנות חרבותינו ולהשיב מקדשנו על מכונו ולהיות לעם שקט ושאנן ההולך בשם אלהיו, אשר זה כל מאויינו ומשא נפשנו.

את הדבר הזה אשר גמרנו בינינו השמענו ביום המחרת באזני טיטוס ושריו, בהפגשנו יחדו על הגשר אשר בינינו.  ויהי כשמוע טיטוס זאת ויחר אפו, ויצו את אנשי חילו לשרוף את כל חלקי העיר אשר נפלו בידם ולעשות ביהודים כרצונם.  רק אלה אשר יצאו ביום הזה מעיר ציון לבקש חסדם, הם יזכרו לטובה; אותם יביאו אל הר הבית ויחזיקום בחומה אשר לעזרת הנשים, שם יחקר דינם להפליא בין הנופלים אליהם מאנשי המלחמה ובין אלה אשר לא ערכו קרבות עד כה.    אז שֻדדה העיר התחתונה וגם הפּרור עֹפל אשר להר הבית דרומה, וכל הנמצאים שם מן הזקנים והחלשים הֻכו לפי חרב, והצעירים והבריאים לֻקחו בשביה להמכר ממכרת עבדים ושפחות.  ואחר שלחו הרומאים אש בבית המועצה והארכיון, בהיכל הילני המלכה ובכל יתר ההיכלות והארמונות הנאוים והנהדרים, וכל  הבתים הגדולים עם הקטנים עם רבבות החללים הצבורים בהם, חללי החרב והרעב והדבר, כלם נשרפו ויהיו לאֵפר.

ביום ההוא התירו יוחנן ושמעון לכל האנשים אשר לא נשבעו שבועת האָלה, לצאת אל האויב ולבקש להם רֶוח והצלה כאות נפשם.  ויצאו אליו בני ממלכת הדייב, אשר היו באמנה אתנו עד כה, וגם רבים משועי עיר ציון אשר יראו לנפשותם, ויצו טיטוס לתתם במשמר עד אשר יפרש מה יעשה להם.

בין הנופלים אל טיטוס היו גם שני כהנים מן הממונים על בית ה', יהושע ופנחס.  ובבואם לפניו גלו לו את מסתרי בית המקדש, וימסרו לידו שלחנות ומנורות ומזרקות וכפות וכל כלי הקדש וכל היקרות הטמונות והחמדות הגנוזות אשר נצולו עד כה מן האש ומן האויב; בהן גם פרכת למסך ואֹצר התכלת והארגמן ותולעת השני ואֹצר השמן הטוב וגם כל ראשי בשמים לקטרת הסמים  – ובזה פדו בשלום נפשם, בחנו אלהים – וימלטו!

ומרים ראתה כי היתה הרוָחה – כי התירו אחינו ידם מעל החפצים בשלום וגם האויבים יתנו להם חנינה, ותכל נפשה לצאת אל הרומאים גם היא.  ויהי דברה אל מעשרוס עבדה נאמן ביתה מלפנים, להוליכה אל המחנה ולהיות למגן לה בדרך עד הגיעה שמה.  ואנכי לא הניאותיה בשמעי זאת מפיה, אחרי דעתי אותה, כי מעודה חסרה לה הרוח אשר פעמה את צפורה ואסתר להפליא עלילה ולהיות נכונות לכל תקרֹבת בעד החֵרות אשר אליה אנחנו נושאים את נפשנו.  אך התבוננתי אל מעשרוס מבחר גבורינו, לדעה מה יעשה עתה: היפול גם הוא אל הרומאים לבקש חסדם כגברתו זו, האשה המצֵרה, הירֵאה מפני אבחת חרב? גם אם יכנע לפניהם – היצלח? הן טיטוס צוה לשפות שלום רק לאנשי השלום אשר לא הניפו חרב על הרומאים, והלא הוא הכם למאותיהם ולאלפיהם וחרבו אכלה בשרם ולא ידעה שבעה!  גם אם יתחפש ויתכחש להם, הלא יכירוהו כלם כי הוא זה! לו אין דרך אחרת – חשבתי עם לבבי – כי אם להשיב פני מרים ריקם ולהשאר אתנו כאשר עד כה.

 

אבל האיש הזה לא בקש חשבונות רבים כמוני!  אך רגע אחד השיב אל לבו, ומשנהו גמר אֹמר ללכת עם גברתו אל המקום אשר אמרה לו.  ומבלי דַבר דָבר הניח קשתו מידו ויחגור חרבו, ויקרב אלי ואל יהודה אחי וישקנו, ואחר כן יצא עמה.  ובהגיעו עד השער, אשר נפתח לפניו על פי פקודתנו, נשק עמודיו ודלתוֹתיו, ויקרא לשלום אל חבריו ומידעיו.  וילך אחרי מרים לאִטו עד הגיעם אל מחנה האויב.  שם הגיש אותה אל פקיד חיל אשר יצא לקראתם מן האֹהל, ושני אנשי חיל יצאו מטעם הפקיד להוליך את מרים אל הר הבית, מקום אשר היוצאים אל האויב עצורים שם. 

כמעט הנתקו רגלי מרים מן המחנה, והנה קם שאון בגדוד הרומאי, בעמוד לפניהם הגבור היהודי וחרבו שלופה בידו! ועד ארגיעה היתה שם מהֻמת  מלחמה כבדה, קול שאגה וצלצל חרבות וחללים רומאים נופלים כעמיר מאחרי הקוצר.  אבל אלה כרעו נפלו ואחרים מלאו מקומם, וידחקו אל גבורנו ויסבוהו כדבורים ויפלו עליו מכל עבריו עד אשר נפל שדוד ולא הוסיף עוד קום – כי בתקוהו כלם בחרבותיהם  וכחוטבי עצים היו לו.  ואחרי כן סחבו את גויתו סחוב והשלך אל העמק, וישובו אל המחנה בקול ענות גבורה ובתרועת נצחון – כמו הגדילו לעשות!

_________________

עוד הפעם שָׁבת במצור ובמצוק! עוד הפעם עמוֹד על החומה למשמר, כיום כלילה, בידים כבדות ונפש ריקה! היעמוד לבנו אם תחזקנה ידינו להשגב בעיר אשר נגרעה מערכה, כי נסע יתרה בה? הן רֻבה שרף האויב כמו אש ויתרה לתועבה עשה: בית מקדשנו חרב, ההיכל שומם, לא נשאר ממנו בלתי אם קירות ערומים ושחורים, ועליהם תלוים דגלי האויב ונשריהם פורשי הכנפים כמו טשים אלי טרף.  גם הוקמו שם פסילי אלהיהם להקריב להם קרבנות ולהקטיר לפניהם מר ולבונה[cccxxxiii] – ועינינו רואות כל אלה ממרום הר ציון וכאבנו נעכר ומכתנו אנושה!

ובכל זאת לא רפתה רוחנו, כי עוד חזקה בנו אמונתנו, אף קשתה עלינו להפרד משארית מחמדינו.  הלא זאת היא עיר ציון, קרית חנה דוד, אשר לה שר שירותיו בקדש!  הלא זו העיר "כלילת יפי, משוש לכל הארץ" – ואיככה נתננה ביד האויב לחלל יפעתה? – אמנם לא האויב הבא עלינו מחוץ אמץ ממנו בעמדנו למגן לה, כי אם אויבנו הפנימי הוא הכריענו: הרעב הנורא הדימנו ויפיל חרבנו מידנו.  רבים מיושבי העיר לא יכלו עוד שאתו, ויבחרו לצאת עם נשיהם וטפם אל הרומאים ולהמכר ממכרת עבדים ושפחות בידי שוביהם.  – בעת ההיא הוזל מחיר הזהב ומחיר האדם עד מאד – כי מֹשֹד ירושלים והמקדש ומשבי בני יהודה נמלאו כל שוקי הארצות הקרובות עד כי לא נמצאו להם עוד קונים כי אם במרחקים[cccxxxiv].

עוד רבים חללים הפלנו מחיל האויב בנסותו לעלות בסערה אל חומתנו הבצורה, ועצומים היו הרוגיו בשפכו סוללותיו אל העיר כדרכו.  אבל ככלותו מעשהו זה תם כחנו כלה מפני הרעב אשר חזק עלינו מנשוא.  ובטרם יפרץ האויב את החומה מפאת מערב, עזבנוה אנחנו מאין אונים.  עוד פעם אחת חגרנו שארית כח וננסה להבקיע לנו דרך מעבר אחר.  ונרד אל העמק אשר על יד,,עין רוגל", לעבור את החומה מפאת דרום; אבל גם שם עמד חיל כבד ממחנה הרומאים למשמר, ויתיצבו לקראתנו בעבי גבי מגניהם.  אז שבנו העירה בלב נואש, ולבל נפול ביד אויבינו גמרנו אֹמר לרדת אל המערות והמחִלות אשר מתחת לארץ.

בבור אשר כרינו באחת המערות ההן טמנתי עם יהודה אחי את אוצר כספנו וזהבנו יחד עם המגלות והזכרונות והסגלות והיקרות אשר נשארו לנו מאבותינו לנחלה.  ונשם עליהם אבן גדולה וכבדה, להסתירם מען כל, כי עוד לא אבדנו תקותנו בה', כי השב ישיבנו אל עיר קדשנו כבוא עת לחננה.  ואז הדבקנו מתי מספר מאחינו, ונחתור אתם יחדו למצוא דרך בנלוזי התהלוכות ומוצאותיהן חוצה לעיר – כי כאלה רבים עמהן.

