_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הַמַּלְאָךְ

הנס כריסטיאן אנדרסן

תרגם דוד פרישמן

לתוכן הענינים

כי ימות ילד קטן ותמים, ויָרד מלאך אלהים משמים ארצה ולקח את הילד המת ונשא אותו בזרועותיו ופרש עליו את כנפיו הארֻכּות והלבנות והביא אותו אל על מקוֹם ואל כל פנה אשר יקרוּ בעני הילד בעודו חי, וקטף מלוא כפו פרחים והעלה אותם אֶל אלהים, למען יפרחו שם ויציצו שבעתים מאז היותם על פני האדמה.  אז יאַמץ אלהים את הפרחים אל לבו כלם, ורק הפרח אשר ימצא חן בעיניו מכל הפרחים, ונשק את הפרח הזה מנשיקות פיו, ובזאת ישים לו פה וקול, ושר גם הפרו ורִנן בין כל המשוררים והמרננים אשר בצבאות שמי השמים.

הנה זאת תורת הדברים אשר ספּר מלאך אלהים באזני ילד מת בנשאו אותו השמימה, והילד שומע את כל הדברים הנפלאים, ויהי כחולם חלום.  אז עפו יחדו אל כל מקום ואל כל פנה אשר שם שִׁעֲשַׁע הילד בעודו חי, והם עוברים בגנות ופרדסים אשר שם פרחים נחמדים.

"מי לך פה מן הפרחים אשר נקח אותו עמנו לנטוע אותו בתוך השמים?"  שאל המלאך.

ושם מקל שושנים גדול ורם ותאוה לעינים, ואולם שלח זֵד את ידו בו לגדע את גזעו, ותהיינה פֹארותיו סרוחות על פני הארץ והן מלאות ציצים גדולים ומלאים אשר טרם גמלו ויבולו וימותו.

"אִי לך מקל שושנים אֻמלל!"  קרא הילד – "קח נא את זה עמך השמימה, והפריח אותו אלהים ונתן לו נשמת חיים!"

והמלאך לקח את מקל השושנים, ואת הילד נשק למו פיו, ויפקח הילד את עיניו עד החצי.  אז קטפו את הפקחים הנחמדים מכל ערגות הגן, ואולם גם את השפלים לא מאסו אשר אין להם מראה ואין להם תֹאר, ויקטפו גם את פרח-הבִּצה ואת פרח שלש-הצבעים הנמאס.

"עתה הנה פרחים לנו!  קרא הילד ויצהל, והמלאך הניד בראשו ויאֶר אליו את פניו, ואולם הם טרם עוד התנשאו לעוף השמימה.

והלילה כסה את פני הארץ ויהי חֹשך מסביב, אז עפו יחדו ויעברו חוצות ורחובות רבים, ויבואו עד רחוב צרה ודלה, אשר שם ערמוֹת תבן ואֵפר ודֹמן משתפכים בראש כל פנה, כי היה היום יום מועד לאנשי הרחוב הזאת לעבור ולהחליף משכנותיהם מבית לבית, ויהי שם על פני האדמה חרשי קערות נשברות ובלואי סחבות ושברי פסילים ומסכות ומצנפות בלות, והיו לתועבה בעיני כל רואה.

והמלאך הורה באצבעו ארצה, והנה שברי עציץ-פרחים בתוך האשפה, וגוש עפר שוכב על יד העציץ, כי נפל מתוכו, ורגבי גוש העפר לא התפרדו עוד, כי שרשי פרח גדול מפרחי השדה מאַחזים אותם לבלתי יתפרדו, והפרח פרח נובל ונשבר אשר לא יצלח עוד, כי על כן השליכו אותו החוצה.

"את זה נקח עמנו!"  אמר המלאך – "והיה מדי עוּפנו, וספּרתּי לך, וידעת על מה אנכי לוקח אותו עמי!

והם עפו, והמלאך ספר כאשר אָמר.

"ברחוב הצרה והדלה אשר מתח לרגלינו, שם משכּן עֹני בתוך הבור, ושם ישב נער אמלל וחולה.  והנער חלה את חליו וישכב על המטה מאז צאתו מרחם אמו, והיה לרגעים כאשר הוקל חליו מעליו, וקם הנער והתהלך בחדר על משענתו אנה ואנה, ואחרי כן שב למשכבו.  וקרני השמש טרם תרדנה אל חדר-הבור הזה, ורק ביות ימי הקיץ וירדו גם הן לרגעים ותהיינה שם כמחצית השעה.  והיה ברדת קרני השמש והאירו את פני הנער הכֹּאֵב וחִממוּ לו והזהירו מבּין אצבעותיו הצחות והדקות, כי סכך בהן את פניו, ואת הדם האדום הביט בהן בהזהירו, אז חשב בלבו לאמר:  "היום יצאתי לשוח!"  ואת היער עם כל הדרו ותפארתו לא ראה עוד הנער בעיניו, ורק בן השכן הקרוב אליו הביא לו ענף עץ בּרוֹש, ויהי לו זה ליער.  ואת הענף נטע מראשותיו בראש המִטה ויהי לו לסוכך על פניו, ויחלום חלומות בהקיץ ויחשוב בלבו כי שוכב הוא תחת הברושים ביער, אשר שם שמש זורחת ואשר כל עוף כנף ירנן שם.  ובהיות האביב ויבֵא בן השכן אליו גם פרחים מפרחי השדה, וימצא שם פרח אשר עוד שרשוֹ עמו, ויטע אותו בתוך עציץ וישימהו על יד החלון הקרוב אל המטה.  והפרח עשה ציצים, ויגדל ויפרח ויעל למעלה, ויעש פרחים מדי שהנ בשנה.  ויהי הפרח בעיני הנער לגן נחמד, ויהי לו לסגלה מכל סגלותיו אשר על פני האדמה.  ויַשק הנער את הפרח מים ויכלכלהו ויכוננהו, וישם אותו אל מול פני קרני השמש המעטות היורדות בעד החלון הצר, וייניק אותו את כל האור אשר מצא.  והפרח עלה ויפרח, והוא עולה ופורח גם בכל החלומות אשר חלם הנער, כי רק לו לבדו פָרח הפרח ורק לו לבדו נתן את ריחו, ויהי לו לחמדת עינים ולמשיב נפש.  וביום מוֹת הנער, ותהיינה עיניו תלויות אל הפרח, וירא ויבּט אותו עד רגעו האחרון, ויגוע וימת כי עם אלהים התהלך הנער.  – אז היה הנער עם אלהים שנה אחת תמימה, ושנה אחת תמימה חלפה גם על הפרח אשר על יד החלון הצר, והוא נשכח ונעזב, ויקמול ויבּול, וביום מועד לאנשי הרחוב לעבור ולהחליף משכנותיהם מבית לבית, וישליכו אותו עם האשפה החוצה.  אלה תולדות הפרח האמלל והיבש, אשר אותו לקחנו מעל פני האדמה לשאת אותו עמנו השמימה, כי הוא אשר נתן שמחה בלב אנוש שבעתים מכל פרח יקר הצומח בגן אשר למלכה".

"אבל מי הגיד לך את כל הדברים האלה כי תדע?" שאל הילד אשר נשא המלאך השמימה.

"אמנם ידעתי!"  ענה אותו המלאך, "כי אנכי אנכי הילד הקטן והחולה אשר התהלך על משענתו!  ואנכי את פִרחי הלא אַכּיר!"

והילד פקח את עיניו, ותהיינה פקוחות עתה היטב, וירא את פני המלאך ויבט אל פניו הנחמדים והמאירים.  ברגע הזה והם באו השמימה, אשר שם שמחה ונחת ושם גילת עולם.  ואלהים אִמץ את הילד המת אל לבו, ותהיינה לו פתאם כּנפים גם הוא ככנפי המלאך הבּא עמו, ויעופו שניהם יחדו איש על יד אחיו.  ואלהים אמץ אל לבו את כל הפרחים אשר הביאו, רק את פרח השדה הא\מלל והיבש נשק במו פיו, ויהי לפרח פתאם פה וקול, וירנן הפרח גם הוא בין כל המלאכים המרננים לפני אלהים, והמלאכים כלם מתעופפים אנה ואנה, ויש אשר קרובים לאלהים מאד, ויש אשר רחוקים ממנו, והם מרחיקים בְמַעֲגָלָה איש אחרי איש, איש אחרי איש, עד קצה השמים ועד עולמי עולמים באין גבול ובאין אחרית, וכלם מתענגים ושלֵין כאחד.  והמלאכים מרננים כלם, הגדולים עם הקטנים, וירנן גם הילד המת אשר היטיב אלהים אמו, וירנן גם הפרח היבש והאמלל אשר השליכו אותו החוצה עם האשפה בתוך הרחוב הצרה והחשֵׁכה.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה