_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

עָכָן אֲשֶׁר בְּוַרְשָׁה

דוד פרישמן

לתוכן הענינים

 

פעם בפעם בעָברי ברחוב הַסֶּנַטּוֹרִין, עד הרחוב לבוא ככר-הבַּנק, על בית-החומה הגדול, אשר ממעל לחלונותיו תלוי לוח העץ השחור ועליו כתוב באותיות זהב: בית-הבַּנק של מַאקס פרַאנק, ועלה על לבי פעם בפעם זכר עכן כן כרמי בן זבדי, ואת כל הדברים הנוראים אשר נקרא על-אודותיו בספר יהושע. הלא תזכרו את הדברים ההם? – ויקח עכן בן-כרמי בן-זבדי בן-זרח למטה יהודה מן-החרם וגו', ויאמר יהושע אל עכן: בני, שים-נא כבוד לה' אלהי ישראל ותן-לו תודה והגד-נא לי מה עשית, אל-תכחד ממני וגו' וגו'. ויאמר: אמנה אנכי חטאתי לה' אלהי ישראל וכזאת וכזאת עשיתי. וארא בשלל אדרת שנער אחת טובה ומאתים שקלים כסף ולשון זהב אחד, חמשים שקלים משקלו. ואחמדם ואקחם וגו'. ויאמר יהושע: מה עכרתנו, יעכּרך ה' ביום הזה, וירגמו אֹתו כל-ישראל אבן וישרפו אֹתם באש ויסקלו אֹתם באבנים, ויקימו עליו גל-אבנים גדול...

מעשה נורא עד מאד, אשר יסמר שערת כל בשר ביום שמעו אותו – האין זה?

אבל האיש אשר בו אדַבּר אני ואשר קראו לו עכן גם הוא, עכן אשר בורשה, האיש הזה לא חטא חטאה גדולה ונוראה אשר כזאת, כי-אם מעט ממנה. לא אדרת שנער אחת טובה, או גם אדרת רעה, לא מאתים שקלים כסף, בכסף ארץ הכנעני, או גם בכסף רוסיה, לא לשון זהב אחד אשר חמשים שקלים משקלו, או גם מעט מחמשים, לא אחד מאלה חמד ויקח; וגם לא נתפש האיש בגנבתו ולא נלכד בחרם ולא רגמו אותו כל ישראל אבן ולא הקימו עליו גל-אבנים גדול – ותהי להפך, כי מסתר המדרגה עלה האיש הלוך ועלה, וילך מחיל אל חיל ויגדל ויפרץ ויעצם מאד מאד, וכל באי שער עירו הגדולה כבדו אותו מאד, ותחת אשר יקימו המה עליו גל-אבנים גדול, הקים הוא לו את גל-האבנים ההוא בתבנית היכל גדול מלא תפארת, אשר שם ישב ואשר משם תצאנה טובותיו לכל איש, ואשר משם יפליא חסדו עם כל נענה ומר-נפש – והאיש הצדיק והטוב הזה יקָרא בפי רבים בשם עכן, בשם האיש אשר מָעַל מַעַל ויקח מן החֵרם...

והחֵרם, אשר ממנו לקח האיש הזה מעט, מעט מאד, פחות מכזית, ומראהו כמראה עוגה אשר תֵּאָכל ותבניתו כתבנית פת-מצה, ושמו – אפיקומן...

ידענו, ידענו – יאמרו הקוראים בלבם – אכן גנב האיש בילדותו את האפיקומן מתחת הכר אשר לאביו, כמנהג בישראל, וזה דבר החֵרם וזה משפט המַעל אשר מָעַל!

ואולם מִשׁגה אִתּכם, אדוני, מִשׁגה אִתְּכם! וכדי להוציא מלבבכם, ממהר אני להגיד לכם, כי לא בניסן, כי-אם בתשרי, לא בלילה, כי-אם ביום, ולא בזמן הסדרים, כי-אם בימים אשר אין להם סדרים עשה האיש את אשר עשה, ויקח מן החֵרם – את האפיקומן.