והרומאים עלו על החומה ויבואו ציונה ברעש מלחמה, ויערכו מטבח רב לכל הנופלים בידם, ויבֹזו את כל העיר ואחר כן הציתוה מסביב.  יום תמים[cccxxxv] לא השיבו ידם מבלע ונהרי נחלי דמים שטפו ברחבותיה עד כי כבו במקומות הרבה את האש המתלקחת[cccxxxvi].  ביום השני כעלות השמש על הארץ זרח אורה על עיר חרבה, שרופה ועשֵׁנה, אשר רצפתה מתֻלעה מדם חללים וחוצותיה מלאים פגרי אדם רב הצבורים לחמרים כאלֻמות שדה בקציר תבואה.

__________________

ותהלוכות הרבה היו מתחת לעיר אשר נמשכו אל כל עבר ותוצאותן חוצה לה.  שם היו מי גחון, הוא השלֹח, אשר מוצאם מאחרי העיר מערבה[cccxxxvii], ועוד בשנות קדם, בשבת עוד היבוסי בירושלים, היו למים האלה מהלכים בצנורות העירה[cccxxxviii].  וחזקיהו מלך יהודה פלג לשטף הזה תעלות[cccxxxix] וינהלהו בברֵכות, להשקות יושבי העיר מים.  בהן הכי נודעו: הברכה הישנה[cccxl], העליונה[cccxli], התחתונה[cccxlii], ברכת המלך[cccxliii] והברכה העשויה[cccxliv].  בין התעלות הכי נכבדה התעלה הנמצאה בסלע הר העפל, אשר ארכה אלף ומאתים אמה ומוצאה אל עמק החרוץ וגני המלך אשר במורד הר ציון דרומה.  שם נמצאה כתֹבה חרותה בכתב הצורים ובלשון עברית, המספרת לדור את מעשה התעלה, כי חצבוה משני עברים עד אשר נפגשו החוצבים איש לקראת רעהו[cccxlv].  מעיר עיטם, הרחוקה ששים ריס מירושלים דרומה, שם מעינות נכבדי מים, הובאו מים רבים בתעלה מתחת לארץ דרך בית לחם ירושלימה, ושם עברו בצנורות וברכות דרך העיר[cccxlvi] והמקדש[cccxlvii] ותוצאותיהם אל נחל קדרון[cccxlviii].  דרך הברכות היו יושבי העיר יכולים לבוא אל הצנורות ולצאת דרך מוצאותיהם.  גם מערות הרבה נמצאו בעיר ובסביבותיה[cccxlix] אשר יכלו להיות להם למחסה ומפלט בעת רעה, בנפול העיר בידי צר[cccl].  כן היתה תהלוכה נסתרה מתחת לארץ, ממצודת אנטוניה אל המקדש;  אותה בנה הורדוס בעד החיל העומד למשמר במצודה, למען יוכל לבוא בכל עת אל הקדש ולהשגיח אל היהודים בהאספם על הר הבית בהמון רבה[cccli]. מעבר לשער שכם אשר מצפון לעיר היתה מערה גדולה המשתרעת מתחת לפרוַר ביזיתא, ובה הסתעפו סעיפים ושבילים אל כל עבר, והם הלכו ורחבו כמשך העתים כרחֹבות קריה – כי מהם נחצבו אבני החומה למקדש הראשון והשני ולכל היכלי העיר ובניניה[ccclii].  אחד שבילי המערה הזאת הגיע עד גני המלך אשר על יד דרך השער בין החֹמותים דרומה[cccliii] ומשם השתרעה מערה ארוכה שמונה עשרה מיל[cccliv], אשר הגיעה עד ערבות יריחו[ccclv].  אל המערה ההיא, מערת צדקיהו, שאפנו כלנו לבוא, כי תוצאותיה אל יער גדול, הטוב למחסה ומסתר מפני האויב, גם קרוב הוא לים המלח, ומשם נקל להגיע ולבוא אל מצב מכור, אשר עוד לא בא בכף הרומאים[ccclvi].

באפס תקוה עוד להציל עיר ציון  מיד צר, נפרדנו לגדודים קטנים ונרד ממקומות שונים דרך הברֵכות  והבורות אל הצנורות ואל המחִלות.  שם הפקדנו רוחנו ביד ה' ונלך איש אל עבר פניהו ונתע בחשכת אפלה ונגשש כעורים קיר.  הקרה השוררת בחדרי תהו אלה היתה בראשונה למשיבת נפשנו, אבל אחרי כן הגדילה רעבוננו עד בלתי נשוא.  במקומות אשר צרה התהלוכה מלכת בה קוממיות, הלכנו על ארבעתנו או זחלנו כנחשים, ופעמים רבות תפשו ידינו בפגרי אדם המתגוללים שם, גוּפות אחינו אשר הקדימו לפנינו לבקש מפלט להם בדרך ישימון זה, אבל כשל כחם ברעבון נפשם וכן תמו לגוע ויאבדו ממתים מחלד.  נפשנו ידעה מאד כי גורל כזה צפוי גם לנו, ובכל זה לא רפתה רוחנו, ונבחר למות בירכתי חשך אלה מלהמסר בידי האויב.  רבים מאתנו פגרו מלכת, תעו בשבילי התהלוכה ויטו מני ארח זה אחזנו אנו.  כן חדל יהודה אחי לענות אותי על קריאתי – אות הוא כי גם הוא נטה אל שביל אחר או תם כחו והנהו מתעטף שם בירכתים בצאת נפשו.  אבל בצרתנו זו הגדולה חדלנו מדאוג ומלחוּש איש לאחיו, ובמצוקתנו הנוראה תעה לבב כלנו ובינתנו החלה להסתתר.

__________________

כמה ארך לנו נודנו זה לא ידענו בנפשנו, כי במחשכי ארץ אלה נצפנו ממנו עתים.  גם לא צלחנו עוד למצוא חשבון – כי אור המחשבה נדעך ומזמותינו נתּקו לרגעים, ורק רוח החיה, המושל בכל היקום, הוא נשאנו הלאה, וכן תעינו זמן רב מבלי הדעת.  והנה מרחוק נראה לנו מקום צר, אשר אור כהה זרוּע לו מנגדנו כבעד ערפל, ולאור הזה נמשכנו מבלי משים ובשאפנו אליו הגענו אל אחד הבורות אשר בתוך העיר – והנה הוא הבור אשר דרך בו ירדנו אל המערה! כי תעינו בדרכנו בנלוזי התהלוכות העקלקלות, ובמששנו בחשך הלכנו סובב עד בואנו אל המקום אשר ממנו יצאנו.

אבל לשוב ולפַגש חשך לא מצאנו עז בנפשנו, גם לא היו עוד עתותינו בידנו – כי הנה נגלינו להרומאים המלאים כל פִּנות עיר ציון, וכרגע הריעו עלינו בקולם, ויקָבצו אלינו ויאחזונו וישאונו ויעלונו ויסחבונו אתם דרך הגשר הנטוי על עמק החרוץ עד הגיענו אל הר הבית, מקום אשר אסירי המלחמה עצורים שם.  כי צוה טיטוס לנו סביבינו צרינו, לבלתי נגוע באנשי המלחמה הנתפשים בכפם, להמיתם ככל עמם – כי אותם הקדיש לימי נקם, להכבד בם לעיני כל הגוים ולעשות בהם שפטים כדי רשעתו.  שם מצאתי את יוחנן בן לוי שוכב באחת הפּנות בין אנשי חיל העומדים עליו למשמר.  גבורנו זה היה איש מכאֹבות  וידוע חלי, ורק רוּחו הכביר המריצהו לעשות גדולות ונפלאות כל עוד אמצתהו תקותו להציל עמי וארצו מיד צר, ובאבוד כל תקוה נתּקו המוסרות אשר החזיקו את גופו הרפה.  אז חלף רוחו בעטוף לבו, ויחלש ויאָנש ולא עצר עוד כח לבקש מפלט לו.  וכן מצאוהו הרומאים בהתעטף עליו נפשו.  ובהגיע הבשורה אל טיטוס שמח עליה מאד, ויצו להחיותו ולרפאותו ולנצרהו מכל משמר.  למען יוכל לפאר בו מרכבת כבודו ביום גאונו, בשובו אל רומה בהדר נצחונו.

 

יתר שאת ויתר עז היה לשמעון בן גיורא – כי בכשיל וכילפות ירד אל אחד הבורות להבקיע ולבוא אל מערת צדקיהו, גם שמן למאור וגם צדה השפיק לקחת עמו לזמן מה, ובכל זאת לא הצליח הוא ואנשיו מאתנו – כי ירט הדרך לנגדם, בפגשם בסלע כבד, ובטרם מצאה ידם לחצוב בו דרך להגיע אל מחוז חפצם אזל הלחם מכליהם, והרעב הנורא הכשיל כחם, ויציק להם עד מות.  ובראות שמעון כי אבד מנוס ממנו וימלך עליו לבו לעלות אל הרומאים ולמות מות גבורים על אדמת הקדש, על המקום אשר ראה כחו וגבורתו בעמדו למגן לו.  וילבש לבנים ויעט מעיל ארגמן ויט אל התהלוכה העולה אל מקום המקדש, ויעל ויעמוד פתאם לפני הרומאים הנצבים שם, ובראותם איש לָבוש מלכות עולה מן הארץ נבהלו יחדו וינועו ויעמדו מרחוק.

"אני בן גיורא, אשר הרבה את חלליכם.  ועתה קראו אלי את שר צבאכם!" – אמר אליהם בגאון מושל.

וימהרו הרומאים ויקראו אליו את טורנוס-רופוס [ccclvii], אשר שם טיטוס לשר וממונה על העיר ויושביה.

אבל תאות שמעון לא נתּנה לו – כי לא אץ השר לשפטהו, בחשבו אותו כשבוי מלחמה.  ויאסור אותו בזקים וישלחהו אל טיטוס אשר שש עליו בשמחה, ויצו להוליכהו אחריו רומאה ושם יקח נקמתו ממנו במשפט אשר יחרץ לו[ccclviii].

מכלם הכי הצליח יהודה אחי – כי מצא לו את השביל הנוטה אל מערת צדקיהו, בו הגיע עד היער אשר על דרך יריחו.  ביער ההוא נמצאו לו פלטים הרבה אשר הגיעו שמה לפניו וישימוהו להם לראש, ואחרי כן נוספו עליהם עוד אנשי חיל כבירי כח, אשר נמלטו ממבצר מכור בנפל ביד צר.  אבל גם שם לא ארכה מנוחתם – כי כאשר בצעו הרומאים מעשיהם במבצר ההוא, סבו את היער ויקיפוהו ברוכביהם ופרשיהם, לבלתי תת פלטה לכל הנמצאים בו, וחיל הרגלי בא עליו בקרדומות ויכרת את עציו ויחשפהו חשפה.  ותהי מלחמה עזה בין שרידי גבורינו  ובין חיל האויב, הרב והעצום מהם, ותהי אחרית אחינו — להכרית, כי הכום הרומאים מכת חרב והרג ואבדן, וגם יהודה אחי נפל על חלליו במקום ההוא[ccclix].  אשריהו מה טוב חלקו! כי כגבור היה הודו במלחמה ומות גבורים מת בקרב אחיו על אדמת ארץ אשר אהב סלה.

כל הדברים האלה נודעו לי אחרי כן, בהפגשי עם אַחי השבוּים כמוני, אשר לֻקטו ממקומותיהם לאחד אחד על פי יפיָם וגבה קומתם או על פי שם כבודם וגבורתם, להוליכם אחרי טיטוס  בבואו רומאה במרכבת כבודו, להתפאר לפני עמו ולהשתבח בתהלתו.

אכן אֻשר חבל אחי ממני, כי לא חזו עיניו את אשר ראיתי אני לאידי והוָתי, בעברי על פני עירנו השרופה ובהגיעי להר הבית.  העיר הקדושה נהפכה כלה למזבח גדול ונורא, וחצר בית ה' – לחצר מות.  הזקנים והטף מדלת העם נשחטו במקומותם  כבני צאן ודמיהם שטפו עברו כנחלים בכל החוצות והרחובות, ויתר השבוים הובלו אל הר הבית, ועל פי אנשי בֹגדות אשר הורו להרומאים את שרנו ונכבדינו וכל מבחר גבורינו נפרדו כלם למחלקות: ראשי העם וזקניו הוקעו עלי עצים לעיני השמש; הבחורים הבריאים בעם לֻקחו לעבודת פרך ארצה מצרים, לחצוב זהב מהרריה, ואנשי המלחמה עֻתּדו להשלח לערי הארצות, לעשות שעשעים לנפשות הגוים, בהדחפם אל הזירה[ccclx] להלחם איש באחיו עד מות או להאבק עם פריצי חיות עד יהיו טרף לשִׁניהם.   וכל הנערים מבן שבע עשרה שנה ולמטה וכל הנשים והבתולות היפות והעדינות נמכרו לעבדות עולם.  מכל רבבות הנפשות אשר נפלו אל האויב במשך ימי המצור השאיר טיטוס רק ארבעים אלף איש אשר שלחם לנפשם, ויתרם היו לחרב ולטרף ולעבדות ולחרפה ביום הזה[ccclxi].

אבל בטרם יצא המשפט החרוץ על ההמון המובא על הר הבית, מתו מהם עשתי עשר אלף איש מפני זלעפות רעב, כי לא שקדו הרומאים שומריהם לתת להם אֹכל להחיות נפשם[ccclxii], חוץ מאלה אשר נבחרו להאסר אל מרכבת כבוד טיטוס בבואו רומאה – להם דאגו ועליהם שקדו להחיותם ולהשאירם לפלטה כמצות אדוניהם עליהם.  וביניהם נמניתי גם אני לחבורתי ולפצעי, כי אלצוני לחיות למֹרת רוחי ולמות לא נתנוני.

בין ראשי עמנו ההרוגים היה גם נשיאנו רבן שמעון בן גמליאל[ccclxiii] אשר גלו הבוגדים עונו, כי בראשית המלחמה עמד בראש עמו ויהי אויב ליוסיפוס על תהפוכות דרכו בגליל.  גם על ראש רבן גמליאל בנו עופפה חרב האויב, על שיתו ידו עם קנאינו, וכבר חִפשוהו בין השבוים לעשות בו משפט חרוץ[ccclxiv].  אך רבן יוחנן בן זכאי השפיק לצאת מיַבנה, ויתנפל לפני חצר הצורר לשום בית נשיאנו לשארית, ויפדה נפש רבן גמליאל מיד שאֹל[ccclxv].  גם ליוסיפוס נִתּן הרשיון להציל נפשות מרעה, ויבחר לו רק משפחות קרוביו ומיֻדעיו, וישתבח במעשהו זה כי הוציאן לחפשי מבלי קחת כפר פדיון נפשן"[ccclxvi].

__________________

הנה כן היתה אחרית המלחמה כליון חרוץ לעם היושב בירושלים: אלף אלפים ומאת אלף נפש נפלו בחרב וברעב ובדבר, ותשעים ושבעת אלפים נפש לֻקחו בשביה[ccclxvii].   מלבד רבבות אלפי אחינו יושבי הגליל ועבר הירדן וערי יהודה, אשר נפלו על חלליהם או הובלו לעבודת פרך או נמכרו לעבדות ולחרפות ולדראון, וכל ערי מושבותיהם היו לחרבה ולשממות עולם, לא נשארו בלתי אם מעט הערים, אשר יושביהן היו באמנה את הרומאים ויפתחו לפניהם שעריהן במרחביה.  בפקודת טיטוס נהרסה ירושלים כלה, ומכל חומותיה וארמנותיה ומקדש אלהיה לא נשארה אבן על אבן, לבד משלושה מגדלים שרידי החומה הישנה[ccclxviii], אותם הותיר טיטוס, להראות עזוזו לכל באי עולם, כי מצאה ידו למבצרי מעֻזים כאלה להבקיעם אליו ולהרסם עד היסוד ולהגיעם עד העפר.

עוד הפעם ישבה בת יהודה על חרבותיה כאלמנה שוממה, בֹּכיה ומקוננת על בניה כי יצאוה ועל כבוד בנותיה כי גלה מהן, בהנתנן בידי שוביהן אנשי החיל, להתעלל בהן ולענותן ולמכרן כשפחות חרופות[ccclxix].  כדמות הזאת ערך לו אספסינוס במטבעות זהב וכסף אשר יצק לעמו לזכרון, דמות אשה אֻמללה יושבת לארץ תחת עץ תמר וידיה אסורות בזקים והיא מר לה[ccclxx].

ומה שונה האויב הרומאי מהאויב הכשדי אשר היה מלפניו!  נבוכדנצר הותיר את דלת העם על אדמתם ויתן להם מושל מקרבם[ccclxxi].  ואת השבוים הושיב בארצו ויתן להם אחזות נחלה למטעי גנים ולמבנה בתים לחיות בשלום ולראות בטובה[ccclxxii], וטיטוס לא חמל גם על שאריתם ויאַבּד מארץ זכרם, ואספסינוס אביו לקח את כל הארץ לנחלה ויחלקנה בחבלים לאשר ירבה במחירם[ccclxxiii].  לגולי בבל היו נביאי אל, אשר עמם היו בצרה וישלמו נחומים להם, כי עוד מעט כימי שנות גבר ונפקדה הארץ ושלמו ימי אבלם; ולגולי רומה אין חזון למועד ולא נביא ומנחם, כי אם בוגדי אָון, אשר עמדו מנגד נגעם ויבָּנו מחרבנם ויתענגו על רב אידם!  יוסיפוס מאן לקחת את נחלותיו אשר היו לו בסביבות ירושלים, אחרי היותם לחרבה, ויקח מטיטוס שדות אחרים ממבחר אדמת השרון לאחזת עולם[ccclxxiv].  כשוב טיטוס מירושלים החרבה עשה שעשעים לעם היושב בקסריה, ויותר מאלפים וחמש מאות איש משבויי גבורינו, אשר הובלו אחריו, נפחו נפשם בזירה, ששם הָשלכו לפני חיתי טרף אשר טרפום לעיני כל, או אכפו עליהם בשבטי ברזל לוהטים מיקוּד, להאָבק ולהלחם איש באחיו עד נפלם יחדו חלל.  ושחוק כזה עשה אחרי כן לאגריפס ידידו ובירוניקה אהובתו, בסורו עם עדת שריו ומרעיו – ובתוכם גם יוסיפוס – אל קסריה פיליפי עיר משושם, כי מדי הטיב לבו ביין משתיהם נתן שעשעים לנפשם בדמי אלפי אחינו האֻמללים, אשר נשפכו כמים ונבלעו למכביר בחול הזירה! ככה עשה טיטוס אחרי כן בכל מסעותיו, בשובו אל ארצו בתרועה וקול שמחה והמון חוגג[ccclxxv].  ושלשת פושעי ישראל אלה, אשר נלוו עליו בכל הדרך ההוא, ראו את התועבות האלו נעשות לעיניהם ברבבות אחיהם בכל עיר ומדינה – ושמחת עולם על ראשם!

__________________

בין שבע מאות גבורי החיל ממבחר בני יהודה הנודעים לשם, אשר נבחרו לפאר מרכבת טיטוס בבואו רומאה, נמניתי גם אני.  רבת שבעה לה נפשנו בדרך נוד עד אשר הובאנו אל העיר בת שבע הגבעות, זו רומה הרשָׁעה וישימונו במשמר בית האסורים אשר ליד גשר נירון מעבר לנהר טיבר ימינה.  ולמקץ תשעה ירחים אחרי חרבן עיר קדשנו[ccclxxvi] שב טיטוס אל ארצו.  אז הוכן חג הנצחון, יום זכרון לעם רומה לגבורות אשר עשה, בקומו על עם שקט, אשר בקש רק לשבת במנוחה, לבל יבזו זרים יגיעו.  ויט עליו ידו יכחידהו מן הארץ!

ביום ההוא באשמרת הבקר פקדונו שומרינו וירחצונו ויחליפו שמלותינו וילבישונו מחלצות ויביאונו בעדי עדיים כפי אשר הסכנו  לשאת עלינו בארצנו, איש לפי מעמדו ומקומו[ccclxxvii], ויעמידונו הכן ללכת אחרי מרכבת כבוד טיטוס דרך שער הנצחון אשר הוכן לו לגאון תפארה.  לו ראנו אז איש עובד לתֻמו, כי עתה חשבָנו למאֻשרים בבני אדם, הלקוחים אחר כבור להמנות בקהל השרים הנלוים על טיטוס, בהופיעו בהדר גאונו בעיר ממלכת אביהו.  אך הכבלים אשר על רגלינו, ופנינו הקודרים מני יגון הם העידו בנו, כי פאֲרנו שובינו כאשר פאַרנו אנו לפנים את שורינו, ברחצנו אותם למשעי, בשימנו עליהם פתילי תכלת וארגמן ובצפותנו קרניהם זהב – – להקריבם כליל על מזבחנו!

הבקר אור והמסע החל דרך רחוב כּלַמינוס בין היכלי תפארה, מקדשי הוד וגני חמדה ואילמי עמודים כלילי יפי, עד הגיענו אל שער הנצחון.  שם נמצאה כבוּדה רבה אשר נהרה מכל רחוב שפנה אל המקום ההוא, ועדילים[ccclxxviii] רוכבים על סוסים לבנים וליקטורים[ccclxxix] הולכי רגלי ה----[ccclxxx] הכל במערכה נכונה לעבור דרך השער לעיני כל בני רומה הנאספים על "שדה מאדים"[ccclxxxi] לראות במראה.  בראשונה נראו המון כמרים לבושי בגדי כהונתם, עוברים בקול רנה ותפלה, בנשאם על כתף את פסילי אלהיהם העטופים תכלת וארגמן ותפושים כסף וזהב.  אחריהם הובלו בחצוצרות וקול תרועה כל הקרבנות והמנחות, המקֻדשים  לאליליהם לכבוד היום הגדול הזה, אחריהם עברו נערי האצילים לבושי מכלול, נושאים כל סגלות העיר ושכיות חמדותיה, כל כלי הכסף והזהב והיקרות והרקמות השמורים במקדשיה והיכליה משלל כל הארצות והממלכות  אשר בזו הרומאים במלחמותיהם מאז ועד הנה.  אז הופיע הקיסר אספסינוס במרכבת זהב עם טיטוס זרוע עזו ועל ידו דומיציַנוס בנו השני, רוכב על סוס צחור לפני המון שרי הצבאות הרוכבים אחריהם, כלם לבושים תָּאגות  בוץ בוץ ברקמת זהב ועל ראשיהם זרי דפנים[ccclxxxii] לאות נצחונם.  אחריהם זקני אנשי החיל נושאים באגנות כסף אבני חן, גלילי זהב יצוק ומשי כבד ויקר – שלל ארצנו אשר בזו במלחמה.  אחריהם שנהבים ופרדים ועיָרים ומכל החיה והבהמה והעוף הנמצאים בארץ הקדש ובמדינות אשר על גבולותיה גם אריות ולבאים ונמרים ודבים מסוריה וערב והלבנון הובל בכלובי ברזל ועברו דרך השער – הן הנה חיתו הטרף המתכלכלות זה שבועות וירחים מבּשר אחינו לעיני טיטוס ושריו בכל הערים  והמקומות אשר עברו!  אחריהם הובאה מערכת צמחי הארץ הכבושה ומבחר כל עץ ופרח הנמצא בה: עצי גפן ורמון וזית ותאנה ואגוזים ובטנים ושקדים, ארזי לבנון, פנג יריחו, שושנות העמקים וחבצלות השרון וכבוד כל יער וכרמל[ccclxxxiii].

וקול חצוצרות השמיע ברמה כי הנה צבאות החיל באים!  בראשונה עברו הפרשים על סוסיהם האבירים, ואחריהם חיל הרגלי, כלם לבושים בגדי תפארה, חרבותיהם החליפו בענפי זית ועל ראשיהם זרי דפנים ופיהם מלא שירי עז וגבורה ונצחון.  אחריהם עברו מכונות המצור ואילי הברזל אשר שחתו מבצרינו ויהרסו חומות עיר קדשנו.  ומאחריהם חפּות גדולות וגבוהות ויריעות אין מספר, ממֻלאות תמונות כל המלחמות אשר נלחמו בגליל, בעבר הירדן, ביהודה ובירושלים, תמונות ההרג וההרס והשרפה והחרבן והשבי והבזה והמלקוח, כלן עשויות בידי חרשי צירים אשר תארו הכל כבמחזה.  אחריהן כל שלל יהודה וירושלים, כל עשר כבוד העם אשר השמידו מפניהם, ואחריהם כלי בית מקדשנו: שלחן הפנים והמנורה וכל כלי הקדש ופרכת המסך אשר להיכל גם מבחר קדשנו ותפארתנו – – ספר תורת משה אשר שדדו מבית ה', כל אלה נשאו אויבינו אנשי המלחמה בעברם לפנינו בקול שירה וזמרה, ולעמתם ענה המון רבה בצהלו לקראתם ברעם קולו:

"Evoe! Judaea est devicta! Judaea est capta!"[ccclxxxiv]

והקול הלך וגדל על כל סביבינו עד כי חרדה הארץ תחתינו.

מה אעידה, מה אַשוה לנו, אֻמללי בני ציון!  מי ימלל סערת לבנו ורגשת כל חושנו בנו, בעמדנו ביום ההוא על יד שער הנצחון כעדר בתוך הדברו, כלנו אסורים בכבלים ולנגדנו כל המראה הנורא הזה!  הן כל הרע אויב בקדש, ועודנו מסתולל בנו לחללהו לעינינו ולנאץ שם אלהינו לפני כל המונו ועלז בו!  ויושב בשמים יחשה יתאפק?! אי שמים! לוּ יכלנו לבכות על שברנו, אז הטבענו את כל הככר עם כל המונו ושאונו בנהרי נחלי דמעותינו; לוּ יכלנו לשאת קול צעקה, אזי קרענו שמים בזעקתנו, הקשינו לשאול את אלהינו ואלהי אבותינו: על מה ולמה באתנו כל זאת?!  אבל אַל לנו בכות על שברנו לעיני אויבינו! חלילה לנו להתיפח על מר נפשנו, בעוד צוררינו צוהלים כאבירים לנגדנו! התחזקו אחינו העברים עוד הפעם הזאת, שימו לבכם חזק מצוּר, אל ירך ואל יכאה ביום מסה, פן ישמח עלינו צרנו; יתפוצץ לב העברי בקרבו לרסיסים ואל יחורו פניו מפני אויבו בנפש! בוז לך, רומאי ארור, את דמינו תוכל לראות כמים המוגרים, אבל לא את דמעותינו, אותן לא תזכה לראות עד העולם!

__________________

הגיע המועד להעביר גם אותנו דרך השער ולכלול בנו תפארת חגם ומשושם.  הנה המנצחים והמנֻצחים נפגשים – שם המון רבה, רבבות אלפי אדם נדחקים יחדו על המישור הגדול והרחב אשר בין נהר הטיבר  וגבעת קוירינוס, והם מלאים את כלו עד אפס מקום, והמוניהם נשקפים מן היציעים, מענפי העצים ומגגות הבתים וההיכלות הקרובים בכל עבר ופנה, במרום ובשפל ראשי אדם רב מָפנים מָפנים בעינים לטושות אל מתי מעט היהודים, שבויי המלחמה, האסורים מקשת, והם הולכים קוממיות, ושפתיהם נעות בלאט, בנשאם תפלה אל האל אשר הסתיר פניו מהם!  אכן לא על נפשם הם מתחננים לפניו, אחרי אשר הסיר משפטם, בהניעו אותם בחמתו אל העיר הזוללה אשר אכלה את עמם בכל פה, – אך גמול ושלם הם מבקשים ממנו, להשיב נקם לצריו המתעללים בשם קדשו ומתהללים באלהי מעזם.  הגם זאת לא יעשה ה' למען שמו המחלל? אכן בטוחים אנחנו כי תוחלתנו זאת, למצער, לא תכּזב, ואם לא תראינה עוד זאת עינינו, יראוה בנינו אחרינו.  כי העיר החנֵפה והרשָׁעה, המשתרעת על שבע גבעותיה כגפן סורחת, הנה הרקב עולה בה להשמיד שרשיה מתחת; עוד מעט וגם קצירה ייבש ופריה כאבק יעלה.  בעקב עָשרה הנפרז יאחז עני וריש נורא, אשר לא היה כמונו בתוכנו מאז היינו לגוי, וגם אחרינו לא יהיה בעמנו לעולם!  שם על עמודי השיש, המחֻשקים זהב, מטפסים ועולים המוני אנשים שכּורים, גלויי ראש וחשופי שת, הם ערות רומה, קלון מרכבות כבודה, – ולהם ולמענם עשתה את היום הזה, כי המה הרבים בקרבה. כאלה לוּ ירבו בתוכה ולא ימעטו, אז יקרב קצה לבוא וימיה לא ימשכו.  כן תעשה לה, אלהינו, כי אם צדקתך לעיר הרשעה הזאת כהררי אל, הן גם משפטיך תהם רבה![ccclxxxv].

