_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הכנור

אברהם שלום פרידברג

לתוכן הענינים

 

(העתקה בהוספות ושנוים)

 

-----------

 

             (בשנת ארבעת אלפים מאה ושבעים וחמש לבריאת עולם).

 

אני פנינה בת הונא בן עוקבא בן דוד בן צדוק, אלמנת מלך תימן, כותבת דברי ימיה במגלת ספר, לספחה אל זכרונות אבותי, והיו יחדו נחלת עולם לדורותינו אחרינו.

 

בימי הקיסר תיאודוסיוס השני כלתה הרעה לבני עמנו ותהי קללת כל יום מרבה מחברו, ואומות העולם היו מונים אותם וזורים מלח על  פצעיהם ואומרים להם: "עד מתי אתם מתים על אלהיכם ונהרגים עליו ונותנים נפשכם עליו? כמה יסורים וכמה פורעניות, כמה בוזים וכמה בוזזים הוא מביא עליכם! בואו אצלנו ואנו עושים אתכם שרים, דוכסים ואפרכיס כמונו!"[1].  ויהי כאשר נלאו נשוא, ויקומו רבים מהם וינועו אל ארץ ממלכת פרס. שם מצאו מנוחתם, במלוך מלך חסד, הוא איזדגר הראשון[2] , אשר האיר פניו לבעלי כל הדתות, וידרוש שלום היהודים והנוצרים גם יחד, למרות עיני כהני דתו, המהגים הקנאים, אשר לא אבו סלוח לו זאת, ויתעברו בו ויקראוהו בשם "אל חטים", לאמר: החוטא.  אבל הוא לא פנה אל רהבים אלה ויוסף ללכת בדרכו הטובה, ויהי שמש להולכי תם ומגן לכל אשר אלהים בלבבם, מבלי חקור אל השם אשר בו יכנוהו ואל האמונה והדת אשר על פיהן יעבדוהו.  חסד המלך הזה גבר על אחינו עד כי היו אנינר, מר זוטרא ורב אשי, ראשי הישיבות בנהרדעא, פומבדיתא וסורא, מהיושבים בחצר מלכותו ורואי פניו[3], ורב הונא בר נתן נכבד בעיניו עד כי בידיו תקן אבנטו, וחגרהו במקום הראוי ונאה לפי כבודו, באמרו לו: "הלא בכם נאמר"ממלכת כהנים וגוי קדוש" – ועליכם איפוא להתיפות בגאון תפארת כאשר יאתה!"[4].

בין הבאים אל ארץ פרס היה גם צדוק אבי הזקן, הוא ומשפחתו עמו.  שם מצא מנוחתו ונחלתו שפרה עליו עד כי שכח את כל התלאה אשר מצאתהו בשבתו בתוך לבאים באלכסנדריה של מצרים. –

וממלכת רומה התמוטטה כלה מפני העמים הפראים אשר עלו עליה להשחיתה.  זאת הממלכה החטאה, אשר בגאות רשעה שמה מטות עלה על רבים עמים, למרות כל חקי הצדק והישר, שחה נכנעה לפני אטילה מלך ההונים, אלריך מלך הגותים וגיזריך מלך הונדלים, אשר עלו עליה איש אחרי רעהו וישימוה מרמס לרגליהם וישיבו שבעתים אל חיקה את הרעות אשר עשתה בכל העולם מאז ועד הנה.  והאחרון הכביד – הוא אודאקר מלך ההירולים, אשר מגר לארץ את כסא רומולוס, הקיסר האחרון ברומה המערבית, ויהי למלך באיטליה תחתיו.  על מפלתה שמחה כל הארץ, וגם אנחנו נחמנו למשמע אזנינו, בראותנו בזה גמול אלהים, אשר לא ינקה כל עושי רשע ונקם ישיב לצרינו, כדבר הנביא הענתותי: "קדש ישראל לה', ראשית תבואתו, כל אוכליו יאשמו"[5].

אכן יאשמו אוכליו, זאת ראינו זה כמה: אבל הייטב לו בזה אחרי היותו טרף לשניהם?

אבל חלילה לנו להתאונן על מעשי אלהינו! – כי לא אדם הוא לעשות עול במשפט.  הוא בורא הסבות ותוצאותיהן: הוא מישרים ישפטו ולפעלו צדק עולמים!

 

-------

באחרית ימי איזדגר הראשון היה דבר בין הנוצרים ונפל גם בישראל.  כי על פי אבדס בישוף שושן אשר בעילם המדינה החריבו הנוצרים את אחד מקדשי האש אשר להפרסים.  וחמת המהגיס עלתה עליהם עד להשחית, ותגדל צעקתם לפני המלך עד כי משך ידו מהנוצרים, ויהי הקצף הולך וגדול.  ובמות איזדגר ובירם גור בנו מלך אחריו[6]  עלתה בידי המהגיס להתערב בעניני המדינה, ככהני הנוצרים בממלכת רומה.  וברדפם באפם את הנוצרים דחקו גם רגלי היהודים ויגזלו מהם משפטם.  ובמלוך איזדגר השני[7], נכד איזדגר הראשון, גמלה הרעה – כי היה המלך הזה ההפך מאביו הזקן, והמהגיס הטו את לבבו לאכוף על כל יושבי מדינות מלכותו להכיר את שתי הרשויות ולאחוז באמונה השלטת.

אז החלו הוכוחים בין המהגיס ובין חכמינו: וכוחים על דבר האמונות והדעות – אשר תמיד הועילו רק להותנו: להגדיל קנאה ולהרבות משטמה.

אחד חכמינו נשאל מהם: "כמה אלהים יש לכם?"

"לנו רק אל אחד אשר ברא את הכל" – ענה.

"הפככם! כי האמנם יוצר הטוב יהיה בורא רע? יוצר האור יהיה גם בורא חשך, והשם נפשנו בחיים ישיא עלינו מות? איך יהיה בכח אחד דבר והפכו, ועושה את הכל איך יחבל את מעשי ידיו?"

"הרביתם לשאול! – ענה החכם – ולי יש רק שאלה אחת שהיא שתים, והיה כי תענוני אשיב גם על דבריכם".

"שאל ואנחנו נענה!"

"מדוע ישחר עור האדם בארצות החמות?" – שאל חכמנו.

"יען כי תשזפהו השמש בחמה".

"ולמה ילבין הבד במשטחו תחת השמים?".

"זאת פעולת השמש, בשלחה עליו אורה".

"ובכן איפוא יש שתי שמשות בעולמנו: האחת תקדיר עור האדם והשנית תלבן את הבד!".

"לא, כי השמש אחת היא, רק טבע הדברים שונה למיניהם: טבע עור האדם כי ישחר מאור שמש וטבע הבד להתלבן ממנו".

"הפעם אודכם אדני! – אמר החכם – כי בעצמכם השיבותם על דבריכם.  כי אמנם כח אחד פועל בכל, אך פעולתו שונה היא לפי טבע הדברים הנפעלים ממנו.  ואולם דעו לכם, כי באמת אין כל רע חלוט בעולם – כי כל פעל ה' למענהו, וכחליפות אור וחשך, קר וחם, כן גם כל החליפות והתמורות, הטובות והרעות, הן לעזר ולהועיל לקיום העולם.  גם הרעל יצלח לרפאות תעלה, בהלקחו במנה ידועה לפי טבע החולה ומחלתו.  כן לכל הנראה לעינינו לרע יש תעודה טובה הצפונה בו, אך עינינו עוד לא נפקחו לראותה ולהכירה.  ומה רע ממות? וחכמינו הכירו בו את הטובה היותר גדולה עד כי אמרו על הכתוב במעשי בראשית: "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד – טוב "מאד" זה מות"[8].

וכוח כמו זה היה לאחד המהגיס עם אמימר, ראש הישיבה האחרון בנהרדעא, ובחפצו להוכיח אמתת דתו, כי יש שתי רשויות המושלות בעולם: הורמיז – אלהי הטוב, ואהורמין – אלהי הרע, הביא לו ראיה מבנין גוף האדם, ויאמר לו: "מחציך ומעלה הנך להורמיז, ומחציך ולמטה הנך לאהורמין!".  על זהענהו אמחמר בחכמתו: "אם האדם הוא נחלת שתי רשויות, איך יתן אהורמין להורמיז להעביר תוצאות חלקו דרך הצנורות אשר ברשותו?"...

אבל בדברים לא יוסרו אנשי קנאות ורב שכל לא יטם להסיר כעשם מלבבם! ויהיו כל ימי המלך הזה רעים לעמנו מפני המהגי, אשר חמתם שתתה רוחו.  לאחרונה אסר על ישראל את שמירת יום השבת, ואשר לא יעשה בו מלאכה מות יומת.  אבל ה' הקים עליו את הרעה מקרב ביתו, ופתאם נמצא מת על מטתו בחדר משכבו.  ובכל זאת לא הונח ליהודים – כי קם אחריו מלך קשה שהרע לישראל מאבותיו, הוא פירוז הרשע[9], אשר במעלליו לבני עמנו נדמה לאדרינוס קיסר – כי הסיר משפטם כלה: בתי הישיבות סגרו, אספות החכמים נאסרו, בתי הכנסיות נהרסו וילדי ישראל שדדו מאבותם ונמסרו להמהגים לגדלם בהיכלי הורמיז ולספחם אל דתם.  ראשי אלופי ישראל הוצאו להרג, ראש הגולה הונא מארי בר מר זוטרא ושני החכמים: אמימר בר ינקא ורב משרשיא בר פקוד הושמו בבור השבי והומתו על קדושת שם ה'[10].

בהגיע הרעה עד הנפש עזבו רבים מאחינו את ארץ ממלכת פרס וילכו לנוע אל ארצות אחרות.  אלה שמו פניהם לארץ הודו מזרחה ויגיעו עד חוף מלבר, ששם מצאו את אחינו אשר נאחזו בה מקדם[11].  והמלך אירבי, מושל המדינה ההיא, קבלם באהבה ויתן לבם לשבת בארץ ולחיות על פי דתם ומנהגיהם ולהיות להם נשיא ומושל מקרבם.  ואלה שמו פניהם דרומה אל ארץ תימן אשר בערב הברוכה, ארץ הדרור והחפש, שגם שם כבר ישבו אחינו מקדם קדמתה, ולא עלה עליהם על רומה ופרס מעודם[12].

 

--------

אני נולדתי באיספהן, בירת מלכי פרס בימים ההם.  אבי היה איש ארג, ויחי ממלאכת ידו, מיגיע כפיו, והעתות הפנויות לו מעבודה הקדיש לי, בתו היחידה, ללמדני תורה, להודיעני ארחות חיים ולהשכילני בינה.  הוא הורני לאהבה את אלהי ישראל, אלהי אבותי, ויספר לי את כל המוצאות את עמנו ובני משפחתנו מאש ועד הנה.  ואמי למדתני עבודת נשים, לדעת הליכות בית, לפרוט על פי כלי שיר ולשיר שירי קדש וחול.  בעודני נערה שת ששתים עשרה שנה לקח ה' את אבי אליו, ואמי האלמנה עסקה במלאכתו ויהי כל עמלה לי, לכלכלני לטובה ככל אשר מצאה ידה.  אבל עוד בשנה ההיא קשתה יד המלך על עמנו: הילדים שדדו מאת אבותיהם ונמסרו לידי המהגים להעבירם על דתם[13].  גם עלי עברה הרעה, ובהלקחי גם אני מאת אמי, אבדה נחמתה האחת בחייה.  אבל כח האמונה יגבר על כח הזרוע, וכל תחבלות כהני האון לא עמדו להם להניאנו מאחרי אלהינו ולהשכיחנו דת אבותינו.  ובאישון לילה ואפלה, בנפול תרדמה על שומרינו, קמנו יחד ממשכבותינו ונהלל יה, ונשא תפלה לאל חי, ונשפוך לפניו שיחנו בלאט, פן ישמעונו שומרינו ונענשנו קשה – ותפלתנו הזכה ערבה לה' מעלות מחים ומכל קטרת הסמים.

ואמי לא נתנה פוגת לה, ותבקש עצות כל הימים, ותתהפך מסבות בתחבלותיה עד אשר הצליחה למצוא נתיבות בבית כלאנו.  בהודע לה כי יבקשו שם אשה כובסת, בקשה אף מצאה לה את העבודה הזאת, ופעל כפיה היה לרצון לפני שומרינו, ותהי הולכת ובאה אל ביתנו.  כן מצאה לה מהלכים בינינו, וכן אשרנו להראות יחדו, מבלי דבר דבר, פן יחסדונו שומרינו.  ויהי היום ותשכל ידה להמציא לי מכתב קטן, בו הורתני בחכמתה את אשר עלי לעשות לרוחתנו לישועתנו.  ויהי ממחרת, בהביאה בגדי לבן אל הבית כפעם בפעם, ואצא בלאט אל המסדרון, ששם הציגה את סלה הריק, ואתגנב ואבוא אל תוכו, ואתכסה בסדין ממעל לי, ואמי העמיסה את משאה האהוב על שכמה, ותעבור על פני שומרי הפתח, ואיש לא עצר אותה בלכתה.  כמעט שיצאה משם, שמה את הסל על העגלה אשר יעדה לה, ותסע ותצא את העיר ותבוא עד בית מלון ארחים, אשר שם הביאה מאתמול את רכושה המעט, ושם המון רבה מבני עמנו השמים לדרך פעמיהם ללכת ארצה תימן.  בהגיענו אל בית המלון יצאתי ממחבואי ואפול על ברכי ואודה לה' חסדו אשר הצילני מידי מרעים.  ואז נפלתי על צוארי אמי הטובה, ונבך ונשיש יחדו על הגאולה ועל התמורה.  בנפש מרה עזבנו את ארץ מולדתנו זו, אשר כשש מאות שנה היתה מעון ומבטח לבני עמנו, ונצא לבקש מנוח לנו במדבר לא אדם, אחרי אשר אבדה מנוחתנו בין בני האדם יושבי הארץ אשר עזבנוה מפניהם.

הגענו אל לשון ים פרס.  שם מצאנו אניה פורשת נס ופניה מועדות אל חוף הים בואכה ארצה ערב.  גלנו ברעדה ולבנו הולם פעם, בנשוא האניה אותנו הרחק מארץ לוחצינו, להביאנו אל ארץ השלום, אשר אליו אנחנו נושאים את נפשנו.  השמים טהורים ממעל לראשנו והים רחב ושקט סביבותינו – שני זכרונות עולם למעללי אלהי שדי, אשר גדול מעל שמים חסדו וצדקתו תהם רבה ואמונתו לדור דורים.

איה איפוא אמצא לחפש דמיון יותר נכון מהים הרחב המשתרע מקצה הארץ ועד קצה?  על פני הים השקטים והשאננים תעבורנה האניות לבטח – כיושבי ארץ שלום הנפגשים כאחים יחדו, בלכתם איש אל עבר פניו.  רבואי רבבות נטפי מים יתלכדו והיו לים אחד – כיושבי ארץ שלום הנאחזים יחדו כמשפחה אחת.  חפשי ינועו גלי מימיו בהנשאם לאטם מרוח על פניו יחלוף, והוא ארח עולם ישמור, כחק שם לו יוצר בראשית.  כן גם בחיי עם יושב לבטח:  השלום הוא אבי החק, והחק מגן לו, ופקודת שניהם שלות השקט ובטחה לארץ ויושבי בה.  אבל אוי ליום עברות, בהנשא סופה וסער מתגורר, אז יהיה הים כמרקחה, הגלים ירומון גבה הרים, האניות תתנגשנה אשה באחותה ויחדו תתפוררנה ותהיינה לשבבים! כן כי תעבור רוח קנאה על הארץ, לסכסך יושביה איש ברעהו – אז לא יכיר איש את גבר עמיתו ואת שכנו הקרוב לו: אז יצר להם מקומם במרחבי ארץ וקם זה על זה לדחותו מפניו, וקם החמס למטה רשע, ויצר עמל עלי חק, להפריד בין אחים, לדכא האחד מפני השני – אז תשחת הארץ מפניהם ויחדו יכשלו ויפולו ומרוח אפם יכלו. –

אחרי ימים לא כבירים הגענו לבטח אל החוף.  שם הורקו האניות מאוצרותיהן, אשר העמיסום על דבשת גמלים להביאם אל טבור הארץ.  ימים אחדים נפשנו שם, ונכן לנו מזון ומים לדרכנו במדבר הגדול אשר עלינו לעבור.  כעברנו על פני כפרים אחדים, אהלי שבטי הבידואים יושבי המקום, הגענו אל קצה המדבר.  ומה נורא ומה נאדר המחזה! בכל מרחבי המקום אין כפר, אין אהל ואין מלונה, אין נפש חיה ואין עץ צומח נראה לעינים, רק משטח חול חם כתנור ודק כאבק פורח על כל סביבותינו, רק שיח וחרול נראה לפעמים מבין החולות, והוא חשוף חשפה ויבש כחרש.  והארץ תהו ובהו ודומית מות מרחפת על םניה, מגור מסביב.

שני לילות לנו במדבר ציה.  גבי גמלינו היו יצועינו תחתינו ומכסינו השמים הטהורים עם כוכביהם המזהירים באור ישרות.  ביום אכלנו החרב והקרח בלילה.  ביום השלישי הגענו אל גבעה אחת הדומה כאי על פני ים, ועליה כר נחמד צומח ששה שקמים גדולים ועבתים, אשר אנשים למאות ימצאו עם גמליהם מחסה בצלם הנעים המשובב נפש.  קרוב להם נמצא מעין מים חיים נוזלים מנקיק סלע.  בצל ההוא חמדנו לשבת ולנוח מעמל הדרך, ונשב נפשנו במי המעין וגם לגמלינו השקינו.  יקר היה המחזה, בשבת כל הארחה תחת השקמים הגדולים על הכר הירקרק, אשר היה לנו כגן עדן בישמון דרך, ומאחרינו גמלינו שולחים ראשיהם בין כתפות מנהגיהם, ומי הסלע הומים באזנינו כמו קוראים הם לנו לשתות מהם לרויה ולהשתעשע בם ככל אות נפשנו.  עד מהרה נפתחו הצרורות, הוצאו דודי הנחשת, לקטי סעיפי העצים היבשים, נשאבו המים בששון ממעין הישועה, ובהערך המדורה בשלנו לנו את הדורא[14].  ונאכל לשבע נפשנו.  אחר זה שכבנו על דשא העשב בצל העצים וננוח מנוחת הצהרים.  ואז קמנו כלנו לעשות דרכנו הלאה.

בנפש נכאה ובלב נפעם עזבתי את המקום הנחמד ההוא, כמו הגיד לי לבי דבר מה יקרני.

שעות מספר נסענו במדבר הנורא בשבתנו על גמלינו, הנושאים אותנו ואת חפצינו.  והנה נהפכו פני הרקיע לירקון והשמש האדימה כדם, וחם גדול מלא את האויר עד מחנק נפש.  גמלינו כרעו רבצו תחתיהם וישחו ראשיהם ויטמנו פתחי פיהם ונחיריהם במשקי החול.  אז ידענו כי רוח זלעפות [15] קרובה לבוא.  ונמהר ונצנח מעל גמלינו ונפול על פנינו ארצה, ולא משנו עוד ממקומנו עד עבור הרוח המשחית: מחמו הרב נכמר עורנו וכנחל גפרים בער בו, ואש קדחה באפנו ותלהט קרבינו.

מעט מעט עבר הזעם, והרוח חדל מזעפו.  הגמלים קמו לאטם בהאנקם יחדו, ואז קמנו גם אנו ונשב ונעל עליהם בבראשונה.  החם חדל וקרה נעימה מלאה מקומו וכן נעמה לנו דרכנו עד בוא השמש.

כנטות צללי ערב גדל הקר עד כי סמר מפניו בשרנו.  ופתאם גבר הרוח ויהי לסערה, וענן חול כבד התנשא על פני המדבר ויתחולל עלנו לבלענו.  חרדות לבשו כל אנשי הארחה, יחד עוררו לויתן וישאו בכי ונהי תמרורים.  ואמי הרחמניה אשר ישבה עמי על כר הגמל, מהרה ותכס עלי בשמיכתה, ותחבקני ותדביקני אל לבבה באהבה נצחת.  ובטרם תשוב אלי רוחי נערמו עלי ערמות חול עד כי לא יכלתי עוד לנוע מפני כבד משאו.  ברב כח הרימותי השמיכה מעל פני לשאוף רוח, אז חזקתי אמצתי זרעותי להסיר מעלי את נטל החול – כי הנה עבר הרעש והסער קם לדממה, ואמצא את אמי ואחז בידה הקרה לעזור לה לצאת מתוך ההפכה.  אבל לשוא הניעותיה ועוררתיה, לריק קראתי אליה מנהמת לבי, צעקתי בכל כחי – כי החול המכסה עליה שם מחנק לנפשה.  נשאתי את עיני מסביב לקרוא אלי לעזרה, אבל מאיש ועד בהמה לא נראה עוד בכל סביבותי, כי על כלם נפל החול הרב ויכס עליהם בצלמות, רק פה ושם נראו ראשי הצרורות מבעד לגבעות הקטנות, לאות כי שם נקברו הגמלים נושאיהם.  עד כה וכה הסירותי את החול מעל גופת אמי המתה, ואתנפל עליה במר נפשי ואקונן מרה וארחץ פניה בדמעות עיני ואבך עד אשר לא היה בי עוד כח לבכות.  אז החלותי להתבונן לאחריתי, ולבי חשב בקרבי , מה לעשות בישמון זה, במדבר לא אדם בו? מי יראני דרך לבוא אל מקום מושב ומה תהי אחריתי? פתאם זכרתי את הגר שפחת שרה, אשר גם היא הלכה ותתע במדבר וכמעט אמרה נואש לנפשה.  והנה נראה אליה מלאך ה' מן השמים ויבא לה עזרתה מקדש.  אבל עתותי הפלאות הלא עברו – אמרתי לנפשי – ומלאכי מרום לא ירדו עוד משמים ארצה, להושיע לבני אדם ולחלצם מרעתם!  והנה עלתה על זכרוני אמרת אבינו הזקן, דוד בן ישי, בזמרה אשר הורני אבי בילדותי, לאמר: "לא תאנה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך.  כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכך"[16].זאת זכרתי והתנחמתי : כי אמנם עוד מלאכי יה שומרים לאדם השם בה' מחסהו.  האמונה היתה צרי למכאבי האנוש.  חפרתי בגבעת החול אשר ממנה יצאתי, וכהרבותי לבקש  מצאתי את צרורנו שהיה על גמלנו, ומבלתי יכלת לשאת עמי את כל הנמצא בו, פתחתי חרצבותיו ואוציא ממנו את הדברים הנחוצים לי יותר : את כנורי, את מגלות הזכרון לבית אבותי ומעט משמלותי שהיו לי ואת היותר השארתי על מקומו.  אחרי כן כסיתי גוית אמי בחול וארטוב גל קברה בדמעות עיני ואבך עליה בכי גדול.  אז לקחתי את שמחכתי ואצרור בה את חפצי ואפקיד רוחי ביד ה' ואשא רגלי ואלך מבלי דעת אנה אפנה, אם לפנים או לאחור, אם להימין או להשמאים – כשעה כתיתי רגלי עד כלות כחי.  מקור הלילה רחפו כל עצמותי, ואבלי ויגוני הוגיעוני וידכאוני.  וארבץ תחתי ואשים את צרורי למראשותי ואתכס בשמיכתי, ועד מהרה נמתי נרדמתי ואישן עד הבקר.  – כזרוח עלי השמש הקיצותי משנתי ואביט סביבי ואשתומם, כי לא ידעתי איך באתי הנה.  גם בזכרי את כל התלאה אשר מצאתני ביום אתמול כי יעבור, לא האמנתי בנפשי, ואהי בעיני כחולמת בהקיץ.  אבל מעט מעט שבה אלי בינתי ואזכור את אמי ואשוב ואבך תמרורים, ואחר כן שפכתי שיחי לפני אלהי בתפלה זכה אשר למדני אבי.  אש התעודדתי ואקום ואצרור את חפצי ואשים צרורי על שכמי, ואלך שעות אחדות עד אשר נראה לי מרחוק כר ירקרק, אי מדבר, ואשים פעמי אליו ואבוא אל אחד השיחים ואשב שם לנוח.  והנה הקשיבו אזני קול מצלות! ואקום ואלך אחרי הקול עד הגיעי אל באר מחם, ועל ידה אנשים ערבים חנים עם גמליהם, ומרחוק נראה לי כפר גדול, כלו נטוע אהלי רועים נוסעי בעדר.  זאת ראיתי ונהרתי ולבבי פחד ורחב.

האנשים היושבים על יד הבאר הביטו אלי ויתמהו, וישאלוני מי אני ואי מזה באתי.

ספרתי להם בדברים אחדים את הקרות אותי, ואתחנן אליהם לתת לי מעט אכל להשיב נפשי.  ויקם ערבי אחד ויוציא מילקוטו צליל לחם שעורים ונאד חמאה, ויחתוך לי פת לחם וישם עליה חמאה ויתננה לי.  לו נתנו לי לחם כזה בהיותי בבית אבותי אזי מאסתי לנגוע בו, אבל לנפש רעבה ינעם כל אכל.  כאשר סעדתי לבי יעץ הערבי אותי ללכת אל נשיאם, ונתן לי מגן ומחסה בצלו.  אנכי הודיתי לו על רב טובו והוא קם וילך עמי ויראני את הדרך לבוא אל אהל הנשיא.  בהגיעי אל פתח האהל פתחתי את צרורי ואוציא ממנו את כנורי, ובפרטי על פי מיתריו נשאתי קולי ואשמר משכיל, ואפתח במשל פי, ואשיר את השיר אשר למדתני אמי, שיר 

 

העץ והאדם[17]

----

יתהלך הנודד בישימון נסע

השמש ממעל רשפי אש זרע

על ארץ תלאבות, אין צמח, אין שיח:

ועיפה ורעבה נפשנו הריקה,

ולשונו בצמא אל חכו דבקה,

אף רוח זלעפות מסביב יפוח.

 

ופתאם מרחוק תרא לעינים

צמרת התמר רבת העפאים,

יניעו ראשמו, לנודד ירזמו:

בנאות דשא שמה, בינות לנצנים

יתנוצץ ככסף שם נחל עדנים,

ובקול המיה נעימה מי-בדלח יזרמו.

ובגבהו יתנוסס שם רב הענפים

התמר הרענן, פרותיו נשקפים

מבינות לעלים מלאי העסיס:

שם יגש ינוח העיף, הנודד,

ממימיו, מפריו ישת, יאכל, יתעודד:

מה-ינעם לו פריו ובצלו מה –ישיש!

 

"התמר, התמר, במה אברכך?

יביע הנודד – כי ימתק פריך?

כבר מתוק לחך הוא ומרפא לנפש:

כי תגדל ותשגשג על יובל המים?

הן פאר פארותיך כבר ימריא שמים,

ובצלך תנוח, תתענג כל נפש.

 

"זאת אפוא ברכתי, כי גם הדליות,

ממך תלקחנה, תהיינה פריות

כמוך, התמר, פרי תנובה תעשינה!"

 

האדם עץ-שדה, הנדיב-התמר

נדבותיו-פרי נעמו, מעינו-צוף אמר:

ובצלו לשבת מה עיני תכלינה!

 

----

כהחלי לשיר יצאה מן האהל נערה שחרחרת ונאוה ותקשב לקול שירתי בתאות נפש.  אחריה יצאו שני נערים יפים ויעמדו ממולי, ואחריהם יצא הנשיא, איש כבן חמשים שנה, זקנו השחור יורד על פי מדותיו ומגיע עד החגורה אשר במתניו, ופניו מפיקים ישר וצדקה, חכמה עם גבורה.  ככלותי לשיר קרב אלי ויאמר :

הן קולך ערב ושירתך נעמה.  ועתה סורי נא האהלה ומנעת גרונך מצמאה, והחלפת כח אחרי בואך בצלי!"

עשיתי כדברו ואבוא אחריו אל אהל יפה ורחב ידים, אשר רצפתו מכסה ביריעות מעשה רקמה, ולעברי קירותיו יצועים יקרים למושב ולמשכב.  הנערה היפה עברה לאטה על פנינו אל אהל אחר אשר על יד הראשון, ורק מסך מבדיל ביניהם, ותוציא משם כוס מלאה חמאה נמסה[18] ותתן את הכוס על ידי.

"טעמי וראי כי טוב!" – אמר אלי הנשיא במאור פנים בשומו כף ידו על שכמי.

כהריקי את הכוס עד תמה שחרני הנשיא לספר לו את קרותי.  ואעש כן.  והוא הקשיב לכל דברי בשום לב, ואז אמר אלי בחמלה רבה :

"הנחמי  נא, ילדה ענוגה ונוגה! גם הגר אמנו תעתה במדבר בישימון דרך, ואלה[19]     רחם אותה כרב חסדו ויחש ישועה לישמעאל בנה, בהתעטף עליו נפשו מרעב ומצמא.  ויגדל הנער ויהי למלך בעיר מיכה[20] , ויהי אב להמון גוים גבורים ועצומים אשר כבודם מלא עולם".

"ומי זאת האשה הגר?" – התחפשתי ואשאל כלא יודעת, אף שידעתיה היטב על פי ספר קדשנו, וזכרה עלה גם על לבבי זה מעט: אך הואלתי לשמוע מה ידברו בה הערבים, צאצאי ישמעאל בנה.  גם ידעתי כי לקחת רצון מאיש ערבי, אין טוב כי אם להטות אזן לשמוע מפיהו תהלת אבותיו ונפלאות מוצאו מקדם.  ולבוד – זה שם הנשיא – נדרש לי בכל אות נפשו ויספר לי את ההגדות האלה[21] :

 

----

"כהיות רעב בארץ" – ספר הנשיא בהושיבו אותי על היצוע ממולו – "עזב אברהים (אברהם) אבינו, "חאליל אילהי"[22]   את ארץ אבותיו וילך ארצה מסר (מצרים).  ויהי כראות יושבי המקום את שרה אשתו כי יפה היא מאד ויקחוה ממנו בחזקה ויביאוה אל פרעון (פרעה) מלכם.  ויהי כשלוח המלך את ידו לאחוז בה, ותיבש ידו ולא יכל להשיבה אליו.  ויחל פרעון את פני שרה להתפלל בעדו אל אלהיה, להסיר מעליו את הרעה הזאת.  ויבטיח אותה לאמונה, כי אם ירפאהו האלהים ותשוב ידו אליו, והשיב אותה אל בעלה אשר ממנו לקחה.  ותתפלל שרה אל אלה ותשב ידו אליו ותהי כבראשונה.  אבל המלך לא שמר דברו, וכמעט שבה אליו ידו וישב וישלחנה אל שרה לתפשה.  וינגעהו ה' שנית, ויתחנן אל שרה עוד הפעם להתפלל בעדו ולחלצהו מרעתו, וכאשר נרפא גם בפעם הזאת, לא חרש עוד עליה רעה וישלחנה בשלום ובכבוד, ויתן לה את הגר שפחתו להיות לה לאמה.

"ואברהים נכבד מאד, והוא זקן בא בימים ובנים אין לו לרשת רכושו אחריו, ואשה אחרת לא יכל לקחת על פני שרה, כי כן נשבע לה בימי נעוריו, בקחתו אותה לו לאשה.  ויהי כאשר זקנה שרה מהיות עוד לאם, וידבנה לבה אותה, ותקח בידה את הגר אמתה ותתננה בחיק בעלה.  ותהי הגר לאברהים לאשה, ותהר ותלד בן ותקרא את שמו אסמעיל (ישמעאל).  וישמח אברהים מאד כי נתן לו אלה זרע ויברכהו בפרי בטן.  והגר לבשה גאות ותקל גבירתה בעיניה.  ותקנא בה שרה ותצר לה ותענה.  ויצר לאברהים מאד כי נשבת שלום ביתו.  ויצוהו אלה לשמוע בקול שרה ולשלח את הגר ואת בנה מפניה.  ויקח אברהים את האשה ואת בנה ויוליכם ארצה ערב, אל המקום אשר אמר לו אלה – הוא המקום אשר עליו בנויה עתה העיר מיכה הקדושה.  אבל בעת ההיא היה שם מקום מדבר, ארץ ציה בלי מים ובלי כל עץ ושיח ודשא עשב.  וכראות אברהים זאת ויירא מאד ויצר לו על אדות הילד ואמו.  ובכל זאת אמץ לבבו בשם אלה ויפן אל הגר ויאמר לה:  פה במקום הזה אעזבכם ביד אלה והוא יגמר בעדכם".

"הוי אדני ובעלי! – קראה הגר בהתרפקה עליו ובאחזה בו בחזקה – האמנם תמצא את לבבך לעזוב אשה רפת ידים עם ילדה הקטן למות פה במדבר, בארץ צחיחה?"

"הנני עשה רצון אלה!" – ענה אברהים בעצבת לב, ויברכנה וילך.

"כן נשארה הגר על המקום ההוא עד כי תם הלחם והמים אשר היו לה.  וירעבו ויצמאו האם ובנה יחדו.  ובעטוף לבה קמה הגר ותרץ בין סאפה ומרבאט, שתי הגבעות אשר על פני מיכה, ועיניה כלות לשוא אל מוצא מים להשיב נפש.  והנער ישמעאל נשאר על מקומו, ובראותו כי אמו איננה עוד עמו וישא את קולו ויבך.  ויקרא אל אמו לשוב אליו, ובקראו לה התמרמר וירקעע ברגליו.  והנה נבקע התהם תחתיו ויהי למבוע מים.  וקול צהלת הנער הגיע לאזני אמו, ותמהר ותשב אליו, ותרא את עין המים ותאורנה עיניה ויעלוז לבה.  ותמהר ותשפוך חול ועפר סביבותיו, לבל יחרבו מימיו – הוא המעין הנמצא בהקאבה [23] אשר בעיר מיכה עד היום, ושמו נקרא "זמזם", לאמר: "שור וראה!" – כקול אשר השמיע ישמעאל בהגלות לו עין המים מתחת לרגליו להחיות נפשו השוקקה.

"והנה  ארחת בידואים באה ותחן על פני ההר ארפט, ושנים ממנה יצאו לראות את המקום ולבקש מים לשתות כי צמאו.  ויהי כראותם המון צפרים עפות אל מורד גבעה אחת, ויאמרו בלבם:אין זאת כי אם יש שם מוצא מים! וילכו שמה גם המה ויבואו אל באר הגר, וימצאו את האשה ואת בנה, וישתוממו וישאלוה : "מי את ולמי הנער הזה ומאין המים האלה? כי הנה אנחנו גרי המדבר מאז ומקדם ומעודנו לא נבקע לנו מעין במקום הזה".  ויהי כשמעם מפי הגר את דבר הפלא, וישתחוו לה ולבנה וישחרוה לתת להם לשבת עמה ועם הנער ברוך אלה.  ותאות להם הגר ויתקעו האנשים אהליהם במקום ההוא.  ויגדל ישמעאל בתוכם ויהי רבה קשת, וכאשר מתה הגר והוא כבר היה לאיש, ויאמרו האנשים איש אל רעהו:  "הן המעין הזה נבקע פה בגלל ישמעאל אהוב אלה, ואם יעזבנו הוא וייבש המעין ויחרב מקורו.  הבה נתחכמה לעצרהו עמנו!".  וידברו על לבו לקחת מבנותיהם לו לאשה, ויעש ישמעאל כן ויוסיפו עוד כבדהו ויהי להם לראש".

 

------

"עתה אספר לך על דבר ישמעאל והנשים אשר היו לו" – אמר אלי הנשיא, בהיטיבו מושבו תחתיו ובהחליקו בידיו את זקנו מרחב לבב, כי היה שבע רצון, בהמצא לו אזנים קשובות להגדות בני עמו.

"ויהי היום ויזכור אברהים את ישמעאל בנו ויחפוץ לבקרהו במעונו לדעת את שלומו.  וירע הדבר בעיני שרה, ותאלצהו להשבע לה כי לא יסור אל ישמעאל האהלה, אך קרא יקראהו לצאת אליו.  ויעבור אברהים על פני אהל משכן ישמעאל, ויך במטהו לפני הפתח.  ותצא אשת ישמעאל לקראתו, וישאלנה אברהים מי היא, ותען ותאמר: "אשת ישמעאל אני, ראש השבט הזה".

"ואיה בעלך?"

"הוא הלך לצוד ציד"

"הן כבד לי לרדת מעל גמלי – אמר אברהים – ועתה הואילי נא והביאי לי מעט אכל לסעוד לבבי, כי רעב אני!".

"אין לי מאומה! – ענתה האשה – כי בעלי הלך בדרך מרחוק והארץ כמדבר".

"ואברהים חפץ רק לנסות את אשת בנו ולדעת את לבבה.  ויפן ויאמר לה: "הנני הולך לדרכי, והיה כשוב אליך בעלך, ואמרת לו כי עבר פה איש זקן, והגדת לו עצתי: לשנות מקום אהלו".

"ויהי כשוב ישמעאל מדרכו, ותספר לו אשתו כי היה פה איש זקן, וכה מראהו וכזאת דבר.  וידע ישמעאל כי היה בזה אברהים אביו, גם הבין אל דבריו ויגרש את האשה ולא יסף עוד לדעתה.

"בימים ההם סר שמה איש אחד ושמו אלמודד בן קטורה (?), אשר היתה לאברהים לאשה אחרי שלחו את הגר מעל פניו.  ויבחר ישמעאל באחת מבנותיו ויקחנה לו לאשה.  ויהי היום וישב אברהים ויעבור על פני אהל ישמעאל בנו, ויעשה כל כבראשונה.  והאשה גם היא ענתה אותו ככל הדברים ההם.  אך בבקשו גם ממנה מעט אכל לסעוד לבבו, מהרה האשה האהלה, ותוציא משם חלב ובשר ותמרים ותושיטם להזקן בפנים מאירות ותאמר:

"סלח נא, איש יקר, כי לא אוכל תת לך לחם, כי אזל מכלינו ואיננו!".

ויטעם אברהים מכל אשר הושיטה לו האשה הטובה, ויברך על האכל ויאמר: "יתן אלה והיה המקום הזה מלא תמיד מכל הטוב אשר נתת לי בזה!" [24].  ותשתחו האשה ותאמר: "הואילה נא, ורדה מעל הגמל וארחץ ראשך וזקנך לנקותם מאבק הדרך!".  אבל אברהים לא יכל לרדת, כי זכר את שבועתו אשר נשבעש לשרה.  ויברך את גמלו, ויורד רגלו האחת על האבן אשר נמצאה שם, ורגלו השנית נשארה על הגמל.  וישח אל האשה למען תגיע אליו בידיה.  והיא רחצה את ראשו ופניו עד אשר נקו כלה מן האבק. אז אמר אברהים אליה:

"הנני הולך לדרכי, היה בשוב אליך בעלך, ואמרת לו כי עבר פה איש זקן ויברכהו ויאמר כי מקום אהלו טוב כאשר יפה מאד".