וכיום הזה ועינינו רואות את האיש אשר מעל בקדשים והנה הוא עושה טוב בעדתו מאין כמוהו; אין בעיר גומל-חסד כמוהו, ואין איש אשר ירבה לעשות צדקה יותר ממנו, ובפרט ברגע שמעו את המלה רעב, אז בבוא אליו איש אשר ירעב  ללחם, והיתה ידו פתוחה להעניק לאיש ההוא מכל אשר לו. כי לא תוכל אזנו לשמֹע את המלה ההיא. ואף גם זאת והאיש הזה, אשר יאמרו עליו בעיר, כי מן הנאורים הוא וכי אינו מדקדק במצוות שבינו ובין המקום, ויש אשר גם יאמרו עליו, כי בבוא ימי הפסח יעלו על שלחנו מאכלים בלולים, חמץ ומצה גם יחד, – והאיש הזה בבוא החֹדש ניסן ופתח את ידו לכַלכּל את עניי עירו במַצות ככל אשר יוכלו לשאת ולא יֵדע שבעה, כי נתֹן יתן מַצות לאלפים לכל הבא ולכל דורש; ויש אשר יהיה עם לבבנו להאמין, כי אולת קשורה בלב האיש ההוא, וכי רוח עִועים מסוך בו לחשוב, כי במַצה זו תלוים חייו, וכי שקולה מִצוה זאת כנגד כל המִצווֹת האמורות בתורה וכי היא תהיה לו לרוָחה ולפדות, להשיב את נפשו למנוחתה ולפדות אותה מכל עונותיה, ובה יאמר למחות כעב פשע ישן ולשלם מִלוה ישנה...

ויש אשר אומרים, כי גם קמיע תלויה לו בצוארו, אשר לא תמוש ממנו יומם ולילה, ותבנית לה כתבנית פת-מצה – אם קַבּלה היא נקַבּל! אכן חייב אדם לברך את המצה בכל עת ובכל שעה, כי בגלל פרוסת-מַצה עלה האיש ויגדל ויעצם ויפרץ לרֹב ויהי לאיש...

יש אשר גלגל קטן יניע לפעמים עולם מלא, יש אשר דחיפה אחת קטנה תריץ לפעמים את האדם עד מחוז חפצו, ויש אשר רגע אחד ברגעי חיי-האדם ישַׁנה לפעמים את כל סדרי חייו ומן הרגע האחד הזה תוצאות לכל ימו ושנותיו.

דחיפה אחת קטנה – והדחיפה האחת והקטנה הזאת היתה גם לאיש העשיר הזה בעודו נער קטן ובהיותו יושב עוד בית אמו האלמנה במגרש פּרַגָּה אשר מעבר לגשר, בימים אשר ידע את הכסף אך למשמע אֹזן ואשר ראה את הלחם אך אחת ביום. באמרי, כי ישב הנער בימים ההם בית אמו, אַל-נא ישגה הקורא לחשוב כי בית היה לאמו; זאת הפעם רק השתמשתי בלשון נקיה, והנקיות מביאה לפעמים לידי מליצה והמליצה לידי חֹסר-הבנה. כי הנה באחד המרתפים הצרים אשר במבואות האפלות ישבו, ואף יש אשר לא השיגה יד האשה לשלם גם שכר המעון הזה, והסוכן אשר על הבית בא להוציא אותה משם ביד חזקה ולבער אחריה. בראשית הימים עוד נִסתה האשה להביא את בנה, את מאיר הקטן, אל בית המלמד, למען ילמד והיה לכל-הפחות ליהודי; ואולם כאשר קצרה ידה משלם, ובראותה, כי אין לב הנער הולך אחרי הלמודים וכי רודף הוא בטלה כל היום, ותחדל גם מזה – אם שקץ הוא ידאג לו, ואמו מה היא כי ישליך עליה את יהבו? וגם בהביאה אותו אל בית בעלי-מלאכה, ברח הנער אחת ושתים מלפני בעליו, כי אהב את הבטלה, ויהי הנער משֻׁלח ונעזב, הולך יחף ובשרו ערום, רעב ללחם וצמא למים – לא, לא, צמא למים לא היה מעודו, כי המים גם בלא מחיר יֻקחו, ורק רעב, רעב היה תמיד מאד; והלחם לא על נקַלה יֻקח; אז יבקש לפעמים פת-לחם בבית אמו ומצא, ולפעמים יבקש ולא ימצא. אמנם כן, למֹד לָמַד הנער את תורת-הרעב עד היסוד בה, ויבן אותה עם כל באוריה ופרושיה; ויש אשר תצא אמו בבֹקר הַשכּם העירה, לראות אולי יצלח בידה למכֹּר ולקנות ונתנה טרף לביתה, והנער חכה לפעמים עד הצהרים ורוחו לא קצרה בחכותו.

אבל גם מלאכת-הרעב איננה מלאכה קלה, ויש אשר גם מבחר תלמידיה, הדבקים אחריה, יעזבוה ויזלזלוה, כי רוחם תקצר. לפעמים קצרה גם נפש הנער הזה בעמלו ולא יכול עוד לסבול, כי ארכה לו העת יותר מדי, ויקלל את הרעב באלהיו. אכן לא טוב היות האדם רעב.

עוד לפנות בקר יצאה האלמנה העירה, כי היום יום ערב שבת ומחר שבת שובה, כי על-כן קמה בבֹּקר לסור אל עזרת הנשים מדי השכימן לסליחות, ומשם תבוא העירה עם סַחְרָהּ ואֶתְנַנָּהּ ועם סַלֶּיה ומִמְכּריה – ומאיר מחכה לה בבית, והוא יוצא ונכנס, נכנס ויוצא, ופתאום יחוש בנפשו, כי מלאך רע בא אליו לענותו, הוא המלאך הממונה על הרעב, וכי בטנו ריקה עד מאד. אכן לא חדש היה הרגש הזה עמו וכבר ידע אותו מתמול שלשום, ואולם כל שתורתו חביבה עליו הרי היא בכל יום כחדשה בעיניו!

בראשונה לא שם לב אל רעבונו ובשפתיו שרק את זמרת החזן בזמרו ויאתיו בימי החג האחרונים; ואולם שריקות השפתים הלכו מרגע לרגע הלוך ומעוט ורק שריקות הקרבים הריקים הלכו הלוך ועצום. אז ישוטט הנער בתוך החדר אנה ואנה, לבקש בארון ובארגז, בתבה ובמלתחה, אולי ימצא דבר-מה לאכל, ולא מצא. על-פני הכירים תראינה עיניו פארור מלא, והביא את כף ידו אל תוך הפארור, והוציא אותה משם והביאָהּ אל תוך פיו ללקק ממנה כאשר ילקק הכלב – והנה הם מי-קָפֶה קרים, והם לא יתנו ולא יוסיפו. והרעב הולך הלוך וגבור בו, הלוך וכבד! ובשבתו משַׁמים ועצוב-רוח והנה תשמענה אזניו קול מורה-השעות בהכותו, אחת, אחת ושתים, שתים ושלש – ובלי משים ישא עיניו אל המקום אשר משם הקול יבוא, ועיניו רואות את הקיר ואת מורה-השעות התלוי על המסמר ממעל. מה זאת? – בתקות חוט-לבן תלויה אל הקיר וקשורה אל מורה-השעות פרוסת מצה יבשה, כחצי האפיקומן גדלה...

ופתאום יזכֹּר, כי את מותר האפיקומן הזה טמנה אמו במקום הזה עוד בימי הפסח האחרונים, כמנהג שלומי אמוני ישראל, אשר יותירו כפעם בפעם מן האַפיקומן ותולים אותו במקום הנראה לעין, להיות תלוי אל הקיר מן הפסח ועד הפסח, מליל הסדר השני ועד ליל בדיקת חמץ.

עיני הנער אורו רגע אחד...

אבל רגע משנהו ושתי דאגות באו אל לבו בפעם אחת, ותהי הדאגה הראשונה לאמר: איך יעלה ויגיע עד האפיקומן והוא נער קטן-קומה ומורה-השעות גבוה ומרום מנגדו? ואולם הדאגה השנית כבדה מן הראשונה פי שנים ותהי לו למחנק בצוארו: הלא פרוסת מצה זו קֹדש היא, ואין לנו רשות להשתמש בה אלא לראותה בלבד, ומי יודע אם לא ימות איש ברגע נגעו אליה, ומי יודע את אשר יקרה באחרית הימים, ומי יודע...

והרעב הולך הלוך וגבור בו, הלוך וכבד מרגע לרגע! והשטן עומד על ימינו – לא, לא רק על יד ימינו יעמוד, כי-אם גם משמאלו, מלפניו ומאחריו, בקרב לבבו ובקרב ראשו, והשטן הזה לא יגער בו, כי-אם בקול רך ונעים ידַבּר אליו: מאיר, מאיר! למה תהיה כסוס, כפרד, למה תמות ברעב ולמה תִּסָּפֶה בלא עתך בעוד לחמך לנגד עיניך? מאיר, מאיר!...

ומאיר יאמר פתאום בלבו, כי לא לאכל את המצה יחפץ, כי-אם לאחז אותה ביד ולמַשש בה באצבע ולעזבה אחרי-כן.

אז יאחז את השלחן בידיו וימשך אותו בכחו האחרון עד הביאו אותו לפני המקום, אשר תלוי שם מורה-השעות על הקיר ממעל; ואולם בעלותו על השלחן להתיצב עליו, יראה כי עוד המצה מרום מנגדו, וכי ידו תקצר מנגֹע עד המקום אשר היא שם. אז ירד שנית ארצה ולקח לו כסא-עץ והניף אותו על-פני השלחן, ואחרי-כן יעלה על השלחן ומשם יטַפּס ועלה על הכסא, ועמד, והושיט את ידו ואצבעותיו נוגעות אל פרוסת-המצה...

וכמו שביב אֶלקטרי יחלוף את כל עצמותיו ברגע אחזו את המַצה בידו! למֹד למד הנער מעודו לכבד את הלחם בכל מאֹדו ובכל נפשו, ידוע ידע הנער תמיד לחַלק כבוד-אלהים לכל הנברא בצלם ככר-לחם; אבל הפעם הזאת, בעמדו על הכסא אשר על פני השלחן ובאחזו את פרוסת המצה היבשה בקרב אצבעותיו, והנה קול בקרב לבו מזהיר אותו וקורא: אם כל הלחם קֹדש, לחם זה קֹדש-קדשים!

הנה הגן אשר בעדן פרוש לנגד עיניו, ואל תוכו לא יוכל לבוא; הנה הארץ הטובה והרחבה שפוכה לפניו והוא ראֹה יראנה ואליה לא יבוא!...

והנער נאנח אנחה גדולה, אשר שברה יותר מחצי גופו הקטן – וירד ארצה.

וברדתו וירד השטן עמו, ולא ידע מאיר מנוחה בנפשו ותאותו בערה בו, הלֹך ובעֹר ויקֹד כיקוד אש... מאיר, מאיר! למה תהיה כסוס, כפרד, למה תמות בלא עתך, למה תגוע ברעב? הלא המצה הזאת איננה שונה ברב או במעט מכל הלחם אשר בעולם, והיא עומדת לאכילה וקוראה אליך: כל דכפין ייתי ויאכל!

