בשוק של הסופרים והספרים

דוד פרישמן

לתוכן הענינים

בעודני נער ובעמדי על פרשת הדרכים לבחור לי תעודה מתעודות בני-אדם בחיים, שאלני אבי, אם חפצי להיות רופא, ואני עניתי בפה מלא: "לא", כי איסטניס אני ונפשי סולדת עלי מנגוע אל כל מכה טריה ואל כל נגע ופגע ולמשמש באצבע במקומות שאדם מאפיל עליהם בטליתו. הה, אל אלהי אבוֹתי! מדוע לא שאלני אבי בימים ההם, אם חפצי להיות מבקר בישראל? החדלתי פתאום מהיות איסטניס, אם לא הייתי לבעל נפש יפה, כי לא אחוש ולא ארגיש עוד דבר בשעה שאני טובל את עטי בדיו ושרץ בידי? – אבל שא-נא לי הקורא, כי הדברים האלה שאהי דובר אליך אין לך ולהם דבר, כי לא אתה קראתני להיות לנגיד על הסופרים, ורק יצר לבי הוא, ומה יש לי הצדקה לטעון ולהתאונן לפניך? כי על-כן יהיו-נא דברי אלה כעין אנחה, שאדם נאנח מן העבודה הקשה בעת אשר רע עליו כל המעשה תחת השמש, ואתה אל תשגיח בבת-קול זאת. גם אני אעזוב עלי שיחי ואפן אל הספרים החדשים, וחזקתי והייתי לאיש. לפי הסדר שבאו לידי אשפוט אותם, ראשון ראשון ואחרון אחרון, ובקטן אחל ולא אביט אל מראהו ואל ערכו הדל, כי האמת אגיד לכם אשר לא הספר הוא עיקר בעיני, כי-אם הדברים אשר עלי להשמיע, ואני אך כלי שרת אבקש לי כפעם בפעם, לשרת לפני הקוראים העברים ולשום לפניהם את משפטי ואת חוקותי, וכל ספר הבא לידי ירצה בעיני לשלח ליל מטרה הזאת אשרי אני מבקש: כי על-כן ימצאו הקוראים אשר לפעמים אני מאריך לדבר על ספר אשר כמעט איננו שווה לאבד טיפה אחת של דיוֹ בשבילו, כי אני אך את ההזדמנות ביקשתי לי. אכן שקר אשר יאמרו רבים: "ספר פלוני ופלוני עומד למטה מן הביקורת", כי הוא אך פתגם מורגל וכל אמת אין בו, שאין לך ספר בעולם אשר נוכל לאמר עליו שהוא יוצא בהחלט לחוץ משורת הדין ושאין לו גדר לגדור אותו.

א

בר-כוכבא

שיר-חזיון-תוגה בחמש מערכות מאת יהודה ליב לנדא,

המכונה (!) היל"ל בן שכ"ר.