ככלות שאון ההמון הרב, אשר הרעיש כים בשׂוא גליו, בראותו את השבוים היהודים מובאים דרך השער, קרב אלינו הפרפֿקטוס[ccclxxxvi], הרוכב על סוס שחור כעורב וסביביו עדת עדיליו וליקטוריו, ובידו מגלה עפה, בה רשומים שמות כל האסירים והמשפטים החרוצים עליהם.  ויקרא לפנינו מעל הגליון את שם כל אחד מאתנו ומשפטו החרוץ, בהחשבנו יחדו לעבדים פורקי עול, אשר התפרצנו מפני אדוניהם.  חוץ מבני ממלכת הדייב, אשר לא הובאו בעול רומה.  להם הוקל המשפט  להשאר בה לערבון, לבל תוסיף משפחת המלוכה אשר על נהר חדקל, להתקומם על רומה ולשית יד עם המתפרצים מפניה[ccclxxxvii].  וכהתמו לקרוא לקחָנו אחד אחד לגמר דינו, ובלי אֹמר ודברים רק בחבוק ידים ונשיאת עינים למעלה, לאמר:,,ה' ינקום דמנו!"  נפרדנו איש מרעהו לעולם. 

__________________

ראשונה נלקח מאתנו ראש גבורינו, שמעון בן גיורא.  הוא הוּצא אל הורג.  בהפשיט הלקטורים  את בגדיו מעליו עד החלצים, שמו חבל על צוארו ויסחבוהו אחריהם בכל הדרך, וידושו בשרו בשוטים ובעקרבים עד הגיעם עמו אל שן הסלע הטרפעי[ccclxxxviii], משם הדפוהו לאחור וכל עצמותיו נשברו כשבר נבל יוצרים.

האות נתּן כי מת אויב רומה, והחצוצרות הריעו תרועה גדולה, והכהנים הקריבו זבחי תודה והעם צהל קולו בראש המיות.  – אז נקרא משפט יוחנן בן לוי.  האיש הזה נהפך בירחי מספר אלה לגל עצמות מכֻסות עור ירוק.  פניו קמטו ושערו כלו הפך לבן, עד כי בֹשו הרומאים להתפאר בו, כי על האיש הזה כלו כחם במלחמה הכבדה, – ויצא דינו להאסר בבור תחתיות ולבלות שם אחרית ימיו אשר לא ימשכו עוד.  לשוא קוה יוחנן כי יעשו גם לו משפט מות, לשים קץ ותכלה לכל מכאֹביו!  תאות לבו לא נתּנה לו, וכן הובל באזיקים אל בית הכלא אשר כל באיו לא ישובון.

אז נקראתי אני בשמי.  עונוֹתי גדלו מנשוא – כי השאתי לאחינו יושבי נהר פרת וחדקל לבוא אלינו וללחום מלחמתנו, גם עשיתי חיל וצבא בגליל, נלחמתי במבצר גמלא ואחר כן הייתי למפקד צבא בירושלים.  אי לזאת נגמר דיני להיות לטרף לפריצי חיות!

לשמע אזני רגזתי תחתי, אבל עד ארגיעה אמצתי לבבי ואכין נפשי לכל הבא עלי.  הליקטורים פשטו את בגדי, קרעו כתנתי מעלי ויציגוני ערום, לא השאירו לי בלתי אם החגורה על מתני.  ויתנו בידי מאכלת קטנה, להלחם בה עם מתקוממי, וינהגוני ויובילוני אל האַמפֿיתיאטרון אשר הכין אספסינוס לעמו, לשעשעהו על פי דרכו.  שנים עשר אלף איש משבויי אחינו האחרים עֻתדו מאת טיטוס לכלות חייהם בזירתו, ואנכי לֻקחתי  מאחרי מרכבת כבודו להקדיש את המקום הזה בדמי ראשונה.

במנוחת נפש הבטתי סביבי.  הבנין ידוע לי, כי כמותו היה גם בירושלים; אותו בנה הורדוס, "העבד הרומאי", בעשותו חנף לעם זה אשר סגרנו בידו.  ואנחנו שרפנוהו בראשית המלחמה ונאַבד כל זכר לו מאדמת קדשנו; אך זה גדול ורם ממנו.  הוא עגול וארוך, סביבותיו מושבות במדרגות רחבות זו למעלה מזו ומגיעות עד ארבע קומות.  בפודיום[ccclxxxix], אשר בקומה התחתונה, תאים מוקפים שבכות זהב, בהם יושבים שרי המלוכה, הכֹהנות הוַסתַּליות[cccxc], ובתָּוך להם – משפחת הקיסר וכל נכבדי קרואיה ואֹרחיה.  הקומה השניה –  לזקני הסינט, השלישית לאזרחי העיר ולפרשים האצילים, והרביעית – לכל המון העם.  הקירות והמבואות ואילמי העמודים משוחים בששר וקלועים זרי פרחים.  על תאי הפודיום מלמעלה פרושות יריעות יקרות למסך מפני קרני השמש, וגֻלות עִליוֹת יורקות למעלה את מימיהן המהולים במיץ שושנים, להפיץ ריחו לקרר את חם היום והמקום.  בתוך לגי החזיון תשתרע הזירה הגדולה, המכֻסה כֻלה בחול דק לבלוע את הדם השפוך.  ומנגד לי נשקפים כלובי כל חיתי טרף למיניהם.  דלתות כלאיהן נעולות, והן רצות בסוּגר הנה והנה וקול נהמתן אימה – בהרגישן כי עוד מעט ומלאו פיהן בשֹר תאוה ולשונן השלוּחה תלחך דם חם למשיבת נפשן.

__________________

כל ההמון הרב התבונן אל מבני גֵוי ובַדי עורי, ואיש איש חוה עלי דעתו ומבינתו, ואיש ברעהו התוכח והתערב: כמה אוכל לעמוד בפני הארי הסוּרי, אשר הקדישוני שופטי להיות לברות לו.

מבלי דעת נמשכו עיני אל תאי הפודיום.  גם שם ישיחו בי וישערו כחי ואֹמץ זרעותי.  ופתאם נתּר לבי ממקומו – כי ראיתי את אגריפס ובירוניקה יושבים בהדר ובגאון בתא אשר על יד משפחת המלוכה, ועל ידם פיליפוס שלישם, ומאחריהם יוסיפוס בן מתיתיהו – והוא מחליק לשונו לאשה אחת היושבת שם בפנה! למראה הזה רתּחו מעי, ואסב עיני מנגד עוכרי עמנו אלה, ואתאמץ למשול ברוחי, לבל יראו זעומי נפשי את כעשי והותי.

"אלף ססטֵרציות[cccxci] הנני ערב ערֻבה כי ינצח היהודי הזה את האריה הסורי!" – נשמע מן הקומה השניה קול אחד האזרחים, בהראותו עלי באצבע.

"הנני מתערב אתך כי יחזק האריה ממנו – ועוד אַלפּים אוסיף אם לא יקרעהו הנמר ההודי ברגע הגיעו אליו".

ובכן גם נמר הודי הוכן לי אם תגבר ידי על מתקוממי הראשון, גם לביאה לוּבית ועוד חיתי טרף כהנה וכהנה נכונו לי ולאלפי אַחי, העתידים להיות טרף לשניהן! – כן שמעו אזני מפי האזרחים, בקראם על מושבותיהם את הרשימות אשר נפוצו לאלפיהן בכל פנות העיר, להיות יושביה נכונים לחג הגדול הזה.

"שמעו נא אַחי ורעי! – קרא קול אחר אל המתערבים בנפשי – בעשר ססטרציות הלא תוכלו לקנות כלב יהודי כזה לעבד עולם לכם, ואתם אומרים להוזיל זהב לאָלפים בעד נבלתו במותו!".

הדברים האלה דבר איש נבזה, הולך יחף ולבוש קרעים, אשר חטמו המלא אבעבועות יתן עדיהו כי לא בנזירים חלקו – וגם האזרח הזה יתקלס בנו וירדפנו בגבה אפו!

ומה בצע בהלחמי ובעמדי על נפשי? – חשבתי עם לבבי – ומה חפץ לי כי אאריך חיי עוד רגעי מספר? הלמען עשות תענוג לעדת הנקלים ההם, המתערבים עלי שם?

כן חשבתי ואשליך את המאכלת הלאה.

אז פרץ ריב בין המתערבים.  הראשון שב מדבריו, כי באין נשק בידי, איך אעמוד בפני הטורף הנורא הנכון לקראתי?  והשני דרש כסף ערֻבתו.  ובעוד הם מתוכחים שם יחדו, נפתח אחד הכלובים, וארי גדול ואיום קפץ מקרבו בקול נהם – כי דקרו העבדים בשרו בשוטי ברזל דרך השבכה, להרגיזהו ולהניעהו ממקומו.  כמעט שיצא מכלובו עמדו רגליו על רצפת נחשת בוערה מאש המושמת תחתיה, להגדיל חרון אפו ולהעלות חמתו להשחית.  האריה שאג וירץ אל הזירה; שם התנער ויתנודד בכל גופו, ויפער כשאול פיהו, וישלח לשונו האדומה והיבשה, ויחשוף את שיניו החדות והחזקות, אשר רב כחן לפרק גידי ברזל ולטחנם עד דק.  ובראותו אותי חפז זנבו ויניע רעמתו השחורה, ויתן כרעם קולו וינהום עלי בנהמת ים.  ואנכי עמדתי על מקומי מבלי חת, וזרֹעות ידי שלובות אל מול לבי – כי לגאון עמי היה לי להראות, כי היהודי ישחק למות ולא יחת.  האריה החל לצעד אחֹרנית, למֹד את מידת המרחק אשר בינינו ולקפוץ עלי בפעם אחת, כדרך החיה הזאת בשאפה אל טרפה.

עיני שנינו נפגשו – – –

ברגע הזה קם שאון בקרב כל ההמון הנאסף, ומאחד תאי הפודיום נשמע קול ענות, קול פחדים נורא מאד.