"ויהי כשוב ישמעאל מדרכו, ותספר לו אשתו, כי היה פה איש זקן  וכה וכה מראהו וכזאת וכזאת דבר. ויבן ישמעאל כי היה בזה אברהים אביו, ויפול על צוארי אשתו וישקנה ויאמר לה: "הן הזקן אשר היה בזה הוא אבי, ובהללו מקום אהלי הלל אותך, ותהלתך בפיהו נעמה לי מאד, על כן מישרים אאהבך!".

"ואלה ברך את ישמעאל ואת אשתו השנית, ויולדו להם בנים הרבה, אשר היו לשבטים גדולים ועצומים ומהם מלאה ארץ ערב עד היום הזה. –

 

-----

"אחרי הדברים האלה ואלה צוה את אברהים להשיב מקדש הקאבה במיכה על מכונו. ושה דבר המקדש:

"כאשר גרש האדם מגן העדן, התחנן אל ה' לתת לו לקחת עמן דבר אחד לזכר המקום הטוב אשר הוא עוזב.  ויעתר לו אלה ויתן לו אבן אחת לבנה ומצהירה מאד.  וילך אדם עם חוה אשתו ויבוא עד המקום אשר עליו עומדת עתה העיר מיכה.  שם הניח את האבן ויעש לה מקדש: בו הרבה להתפלל ולהתודות על עונו, ויסך על האבן נסך דמעותיו עד כי חשך משחור תארה.  ויהי בבוא המבול לשחת כל הארץ, ויצו אלה את מלאכיו וישאו את האבן ואת המקדש השמימה, ורק יסודות המקדש נשארו באדמה.  ובימי אברהים, ידיד אלה, זכר אלה את מקום קדשו ויראהו לאברהים אהובו בחלום חזיון לילה, ויצוהו לבנות לו את המקדש כמראה אשר הראהו.  ויעש אברהים כדבר אלה, ויסר את שכבת החול המכסה על יסודותיו כקומת איש לגבה, וישמעאל בנו עזר על ידו.  וכאשר הוקמו הקירות ולא יכל עוד להגיע אליהם בידיו, לקח אברהים אבן גדולה ויניחנה שם ויעמוד עליה עד אשר השלים כל המלאכה – היא האבן הנמצאה עתה במקום הקדשונקראה "מקאם אברהים" (מעמד אברהם) עד היום הזה.  אבל עוד לא ידע אברהים איפוא יהיה מקום המבוא למקדש אשר כוננו ידיו.  אז נראה אליו המלאך גבריאל, ובידו האבן השחורה אשר הביא עמו מן השמים, ויניחנה שם ויצוהו לעשות המבוא במקום ההוא.  והאבן השחורה ההיא נשארה במבוא הקאבה וכל המאמינים, יראי אלה, עולים שמה לרגל ומקיפים את האבן הקדושה ומנשקים אותה בחרדת קדש.

"וכאשר תם המקדש להבנות חנכוהו אברהים וישמעאל בנו, ויתפללו בו לאמר:

"אנא, אלה, קבל נא לרצון את מעשה ידינו אשר הקדשנו לך בתם לבנו, כי יודע כל אתה ואין דבר נעלם ממך!  הביאנו בסוד חסידיך, ויהיו נא בנינו הבאים אחרינו לעם מקדשי שמך! הראנו אלה דרכך ונדע במה נעבדך! האזינה אל תפלתנו והאירה פניך אלינו, כי אלה טוב ורחום אתה!" [25] . 

"ויחי ישמעאל מאה ושלשים שנה ויולד שנים עשר בנים שהיו נשיאים לאמותם בארץ ערב אחזתם.  ובמות ישמעאל היה נביות בכורו ראש לכלם.  אבל מוסדי השלום נהרסו בימי צאצאיהם אחריהם.  הקנאה הפרידה בין אחים, וארץ ערב היתה כמרקחה מרגשת השבטים בני עם אחד אשר התקוטטו יחדיו כל הימים, - כי אמנם המדון הוא פוטר מים, אשר מצער הוא בראשיתו.  ובאחריתו ישפך כנחל איתן להחריב ארץ ולסחוף גוי ואדם יחד, פעמים הרבה פרצה ביניהם מלחמה עצומה בעד דב קל אשר איננו שוה אף באבדן נפש אחת.  כן נשלמה זה לא כבר מלחמה רבת דמים אשר פשטה בכל הארץ ארבעים שנה, בגלל סוס אחד אשר שדד בן שבט אחד מבן שבט אחר.  גם האמונה באלה האחד אבדה ונכרתה מקרב בני עמנו, ותחתיו הסכינו לעבוד לאלהים הרבה, לכוכבי השמים ולכל מראות הטבע והקאבה אשר נבנתה על ידי אברהים וישמעאל לשם אלה העליון מלאה עתה אלילים מעשי ידי אדם, אשר אותם יעבדו ולהם יתפללו ובשמם יתברכו סלה".

 

-----

הנה כן ספר לי הנשיא יותר מאשר חפצתי.  ואנכי הקשבתי רב קשב עד כלותו לספר.  אז שאלתיו:

"האמנם היו כל הערבים לעובדי אלילים?"

"לא! – ענה הנשיא – כי יש בהם גם נוצרים גם יהודים, ובממלכת תימן הקרובה לנו יש גם מלך יהודי, ושמו יוסוף (יוסף) דו נואס, לאמר: בעל התלתלים, כי שער ראשו ארוך וקוצותיו סדורות לו תלתלים.  הוא גבור מלחמה אשר לא ישוב מפני כל, וקנאתו תקשה לבבו להכביד ידו על בני האדם ולאלצם לקבל אמונתו.  לעל כן לא יתכנו דרכיו, - כי אם יחטא איש לאלה, ופללו אלה, ולא לאדם לריב ריבו.  גם אלינו שלח מלאכיו להעיד בנו לקבל אמונתו ולהכירהו עלינו למושל עליון.  ואנחנו, עם חפשי אשר מעודו לא עלה עליו על, השיבונוהו דבר לאמר: "מי נתן לך המשפט לדרוש מאתנו כזאת?".   ועל זאת שלח לנו ארגז מלא תמונות כל כלי נשק, ועל מכסהו חרות לאמר: "הנה זה משפטי ובו אכריעכם!".  ונעש גם אנו כמהו, ונשלח אליו ארגז מלא חול המדבר, ועליו חרותה תשובתנו לאמר: "הנה זה לנו מחסה ועז!".  אז עלה עלינו בחיל רב.  ויהי כבואו המדברה, והנה התחולל סער גדול ורוב חילו נקבר בערמות החול.  וישב בבשת פנים אל ארצו.  עתה נכון לבנו בטוח כי לא יוסיף עוד להרגיזנו.  אכן ערב ארצנו היא ארץ החפש לעד ולעולם, ואוי לאיש ועם,  אשר ישיאהו זדון לבבו לקחת חפשנו ממנו!

"אבל ברוב דברי שכחתי כי עיפה את ונפשך מבקשת מנוחה! – קרא הנשיא פתאם – לכי איפוא, בתי, אל האהל השני ותני מרגוע לנפשך על היצוע אשר תמצאי נכון לפניך!".

פקודתי זו מלאתי בכל נפשי.  ואסור אל האהל האחר, ששם ישבה אשת הנשיא ובתה העלמה וכפיהן תמכו פלך.  הנערים נהגו את הצאן אל המרעה, ואנכי שכבתי ואישן ושנתי ערבה לי עד הערב.

הקיצותי משנתי בעצם העת אשר ישבו לאכול ארוחת הערב, ובראותם כי התעוררתי משנתי קראו גם אותי לאכול אתם.  דורא, ארז, בשר עוף, חלב עזים וגבינת גמלים הובאו כאחד והושמו לפנינו.  כפות וסכינים ומזלגות לא נראו על השלחן, אך האצבעות מלאו מקומם.  הדורא והארז לשו בידיהם לכדורים קטנים וישימום אל פיהם או השליכום אל פי רעיהם בעשותם להם שחוק ובנתנם שעשעים לנפשם.  הבשר קרעו באצבעותיהם.  כל עת אכלם לא דברו דבר – כי כן מנהגם מאז ומעולם.  ככלות כלם לאכול קמו יחדו ממקומם ויברכו איש את רעהו.  והנערה בת הנשיא נטתה אל אביה ותלחש דבר באזנו, ברמזה עלי בעיניה,  והאב נענה לה, ויפן אלי ויאמר:

"הנה בתי מבקשת אותך על פי, להשמיע הוד קולך באחת מנגינותיך!".

אחרי דברו לא שניתי. ואפתח את צרורי ואוציא ממנו את כנורי ואשיר שירת

 

השנה והמות.

 

----

בישימון, עת על הרי תהו

לא יצאה עוד שמש שלהבת,

הרעים מקדם נפגשו,

השנה ומרעה המות.

משוטט סביב כדור הארץ

בימים באיים עברו,

 בעליצות איש אחיו ברכו

ונעימות שם יחד נדברו.

 

וליד שר המות צבאותיו

המפיצים חתת ובלהות:

מילידי עלילות בני אדם

הרבות בתבל התלאות,

התאוה, הקרב גם הדאגה

איבת השנה צרתה,

ותבחר במות מעודה

בבריתו נאמנה היתה.

 

וליד העדינה השנה

יתהלך החלום רב הענין,

ההולל, לו משחק הטבע

המקום, העת גם הקנין:

המנוחה גם תמת הנפש,

היין, עבודת הפרך,

אהובי השנה מקדם,

ילוו עליה בדרך.

 

"מאין, אחותי הנעימה

תבואי?" ישאלה המות,

"מאהל דל עתה אשובה

ממשכן עמל ועצבת.

העבד האבד בו ישב,

שיומם לא ידע מנוח :

אנכי עיניהו סגרתי,

כי יישן, כי יחליף שם כח

 

   "החלום, בני הנעים אהבו,

הביאו אל ארמון הקסם,

שמצפים קירותיו בכסף

פתוחיו בזהב בכתם.

וצבא הסריסים לו סביב,

ולמוצא שפתיהו ייחלו

מפניו יחרדו כלהם,

ממבט עיניו יבהלו.

 

"ועדויה תפארת לימינו

שם רעיה יפהפיה ישבת,

ממעין תענוגי האהבה

נפשו האהובה שאבת.

ובידה הצחה משלג

ביין תמלא הגביע:

ובעינה השחורה כליל

ברק זהר האהבה יופיע.

 

"על מטת שן רבודה במשי

אז ישכב ובגאון סרוח,

ולמנגינות פלא מסביב

יתענג בו יגיל הרוח.

אז יאמר אנומה ובגאון

יקרא "הס!" ויעצם עינים:

ולפתע עזבתיו בזעת אפים!"

 

  "התולים עמדי גם אני" –

לה יצהיל המותק קולהו -

"מאהל הכלי אשובה,

בו עני ודל לא יבואו,

האכזר לא ידע חנינה,

לזהב יאמר: אתה אלי!

מה-נבהל, מה-פניו חורו

לשמע הפעם הוד קולי!

 

   "על יד ארון ברזל התיצב

הסגור במסגר ובריח

בל יהין איש זר בו לגעת.

שם יומם ולילה ישגיח

שם טמן רב זהב וכסף

מדמעות עשוקים רטבו,

שם בטח וילעג למות

ולדבת משנאיו כי רבו.

 

   "הקץ בא עליך" – קראתי –

"בן-אדם, למות הכונה!"

"חנני נא שנה, שנתים,

רב שחד ומתן אתנה!"

"לא אוכל אחכה אף רגע" –

עניתיו – היה נכון לקרץ!"

וכרגע התפלץ ויפל

כבול עץ על פניהו לארץ.

 

   "הה שמרו נא, שמרו אצרותי!"

מלתו אחרונה היתה.

נשמו טירות התפארת

ידהו ברב עמל בנתה,

כל שכיות חמדו, שאסף

ביגיעת הבשר, הרוח,

יירש היורש ההולל

המפזר עמלו לרוח." –

 

   "ומי יעז תחת השמש

משנינו?" השנה שאלת

"אני הוא, שעזי עז נצח,

זו ידי בכל המשלת!"

-          אך לי בני האדם ישאפו

כמאשר כאמלל כלהם,

בי ימצאו מנוח ונחם!"

יתוכחו הרעים ובזעם.

 

יריבו יתוכחו הרעים

יתקוטטו אף ירבו השאון:

אז תגש אלימו הדאגה,

תתצב ותדבר בגאון :

"הקשיבו המשפט חרצתי,

אנכי מודעתכם הזקנה!

אנכי מחוללת המות,

מפני נודדת השנה!

 

   "התאחדו נא, הרפו מריבות,

תתחדש אהבתכם כנשר!

לבני תמותה יחד תביאו

מנוח, נחמים ואשר:

העיף במלחמת החיים,

שבע רגז ותלאה בחלד,

תביאו אל חפי מבטחים,

ינוחו שם ישיש וילד. 

 

   "ולהרגיז לעול המנוחה

יתיצב כצר לו המות,

ולבבו אם יוסיף יקשיח

השנה אז אותו עזבת:

ולבב תמימי דרך כי ימחץ

ויפוצץ חץ רעל המות,

אז תמריא במרומים הרוח,ונעימות אין קץ שם שאבת".

 

----

כל שומעי התענגו על נעם שירי העברי, אף שלא הבינו הדברים.  וככלותי לשיר בקשוני להגיד להם פשרם, ובקשתם זו עשיתי, וישבעו משנה נעימות.  והנערה נפלה על צוארי ותבקשני להשאר עמם ולהיות לה לרעיה.  גם הנשיא בקשני על ככה.  ואעתר להם, ויהי הדבר לרצון להנשיא ולשמחת לבב להנערה, אשר דבקה בי כאחות נאמנה.

כשלשה חדשים עשיתי שם.  ואעזור על יד הנשים בעבודת הבית, ואורה את צורידה – כן שם הנערה – לפרוט עלי הגיון בכנור.  והיא עשתה חיל בלמודי, כי היו לה אזן קשבת ולב רגש, נפש רכה ורוח דמיון כביר, סגלת כל בני הערב, יושבי אהל ומקנה.  בשום לב הקשיבה לכל דברי, בספרי לה תולדות עמי, ובאות נפש שמעה את דברי תורתנו הפשוטים והנשגבים.  ותהי צורידה ליהודיה כמוני – כי דברי ימינו לקחו את לבבה, כי מולדתנו היא הרת אמונתנו, והן אחוזות יחדו כשלהבת בגחלת.

 

----

פעם אחת בערב כאשר נחנו על משכבותינו ונישן שנה מתוקה, התעוררנו פתאם לקול ענות אשר החרידנו, קול צועק לעזרה: "אלה! אלה!".  קפצנו כלנו בבהלה איש ממקומו והנה מחזה נורא לנגד עינינו!  כל אהלי כפרנו בוערים באש, ואנשי חיל רצים בחרבות שלופות ולפידי אש, והם מבעירים הבערה והורגים את כל הנופל בידם.  קול שועת אנשים נסים, נשים מיללות, ילדים צועקים וגמלים נאנקים – כל הקולות האלה התבוללו יחדו עם קול תרועת האויב עד כי רגזה האדמה ותהי לחרדת אלהים.  "אוי נא לנו!" – קרא הנשיא בבהלה – "חיל דו נואס הוא, אשר נפל עלינו פתאם!".  וימהר ויחגור את חרבו ויתקע מאכלת חדה בחגורתו אשר במתניו וירץ אל הרחוב, ואנחנו אחריו.  כמעט יצאנו את האהל והלהבה אחזה גם בו ויהי לבער.  ואנשי הכפר, כראותם את לבוד נשיאם ותחי רוחם, ועד מהרה נקבצו סביביו עדת אנשים חמושים ערוכים למלחמה.  אבל יד האויב גברה וכלם יחדו נפלו לפי חרב.

כראותנו את הנשיא הישר באדם נופל על חלליו יצא לבנו וכמעט לא נותרה בנו נשמה, אך התשוקה לחיים עודדתנו ותתן לנו כח שלאת רגלינו ולנוס מן המקום הנורא ההוא.  אבל אבד מנוס ממנו!  כי העמיד דו נואס את אנשי חילו על הכפר מסביב, להדוף את כל הנסים ולהשיבם אחור.  כשובנו על עקבינו כבר נשרפו כל האהלים ויהיו לאפר.  נשים וילדים אסר שנים שנים אל כתפות עירים ואל דבשת גמלים.  כל הבז והמלקוח הושם על הסוסים והגמלים שהיו שלל להאויב.  ובטרם יעלה השחר יצא דו נואס עם כל הכבודה אשר לרגליו, לשוב אל מקומו.

"כל יתן האדם בעד ידידות נפשו!" – אומר חכם יוני.  לדאבון לבי לקח ממני גם הנחם הזה.  לשוא התחננתי אל שובינו לאסרני בכבל אחד עם צורידה ידידתי, כי הפרידו האכזרים בינינו.  אך לא הרחיקונו כלה אשה מעל רעותה ועל כן יכלנו לראות אשה את אחותה וגם לדבר יחדו.  ובעוד אשר כל השבוים ירדו בשיחם וירבו תאניה ואניה קראה אלי צורידה לאמר:

"פנינה אהובתי, הן למדתני להאמין בה' אלהי ישראל – הוריני נא גם לשים תקותי בו!".

"האמונה היא אם התקוה, והתקוה מקור החיים!" – השיבותי אמרי לה.

"חזקיני נא בדברי נחמה מספרי קדשיך!".

"קוה אל ה', חזק – ויאמץ לבך!" – אמר בקדשו ראש משוררי עמי, ראש משפחתי".

"ברוך המלאך אשר הביאך אל אהל ביתנו! כי מה היתה אחריתי לעת הזאת, לולא ידעתי אותך ואת אלהיך!"

עוד אנו מדברות והשמש עלה וישפוך אור וחם צח עלי ארץ.

"ראי נא, ידידתי, מה אורו פני תבל אחרי חשכת הלילה הנורא! – קראתי אל רעותי – כן גם יופיע השלום והאשר על דרך האדם, אשר גם בצר לא תאבד תקותו ותוחלתו מה'!".

דברי שיחתנו הגיעו לאזני דו נואס אשר רכב לפנינו.  וירמוז לאחד מאנשיו הרוכבים על ידו וידבר עמו  בלאט.  והאיש מהר וירכב אלי ויצול האיש הנוהג בגמלי להוליכני ולהביאני לפני המלך.

פלצות בעתתני בשמעי את דבר הפקודה הזאת, בשומי אל לבי כי עוד רגע אעמד לפני המושל הנורא, אשר הרע ככה לעשות לנו.  אולם בהביטי אליו השתוממתי למראה עיני – כי למרות העז והגאון הנשקפים ממראהו יפיקו פניו חן ונעם.  הוא איש כבן חמש ועשרים שנה, גבה קומה ורחב שכם, זקנו הקטן סובב ללחיו וקוצותיו תלתלים צהובים וארוכים סובבים למפרקתו ושוכנים בין כתפותיו מעברי פניו השזופים משרב וחם שמש.  צניף אדום על ראשו והוא לבוש מעיל משי ירקרק כהה  ובמתניו חגורת כסף משבצת אבני חן, ובה תלויה חרב דמשק.

כקרבי אליו עמד ויתבונן בי רגעים אחדים.  אז קרא אלי לאמר:

"הגידי לי, נערה, איפוא למדת את הדברים הנעימים אשר שמעתי מפיך? כאשר אחזה לי אני, אינך בת הכפר אשר בו נמצאת".

"מוצאי מארץ פרס" – עניתי.

"ואיך באת אל הכפר הערבי?".

"בקום על היהודים מלך קשה ושמו פירוז, יצאה אמי עם קהל גדול מאחינו הנרדפים לבוא אל ארץ ממלכתך ולבקש מגן ומחסה בצלך, אחרי דעתם כי דתם דתך ואלהיהם אלהיך.  ויהי בקרבנו אל הכפר ההוא ותקם רוח סערה ותך במדבר גלים וכל הארחה מצאה לה בערמות החול קבר עולם.  רק אני לבדי נצלתי בארח פלא, ואקום ואלך אל הכפר ההוא.  שם חמל עלי הנשיא ויאספני אליו ברחמים רבים ואהי לו כבת". 

"ובכן הנך נערה עבריה?".

"כן הוא כאשר דברת, ומוצאי מזרע המלוכה, מצאצאי דוד בן ישי מלך ישראל".

"בידי היו מגלות וזכרונות אשר יעידו על סדר יחושי ומוצאי מזרבבל בן שאלתיאל בן יכניה, האחרון למלכי יהודה בימי הבית הראשון".

"אם יש נכונה בפיך, אזי הנך קרובה לי ושארת בשר – כי מוצאי גם אני מבית ישי, משלמה בן דוד המלך, אשר קנה לבב מלכת שבא לאהבה אותו, ולמענו התיהדה ותלד לו בן אשר מלך אחריה – הוא אבי משפחתנו עד היום הזה.  אבל איפוא הם הזכרונות והמגלות אשר אמרת?".

"אם לא נשרפו באש אשר שלחו אנשיך בכפר הערבי, אזי עוד ימצאו בעיי המפלת או בשלל המלחמה"?

"כמעט יצאו הדברים מפי ודו נואס נתן צו ויעמוד החיל מלכת, וגדוד רוכבים שטו כצפרים עפות אל מקום ההרס, לחפור במקום אשר היה אהל הנשיא, ולהביא למלך את כל אשר  ימצאו.  וגדוד אחר חפש בכל הנמצא מן השלל, והנה נמצאו שם כל המגלות הזכרונות, דבר לא נעדר.  אז נקראו הרוכבים לשוב, ואנחנו הוספנו עשות דרכנו.  ובהגלות לדו נואס קרבת משפחותינו, היתה ראשית מעשהו להסיר את הכבלים מעלי ומעל צורידה רעותי ולקחתנו אחרי כבוד ולהרכיבנו על אחד מגמליו ההולכים על ידו.

 

----

כבוא השמש וינטו צללי ערב עמד כל מחנה מלכת, ויטו אהליהם למלך ולחילו בלבד ולשבויים בלבד ולי ולצורידה בלבד.  ופקודה נמרצה נתנה לאנשי החיל, לשמור על השבוים ולבלתי עשות להם כל רע.

אחר הדברים האלה נקראתי עם צורידה לבוא אל אהל המלך.  ונבוא אל אהל נרחב אשר קירותיו יריעות משי חטובות אטון דמשק ורצפתו מכסה מרבדי רקמה.  מעל המכסה תלויה מנורת בדלח מוסבה אלמוגים בני צבעים שונים, אשר בהבקיע אליהם האור הזהירו בשלל צבעיהם להפליא.  ודו נואס השתרע על  יצוע יקר ויתן מרגוע לנפשו.  וכבואנו האהלה התנשא ממקומו לאטו וידבר אלי במאור פניו לאמר:

"הואילי נא וקראי לפני את קורות בני משפחתנו אחרי חרבן הבית השני, כי כלתה נפשי לדעת מה היה להם!".

"לעשות רצונך חפצתי אדוני ומלכי, אבל דע לך כי זכרונות משפחתנו קשורים בדברי ימי עמנו, והדברים יובנו רק במלואם, בהקראם על הסדר".

"צדקת בדבריך – ענה דו נואס – אבל דברי ימי עמנו עד חרבן הבית השני ידועים לי ברוב או במעט, ועל כן תחלי קריאתך עתה מן המגלות האחרונות.  ועוד חזון למועד אשר תקראי לפני גם את הראשונות, כי יקר בעיני כל דבר הנוגע למשפחתנו".

באמרו זאת צוה להביא לפני את הזכרונות, ואחפש בתוכם את המגלות האחרונות ואשימן לפני.  ודו נואס קם ממקומו ויקח מידי את המגלות ואת הדברים והחפצים הקשורים אליהן בחוטי שני, וישימם אל מצחו ואל לבו וינשקם בהדרת קדש.  ואז השיבם לי וישב אל מקומו וישחרני בכבוד לשבת עם צורידה על היצוע אשר ממולו.  ונעש כן.

פתחתי את מגלת "הנעל" ואחל קריאתי בה.  ודו נואס הביט אלי ולא השע עיניו ממני בהכינו לבו להקשיב אל כל דברי.  ויהי בהגיעי אל תולדות ר' עקיבה ובקראי את הדבר שהיה שגור על שפתיו לאמר:  "כל מה שהאל עושה לטובה הוא!", התרגשתי מאד ואאנק דמיה, ומעיני פרץ זרם דמעות אשר היה לי כגשם נדבות, וכמו התעוררה רוח ממרום להעביר את העננים מעל פני ולפרוש אור על נתיבותי – כי בבכיי זה סרה עקת לבבי, והדברים הקדושים האלה היו לי תנחומות אל על כל הקורות אותי, בהשיבי עם לבבי כי מאת ה' היו כל אלה למען נסותי ולהיטיב באחריתי.

ודו נואס התבונן אלי ומעיו המו עלי.  וכאשר הואלתי להוסיף ולקרוא את המגלה, הניח לי ביד ויאמר: "די לך עתה, כי יעפת ועת לך לנוח ולהנפש.  אכלי עם רעותך ארוחת הערב ותנינה מנוח לנפשכן, ומחר לעת הזאת תשובי תקראי לפני מעט.  הן עוד לפנינו דרך חמשה ימים עד בואנו אל עיר המלוכה, ועד כלותנו דרכנו נמצא עתותינו לכלות הקריאה עד תמה".

בדברו צוה ויביאו לפנינו בשר איל צלוי וקערה מלאה תמרים, וכאשר אכלנו די שבענו שבנו אל אהלנו. –

עפעפי שחר כמעט נבקעו וכל המחנה נע ממקומו, ואני וצורידה רכבנו ליד דו נואס אשר האיר פניו אלינו וירב עמנו שיחה, עד כי סר פחדנו מפניו ונשיח עמו כעם ידיד ורע הנודע לנו מאז.  כן עברו עלינו חמשת הימים אשר היינו בדרך, ובכל ערב וערב קראתי לפניו את מגלותי, אשר חלקתין בקריאתי עד כי בערב החמישי כליתי לקרוא אותן עד תמן.

ביום הששי לעת הצהרים הגענו אל העיר אוזל, היא צנעא, בירת דו נואס.  "בירה" אמרתי!  לו ראה אותה קיסר ביצנטי או מלך פרסי, אזי מלא שחוק פיהו בשמעו אותנו מגדילים אותה בפינו לקראה בשם הזה.  אמנם כן, עיר מצער בממלכת ביצנץ או פרס תוכל להתחרות עם העיר צנעא בגדלה ותפארתה.  אבל בארץ ערב, המלאה לה מדבריות וערבות ציה, בארץ אשר רוב יושביה בידואים שכוני באהלים, די למקום אחר בעל רחבות מספר, שחברו להן מבתי עץ בני קומה אחת, להקרא בשם "בירה", - ובין בתים כאלה די לבית אבנים בעל שתי קומות, אשר קירותיו טוחים בטיח ומשוחים בששר ירוק – להקרא בשם "היכל מלך".  כן היא העיר צנעא וכן הוא היכל דו נואס אשר אליו סרנו בבואנו שמה.

ביום ההוא חלק השלל והמלקוח בין אנשי המלחמה.  ואותי ואת צורידה לקח דו נואס אליו, ויתן לנו מעון בקומה התחתונה, ויכבדנו לעיני כל שריו ועבדיו, עד כי נחשבנו כגבירות ולא כשבויות חרב, ועל פני כל נכבדנו.

 

----------

שלש שנים תמימות חיינו שם בנעימים ושלות השקט היה לנו.  דו נואס התהלך עמי כשארי הקרוב אלי ויתנהג עמי בענוה וכבוד.  ובדעתו אהבתי לצורידה רעותי, הטיב לעשות עמה ויכבד גם אותה בגללי.  אמנם איש טוב היה דו נואס ומישרים ארחותיו:  לו היו כל המעלות והמגרעות אשר לבני עמו, בני הערב.  הוא היה בעל נפש נדיבה ולב אמיץ, מכניס ארחים ועזרם ומגנם בכל עת, אבל אהב גם לשלול שלל ולבז ככל אחיו יושבי המדבר והערבה.  וביותר גברה בו התאוה לעשות נפשות לדתו ביד חזקה ולהביא לבב אמונה בחרב מלחמה.  אכן לא הוא הראשון ואל נכון לא יהיה גם האחרון אשר ישאהו לבבו לחרות חקיו בפי חרבו:  אשר תמריצהו קנאתו לזרוע עמל ועוד בו תקותו לקצור אמונה!

אנחנו ראינוהו רק לעתים רחקות, כי פעם בפעם נסע יצא ממקומו לעשות משפט וצדק במדינות ארצו או לגור מלחמות ולהפיל חתיתו על העמים הקרובים והרחוקים.  ומדי שבתו בהיכלו הייתי קרואה אליו בכל ערב עם צרויה רעותי, לשעשע נפשו בשירים ונגינות וספורים.  הוא לא נשא אשה ולא ידע אהבה בתענוגיה – כי קנאת הדת ותאות הנצחון הקשו לבבו עד כי זרה רוחו לכל ענג ורך.  ואני וצורידה היינו צופיות הליכות ביתו, אבל העבודה הזאת לא הוגיעתנו, כי המון עבדים ושפחות עמדו לפנינו לשרתנו ויחלו למוצא פינו לעשות כל חפצנו ופקודותינו.       

הגעתי לשנת השש עשרה.  אם גדל יפיי לא אדע בנפשי, אבל חני גדל בעיני כל.  להרצון אשר השביעני דו נואס נספחו אמונת אמן וידידות נפש, ומעט מעט התאחדו ויהיו לרגש אחד אשר כללם יחד הוא רגש האהבה.  אבל דו-נואס היה איש אשר לא הסכין ללכת לאטו, כי בסופה וסערה היה דרכו בכל ענין ומעשה אשר עשה, וכן היה גם באהבתו.

פעם אחת בשובו ממסעו נקראתי אליו לבוא לנגן לפניו, ובבואי עם כנורי כדרכי, שחרני לשיר לו שיר אהבים.  ואשא קולי ואשיר שירת דודים, לאמר:

 

גברת התבל.

-----

 

התדע בכל המשלת,

חתיתה בתבל מפלת,

מיושבי על כסא ממשלת

עד עני, אסיר התוחלת? –

האהבה היא – בת השמים! –

המוחה כל דמעות עינים!

 

התדע מי שבר שוט פלשת,

הגבור , שגלח ביד אשת?

מי הביא הרקוליס ברשת

בלי חרב, מלחמה וקשת?

האהבה העזוז נוראותיה

כל תשית הדום לרגליה!

 

התדע מי ירך לב-נמר

ויחזק לב-אדם כשמיר?

עז מלך בעני מי ימיר,

כי לשפל גבה יאמר?

האהבה! – המלאה עלומים –

אלמת ונואמת נאמים.

 

 

הוי אהבה! ענק הענקים :

עזוזך ירקיע לשחקים,

הישימון לך עדן עמקים,

התהו – ארמונות חזקים!

האיש נשמת נעמך תחיהו

לא ידע עוד רגז אשריהו!

 

----

לקול הדברים האלה אדמו פני דו-נואס כאש להבה.  עיניו נוצצו כלפידים, גחלים בערו מהן : כלו מתנודד מרגשות קרב אשר פרצו עלו כסערות תימן, וכמעט כליתי לשיר קפץ ממקומו ויפול לפני על ברכיו.

"פנינה! – קרא ברעדה – הנה החלפנו מעמדנו.  כי שבויה היית לי והנה שבית אותי שבי : עתה אני העבד ואת הגבירה!".

לשמע הדברים האלה אשר פרצים יצאו מלבו הסוער רחפו כל עצמותי ולא יכלתי להוציא הגה מפי.

"פנינה! – שב ויקרא ברעד קולו – הן נקל היה לי להתעמר בך כבשבוית חרב, ואנכי השבעתיך כבוד מקלון, כבדתיך בגלל אמונתך, בהיותי עובד אלהי ישראל כמוך : אמצתיך כאחות לי – בהיותך חטר מגזע ישי כמוני.  עתה הביטי נא וראי את המלך יוסף דו נואס, אשר מפניו גוים יחרדו, כורע לפניך ומשתחוה על כפות רגליך! זאת פעולת אהבתי העזה אליך, אשר הכריעתני לפניך כיום הזה! הן מעודי לא ידעתי דרך אהבה: את היא האשה הראשונה המושלת עלי בכחה הגדול, ככחה אז אשר בו משכה את שמשון אביר ישראל – אל נא תהי את לי כדלילה בת העם הנכר! אהביני בלב תמים כאהבתי אותך ולא אקלל את היום אשר בו ראיתיך ואת השעה אשר בה הכרתיך!".

"ומי ומה אני, ילדה יתומה ועניה, כי ישפיל מלך תימן כבודו, לתת עלי מהודו?" – בטאתי בשפתי ולבי הולם פעם.

"אל נא תשתוחחי בעינך, כי עוד מעט וארץ תימן עם כל אוצרותיה וסגלותיה תהיה לרגליך! – קרא המלך באחזו בידי ובהושיבו אותי לימינו – גם דוד, אבי משפחתנו, היה נער עני – ובו בחר ה' וישימהו למושל בעמו.  כי רצון ה' לענוי לב ואת דכאי רוח יושיע.  הן את לא תדעי ערכך ועל כן יגדל בעיני שבעתים! כי אמנם נדיבות האדם המעלה תודע יותר בשפלותו, כאשר כן גם שפלות הנבל תודע יותר בהתנשאו.  אולם למען הרגיע לבבך ולהסיר מעליך פחדי ושאתי, הנני להגיד לך, כי גם לא גדלתי בהיכל מלוכה, ורבת שבעה לה נפשי עמל ונדודים בימי חרפי עד אשר חמל ה' עלי וישב לי את עטרת אבותי.  הן את קורותיך ודברי ימי אבותיך הודעתני מאז והמה בכתובים – עתה הנני לספר לך תולדותי אני, והיו הדברים לי סגלה, ליחד לבבך עמי ולהצמיד נפשותינו יחד!".

בדברים האלה קם וישב לימיני ויספר לי את הדברים האלה:

 

-----------

"כבר אמרתי לך כי מוצאי ממקור ברוך, כי חטר אני מגזע ישי כמוך.  אבי אבותי היה המלך שלמה, אשר לשמע חכמתו וגדולתו, באה מקדה, מלכת שבא, אליו ירושלימה, לנסותו בחידות ולשמוע חכמתו מפיהו, ותאהבהו ותדבק נפשה בו, ולא שבה עוד ממנו עד אשר הביא אותה בברית אלהיו ויורנה תורת ישראל עמו.  אז נתן לה את כל חפצה אשר שאלה – ותהר ותלד לו בן, [26]  ויקרא את שמו "מנילך" לאמר: מני – לך [27]   .

ויהי כשובה אל ארצה היא ועבדיה, ותקרא אליה את כל שריה וגדוליה, ותספר להם את כל הדברים האלה.  והם שמעו ויחלטו הממנה ויכירו את בנה לטובה, להיות עליהם למלך יושב על כסאה אחריה.  בעת ההיא היתה ממלכת שבא גדולה ורחבה מערב ועד כוש, והמלכים צאצאי מנילך אשר מלכו בה אחריו, שמרו תורת משה, שהיתה להם מורשה! אך לא העמיסוה על עמיהם, שבטי הערבים והכושים – כי הארץ השאת היא ארץ הדרור והחפש מאז מעולם, ואיש איש ילך בה בשם אלהיו ועל פי חקי הדת והאמונה אשר באו לו מאבותיו.

"ברבות הימים נחלקה הממלכה בין שני אחים אשר לא יכלו לשבת יחדו.  האחד לקח לו את ארץ ערב לנחלה, והשני את ארץ כוש.  מלך ערב ושמו תבע, בחר לשבתו את העיר אוזל, היא צנעא, היושבת על טבור ארץ תימן, במדינת חמיר [28]  - הוא אבי משפחת תבע, אשר עליה יתיחשו כל המלכים אשר מלכו םה אחריו עד היום הזה.  ושלום אמת היה בין צאצאי שני האחים, מלכי ערב וכוש : יחדו עבדו את אלהי ישראל וישמרו תורת אבותיהם, היא תורת משה, על פי מסורת משפחתם מדור לדור.  אך מאז בא מלך כוש בברית הדת הנוצרית, חלק לבב שני המלכים, והקרובים על פי מולדתם נעשו רחוקים על פי דעותיהם – כי נשארו אבותי נאמנים לדת ישראל, וישמרו חקיה על פי התורה אשר הורום גולי היהודים, שנדחו אל הארץ הזאת בעתים הרעות אשר עברו עליהם בארץ הקדש ובארץ פרס.  ובכל זאת היתה דעתם אותה אך מעט, גם לא לבשו קנאות לאכוף אותה על בני הערב המתהוללים באלילים, עד אשר פשטו הנוצרים ממשלתם על ארצות שכנינו, וקנאתם המה עוררה את רוח אבי לעשות כמוהם.

"אבי, אבו-כריב בן מלכי-רב, עשה לו שם בחכמתו וגבורתו ןיהי למושל עליון על כל ארץ תימן.  ובראותו כי ידו רב לו, עשה חיל גדול ויצא למלחמה על מלך ביצנץ, לקרוע מעל גבולו את מדינות בני הערב[29].  ויהי בעברו דרך העיר יתריב, ויעזוב שם את בנו, לפקח על צרכי החיל אשר יגיעו אליו דרך שם.  ובעיר יתריב יושבים ארבעה שבטים, שנים מבני הערב ושנים יהודים.  והנה הגיעה אליו השמועה כי הרגו הערביים אנשי יתריב את בנו בשבתו לבטח עמם.  ויתמרמר על זה מאד וישב מדרכו לעשות נקמות בעיר ויושביה.  אבל שני השבטים היהודים, בחמלתם על עירם, שתו גם הם ידם עם שכניהם ויאזרו חיל למלחמה.  ויצר אבו-כריב על יתריב ימים רבים ולא יכל לה.  אז הכרית את כל עצי התמרים אשר מסביב לעיר, למען הרעיב נפשות הנצורים.  והנה חלה אבי מחלת הקדחת, ויבקש מים חיים להשיב נפשו ולא מצא.  אז יצאו אליו שנים יהודים מחכמי יתריב, שם האחד קעב ושם השני אסעד[30]  ויביאו לו מים מן העיר הנצורה, וישת המלך ותחי רוחו.  אש דברו זני האנשים על לבו, לחמול על העיר מהשחיתה, ולא יבלע ליהודים היושבים בה בגלל מתי מספר מבני הערב אשר הרשיעו לעשות, והם ישאו את עונם.  ויורו לו דרכי ה', כדבר האמור על יד נביאו: "הנפש החטאת היא תמות" [31].  ויעתר להם המלך ויעש שלום להעיר, ונפשו דבקה בשני החכמים האלה ובתורה אשר הבינוהו מפרש ושום שכל, ולא הרפה מהם עד אשר נאותו לו להלות עליו בדרך שובו אל עיר ממלכתו, והם עזרו על ידו להביא את כל אנשי חילו בברית דתנו.  ויהי בהגיע השמועה להערבים יושבי ארצו, כי יהד המלך את אנשי חילו וכי גזרה יצאה מלפניו על כל בני עמם כי יקבלו את דת ישראל, ויחר אפם.  ויושבי עיר צנעא הבירה קשרו קשר, ובהגיעו אל עיר מלכותו סגרו  שעריה בעדו ולא נתנוהו לבוא עם חילו העיר.  ולמען השלום גמרו לאחרונה אמר, להביא הדבר עד האלהים וךהרקיב משפטם במקום אשר האמינו כי קדוש הוא לה'.  כי קרוב לעיר נמצאה מערת פלאים אשר היתה להם כמשפט האורים בכל דבר הקשה מהם, ומדי פרץ ריב ומדון ביניהם, ונגשו בעלי הדברים אל המערה, וממנה יצאה אש בוערה ותלהט את החטאים בנפשוטם מבלי נגוע בנפשות אחרים, ואז נודע מי הצדיק.  וכן עשו גם בפעם הזאת – כי הקריבו את כהניהם וכמריהם עובדי האלילים ויגישום אל המערה יחד עם שני החכמים היהודים, איש וקדשי דתו בידו.  והנה פרצה אש לא נפח מקרב המערה ותאכל את הכמרים עם אליליהם גם יחד.  ושני היהודים נשארו עם ספרי התורה על זרעותיהם בעצם תמם – ויהי לנס! [32]  אז נטה העם שכם אחד לעבוד את אלהי ישראל, וקעב ואסעד הרסו את היכל האליל אשר בצנעא הבירה, ויבנו בית תפלה לאלהי ישראל תחתיו, כמצות המלך עליהם.

"במות אבי אבו-כריב נשארו שלשה בנים אחריו : חסאן, עמרו ואנכי הצעיר בהם, ותהי המלוכה לחסאן, כי הוא הבכור.  והנה נמצאה עדת בוגדים אשר הסיתו בו את עמרו, אחינו השני, ויקם עליו ויהרגהו.  אבל אחרי כן נחם על מעשהו, ויעש משפט מות ביועציו הרעים, ובכל זאת לא הונח לו ונחם נסתר מעיניו, עד כי חלה ויאנש וירד בדמי ימיו אבל שאולה.  אז קם אחד הנשיאים הערבים, ושמו דו-חינתיר, ויקח לו את המלוכה, ויהי למושל עריץ ואכזרי, אשר השחית את דרכו ויעש כל תועבה, ותשחת מפניו כל הארץ.  כי היתה יראתו על פני כלם.  וביותר כלה רעתו בבני הנעורים ממשפחת המלוכה, כי צוד צדם אל היכלו ויתעמר בהם וישימם לקלון ולחרפה עד כי קצו בחייהם.  ובדעתי כי לא ינקה אותי אם אפול בידו, בהיותי בן המלך ויורש העצר, נחבאתי לברוח מפניו, ואתחפש ואבוא בין דלת עם הארץ ואהי לשכיר יום, ואעש כל עבודה קשה אצל בעלי השדות והכרמים אשר לעיר ממלכת אבי.  אבל לאחרונה נגלה סודי ונבעו מצפוני! נפלה עלינו עדת שודדים בידואים ויחפצו לגזול ממנו את בקרינו.  כל חברי נבהלו נסו מפניהם, רק אני נשארתי על מקומי, ואתפוש במלמד הבקר ואעופפנו מעל לראשי, וארוץ אליהם בזרוע נטויה, וארעים עליהם בקול גאוני עד כי חתו ויבהלו מפני וינוסו בשבעה דרכים.  ועדת חברי ספרו תהלתי בקהל רב ויחדו גזרו אמר כי לא יכירני מקומי ביניהם, כי נעלה אני עליהם בעז ידי ומעלות רוחי.  ותהלתם זאת היתה לי בראשונה למוקש – כי פתאם באו אלי שוטרי המלך ויבהילוני ללכת עמם אל היכלו.  ראיתי כי רבו המלאכים הרעים ולא בכח אגבר עליהם, ואקןם ואלך עמם.  כל העם נמוג וינד לי מאד, ואנכי הובאתי אל היכל אבי ונדחפתי חבוא לפני המושל בחדר המקרה, והוא יושב אז באגן מלא מי שושנים ורוחץ את בשרו.

"יקשתי וגם יכלתי לך! – התפאר עלי העריץ בגאות רשע – ואתה אמרת בלבבך : אחכם מכל בני גילי, ואתחמק מפני העבד-המלך עד עת מצוא, והנה נפלת בידי ככל בני גילך.  עתה ארע לך מהם!".

"בדברו כה הבטתי הצדה וארא חרב קטנה מתנוצצת בין בגדיו הצבורים על היציע אשר על יד האגן.  אז זכרתי את מעשה אהוד לעגלון מלך מואב, - ובראותי כי מעבדיו אין איש עמו, קפצתי אליו, ואתפוש את החרב בידי האחת ובשנית אחזתי בזקנו ואתקע את החרב בגרונו.  הנפגע התפלץ ויפרכס וישקע במי רחצהו אשר כרגע האדימו כתולע, כי נטש עליו דמו, ואנכי קפצתי בעד החלון וארוץ אל השוק המלא המון רבה, וארים את החרב המלאה דם ואניפה תנופה לעיני כל העם ואקרא אליהם בקולי לאמר:

"בחרב הזאת הנה המתי את מושלנו העריץ! ועתה אם טוב עשיתי, הבו לי ברכה, ואם לא – שפטוני איפוא ועשו בי כטוב בעיניכם!"

"אבל העם אשר זה מעט נעצב מאד על הרעה אשר מצאתני, שמח שמחה גדולה על המעשה אשר עשיתי, ויריע אלי בתודה.  ובהודע לכלם כי אני יוסוף בן אבו-כריב מלכם, השריד האחד למשפחת מושליו מלפנים, צהלו קולם ויקראו: "יחי המלך!" [33]

"ובכן לקחתי מאחרי הבקר ואובא בכבוד ותפארת אל היכל המלוכה.  ודו-חינתיר השלך מקרבו כנצר נתעב.

"והקול נשמע בכל הגוים כי הנה שב מלך יהודי למשול בארץ תימן, ויהי הדבר רע בעיני העמים בעלי האמונות האחרות.  שמעו הנוצרים ויחרקו שן, וליהודים יושבי הארצות האחרות היתה הבשורה הזאת לששון ולשמחת לב, ורבים מבני אמונתי, הנגשים והנענים בארצות הגוים, נהרו אלי ויבואו לבקש להם החסות בצלי.  ואנכי נתתי להם אחזות נחלה בארצי, ומהם בחרתי לי אנשים כבירי כח לבב, ואשימם בראשי חילי".

 

------

הנה ספרתי לך, פנינה חמדתי, את כל עתותי וקורותי – כלה יוסוף דבריו – ועתה הואילי נא ושימי אל לבבך : מה טוב ומה נעים יהיה בהתאחד שני צאצאים לבית דוד, בית המלוכה בישראל, בהקשרם בחבלי אהבה ובעבותות דת, לשבת על כסא מושלים ולהקים בישראל בית אחד לשם ולתהלה לכבוד ולתפארת!"

זכר קורותיו והעתים אשר עברו עליו הרך לבו, ורוחו הסוערה בראשית דבריו קמה לדממה באחריתם, ותהי לרוח חן ותחנונים, ודבריו היוצאים מעמק לבבו נגעו עד נפשי.  חשבתי אני בלבי :  מה יקר חסדו לכל עמנו, בעזרי על ידו לעשות טוב ולהצמיח צדקה ולהפרות ישע, והיתה מלכותנו לברכה בקרב הארץ ולאות ולמופת בישראל, נגדה נא לכל העמים!  התקוה הזאת לקחה לבבי ותשאני ממקומי ותפילני על צואריו.  ואחרי שמונת ימים הייתי לו לאשה.

עדי בשחק נאמן כי בהטילי גורלי בחיק דו-נואס לא בקשתי כבוד וגדולה לנפשי, אך טובת עמי היתה לנגד עיני, וישועת אחי היתה תקותי בו ותוחלתי מה'.

אחרי ימים אחדים בקש יוסוף בעלי וימצא גם לצורידה רעותי מנוח אשר ייטב לה – כי הלל אותה אל , וישם לאל תקותנו.

חרית בן עמרו אלמקסור, נשיא מדינת מעדיא, אשר בארץ מלכותנו, והוא איש טוב וישר, שומר מצוה ושש להשכיל להיטיב.  ויראנה הנשיא ותמצא חן בעיניו ויקי אותה לו לאשה כדת משה וישראל, כי גם הוא היה יהודי נאמן לאלהיו ולעמו בכל לבו ונפשו ואברך את ה' כעל כל טובו, - כי זכיתי לראות גם את צורידה מחמל נפשי מאשרת בבנות, כי היתה מנוחתה כבוד ונפשה בטוב תלין.

 

------

ארבעה ירחים הייתי מאשרה בנשים ומהללה בשערים.  למעני הניח יוסוף את חרבו מידו, השבית מלחמותיו על גבולות הארץ, ויהיו הימים קדש לי ולבני עמו וארצו.

אבל האל אשר עזב חסדו מעמנו, הסיר צלו גם מעלינו, וישם לאל תקותנו. 

פעם אחת לעת הצהרים, כשבת יוסוף בעלי על יצועי בחדר משכיתי, בערוב עלינו שיחתנו ושעשעינו, פרץ אחד משרי החיל אלינו החדרה לפתע פתאם וישתחו לקראת המלך, לאות כי דבר נחוץ לו אליו.  וימהר יוסוף אליו ויט אזנו לדבר אשר לחש לו, וכרגע חורו פניו והודו נהפך עליו למשחית, וירץ ויצא החוצה והשר אחריו.  ואנכי חרדתי וארגז תחתי, ובטרם הספקתי לשאול לדעת מה זאת נעלמו מנגד עיני.

עוד אני עומדת משתאה ומשתוממת, והנה קם שאון בעיר! על הככר אשר נגד היכלי רבה המהומה.  אנשי חיל, רגלים ופרשים, סוסים, עגלות, גמלים, כלי נשק וצרורות וחבילות נשאו כעל כנפי רוח, המו ויעברו בקול המולה גדולה על פני, ואת אישי בכל אלה לא ראיתי, הוחלתי עד בוש ורוחי  נבקה בקרבי ולא ידעתי נפשי.

כנטות צללי ערב בא יוסוף אל חדרי, והוא חגור כלי מלחמה.  קפצתי אליו ואפול על צואריו ואקרא: "הנה שבת אלי לאחרונה, בעלי היקר! ואנכי רבות נשאתי בימי חיי, ותלאותי ממך לא נסתרו : אבל מעודי לא עניתי כיום הזה, בראותי מבוכה לנגד עיני, בשמעי קול הקריה הומה, ואנכי עזובה וגלמודה כל היום מבלי דעת מה כל החרדה הזאת!".

"אין דבר, יקירתי, אין דבר!" – אץ בעלי לנחמני ופניו הפיקו עצבותו ודאגתו.

"בי, בעלי, אל נא תכסה ממני דבר! – התחננתי אליו – הלא רעיתך אני, חברתך ואשת בריתך, ולי המשפט לדרוש את חלקי בכל אשר יעלה בגורלך, אם טוב ואם רע!".

"לכן שמעי איפוא ודעי!" – ענה בקחתו מעל ראשו את כבעו הכבד ויצנח על המושב ויחליק בכף ידו את קמטי מצחו. 

ואנכי מהרתי ואשב על ידו ואט אזן לשמוע ולהקשיב.

"כעלותי על כסא מלכותי – הגה יוסף ברוחו הקשה – היתה ראשית פעולתי ללכת בדרך אבי ולהטות לבב העם היושב בארצי, לאחוז באמונת אלהי ולדבקה בדת קדשו.  רבים משרי המדינות סרו למשמעתי וימלאו אחרי בכל נפשם ומאדם.  אבל בתוכם נמצאו גם עקשי לב, אשר מאנו שמוע לי וימרו את פי בסתר ובגלוי.  עמם הלכתי גם אני בחמת קרי, וביותר הכבדתי יד על אלה שאחזו בתורת הנוצרים, אשר הגיעה אליהם דרך ביצנץ וכוש.  ובדעתי כי הנוצרים יושבי ממלכת ביצנץ מציקים מאד ליהודים היושבים בתוכם ומשפילים אותם עד שאול, גמרתי אמר לתת לאויבי עמי כפעלם ולהשיב נקם לאחיהם היושבים בארץ ממשלתי".

לדברים האלה הבטתי אליו במנוד ראש.

"ולמה זה לא יתכנו דרכי בעיניך? – אמר אלי – האין למלך יהודי המשפט לעשות לעבדיו הנוצרים כמעשי המלכים הנוצרים אשר הם עושים לעבדיהם היהודים?"

לא ולא, ידיד לבבי! – השיבותי על דבריו – למלך יהודי אין טוב כי אם לעשות צדקה וחסד להנצרים הנמצאים בארצו, והיה למופת למלכים הנוצרים, ולמדו ממנו להיטיב דרכם עם היהודים החוסים בצלם, ולא יוסיפו עוד לרדוף באף את עבדיהם הנאמנים עקב אשר לא כמחשבותם בעניני אמונה ודת מחשבותיהם המה!".

"אולי צדקת ממני – השיב בשום לב – אבל הנעשה אין להשיב עוד.  ועתה הסכיתי ושמעי :

"יום יום הרגיזוני השמועות שבאו אלי מארץ ממלכת ביצנץ על אדות הרעה הגדולה אשר מצאה שם את אחינו, ברשעת הגויים שכניהם, והן עוררוני לקחת נקם מצורריהם ולהודיעם את ידי.  ויהי כעבור סוחרים נוצרים דרך ארצי לערוב מערבם כדרכם, ואצו לתפשם ולהמיתם.  השמועה הזאת עשתה לה כנפים, ותפל אימתי על הסוחרים הביצנטים והכושים, ויחדלו לעבור עוד דרך ארצי אל הודו משלוח ידם.  ויהי הדבר רע בעיני רבים משרי עמי.  ואף מלך כוש חרה בי עד להשחית – כי שתים רעות עשיתי לו: כי הרעותי לעשות להנוצרים בני אמונתו, גם השבתי סחר ארצו.  אך נבצרה ממנו מזמה לתת נקמתו בי – כי אמנם רב חילי וחזק אני ממנו.

"ותורת הנוצרים הגיעה לעיר נגראן אשר בגבול ממשלתי, וכעס כנשיאו, חרית אבן-כלב, דבקו בה למרת רוחי.  על הנשיא הזה חרה אפי ואתעתד ליום נקם.  והנה הגד לי כי קמו אנשי נגראן על שני יהודים . אשר נפלו בידם וימיתום [34]  .  אז נצתה כאש חמתי, ואאסוף את חילי, ואעל על העיר הנדחת ואשים עליה מצור.  ויהי כי חזק הרעב בעיר, ויצא אלי הנשיא ושלש מאות וארבעים איש מנכבדי קרת באו עמו להתרפס לפני ולהעיר עליהם רחמי, אבל אנכי הסתרתי פני מהם ואצו על אנשי ויסבו את כל וישחטום [35]  .  ועל יושבי העיר הכבדתי אכפי לקבל על דתי ואמונתי.  אז קנאו בישופי הנוצרים קנאה גדולה, ויפצרו ביוסטינוס ויוסטיננוס, קיסרי ביצנץ, לנקום ממני נקמת הנוצרים חללי העיר נגראן [36] .  אבל הם לא ערבו את לבם לאסור עלי מלחמה מארץ מרחקים, כיב הדרך מהם, וייראו פן יספה חילם בחול המדבר בטרם יגיע אל ארצי.  על כן באו בדברים עם אלישבעה מלך כוש, ויכרתו עמו ברית, כי ישלחו אליו בדרך מצרים אניות וכסף ונשק ואנשי חיל לעזר לו, והוא יעלה עלי למלחמה דרך ים סוף.  ועתה הנה הגיעה אלי השמועה, כי עלה עם חיל גדול על חוף גלפיקה, והנהו הולך וקרב אל גבולי. – אך אל נא ידמה בנפשו כי בוא יבוא עלי כשאת פתאם!  הנה צירים יצאו ממני אל כל קצות ארצי, לקרוא אלי את גבורי לאפי, עליזי גבורתי, ולהקל על הגבול במקום זה יעדתי להם, וביום מחר כעלות השחר יצא אצא לעמוד בראש המחנה.  לקבל פני הארחים בזרוע נטויה ולדבר עמם בשער בפי חרבי!"

ככלותו לדבר נאנחתי מרה.  מדבריו הכרתי כי מלחמה כבדה ערוכה לו מאויב עז וכביר, אשר לא על נקלה יכריעהו או יגרשהו מפניו.  אמנם ידעתי כי מידו היתה זאת לו, כי הרבה לחטוא בקנאתו ועברתו וחמת נקמתו, אבל עתה לא יוכל עוד שבת מריב, כי מלחמת מגן היא לו, ועליו לעמוד על נפשו ולהציל כבודו וחיתו מיד צר.  על כן החשיתי ממנו ואבקש רק להרגיע לבבו.  ואפן ואומר אליו:

"לכה אישי, ושכב על מטתך ותן מנוחה לנפשך בשעות מספר אלה!"

הוא עשה כדברי, ויתפשט ויעל על ערש יצועו.  אבל השנה נדדה מעיני שנינו, הוא נאנח כל הלילה, בהתהפכו מצד אל צד ושנה בעיניו לא ראה.  ואני המסתי ערשי בדמעתי, בבכותי דומם מבלי השמיע קול יללתי, פן אשית על יגון בעלי נוספות.  ובטרם יעלה השמש נשמע קול חצוצרה ותף לפני חלוננו, ודו נואס קפץ מעל משכבו, ויקרב אלי ויניעני ויעירני באהבה רבה ויאמר לי: "קומי, פנינה חמודתי, כי הנה הגיע שעת הפרידה!".

ואנכי לא ישנתי, אך התחפשתי כמו התעוררתי זה עתה משנתי.  ואקום בחפזה ואלבש את בגדי ואכין לבעלי שקוי בקר. כשתותו ממנו מעט, לבש את חליצותו וישם עליו נשקו, ויאחז בידי וישקני ויאמר לי בקול הומה מעקת לבב  :

"היי שלום, יקירתי, ועוד אשוב אחזך פה או – שם!"

הוא התאמץ להאיר פניו ולשחק אלי בפיהו  : אבל הטבע חזק ממנו, ודמעותיו שטפו כנחל על לחיו ועל זקנו.

"לך לשלום ושובה אלי בשלום! – קראתי בבכי תמרורים – אבל אחת אשאל מעמך, בעלי היקר, אותה אבקש: בטרם תשא פעמיך לצאת לדרכך, השבעה לי בה', כי בשובך בשלום תשים פקודתך שלום, ולא תוסיף עוד להעיר קנאה ולעשות נפשות לאלהינו על כרחן – כי לא זה דרך עמנו ולא באלה יחפוץ ה' אלהינו! זכר לך, כמה פגעה נעמי אשת אלימלך ברות כלתה, לשוב מאחריה ומאחרי עמה ואלהיה [37] . גם חכמינו צוו לנו על ככה: לדבר על לב הנכרי הבא להתגיר, לספר לו צרות עמנו, להגיד לו "שישראל בזמן הזה דווים, דחופים, סחופים ומטרפים וסובלים יסורים הרבה".  גם להודיע לו ענשן של מצות, וכי ,העולם הבא אינו עשוי אלא לצדיקים" – וכל זה רק להשיבהו מדרכו ולנסותו אם באמת ובלב תמים הוא חפץ לבוא בבריתנו [38] . והצדק עמם – כי האמונה באנס היא כעץ יבש אשר לא ישא כל פרי".

"מה נחנת, פנינה יקירתי, בדברך אלי כזאת!" – קרא יוסוף בנפלו על צוארי.  וגם אני חבקתי את אלוף נעורי ואלחצהו אל לבי הסוער, כמו נבא לי, כי לא אוסיף עןד לראותו. –

לקול הדופק על הדלת התעורר יוסוף ויתר מעליו חרצבות זרעותי ויברכני בפעם האחרונה, בהסבו פניו ממני, וימהר ויצא החוצה.

ככלותי לבכות הבלגתי על יגוני, ואתחפש לבל יכירני איש, ואצא את הבית ואלך אל השוק, ששם יעבור יוסוף עם חילו, ואבחר לי מקום אשר אוכל לראותו והוא לא יראני.

כעבור שעה אחת החלו המבאות לעבור  ומלכם בראשם.  והוא כגבור הודו, כמראה אשר ראיתיו בפעם הראשונה.  אבל לבי ידע מרת נפשו – ואבך דומם, ואביט אליו עד עברו.  עוד הפעם ברכתיו במעל ידי – מבלי הראות לו, ואז פניתי ואלך סרה וזעפה לשוב אל ביתי ולבכות על מר נפשי.

 

-----

על יד גלפיקה לא רחוק מחוף ים סוף נפגש חילנו עם חיל האויב.  המלחמה החלה, צבאותינו עשו גבורות בחרף נפשם, ורבים חללים הפילו, אבל עצומים היו גם הרוגיהם, ולאחרונה כשל כחם ויסגו לאחור, כי חזק האויב מהם בחילו הרב והעצום.  וכראות יוסוף כי הפך חילו ערף

 ויבחר למות מות גבורים מלנוס בחרפה, ויריץ את סוסו על ראש סלע ויתנפל עמו אל מעמקי הים, ויהי התהום לו קבר עולם [39] .  והכושים המנצחים כבשו את הארץ ויעשו הרג רב ביהודים היושבים בה, וגם אצ צנעא הבירה לקחו ביד חזקה, ויבזו את היכלי, וכל אוצרותי היו להם לשלל[40] .

ואנכי הקדמתי להמלט על נפשי בבוא אלי הפליט, חרית בן עמדו, קרובנו הנשיא, ויקחני בבהלה עמו ויספחני אל הארחה ההולכת צפונה, ארצה חיבר, להמלט מפני האויב העולה ביד רמה על ארצנו, ליסר יושביה באכזריות חמה ולהשמיד את היהודים ממנה.

ארבעה ירחים אחרי מות בעלי האהוב נחמני ה' בך, בני יקירי, ואקראך בשם יוסוף, על שם אביך המת.  אכן לא טוב לילד להולד יתום, להתגדל מבלי דעת אהבת אב.  אבל תהי נא זאת נחמתך, כי לו ילדת על ברכי אביך המלך ועליך צץ נזרו, אזי היה רע ומר לך אז מעתה, בשבעך עמל כיום הזה, בהדרשך לעבוד בזעת אפך להשתכר אל פת לחם.  על כן נאמר טוב לגבר כי ישא על בנעוריו [41]  וטוב לאדם לבלי ראות בטובה, מהיות חסר אותה אחרי אשר הסכין אליה!

------------

הנני  יושבת עתה במבצר קמוס אשר במדינת חיבר במקום מושב בני רכב מאז ומקדם.  במקום הזה בחר חרית בן עמדו לשבת עם צורידה רעיתו ורעותי, ואנכי יושבת עמם ועוזרת על ידם, ויחדו נעבוד עבודתנו ונחיה מעמל כפינו : יחדו נזכור את הימים הטובים אשר ראו עינינו ויחדו נשלם נחומים לנו באהבתנו  אמן וידידותנו עולם.

תמו דברי.  והנני משאירה לך את המגלה הזאת יחד עם זכרונות קדשנו, השמורים שהיו לי מלפנים – והיו כלם לך לזכרון מאת אמך אוהבתך ומרחמתך,

                                                      פנינה

-------

 

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 

 



[1] פסיקתא רבתי כ"א ט"ו.

[2] קנ"ט – ק"פ.

[3] כתובות ס"א.

[4] זבחים י"ט.

[5] ירמיה ב' ג'.

[6] קפ"א.

[7] ר"א-ר"ך.

[8] בראשית רבה ט'.

[9] רכ"א- רמ"ד.

[10] רל"א.

[11] ח"א "זר הדפנים,.

[12] 406, Gratz IV.

[13] אגרת רש"ג.

[14]  תבשיל הדוחן, המאכל הרגיל אצל הערבים

[15]  Samum  רוח מלא אבק סיד, אשר כל השואף אותו אל אפיו מות ימות.  בנשוב הרוח הזה ימהר כל חי לפול על פניו, ואז לא יגיע הרוח אליו, כי הוא עובר מלמעלה כאמתים על פני האדמה.

[16]  תהלים צ"א י"א

[17]  תענית ה' : (השיר הזה והבאים אחריו מעשי ידי מר ש. ל. גארדאן).

[18] משקה הבקר להערבים

[19] האלהים אצל הערבים

[20] Mekka – העיר הקדושה להערבים

[21] Perceval, essai sur l’histoire des Arabes I, 164-175

[22]  ידיד האלהים – שם הכבוד הנתון בפי הערבים לאברהם אבינו.

[23]  מקדש הישמעאלים.

[24]  הערבים מאמינים, כי על כן מלאה אדמת מיכה נרעה טוב ועצי תמרים וחסרה תבואת לחם – כי ברך אברהם רק את המינים אשר הושיטה לו אשת ישמעאל השנית.

[25]  אלקוראן II. י"ט, ך'.

[26]  מדרש.

[27]  Ludolf,  Histor. Aet. 2, 3:  isr. Gesch. III, 91

[28]  Himjara.

[29]  ד"א ר"ס.

[30]      de Sacy ע"פ Tabari

[31]  יחזקאל י"ז ד'

[32]  Tabary שם.

[33]  Abulfarag Isfahani, Kitab al-Aghani IV, 298 .

[34]  I, 129 .Perzeval. Hist.  .d. Arab.

[35]  רפ"ד.

[36]  Assemani, bibl. Orient. I. 364

[37]  רות א' ה'-י"ח.

[38]  יבמות מ"ז.

[39]  ר"ץ.

[40]  Assemani bibl. Orient. I, 381; Perceval, 132 .

[41]  איכ ג' כ"ז.