נניח-נא, כי כבר באה עת הבחירה, ואנחנו כבר באנו ירושלימה, וכבר יש לנו כהנים בעבודתם ולויים בשירם וזמרם וישראל שוכן לבטח, וגם בית-תיאטרון כבר יש לנו, הבנוי לתלפיות בעיר המלוכה, וגם יש אשר האקטריסה המהוללת שרה ברנאַר , מדי לכתה למסעותיה להראות על הבמות בארצות נכריות, בוא תבוא גם אלינו ירושלימה, אחרי שמעה כי היהודים מוציאים כסף הרבה לדברים כאלה, ותרצה לבקשתנו להיות גם לנו ל"אורח", להיראות על בימתנו פעמים אחדות, ואנחנו, כמובן מאליו, נהלל אליה את "בר-כוכבא", שהוא הדבר החדש, "נוֹביטה", אשר לנו ב"ריפרטואר" שלנו, והיא תנסה ללמוד את הפרק הנכון לה; ואם כי נודע הדבר, שהיא איננה מן המבקרים המצויינים שבדורנו, הנה בכל זאת תדע גם היא להגיד לנו את משפט שיר-החזיון הזה. ומה אפוא תגיד שרה ברנאַר לשיר-חזיון-תוגה כזה? בלי ספק תגיד שרה ברנאַר לששיר-חזיון-תוגה כזה לאמר: פי דון, מסיה! כדבר הזה לא היה עוד לעולמים~ אני שמעתי תמיד, כי היהודים הם עם חכם ונבון, וחשבתי כי יודעים הם גם מעט מחוקי-הטעם, ואף גם הגיד לי אחד היהודים (כמדומה לי, באודיסה), כי יהודי משכיל אחד, שמו פפירנא, כתב לכם פעם מחברת קטנה בשם "הדרמה העברית", להורות אתכם מעט מחוקי מלאכת שירי-החזיון, מה שנקר אצלנו בלעז דרמטורגיה, ואולם כפי הנראה לא ידע מחבר הס' בר-כוכבא אף מה מכל החוקים האלה. ולא מילא גם אחרי התנאים היותר נחוצים. הבאמת אין לכם היהודים כל מושג מכל הדברים האלה? חזיו-תוגה זה איננו חזיון תוגה כלל, כי אם-אסיפת אנחות ונאקות ומלוא קריאות הוי אוי ואבוי, ואם המחבר ממית נפשות אחדות לעין הרואים, לא מפאת שהשתלשלות אוחות-הנפש ותוצאות המקרים לרגלי איזו מלחמה, חיצונה או פנימית, מחייבות את המיתות האלה, אלא בכדי שיהיו פני החזיון כפני חזיון-תוגה , לא יוכל דבר כזה להוליד כל פעולה וכל רושם בקרבנו גם בהיראותו לעין רואים, ואף כי בקראנו אותו מעל הספר (אם כי המחבר יבטיח אותנו, כי גם הקריאה בעצמה תפעל על לב הקורא); ובכלל נראה גם זאת: הנפשות יתגלו לעינינו כעין נוספות, הניתנות לנו חינם אין כסף, או כעין צדדיות, שאינן מעלות ואינן מורידות, ואשר גם בלעדיהן יהיה מעשה החזיון שלם, לא יעדר דבר. אני – תאמר שרה ברנאַר – לא אדבּר על הגברים, כי-אם על הנשים המשחקות בחזיון הזה. שלוש נשים ברא המחבר ובכולן אין אף אחת אשר נאמר, כי היא עיקר לנו. האחת, חנה, היא שפחה העומדת בשורה התחתונה, ולא עליה יהיו הדברים, ובפרט כי היא לא יצירה חדשה, כי-אם העתקה אשר העתיק המחבר מתוך שקספיר בתבנית מינקת י'ליט בחזיון "רומיאו וי'וליט". השנית, אסתר, היא מן "החוט המשולש אשר יחזיק את לאום הישראלי", כאשר יאמר המחבר, ואולם מה היה החזיון חסר בלעדיה? היש לה ולעצם מעשה החזיון כל קישור וחיבור? הן להיפך, אסתר תהיה לשטן ולמכשול על דרך המעשה; אסתר תבוא בבלי משים עד מחנה האויבים הרומאים, בלי כל מטרה ובלי כל תועלת, ולו לכל-הפחות ברא אותה המחבר כמו יהודית במחנה הולופרנס, כי אז אמרנו, הנה היא באה בגבורה לפעול ולעשות מעשים לעינינו (אם כי יש אומרים, שגם מעשה יהודית איננו מעשה גבורה, ולא אומץ-רוח היה דרוש לזה, כי-אם ערמה; ראה, למשל, דברי הימים מאת הלד וקורווין חלק א/ דף 49); אבל אסתר לא תעשה דבר, כי אם תפשוק שפתיים, ואף גם תנבל פינה מעט, כי כמעט באה והנה היא שואלת: הלהתעולל בי תאמרו שרי-החיל? האם רק לחלל כבוד עלמה? מה לכם ולעלמה יפת-העינים? - מה זאת? – תקרא שרה ברנאַר בבושת-פנים – היושם דברים כאלה בפי נערה תמימה באמת? האם לא דברי עגבנית היא, ההולכת לצודד נפשות ומתייפה בעיני כל ומעידה על עצמה שהיא יפת עינים, ופותחת פה לשטל לדבר על ההתעוללות וחילול הכבוד בטרם עוד ידברו המה בדבר הזה? האם לא נשמעים הדברים כדברי תובעת בפה? – הנה כי כן אוולת היא וסכלות גדולה, אשר אסתר בהיותה במחנה האויב תקרא לשר אומי "כלב" ולדבריו "נביחה", בלי כל תכלית ובלי כל מטרה (מערכה ב', מחזה ג'), והלא עליה לדעת, כי הרוג יהרגוה שם, ובמותה על לא-דבר האם תצא מזה כל תועלת לבני עמה? – מדוע ברא אותה המחבּר בכלל? האם רק למען הביאנה אל מחנה האויב ולשום בפיה דברי ריבות וקטטות, לריב ולהתקוטט כאשה בשער הדגים, ולמען הפיל אותה אחי-כן בחרב רפוס? מה היה המקרא חסר בלעדי כל זאת? האם נבראה האשה הזאת אך ורק למען יוכל שר צבא הרומאים להתחנן אליה ולהשמיענה כי יחפוץ לשלוח אותה לחופשי בתנאי שתלך ותפתה את אביה, "כי יעלה מעלינו זאת הפעם; ואם יקשה ערפו וילך בחמת קרי, אז אנקום על חטאת קסם מרי"? אבל אם עצה כזאת טובה בעיני איש כהמחבר, שאינו יודע עוד דרכי עולם ודרי שרי-צבאות מלחמה, הנה מסופקים אנחנו מאד אם יוּאַל גם שר-צבא הרומאים לדבּר דברים כאלה; כי גם לוּ הבטיחה אסתר למלא בקשתו, הלא עליו לדעת, שהיא אך שקר תשקר לו, למען המלט, ועמה ייקר בעיניה מעם הרומאים; ובפרט איך ידבר כאלה שר צבא במקום שיש לו ועד ברירה לתנות תנאי כפול ולאמר: "ואם יקשה ערפו וכו' אנקום על חטאת קסם מרי"? - אבל גם האשה השלישית בחיזיון, דבורה, היא מין בריאה אשר לא נדע שחרה. כפי הנראה, חפץ המחבר להציגנה לעינינו בתור הגיבוֹרה אשר בחיזיון, ואולם חסרה היא את כל התנאים היותר נחוצים לאשה כזאת; היא יושבת בית כל היום ומרבה דברים יותר מדי, לקיים מה שנאמר תשעה קבין שיחה וכו', ומספרת, למשל, כי כ"ד אלף תלמידי ר' עקיבא מלומדי-מלחמה עומדים לימין בר-כוכבא אם תלמידי בי"ס יהיו גם מלומדי מלחמה הוא דבר המוטל בספק), ומתפלפלת עם אביה על-דבר המלחמה ומטרתה, וארי-כן נראה אותה והנה היא חולה כל היום כאישה מבנות הדור החדש האומרת לנסוע למעינות-הרחצה, ומעשה אדיר או פעולה שלמה אין אנחנו רואים אצלה, מלבד פעם אחת (מערכה ה', מחזה ו'), בעת אשר שר-האלף דוד ובר כוכבא נלחמים יחדו – כשני אויבים בעלי שנאה פרטית ולא כללית – והיא תתפרץ אל בינות לשניהם, וחרב בר-כוכבא תבוא בבשרה על-פי מקרה להמיתנה. ואולם באופן כזה הן לא בעד איזה דעה או רעיון נעלה היא מתה, כי בחפצה להפריד בין שני נלחמים ואסון יקרנה בדרך; ובכן נמצא אצלה איזה מעשה ופעולה גם פעם שנית (מערכה ד', מחזה ה'), בבואה אל היכל בר-כוכבא, אהוב-לבה ואהובה, לבקש ולהתחנן מלפניו על אביה ועל שר האלף דוד, השבויים אתו... ואולם ישא-נא לנו המחבר אפ מפה לאוזן נגיד לו, כי כל המחזה הזה יזכירנו יותר מדי את מחזה דסדמונה בבואה להתחנן מלפני אותילו על קסיוס (בחזיון "אותילו" של שקספיר!), כמו כל הדברים בין דבורה ובין שפחתה חנה (מערכה ד', מחזה ו'), והמחזה הזה דומה כולו אל המחזה ב' במערכה ג' בחיזיון "רומיאוֹ וי'וליט", ןהדברים מקבילים כולם, אל הדברים אשר יעברו שם בין י'וליט ובין מיניקתה... כפי הנראה, אוהב המחבר יותר מדי להתיק לנו מתוך שקספיר, ועל-כן יעתיק דברים ממנו גם במקום שאין הענין דורש אותם כלל, כמו המונולוג של דבורה (מערכב ג', מחזה ה') "האדמה אם כל חי", שהוא העתקה נאמנה מדברי הכהן לורינצו בחזיון "רומיאו וי'וליט" (מערכה ב', מחזה ג'); ואולם הפעם הזאת רשם המחבר את המלה "שקספיר" בהערה, אולי בכדי להוציא מלבם של המבקרים; וכן להעתיק לנו מחזות ופרקים שלמים מתוך שילר, ובפרט מן החזיון "בתולת בת אוֹרוֹליאַן".

