_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הַתַּכְרִיך

אברהם שלום פרידברג

לתוכן הענינים

 

(העתקה בשנוים ותוספות)

(בשנת ארבעת אלפים וחמש מאות לבריאת עולם)

 

אני אברהם בן הונא בן עזרא בן צינה כותב בעיר

  קורדובה אשר בספרד את המגלה הזאת, והיתה לך,

יעקב בני, לזכרון עולם לדורותינו.

 

תורה חדשה יצאה מנאות מדבר ותאחז בכל סביבותיה.  כמעט עברו שנים אחדות וכבר התנוסס דגל המחמדים על כל ארץ ערב, והמאמינים, "בני המדבר", נשאוהו למרחוק, ובקראם בפיהם:  "לאַ אַלה אִיל אַלה, מַחֲמַד רסוּל אַלה!", החרידו את פרס וביצנץ, שתי הממלכות הגדולות אשר נמוטו מוסדיהן מריבות מדינה ומפלגות דת.  אכן גם מקרב המחמדים נעדר השלום מראשית דרכם, ומושליהם הראשונים לא האריכו ימים, כי רֻבם נפלו איש בחרב אחיו.  אבל סכסוכיהם פנימה לא עצרו בעדם מנטות ידם על כל העמים והארצות חוצה, וכאסוף בצים עזובות אספום אליהם.  "האסלם או המס!" – קראו אל העמים הנכבשים מפניהם, לאמר:  לבוא בצל דתם ולהיות חפשים כמהם או להיות להם למס עובד.  ובעוד אשר רוב העמים בחרו בחפש ויקבלו עליהם את דתם, בחרו בני עמנו לשאת את המס אשר ישימו עליהם המנצחים החדשים ולהשאר נאמנים לדת אבותם.  אף שמחו לקראת המנצחים האלה, כי היו טובים להם ממלכי פרס וביצנץ, אשר רדפום באף וירעצום וירוצצום באכזריות חמה – ועל כן קצו מפניהם ויהיו זרוע לבני ישמעאל, אשר נחשבו בעיניהם כגואלים שלוחים ממרום להצילם מיד מבקשי רעתם.

 

*

בממלכת ביצנץ, היא רומה המזרחית[1]), השתמרו חקי תיאודוסיוס[2]) בכל תקף, להצר ולהציק לישראל ולהשפילם עד העפר.  מלבד אשר הָרחקו מכל משמרת פקודה בממשלה, גם נפסלו לעדות נגד בני העמים, נרדפו גם בעניני דתם, למען הרחיקם ממנה.  להם נאסר לבנות בתי כנסיות לתפלה, לבאר את כתבי הקדש על פי המדרש והאגדה – פן יתחזקו על ידם בדת קדשם;  וגם לחֹג את חג הפסח במועדו, בשנה שהוא חל לפני חג פסחם של הנוצרים[3]) – להשכיח מלב כלם, כי החג הזה יסודתו בדת ישראל.  ירושלים עיר הקדש נהפכה לבישופיא נוצרית, ומאז והלאה נאסר על היהודים לבוא שעריה – לבל יטמאוה בנשמת אפם, כי "זעומי אלהים" המה.  העיר טבריה היתה למקום תורה וישיבה מימי ר' יוחנן והלאה[4]) – וגם היא נהפכה לבישופיא ואחינו נדחו ממנה.  יושבי אנטוכיה היו צוררי ישראל מאז ומקדם[5]), ותמיד בקשו להם עת מצוא לשלוח יד בעם חרמם.  פעם אחת התחלקו לדעותיהם במשחקם הלאֻמי – והשחוק ההוא היה ליהודים לבכי ומספד!  כי בריבם איש את רעהו נפלו פתאם על היהודים ויהרגו מהם רב וישליכו את חלליהם אל בית הכנסת ויציתו בו אש וישרפוהו.  ובהגיע הדבר אל הקיסר צינו[6]), שנן לשונו לאמר:  "אבל אשמים הם האנטוכיים, בשרפם את היהודים המתים ולא את החיים!"[7]).  דבר כזה הנשמע מפי מושל הארץ היה די להסית את ההמון השובב לכלות רעתו בבני עמנו – וישובו ויעשו כן ליהודים יושבי דפנה, הקרובה לאנטוכיה, ויפלו על בית הכנסת ויחללוהו ויהרסוהו, ואת המתפללים בו המיתו באכזריות רשע[8]).  ויהי בימי פוֹקַס העריץ[9]), ויכשל ליהודי אנטוכיא כח הסבל, ויתקשרו יחדו ויפלו על צורריהם וישיבו להם כגמול ידיהם.  ורק ברב חיל הצליחו שרי צבאו לבצור רוח היהודים המתקוממים, ואז שבו הפכו ידם בהם להכחידם מן הארץ[10]).

גם בארצות ממלכת פרס לא מצאו בני עמנו מנוח להם.  כי כקנאת הכהנים הנוצרים בממלכת ביצנץ, כן גדלה קנאת הכמרים  המהגים בממלכת פרס, והם הסיתו את מלכיהם לגזול משפטם ולרדפם ולהשיבם עד דכא.  כמעט שהונח להם במות המלך האכזר פירוז שבור[11]), והנה קם מלך חדש אשר הֵרע להם ממנו, הוא המלך קוֹבד, אשר נפתה אחרי מהגי קנאי ושמו מַצדק, שאמר לתקן עולם בבטול חקי הרכוש, כי יהיה "הכל הפקר לכל", ואף בעניני האישוּת.  ובני עמנו, אשר התֹּם והצניעות וקדושת חיי המשפחה הם חייהם וארך ימיהם, מאנו לקבל עליהם את הגזרה הזאת.  ויחר אף קובד ויצו לתפוש את מר יצחק ראש הישיבה ולהמיתהו.  אז קם ראש הגולה, מר זוטרא השני, ויעש לו חיל ויך את צבא המלך אחור ויגרש את מצדק עם כל אנשי מעשהו ממושבות בני עמו בבבל.  ויהי למושל חפשי בעמו ומושב יקָרו בעיר מחוזא הקרובה לקטיספון הבירה.  הדבר היה בשנה השלישית לנשיאותו, והוא בן שבע עשרה שנה בעת ההיא[12]).

שבע שנים ארכו ימי ממשלתו.  לאחרונה הֻכה חילו לפני חיל פרס הרב והעצום ממנו, והוא ומר חנינא, אביו הזקן, נפלו בשבי, והמלך קובד עשה בהם משפט מות, וגופותיהם הוקעו על גשר מחוזא, לאות לאנשי מרי, וכל יושבי העיר וסביבותיה שֻדדו והובלו בגולה ארצה פרס, וכל הישיבות שהיו בבבל ללמודי התורה עברו ובטלו מן העולם.

בימי המלך כוֹזרו נוֹשירוַן הונח ליהודים יושבי בבל כמעט, גם הישיבות שבו לקדמותם, אבל המסים כבדו מנשוא;  מהם לא נקו בלתי אם ילדים ואנשי שיבה.  לעמת זה הורע להם מאד בימי הורמיז בנו[13]), אשר היה כנירון לעמו וכאדרינוס לישראל יושב ארצו.  אז קשר עליו שר צבאו, בַּהרם גובין, ויורידהו מכסאו ויתנהו בבור השבי ושם הומת מות נבל.  ויהודי פרס ובבל שמחו לקראת בַּהרם, וישחדו מכחם בעדו, ויתמכוהו בכסף ובאנשי חיל לכונן לו כסא ממלכה.  עוד עיניהם נשואות אליו, בתקותם להבָּנות ממנו, והנה שלח קיסר ביצנץ חיל גדול לעזרת כוזרו פירוז, בן המלך המומת.  והפרסים אשר נשארו באמנה את בית המלוכה, גם המה נתנו יד, ויחדו נלחמו על בהרם, ויכו את חילו עד חרמה, ובהרם נס ונמלט אל ארץ אחרת ותהי לו נפשו לשלל. – בשבת כוזרו פירוז על כסא אבותיו, נפקד עון היהודים עליהם ואידם גדל מנשוא.  ביותר כלתה הרעה לצאצאי בית דוד, שהם תקות ישראל ומבטחו לעת קץ – כי נכתם עון ראש הגולה, מר חנינאי בן מר כפנאי, אשר משך ידו את בהרם ויטה לב בני עמו אחריו.  גם זכרו להם עון אבותם, ראשי הגולה מר הונא מארי ומר זוטרא, אשר שניהם נשפטו בעון מרד, האחד בימי פירוז שבור[14]) והשני בימי קובד.  ותנתן דת מאת המלך, לבער אחרי המשפחה הזאת עד תֻּמה.  אז הוכן לבנים מטבח בעון אבותם, וכל אשר מבית דוד מוצאו נתפש להרג.  בראשם נפל ראש הגולה מר חנינאי, ובדמי ימיו הורד שאולה.  גם נשים וילדים לא מצאו רחמים, וכלם יחד נכחדו מן הארץ.  והנה נפל דבר בארמון המלוכה, אשר שנה פני הכל ויהי לישועה לפליטת בית דוד ולטובה גדולה לכל בני ישראל יושבי הארץ ההיא!

*

המלך כוזרו פירוז חלם חלום[15]), והנה הוא עומד בגנת ביתן, ובו כל עץ נחמד וטוב.  ובדעתו כי הגן הזה לא לו הוא, חרה אפו בו, ויקח גרזן בידו ויך את כל עציו ומטעיו עד בלתי השאיר להם שרש וענף.  ויהי כאשר בצע מעשהו בכל הגן וירא והנה עוד נצר אחד פורה משרש עץ גדול אשר נכרת מידו, וירם את הגרזן גם עליו.  והנה נצב עליו איש זקן, הדוּר ונכבד מאד במראהו, ויחטוף את הגרזן מידו וישליכהו אל מצחו ויפצעהו פצע אָנוש, וירד דמו על פניו ועל זקנו.  ויירא המלך מאד ויפול לרגלי הזקן ויתחנן לו לחוס על חיי עלומיו.  "ומדוע לא חמלת אתה על הגן הזה אשר נטעו ידי, ותַּשחת את כל עציו, ותקטן עוד זאת בעיניך ותרם ידך גם על הנצר האחרון להכריתו?" – כן קרא אליו הזקן בחמתו, ולא הסיר מעליו ידו עד כי נשבע לו המלך,  לשים עינו על הנצר ההוא, לפקדהו לטובה עד אשר יגדל והיה לעץ רענן.