כל דכפין... והוא כפין ורעב מאד, ופרוסת-מצה זו הלא באמת איננה שונה ברב או במעט מכל הלחם אשר בארץ, ומה היא כי ינוס מפניה וכי יירא לנגֹע אליה? – ופתאום יעלה על לבו זכרון אמו וזכרון הרצועה אשר בידה, רצועת עור, וכי נכונה היא בכל עת להמית אותו בעשותו נבלה ובעברו עבֵרה גדולה כזאת...

וברגע השני ובערה בקרב לבו מחשבה אחרת לאמר: מה ימריצך, כי תשב בבית? ומי יאסר רגלך מברֹח עד קצוי ארץ אחרי אכלך את אשר תאכל? קום ואכֹל! קום ולקחת את השלחן ועלית עליו, ואכלת ושבעת – וברחת!

עוד רגע אחד ומאיר עומד שנית על-פני הכסא אשר על השלחן, ואוחז בידו את פת-האפיקומן והופך אותה אנה ואנה, פעם בכֹה ופעם בכֹה, ועיניו לא תשבענה מראות בה. ואולם גם בטנו לא תשבע, כי השׂבע איננו דבר הנקנה בראיה בלבד, ובכל זה עוד יירא הנער לנפשו מנגֹע אל הקֹדש ולאכל ממנו. חֵרם הוא, קֹדש הוא, מַעל הוא, אשר ימעל בקדשים – והמלאך הטוב, אשר ינום במעמקי לבבו, יתעורר רגע אחד משנתו והוא ילחש לו באזנו, כי כאשר יקום איש לרצֹח נפש, כן הוא בעיניו. ופתאום לפתע והנה שכח הנער את כל החקירות ואת כל המחשבות ואת כל פלפולי הפילוסופיה, ובטרם עוד יבין מה היה לו ומה הגיע אל ככה, והנה פת-המַצה על שפתיו. אז יָלֹק בשפתיו את האבק הרב הרובץ ככף-איש על המַצה, והאבק יבוא אל תוך פיו ועל לשונו, והנער יזורר והקיא את אשר לקק. ובכן – יאמר בלבו – גם הקֹדש איננו מאכל מלכים וטעמו איננו טעם צַפּיחית בדבש! – ואולם את פת-המצה לא יניח מבין אצבעותיו, ובלי דעת את אשר הוא עושה, יניע אותה בחזקה אחת הנה ואחת הנה, ונִער אותה מן האבק אשר עליה. ופתאום והנה מחשבה חדשה בקרב לבו לאמר, כי אכֹל לא יאכל אותה, ורק מעט מעט ממנה יגָרס ויגרֹם בשניו סביב סביב מן הקצה אל הקצה, למען שים לה צורה עגולה, אחרי כי קצָוֹת לה וראשים לה והיא איננה עגולה כמשפט...