כאלה וכאלה וכיוצא בזה תדבר אלינו שרה ברנאַר, אם נזכה כי תבוא אלינו ירושלימה; ואולם במקום שאין שרה ברנאַר, השתדל אתה להיות כמותה בישראל - ולכן אדבר את דברי: בר-כוכבר בעצמו, כפי שמציג אותו בעל החזיון לעינינו, הוא בעל-דברים ואיש-שפתים וכל מעשה לא ראינו. לא נדע במה זכה לגבורתו, אם גיבור מלחמה הוא או גיבור היודע לכבוש את תאוותו לאהובתו ולהקריב את אהבתו אל העלמה על מזבח אהבתו לארצו,ואם להיפך. הן מעשה גבורות לא נראה אצלו. בראותנו את פניו בפעם הראשונה, נשמעהו בדברו דברי אהבה באזני אהובתו, ולא יפּלא בעינינו ברב או במעט מכל יתר הנערים בני-גילו; בראותנו אותו שנית, והנה הוא מקיים מצות נחום אבלים ומנחם את האיש בר-דרומא עלמות בתו, ודבר כזה הן יעשה גם איש שאיננו גיבור החיזיון; בראותנו אותו שלישית, והנה הוא מכריז ומודיע בקול, כי נפלנ נפלנ ביתר, ודבר כזה הן יוכל לעשות גם כרוזא אחר מן המכריזים הפשוטים, ולמה זה הוגיע המחבר אותו על הבימה? בראותנו אותו רביעית, והנה הוא עושה מעשה אשר לא ייעשה, מוצא איש זר תועה בשדה, אשר ,השליך אזנו" מעליו, את קאיוס, נכנס אמו בדברים וממתי אותו, וזה הן לא מעשה גבור הוא, כי-אם מעשה לסטים מזוין לאיש שאינו מזוין, מלבד כל זה הן לא יתן ולא יוסיף לנו כל המעשה הזה מאומה; בראותנו אותו חמישית, והנה הוא מתהלך בשדה ומדבּר אל לבו" "דבורה, לו ידעת כאבי ויגוני, אז מהרת את אלי וכו', סלח לי דבורה בל אוכל בוא אליך" (בושתי וגם נכלמתי להגיד למחבּר הצעיר הזה דבר שאין דורשין בו בסוד בחור ופנוי, ומה טוב כי שרה ברנאַר איננה שומעת: בשפת עבר לא יתכן לאמר לנקבה "בוא אליך" במובן זה, כי-אם במובן אחר...); בראותנו את בר-כוכבא עוד פעםאחת, והנה הוא מתחיל: "אמת את משקרת...", וכרגע נכיר כי קרא המחבר בין כה וכה את החזיון אותילו של שקספיר, ולכן הפך פתאום את בר-כוכבא לאיש אחר ויעשהו לאבר מאברי אותילו, שדבריו ותנועותיו מקבילים לדברי אותילו ותנועותיו בשעה שעובר עליו רוח קנאה; עוד שתים ושלוש פעמים נראה את הגיבור שלפנינו, באין מעשה ובין פעולה, עד שהוא מתיצב על הבימה לדרוש ברבים דרשה ארוכה על עם ישראל ותקוותו, וכי "בעמים יתבולל – עצה נמהרה" וכי על ישראל לקוות, "קווה עמי, אם גם אלפים שנה" (לכאורה יש להקשות: אֵי מזה בא בר-כוכבא לדעת ולנבא לנו אלפים שנה, ולא אמר, למשל, אלף או שלשת אלפים שנה?), ובעודן מדבר, ואיש רע מעללים, שיש לו שנאה פרטית לבר-כוכבא, יבוא ממחבואו ויגירהו על-ידי חרבו וימיתהו... האם באמת נחוץ היה למחבר לשפוך את הדם הזה? האם בזה יאמין כי הצליח לכתוב לנו שיר חזיון תוגה? אבל באופן כזה נטל עליו להמית את הגבור לא במיתה חטופה הבאה מן הצד ועל-פי מקרה, כי-אם להמית אותו לרגלי מלחמה גלויה, מלחמה חיצונית או מלחמה פנימית בלב, מלחמת מעשה בעד איזה רעיון גדול, מלחמת מצווה אשר יצווהו לבו, לרגלי התנודדות פנימית בעת שהחיים יהיו על האדם למשא; אמנם אנחנו בראותנו את בר-כוכבא מת, הלא נבין והרגיש כי אותו איננו דרוש לנו כלל, ולא ישנה דבר בכל הרושם, שאנחנו מקבלים על-ידי כל המחזה, אחרי כי מותו איננו בא לרגלי השתלשלות הסבות ותוצאותיהן, שקוראים בלעז "קטסטרופה".

גם את רבי עקיבא מראה לנו המחבּר על הבימה פעמים, פעם אחת בשבתו עם תלמידיו ביער והוא מספר להם אחת מאגדות התלמוד (ולדאבון לבנו לקח המחבר את האגדה היפה - מכות, דף כ"ד, ע"ב) - , המסופרת שם בסגנון נמרץ, וירחיב גבולותיה וישחיתנה), ופעם שנית נראה את רבי עקיבא עובר על הבימה בלכתו בשי לפני צר; המחזה בפעם הראשונה למותר הוא כולו ואינו שייך כלל אל העניין, וגם המחזה בפעם השניה לא יראנו נוראות ולא נמצא בו דבר גדול; ובפרט נראה כי רבי עקיבא נלווה אל נפשות החזיון הזה אך מן השפה לחוץ ואין לו כל קשור והתחברות עם המעשים הנעשים. – רבי אלעזר המודעי ורבי יוחנן בן תרדא הם שני יהודים מן המין אשר לנו בימינו, והמה מיושבי בית-המדרש דמשתעי בהדי הדדי בקורות העולם ובפוליטיקה ובחדשות ושניהם לא יעשו דבר: האחד עוד לצד בר-כוכבא, והשני, כמובן מאליו, הוא ממתנגדיו; האחד יחרף את דפוס השונא, והשני את בר-כוכבא, האחד יקלל את יוסף הכהן, הוא יוסיפון (בלי ספק קרא המקלל הזה את הספרים החדשים שבימינו, המדברים בגנותו של יוסיפון), והשני משבח אותו; האחד יפרוש בכפיו והשני יגוז שער ראשו; האחד קורא הוי, והשני אבוי; האחד אומר "אשוב לחדרי, אישן אולי אנוח", והשני אינו אומר כלום, וזה כל מעשיהם וכל חלקם, שחלק להם המחבר בחזיונו – האם נראה בזה איזה דבר אשר נוכל לאמר עליו כי יש לו פעולה דרמטית? דוד שר האלף הוא האחד בכל החזיון, שנוכל לאמר עליו כי הוא עושה דבר, אם כי רע כל המעשה אשר הוא עושה, אבל גם האיש הזה תועה בכל החזיון, ולא נמצא כי מטרה לו וכי יש השתלשלות ותוצאות לסיבות מעשיו. שני הרומאים אשר יעביר המחבר לפנינו, רפוס וקאיוס, הם יהיו לנו לצל של רומאים ולא רומאים ממש, והמחבר מעיד עליו בזה, כי יודע הוא אך מעט את תולדות הרומאים ואת דברי ימיהם ואת תכונתם, ולא ידע, שהם היו תמיד חומר ביד חוזים גדולים ליצור בהם את יצוריהם, והחוזים חמדו להם את הרומאים ללמוד על-פי רוחם את תורת האדם ורוחו, והנה בא זה וביא לנו שני נערים הומים ובל יודעים מה וקרא להם רומאים, והרומאים האלה מדברים כל דברי נערות וכל דברי הבל, ורפוס, למשל, יספּר לנו בחדרי משכיתו כי נקם יקח מרבי עקיבא על כי קרא לבר-כוכבא משיח ולא בר-כוזיבא (מערכה ב', מחזה ה'), כאילו קרא רפוס גם הוא את דברי המדרש באיכה רבה: ר' עקיבא כד הוה חמי ליה להדין בר כוזיבא הוה אמר היינו מלא משיחא וכו', עקיבא יעלו עשבים בלחייך ועדיין אינו בא! - הנה כם יעביר המחבר לפנינו עוד שתים שלש נפשות צדדיות, שאין לנו להרהר אחריהן ודבר בהן – אבל הנפשות אשר קראנו בשמותן עד כה האם בכלל לא היו גם הן נפשות צדדיות?