ויהי כאשר הקיץ המלך משנתו, וימצא נטפי דם על משכבו, ויזכור את חלומו ותפעם אוחו ויקרא לכל חכמיו המהגים ויספר להם את חלומו ואין פותר אותו לו.  ותהי העצה היעוצה לבקש לו אחד מחכמי ישראל היודע רזים ותעלֻמה יוציא אור.  וימָצא לו מר חנן מאישקא, ראש הישיבה בפומבדיתא, והוא עצור אז בבית הכלא עם בתו הצעירה, אלמנת מר חנינאי, אשר נשארה הרה ומטעם המלך נעצרה עד אשר ימֶלאו ימי הריונה, ואז יומת הילד אשר יולד לה, ולא יהיה עוד שריד לבית דוד בישראל יושב בבל.  ומר חנן פתר להמלך את חלומו, כי הזקן אשר ראה הוא דוד בן ישי, אבי משפחת המלוכה בישראל, והנצר האחרון אשר כונן להשחית הוא צמח צדיק, השארית הנמצאה לבית דוד, אשר עודנו בבטן אמו, היא בתו, האלמנה האמללה.  אז ידע המלך את החלום ואת שברו, ויצו להוציא את האשה לחפשי, ולתת לה ולאביה מקום בארמונו, וכל מחסורם יהיה עליו.  וכמלאת ימי הריונה ילדה האלמנה בן[16]), ויקרא שמו בוסתנאי, על שם הגן[17])ׂ אשר נראה למלך בחלומו.  ומאז והלאה הטיב המלך דרכו ולא יסף עוד להָצר ליהודים היושבים בארצו.

והנער בוסתנאי הלך וגדל וטוב, ויעש לו שם ביפיו ובתורתו ובחכמתו, ויהי עיני כל ישראל אליו, וישימו תקותם בו, אף אמנם לא נכזבה תוחלתם, כי על ידו שבה אליהם הנשיאוּת, ועוד גדל כבודה מבראשונה.  מטעם המלך היה בוסתנאי לראש גולה בעודו בילדותו – כי פעם אחת זכר המלך אותו ויתאו לראותו, והוא אז נער בן חמש עשרה שנה.  ויעמוד הנער לפני המלך מן הצהרים ועד הערב, "ולא הניע ראשו ולא הסיע רגלו".  והנה עף זבוב ויעמוד על מצחו וישכהו ברקתו עד שפך דם, והוא לא הרים יד להבריחו מעליו.  ענוָתו זו הרבתהו בעיני כוזרו פירוז, וימשכהו חסד וישימהו לראש גולה ויתן לו מתנות כיד המלך. וימלא את ידו למנות לו דינים ומורים וראשי ישיבות, לדין ולהורות את העם כבשנים קדמוניות.  ולזכר הזבוב אשר בגללו גדל חנו בעיני המלך, קבע לו תמונת זבוב בחתם תכניתו, והחתם הזה נשאר במשפחתו לדורותיו אחריו.

השמועה הזאת עשתה לה כנפים ותגיע עד סוריה וארץ הקדש, כי נתן ה' ניר לבית דוד ותקות ישראל לא נכרתה, כי עוד ירחם ה' את עמו וירם קרן משיחו.  ויהי שם כוזרו פירוז לברכה בפי כל בני עמנו, הנגשים והנענים בלחץ הממלכה הביצנטית.  ויהי כאשר קרא כוזרו פירוז עליה מלחמה, ויעל עם חילו על סוריה ועל ארץ הקדש, ששו כל אחינו לקראתו, ותקותם זו שעשעתם, כי כגבור יד מלך פרס תקום להם ישועה ותבוא הגאולה אשר אליה הם נושאים נפשם.  ויֵאספו להמוניהם ויעמדו בחיל הפרסים, וכאשר גברה ידם שבו ויקחו נקמתם מאת אויביהם, וביותר כלו חמתם בנוצרים אשר בירושלים עיר הקדש[18]), ובשאפם נקם עברו גבול ויֵהפכו גם המה לאכזרים, ויעשו נוראות לא הסכין להם העם היהודי מטבעו.

ארבע עשרה שנה היתה רוחם נאמנה עם מלך פרס, וישבו במנוחה ולא ידעו רע.  אבל לשוא קוו לשוב לקדמותם!  ארץ קדשם לא הושבה להם, גם הושמו עליהם מסים למֹרת רוחם.  ויהי העם מתאוננים רע איש באזני אחיהו, ויקצוף עליהם הנציב הפרסי ויתפוש הרבה מהם וישלחם אסורים בכבלים ארצה פרס, ויהי קצף היהודים הולך וגדול.  הדבר נודע להקיסר הירַקליוס[19]), ויערים עצה למשוך אותם אחריו, ויכרות עמם ברית למען הרחיקם מעל פרס.  גם הטה אליו לב סירועס בן כוזרו, אשר התקומם על אביו ויורידהו מכסאו ויצו עליו אנשים וימיתוהו.  וחיל פרס עזב את ארץ הקדש, וכל המדינות הנכבשות שבו אל ממלכת ביצנץ כבתחלה[20]) וכראות הירקליוס כי היתה הרוָחה, ויפר את בריתו אשר כרת עם היהודים, ועל פי הכהנים אשר הבטיחוהו לאמונה כי לא יחשב הדבר לעון לו, וגם יקבעו צום לכפר על נפשו אם כה תגדל יראת חטאו,  מסר את יהודי ארץ הקדש ביד מבקשי נפשם, אשר נפלו עליהם וישמידום.  לא נשארו בלתי אם השרידים אשר שרדו אל ההרים ויתחבאו שם, או אשר הצליחו להמלט ארצה מצרים[21]).

שנאת הירַקליוס לעמנו עברה כל גבול מאז נבאו לו החוזים בכוכבים, כי עתידה ממלכת ביצנץ לנפול בידי עם נמול[22]).  ובחשבו כי הוא עַם היהודים, צוה להשמידם ולאבד כל זכר להם – והוא לא ידע כי הוא עם הערביים, בני ישמעאל, אשר עוד בימיו נכבשה לפניהם כל ארץ סוריא וארץ הקדש[23]), ואחר כן גם העיר ירושלים[24]).  אכן גם היהודים היו להם לעזרה, בהתאמצם להסיר מעליהם עֹל הירקליוס הבוגד והאכזר.  כן נמסרה בידם העיר קסריה, אשר מספר יושביה הגיע עד שבע מאות אלף, בהמצא להם איש יהודי, אשר הוליך אותם דרך תהלוכה נסתרה; בה הגיעו על נקלה אל תוך העיר הנצורה ויכבשוה באפס יד[25]).

עד מהרה בא הקץ גם על ממלכת פרס, אשר מאז מת כוזרו פירוז מלכה, הלכה מדחי אל דחי.  במשך ארבע עשרה שנה[26]) היו בה שמונה מלכים ובתוכם גם שתים נשים מבנות כוזרו מושלות בארץ, וכלם לא הצליחו להשיב אליה כבודה וחזקתה מלפנים.  אז עלו עליה המחמדים כשֹאה.  והמלך האחרון, איזדגר השלישי, נפל חלל, ונשיו ואחיותיו נפלו בשבי, וכל הארץ היתה להמחמדים לנחלה.

*

כאשר מת מחמדִ[27]) לא הניח אחריו בן יורש עצר, וחותנו אבו-בכר[28]) עמד בראש עמו ויקרא בשם "חליפי"[29]),  וימלוך רק שנתים ימים וימת במדינה[30]), וימלוך תחתיו עמר, שגם הוא היה חותן מחמד[31]).  עשר שנים ארכו ימי ממשלתו, ובמשך העת ההיא נכבשו לפניו כל ארצות הקדם, גם ארץ מצרים נפלה בידו[32]).  האיש הזה אשר בקנאתו נטה קו על אֹצר הספרים הגדול אשר באלכסנדריה לבערו מקרב הארץ[33]) – החליף הקנאי הזה לא יכל הטות חסד ליהודים ולנוצרים, אשר לשניהם יחד הראה מחמד שנאתו כאשר גברה ידו.  ותהי ראשית מעשהו לגרש את היהודים ממדינת חַיבר ואת הנוצרים מעיר נגראן אשר בארץ תימן, באמרו כי ארץ ערב נעלה בקדושתה, בהיות בה הנביא קדוש אַלה ובצאת ממנה תורת האִסלם לאור עולם, ולא תוכל אדמת קדש זו היות מעון לטמאי אדם, הכופרים במחמד ותורתו.  ולשרי הצבא אשר יצאו מלפניו לכבוש את הארצות נתן צו, לתת חוקים מגבילים לשני "עמי הכתב"[34]): לבל יבנו בתי תפלה חדשים ולבל יתקנו את הישנים, ובהתפללם בהם אל יעיזו בנפשם להשמיע במרום קולם.  בעבוֹר איש מהם אל דת האסלם אל ישימו לו כל מעצור, ואת המחמדים יכבדו בכל מקום אשר יפגשום.  גם לא תהיה להם כל משמרת פקודה בממשלת הארץ, ולא ירכבו על סוסים, ולא ילבשו כבגדי המחמדים, רק תהי להם תלבֹשת מיֻחדה, למען יֻכרו במראיהם, כי לא במאמינים חלקם.  מלבד כל אלה יושם עליהם מס הגוף[35]) והחרג[36]).  את העיר ירושלים לכד עמר בעצמו, ובידיו הניח על הר הבית את אבן הפנה למוסדות בית מסגד, אשר נבנה במקום שהיה בית קדשנו ותפארתנו.  בהכנע ירושלים לפניו יצא הבישוף סופרוניוס לקראתו ויושט לו את מפתחות העיר, ובגלל זאת נעתר לו עמר, לקַים את החק אשר נתנו מלכי הנוצרים, ולאסור על היהודים לשבת בעיר הקדש.

אולם רוב הגזרות האלה לא יצאו לפעלן בימי עמר ואחרי מותו בטלו כָלה.  המחמדים הבדילו את בני עמנו רק בדבר האמונה, אבל בעניני המדינה הכירום לטובה.  על כן שמחו היהודים לקראתם בכל מקום בואם – כי היו טובים להם מאויביהם אשר משלו בהם לפניהם.  וביותר הטיבו המחמדים לעשות עם יהודי בבל, כי הם היו רוב תושבי הארץ ועל ידם נקל להמחמדים לכבשה לפניהם.  להם הגדיל עמר חסדו חרף קנאתו הגדולה, ויכר את בוסתנאי לראש גולה, ויתן לו את טבעתו לאות כבוד ושלטון.  ובהודע לו כי הוא בן חמש ושלשים שנה ועודנו פנוי לנפשו, לקח את דארה, אחת מבנות מלך פרס השבויות עמו, ויתננה לו לאשה[i][37]).