והנער לא יאכל את המצה ורק בשׁניו יגרם ויגרֹס את המצה סביב סביב מן הקצה אל הקצה – וכל זה רק בהיות עם לבו הטוב לשים צורה יפה לפרוסת מצה, אשר איננה יפה כמשפט, ובחדלו רגע ממעשהו זה, אז יביט אל המצה וראה כי עוד לא נעשה העגול יפה כמשפט; ואז לא ינוח ולא ישקֹט והוסיף שנית לשלח פיו בה, אולי יצלח הפעם חפצו בידו לשים למצה את הצורה בה חשקה נפשו, ואולי תצא הפעם הצורה בדיוק נמרץ. ואולם כמה פילוסופים כבר כלו את כחם ואת מוחם, כמה חוקרים כבר אבדוּ את אונם ואת ימיהם לריק בבואם להתפלסף ולחקור על-דבר החֹמר והצורה! החקירה בדבר החֹמר והצורה איננה ענין קל – וגם הפילוסוף הקטן הזה מדי עמלו לברוא צורה יפה, שכח ולא הרגיש, כי בין כה וכה והחֹמר הולך הלוך ודל, הלוך ומעוט, הלוך וחסור. מן הפרוסה הגדולה לא נשארה עוד בידו בלתי-אם פרוסה קטנה, וגם הקטנה הזאת עוד תקטן מרגע לרגע, עד כי תקטן מאד. ובכל-זה עוד רוחו לא שככה. – הן יאמרו הצרפתים, כי עם האכילה תבוא התאוה לאכילה, ואולם גם התאוה לפילוסופיה תבוא עם הפילוסופיה; ולכן אם החל הנער להתפלסף ולחקור, לא חדל עוד, ויתפלסף ויחקור עד היסוד. ואף גם כאחרית כל הפילוסופים כן היתה גם אחריתו, כי באחרונה והנה גם הצורה וגם החֹמר עלו בתֹהו ויאבדו, ולא נותר גם משניהם כל שריד בלתי-אם המחשבה לבדה.

דומיה חרישית בכל פנות החדר ולא ישמע בלתי-אם קול מורה-השעות אשר על הקיר – ופתאום והנער ידע את אשר עשה.

ופתאום ותוגה גדולה באה אל תוך נפשו ולחץ, אשר לא ידע עוד כמוהו מעודו. אז ירד ביגון קודר לאט-לאט מן הכסא אל השלחן ומן השלחן יטפס וירד ארצה ולבו יך אותו מכה גדולה, אשר לא ידע עוד כמוה עד היום הזה.

אז ידַמה בנפשו פתאום, כי לא רק נבלה גדולה עשה בישראל, לא רק תועבה גדולה כתועבות הגוים, כי-אם גנב, הרג, רצח ולא חמל ועשה את כל העברות הכתובות בתורה ואשר לא כתובות! ברגע הזה יעלה על לבו גם זכרון האיש, אשר למד על-אודותיו בחדר לפני שנתים ימים בשבתו עוד לפני רבו, אשר לקח גם האיש הזה מן החרם וימעל מעל, וכל בני-ישראל נגפו במלחמה על-דבר הנבלה הזאת, אשר עשה, ובאחרונה רגמו אותו באבנים וימיתוהו ויקימו עליו גל-אבנים גדול. ובסגרו את עיניו, וראה את הגל הזה והנה הוא באמת גדול, גדול, גדול מאד, והוא עוד יגדל מרגע לרגע, עד אשר יגיע ראשו השמימה... מה שֵׁם האיש הזה? מה שֵׁם האיש הזה? ובכל, עמלו אשר הוא עמל, לא יזכֹּר את השם הזה ולא יעלה על לבו, יבקשהו ולא ימצא, יחפשהו ולא ישיגנו – ופתאום לפתע והנה עלה גם שם האיש על לבו: עכן, עכן בן-כרמי...

וברגע הזה תבוא גם אמו החדרה, אחרי שוּבהּ מן העיר.

והאשה, בראותה את השלחן עומד אל הקיר והכסא ממעל לו, אז תביט כה וכה וכרגע תדע את אשר עשה לה בנה הקטן: בער את הקֹדש מן הבית, ואף אכל באונו ממנו, עשה נבלה בישראל, טמא את נפשו, גנב, הרג, רצח ואל חמל. ולא באחד הימים הפשוטים מימי שבתות השנה עשה את כל אלה, כי-אם באחד מימי עשרת התשובה, בין כֶּסֶא לעשׂור, בין ראש-השנה ליום הקדוש, ומי יודע אם לא תפרץ מגפה בעיר להמית עולל ויונק יום אחד, ואם לא תפתח האדמה את פיה לבלע גם אותה כבלעה את קֹרח ואת עדתו, ככתוב!...