גם ספור מעשה יש לשיר-חזיון- תוגה זה: בר-כוכבא הוא גבור משוח מלחמה, והוא אוהב את דבורה בת רבי יוחנן, ורבי יוחנן, כמובן מאליו, הוא ממתנגדי משיח זה. גם הבחור דוד בן רבי אלעזר המודעי אוהב את דבורה והנער הזה מוצא חן בעיני המיועד להיות חותנו, ואולם נער רע מעללים הוא, מרגל חרש, המדבר שלום אל ישראל ובסתר הוא נאמן בברית עם הרומאים ומוסר להם את כל סודות בית יהודה; לבסוף יקום דוד על בר-כוכבא וידקרהו וינוס וימלט; וליתר תוקף ועוז תידקר גם דבורה, וליתר שאת ויתר עוז ידקר גם רבי אלעזר המודעי אבי דוד, ולתוקף ועוז הרבה יתר מאד ממתי המחבר במקום אחר גם נערה אחרת ושמה אסתר, אך רק משום שלנה בביתו של נכרי רגעים אחדים, וגם רומאי אחד קאיוס יומת, וכל אלה יומתו לא מפני שהענין צריך לכך, אלא משום המחבר כותב לנו שיר-חזיון-תוגה. ובכן אפוא נראה מחבר צעיר לימים, אשר , עזב ירכתי חדר למודו לשוח בשער הסופרים", והוא עובר על שפיכות דמים רבים כרוצח זקן ורגיל, ולא יחרד ולא ירתע לאחוריו, ובאופן כזה האם נתפלא עוד למקרא דברי אבי-המחבר במכתבו אל בנו המחבר, באמרו: "ונפש צעיר לימים כמוך אזרה חייל לגשת מול פני המבקרים בלב אמיץ ורוח שוקטה וכו'" – כן כן, אדוני! אם לא יירא מחבּר צעיר לימים משפוך דמים רבים כאלה כלאחר-יד ובלי כוונה יתרה, ואף כי מן המבקרים לא יירא ולא יחת גבור כזה.

שפת המחבר בחרוזים לא נופלת היא משפת יתר המשוררים בגליציה, ויש תקווה לאחריתו, ואולם לפי שעה נראה כי השגיאות בלשון רבות וגדולות: למשל, המחבר אומר לנקבה בנוכחת "את לבי תרך באנחותיך"; "עם עיניך את נפשי לקחת" (והכתוב אומר: לבבתני באחת מעיניך ולא עם אחת); יאֶנח במקום יאָנח; "עם אמרות טהורות בקשתי יד בתך וכו' ותבטח לי ידה"; "לביתה תשובה " במקום תשוב, והמחבר עושה זאת משום החרוז; "כוכבי על יסעו שׂמח" במקום שמחים; "ארורה את ליל" במקום ארור אתה; לזכר בצווי "מחי דמעה" במקום מחה; "תמור" במקום תמורת; "ותחלום מכתרו, משבט ממלכה"; "קשתי! גדול יהי כבודך אם תעלי אבר", ואני לא ראיתי עוד מימי קשת אשר תעלה אבר; ועוד ועוד. – הנה כי כן בקרוא רפוס הרומאי אל אלהיו יקרא לו בשם בעל-זבוב, עשתרות, בעל, והרומאים לא עבדו מעולם לאלילים האלה, וכן לא יעשה. אבל בכלל תקווה כי המחבר עשה יעשה וגם יכול יוכל באחרית הימים, ובפרט אם לא יקום "לעזוב ירכתי חדר למודו ולשוח בשער הסופרים" בטרם יבאו מועד.

ב

מחזות החיים

שראיתי בעיני בעת הלכתי למסעותי בארצות

המזרח, הלא הנה: ארם, ארם נהרים, ערב, הודו המזרחית

והאיים אשר בהים וארץ סינים, מאת

וו. שור.

אכן נפלאים אנחנו (לא הסופרים, כי-אם בני-האדם בכלל), מאד, ונפשנו לא יודעת! יש אשר נשב שנים הרבה בעיר מגורינו ומגורי אבותינו, והיא עיר גדולה מלאה נפלאות גדולות, ואנחנו לא נדע ולא נשית לב אליהן אל הימים; ואולם כמעט אשר ניתקו כפות רגלינו מן העיר הזאת וחוצה, והנה כל דבר הנראה לעינינו גדול יהיה לנו כאחת הנפלאות הגדולות הנבראות בערב-שבת בין השמשות. ירק עשב השדה יהיה לנו לדבר נכבד ויקר, מגדל בית-התפילה אשר בכפר יהיה לנו גדול למראה ותאוה לעינים, הגג האדום אשר על המלון בדרך יהיה בעינינו לדבר שהוא למעלה מן הטבע, חלת לחם חדשה עשויה בצביון אחד מצביון חלות הלחם בעיר מגורינו תהיה לנו לבריה נפלאה ומשונה, אשר לא נסיר ממנה עין, חלוקי אבני-הנחל יהיה לנו לשכיות החמדה, אשר יחיה עליהן החוקר, וגם העפאים הזרים אשר בעיר יחשבו לגנזי-נסתרות, ואנחנו אם נשוב בשלום הביתה, והמון רחשי לבבנו לא הממנו עוד ורגשותינו לא עממו ממראה כל הדברים הגדולים והנפלאים ההם, אז נשא כפינו אל השמים וממעמקי לבו נקרא: מה גדלו מעשים ה', איש בער ל&