ועמר הרחיב ממשלתו מהודו ועד קצה אפריקה, ותהי העיר מדינה בימיו חולשת על גוים כעיר רומה מלפנים.  הוא הנהיג ספירה חדשה לימות עולם, מיום ההגירה[38]) והלאה.  עוד ידו נטויה לכבוש ארצות ולהכניע גוים לא מעט, והנה נפל בחרב מיד נעלמה, ויבחר תחתיו עותמן, חתן מחמד, למושל ארץ.  אבל גם ימיו לא נמשכו – כי התקשרו עליו ראשי השבטים מבני עמו, ובתוכם גם עלי בן אבו טלב, חתן מחמד השני, ויפלו עליו בחרבות שלופות וימיתוהו[39]).  אז עלה עלי לכסא מושלים – וגם הוא נפל בחרב בוגדים אשר מעמו יצאו.  ותהי המלוכה למוֹאַביא, נציב סוריה, אשר משפחתו לבית אומיה היתה המיחשה במיכה.  הוא יסד את הממלכה להיות לנחלת עולם לצאצאיו אחריו, ובהיותו אוהב חכמה ומדע ותענוגים, העתיק את כסא המלוכה מעיר מדינה, החנפה והמתקדשת, לעיר דמשק, ההומיה והעליזה, להיות עיר ממלכת החליפים מן הוא והלאה.

אז היתה הרוחה לבני עמנו, במצאם בצל החליף את המנוחה אשר נעדרה מהם זה כמה, בגבור יד המחמדים על הארצות אשר בהן נאנחו תחת על סבלם כנוח עליהם שבט אויביהם ומנדיהם.  הנוצרי שמע חרפתו מפי המחמדים הקנאים, בקראם אחריו "נַצרון גיַאוּר!"[40]), וידע את נפש היהודי אשר שמו מנואץ בפי אחיו הקנאים, הקוראים אחריו "העפ!"[41]).  אף אמנם הוטב לנו מימי מואביא והלאה – כי הכירונו החליפים לטובה, ויקרבו חכמינו אליהם, ויהיו להם ליועצים ושרים ממונים על אֹצר הממלכה.  ישיבות סורא ופומבדיתא גדלו מבראשונה, וראשיהן ומנהליהן היו לגאונים, אשר לאורם הלכו כל בני הגולה בארצותם למושבותם, ועל כלם היה כבוד ראש הגולה חופף, אשר נחשב לנשיא אלהים, ובו התהללו ובו התברכו כל אחינו הקרובים והרחוקים.

וממלכת המחמדים הלכה וגדלה לארכה ולרחבה, ותהיינה מֻטות כנפיה מלא רחב ארצות אזיא ואפריקה וחלק גדול מארץ אירופה.  ובימי אל-וַליד, נכד מואביא, הגיעה עד הים אשר בקצה אפריקה וכמעט נגעה בגבול ספרד אשר בקצה אירופה מערבה.

­   *

אבותי ישבו במנוחה על נחלתם בחיבר עד בוא הממשלה בידי עמר, אשר בקנאתו לדתו גזר על כל היהודים יושבי ערב לעזוב ארץ קדשו זו.  אז גלו בני עמנו ממנה;  אלה פנו אל ארץ בבל ואלה שמו פניהם אל סוריה.  בתוכם היה גם עזרא אבי הזקן, אשר שם פעמיו דמשקה וישב שם.  בימי עבדול-מלך נכד מואביא[42]) לֻקח הונא אבי אחרי כבוד להיות נאמן ביתו וסוכן על אוצרו, ויעש משלחתו בחפץ כפים, ויהי שמו הולך וגדול.  גם במות עבדול-מלך ובנו אל-וליד ירש את כסא כבודו, היה אבי  מהיוצאים ובאים בחצר מלכותו.  ובשנת תשעים ואחת להגירה[43]) ואני אז בן עשרים שנה, שֻלחתי במלאכות אבי מטעם החליף אל מוּסה אבן-נזיר, שר הצבא בעיר טַניה[44]), עיר החוף אשר בקצה אפריקה צפונה מערבה, להשפיק להחיל הנמצא תחת ידו ולהביא לו כל צרכיו.  שם נפגשתי עם בני עמנו פליטי ארץ ספרד, אשר נמלטו ארצה מארוקו מפני רעת המושלים אשר אכלום בכל פה.  ואלה קצות הדברים אשר ספרו לי אחינו הרחוקים:

בארץ ספרד נאחזו בני ישראל משנות קדם, וערים רבות בנו ויקראון בשמות ערי מולדתם בארץ הקדש[45]).  שם ישבו במנוחה כל הימים אשר היתה הארץ תחת ממשלת רומה. וגם אחרי כן כאשר ירשוה הגותים המערבים, נשארו במנוחה על מקומם עד אשר תקעה הדת הקתולית יתדה בה, וכמעשי כהניה הקנאים בארצות הממלכה הביצנטית כן היו מעשיהם בארץ הזאת, בהשפיעם על המלכים מרוחם, להצר ולהציק לישראל עד מחנק נפש.  בשנה ההיא אשר נגאלו יהודי בבל מעֹל הורמיז על ידי בהרם גובין, החלו שמי ספרד להתקדר על היהודים היושבים בה.  המלך ריקרד היה הראשון אשר החל להסיר משפטם ולהצר צעדיהם תחתיהם, וממנו ועד רודריגו המלך האחרון, משך מאה ועשרים ושתים שנה, משלוּ שבעה עשר מלכים, אשר רֻבם היו עבדים נרצעים להכהנים הקתולים, ורשעתם ליהודי ארצם גדלה עד אין חקר.  אלה שדדו את ילדיהם ויתנום בידי הכהנים הנזירים לחנכם על פי דרכם, ואלה אנסו גם את האבות לעזוב אמונתם ולקבל עליהם את הדת הנוצרית.  האנוסים ההם התאמצו להחזיק באמונת אבותיהם ולשוב אל עמם בסתר וגם בגלוי, ועל זאת נשפטו בחרב ובאש או נאסרו לעבדות עולם.  מהם נצולו רק אלה אשר השפיקו להתחמק מפני שומריהם ולהחיש מפלט להם דרך רצועת הים אל חוף מארוקו, ששם כבר פרשו המחמדים נס ממשלתם.  שם הונח להם מכל צרותיהם, ורבים מהם הצליחו בסחר ידם ויעשו עשׁר לא מעט.  אך נפשם עליהם אבלה, בזכרם את גורל יתר אחיהם, אשר נשארו למעצבה בארץ ספרד.  באין תקוה לחמלה ורחמים מאת הכהנים הקנאים והמלכים אבירי הלב, עושי דברם.

אנכי הייתי מרואי פני הנציב מוסה, הגבור האביר, אשר משכני חסד, וירבה עמי שיחה על אֹדות החליף "מושל המאמינים", והעיר דמשק הבירה, אשר מאז היתה לעיר מלוכה רחבה ונסבה ותיף במאד מאד, ועל אֹדות העיר קונסטנטינה, בירת קיסרי ביצנץ, אשר פעמים רבות הרסו המחמדים אליה ולא יכלו לה.  ואנכי ספרתי לו את כל אשר ידעתי, ותשובותי הפיקו תמיד ממנו רצון.

*

ויהי היום ואנכי יושב עמו בחדר משכיתו כפעם בפעם, והנה בא אחד משומרי הסף ויגד להנציב, כי עדת אֹרחים באה מארץ ספרד, והמה מתחננים לו לתתם לבוא לפניו.  ויהי כקום הנציב לצאת אליהם ולקדם פניהם, ואקום גם אני ואפן ללכת לדרכי, ויעצרני השר וישחרני לצאת עמו יחדו, ובזכרי כי האנשים הבאים הם מארץ ספרד, נרציתי בכל לבבי ללכת עמו, לראותם ולשמוע מה בפיהם.

ואשר לא פללתי ראו עיני אף שמעו אזני!  זה כשנה קם רודריגו נכד רצסוינד, אחד המלכים האכזרים אשר דכאו את עמנו בלי חמלה, ויעורר את העם על המלך ויטיצא, אשר מלך זה כתשע שנים, ויורידהו מכסאו ויעל למלוכה תחתיו.  הדבר הזה העלה חמת בני המלך המוּסר, ודודם אופז, הגמון שיביליה, עוררם לנקום נקם, וישיתו יד עם יוליאן רוזן קיטה, שהיה אויב בנפש לרודריגו, אשר חלל את כבוד ביתו, ויאספו אליהם עוד שרים אחדים, אשר קצה נפשם בממלכה החנפה והחטאה, ויעברו את רצועת הים המבדלת בין ספרד ומארוקו – והם המה הבאים לפני הנציב, לחלות פניו, לעלות על ארצם ולכבשה, כי טוב להם היות עבדים נושאי מס להחליף המחמדי, מהיות שרים נושאי משרה בממלכה הספרדית!

כמעט כלו הם לדבר, ועדת אנשים נכבדים אשר עמדו מאחריהם, נגשו גם הם אל הנציב וישתחוו לפניו בהדרת כבוד.

התבוננתי אל האנשים ההם ולבי נמשך אחריהם – כי הכרתים במראיהם כי לא מבני הגותים המה, כי מוצאם מקדם, ממזרח שמש, ועיניהם ותאר פניהם וכל הליכותיהם יתנו עדיהם כי אַחי הם ומצור אחד חֻצבו עמי, רק שבתם בין לבאים ולכתם בקרב צרה הפילה אור פניהם ותכס עליהם בצלמות.  עוד אני מתבונן אליהם ולבי הֹמה כהמות ים, והנה איש זקן, הדוּר ונכבד, עיניו מזהירות ככוכבים ותלתלי ראשו וזקנו כצמר צחר, יצא מקרבם ויעמוד לפני הנציב וישא הוד קולו לאמר:

"אדוננו השר!  הטה נא אזנך לקול שועת עם נגש ונענה, הקורא אליך לעזרה והמחלה את פניך לתת לו מחסה בצל כנפיך!  בבקשנו ממך זאת, אל נא תשיתנו עם בוגדי און, החושבים רעה על ארצם – חלילה לנו מעשות כזאת!  הן אנחנו בני אברהם אביכם, יושבי ארץ ספרד משנים קדמוניות, נושאי עֹל מלך ושרים בלב נכנע מאז ומקדם.  שומרים אנחנו את דברי נביאינו, אשר צונו בשם ה' לדרוש את שלום העיר אשר הגלנו ה' אלהינו אליה, "כי בשלומה יהיה לנו שלום"[46]).  גם קדושים לנו דברי חכמינו, אשר צונו להתפלל בשלום הממשלה, "שאלמלי מוראה איש את רעהו חיים בלעו"[47]).  אבל קצה נפשנו בתהפֻכות רע, בהשחת הארץ מפני מושליה הרעים והחטאים.  רבות נשאנו מאת המלכים אשר משלו בארץ עד כה, אבל המלך האחרון הכביד, עד כי כשל כח הסבל.  הנך רואה לעיניך את השרים הספרדים האלה, שהם בני עם אחד ואמונה אחת עם רודריגו המושל בם – וגם הם נלאו נשוא, ואף כי אנחנו אשר מעצר וממשפט לֻקחנו והננו כצאן למאכל וכטיט למרמס.  והנה שמוע שמענו, כי אחינו החוסים בצל הכליף הגדול, "מושל המאמינים", יראו מנוחה כי טוב, וכל שריו הגדולים נוטים להם כנהר שלום.  גם ידע נדע, כי אחינו פליטי ארצנו אשר החישו להם מפלט אל ארץ ממשלתך זו, מצאו בצלך את המנוחה והשלום אשר בקשו.  ועל כן אנחנו מפילים תחנונינו לפניך, אדון רם ונשא, ויחד עם השרים האלה נחלה פניך:  פרוש נא כנפיך על ארצנו, ספחנה גם אותה אל ממלכת הכליף הגדולה והרחבה, והיינו אנחנו וכל יתר תושביה עבדים נאמנים לך ולמלכך עד עולם.  הן לא יכבד ממך הדבר לעשותו – כי הלא רק רצועה צרה בת שתים עשרה פרסה, רצועת הים אשר על גבולך, מבדלת בין מארוקו וספרד.  ומה טובה ארצנו זו ומה נחמדה!  הן לארץ הקדש נדמתה בשמיה הטהורים ממעל לה;  לארץ הודו – בהוד פרחיה וריח בשׂמיה ושמניה;  לארץ תימן – בנעם פריה ומגד תבואותיה;  לארץ מצרים – במחצבי הרריה, האֹצרים בקרבם כל מֻצק יקר, ולארץ יון – במנעמיה, ברוב תענוגיה ובחֻפיה הטובים לאניות סוחר.  ואם כל אלה לא ישוו לך, אם לא למענך, עשה זאת איפוא למעננו, להציל משחת נפשנו!  חוסה נא עלינו כרוב רחמיך, כי הלא גם אתה גם עמך מזרע אברהם הנכם, אשר מדות החמלה והרחמים היו ממנו מורשה לצאצאיו אחריו.  לכן חוס נא, רחם נא והושיענו למען חסדך!".

בשמעי הדברים האלה נפעמתי מאד ועיני מלאו דמעה.  ועיני מוסה אורו, כי היו לו לששון ולשמחת לבב;  אך השכיל למשול ברוחו ויען ויאמר להם, כי עליו לשית עצות בנפשו ואז ידע מה יענה.  הם יצאו מאת פניו ואנכי אצתי בו לעשות בקשתם ולהגדיל שם כבודו בעיני "מושל המאמינים", בספחו לו את הארץ הזאת אשר נכבדות מדֻבר בה, ואשר ממנה יוכל להגיע ולבוא אל לב אירופה ולהרים נסו לעמים היושבים בה.  ומוּסה אסף אליו את יושבי עיר טַניה הסוחרים אל ספרד, גם את ראשי נכבדי היהודים אשר יצאו משם ויבּואו לגור בארצו, וכלם ענו פה אחד כי טובה הארץ מאד, אך יושביה יסחו ממנה מפני רעת מלכיה ומושליה.  את כל הדברים האלה שם מוסה אל לבו ועצת המלאכים נחרצה נעשתה.

ויקרא מוסה אליו את טאריק שלישו, ויצוהו לקחת עמו גדוד אנשי חיל ולעלות על ארץ ספרד ולנסות אליה דבר.  ויאסוף טאריק חמש מאות רוכבים, וירד עמם בארבע אניות אשר חכו לו בחוף טניה, ויעבור את רצועת הים ויבוא עד הר הסלע סבטא, אשר על חוף אנדלוזיה דרומה, וישא שם נסו.  ומאז והלאה נקרא המקום על שמו "גבל-אל-טאריק", לאמר: "הר טאריק"[48]).  והרוכבים הגבורים שטו עברו לארך החוף באין מפריע, וישללו שלל אדם ובהמה רבה וישובו בשלום אל ארצם.  שם שמחו כלם לקראתם, בשמעם מפיהם תהלת הארץ, העתידה לנפול בידם.  אז אסף מוסה חיל גדול לכבוש את ספרד.  ורוח גבורה לבשה את כל העם, ומנער ועד זקן ששו לקראת נשק.  מהם בחר לו טאריק חיל שנים עשר אלף איש, כלם גבורים מלֻמדי מלחמה, מלבד גדוד הנוצרים הספרדים ובני ויטיצא, אשר נאספו אל דגל יוליאן, לעזור על יד המחמדים לכבוש את ארצם ועמם.

*

בימי האביב[49]) העביר טאריק את חילו שנית דרך הים אל חוף אנדלוזיה, ויבצר את הסלע במקום אשר הֵרים עליו נסו בראשונה.

ורודריגו שמע כי עלה טאריק על ארצו שנית, וישלח לקראתו את שר צבאו טדמיר וחיל אלף ושבע מאות איש עמו.  אך בהתנגשם יחדו הֻכו הספרדים מכה רבה ויהפכו ערף וינוסו.  ואז עבר טאריק בארץ הלוך וכבוש באין מעצור, ורבים מהיהודים והנוצרים אויבי רודריגו שתו ידם עמו.  לחזק את חילו ולעורר גבורתו חסם עליו את הדרך, לבל יוכל עוד לשוב, וישרוף את כל האניות אשר בהן עבר אל ארץ ספרד.

אחרי המפלה הזו שלח טדמיר אגרת ביד הרצים אל המלך רודריגו לאמר:

"אדוני ומלכי!  הנה עם עלה עלינו מירכתי ארץ אפריקה, עם מר ונמהר החזק כסלע וקל כסופה.  ואני התאמצתי בכל עז לעצרהו על דרכו, אבל לשוא כליתי כח חילי, כי חזק הוא ורב ממנו.  עתה הנה החל לבצר עמדתו על אדמתנו, ואם לא נחיש עתה להדפהו ברוב אונים, אז מי יודע אם תנצל עוד ארצנו מידו.  לכן אדוני ומלכי, הואילה נא לשים הדבר אל לב!  אסוף חיל וצבא ככל אשר תמצא ידך וחושה לעזרתנו!  גם נחוץ הדבר כי יהיו פניך הולכים עמנו, למען יחזק לבב אנשי המלחמה ויאמצו כחם לעמוד בפני אויבנו עז".

הדברים האלה הרגיזו את רודריגו עד מאד, וימהר ויאסוף לו עדת שריו ויועציו.  ותהי ראשית פעלם לשלוח את מבחר רוכביהם לקראת האויב.  עד מהרה התאחדו גדודי הרוכבים עם חיל טדמיר, וילחמו עם המחמדים בחמה שפוכה וגבורה נמרצה;  אבל הם עמדו כסלע איתן, ואחרי שפך דמים לרוב נסוגו הספרדים אחור, והמחמדים פשטו כנחל שוטף על אדמת ספרד, ויכבשו ערים וכפרים, ויושביהם נכנעו לפניהם עד מהרה, כי נפלה עליהם אימתם ויפחדו וייראו מהם.

לאחרונה בא רודריגו עם כל שריו ואציליו וחיל תשעים אלף איש עמם, וידי דמיונם לים זועף הסוער בשאון גליו.  אבל טאריק לא חת משאונם ולא נענה מכל המונם, ויבטח על חילו הקטן, הכביר מהם באמץ לבבו ותבונות כפיו.  החלוץ לחיל ספרד היה לבוש שריוני קשקשים, והחיל מאחריו חמוש בחרבות וכדונים, ושאר אנשי המלחמה חמושים בקשתות וחצים וקרדמות ואַלות[50]) וכַפות קלע, איש לפי מנהגו.  וטאריק אסף אליו את כל חילו, וגם את הרוכבים אשר שלח לשוט בארץ השיב אליו, ובהעמידו אותם במערכה נשא אליהם מדברותיו, להלהיב לבבם ולחזקם ולאמצם ליום קרב.  המלחמה החלה בעלות השמש ותפשוט על פני העיר חרס[51]) ליד הנהר גודיליטו.  מקול צעדי הנלחמים ודהרות אביריהם רגזה האדמה, כרעם בגלגל נשמע קול התפים, תרועת החצוצרות, משק הנשק ושאון השרים ושאגותיהם אימה.  משני העבָרים נלחמו בעז וגבורה, רק במספרם לא נשתוו, כי רבו הספרדים על הערבים פי שמונה.  יום תמים נלחמו ודמים בדמים נגעו, ואיש מהם לא נסוג אחור עד בוא הלילה וישופם חשך.  שני החילים לנו על מקומותם בשדה הקרָב, על האדמה הרוה מדם חלליהם, ונפשם כלתה לאור היום הבא, לחדש את המלחמה ביתר שאת ויתר עז.  היום השני בא, ואתו התחדשה המלחמה, האדמה שבה רותה מדמי אדם רב, ואחרית לא היתה להמטבח הנורא גם ביום ההוא.  ביום השלישי לעת הצהרים ראה טאריק והנה חילו נמוג ורוחו אין עוד אתו, כי חזקו הספרדים ממנו במספרם הרב.  ויקפוץ ויעמוד על כר סוסו ויתן קולו קול עז:  "הוי משלמים, גבורי צבא אַלּה!  מה אתם עושים בחפזכם ולאן פניכם מועדות?  מה בצע בנוסכם מן המערכה ומה תהי אחריתכם?  הן לפניכם האויב ומאחוריכם הים הגדול.  הים לא יבקע ולא ינוס מפניכם, בעוד אשר חיל האויב יעתק ממקומו על נקלה, אם תעוררו את גבורתכם ותשימו באַלּה מבטחכם, כאשר הסכנתם מאז.  אל תחפזו ואל תנוסו, כי אבד מנוס מכם;  אך התחזקו והיו לבני חיל, התאמצו ועשו כמוני, גבורי כחי, עליזי גאותי, – אז תראו את ישועת אַלּה אשר יעשה עמכם היום להפליא!".

ככלותו דבריו צנח על סוסו האביר ויריצהו כאילה שלוחה אל מערכות האויב, ויעופף חרבו הקשה ויגזור על ימין ועל שמאל, ואיש לא עמד בפניו עד הגיעו אל דגלי המחנה, ופתאם הכיר את המלך רודריגו היושב על סוסו בהדר גאונו.  וירץ אליו בכל כחו ויטל עליו כדונו, רגע אחד – והמלך נפל מת ארצה.  זאת ראו המָשלמים ויריעו תרועה גדולה ונפשם דרכה עז ויבקיעו בכל מאמצי כחם אל צבאות הספרדים ויכום ויפיצום ויניסום, וירדפו אחריהם כל היום וימיתו את כל הנופלים בידם.  וכשובם מהכות את האויב צוה טאריק לכרות את ראש רודריגו מעליו, וישלחהו באניה אל מוסה, לאות על נצחונו הגדול.

אחרי המלחמה הזאת נפלה בידו כל ארץ ספרד, ולבל יגרע מחילו בפשטו על כל הארץ, בחר לו אנשי חיל מהיהודים המתנדבים לעזור על ידו, ויעמידם למשמר בכל הערים אשר כבש.  ואבירי הנוצרים אשר מאנו להכנע לפניו נרדפו ממנו על צואר עד קצה הארץ, עד מדינת אַסטוריה צפונה.  שם התבצרו בהרריה וישגבו בהם מפני פחד אויב.

כן כבשו המחמדים את ספרד, וימשלו בה כדרכם.  לא הכבידו ידם על יושביה ולא העמיסו עליהם דתם ואמונתם בחזקת היד.  אך השתפקו במס אשר שמו עליהם, ויתנום לחיות במנוחה על פי דרכם באין מפריע ומכלים דבר.  ורוח הדרור השלטת בערב צררה את ארץ ספרד בכנפיה, ותביא עמה גם רוח השירה והמליצה, ולרגליהן מצאו גם החכמות והמדעים קן להם בקרב הארץ הזאת, ורבים מאחינו הקיצו לחיים חדשים אשר לא פללו.

*

שש שנים עברו.  הארץ שקטה מריב לשונות וחרב מלחמה לא עברה עוד בספרד, ומדינת אנדלוזיה היתה לממלכה ערבית, וקורדובה היתה העיר הראשה;  בה ישב מושל מחמדי, הרועה עמו בצדק ועבדיו במישרים.  מספר יושביה כבר הגיע עד תשעים אלף נפש, וחלק רב מהם היה מאחינו בני עמנו, בהם חרשים וסוחרים נכבדי ארץ, אשר סחורתם ומשלח ידם פשטו בכל הארצות.  שם הוקם בית מדרש לכל דבר חכמה ומדע, אשר לא נמצא באירופה כמהו, וראשי חכמי קדם עמדו בראשו וישימוהו לתהלה בארץ.  והעיר הלכה וגדלה ותיף בבניניה והיכלי חמדתה ומַשאבי מימיה וגני עדניה שכם אחד על כל ערי הממלכות אשר בארצות המערב.

בהיותי בן עשרים ושש שנה עשיתי דרכי אל העיר הזאת, כי שֻלחתי במלאכות אבי למצוא חפץ ולדבר דבר עם הנציב.  ובשבתי שם בארמונו נודעתי לאצילי בני הנעורים, פקידי הצבא, היוצאים ובאים בחצר הממשלה.

פעם אחת לעת הערב יצאנו יחדו לשוח בין שדרות התמרים אשר על יד הנהר גודַלקיביר.  ונתענג על הקָרה הנעימה אשר היתה למשיבת נפשנו אחרי היום החם, אשר בער כאש.  עלינו על גבעה קטנה המתנשאת לאִטה, ובעלותנו עליה ירדנו במשעול צר המתפתל כנחש בין שושנים עד הגיענו אל עמק נחמד מלא כל עצי עדן.  ומרחוק נראה לנו קיר חומה הסובבת למקלט הנזירות הקתוליות, והן מתהלכות עתה לרוח היום בגן המקלט.  במעלה הקיר חלונות קטנים, הן חלונות הלשכות שבהן גרות הנזירות אחת אחת כמנהג, וליד הקיר מעבר מזה קורות עץ צבורות ומונחות כמדרגות זו ממעל לזו.  הגענו אל הקורות ונשב עליהן איש כאשר בחר לו, ונשתעשע ונשיח יחדו, והמקום הנחמד הזה היה לנו למשיב נפש עד כי בחרנו בו לשבתנו בכל ערב, כל ימי היותי בקורדובה.

בפעם הרביעית לשבתנו שם, לעת הערב, נשאתי עיני לתֻמי וארא והנה פתיל לבן נמשך ויורד מאחד החלונות אשר במעלה החומה, ובקצהו קרס נחשת ועליו תלוי תכריך קטן אשר ממעל לו כתוב בכתב אשורי שם "שדי".  השתוממנו על המראה, ואחד מאחֻזת מרעי קם וישלח ידו לאחוז בתכריך, אבל כהושיטו אותה כן נמשך התכריך למעלה.  גם השני גם השלישי קם לעשות כמהו, אבל כמקרה האחד כן היה מקרה כלם, כי כמעט הושיט איש ידו, והנה עף התכריך בהמשך פתילו למעלה.  אז קרבתי גם אני לנסות את ידי, ולאָשרי תפשתיו באצבעותי, אחזתיו ולא הרפיתיו, ואסירהו מעל הקרס ואקחהו לי – וברגע הזה עף הפתיל למעלה ויעלם מנגד עינינו.  כל רעי סבבוני וישחרוני להגיד להם פשר המלה הכתובה בכתב לא ידעו, ואנכי השתמטתי מפניהם ואשׂיחם לדבר אחר ואערים מזמות להשכיח את המקרה מלבם.  גם בשובנו העירה התחפשתי והעמדתי פנים כאלו אין הדבר שוה להגות ולדבר בו – ובלבי הייתי כהולך על גחלים, בכלות נפשי להשאר בדד במעוני, לפתוח את התכריך באין איש עמי ולדעת את הסוד הצפון בו.  כבואי לאחרונה אל מעוני, סגרתי את דלת חדרי ואפתח את התכריך ואמצא בו גליון כפול ובו כתובים בעט עופרת ובכתב עברי הדברים האלה לאמר:

"אדון ביקר!  מאז ראיתיך ברדתך מן הגבעה בפעם הראשונה, הכרתיך ואדע כי יהודי אתה.  ויעוררני לבבי להאמין בך כי איש טוב ורחום הנך.  ואמונתי זו נתנה תקוה בלבי כי אתה הוא המלאך השלוח מאת האלהים לגאול משחת חיי.

"עבריה אני, בת אבות ישרים יושבי קורדובה.  בלדת אמי אותי חלתה המיַלדת העבריה, ועל כן נדרשה לעזרת מיַלדת נוצרית, והיא בקנאתה לדָתה טבלַתני בסתר לשם אמונתה, ואבותי לא ידעו.  אחרי שבועות אחדים באה אל אבותי ותגד להם את אשר עשתה לי, ותדרוש מהם לתת אותי על ידה לגדלני בדת הנוצרית.  שמע אבי וירגז – וברב כפר הצליח לשום לפיה מחסום.  מאז והלאה לא נתתה עוד לאבותי מנוח, ותבוא אליהם פעם בפעם ותוציא מהם את כל הונם ואונם, ותמץ את מח עצמותיהם בהפילה עליהם אימתהּ.  והם נתנו לה את כל משאלות  לבבה, בהעתירם לה לקחת את כל אשר להם רק לשמור פיה ולשונה ולשמור מצרות נפשם.  מקץ תשע שנים קרבו ימיה למות, ותתוַדה לפני כהנה ותגל לו את הסוד הכמוס אתּה – ועוד בלילה ההוא, בערב יום הכפורים, בא כהן נוצרי אל ביתנו בלוית אנשי חיל מזֻינים, ויקחני בחזקה מחיק אבותי ויביאני אל המקום הזה.  והנני יושבת פה למעצבה זה שמונה שנים, עצורה בחדרי כאסיר כלא, ומעֻנה מידי הנזירות, האוכפות עלי את דתן והשומרות אותי תמיד, פן אבגד בבריתן ואשוב אל דת אבותי.  אחרית אבותי לא אדע, כי כלואה ונצורה אני פה ופני יהודי לא ראיתי כל העת הזאת.

"ועתה אתה איש יקר!  הנה הגדתי לך תולדותי ובידך עתותי.  אם לבך עברי ורוחך נאמנה לעמך כתקותי בך, חוסה נא עלי כגדל חסדך והשיבה את השה האֹבדה אל העדר אשר ממנו שֻׁדדה!  אם אין לאל ידך להושיעני עשה נא זאת איפוא ויהי נא חסדך לחקור לדעת את אבותי ולהודיעני מה היה להם.  אבי הוא אחד מנכבדי קהלתנו בקורדובה ושמו שמעון הלוי.  ביום השלישי לעת הערב אחכה לך וכבוא השמש אוריד את פתילי בעד החלון, ואם יהיה לך דבר להודיעני, והכינות אותו אתך בכתובים ושמתהו על הקרס אשר בקצה הפתיל, ואגיעהו אלי."בהעתירי אליך עוד הפעם ובשימי תקותי בך, הנני בת עמך המיחלת לעזרתך,

                                         רחל לבית הלוי".

כל הלילה התהפכתי על משכבי ושֵׁנה בעיני לא ראיתי.  המקרה הזר, העזרה הדרושה ממני והמחשבות הרבות איך להוציאה לפעלה גזלו מנוחתי ותדד שנתי מעיני.  ביום המחרת סבתי הניעותי עיר ומתים, הרביתי לבקש את אבות רחל וביתם עד אשר נודע לי כי אביה מת זה שמונה שנים, כי באבדן בתו החמודה נשבר לבו בקרבו וכצל בנטותו נהלך עד כי נפל למשכב ויגוע בלא עתו, ואמו האלמנה השכולה לא האריכה ימים אחריו ותמת גם היא.  ומה אעשה איפוא לבתם האמללה?  אם אָמרי אודִיעה זאת אותה, והפחתי נפשה והוספתי עוד יגון על מכאֹבה!

אחרי התהפכי מסבות בתחבלותי אמצתי לבבי, ואלך אל הנציב ואספר לו את כל הדברים האלה, ואחלה פניו לחוש לעזרת העלמה האֹבדה ולפתח חרצבותיה בנדבת פיהו – כי אם הוא יפקוד מי ישיבנו?  אבל הוא השיב פני לאמר:  אחת הבטיח להנוצרים אשר נשארו בארץ, לבלתי התערב בעניני אמונתם, ולא יוכל להמיר דברו.  הנה כן נשאר לי רק לנסות דבר בידי ובנפשי.  ואוסיף בַּקש עצות ותחבלות לבצע אדיר כל חפצי, ולעת המוּעדה המצאתי לרחל את הדברים האלה:

"אחותי האמללה!  הן כבדתני באמונתך לי, וזאת תמריצני לבקש עצות לרוחתך לישועתך.  דֹמי לה' והתחוללי לו, ואם יהיה הוא בעזרתי אקוה כי יצלח חפצך ביד אחיך, מרחמך,

                             אברהם בן הונא הדמשקי".

אחרי ימים אחדים נדרשתי לעזוב את קורדובה וללכת דמשקה מטעם הנציב בעסקיו עם אבי.  ומקץ ארבעה ירחים שבתי לאנדלוזיה ואבוא קורדובאה.  מעוני שם היה בבית אחד מידידי אבי מנעוריו, רופא חכם ונודע לשם ושמו שמואל.  להרופא היהודי הזה היו מהלכים בבתי השרים והגדולים, המחמדים והנוצרים,  כלם בחלותם יחלו לעצתו ויאמינו בישועתו.  ובסורי הפעם אל מעונו כבר מדד ערב ויהי לילה.  ושמואל שב זה מעט אל ביתו, וישמח לקראתי ויחבקני באהבה.  ככלותנו לברך איש את רעהו שאלתיו על אדות החדשות הנשמעות בעיר הראשה.

"אנכי אינני שׂאף חדשות! – ענה – עבודתי הרבה בולעת את כל עתותי עד כי לא אוכל להסיח דעתי לדברים אחרים ולשית לבי אל החדשות אשר תקרינה.  היום שבעתי נדודים מן הבקר ועד הנשף, וזה מעט שבתי עיף ויגע הביתה, וגם עתה לא יונח לי – כי קרוא אני לנוע בלילה הזה אל מקלט הנזירות, ששם נזירה אחת שוכבת חולה וחליה כבד מאד.  היום הייתי שם, ובחצות לילה הנני דרוש לבוא שמה שנית, כי לעת ההיא תבוא המחלה עד משבר, ואז אוכל להבין לאחריתה".

הדברים האלה עוררו לבבי וישימוהו כמרקחה.  אבל התאמצתי להעלים רגשותי, ואעמידה פני ואשאלהו לתֻמי:

"ומה היה לנזירה ההיא ומה מחלתה כי אדע?"

"אין זאת כי אם מחלת הנפש הבאה ממרי עצב ומיגון נסתר.  הן חיי הנזירות כמוסים ונעלמים המה מאז בואן אל המקלט עד בואן אלי קבר, ומי יוכל דעת קורותיהן והעתים אשר עברו עליהן!  אמנם שמעתי אומרים כי הנזירה ההיא ממעי יהודה יצאה".

יותר לא שאלתי על אֹדותיה, כי אשר חפצתי לדעת אותה הגיד לי.

"התלך לבדך או בחברת איש אחר?"

"אנכי אינני מן המהלכים – השיב הרופא בגאון – כי זה שנים אחדות יש לי רכב אדם!  בו אשב לרוָחה ושני אנשים מאחינו השכורים לי ישאוני ויביאוני אל כל אשר אומר אליהם".

"שמואל, אלופי ומיֻדעי! – הן נודע שמך למרחוק כי רופא אמן אתה ומפליא לעשות, ואנכי לא אדע בחכמת הרפואה עד מה;  ובכל זאת יודע אני בנפשי כי לנזירה החולה ההיא יש לי תרופה אשר תואיל לה מכל שקוייך ורפואותיך".

"ומה היא?"

"אם חפץ אתה בישועתה, תנני נא כיום למלא מקומך אצלה".

ושמואל התפלא ויבט אלי בבהלה, כי הייתי בעיניו כמשגע.

"קרא נא זאת!" – הוספתי אמרי לו בהוציאי מילקוטי את מכתב רחל ובתתי אותו לו.

"ואיך בא המכתב לידך?" – שאלני משתומם מבראשונה, אחרי קראו את הדברים ההם.

אז ספרתי לו את מקרה הערב ההוא, בהיותי עם אחזת מרעי על יד חומת המקלט.  ככלותי לספר לו החל ללכת בחדר הנה והנה תפוש ברוב שרעפיו בקרבו.

"ומה בדעתך לעשות?" – שאלני לאחרונה בעמדו לנגדי.

"את אשר נטל עלי לעשות כאדם וכיהודי!" – עניתי בחם לבבי – "שמואל!" – קראתי ובהגיגי בערה אש – "הן קדושה היא אומנתך, כי בידה החיים והמות;  אבל מעודך לא נקדשת בה כיום הזה, כי בידך לגאול בת ישראל משחת בלי ולהציל נפשה ובשרה גם יחד!"

"הגידה לי איפוא:  מה לעשות ואיך לעשות?"

"הניחה לי את שמך, כי יקרא עלי בפעם הזאת".

"הלא אחללהו בתתי אותו לאיש אחר, וכן לא יֵעשה!"

"לא, כי עוד יגדל וירום שם כבודך שבעים ושבעה, אם יצלח חפצי בידי".

"הודיעני איפוא מה הדבר אשר אתה חפץ לעשות!"

"זאת לא אגיד עד אם בצעתי מזמתי".

"ומה עלי לעשות?".

"לך אין דבר לעשות בלתי אם לעלות במנוחה על משכבך ולישן שנת עובד מתוקה.  אך בטרם תלך לישן תתן לי את אדרתך והצניף אשר על ראשך!"

"אבל דע לך כי אם יחֻלל בזה כבוד שמי וחטאת לפני כל הימים!" – דבר האיש בדאגה, בעשותו את בקשתי ובלכתו בלי חמדה אל חדר משכבו.

בלב חרד עמדתי אל החלון ואשקיף בעד האשנב מתי יבואו הנושאים כמדֻבר.  כחצות הלילה נראו לי שנים אנשים נושאי רכב אדם, והם הולכים וקרבים אלי.  בהגיעם אל ביתנו העמידו את הרכב ויאבו לדפוק על הדלת.  אך אנכי הקדמתים ואקרא אליהם בעד האשנב:  "הנה הוא בא!".

עד מהרה התעטפתי באדרת הרופא ואשים צניפו על ראשי.  ואוציא מילקוטי כיס מלא דינרי זהב ואשימהו בחיקי.  גם לקחתי עמי מאכלת חדה "על כל צרה שלא תבוא".  ובצאתי הליטותי פני לבל יכירוני הנושאים.  אבל הם העיפו עיניהם בי ויאמרו:  "לא אתה האדון שמואל אשר אנחנו מבקשים!".

אז הוצאתי דינרים אחדים מכיסי ואתנם לשניהם ואֹמר:  "עתה הגידו לי, השמואל אני אם לא?".

הם ראו את דינרי הזהב לאור העששית וינהרו ולבם פחד ורחב.  "האח! – קראו – עתה אחת היא לנו אם פלוני אתה או אלמוני, ומי יתן והיה לנו בכל לילה איש נדיב כמוך, והיינו אנו בקוראי שמו "שמואל" ככל אות נפשו!".

"לכן הטו אלי אזניכם! – לחשתי אליהם – הן נכון אני לעשות דבר אשר דרושה תהיה לי עזרתכם, ואם יצלח חפצי בידי, אז אוסיף לכם דינרי זהב כהנה וכהנה!".

"הננו נכונים לעשות ככל אשר תצונו!"

"אבל ראשית חכמה הסתּר דבר.  לכן השבעו לי כי תשמרו לפיכם מחסום וסודי לאחר לא תגלו!"

"אנחנו נשבַע! – קראו בחדוה.

"הלא אנשים יהודים אתם!" – אמרתי בהתבונני אל תאר פניהם.

"כדבריך כן הוא!"

"דעו איפוא, כי עזרתכם דרושה לי לטובת אמונתנו הקדושה ולהצלת נפש אחת מישראל.  בשובנו בשלום אספרה לכם את הכל, אז תשמחו כי הקרה ה' לפניכם לעשות דבר טוב, אשר שכרו נכון לפניכם מאתי, ופעולתכם את ה' המשלם לאיש כמעשהו".

"טוב הדבר מאד מאד!  ועתה הגידה נא לנו אנה פניך מועדות?"

"אל מקלט הנזירות אשר בקצה שדֵרת התמרים.  היש לכם עבותות וחבלים?"

"ואלה למה לנו?"

"בלעדיהם לא תעשינה ידינו תושיה.  ימהר נא אחד מכם להביאם עמו!"

וירץ האחד אל ביתו, ועד מהרה שב בידים מלאות ויקרא:  "יש לנו די והותר!".

"עוד אחת אדרוש מכם:  לבל תעזבוני אף רגע!".

"זה לא יתכן – כי עלינו להשאר עם הרכב מעבר לשער המקלט, הסגור לפני כל גבר, וזר לא יבוא בו לעולם":

"הגידו להשוער כי נקעה רגלי בלכתי, ועליכם לשאת אותי עד פתח לשכת הנזירה החולה.  הלא הגדתי לכם כי נחוצה לי עזרתכם, ובלעדיכם לא אוכל עשות מאומה.  אבל עליכם להבין אל מחשבותי ומרזמת עיני, ולשמור ולעשות ככל אשר אורכם!".

אז ישבתי ברכב, והנושאים החישו צעדיהם.  כוכבי לילה הזהירו עלינו ממרום הרקיע, ולאורם אחזנו לבטח דרכנו ועד מהרה הגענו אל מחוז חפצנו.

האנשים עמדו על יד השער וימשכו בחבל הפעמון, וכעבור רגע נשמעו צעדי השוער וקול צלצול המפתחות התלוים עליו.

"מי פה?" – נשמע קול האיש מאחרי השער.

"הרופא הקרוא אל הנזירה החולה" – ענה אחד הנושאים.

הדלת אשר על יד השער נפתחה, והנושאים הואילו לעבור בה במשאם אשר על שכמם.

"לא כן! – קרא השוער – הנושאים ישארו על מקומם מאחרי השער!".

והנושאים הגידו לו כאשר נדברנו מראש!  כי הרופא לא יוכל ללכת ברגליו כי נקעו.  ואז נענה השוער להם למֹרת רוחו.

"לא זה הדרך!" – קרא השוער פתאם, בפנותו אלי – כי הנה גבירתנו, הכהנת הראשה, חפצה לדבר אתך דבר וללכת עמך יחדו אל לשכת החולה".

בדברו פנה ימינה ויאר לפנינו הדרך בעששית אשר בידו, עד הגיעו אתנו אל מעון הגברת.  אז עזבנו וילך לו.

הנושאים העמידו את הרכב ואנכי ירדתי ממנו ואומר אליהם בלאט: "עתה בואו אחרי והיו עיניכם פקוחות וידיכם נכונות אל כל אשר ארמוז לכם לעשות!".

דפקתי על הדלת.

"ברוך הבא בשם ה'!" – נשמע קול אשה מבית.

באנו אל חדר רחב ידים וכליו פשוטים מאד.  ראינו את הכהנת הראשה יושבת אל שלחן ורושמת בגליון אשר לפניה.  היא היתה כבת ששים שנה, קטנה ורזה, קמוטה וכמושה מצומות וסגוּפים.  שערה כלו הפך לבן, על ראשה צניף לבן ובו קשור צעיף ארוך המָפנה עתה אל מול ערפה.  שמלת צמר שחורה וארוכה מכסה את כל גופה, ובמתניה אזור לבן, ובו תלוי מלפניה "זר שושנים"[52]) ותמונת שתי וערב.

כבואנו אל חדרה השתוממה למראה עיניה ותקרא: "מי אתם ואיך נועזתם בנפשכם להכנס ולבוא באישון לילה אל המקום הקדוש הזה?"

"אנכי היהודי הרופא – עניתי בקרבי אליה – והשוער הגיד לי כי יש לך דבר אלי".

"דבר אין לי עמך, כי לא אתה הרופא היהודי אשר קראתי!"

"אבל יש לי דבר אליך!" – נתתי עליה בקולי, באחזי את צוארה היבש והדק בשתי ידי, וברמזי בעיני אל שני עוזרי.  והם הבינו אל מחשבתי ויוציאו את העבותות מחיקם ויאסרו בהן את הזקנה.  ואנכי סתמתי את פיה במטפחת, לבל תוכל לקרוא לעזרה.  ובשכבה כה לפני כרחל לפני גוזזיה, השמעתי באזניה את הדברים האלה לאמר:

"שמעי איפוא ודעי מי אני ומה לי פה!  אנכי אחי העלמה החולה, אשר עצרתן פה בחזקה זה שמונה שנים על אפה ועל חמתה.  זה כבר בקשתי נתיבות אל בית האסורים הזה לקרוא לאחותי דרור.  והנה נודע לי אתמול כי הרופא היהודי קרוא לבוא הנה בלילה.  אז יזמתי והערמתי עצה ואקדים בואי לפניו, ובנשאי את שמו על שפתי נפתח השער לפני – ובכן באתי הנה כאשר עיניך רואות.  ועתה קומי ולכי עמדי אל אחותי ותניני להוציאה מפה בשלום, ואם לא – דעי לך כי מות תמותי מידי וחפצי אשלים בלעדיך!".

אבל היא לא נבהלה מדברי ואימתי לא בעתתה, ותבט אלי בשאט נפש ותדם.

אז הוצאתי מחיקי את המאכלת החדה ואשימה על לבבה ואקרא בחֵמה: "מותי אפוא, אם לא יקרו לך חייך!"

לנגה ברק המאכלת נפל לבה בקרבה ותבט אלי בתחנונים, ועיניה הביעו לי חפצה, כי הנה נאוֹתה לי לעשות כדברי.

"נלכה איפוא! – קראתי, ואצו להסיר את העבותים מעל רגליה, למען תוכל ללכת עמנו.  אבל לאנָשי צויתי לשמרה היטב, לבל תוכל להתחמק ולהעלם מעינינו.

והנזירה הראשה הלכה לפנינו ותנהגנו דרך אולמים ויציעים הרבה עד הגיעה אתנו אל לשכת הנזירה החולה.  שם עמדה ותרזום לנו בעיניה, כי זה הוא המקום אשר נבקש.

באנו אל חדר צר ובו רק שלחן קטן ושני כסאות ומטה צרה ושפלה, ועליה שוכבת אשה צעירה, דלה ורזה, עיניה שקועות בחוריהן ופניה החורים נפלו מאד.  כשמעה אותנו באים אל חדרה התאמצה לקום, אך בראותה את הנזירה הראשה הולכת אתנו רגזה תחתיה מכעס עצור, ואימה חשכה נפלה עליה ותסב פניה אל הקיר ותדֹם.

"רחל!" – קראתי בקול חרד, בקָרבי אל משכבה.

לשמע שמה העברי פג לבה, ותפן ותסב עיניה אלי ותתפלא

"הנה אברהם אחיך בא אליך בשם אלהי-"שדי", להראותך כי לא לחנם קראת אליו לעזרה".

לשמע דברי אלה האדימו פניה החורים ותופע עליה נהרה.

"האמנם יש תקוה?" – שאלה בקול ענות חלושה.

"לא רק יש תקוה, כי הנה ישועתך באה.  אבל הגידי לי:  הבאמת ובתמים חפצה את לעזוב את המקום הזה ולשוב אל עמך ואלהיך?  זכרי ואל תשכחי, כי עזר כזה אך פעם יבוא ולא יוסיף.  היש את נפשך ללכת עמנו?"

"יש ויש, אבל – כחי אין אתי".

"אי לזאת אל תדאגי, כי בי בעזרתך!".

העלמה נאותה לי בכל לבבה.

אז שבנו אסרנו את הנזירה הראשה בידיה ורגליה, ונרם את הנערה החולה ממשכבה ונניח תחתיה את הזקנה, לבל תהיה עוד לשטן לנו.  ואת רחל נשאנו אל חדר הנזירה הראשה.  שם עליתי על מושבי ברכב נושאי, ואת רחל הושבתי על ברכי ואלט פניה באדרתי.  והאנשים נטלו את הרכב על שכמם וישאונו בו עד הגיעם אל השוער אשר חכה לנו, ויפתח לנו שער ונעבור.

"עתה אחזו דרככם חוצה לעיר דרומה, בדרך העולה גַאִינה.  אך החישו פעמיכם ואל תתמהמהו, כי רעה נגד פנינו אם לא נרחיק ללכת עד אור הבקר!"

הנושאים אצו ללכת בכל מאמצי כחם ולפנות הבקר כבר היינו הרחק מן העיר, וכנכון היום הגענו אל בית אחד ממיֻדעי היושב בשדה אחֻזתו.  שמה הבאנו את רחל בחדר אשר פנו לה,  ואז נתתי להאנשים את שכרם ביד נדיבה, ואגד להם שרש דבר נמצא בזה, למען הצדק פעלי בעיניהם, ואשביעם עוד הפעם לכסות דבר, פן יבֻלע לכלנו.  ויברכוני האנשים וילכו, ואנכי נחתי שם עד הצהרים, כי הייתי עיף ויגע מעמל הלילה ההוא.  ואז הפקדתי את רחל על יד ידידי, אשר הבטיחני לשום עינו עליה ולכלכל מחלתה בידים אמונות.

*

כשובי אל העיר השתוממתי לשמוע, כי בפקודת הנציב נתפש שמואל הרופא ויובא אל בית האסורים!  לבי הגיד לי פשר דבר, על כן זחלתי ואירא.  אך אמצתי לבבי ואמהר ואלבש בגדַי החמודות ואלך אל ארמון הנציב, ואבוא ואעמוד לפניו.

"ומה חפצך, ידידי?" – שאלני השר במאור פנים.

"אדוני רב החסד! – קראתי בנפלי לפניו על ברכי – הנני בא להתחנן לפניך על נפש אחד ממיֻדעי, לחלצהו מרעתו".

"ומי הוא?"

"שמואל, הרופא היהודי".

"צר לי, ידידי, כי בדבר הזה קצרה ידי מהושיע!  כי חטא האיש הזה חטאה גדולה, בחללו משמרת פקודתו, לעשות בשמה מעשה אשר לא יֵעשה.  תמול בלילה היה קרוא אל מקלט הנזירות להמציא רפואה לחולה אנוּשה, ובבואו שמה אסר בחבלים את הכהנת הראשה וישביענה בחרפה, ויגנוב את אחת הנזירות ויוציאנה ממקלטה ויסתירנה עמו.  ואנכי אחת הבטחתי להנוצרים אשר בממשלתי, להיות למגן להם ולדתם, ועלי ליסר את האיש כרשעתו".

"שא נא אדני והגידה לי, במי האשם ומי העמיק יותר לפשוע בדבר הזה: אם אלה אשר זדו ברשעת לבבם ויגזלו ילדה תמה מחיק אבותיה, להביאה בחזקה בדת אחרת אשר זרה לה רוחה, או האיש אשר נשאהו לבו, להוציא את הגזולה מיד עושקיה כח? – אולם אם בכל זאת תחשוב מעשהו לעון לו, אזי דע לך, אדוני, כי לא יד שמואל הרופא עשתה זאת, כי אם האיש העומד  עתה לפניך, לקבל מידך את הענש אשר תשים עליו!"

"הוי עלם נמהר ופחז כמים!  הכזאת עשית אתה ולא יראת ממשפטי?" – קרא הנציב וישם וישאף יחד.

"היכלתי להביט אל עמל ולהחריש?" – עניתי ברגש – "הן לכל איש אֻמלל, לכל צדיק האֹבד בצדקו יש המשפט לדרוש עזרתו מן האיש אשר ישרה נפשו בו, ואיככה יכלתי להשיב פני יתומה אמללה, חלושה ואנושה, והיא גם בת עמי ואמונתי?" –

ובקראי זאת ספרתי לו את כל פרטי הדברים, את השֹׁד והשבר אשר הביאו הכהנים הקנאים על אנשים טובים וישרים, אשר בגללם תמו לגוע מעצר רעה ויגון, את כל הרעה אשר הביאו על העלמה העשוקה, כי ענוה וילחצוה וישביעוה במרורים ויקריבו לשחת נפשה.  שמע הנציב וירגז תחתיו, כי נגעו הדברים אל לבו.  אחרי חשבו מחשבות שב ויאמר:

"ובכל זאת לא אוכל לסלוח להרופא, אשר חלל משמרת פקודתו, וישת ידו עמך ויהי לך לעזר לבצע מחשבת אונך".

"ואיך תחשוב עון לאיש אשר מדת חמלתו גברה על חובתו למשמרת פקודתו?".

"אמנם לא אכחד ממך כי טוב עשה;  אבל איך אשיב פני הנוצרים הדורשים עלבונם מידי, ולי אין טוב להכלימם ולהעלות חמתם!".

"אל נא יחר לאדני ואדברה דבר באזנך:  הואילה נא לפתוח ספר המסים, וראית  ונוכחת כי היהודים החוסים בצלך משלמים אותם על יתר;  ולמה איפוא יגרעו בעיניך מהנוצרים – מתקוממיך?".

"הס, עלם נועז! – קרא הנציב ופניו רעמו – אל תוסף דבּר אלי כזאת!".

"סלח נא אדני לפשע שפתי, כי מרוב שיחי וכעשי דברתי זאת, ובצדקתך אשען כי לא תכיר פנים במשפט.  הרועה הנאמן ירעה לאמונה את צאן מרעיתו ולא יפליא בין שה לרעהו.  הן שופט צדק אתה, ועל כן אקוה כי תשפוט עמים מישור, ולא יגרעו אחי היהודים בעיניך מכל יתר עבדיך.  ועוד הפעם אחלה פניך:  אם רע בעיניך המעשה אשר עשיתי, יסרני במשפט, עשה בי ככל אשר יורך לבבך;  אבל השיבה חמתך מידידי וקרא לו דרור – כי נקי הוא ולא עולתה בו!".

"קום ועמוד על רגליך, עלם נלבב!" – אמר הנציב בהשיבו אלי אור פניו ובשומו ידו על שכמי – בקשתך אעשה, גם עונך יכֻפר לך בפעם הזאת, עקב אשר מצאת חן בעיני;  אבל מהיום והלאה השמר בנפשך ואל תחפוז עוד, פן תנחם באחריתך!"

"ומתי אחבק את ידידי מחמל נפשי?" – שאלתי בהשיבי תודות לו כרוב חסדו.

"ברגע הזה, אם תאבה" – ענה הנציב בשחוק על שפתיו.

הבטתי אליו משתאה, מחריש לדעת אם באמת ידבר או שחוק יעשה לו.

"שמואל!" – קרא הנציב בפנותו אל החדר השני.

הדלת נפתחה ושמואל בא החדרה.  וכראותי אותו ונפלתי על צואריו ואחבקהו בעליצות נפשי.

"עתה הנני, ידידי, להצדיק לפניכם פעלי! – אמר הנציב – שמוע שמעתי הנוצרים מתגודדים ומתעתדים להקים שאון בעיר.  ולהרגיע לבבם צויתי לאנשי חילי לשום משמר על היהודי הרופא ולהביאהו אלי.  ואנכי הביאותיו אל חדר הספרים, בדעתי כי יהיו לו למקרא ענג.  ובעיר נפוצה שמועה על ידי, כי הורדתי את שמואל אל בית האסורים.  ועתה הנה מרכבה מכֻסה מחכה לו, להוליכהו חוצה לעיר;  שם יבַלה שבועות מספר בנאות שדי;  שם ינוח לו מעבודתו הקשה אשר תיַגענו בלי חשך.  אבל אל תהין ידידי לשוב העירה עד חדש ימים, ראה צויתיך!  ולנוצרים יֻגד כי תשא את עונך ועל פי פקודתי נאסרת אל בור השבי שלשים יום – וסרה תלונתם מעלי והשכותי חמתם גם מעליך לטוב לך ולאחיך".

נפלנו על ברכינו ונברכהו כרוב חסדו.

"קומו עמודו! – הוסיף בחן שפתיו – ושמעו את הדבר אשר אֹמר לכם למען תשכילו:  חלילה לאדם לשחק בכל איש אשר כהן הוא לאל עליון, אם "אִימַם"[53]), אם "אַבּא"[54]), אם "רב" – כי כלם הם נוחים לכעוס וקשים לרצות, ועברתם שמורה נצח וקנאתם כשאול קשתה".

ברכנו את איש חסדנו לשלום, ונעל ונשב במרכבה המכֻסה, המחכה לנו בחצר הנציב.  ונסע ונעבור אל המקום אשר הושבתי את רחל.  שם נשארנו אני ושמואל יחדו.  הוא כלכל מחלתה בתבונות כפיו כל ימי גלותו, ואנכי נתתי לה כל מחסורה ואשביענה מטובי, ואסעדנה באהבת חסד וארחיב לבה בנדבת פי.  ופעולת שנינו נראתה עליה לטובה ולברכה;  מיום ליום הוטב לה וישב אליה רוחה וכחה, ולמקץ ירח ימים שבה לאיתנה.  וידידנו הרופא גזר אֹמר, כי הנה תעצור כח לשאת עמל דרך רחוקה גם לעבור ארחות ימים.  אז שמתי לדרך פעמי, ונרד באניה, וה' הצליח דרכנו ונעבור את הים התיכון ונבוא עד צידון, ומשם עברנו לדמשק ונגיע בשלום אל בית אבותי.

הצגתי לפניהם את רחל ואספר להם את הקורות אותה ואת כל אשר עשיתי לרַוחתה לישועתה.  וישמחו אבותי מאד, ואבי נפל בשמחה על צוארי ויחבקני ויקרא:  "ברוך אתה, בני, לה' ולי, כי הגדלת לעשות!"

ואמי בכתה על צוארי רחל ותשק לרחל באהבה וחמלה רבה, ותקרא אלי גם היא:  "ברוך אתה, בני, לה' ולנו, וברוך טעמך כי טוב!"...

והורי קרבו את רחל בכל לבב וימשכוה חסד ויאמצוה כבת להם.  ותנחם רחל בם אחרי אבותיה, ואותי כבדה בתודה – כי פדיתי בשלום נפשה ואביא לה ישועת משנה, ישועת הגוף והנפש ובעקב התודה באה האהבה ותדביקנה אלי באמונת אֹמן.  ואנכי למדתי דעת דרכיה, כי נוסף על יפיה וחכמתה נגלתה לי צדקתה ותֻמתה ובר לבה, ועל כן יקרה לי אהבתה, וגם נפשי דבקה בה באהבה נצחת.  ואבותי אמרו לדבק טוב ויברכונו בכל לבבם, ותהי רחל לי לאשה.  אכן הון ועֹשר לא הביאה עמה, כי בידים ריקות באה אלי;  אבל נפשה מלאה כל טוב, נפש עבריה נאמנה, מלאֲתי כל מדה נכונה, נפש ברכה אשר בכל הון לא יסֻלה ערכה, ואותה נשאה אלי באהבת עולם;  בה אֻשרתי לראות טוב ולשמוח על גורלי וחלקי בחיים.

*

כתבתי כל אלה בשבתי עתה לרגלי עסקי בקורדובה, בערוג נפשי אליך, בני יקירי, ואל אמך, הנאהבה והנעימה.  ובעלות על לבבי זכר הימים הראשונים, כתבתי זכרונותי עלי הגליון ויהיו לי כתנחומות אֵל;  בהם אשתעשע עד שובי אליכם לחרוֹת בשמחה את פניכם.

המגלה הזאת שמורה תהיה עמי עד בוא חליפתי – אז תירש גם אותה גם את התכריך הרצוף בה יחד עם המכתב הסגור בו, מכתב אמך אשר בו קנתה כליותי ולבי לפני דעתי אותה, ועל ידו משכתיה חסד.  והיו כל אלה לזכרון עולם לך ולבניך אחריך מאת אביך אוהבך

אברהם.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1] בסוף המאה הרביעית לספירת הנוצרים נחלקה ממלכת רומה לשתים, למזרחית ומערבית.  המערבית – ביחס ממשלתה המדינית – נבחרה מני ארץ בטלטול העמים בראשית המאה החמישית, והמזרחית עוד האריכה ימים, ובהיות מושב הקיסר בקונסטנטינופול, העיר ביצנץ מלפנים, נקראה הממלכה על שמה.

[2]  האגרת 145.

[3]  Procop.  hist.  arc. III 156.

[4] הסוגר 118.

[5] הנעל, 47.

[6] Zeno, 491-474.

[7] Malalas, Chronographia 389.

[8] שם 396.

[9] 602 – 610.

[10] שס"ח.

[11] הכנור 153.

[12] רע"ג.

[13] של"ט – שמ"ט.

[14] הכנור שם

[15] ספורי בית דוד.

[16] שס"ז.

[17] גן בל' פרס בוסתן.

[18] Abulfarag, Chron.  Syr.  96.

[19] 610–641.

[20] שפ"ח.

[21] Autychus II, 243.

[22] Pertz, Monumenta I, 286.

[23] שצ"ה.

[24] שצ"ח.

[25] Perceval III, 500.

[26] שפ"ח – ת"ב.

[27] שצ"ג.

[28] אבי אַישע אשת מחמד.

[29] Chalife – ממלא מקום (של אַלה ונביאו).

[30] שצ"ד.

[31] אבי חפזא, אשת מחמד השנית.

[32] ת"א.

[33] הוא חרץ משפטו על הספרים לאמר:  "אם מתאימים הם עם הכתוב בהקוראין – הלא אך למותר הם לנו, ואם סותרים הם דבריו – אזי מצוה היא לנו לבערם מן הארץ!", ועל פי משפטו זה נשרפו שבע מאות אלף הספרים שהיו באצר הגדול ההוא, בצוותו להביאם בארבעת אלפי המרחצאות אשר באלכסנדריה ולהסיק בהם תנוריהם עד תמם    (Abulfarag, Chron.)

[34] כן כנה מחמד את היהודים והנוצרים.

[35] Gephia – מס לגלגלת.

[36] מס הנכסים.

[37] תשובות הגאונים שערי צדק סי' י"ז.

[38] יום מנוסת מחמד ממיכה למדינה.

[39] תט"ו.

[40] כלב נוצרי.

[41] ממעל לשער הנצחון של טיטוס המנצח, נחרתו תמונות כלי המקדש שהיו לו לשלל, ושלש אותיות רומיות:   "H. e. p." עליהם מלמעלה – הן ראשי התיבות "Hierosolima est perditi!" (ירושלים אבדה!).  ושלש האותיות האלו היו למלה בפי הרומאים, בלעגם לאיד היהודים ובקראם עליהם מלא.  מהרומאים למדו גם העמים האחרים לנאץ במלה הזאת את בני עמנו באשר הם שם.

[42] תמ"ה – תס"ה.

[43] תע"ב.

[44] Tangir.

[45] קורוֹת היהודים בספרד, 5.

[46] ירמיה כ"ט, ז'.

[47] אבות ג', ב'.  [א"ש פריעדבערג.  זכרונות לבית דוד, חלק שני.]  17

 

[48] השם הזה נשתבש אחר כן בהברתו ויוסב לשם גיברלטר.

[49] תע"א.

[50] Aуσины

[51] Xeres de la Frontera

[52]  כנוי למחרזת כדורים קטנים נקובים וחרוזים על פתיל הדבוק בשני קצותיו אל האזור.  הכדורים מכוָנים לחשבון התפלות הידועות אשר אדוקי הקתולים נוהגים לקראן עד מאה וחמשים פעם ליום, ובכל פעם ופעם יעתיקו אחד הכדורים מקצה הפתיל אל קצהו השני, לזכור המספר ולמצוא החשבון הכולל.

 

 [53] כהן מחמדי.

[54]  כהן קתולי.