ברגע הראשון לא ידעה מה לעשות, ותהי ראשית מלאכתה לקחת בול-עץ ולהכות בו על ראש הנער, הלוך והכה, הכה והוסף, והנער קרא ויצעק צעקה גדולה ומרה וינס החוצה. אחרי-כן אמרה למהר וללכת אל בית הרב ולשאל את פיו: אולי יציל, אולי יושיע –

בין כה וכה והנער הלך, הלוך ורוץ, באין מטרה ובאין תכלית, ויעבור בשוָקים ויתע ברחובות, ומנוחה ומרגוע לא מצא. אז יעבור על פני גדרות הויכסל ורגליו תעמדנה על החול אשר על שפת הנהר – ולבו בקרבו יכבד כמו אבן. הישליך את האבן הזאת אל תוך המים עם נפשו ועם בשרו גם יחד? ובהביטו כה וכה ועיניו תראינה את האניות הגדולות נושאות עץ והן שטות לאט-לאט, מתנהלות בכבדות, וספינות קטנות, נשברות והפוכות על פניהן, נשקפות אליו בהיותן קרובות אל החוף – והוא לא ידע את אשר יראה ובוכה פתאום בקול, ואחרי-כן יתעורר וירוץ. פתאום יחוש בנפשו כי רגליו היחפות בצקו מעט, והוא עיף מאד וראשו עליו סחרחר...

אנה ינוס? אנה יברח? ומה תהיה אחריתו?...

אחריתו??... הנער עמד רגע אחד תחתיו וישאף רוח בחזקה. רגש חדש, אשר לא ידע שחרו, חלף את לבו ברגע הזה. הלא הפּעם הזאת היא הפעם הראשונה אשר שאל את נפשו לתכליתו ומה תהיה אחריתו?... והמחשבה הזאת לא סרה עוד ממנו.

יש אשר גלגל קטן יניע לפעמים עולם מלא, ויש אשר רגע אחד ברגעי חיי-האדם ישַׁנה את סדרי חייו כלם, ומן הרגע הזה תוצאות לכל ימי שנות חייו.

ומחשבה גוררת מחשבה והגיון גורר הגיון, מי ימנה מספר למחשבות ההן? מי יעבור אחרי ההגיונות ההם, לבחֹן ולצרף אותם, אחד אחר האחד?...

מקץ שעה אחת וכבר ידע הנער אל נכון, כי לא חטא ולא עשה תועבה באכלו את המצה, וכי לא יוכל איש לבוז לגנב כי יגנב וימלא נפשו כי ירעב? מקץ שתי שעות, והנער כבר נגע בחקירותיו גם אל השאלות בגדולות על-דבר העבודה והממון, ועל-דבר העֹני והעֹשר, ועל-דבר הזכיות אשר לבעלי ההון, ועל-דבר המחסורים אשר לאביונים. מקץ שלש שעות וגם המחשבות על-דבר הבטלה והמלאכה כבר עברו משכיות לבו, והוא ידע פתאום, כי חטא עד היום הזה חטאות גדולות, וכי רדף בטלה כל הימים ולא עסק במלאכה, וידיו לא עשו קטנה או גדולה, וכי רק בזאת יכפר על כל עונותיו אלה, אם למן היום הזה והלאה לא ינוח ולא ישבֹּת, לא ידֹם ואל ישקט, ורק יעבוד ויפעל, יעמל ויעשה, באין סוף ובאין תכלית, עד אחרית הימים, ואז יעשיר וירבה הון...

ופתאום עלה על לבו רעיון, כי הכל תלוי ברצון האדם וברוחו החזקה, ואם יחפוץ איש, אז יוכל גם להעשיר ולהרבות הון –

אז עמד ויתיצב רגע אחד. קרני השמש האחרונות שלחו נֹגה אדֹם אל מול פניו, וזיו הנֹגה הזה שכן על עיניו ועל לחייו גם יחד וגם על שפתיו אשר התאדמו. אז נשא הנער את קולו וישבע שבועה גדולה לאמר: כי לא ישבת ולא ינוח, לא ישקֹט ולא יעביר את המלאכה מתוך כפיו עד אם יעשיר מאד ועד אם ירבה הון לו ועד היותו לבעל אוצרות רבים כאחד העשירים הגדולים אשר בארץ!