נשאתי עיני אל המקום אשר עיני כל אליו תלויות, והנה אשה צעירה לבושה לבנים נראתה על הגג השפל אשר לכלובי החיות, וברגע אשר הבטתי אליה קפצה מן הגג על רצפת הנחשת ותרץ ברגל ישרה אל הזירה ותעבור לפני האריה ותפול עלי ותחבקני בזרעותיה בקול קורא עברית: "הנני למות אתך, אחי!".

התבוננתי בה וכל קרבי התחלחלו.

עודני מתאמץ להדפה מפני ולעמוד לפני האריה תחתיה, והנה מחזה נפלא לנגד עינינו! האריה אשר רבץ על ארכבותיו האחרונות, לקפוץ ולהתנפל על טרפו, כרע רגע על מקומו ויניע בזנבו הנה והנה ככלב המתרפס לפני אדוניו, ואחר החל לזחול לאִטו על ברכיו עד הגיעו אלי, ויחכך בזקנו את כפות רגלי, ועיניו כמו מפיקות לי שמחה וגיל.

אז הכרתי את מיֻדעי מלפנים.  ואקח את אסתר, הנבוכה ממראה עיניה, ואושיבנה על גבו להשיב נפשה למנוחתה.

וזה דבר הפלא: בנסעי למסעותי אל ארץ הדייב, הגעתי עד שפת נהר חדקל.  היום היה חם כתנור, השמש בערה כאש להבה, ואנכי מצאתי לי מחסה בחרש מצל.  קשרתי את סוסי אל אחד העצים ואשכב לנוח ולחכות עד שיפוח היום.  פתאם התעוררתי לקול כרעם אשר החריד את כל היער, וסוסי רגז תחתיו ותכסהו פלצות. קמתי אני ממקומי וידי אֹחזת בחרבי, והנה אריה שֹאג לקראתי בקול ענות, והוא מקפץ על שלש רגליו, ובקרבו אלי נפל על צדו ויצרח מרה וישטח לנגדי את רגלו האחת, כמו התחנן לי לחוש לעזרתו.  אמצתי לבבי ואגש אליו וארא והנה קוץ מכאיב תקוע בכף רגלו, והפצע עמוק מאד ודמו עליו יטוש.  ואשכיל את ידי ואוציא את הקוץ וארחץ הפצע ואחבשהו.  הכאב הוקל והאריה כרע שכב אצלי ויתרפק עלי ברגש תודה.  יום תמים נשארתי ביער ההוא ולא נתתי להאריה לנוע ממקומו, ואצוד לו ציד ואשקהו מי הנהר מן הכלי אשר היה אתי.  ביום השלישי עליתי על סוסי ואוסיף עשות דרכי, והאריה הלך אחרי ככלב נאמן, ולא מש ממני עד בואי אל עיר מושב.  אז עזבני בלי חמדה וינוע ויעמוד מרחוק, ולא סר ממקומו עד אשר באתי ברחובות העיר ואעלם מנגד עיניו.

והאריה הזה הוא הכירני עתה בהתבוננו בי, וגם אני הכרתיו ברעמתו השחורה ובכתם הכהה אשר על מצחו!

 

הוא אשר דברתי[cccxcii]: "בהיותי על גבול ממלכת הדייב נעשה לי נס בדרך פליאיה".  והנס הזה הוא שעמד לי עתה להציל משחת נפשי – כי כל הרואים השתוממו על המראה, ורבים האמינו לראות בזה מחזה אלהים, אות משמים כי ה' חפץ חיי.  וקול רעש גדול אדיר וחזק נשמע מכל מדרגות האמפֿיתיאטרון, קול קורא בכח ""Gratia! Indultus!" [cccxciii].

__________________

נשאתי עיני אל הפודיום וארא והנה טיטוס כורע לפני בירוניקה היושבת כפסל שיש בלי כל רוח חיים, והוסתליות עומדות ומניפות צעיפיהן לאות חסד וחנינה.  ברגע הזה התעוררה בירוניקה מעלוף נפשה ותבט אלינו בחמלה רבה ותפרש כפיה אל טיטוס ברוח חן ותחנונים.  ויפן טיטוס וישח מעל החיץ אל מול פני אביו היושב בתא הפנימי.  רגע התלחשו האב והבן יחד, וההמון היושב מרום לא חדל מהרעים בקול נפלאות, בקראו לחסד ורחמים.  אז נתן טיטוס אות, והפריטור[cccxciv] בא אל תא הקיסר ובניו, ואחרי רגעים אחדים יצא מלפניהם ויעל אל תאֵהו אשר במושב זקני הסינט, וישם נס לבן על מטה עזו וכבודו ויניפהו תנופה ויתן קולו קול עז לאמר:

"הקיסר נוטה חסד להאסיר אשר בזירה, כחסד אשר הראו לו אלהינו האדירים, ודרור יקרא לו ולאשה אשר על ידו.  והארי ההודי לא יוסיף עוד להֵראות פה, כי קדוש יהיה לאפולון אלהינו, עקב הפלא אשר נראה בו לעינינו כיום הזה!"

וכל העם מקצה צהל קולו ויקרא: סופֿוס! סופֿוס[cccxcv]! יחי הקיסר!

בפקודת הפריטור הושבו לי בגדי ואלבשם.  ואז הולכתי את האריה בידי, כאשר ינהל הרועה את כבשתו השוכבת בחיקו ואביאהו אל כלובו.  שם חבקתיו באהבה ותודה, והוא התרפק עלי וינהם למעצבה בראותו אותי יוצא מאת פניו.  והעבדים העתיקו את הכלוב ממקומו להביאהו אל אחד הבנינים אשר במקדש אלהי מעזם.  ואנכי ואסתר הובלנו אל ארמון אגריפס אשר על יד היכל אספסינוס.  שם הביאתני אסתר אל חדרה אשר במעון פיליפוס דודה, ואז פתחה שפתיה עמי ותספר לי את כל המוצאות אותה מאז ועד הנה.

מפי האנשים אשר עזבו את ירושלים בימי המצור נודעו לה קורותינו והעתים אשר עברו עלינו מהחל ועד כלה.  היא ידעה כי מתה צפורה במגפה, ותבך עמי תמרורים בדברה באחותה האהובה; ידעה גם מות אלעזר בן שמעון ודבר צאתה של מרים אשתו אל מחנה האויב.  אמנם נשארה בחיים, אבל נחלותיה לא הושבו לה עוד, כי החרמו יחדו, עקב אשר היה בעלה בראשי הקושרים.  גם מות יהודה אחי במלחמה על יד הירדן נודע לה זה כמה; אבל לא מררה בבכי בדברה בו, ויהי הדבר בעיני לפלא.  אך החשיתי משאול אותה, בדעתי כי גם בלעדי אשאל לא תכסה ממני דבר.

ואלה הדברים אשר ספרה לי אודותיה:

בעצם היום ההוא אשר הומתו הכהן הגדול מתתיהו ובן יהודה על ראש החומה, בהגלות עונם על ידה[cccxcvi], הגיע חץ מירושלים אל מחנה האויב ועליו כתוב לאמר: "עלמה אחת מבנות ציון  מתחפשת בבגדי נער סורי נמצאת במחנה, ואת כל אשר תראה ותשמע תודיע בכתובים לעומדים על החומה".  ועל פי האות הזה נתפשה אסתר ותובא אל שר המחלקה.  ויצו השר להוקיעה נגד החומה, ודבר שלח אל טיטוס להודיעהו את אשר קרה ואת אשר גזר עליה.  ויואל טיטוס לראות בעיניו את העלמה המרַגלת, והרצים יצאו דחופים בדברו להביאה לפניו.  שם באהלו ישבו שרים הרבה, ובתוכם גם אגריפס ופיליפוס שלישו, אשר הכירו את אסתר.  ועל פי פיליפוס דודה נאות אגריפס לחלות פני טיטוס לסלוח להנערה חטאת נפשה ולמסרה בידי דודה אשר יתן  ערֻבתו בעדה כי לא תשוב עוד לכסלה.

בהיות המשרה על שכם פיליפוס לפקח על המזון הנשלח לחיל רומה ממצרים הקרובה, לקח אותה עמו לאלכסנדריה, וכאשר בצע טיטוס מעשהו בירושלים, נסע עבר פיליפוס אתּה רומאה, להושיב ארמון אגריפס ובירוניקה על משפטו.  ודודה לא גרע ממנה עיניו עד בוא אדוניו שמה.  אז נספחה אסתר על הנערות הנלוות על בירוניקה, המלכה העבריה, המושלת בלבב טיטוס, יורש העצר, והעתידה לשבת עמו לכסא, ברשתו אחרי אביו את ממלכתו הגדולה.  שם שבה נפגשה אסתר עם יוסיפוס השוכן חצרם, והוא הולך וגדול בעיני אספסינוס עד כי נתן לו משפט אזרח ברומה, וינחילהו היכל כבודו אשר ישב בו מלפנים, בטרם יעלה על כסא ממלכתו[cccxcvii].  והנה החל יוסיפוס להתנות אהבים אתה על פי דרכו  – כי האשה אשר הביא עמו מאלכסנדריה לא שמרה אמונתה לו וכמעלליו השיבה לו[cccxcviii]. אבל אסתר שנאתהו תכלית שנאה ותשקצהו ותבזה צלמו.  ובירוניקה התאמצה בכל עז להטות לבבה אליו, והיא לא יכלה להשיב פניה בחמה, כי גברו עליה חסדיה, גם יראה את אגריפס, פן יטנה באף ויבצע בה את מחשבתו אשר חשב לעשות לאחותה בהיותן כלואות בקיסריה[cccxcix].  הנה כן התחמקה הנערה האֻמללה ותשכיל פיה ותעצור ברוחה מהשיב דבר נכון כחפץ לבבה.

כן נמשכו הדברים למֹרת רוחה וימיה פנו ביגון וכעס.  בירוניקה הרבתה וכוּחיה עמה, כי היה לקיסר רומה המשפט לעשות בעמנו כרצונו.  כי מהיותה מבית הורדוס, אשר בעזרת רומה עלה למלוכה ומטובה שבעו צאצאיו אחריו, הסכינה לחשוב את הממלכה הזאת למטה עז ביד ה', אשר ממנו לה הכח והגבורה והגדולה והתפארת, והעם אשר יקשה לבבו וימאן לשאת עֻלה ממרה הוא ברצון אלהי עולם וגדול עונו מנשוא.  הדברים האלה היו לאסתר כחצים שנונים אשר הכאיבוה לאין מרפא – כי בהם הוּרד גאון עמה, ויהי ככל הגוים בית ישראל, להכנע לפני כל עם נכרי בקומו לערוץ ארץ – ואיה אלהיו המעלה אותו מארץ מצרים, אשר בחר בו להיות לו לעם סגלה ולהפליאהו מכל העמים אשר על פני האדמה?  ואסתר התאמצה להוכיח כי זאת אך פרי חטאת החשמונאים שהיו מלפנינו, אשר הראם ה' עזוזו ונפלאותיו בהצילו עמם מיד חזק ממנו, והם לא הכירו חסדן ויבקשו מעוז מרומה ויבואו בברית עמה, ובזה המרו את רוח אל, וישב דרכם בראשם, וצור זה חסיו בו נהפך עליהם וירוצצם וידק גם עמנו לעפר כיום הזה.  אבל כל דבריה היו ללא הועיל!  בירוניקה עמדה על דעתה, ועוד בטחה על תהו, כי גם היא כלי חפץ הנהָ ביד ה'  ולגדולות עתּדה לימים יֻצרו – כי על כן נתן את חנהּ בעיני טיטוס לאהבה אותה כנפשו, למען תת את ממלכתו בידה, ואז לא יבצר ממנה לבנות ארצנו מחרבותיה ולהגדיל כבוד עמנו מבראשונה.  הנה כן רחקו מחשבות שתי הנשים אחת מרעותה, ותהי לאסתר שבתּה בבית הגבירה הזאת לפוקה ולמכשול ולמגנת לב.

מות צפורה אחותה ויהודה אחי, חרבן ירושלים ואחרית כל גבורי עמנו שלֻקחו בשבי, כל אלה יחדו העמיקו הרחיבו פצעיה וישפתוה לעפר מות, ולשית על מכאֹביה נוספות הציק לה יוסיפוס באהבתו, וכמו לא התבונן כי למשא כבד הוא לה וקרבתו תועבת נפשה.  עד כה וכה הגיעה השמועה כי עוד מעט ויבוא טיטוס רומאה, לחג את חג נצחונו על עמנו וחרבן עיר קדשנו.  ויוסיפוס הראה לה את רשימת כל שבויינו, המובאים אחרי מרכבת כבוד טיטוס, והמשפטים אשר יעשו בהם באכזריות חמה ושטף אף.  בתוך האסירים הנשפטים למות מצאה גם את שמי, ובהודע לה כי משפטי חרוץ להיות לברות לפריץ חיות אשר ישליחו בי בזירה, גמרה בלבה לכלות ימיה עמי יחד.  ולמען בצע מזימתה שנתה דרכה עם יוסיפוס, ותחל להאיר פניה אליו ולקרבהו אליה בדברי רצון.  ולב יוסיפוס עלץ בקרבו, בחשבו, כי הנה נהיה תקותו ותאותו באה לו.  אז שחרה פניו להוליכה אל האמפֿיתיאטרון, לראות את הבנין הנפלא אשר כונן אספסינוס לשעשעי בני עמו.  והוא נתן לה את שאלתה, ויוליכנה שמה ויביאנה אל התאים והלשכות והמדרגות ויראֶנה את המוצאות והמבואות והתהלוכות והכלובים.  ועפעפיה בחנו את הכל ותרא והנה דרך ישרה יש מאחרי תאי הפּודיום לבוא על גג הכלובים, ותשמור את הדבר בלבה.  ובירוניקה שמעה כי שנתה אסתר את דרכה והליכותיה עם יוסיפוס, ותשמח על זה מאד ותהללנה לפני אגריפס – ולפיליפוס דודה לא היה הדבר לרצון, כי הכיר את יוסיפוס מקרוב, ויחקרהו וידע לבבו, אך נזהר ברוחו מחות דעו בגלוי ויהי כמחריש.

בהגיע יום החג, היום אשר חשבה אסתר כי אחרון הוא לחייה, העירה שחר, ותתפלל לפני ה', ואחר כן התרחצה לבל יכיר איש דמעותיה, ותלבש לבנים בהתעתדה למות, ותיטב פניה ותבוא אל בירוניקה אשר הרבתה רקוחיה ועדייה ליום הזה – כי בו  תתראה ראשונה לפני עם רומה, בהלקחה אחרי כבוד לשבת בתא אשר לימין הקיסר ובניו, לאות כי עוד מעט ועל משפחתם תמנה גם היא.  ובירוניקה שמחה לקראתה ותוֹעד לה  מקומה אצלה.  אבל היא מאנה לשבת ראש, ותשב שם מאחריה על יד הכסא הנכון ליוסיפוס.  ויהי גם זה לבירוניקה לאות, כי נהפך לבבה לאהבה אותו ועל כן בחרה לה מקומה שמה, למען תוכל לחדות בשמחה את פני אהובה רצתה נפשה בו.  ויוסיפוס גם הוא נתעה בשוא לחשוב כזאת, ובשבתו אצלה החליק אליה בלשונו וירב אמרים לה.  בעצם העת ההיא אשר הָעמדתי בזירה, העתיר יוסיפוס אליה ליעד לו את יום חתונתה, יום שמחת לבו, וברגע ההוא אשר הגיח האריה ממקומו, קפצה גם היא ממקומה ותרץ כאילה שלוחה דרך הדלת אל התהלוכה אשר מאחרי הפודיום, ותבוא אל גג הכלובים, ובטרם ימצאו כלם את ידיהם ורגליהם חבקתני בזרעותיה לעיני כל – "כי טוב לה מותה עם ידיד לבבה, מחיותה את יוסיפוס תועבת נפשה"! –

ובדברה זאת נצתו לחייה החורים באש לא נֻפח, ותפול על צוארי ותסתר פניה בכפל מעילי...

"צפורה אהבה את שמעון בן יאיר  וגם אסתר חשקה בו" – כה היו דברי צפורה בצאת נפשה[cd], והדברים האלה קמו עתה במראה ולא בחידות, נצבו עתה לנגד עיני בתמונה יקרה נחמדה המתרפקת עלי ורוחי ונפשי אליה תאסוף!

ברב כח התאמצתי למשול ברוחי הסוערה, ואשקנה ראש ואושיבנה על ידי, ואקח דברים עמה על אדות עתידותינו ומעשינו לימים יבואו.

"הן לא בידנו טובנו – השיבה אסתר באנחת לב – אך תקותי חזקה בפיליפוס דודי, כי יפעל למעני.  גם בבירוניקה אבטח כי תעמוד לימיני וכל חפצי תשלים"

__________________

תקות אסתר באה.  פיליפוס אשר ידע נפשה לא מצא דרך אחרת לפניה כי אם להטיל גורלה בחיקי ולהפיל חבלה לי בנעימים.  ואחרי עמל לא מעט עלתה בידו להמציא לה תעודה כתובה וחתומה בשם אספסינוס ואגריפס, כי כל נכסי אביה בגמלא נתונים לה לנחלת עולם, ולה ולי נתַּן הרשיון לבחור לנו מקום לשבתנו באשר נחפוץ.  אבל שנינו בחרנו הסתופף בחרבות ארצנו מגוּר בהיכלי רומה.  ובטרם נעזב את העיר הביאנו פיליפוס אל אחינו היושבים מעבר לנהר טיבר.  שם קדשתיה לי לפני ה' במקדש מעט, לעיני כל זקני העדה, אשר כבדונו מאד ויכרו למעננו כרה גדולה.  אבל לחמנו בבכי אכלנו ושקוינו מסכנו בדמעות שליש – כי גם בקהלם נגעה הרעה, בגזרה אשר יצאה מלפני אספסינוס כי כסף התרומה, מחצית השקל לגלגלת, אשר שלחו אל מקדש ה' בירושלים, יתנו עתה ברומה אל היכל הקפיטוליוס לשם יופיטר אלהי מעֻזה[cdi].  ובכן היתה נדבת הקדש למס כבד אשר הושם על היהודים מן הוא והלאה, וזה שמו אשר קראו לו: "Fiscus judaicus” להיות לחק עולם ולא יעבור.

כאשר הקיפו ימי המשתה אצנו לדרכנו לשוב אל ארץ אבותינו.  ופיליפוס ברכנו לשלום, ובטרם יפרד מעלינו חלק לנו מהונו לבנות חרבותינו, גם הנחילנו את נכסיו אשר מעבר לירדן, כי ערירי הוא ויורש אחר אין לו זולתנו.

נסענו דרך הים ונבוא בשלום אל חוף ארצנו עירה עכו.  שם נקרתה לנו אשה עניה מבנות עמנו, והיא לבושה קרעים, עטופה בלויי סחבות והודה נהפך עליה למשחית.  האשה הכירתנו ותשאל לשלום, ואנחנו עמדנו משתאים ולא הכרנו מראֶהָ – כי נָעותה שַׁחה ותזקן בלא עת מעצר רעה ויגון.  ומי ימלל חרדתנו ועקת לבבנו בשמענו מפיה כי היא מרים בת נקדימון, אלמנת אלעזר בן שמעון לבית גוריון! הרכה והענוגה, האמונה עלי תולע, חבקה אשפתות ותלקט שעורים תחת טלפי הסוסים, באין לה מאומה להחיות נפשה![cdii].  בכינו על שברה בכי רב וברחמים גדולים אספנוה אלינו לשבת אתנו ולחלק עמנו מנת חבלנו וגורלנו, ככל אשר יגזור ה' עלינו.

משם הרימונו פעמינו למשואות עיר קדשנו, ונבך עליה הרבה בכה – כי ממקדשה ומכל היכליה וארמונותיה נשארו רק גלים נצים ועיי מפלה. כֻּלה שוממה מאין יושב, ורק זקני חיל הרומאים הבאים ממושב משמרתם בבקעת עמאוס הקרובה לירושלים[cdiii], הוא המוצא, המקום אשר ממנו הבאנו מלפנים את ערבי הנחל, לסב בהם את מזבחנו בימי שמחתנו ומועדנו[cdiv] – זקני החיל ההם מתהלכים בין חרבותיה וחותרים בהן בלי חשך, למצוא עוד יקרות וכלי חפץ אשר נעלמו מעיני אחיהם, אנשי המלחמה שהיו מלפניהם.  על פי התעודה שהיתה בידי נתַּן לי הרשיון מאת השר באסוּס, אשר העמיד אספסינוס לנציב בארצנו השוממה, לבוא בהר ציון אל המערה אשר בה טמנתי עם יהודה אחי את סגלות מחמדינו שהיו לנו מאבותינו.  ירדתי אל המערה ואמצא את האבן הגדולה, והנה נגֹלה מעל הבור אשר כרינו, ומכל היקרות לא נשאר מאומה, בלתי אם המגילות והזכרונות אשר לא שוו לבוזזינו לשלוח יד בהם.  אבל לי יקרו מכל הון, ואלקטם אחת לאחד ואקחם אתי.  בתוכם מצאתי גם את הקוץ אשר הוצאתי מרגל האריה ביער אשר על נהר חדקל, והקוץ הזה הוא שהיה לי לישועה ויצל אותי ואת אסתר רעיתי מהיות טרף לשניו! אליו ספחתי גם את הכבל אשר עִנה רגלי  בימי עניי ומרודי, שביי ונוּדי, והיו גם שניהם לזכרון עולם לדורותי אחרי.

__________________

זה כשנתיים ימים יושבים אנו בגמלא, באספנו אלינו מתי מעט משרידי אחינו התועים כשיות נדחות בארצנו הנשמה, ועוד לא מצאה ידנו לגדור פרצותינו ולהקים הריסותינו.  שנה תמימה עברה עד אשר הסירו אנשינו את ערמות העפר והאבנים ממקום אשר היה המגדל הגדול כחומת העיר צפונה, בתקותנו למצוא תחת מעי מפלתו את גופת יוסף אבינו.  אבל מי יכיר שאריתו בין גלי העצמות השבורות והצבורות שם יחד!  אכן כלן אהובות, כלן חביבות לנו – כי עצמות אחינו בשרינו הנה, אשר רקבו במנוחה תחת המפלה, אחינו המאֻשרים אשר נאספו בעצם תמם, בטרם תמצא יד האויב להם לכלותם ברעה, ככל יתר אחינו אשר נגזרו מידו ויכלו באפס תקוה.

אספנו את כל העצמות ההן ועצמות כל הרוגינו אשר התגוללו בכל חוצות העיר החרבה, ונכרה להן קברים בבקעה הגדולה אשר על ידה.  עתה הנה הבקעה מלאה מהן ועוד לא תמו מעל פני האדמה; עוד תמצאנה למכביר תחת חרבות הבתים ובין עיי השדה.

העצמות האלה כל בית ישראל הנה, ומלאות הן כל רחב ארצנו מן הקצה אל הקצה!

 התחיינה העצמות האלה? היקום בית ישראל גם עתה אחרי נפלו? הישיב ה' את שבות אחינו גולי רומה באשר עשה עם אבותינו אשר כלו בבלה? מי חכם יגיד זאת, נבון וידענה! הן מאתנו אבד החזון, אין עוד נביא ואין אתנו יודע עד מה, רק אתה ה' הלא ידעת!

נחמה אחת נשארה לי ביגוני הגדול והנורא, היא אסתר רעיתי הנאהבת והנעימה, אשר שמרה לי אהבתה מאז, כאמונתה את עמה.  ואנכי הנחלתיה אהבתי ואמונתי אשר שמרתי לצפורה אחותה, ולתקופת הימים ילדה לי אותך, בני, ואקרא את שמך יהודה, על שם אחי המת – וזכרו חי בתוכנו כיום הזה!

__________________

יצוק ה' מרוח דודך עליך, יהודה בני יקירי!  וחיית ורבית וגדלת והיית לאיש ובעל בעמך, ונחה עליך רוח חכמה וגבורה ועצה ותושיה, וקראת את הדברים האלה הכתובים בזה לזכרון, וידעת את אשר עשו אביך ואמך, והיית כמהם בן נאמן לעמך וּלארצך ולמולדתך, אך מאֻשר מהם בפעליך ובמעשי ידיך.  ואולי יזכך ה' לראות במפלת אויבינו ובתקומת אחינו – אז אקוה כי לא תהיה אתה האחרון להשיב כבוד עמנו אליו כבתחלה ותפארתו כימי עולם וכשנים קדמוניות.

 

     עד הנה דברי אביך

 

                                                                                                            שמעון.

תם החלק הראשון

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[i]  טבעת הקידושין 396.

[ii]  יוסיפוס, מלחמות VI, 1, 8; שם 2, 6.

[iii]  Arena – הככר הנועד לשעשועי הרומאים, בהדחף אסיריהם עליו להלחם בחיות רעות אל האנשים בגילם.

[iv]  תשל"א.

[v]  תשנ"ג.

[vi]  Macrobius, II, 4.

[vii]  יוסיפוס קדמוניות XV,9, 3.

[viii]  חרף תשמ"א – תשמ"ג.

[ix]  במדבר רבה י"ד.

[x]  מלחמות V, 5, 8.

[xi] קדמוניות XV, 11, 4.

[xii]  מגילה ו'.

[xiii]  באביב תשנ"ו.

[xiv]  Macrobius Sat..

[xv]  Trachonitis.

[xvi]  תשנ"ו – תשצ"ד.

[xvii]  Beth Saida.

[xviii]  Beth Ramtha.

[xix]  14 – תשע"ד.

[xx]  תשנ"ו – תשצ"ח.

[xxi]  תשנ"ו.

[xxii] .Varus

[xxiii]  תשס"ו.

[xxiv]  מתיא כ"ג, וי', ו.

[xxv]  סוטה פ"ג  ד': גמ' כ"א.

[xxvi]  שם כ"ב:

[xxvii]  שם

[xxviii]  תשס'

[xxix]  יומא ט.

[xxx]   יוּסיפּוס, קדמוניות XX, 10.

[xxxi]  יומא שם.

[xxxii]  פסחים נ"ז.

[xxxiii]  סוטה פ"ט ט"ו.

[xxxiv]  ויקרא כ'.

[xxxv]  יבמות ס"א.

[xxxvi]  ב"ב כ"א.

[xxxvii]  תשע"ד.

[xxxviii]  תשצ"ז.

[xxxix]  תשצ"ט.

[xl]  1.

[xli] .Chalees

[xlii]  פסחים פ"ח, שם ק"ז; בכורים פ"ג, ד'.

[xliii]  דברים י"ח ט"ו.

[xliv]  סוטה פ"ז ח'.

[xlv] .Tacitus V, 5.

[xlvi] .Adiabene

[xlvii]  Izates, בּראשית רבה מ"ו.

[xlviii]  ב"ב י"א, יוסיפוס, קדמניות XX 2, 5.

[xlix]  תת"ה [או ח'. המקור לא ברור (הערת פרויקט בן-יהודה)].

[l]  משנה יומא ג' י'.

[li]  שם.

[lii]  תת"ה.

[liii]  תת"י.

[liv]  תתי"ד.

[lv]  תת"ד – תתכ"ו.

[lvi]   Mimicus – משַֹחק בטיאטרון, היודע להתחפש ולהעמיד פניו לפי הדמות אשר הוא מראה בחזון.

[lvii]  ירושלמי סוטה פ"ט י"ב.

[lviii]  משנה סוטה פ"ט ט.

[lix]  סוטה מ"ז.

[lx]   Sica.

[lxi]  משנה סוטה, שם.

[lxii]  יומא כ"ג.

[lxiii]  תתכ"ד – תתכ"ו.

[lxiv]  אייר תתכ"ו.

[lxv]  מדות פ"ב ה.

[lxvi]  גטין ס"א.

[lxvii]  מדות כ"ד ז.

[lxviii]  ט"ז אייר תתכ"ו.

[lxix]   Caster  – מחנה ומבצר לחיל רומה.

[lxx]  תת"ו – תת"ח.

[lxxi]  כ"ה סיון תתכ"ו.

[lxxii]  מגלת תענית פ"ג מ"ג.

[lxxiii]  ח' – י"ד אב.

[lxxiv]  יוסיפוס, מלחמות II, 18, 1.

[lxxv]  שבת כ"ו תשרי תתכ"ז.

[lxxvi]  ז' מַרחשְון תתכ"ז.

[lxxvii]  אדר"נ פ"ד.

[lxxviii]  סנהדרין צ"ח; ירושלמי ברכות ה'.

[lxxix]  יוסיפוס, מלחמות II 17, 9.

[lxxx]  תענית כ"ט.

[lxxxi]  תוספתא שבת פ"א.

[lxxxii]  אבות דר' נתן פ' ד'.

[lxxxiii]  יוסיפון שם IV, 4, 1; גיטין נ"ו.

[lxxxiv]  משנה שבת פ"א ד'.

[lxxxv]  ה"ג הל' סופרים.

[lxxxvi]  כתובות פ"א א'.

[lxxxvii]  סוטה פ"ט י"ז.