ואחרי-כן נשבע לנפשו את שבועתו השנית: כי בהיותו לעשיר לא ישכח לעולם את אחיו האביון, כי אביון היה גם הוא בקרב הארץ והוא יודע את נפש האביון!

ועוד לו שלישה: אם יעשיר וירבה הון וירבה גם כבוד ביתו והיה לאחד הגדולים, אז לא ישכח גם את המצה, אשר הוציאה אותו מאפלה לאורה ומִבַּטָּלָה למלאכה, ואשר בגללה עשה את כל החיל הזה!

אז אורו עיניו והמנוחה שבה אל תוך לבו.

ובשובו בערב לחדר אמו והוא עיף ויגע מאד, אז לא התקצפה ולא התרגזה עוד האשה עליו ולא הלכה עוד עמו בקרי. היד הרב עשתה זאת? אם השקיט האיש הזה את הֶמית לבה בשאלה את פיו? – בנחת ובקול רך שאלה את מאיר אם כבר התפלל ערבית בבית-הכנסת, ותתן לו לקדש על הכוס וגם דג ובשר נתנה לו.

אבל בעוד שנים שלשה ימים והנער נעלם ולא נראה עוד ברחובות פּרַגה. ומקץ ימים אחדים ואמו שמעה את השמועה, כי עובד מאיר את עבודתו למן הבֹּקר ועד הערב בבית אחד הסנדלרים אשר ברחוב הפְרַנְצִישְׁקַנים.

אך גם שם לא מצא הנער מנוחה לנפשו, ויעזוב את הסנדלר ויבֹא בית החיט ויעזוב את החיט ויבֹא בית האופה, וגם את האופה עזב ויהי למשרת באחד מבתי-ממכר הבגדים, ויעבוד שם את עבודתו למן הבֹּקר ועד הערב, ויהי למוכר משכיל בכל דרכיו ואדוניו אהבו.

ופתאום נעלם ועקבותיו לא נראו ולא נמצאו, ויהי מאור נעלם חדשים ושנים רבים. אך מקץ שנים אחדות קבלה אמו את משלוח הכסף הראשון, אשר שלח אליה מעיר רחוקה מאד, מעיר שִׁיקַגּוֹ אשר באמריקה, ואחרי-כן הוסיף וישלח מדי חֹדש בחדשו, ויכבד הכסף ויעצם וירבה מפעם לפעם.

ומקץ עשרים שנה שב איש עירה ורשה, ואיש לא ידע אותו, ויהי לאחד העשירים הגדולים אשר בעיר, וביתו בית גדול ברחוב הסֶנַטּוֹרִין, ועל הלוח אשר ממעל לחלונותיו כתוב באותיות זהב בית-הבנק של מאקס פראנק.

ולמכריו ולמיֻדעיו אמר האיש: אל תקראו לי פראנק, קראו לי עכן! ובטוב לבו עליו יסַפּר באזניהם גם את כל המוצאות אותו.

אכן הקים האיש את נדרו ככל אשר אמר. העשיר האיש מאד מאד וירבה כבוד ביתו, כאשר דבר, וגם את אחיו האביון לא שכח עד היום הזה...

ועוד שלישיה: יש אשר אומרים, כי גם קמיע תלויה בו בצוארו, אשר לא תמוש יום ולילה ותבניתה כתבנית פת-מצה.

פת-מצה קטנה הוציאה את האיש הזה מֵעַבְדּוּת לחירות, מִבַּטָּלָה למלאכה וּמֵעֹני לעשׁר!

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה