_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בשוק של הסופרים והספרים

דוד פרישמן

לתוכן הענינים

 

בעודני נער ובעמדי על פרשת הדרכים לבחור לי תעודה מתעודות בני-אדם בחיים, שאלני אבי, אם חפצי להיות רופא, ואני עניתי בפה מלא: "לא", כי איסטניס אני ונפשי סולדת עלי מנגוע אל כל מכה טריה ואל כל נגע ופגע ולמשמש באצבע במקומות שאדם מאפיל עליהם בטליתו.  הה, אל אלהי אבוֹתי! מדוע לא שאלני אבי בימים ההם, אם חפצי להיות מבקר בישראל? החדלתי פתאום מהיות איסטניס, אם לא הייתי לבעל נפש יפה, כי לא אחוש ולא ארגיש עוד דבר בשעה שאני טובל את עטי בדיו ושרץ בידי? – אבל שא-נא לי הקורא, כי הדברים האלה שאהי דובר אליך אין לך ולהם דבר, כי לא אתה קראתני להיות לנגיד על הסופרים, ורק יצר לבי הוא, ומה יש לי הצדקה לטעון ולהתאונן לפניך? כי על-כן יהיו-נא דברי אלה כעין אנחה, שאדם נאנח מן העבודה הקשה בעת אשר רע עליו כל המעשה תחת השמש, ואתה אל תשגיח בבת-קול זאת.  גם אני אעזוב עלי שיחי ואפן אל הספרים החדשים, וחזקתי והייתי לאיש.  לפי הסדר שבאו לידי אשפוט אותם, ראשון ראשון ואחרון אחרון, ובקטן אחל ולא אביט אל מראהו ואל ערכו הדל, כי האמת אגיד לכם אשר לא הספר הוא עיקר בעיני, כי-אם הדברים אשר עלי להשמיע, ואני אך כלי שרת אבקש לי כפעם בפעם, לשרת לפני הקוראים העברים ולשום לפניהם את משפטי ואת חוקותי, וכל ספר הבא לידי ירצה בעיני לשלח ליל מטרה הזאת אשרי אני מבקש: כי על-כן ימצאו הקוראים אשר לפעמים אני מאריך לדבר על ספר אשר כמעט איננו שווה לאבד טיפה אחת של דיוֹ בשבילו, כי אני אך את ההזדמנות ביקשתי לי.  אכן שקר אשר יאמרו רבים: "ספר פלוני ופלוני עומד למטה מן הביקורת", כי הוא אך פתגם מורגל וכל אמת אין בו, שאין לך ספר בעולם אשר נוכל לאמר עליו שהוא יוצא בהחלט לחוץ משורת הדין ושאין לו גדר לגדור אותו.

 

א

בר-כוכבא

שיר-חזיון-תוגה בחמש מערכות מאת יהודה ליב לנדא,

המכונה (!) היל"ל בן שכ"ר.

נניח-נא, כי כבר באה עת הבחירה, ואנחנו כבר באנו ירושלימה, וכבר יש לנו כהנים בעבודתם ולויים בשירם וזמרם וישראל שוכן לבטח, וגם בית-תיאטרון כבר יש לנו, הבנוי לתלפיות בעיר המלוכה, וגם יש אשר האקטריסה המהוללת שרה ברנאַר , מדי לכתה למסעותיה להראות על הבמות בארצות נכריות, בוא תבוא גם אלינו ירושלימה, אחרי שמעה כי היהודים מוציאים כסף הרבה לדברים כאלה, ותרצה לבקשתנו להיות גם לנו ל"אורח", להיראות על בימתנו פעמים אחדות, ואנחנו, כמובן מאליו, נהלל אליה את "בר-כוכבא", שהוא הדבר החדש, "נוֹביטה", אשר לנו ב"ריפרטואר" שלנו, והיא תנסה ללמוד את הפרק הנכון לה; ואם כי נודע הדבר, שהיא איננה מן המבקרים המצויינים שבדורנו, הנה בכל זאת תדע גם היא להגיד לנו את משפט שיר-החזיון הזה.  ומה אפוא תגיד שרה ברנאַר  לשיר-חזיון-תוגה כזה? בלי ספק תגיד שרה ברנאַר לששיר-חזיון-תוגה כזה לאמר: פי דון, מסיה! כדבר הזה לא היה עוד לעולמים~ אני שמעתי תמיד, כי היהודים הם עם חכם ונבון, וחשבתי כי יודעים הם גם מעט מחוקי-הטעם, ואף גם הגיד לי אחד היהודים (כמדומה לי, באודיסה), כי יהודי משכיל אחד, שמו פפירנא, כתב לכם פעם מחברת קטנה בשם "הדרמה העברית", להורות אתכם מעט מחוקי מלאכת שירי-החזיון, מה שנקר אצלנו בלעז דרמטורגיה, ואולם כפי הנראה לא ידע מחבר הס' בר-כוכבא אף מה מכל החוקים האלה.  ולא מילא גם אחרי התנאים היותר נחוצים.  הבאמת אין לכם היהודים כל מושג מכל הדברים האלה?  חזיו-תוגה זה איננו חזיון תוגה כלל, כי אם-אסיפת אנחות ונאקות ומלוא קריאות הוי אוי ואבוי, ואם המחבר ממית נפשות אחדות לעין הרואים, לא מפאת שהשתלשלות אוחות-הנפש ותוצאות המקרים לרגלי איזו מלחמה, חיצונה או פנימית, מחייבות את המיתות האלה, אלא בכדי שיהיו פני החזיון כפני חזיון-תוגה , לא יוכל דבר כזה להוליד כל פעולה וכל רושם בקרבנו גם בהיראותו לעין רואים, ואף כי בקראנו אותו מעל הספר (אם כי המחבר יבטיח אותנו, כי גם הקריאה בעצמה תפעל על לב הקורא); ובכלל נראה  גם זאת: הנפשות יתגלו לעינינו כעין נוספות, הניתנות לנו חינם אין כסף, או כעין צדדיות, שאינן מעלות ואינן מורידות, ואשר גם בלעדיהן יהיה מעשה החזיון שלם, לא יעדר דבר.  אני – תאמר שרה ברנאַר – לא אדבּר על הגברים, כי-אם על הנשים המשחקות בחזיון הזה.  שלוש נשים ברא המחבר ובכולן אין אף אחת אשר נאמר, כי היא עיקר לנו. האחת, חנה, היא שפחה העומדת בשורה התחתונה, ולא עליה יהיו הדברים, ובפרט כי היא לא יצירה חדשה, כי-אם העתקה אשר העתיק המחבר מתוך שקספיר בתבנית מינקת י'ליט בחזיון "רומיאו וי'וליט".  השנית, אסתר, היא מן "החוט המשולש אשר יחזיק את לאום הישראלי", כאשר יאמר המחבר, ואולם מה היה החזיון חסר בלעדיה? היש לה ולעצם מעשה החזיון כל קישור וחיבור? הן להיפך, אסתר תהיה לשטן ולמכשול על דרך המעשה; אסתר תבוא בבלי משים עד מחנה האויבים הרומאים, בלי כל מטרה ובלי כל תועלת, ולו לכל-הפחות ברא אותה המחבר כמו יהודית במחנה הולופרנס, כי אז אמרנו, הנה היא באה בגבורה לפעול ולעשות מעשים לעינינו (אם כי יש אומרים, שגם מעשה יהודית איננו מעשה גבורה, ולא אומץ-רוח היה דרוש לזה, כי-אם ערמה; ראה, למשל, דברי הימים מאת הלד וקורווין חלק א/ דף 49); אבל אסתר לא תעשה דבר, כי אם תפשוק שפתיים, ואף גם תנבל פינה מעט, כי כמעט באה והנה היא שואלת: הלהתעולל בי תאמרו שרי-החיל? האם רק לחלל כבוד עלמה? מה לכם ולעלמה יפת-העינים?  - מה זאת? – תקרא שרה ברנאַר בבושת-פנים – היושם דברים כאלה בפי נערה תמימה באמת? האם לא דברי עגבנית היא, ההולכת לצודד נפשות ומתייפה בעיני כל ומעידה על עצמה שהיא יפת עינים, ופותחת פה לשטל לדבר על ההתעוללות וחילול הכבוד בטרם עוד ידברו המה בדבר הזה? האם לא נשמעים הדברים כדברי תובעת בפה? – הנה כי כן אוולת היא וסכלות גדולה, אשר אסתר בהיותה במחנה האויב תקרא לשר אומי "כלב" ולדבריו "נביחה", בלי כל תכלית ובלי כל מטרה (מערכה ב', מחזה ג'), והלא עליה לדעת, כי הרוג יהרגוה שם, ובמותה על לא-דבר האם תצא מזה כל תועלת לבני עמה? – מדוע ברא אותה המחבּר בכלל? האם רק למען הביאנה אל מחנה האויב ולשום בפיה דברי ריבות וקטטות, לריב ולהתקוטט כאשה בשער הדגים, ולמען הפיל אותה אחי-כן בחרב רפוס? מה היה המקרא חסר בלעדי כל זאת? האם נבראה האשה הזאת אך ורק למען יוכל שר צבא הרומאים להתחנן אליה ולהשמיענה כי יחפוץ לשלוח אותה לחופשי בתנאי שתלך ותפתה את אביה, "כי יעלה מעלינו זאת הפעם; ואם יקשה ערפו וילך בחמת קרי, אז אנקום על חטאת קסם מרי"? אבל אם עצה כזאת טובה בעיני איש כהמחבר, שאינו יודע עוד דרכי עולם ודרי שרי-צבאות מלחמה, הנה מסופקים אנחנו מאד אם יוּאַל גם שר-צבא הרומאים לדבּר דברים כאלה;  כי גם לוּ הבטיחה אסתר למלא בקשתו, הלא עליו לדעת, שהיא אך שקר תשקר לו, למען המלט, ועמה ייקר בעיניה מעם הרומאים; ובפרט איך ידבר כאלה שר צבא במקום שיש לו ועד ברירה לתנות תנאי כפול ולאמר: "ואם יקשה ערפו וכו' אנקום על חטאת קסם מרי"? -  אבל גם האשה השלישית בחיזיון, דבורה, היא מין בריאה אשר לא נדע שחרה.  כפי הנראה, חפץ המחבר להציגנה לעינינו בתור הגיבוֹרה אשר בחיזיון, ואולם חסרה היא את כל התנאים היותר נחוצים לאשה כזאת; היא יושבת בית כל היום ומרבה דברים יותר מדי, לקיים מה שנאמר תשעה קבין שיחה וכו', ומספרת, למשל, כי כ"ד אלף תלמידי ר' עקיבא מלומדי-מלחמה עומדים לימין בר-כוכבא אם תלמידי בי"ס יהיו גם מלומדי מלחמה הוא דבר המוטל בספק), ומתפלפלת עם אביה על-דבר המלחמה ומטרתה, וארי-כן נראה אותה והנה היא חולה כל היום כאישה מבנות הדור החדש האומרת לנסוע למעינות-הרחצה, ומעשה אדיר או פעולה שלמה אין אנחנו רואים אצלה, מלבד פעם אחת (מערכה ה', מחזה ו'), בעת אשר שר-האלף דוד ובר כוכבא נלחמים יחדו – כשני אויבים בעלי שנאה פרטית ולא כללית – והיא תתפרץ אל בינות לשניהם, וחרב בר-כוכבא תבוא בבשרה על-פי מקרה להמיתנה. ואולם באופן כזה הן לא בעד איזה דעה או רעיון נעלה היא מתה, כי בחפצה להפריד בין שני נלחמים ואסון יקרנה בדרך; ובכן נמצא אצלה איזה מעשה ופעולה גם פעם שנית (מערכה ד', מחזה ה'), בבואה אל היכל בר-כוכבא, אהוב-לבה ואהובה, לבקש ולהתחנן מלפניו על אביה ועל שר האלף דוד, השבויים אתו...  ואולם ישא-נא לנו המחבר אפ מפה לאוזן נגיד לו, כי כל המחזה הזה יזכירנו יותר מדי את מחזה דסדמונה בבואה להתחנן מלפני אותילו על קסיוס (בחזיון "אותילו" של שקספיר!), כמו כל הדברים בין דבורה ובין שפחתה חנה (מערכה ד', מחזה ו'), והמחזה הזה דומה כולו אל המחזה ב' במערכה ג' בחיזיון "רומיאוֹ וי'וליט", ןהדברים מקבילים כולם, אל הדברים אשר יעברו שם בין י'וליט ובין מיניקתה... כפי הנראה, אוהב המחבר יותר מדי להתיק לנו מתוך שקספיר, ועל-כן יעתיק דברים ממנו גם במקום שאין הענין דורש אותם כלל, כמו המונולוג של דבורה (מערכב ג', מחזה ה') "האדמה אם כל חי", שהוא העתקה נאמנה מדברי הכהן לורינצו בחזיון "רומיאו וי'וליט" (מערכה ב', מחזה ג'); ואולם הפעם הזאת רשם המחבר את המלה "שקספיר" בהערה, אולי בכדי להוציא מלבם של המבקרים; וכן להעתיק לנו מחזות ופרקים שלמים מתוך שילר, ובפרט מן החזיון "בתולת בת אוֹרוֹליאַן".

כאלה וכאלה וכיוצא בזה תדבר אלינו שרה ברנאַר, אם נזכה כי תבוא אלינו ירושלימה; ואולם במקום שאין שרה  ברנאַר, השתדל אתה להיות כמותה בישראל -  ולכן אדבר את דברי: בר-כוכבר בעצמו, כפי שמציג אותו בעל החזיון לעינינו, הוא בעל-דברים ואיש-שפתים וכל מעשה לא ראינו.  לא נדע במה זכה לגבורתו, אם גיבור מלחמה הוא או גיבור היודע לכבוש את תאוותו לאהובתו ולהקריב את אהבתו אל העלמה על מזבח אהבתו לארצו,ואם להיפך.  הן מעשה גבורות לא נראה אצלו.  בראותנו את פניו בפעם הראשונה, נשמעהו בדברו דברי אהבה באזני אהובתו, ולא יפּלא בעינינו ברב או במעט מכל יתר הנערים בני-גילו; בראותנו אותו שנית, והנה הוא מקיים מצות נחום אבלים ומנחם את האיש בר-דרומא עלמות בתו, ודבר כזה הן יעשה גם איש שאיננו גיבור החיזיון; בראותנו אותו שלישית, והנה הוא מכריז ומודיע בקול, כי נפלנ נפלנ ביתר, ודבר כזה הן יוכל לעשות גם כרוזא אחר מן המכריזים הפשוטים, ולמה זה הוגיע המחבר אותו על הבימה? בראותנו אותו רביעית, והנה הוא עושה מעשה אשר לא ייעשה, מוצא איש זר תועה בשדה, אשר ,השליך אזנו" מעליו, את קאיוס, נכנס אמו בדברים וממתי אותו, וזה הן לא מעשה גבור הוא, כי-אם מעשה לסטים מזוין לאיש שאינו מזוין, מלבד כל זה הן לא יתן ולא יוסיף לנו כל המעשה הזה מאומה; בראותנו אותו חמישית, והנה הוא מתהלך בשדה ומדבּר אל לבו" "דבורה, לו ידעת כאבי ויגוני, אז מהרת את אלי וכו', סלח לי דבורה בל אוכל בוא אליך" (בושתי וגם נכלמתי להגיד למחבּר  הצעיר הזה דבר שאין דורשין בו בסוד בחור ופנוי, ומה טוב כי שרה ברנאַר איננה שומעת: בשפת עבר לא יתכן לאמר לנקבה "בוא אליך" במובן זה, כי-אם במובן אחר...); בראותנו את בר-כוכבא עוד פעםאחת, והנה הוא מתחיל: "אמת את משקרת...", וכרגע נכיר כי קרא המחבר בין כה וכה את החזיון אותילו של שקספיר, ולכן הפך פתאום את בר-כוכבא לאיש אחר ויעשהו לאבר מאברי אותילו, שדבריו ותנועותיו מקבילים לדברי אותילו ותנועותיו בשעה שעובר עליו רוח קנאה; עוד שתים ושלוש פעמים נראה את הגיבור שלפנינו, באין מעשה ובין פעולה, עד שהוא מתיצב על הבימה לדרוש ברבים דרשה ארוכה על עם ישראל ותקוותו, וכי "בעמים יתבולל – עצה נמהרה" וכי על ישראל לקוות, "קווה עמי, אם גם אלפים שנה" (לכאורה יש להקשות: אֵי מזה בא בר-כוכבא לדעת ולנבא לנו אלפים שנה, ולא אמר, למשל, אלף או שלשת אלפים שנה?), ובעודן מדבר, ואיש רע מעללים, שיש לו שנאה פרטית לבר-כוכבא, יבוא ממחבואו ויגירהו על-ידי חרבו וימיתהו... האם באמת נחוץ היה למחבר לשפוך את הדם הזה? האם בזה יאמין כי הצליח לכתוב לנו שיר חזיון תוגה? אבל באופן כזה נטל עליו להמית את הגבור לא במיתה חטופה הבאה מן הצד ועל-פי מקרה, כי-אם להמית אותו לרגלי מלחמה גלויה, מלחמה חיצונית או מלחמה פנימית בלב, מלחמת מעשה בעד איזה רעיון גדול, מלחמת מצווה אשר יצווהו לבו, לרגלי התנודדות פנימית בעת שהחיים יהיו על האדם למשא; אמנם אנחנו בראותנו את בר-כוכבא מת, הלא נבין והרגיש כי אותו איננו דרוש לנו כלל, ולא ישנה דבר בכל הרושם, שאנחנו מקבלים על-ידי כל המחזה, אחרי כי מותו איננו בא לרגלי השתלשלות הסבות ותוצאותיהן, שקוראים בלעז "קטסטרופה".

גם את רבי עקיבא מראה לנו המחבּר על הבימה פעמים, פעם אחת בשבתו עם תלמידיו ביער והוא מספר להם אחת מאגדות התלמוד (ולדאבון לבנו לקח המחבר את האגדה היפה  - מכות, דף כ"ד, ע"ב) - , המסופרת שם בסגנון נמרץ, וירחיב גבולותיה וישחיתנה), ופעם שנית נראה את רבי עקיבא עובר על הבימה בלכתו בשי לפני צר; המחזה בפעם הראשונה למותר הוא כולו ואינו שייך כלל אל העניין, וגם המחזה בפעם השניה לא יראנו נוראות ולא נמצא בו דבר גדול; ובפרט נראה כי רבי עקיבא נלווה אל נפשות החזיון הזה אך מן השפה לחוץ ואין לו כל קשור והתחברות עם המעשים הנעשים.  – רבי אלעזר המודעי ורבי יוחנן בן תרדא הם שני יהודים מן המין אשר לנו בימינו, והמה מיושבי בית-המדרש דמשתעי בהדי הדדי בקורות העולם ובפוליטיקה ובחדשות ושניהם לא יעשו דבר: האחד עוד לצד בר-כוכבא, והשני, כמובן מאליו, הוא ממתנגדיו; האחד יחרף את דפוס השונא, והשני את בר-כוכבא, האחד יקלל את יוסף הכהן, הוא יוסיפון (בלי ספק קרא המקלל הזה את הספרים החדשים שבימינו, המדברים בגנותו של יוסיפון), והשני משבח אותו; האחד יפרוש בכפיו והשני יגוז שער ראשו; האחד קורא הוי, והשני אבוי; האחד אומר "אשוב לחדרי, אישן אולי אנוח", והשני אינו אומר כלום, וזה כל מעשיהם וכל חלקם, שחלק להם המחבר בחזיונו – האם נראה בזה איזה דבר אשר נוכל לאמר עליו כי יש לו פעולה דרמטית?  דוד שר האלף הוא האחד בכל החזיון, שנוכל לאמר עליו כי הוא עושה דבר, אם כי רע כל המעשה אשר הוא עושה, אבל גם האיש הזה תועה בכל החזיון, ולא נמצא כי מטרה לו וכי יש השתלשלות ותוצאות לסיבות מעשיו.  שני הרומאים אשר יעביר המחבר לפנינו, רפוס וקאיוס, הם יהיו לנו לצל של רומאים ולא רומאים ממש, והמחבר מעיד עליו בזה, כי יודע הוא אך מעט את תולדות הרומאים ואת דברי ימיהם ואת תכונתם, ולא ידע, שהם היו תמיד חומר ביד חוזים גדולים ליצור בהם את יצוריהם, והחוזים חמדו להם את הרומאים ללמוד על-פי רוחם את תורת האדם ורוחו, והנה בא זה וביא לנו שני נערים הומים ובל יודעים מה וקרא להם רומאים, והרומאים האלה מדברים כל דברי נערות וכל דברי הבל, ורפוס, למשל, יספּר לנו בחדרי משכיתו כי נקם יקח מרבי עקיבא על כי קרא לבר-כוכבא משיח ולא בר-כוזיבא (מערכה ב', מחזה ה'), כאילו קרא רפוס גם הוא את דברי המדרש באיכה רבה: ר' עקיבא כד הוה חמי ליה להדין בר כוזיבא הוה אמר היינו מלא משיחא וכו', עקיבא יעלו עשבים בלחייך ועדיין אינו בא! -  הנה כם יעביר המחבר לפנינו עוד שתים שלש נפשות צדדיות, שאין לנו להרהר אחריהן ודבר בהן – אבל הנפשות אשר קראנו בשמותן עד כה האם בכלל לא היו גם הן נפשות צדדיות?

גם ספור מעשה יש לשיר-חזיון- תוגה זה: בר-כוכבא הוא גבור משוח מלחמה, והוא אוהב את דבורה בת רבי יוחנן, ורבי יוחנן, כמובן מאליו, הוא ממתנגדי משיח זה.  גם הבחור דוד בן רבי אלעזר המודעי אוהב את דבורה והנער הזה מוצא חן בעיני המיועד להיות חותנו, ואולם נער רע מעללים הוא, מרגל חרש, המדבר שלום אל ישראל ובסתר הוא נאמן בברית עם הרומאים ומוסר להם את כל סודות בית יהודה; לבסוף יקום דוד על בר-כוכבא וידקרהו וינוס וימלט; וליתר תוקף ועוז תידקר גם דבורה, וליתר שאת ויתר עוז ידקר גם רבי אלעזר המודעי אבי דוד, ולתוקף ועוז הרבה יתר מאד ממתי המחבר במקום אחר גם נערה אחרת ושמה אסתר, אך רק משום שלנה בביתו של נכרי רגעים אחדים, וגם רומאי אחד קאיוס יומת, וכל אלה יומתו לא מפני שהענין צריך לכך, אלא משום המחבר כותב לנו שיר-חזיון-תוגה.  ובכן אפוא נראה מחבר צעיר לימים, אשר , עזב ירכתי חדר למודו לשוח בשער הסופרים", והוא עובר על שפיכות דמים רבים כרוצח זקן ורגיל, ולא יחרד ולא ירתע לאחוריו, ובאופן כזה האם נתפלא עוד למקרא דברי אבי-המחבר במכתבו אל בנו המחבר, באמרו: "ונפש צעיר לימים כמוך אזרה חייל לגשת מול פני המבקרים בלב אמיץ ורוח שוקטה וכו'" – כן כן, אדוני!  אם לא יירא מחבּר  צעיר לימים משפוך דמים רבים כאלה כלאחר-יד ובלי כוונה יתרה, ואף כי מן המבקרים לא יירא ולא יחת גבור כזה.

שפת המחבר בחרוזים לא נופלת היא משפת יתר המשוררים בגליציה, ויש תקווה לאחריתו, ואולם לפי שעה נראה כי השגיאות בלשון רבות וגדולות: למשל, המחבר אומר לנקבה בנוכחת "את לבי תרך באנחותיך"; "עם עיניך את נפשי לקחת" (והכתוב אומר: לבבתני באחת מעיניך ולא עם אחת); יאֶנח במקום יאָנח; "עם אמרות טהורות בקשתי יד בתך וכו' ותבטח לי ידה"; "לביתה תשובה " במקום תשוב, והמחבר עושה זאת משום החרוז; "כוכבי על יסעו שׂמח" במקום שמחים;  "ארורה את ליל" במקום ארור אתה; לזכר בצווי "מחי דמעה" במקום מחה; "תמור" במקום תמורת; "ותחלום מכתרו, משבט ממלכה"; "קשתי! גדול יהי כבודך אם תעלי אבר", ואני לא ראיתי עוד מימי קשת אשר תעלה אבר; ועוד ועוד.   – הנה כי כן בקרוא רפוס הרומאי אל אלהיו יקרא לו בשם בעל-זבוב, עשתרות, בעל, והרומאים לא עבדו מעולם לאלילים האלה, וכן לא יעשה.  אבל בכלל תקווה כי המחבר עשה יעשה וגם יכול יוכל באחרית הימים, ובפרט אם לא יקום "לעזוב ירכתי חדר למודו ולשוח בשער הסופרים" בטרם יבאו מועד.

 

ב

מחזות החיים

שראיתי בעיני בעת הלכתי למסעותי בארצות

המזרח, הלא הנה: ארם, ארם נהרים, ערב, הודו המזרחית

והאיים אשר בהים וארץ סינים, מאת

וו. שור.

 

 אכן נפלאים אנחנו (לא הסופרים, כי-אם בני-האדם בכלל), מאד, ונפשנו לא יודעת!  יש אשר נשב שנים הרבה בעיר מגורינו ומגורי אבותינו, והיא עיר גדולה מלאה נפלאות גדולות, ואנחנו לא נדע ולא נשית לב אליהן אל הימים; ואולם כמעט אשר ניתקו כפות רגלינו מן העיר הזאת וחוצה, והנה כל דבר הנראה לעינינו גדול יהיה לנו כאחת הנפלאות הגדולות הנבראות בערב-שבת בין השמשות. ירק עשב השדה יהיה לנו לדבר נכבד ויקר, מגדל בית-התפילה אשר בכפר יהיה לנו גדול למראה ותאוה לעינים, הגג האדום אשר על המלון בדרך יהיה בעינינו לדבר שהוא למעלה מן הטבע, חלת לחם חדשה עשויה בצביון אחד מצביון חלות הלחם בעיר מגורינו תהיה לנו לבריה נפלאה ומשונה, אשר לא נסיר ממנה עין, חלוקי אבני-הנחל יהיה לנו לשכיות החמדה, אשר יחיה עליהן החוקר, וגם העפאים הזרים אשר בעיר יחשבו לגנזי-נסתרות, ואנחנו אם נשוב בשלום הביתה, והמון רחשי לבבנו לא הממנו עוד ורגשותינו לא עממו ממראה כל הדברים הגדולים והנפלאים ההם, אז נשא כפינו אל השמים וממעמקי לבו נקרא: מה גדלו מעשים ה', איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת! ואנחנו (לא בני-אדם בכלל, כי-אם הסופרים) לא בוערים ולא כסילים הננו, כי-אם חכמים ומשכילים, ועל-כן נדע ועל-כן נבין את זאת, ועל-כן נחוש ונרגיש מה גדלו מעשיה', ועל-כן נכתוב את כל אלה בספר, ואף גם נדפיס את הספר ונמכור אותו, וידעו כל עם הארץ את כל עם הארץ את כל המראות הצובאות האלה, וראו בעיניהם את כל מחזות החיים שראינו בעינינו בעת הלכנו למסעינו בארצות לא לנו; וראו הקוראים והנה פה אכלנו ופה שתינו, פה ישבנו ופה עמדנו, פה רכבנו על הגמל ופה על הסוס, "פה הבטיחו לנו סוס טוב", ופה היה הסוס עוור את עיניו ומביט השמימה "וחוזה בכוכבים", פה "לבשנו כובע" על ראשנו ופה היינו לישמעאלים והנשים היפות מבעד לצעיף חשבו כי ישמעאלים אנחנו, פה נדמינו לדוקטורים ופה לגיבורים אנשי מלחמה, פה פתחנו פינו בחכמה ולצון כיד ה' הטובה עלינו, ופה התעסקנו במילי דעלמא, למען דעת למשל כי בארץ פלונית ישתמשו במים בבתי-המחראות (במחילת כבוד הקוראים!) ולא בניר; והקוראים, השותים בצמא את כל הדברים הנחוצים והדרושים האלה, אומרים גם הם: מה גדלו מעשיך ה'! ויודו לסופרים חסדם על כי פקדו אותם בפקודת ישועה ורחמים כזאת.

אבל האדון שור פקד אותנו באמת בפקודת ישועה ורחמים, כי ספר נחמד ונעים כתבו אצבעותיו, אמנם הנוסעים, אשר היו בקרבנו עד כה, המרו לי מאד ויתנו בברותי ראש וישימוני לכופר ולחושד בכשרים ולאינו מאמין; האם פשעי הוא כי לא אוכל האמין בכל הסיפורים הרבים אשר אני קורא?  האם חטאי הוא כי סיפורי בעל אבן ספיר היו לי למעין כל אכזב, ומסיפורי הנוסע, הנודע בקרבנו בשם "הנוסע", צועקים אלי קולות הכזבים והשקרים מכל דף ודף? ובהדי הוצא לקי כרבא! ולכן גם מלאך אלהים כי ידבר אלי על נפלאות ארץ קורדיסטניה ואומר לו: חי נפשך אם אעזבך טרם תתן לי אות ומופת. למשל: המחבר שלפנינו מספר לנו מכל המוצאות אותו בהיותו בכפר נציבין אשר בקורדיסטניה, ועל היהודים אשר שם הוא אומר, כי מאמינים הם לדברי הבל ומביא אות לדבריו, לאמר (דף 30): "קורדי אחד הביא לטבח עור חזיר וכו'", אבל פה נפסקה הרצועה, ואיש שאינו מאמין הלא ישאל תיכף ומיד: אדוני! היש לחזיר עור? אני אינני יודעת זאת. במקומותינו שוטפין את החזיר במים רותחים ומולגין ומהבהבין אותו בכדי להסיר את השער, והנותר הוא קליפת הכסלים, ומה אפוא הביא פלוני הקורדי אל הטבח היהודי, עד כי נוכל להוציא מזה משפט כי היהודים אשר בקורדיסטניה מאמינים בדברי הבל? – הנה כן מספר המחבר לפעמים איזה סיפור זר, אשר גם בעיני עצמו הוא זר יותר מדי, ואז יבוא תיכף ומיד ובהערה מיוחדת (כמו בדף 48) הוא אומר: "אינני מפריז על המדה וכו'".  האם לא ירגיש כי על-פי ההבטחה המיוחדת הזאת עוד מגדיל הוא את החשד פי שבעה? – עוד שאלות קלות כאלה וכיוצא בהן יש לי, ולו ידעתי כי לא אעלה בהן את אף המחבר עלי, כי עתה שאַלתיו.  למשל: המחבר הנוסע מעביר לפני קוראיו את היהודים בקורדיסטניה ואת מעשיהם ותעתועיהם בערב יום הכפורים, ומתלוצץ בהזכירו את המלקות שהם לוקין איש איש ארבעים חסר אחת, וקורא לאמור (דף 35):  "ואלה הפתאים לא ידעו ולא יבינו כי האכזריות לא תפיק רצון מאלהים ואיננה במידותיו!" – הבאמת  שנואה האכזריות בעיני המחבר כמו שהוא אומר? אבל אם אמת נכון הדבר הזה, מדוע זה איפוא יספר לנו לאמר (סף 29): יושבי הארץ הפראים כאשר ראו את הכובע אשר על ראשו חשבו אותו לרופא גם בעל סוסו אשר מרר ועיצב את חייו בכל ימי הנסיעה לרדין עד בואו שם, ושם נגש אליו בעל הסוס לקחת ממנו מעט צרי לכאב ראשו האנוש..."כי עתה אמרתי בלבי באה העת לקחת נקמתי מן פרא אדם הזה.  התבוננתי עליו היטב ומששתי את עורק ידו ואמרתי אליו כי כאבו זה הוא נובע (!) מן מלתעות שניו. פקדתי עליו לפתוח את פיו ודברתי אליו: אם את השן הזה (הזאת) תעקור, יגוז ויעוף המכאוב ממך.  הוא שמע בקולי ושב אל הכפר מקום מושבו לעקור את השן שהראיתיו; כאשר האיר השחר את פני הקדם ואנחנו קמנו ללכת לדרכנו, שב השובב הנזכר אלי שנית והודיענו כי פקודתי שמרה רוחו, והשן, אף אם במכאובים רבים, כבר נעקר (נעקרה), אך כאב ראשו אנוש עוד ביתר עוז ועצמה מבראשונה".  "פתח פיך ואראה, דברתי אליו, אם נלקח (נלקחה) השן כנדרש.  הה! צעקתי בפתחו את פיו הלא את השן הזה (הזאת) אמרתי לך להוציא (!) ואתה עקרת שן אחר (אחרת), אם את זה (זאת) תעקר הראיתיו ביד, או אז ינוח לך וכו', ואני בטוח כי הפרק הוציא את פקודתי בדבר השן השני (השנית) לפעולות אדם, כי מי לא ישמע לדברי רופא אמן כמוני?" – אלה דברי המחבר.  ואני עומד ושואל: מי הוא הפרא משניהם? האם הלך המחבר עם הפראים ויתעב בהם וילמד מעשיהם? או האם זה הוא פרי ההשכלה, אשר יביאו הנוסעים האירופיים מזימרת הארץ אל ארצות העמים הרחוקים, למען ילמדו הם ממנו? חי ראשי אם האמנתי לדברים האלה ואם לא יסיתני לבי לחשוב כי הספור הזה רק ברוח מליצה נאמר: ואף אמנם גדול האיש העושה זאת הרבה יותר מעוון הלוקין במלקות וגם מעוון סיבוב הכפרות, אשר יתלוצץ בו המחבר (בדף 57) באין מעצור, - הנה כן ישים המחבר אשם נפש יושבי הארצות ההן ומתאונן עליהם (דף 32), כי יחסרו להם רגשי כבוד מכל וכל, עד שאין להם "דועלל" ואין להם רגשי כבוד לדעת לטרוף נפשם בעת שהשעה צריכה לכך.  אמנם אך צחוק עשה לנו המחבר!  והלא כל איש בעל מוח בריא יאמר: והלואי שהיינו פטורים גם אנחנו בארצותינו מן המחלה הארורה הזאת, שקוראים לה במקומותינו "רגשי כבוד" ואשר רחוקה היא מן הכבוד באמת כרחוק מזרח ממערב. – גם הלצון, אשר יחמוד לו המחבר לפעמים, הוא לצון אשר לא ימצא לעולם חן בעיני איש בעל טעם, כי הוא נגרר תמיד אחר הענין כאבר מדולדל;  כמו כל דברי הלצון בדבר הסוס העוור, שהיה חוזה בכוכבים 0דף 25) או הלצון בלכתו לחלוב את העז והנה הוא תיש (דף 65), או כי בהישבר אניתו יהפוך את הכובע והיה לו לסירת דוגה (דף 71), או כל הלצון בדבר התפילה, ומשלש ישן נושן בדבר מלך ומכתבי-בקשה (דף 72), שהיא תפל מאד וחסר טעם, או החקירה הארוכה בדבר מושב הנפש, וכי מושב נפש התוגרמים הוא בכיס כספם (דף 81), וכיוצא בזה. – עוד דבר אחד נפלא בעיני מאד: האדון שור ידבּר בכל ס]רו בעם ישראל בקרות רוח ובדעה מיושבת ובלי רגש נלהב, והנה פתאום לפתע הוא נופל משמים ארצה, מפנים הספר אל תוך ההערה, ובהערה גדולה (מדף 113 ומעלה) הוא דורש לציון ולישוב ארץ-ישראל בהתלהבות גדולה מאד, עד שהקורא הקורא את הספר בבת אחת לא יוכל להאמין כי רוח אחד חלף על כל הספר וכי נכתבה ההערה גם היא בעת היכתב הספר, וכמעט יסיתנו לבו לחשוב כי יצאה ההערה מידי אחר, או כי ידי אחר חלו בה.

אמנם  כאשר נסיר עינינו ולבנו מאחרי המחסורים המעטים האלה, הלא ימצא הספר חן בעינינו, כי במקום שעוונותיו ספורים שם אתה מוצא גם את טיבו, בהיותו כתוב ברוח סופר אירופי, ורק בזאת לא טוב עשה המחבר, כי לא נזהר מלתת את חכו לחטוא ולשגות בלשון יותר מדי, כמו: הה,הרים רמים העולה לשמים שיאם"; "מצב החדרים בעיר אינו ברע הנהו"; "השיבה הרבה החונה על חלק  גדול מהעיר שיבה אשר על-ידי עצובת רוחה הנשקפה מבין עיניה עוד תתעלה ביתר שאת"; "היתה המשקה הזה"; "נמשכה המחזה הזאת"; "נפלא היתה המראה"; "בחרתי לקחת דרכי מפה לבאגדאד עם המים"; "שבתי ריקם פניו"; "כל שתי שבועות" ועוד ועוד".  הנה כי כן נפלא בעיני הקורא דבר שתי ההסכמות בשפת אשכנז המובאת בראש הספר, והן כתובות גם שתיהן בדגנון אחד, ומחזי כקנוניא – אבל כמעט אין משגיחין בדברים קלים כאלה, וכבוד הספר והסופר במקומו מונח.

 

ג

מליץ אחד מני אלף

או מאסף מאמרים ושירים וכו', מנחת שי

למחזיקי המליץ, מאת העורך

אלכסנדר הלוי צעדערבוים

 

Dass uhr Menchen, um von einer Sachez u reden gleich sprechen müsst: Das ist töricht, das ist klug, das ust gut, das ist bös!  Und was will das alles heissen?  Habt ihr deswegen die innern Verhältnisse einer Handlung erforscht? Wisst ihr mit Bestimmtheit die Ursache zu entwickeln, warum sie geschehen musste?  Hättet ihr das, ihr würdet nicht so eilfertig mit euren Urteilen sein.

                                                                                                         Goethe

הראשון בהמאסף הוא המו"ל בעצמו, ושם מאמרו "לאומיות והתבוללות", על ההתבוללות הוא אומר, "שהורתה ולידתה בקץ המאה החולפת, (אי משום הא אל איריא.  רוב הדעות הטובות והמשובחות על-דבר החופש וכו' נולדו זה עתה בקץ המאה החולפת, ורבים מכותבים דברי-הימים אומרים, כי פרקי ימי-הביניים בכלל כלו ויסופו זה עתה רק בקץ המאה החולפת), ועל הלאומיות הוא אומר, כי נולדה בקדושה ובטהרה מזיווג מן השמים שעולה יפה וכו', הלאומיות נקייה מכל מחשבת פגול בלי שום חשבון וחשק גשמי וכו', דבק ההתבוללות לא נעשה על טהרת הקודש בחופה וקדושין כדת משה וישראל (לישנא דלצון נקיט ליה!) וכו', ממזר הוא לא יבוא בקהל וכו'.  -  אבל מה יעשה הכותב, אם יבוא אחד מבעלי ההתבוללות ויכתוב גם הוא בדברים האלה, מלה במלה ורק יהפוך את הסדר, ובמקום שזה אומר לאומיות, יאמר זה התבוללות, וכן להפך, וגם אותו איש ימלא אָלה פיהו לקלל גם הוא את מתנגדיו באלהיהם ולקרוא לשיטתם "ממזר" – הבזאת תיתם המלחמה?

אחרי מאמרו של האדון ארז יבוא מאמר בשם "אדם ובהמה או צער בעלי חיים" מאת ש.  רובין דרכה של תורה הנמצא ברוב מאמריו של החכם הזה הלא ידוע לכל קורא עברית, ואם כי לא תורה חדשה תצא לנו מן המאמר הזה, כי הדברים עתיקים, אולם לקוראי עברית גם זה חדש הוא ורבים יודוה על חסדו אשר הוא עושה עמם.

גם שני מאמרים יפים ונעימים מאת רבי אליעזר צבי הכהן צוויפל נמצא בהמאסף הזה.  הסופר הזה נודע בקרבנו בבקיאותו הרחבה בספרותנו.  מה טוב ומה יפה סגנון מאמריו, ומדי דברו אלינו נחוש בנפשנו כי ברגש ידבר, ולבנו יתרגש ויתעורר לפעמים למקרא הדברים היוצאים מלבו, כמו, למשל, באמרו: "בכמה ארצות נאורות החילו מחדש לגלגל עלינו חובות ישנים שכבר פרענום בנשך ובמרבית, אלא שנשכח לקרוע השטרות; מעמידים אותנו לדין ולחשבון ותובעים מאתנו מה שאין להם בידינו, שבאמת לא לוינו על השטרות המזויפים שהם מוציאים עלינו אפילו פרוטה אחת מזומנת מכולם; באים הם בכח ובזרוע להפרע מאתנו מנכסים משועבדים לחיינו ומזכויות שקיומנו תלוי בהן, בשביל איזו אותיות מתות ודיבורים קבורים בחיק העבר שלא קבלנו אחריות עלינו".  ציורים כאלה וכיוצא בהם עושים רושם הרבה בלב הקורא.

עוד נמצא בהמאסף הזה ספור קטן הנעתק משפת רוסיה, והוא תפל וחסר טעם, ורק שפת המעתיק העברי (ה"ש) נותנת לו לויית חן ועושה אותו נחמד למקרא.  -  גם נמצא בהמאסף הערות קטנות מאת ה' יעב"ץ ומאת ה' ברי"ל (ה' ברי"ל מתפלפל גם על מקור המלה ,דרמוס" שה' רכבי יגזרנה ממלה יוונית, ולדעתו המלה "תרמוס" בחלוף דטלנ"ת, ואולם מלה זו היא המלה "דורמסקין" (ברכות ל"ט); הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דבר קפרא הביאו לפניו כרוב ודורמסקין ופרגיות, ופירש"י שהוא פרונ"ש בלע"ז (Prune = פפלוימע), והתופסות נחלקו עליו ואומרים שהוא מין כרוב).  -  הנה כן נמצא בהמאסף מאמר בשם "מגיבורי ישראל" מאת ש"י איש הורוויץ.  הסופר הזה עושה את עצמו לזקן בעל גבורות ובעל דעה מיושבת וצלולה, לאיש המדבּר בכבדות ובעיון, אשר האשכנזי בדרך היתול יקרא לזה "אַלטקלוּג"; והנה הוא בא כחוקר זקן ורגיל אשר כבר כהתה עינו ולחו נס ומשמיע אותנו בדחילו ורחימו דברים שבאמת אין בהם אף קורטוב אחד של דבר חדש; והוא אוהב את הזרות והנפלאות בכדי לאיים על הקורא התם, ולכן יבחר לו מוּשגים דקים, שאין בהם אלא צלצול מלים, כמו "שמכון בן שטח הוא טיפוס עברי מוחלט, איין פאָזיטיפער יוּדישער טיפּוּס)" (במובן זה צ"ל: איין פאָזיטיף יוּדישער טיפּוּס); ולכן הוא בא וקורא לפרקו הראשון שם זר ונפלא "שמעון בן שטח -  ברוטוס העברי, ומשנהו הוא ר' עקיבא שהוא חאניבאל העברי"; ובלי ספק עוד יבוא וישמיענו, כי אלישע בן אבויה הוא סציפיוֹ העברי, יהושע בן פרחיה הוא קסיוס העברי, נתאי הארבלי הוא קטו העברי, אמתא דבי רבי הוא הילני העברית ואלכסנדר מוקדון הוא ש"י הורוויץ העברי.

גם שירים אחדים יביא לנו המאסף מאת אב"ג ומאת שרשבסקי.  המשורר ראב"ג בשירו זה נראה כאילו שמועה שמע ובא, שמע קול ענות במחנה בדבר הלאומיות, והנה הוא בא וסמך את שתי ידיו גם הוא על ראש, ואולם במקום שאתה מוצא בשיר זה את החיסרון בחמרו, שם אתה מוצא את יפי שפתו ואת סגנונו המתוקן והטהור; והאדון שרשבסקי נתן לנו הפעם הזאת שיר יפה אף נעים, ורק סגנון שירו איננו עולה יפה.  אכן עוד שיר אחד גדול נמצא בהמאסף, "מחזיונות בת עמי" מאת מ.  א. שפירא, ואלמלא לא נברא כל המאסף אלא בשביל השיר האחד הזה, דיינוּ!  ]תגם רגיל הוא להשמיע "כבשם הזה לא בא עוד", והוא כבר נתיישן בקרבנו מתוך שהוא מורגל כל-כך ולא יוליד עוד את הרושם, שאני צריך לו, להנחילו אחרי את הקוראים, ואולם במלים אחרות הנני אומר, כי מיום שהסכינו קוראי עברית לקרוא שירים וחזיונות, לא מצאו עוד כזה, המלא דמיונות ומראות נהדרים וחזיונות נפלאים ורוח שיר אמיתי.  הן זר עוד שיר כזה וחדש בתוכנו (גם לא נתן המשורר אל לבו להיטיב את סגנונו ואת חרוזיו), ואולם מאמין אני באמונה שלמה, כישירים כאלה, אם ירבו בתוכנו, יהיו לשירי-עם, והם יוכלו לעורר בלבד העם את רוח הלאומיות האמיתית, שרבים מן הסופרים קוראים עתה בשמה; שירים כאלה יגונבו אל לב הקוראים וחודרים להם, ועושים את העברים לעברים נאמנים, והם מחבבים את רוח היהדות על הקוראים הרכים והצעירים, ביותם מרגישים כי יש להם ילדות וכי היתה ילדות גם לאומתם וכי יש גם להם דמיונות וחזיונות אשר יוכלו לשגות בהם כנפשם שבעם.  אבל המשורר בחר לו הפעם הגדות שהן זרות מעט לקוראים רבים, והוא הן יכול לקחת לו הגדות השגורות בפי כל והשמורות בלב כל נער ישראל – מי יתן והרבּה המשורר לכתוב לנו שירים כאלה, למען עמו אשר מחלציו יצא ואשר יזכור אותו בכל עת ואשר יאמר בגללו: "לשוא במי ירדן את בשרי טבלתי"...

עוד מאמר אחד מביא לנו המאסף הזה ואותו חשבתי לאחרונה, אחרי כי ירבו הדברים אשר לי לדבר בו ועל כן היצגתיו לבדו.  שם המאמר הזה הוא  "בקרת לכל שירי יהודה ליב גאָרדאָן[1]",  ושם הכותב אותו הוא משה לילינבלום, ואני בדברי בו לא אעיר עוד על השגיאות הגסות, שעליהן כבר העירו את הכותב במכתב-העתי "המליץ" ואשר התנצל האדון לילינבלום אחרי-כן, כי לא היתה הקונקורדנציה בידו מידי כתבו, כי שגיונות כאלה בין המבקר ובינינו מה הם – אלכה לי אל הגדולים.

התכבדו מכובדים!...

הידע האדון לילינבלום ושם אל לבו, כי ספר שירים הוא מביא במשפט וכי משתמש הוא בכלי המידה, שחומרם אינו גס? – גורדון בהקדמתו לשיריו אומר: "אם בעל נפש הקורא, היודע להלוך בהלך-נפש ובמחבא-רוח, אז ידע בנפשו נפש המשורר ובין לרעו מרחוק; ואם איש הוא אשר לא ניסה להכניס אל הלב דברים הבאים מן הלב, כי אז הבל ייגע המשורר לפשוט ולהטעים לו הדברים, והיא לא תצלח. השיר דומה למן שאכלו אבותינו במדבר, שלא היו לועסים בשינים ולא מתבלין בתבלין, כי מעצו היה נבלע באברים, וכל טעם שאדם רוצה לטעום בו טועם; וכבר הורה זקן אחד מחכמי היוונים (פלוּטארך)  שקריאת שירים – "חכמה".  היודע אדון לילינבלום את החכמה ההיא לקרוא שירים? מסופקני מאד! האדון לילינבלום בא ולועס את השירים בשינים, מעקר ומשבר, ממגר ומפצח אותם ועושה בה כאדם העושה בתוך עצמות, מקשה ומפרק כקורא בתורה ומביא פסוקים מכתבי-הקודש וציונים מן התלמוד והפוסקים, להראות כי הדין אינו כך וכך, והולך ומתפלפל ועושה את הביקורת קרדום לחפור ולחצוב בו את החומר הרך והנפלא אשר לפניו, כאילו לא כתב גורדון את שיריו אלא לענין דינא ואליבא דהלכתא.  ואף אמנם אפשר מאד כי יצליח המבקר לפעמים להטות את הקורא אחריו בהשקפה הראשונה, ואולם רגע משנהו ירגיש הקורא, כי לא יצדק המשיג וכי העוול אשר הוא עושה להמשורר צועק אליהו מן המאמר כולו, לא מכל פרט ופרט, אלא מן הכלל.  על השיר האחד הוא אומר, כי ממס' יומא, דף ס"ו לא כך משמע, ואת השני הוא פוסל מטעם שאינו לפי "אבן העזר", סימן קכ"ט ולא כפי ה"לבוש" המוּבא ב"באר היטב" שם ולא כדאיתא ב"פתחי תשובה" ואת השלישי יאסור עלינו מדאיתא בחולין פ"ג', ובשולחן-ערוך "אורח חיים", תר"ח, ס"ד;  והמבקר אך איש הוא ולא אֵל, ואיך ידע ואיך יבין כי בכל המקומות ההם, שתמך המשורר יתדותיו בדין ובהלכה, לא עשה בלתי-אם למען הציור והמראה והצורה והצבע?

עיקרו של דבר, אשר יתאמץ המבקר למצוא מומים בהמשורר, הוא מפני שהמבקר הוא עתה לפי שעה אחד מן הלאומיים, ועל-כן הוא מבקש מן המשורר, שכל שיריו במשך זמן של שלושים שנה בערך יהיו למפרע כולם מתאימים וכולם מקבילים אל הנקודה האחת הזאת, היא נקודת הלאומיות.

גורדון ולילינבלום גם שניהם סופרים הם; בתולדות טבע בעלי-החיים יתחשב האריה במשפחת החתול – ואולם לזה לב אריה ולזה לב חתול, זה הולך בגדולות וזה לא ידע בלתי-אם קטנות, זה מלך וכל מחשבה ומחשבה בו מלכות שולם היא, וזה בשפלה ישפל וגם בצאתו למלחמה לא ידע בלתי-אם את ד' אמותיו ואת העכברים והעפולים בחורים ובסדקים אשר הוא צד; ואיך אפוא לא נביט בשעה מן השעות בגועל-נפש על הכרכורים הקטנים, שתכרכר הבריה הקטנה וכל ההקפות, שתקיף סביב על מלך בני-שחץ? גורדון ידבּר  אלינו נגידים, והנה זה בא ושואל שאלות בדבר היהודים האדומים ונהר סמבטיון ומלכת שבא וכדומה.  אמת היא, ה' לילינבלום הוא עתה מן הלאומיים ואת העולם כולו הוא רואה בדמות דיוקנא של לאומיות – אבל אוי לו לסופר אשר אין לו בלתי-אם שפופרת אחת ומן השפופרת האחת ההיא יהין להביט על חללו של עולם כולו ומן הנקודה ההיא ישפוט את כל המעשים הנעשים; סופר כזה לא ימלא לעולם את תפקידו ולאידע לנצח מה למעלה ממנו. – היו ימים והאדון לילינבלום זה צעק ככרוכיא "תיקונים!  תיקונים בדת!", ומן הנקודה האחת הזאת הביט על כל המעשה הנעשה תחת השמים ואחרת לא ידע ולא הבין, והיה האיש אשר היביט בימים ההם על התנועה הזאת בקור רוח, נדמה בעיניו כמשוגע, ולא הבין איך יוכל איש לכתוב דבר שאינו נוגע אל התיקונים.  במקום אחד הוא מתאונן על הסופרים(על קובנר) הכותבים פלפול וחקירה על שיריו של האדון מיצקון, אם טובים הם או לא.  אחרי שנים אחדות מוצאים אנחנו אותו והנה שפופרת אחרת על עיניו ושופר אחר בפיו: האדון לילינבלום בא בין אנשים וימצא כי עולם העיון והציורים שונה מן הקצה אל הקצה מעולם המעשה, וירא והנה כל חזיונותיו ודמיונותיו והזיותיו פרחו כאבק פורח, כנוהג שבעולם, וימלא כעס וחמה, ויכתוב ספר תמרורים ויאוש, ויה עם לבו ליאש על כל החיים ועל כל הנעשה, וידרוש את העולם כמין חומר וכל הגות לבו היה חומריות ותורת החומריות, כידוע לכל קורא ספרו ומאמריו בעל ההיא; ובכל זה רוחו עוד לא שככה, וילך ויבקש מכל הצעירים הקוראים, כי ישכלו גם הם את כל משאת נפשם וחזיונותיהם יום אחד וכולם יהיו לנואשים מן החיים ולעוברים ובטלים, וכולם "יתרוקנו מן השיכרון" ולא יאמינו עוד בחיים כמוהו וכלם כמוהו יביטו על החיים אך מן הנקודה האחת הזאת היא נקודת היאוש.  אבל בא הקץ גם לדבר הזה.  רעיון של לאומיות נעור וסופרינו הלבישוהו צורה זרה ונפלאה, ואנחנו רואים והנה העני רוכב על החמור הזה גם הוא וכל העולם כולו נהפך בעיניו ללולב עשוי לאומיות והוא מנענע בו.  כי הנה מנקודת הלאומיות הוא צופה ומביט עתה אל כל העולם שלפניו וכל המעשים הנעשים תחת השמש, וכל הדברים המתהוים בקרבנו איננו רואה ואיננו מסתכל בהם בלתי-אם מתוך השפופרת הצרה הזו ואין לו שום הבנה לדברים אחרים ולמושגים הנוטים ברוב או במעט מן המושג הזה, ומי זה יתפלא עוד כי יביט גם על שירי המשורר שלפניו בעינים של לאומיות, ונקודה אחרת לא יכיר? – בשעה שהיה האדון לילינבלום שיכור מן התיקונים, כתב גורדון את השירים "אשקא דריספק", "ושמחת בחגך" וכדומה, ומן השירים האלה הלא נודף ריח של תיקונים, ומאמין אני כי בעת ההיא לא מצא עוד לילינבלום די סיפוקו בשירים אלה, והמשורר בודאי לא יצא עוד בעיניו ידי חובתו, אך רק משום שלא התלהב כמוהו.  ועתה, כיון שעזב האדון לילינבלום את הנקודה ההיא ותהי לו לתועבה, עתה הוא מספר בגנותו של המשורר על שום שערב את לבו לדרוש תיקונים בימים ההם ולא ידע אז כי מקץ חמש עשרה שנה תהיה עם לילינבלום רוח אחרת.  עתה, בשביל שהוא נתון במקרה בעולם של לאומיות, עתה הוא שואל מעם המשורר, כי יהיה גם הוא לאומי מכף רגלו ועד קדקדו, ולא לאומי מעכשיו, אלא מאז ועד היום, זה כשלושים שנה.  ומי זה יתקע, כי לא יבוא יום אשר סופרינו הנלהבים יגיעו עד מקום אחר,  ויעבדו אלהים אחרים ותהי להם עבודה זרה ואחרת, וגם האדון לילינבלום בתוכם, ואז בצאת שירי משוררנו במהדורה חדשה בימים ההם, מי זה יערבנו כי לא ישאל המבקר הזה מן המשורר, שיהיו שיריו מתאימים ומקבילים כולם, מראשיתם עד אחריתם, אל הדעה ההיא, שתהיה לו לעתיד תבוא? – הנה לא פה המקום לבדוק ולבקר, אם נאמנו השקפותיו של גורדון בכל מקום, ואולם זה הדבר אשר נראה בו, כי איש שלם הוא, המביט על העולםכולו ולא פרק פרק ולא קימעא קימעא ולא מתוך שפופרת אחת, ודעותיו הכלליות אשר קנה ואשר עשה לו אינן משתנות יום יום ואינו נגרר אחר המעשים בכל יום בכדי שיתן להם לעשות רושם בנפשו מדי יום ביומו, ומעולם לא היה להוט אחר איזו דעה, שהציצה פתאם כעשב מן השדה , ולא אחז מעולם בדעה לפי שעה בפרכוס ידים ורגלים.  גורדון זה, בשעה שדרשו אחרים תיקונים, וגם הוא התנבא בתוכם, לא שכח לכתוב גם אז על-דבר ישוב ארץ-ישראל.  ובהשמטה למאמרו "בינה לתועי רוח" שהדפיס ב"השחר", לשנת תרל"א הוא מגלה דעתו מראה את האפשרויות אשר לרגליה אולי נוכל לשוב לנחלתנו – והדעה הזאת הלא היא הדעה אשר יתחבטו עתה עליה כל בעלי-הלאומיות.  ואיך אפוא יוכל איש להביט בקור-רוח בקרוב אנשים כאלה על איש היודע להלוך נגד החיים? אוי להם לסופרינו ולמשוררינו, אם קוראים כאלה להם, שלא יוכלו להתנשא אף מעט מן המקום שהם נתונים ותחובים בו לפי שעה, ולא יוכלו להבין, כי יש אנשים אשר בסקירה אחת רואים הם עולם מלא וצופים ברוח קודשם מסוף העולם האחד ועד סופו השני ובשעה שהם עושים בזווית זו לא הסיחו דעתם גם מן הזויות האחרות...

אמנם דרך קצרה לפני להוכח עד כמה אנחנו יכולים להחזיק בדעותיו של אותו האיש לילינבלום, אשר יתהפך בתחבולותיו מיום אל יום, לעבוד כפעם בפעם אלהים אחרים, ואשר כפעם בפעם ימחה כעב את דעותיו מיום אתמול כי עבר; דרך קצרה וישרה היא להראות כי האדון לילינבלום בעצמו הוא הוא אשר כתב את הספר "קהל רפאים" ואשר כתב על המלמדים: "ומלמדים בערים לא יורו דעת, ובבני הנעורים לא תהיה מגרעת" (קהל רפאים, דף 126); הוא הוא אשר כתב על הרבנים: "חוקי אל בידיהם שינו הומרו, כיסו בהבלים ובעל עוד ניכּרו" (שם, 114); הוא הוא אשר כתב על מחוקקינו: "חוקים לא טובים לכם הם נתנו, דינים כצנינים בבלי דעת דנו" (שם 125).  הנה כן דרך קצרה היא להוכיח, כי האיש הזה הוא הוא אשר כתב את המאמר "אורחות התלמוד" ואת רוב המאמרים האחדים במקצוע זה – אבל אני לכשעצמי לא אוחז דרך קצרה זאת.  אני יודע כי זמן של חמש-עשרה שנה אצל איש כהאדון לילינבלום זמן ארוך ורב הוא מאד מאד, ואין אנחנו יכולים לעשות אותו לערב בעד דברים אשר יצאו מפיו בספרו "חטאת נעורים" זה כשמונה שנים, ובפרט כי רואים אנחנו, שהאדון לילינבלום עושה לנוּ תקופות  בדברי ימי ישראל, תקופות בנות ארבע שנים, תקופות בנות עשרים וחמש, תקופות בנות שלוש וכיוצא בזה, והיה אם נעשה אותו לערב בעד דברים שיצאו מפיו לפני חמש-עשרה ולפני שמונה שנים, כי עתה אונו עמו וכוחו בפיו לעונת אותנו ולהוכיח לנו כי מאז ועד היום עברו עלינו לכל-הפחות שבעים ושבע תקופות, ומי יזכור עוד עתים רחוקות וימים רבים כאלה לקבל עליו אחריות דברים מאז? ובלי ספק יבואו הסופרים אחריו להרחיב את גבולות מעשיו ולעשות לנו תקופות בדברי ימי ישראל בנות שנה אחת, בנות חודש ימים, בנות יום אחד, ולא יקבלו עוד עליהם היום אחריות הדברים שהשמיעו אתמול.  ובכן אפוא לא נוכל לדון עם האדון לילנבלום על דבריו עתה בנוגע לדבריו שיצאו מפיו לפני שבעים ושבע תקופות למנין שאנחנו מונים פה.  אבל דבר אחד נמצא לפנינו, והוא כמדומה לי שגם בנוגע לאיש כהאדון לילינבלום יהיה לפלא.  בּשנת  ה' אלפים תרמ"א  לבריאת העולם נתן האדון ארז, בעל "המליץ", דורון לחותמיו התמידים את ספרו "קהלת", ושם נמצא מאמר מאת האדון לילינבלום בשם "צרכי עמנו ודעת סופריו", ובשנת ה' אלפי תרמ"ה ליצירה הוביל בעל "המליץ" שי לחותמיו את ספרו" מליץ אחד מני אלף", ששם המצא מאמרו של האדון לילינבלום בשם "ביקורת לכל שירי יל"ג", והנה ידוע הדבר, כי מאז ועד עתה, משנת התרמ"א ועד שנת התרמ"ה, לא עברו עלינו בלתי-אם כארבע שנים, שלוש שנים שפוטות ושנה אחת מעוברת (ומספר התקופות אשר היו לנו בקרב הימים הרבים האלה לא אדע), ואולם שינוי הדעות בין שני המאמרים האלה גדול יהיה מעט גם בנוגע לאיש כהאדון לילינבלום, ועל-כן אנסה-נא ואערוך לפני הקוראים דברים אחדים מן המאמרים ההם ואשים אותם פרק לקראת פרק, משפט לקראת משפט, למען אשר תראינה עיניכם מישרים:

 

התרמ"ה

התרמ"א

"ההמון אינו צריך להשכלה, כי-אם להיות יודעי ספר ולעסוק בעבודת האדמה וכיוצא בזה (כל הרוצה לבוא ולהבין ההבדל שבין השכלה ובין ידיעת ספר והתעסקות במלאכה יבוא ויבין!)  אם כן למה יחפץ המשורר שיסיח המון העם את דעתו ממצבו שהיה בו לפני אלפיים שנה בטרם תם חפשו? (המשורר יחפוץ להגביר את רוח האזרחות!) ולמה ייעץ להעם לנתק את המוסרות המקשרות את הווה שלו עם העבר? (להחליש את ההתלהבות שבלב ולמעט את הבטלנים!) וכו' וכו'.

"מקור כל צרות ישראל, דלותו ושפלותו, עניו ומרי מצבו הוא, כפי שנראה ממקומות רבים בשירי המשורר, אך בהמלמדים, בהרבנים, בהש"ע ובהתלמוד וכיוצא בזה דברים שאינם מסכימים עם יפיפותו של יפת, כאלו לא היה בעולם תחום מושב היהודים וכו', כל חפצו של המשורר הוא להעיר את בני שיראל על יפי הציוויליזאציא ולהכשירם להתאחד כפי היכולת עם שאר עמים אשר אצלם, כפי שצריך לשער, הכל עלמקומו בשלום וכו' וכו'.

 

"והיה עם משכיל ובלשונם שיחה" – האמנם אי-אפשר להיות עם משכיל בלא התנאי הזה? האמנם צריכים אנו להשתמש בלשון עם ידוע, אך בשביל זה שהוא עם תקיף ומושל בארץ ואנחנו חלשים שגלינו מארצנו וגו'? גם השפה המדוברת שעל-פי ההיסטאריא נעשית שפת בני-עמנו יושבי ארצות שונות, יכולה לאחד אותנו, אם לא לגמרי בשפת עבר, מכל מקום יותר הרבה משפת עם מיוחד, שאינה מובנת ליושבי ארצות אחרות וכו' וכו'.  -  "ולכל חכם לב, לו נפש משכלת, משטר ופקודות יתן בממשלת" – גומזא קתני, וכל זה הוא תולדות רגש היופי, התפעלות המשורר הנפרזה מן הציוויליזאציא האירופית החיצונה (האם לא עולים דברי המשורר בד בבד עם הדברים: הראוי לעבודת המלך יקבל משרה?) וכו' וכו'. 

 

"אם בחדרי המלמדים לא למדו שפת המדינה, הוא מפני שהאבות בעצמם לא ראו תועלת בלמוד שפת המדינה לבניהם, מפני שבאמת לא היה בימים שלפני זה צורך לדעת אותה, כמו שלא היה להם צורך גם להרבות בעלי אומנות וכו' וכו'.  המורים החדשים מחזיקי בתי-הספר הפרטים שבחרנו בהם תחת המלדים גרועים הם הרבה על-פי-רוב מן האחרונים גם במוסרים גם בהשפעת הלמודים שהם משפיעים על תלמידיהם וכו' וכו'.

"מדבר אני על הציוויליזאציאן החיצונית וכל דרכי חיי איירופא ומנהיגיה, שאין להם שום יחס עם המדעים(!) ואינם אלא מאָדע, שאנו יכולים לסלק ידינו מהם בארץ אבותינו, בשעה שנחיה חיים לאום, בלי שום הפסד לעצמנו ולאחרים, ואפשר שנמצא עוד איזה תועלת בזה...וכו' וכו'.

"מה אפוא חפצים השואלים ודורשים בשאלות החיים (כלומר: לילינבלום וחבריו)? הלא למעט את המשפטים הקדומים בין בני-ישראל, להחליש את ההתלהבות ההתנגדות והחסידות יחד, להגביר את רוח האזרחות, למעט את הבטלנים המוכרחים לפעמים להתעסק בפרנסות מגונות, ולהרבות יודעי שפת רוסיא , או בדברים יותר קצרים: לעשות את המון בני ישראל מוכשרים ליהנות מאד שיווי הזכויות ביום שנזכה לו וכו' וכו'.

 

"האין חוב מוטל על הסופרים להכשיר את המון בני ישראל שיוכלו ליהנות בשיווי הזכויות בשעה שיעלה הרצון לשום קץ לצרותינו? נדעה בנפשנו כי קרוב יום הפדות לנו ממצבנו המוגבל ובני-ישראל יהיו שווים עם כל העמים; אך מה תועיל הפדות לאלפי חובשי בית-המדרש ולחסידים פראים, המרקדים בבית רבם? על-ידי שיווי הזכויות עתידים להיפתח לנו שערי פרנסה רבים: הראוי לעבודת המלך יקבל משרה; בעלי כשרון, אע"פ שאינם אומנים, יוכלו למצוא מחיתם בכל ערי רוסיא, ובעלי נכסים יוכלו לקנות קרקע בכל מקום; אך איזה טובה מכל אלה לחובשי ביהמ"ד, לחסידים פראים ולבטלנים שלא יצלחו למלאכה? וכי לא תהיה יותר תפארת לנו אם תחת בטלנים, מלמדים, סוחרי טלואים, מוכרי משקאות חריפים, מלוי בריבית ומחזיקי בתים מפורסמים,יבואו בפנים רוסיא אנשים בעלי-מלאכה, פועלים הנהנים מגיע כפיהם, בוכהאלטערים ועוזרים בקיאים בבית-המסחר והפאבריקים? וכו' וכו'.

 

"הם (היהודים בצרפת ואנגליה) היה מצבם הרבה יותר טוב ממצבנו אנחנו וכו', לא דברו בשפת זשארגאן, אבל בשפת מדינתם, לימוד התורה ועמו הבטלנות לא היה נפרץ כל-כך אצלנו כמו אצלם וכו', וע"כ אדמה כי לא אשגה אם אחליט, כי לפחות היו אנשים מוכשרים לעולם העשיה ובנקל יכלו ליהנות משיווי הזכויות בשעה שזכו לו וכו', אבל אנחנו, צאצאי יהודי פולין, שונים הרבה  ורבים מאתנו לא יוכלו כלל למצוא רווחה גם ע"י זכויות שונות וכו', יש בינינו אלפי אנשים שאפשר שימותו קודם מתן שיווי הזכויות, (ובכל-זאת) החקירה בשאלות החיים תוכל להביא להם תועלת וכו', נעשתה תנועה בין אחינו בארצנו; הרבה גמרו את בית-הספר לרבנים ולסוחרים, את בית ספר הכוללים ואת האוניווערזיטעטים; הרבה למדו מלאכה בבה"ס למלאכה וחרושת המעשה, הרבּה החלו לעבוד את האדמה, וכולם ראו שכר בעמלם, איש לפי ערך כשרונותיו וידיעותיו, גם בלא שיווי הזכויות.   אם יצלח  ביד סופרי שאלות החיים להעיר את העם להרבות על חשבונו בי"ס לידיעת שפת רוסיה ועבודת האדמה וכו', אם נצלח לכונן קולוניות למאות או לאלפי משפחות בני ישראל העתידים לגווע ברעב  -  או תהיה תבני ישראל בארצנו לפחות הצלה פורתא עד מתן שיווי הזכויות וכו'.

ואיש כזה הוא סופר בישראל, כותב מאמרים ומחבּר ספרים, איש אשר לא יזכור היום את הדברים אשר השמיע אתמול!  ואיש כזה חפץ, כי הקוראים יקבלו את דעותיו, וכי הדעות שהוא שרוי בהן לפי שעה תהיינה משותפות לכל עדות הסופרים גם יחד מששת ימי בראשית ועד היום הזה.

אמנם אשובה - אל הענין אשר לפנינו ואנסה לתהות על קנקנו של המקר.  -  עיקר טענתו על המשורר הוא, כי רק את הנגעים בבית ישראל הוא רואה ואת המדות המצוינות המשובחות שבהם אינו רואה.

אבל האם באמת לא ידע המשורר את המדות הטובות שבישראל? הן אם נקרא את המאמרים הרבים, שכתב גורדון בלשון רוסיה, כמו למשל בריבו עם מכתבי העתי "גולוס" בשנת 1872, או בריבו עם ברפמן בשנת 1876 וכדומה, הלא נראה את ההפך; יודע גורדון לספר בשבחם של ישראל שכם אחד על כל סופרינו, יודע הוא להפוך בזכותם ולדרוש משפט להם ביד חזקה ובזרוע נטויה (ועוד בשנה שעברה הזכירוהו על זה לגנאי ה"רוס" וה"נאָוואָיע וורעמיאַ"), ולמה אפוא יאמר עליו המבקר, כי עוור הוא ולא יראה כמה מעלות טובות יש להם לישראל? האך רק יען כי מרבה הוא לדבּר תוכחות בבנ-עמנו בדברו אליהם עברית? אַבל מדוע לא יבין מבקר זה, כי שיוה היא, אשר בחר לו גורדון, וכי בכוונה הוא עושה כן לדרוש עלבוננו משונאינו ולעמוד לימיננו בקומו לדון בשאלת היהודים לפני הקוראים הרוסים, תחת אשר בדברו אלינו יהודית לא יחפוץ להחניף להיהודים בחלקות ולשים קטורה יתרה באפם ולספר בשבחם וביחוסם יותר מדי? ומה עשו נביאנו וחוזינו מעולם, האם לא דברו גם הם אך תוכחות בבני-עמנו ומן המדות המצוינות  והמשובחות שבּהם העלימו עין? ולילינבלום בעצמו מה עשה בבואו להתוכח עם גורדון, האם לא הביא הוא בעצמו משל מרבי שמעון בן לקיש ורבי אלעשה בן פדת, ואם לא בעצמו אמר: "ה' גארדאן יודע בלעדי כי הוא מדבר נכונה, וע"כ לא אבא לומר לו "תנא דמסייע לך" והלל את שיריו בפרטות, אך במקום שדבריו לא מצעו חן בעיני, שם אעיר עליהם"; ומדוע יבקש מן המשורר, כי יבוא הוא אל היהודים כפעם בפעם להיות להם ל"תנא דמסייע" ולהגיד להם מן הבוקר ועד הערב "יפה דרשתם! יפה דרשתם!", ומדוע לא יתן הרשות לו לעשות גם הוא כמעשהו להעיר עליהם אך במקום שמעשיהם לא ימצאו חן בעיניו?  - 

ומלבד כל אלה האם לא דיבת שקר היא הדיבה הזאת מעיקרא? האם לא נמצא בשירי המשורר גם פה ושם שירים אשר יעידו לנו ברור כי יודע המשורר לחלוק כבוד למידות ישראל הטובות כאשר יאתה להן? למשל: המשורר ידבר על חיי המשפחה בישראל, בת ישראל, אשר

זֶה שִׁבְעָה שָׁבוּעוֹת תִּשְׁמוֹר עַל בַּעֲלָהּ:

לֹא יָדְעָה מָנוֹחַ יוֹמָם וָלַיְלָה,

לֹא לֶחֶם חֲמֻדּוֹת, לֹא שֵׁנָה רָאֲתָה –

כִּי בַת-יִשְׂרָאֵל הִיא יוֹדַעַת חוֹבָתָהּ! 

                                                (ח"ד, דף 44)

או בשיר הזה למעלה, בתארו לנו את אהבת בת ישראל לאישה, לא האהבה עלפי המודה, כי-אם אהבה טהורה של אשה יהודית שלא מבנות ההשכלה, והיא אוכלת לחם עם אישה על שולחן אביה- או בדברו על תשוקת הדעת בלבב נערי-ישראל (אשר בזה הרגיש גם המבקר) בעלותם אל בתי הישיבות:

אָנָה הֵם עוֹלִים? לִישׁוֹן עַל הָאָרֶץ,

לִחְיוֹת חַיֵּי צַעַר, לָשֵׂאת כָּל קֶרֶץ –

זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בָאֹהֶל!

או בעלותם לבתי האוניברסיטאות:

אֶל עַקְרָבִּים יוֹשְׁבִים בֵּין אַנְשֵׁי שַׁחַץ.

בִּגְדָם עִזִּים, לַחְמָם צַר, מֵימָם לַחַץ,

וּבְבֹא הַקָּצִיר – וַאֲלֻמָּתָם קָמָה!

תְּהִלַּת לָמָנָסָף הָרוּסִים יַבִּיעּו וכו'

כַּמָּה לָמָנָסָף בִּרְחוֹב הַיְּהוּדִים!

או בדברו על תעודת ישראל בין העמים:

לְכָל בָּאֵי עוֹלָם נֵר אֱלֹהִים הֶעֱלֵיתָ,

וּבַעַדְךָ חָשַׁך עוֹלָם, וְאַתָּה נְִהְיֵיתָ

עֶבֶד עֲבָדִים, גּוֹי אֹבֵד וּבְזֹה נֶפֶשׁ.

אַחֵינוּ מְנַדֵּינּו הִתְעַשּׁתוּ לָנוּ! וכו'

מִי תּוֹרַת אֵל לָכֶם הֵבִיא וַיּוֹשֶׁט

וַיְלַמֶּדְכֶם דַּעַת מוּסָר וָקֹשֶׁט,

מִי אִם לֹא נַחְנוּ-וְעַתָּה לָמָּה נָסוּף?

(ח"ד, דף 103-101)

או בדברו על "נשמת ר' ופסי התתרית" ומזכיר את מדות ישראל הטובות בדרך כלל:

אֵין בָּה אַף אַחַת מִן הַמִּדּוֹת הַמְשֻׁבָּחוֹת,

שֶׁנִּצְטַיְּנו בָהֵן זֶרַע קֹדֶשׁ בְּנֵי בְרִית וכו'.

דֶּרֶךְ שָׁלוֹם לֹא יֵדָע, חֶמְלָה לוֹ זָרָה וכו'

(שם, דף 35)

 

ודברים כאלה וכיוצא בזה נמצא בשירי המשורר במקומות שונים.  אבל באמת ישמור גורדון מחסום לפיו, לבלתי שית בחלקות לבני-עמו בדבּרו אליהם יהודית, ואת דבריו הטובים יחשוך לעת דבּרו בלשון שמלאכי-חבלה נזקקין אליה – האם באמת בינה יתרה דרושה למבקר להבין דבר כזה?

אבל בינה יתרה לא נמצא לאדון המבקר שלנו בכלל.  האדון המבקר שלנו מביא משירי המשורר אך את הציוּנים אשר בהשקפה הראשונה דרושים הם לחפצו, ומן השאר יעלים עין; האדון המבקר ישים לפעמים לפנינו הלכה פסוקה בדבר המשורר, שאין להרהר אחריה, כמו, למשל, באמרו על המשורר: "מקור כל צרת ישראל, דלותו ושפלותו, עניו ומרי מצבו הוא, כפי שנראה ממקומות רבים בשירי המשורר, אך בהמלמדים, בהרבנים, בהשו"ע ובהתלמוד, וכיוצר בזה דברים שאינם מסכימים עם יפיפותו של יפת, כאילו לא היו בעולם לא תחום מושב היהודים ולא הערה מיוחדת כמעט כוללת מלמד העברים וכו'".  ובמקום אחר הוא אומר: "המשורר הולך בזה לשיטתו, שכל תמונות חייהם של ישראל וצרותיהם אינם אלא פרי התלמוד".  אבל הן שקר ישקר לנו האדון המבקר הנכבד!  הן לא נאמנו כל הדברים האלה והאדון המבקר ישית לנו אך באחיזת –עינים! לא אך בהתלמוד וכו' מוצא גורדון את מקור ענות ישראל, כי-אם גם בהגבלת הזכויות, ובהפה מלא הוא אומר:

הֵן אֱמֶת, יַעֲקֹב, כִּי עַד כֹּה נוֹאַלְתָּ, וכו'

אַךְ לֹא בִשְאָט נֶפֶשׁ כָּל זֹאת עָשׂיתָ! וכו'

יַד הָאוֹנֵס הָיְתָה, הוּא הֲדִמָּנוּ.  וכו'

וּבְאַרְצֵנוּ גַם זֹאת כִּי חָלַף קֶרַח וכו'

כִּי מַאֲמַר מֶלֶךְ פָּתַח בָּתֵּי סֵפֶר וכו'.

גַּם פִּתְחוֹן פֶּה בָּעַמִּים נָתַן לָמוֹ וכו' וכו'

וִישֻׁרוּן מִהַר אַף הֶרְאָה לָדַעַת

כִּי יָדָיו רָב לוֹ בִתְבוּנָה וָדַעַת!!

(ח"א, דף 48-46)

אמנם מדי קראנו את מאמרו של האדון לילינבלום יסיתנו לבנו לפעמים להאמין כי האדון הזה איננו מבין לקרוא בשירים בכלל.  האם לא יאמינו לי הקוראים? נלכה-נא ונראה! המשורר יאמר בשם אגודת אוהבי שפת עבר:  "הנה גם בנינו, מהם נואשנו, שבים אלינו", והאדון לילינבלום בא ושואל: "היש בכח שירי ה' גורדון למשוך את  גורי האריות האלה לעמם באהבה? וכו' או האין שירי גורדון וכו' מוכשרים, להפך, להפיל פחד ורעדה על גרי האריות ההם ולהדיחם מעל העם הסכל והפרא אשר בכל פינות חייו אך צלמות ולא-סדרים, הבלים ותהפוכות?" כן ידבר אלינו האדון המבקר – אבל הידבּר כאלה איש שיש לו אף הבנה כל-שהיא בטיב שירים וסגולת פעולתם בקרב העם? שירים בכלל, אם שפה נעלה ואם ציורים נהדרים ואם דמיונות הרבה בהם, מושכים את לב כל קורא צעיר ולא יזח עוד מעל עמו!  עם ישראל לא היה עם כי-אם על-פי הרוח הנפלא המרחף על פני תורתו ואשר הכניסוהו כפעם בפעם בלב כל נער ונער מישראל בעודו רך! סוד זה הוא סוד הלאומיות – וכי בשביל שלא יצייר גורדון את הלאומיות בתמונה גסה, כאשר יעשו אחרים, הבשביל זה יהין איש שאינו מרגיש לשאול לתומו אם יש בכח שירי המשורר למשוך את לב הקוראים הצעירים לעמם? ומי אפוא ימשוך את לב כל קורא עברית לאמו ולשפתו אם לא גורדון? האם פלפולי הני בני-בריוני יעשו זאת?  האם שיחות בטלנים, שריח בית-המדרש נודף מכל מלה ומלה שישמיעו, ההן יעצרו כח למשוך את הצעירים לבלתי הבריחם מעל העם הסכל והפרא הזה, אשר בטלנים כאלה הם סופריו? – הלא רק בכח היופי וחרושת-האמן נכניס את אלה תחת כנפי שכינתנו! וכולנו, בנעורינו וזקנינו, האם לא נדע, כי גורדון הוא לפי שעה המשורר האחד שנוכל לשום את מעשי ידיו גם לפני איש, שטעם טעם ספרות אחרת?  - הנני בטוח ולבי סמוך, כי אם ניתן את שירי גורדון למקרא לבנינו הצעירים, יהיו אלה ליהודים בכל נפשם ומאודם, ומסופקני מאד אם יהיו יהודים ואם לא יבּיטו בגעל-נפש על עמם בם בתיתנו להם למקרא את דברי הפלפולים ואת הסברות הריקות אשר ישמיעונו סופרינו יום יום!

נלכה נא ונראה! האם לא ידבר לב קורא צעיר אחרי שפה נעלה כשפת המשורר אשר בה נוכל לצייר ציורים כמו:

וָאֵרֶא רֶכֶב אֵשׁ יוֹרֵד בָּרוּחַ

וּבָרֶכֶב אַרְבָּעָה סוּסֵי לַהַב

וּכְרוּב נַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּמוֹ

וּבְכוֹכַב-שֵבֶט יִדְפְּקֵם, יִמְחַץ רַהַב

וּבְמוֹשְׁכוֹת הַקֶּשֶת יַטֶּה אוֹתָמוֹ

וּרְפִידַת הָרֶכֶב חַשְׁמַל וָנֹגַהּ –

(ח"א, דף 51)

 

...רכב עשוי אש וסוסים עשוים להב, הרכב הוא כרוב קטן עודנו נער, השוט הוא הזנב מאחד הכוכבי השבט והחבלים הם מושכות הקשת. –

או שפה אשר בה נוכל לבטא צרות עם כולו במלים כאלה:

מוֹץ נִדָּף הוּא בּוֹרֵחַ מִמְּדֻשַּת הַגֹּרֶן

וּבְנֵי יוֹנָה נִמְלָטִים מִפַּרְסוֹת הָעַיִט;

מִן הָאֵשׁ הַמַּיְמָה, מִן הָעֵץ אֶל הַתֹּרֶן,

מֵאֶרֶץ תָנוּט תַּחְתָּם אֶל קַרְקַע צִי שַׁיִט.

(ח"ג, דף 192)

או שפה אשר במעט מלים נוכל לבטא בה את המרירות בשעת צרה לאמר:

אָשִׁיר יוֹם מָר, אָשּׁור עַבְדּות נִצַּחַת,

אֶחֱלוֹם דִּרְאוֹן-עוֹלָם, עַבְטִיט וָרֶפֶש.

(ח"ד, דף 3)

"אחלום דראון-עולם – האם לא יקח מבטא כזה את לב הקורא? – או:

אוּלַי הַשָּׁמַיְמָה אֶזְרֹק טִפָּתִי

וּתְהִי לִמְטַר גֶּשֶׁם – וְתִתִַךְ דִּמְעָתִי

עַל שֶׁבֶר בַּת-עַמִּי הַגָּדוֹל מִיָּם?

      (ח"א, דף 110)

השמימה יזרוק את טפת הדיו אשר דבקה אל עטו, והטפה תהיה למטר גשם, ובהיתוך המטר ארצה תתך ארצה גם דמעתו העצורה בעינו, לבכות על שבר עמו הגדול אשר גם שברו גדול מני ים – האם לא ימשכו טורים כאלה את לב קוראיהם לאהבה את העם הגדול הזה, אשר גם שברו גדול מני ים, ולדבקה אחריו גם בעת טובה וגם בעת רעה, ושבר-עם זה, אשר לא בדברים ולא מפורש יושם לפני הקורא, האם לא יוצק כמו מסכת זהב אל תוך לבו לעמוד שם כל הימים, הרבה יתר מאשר יעשו הדרשנים והדברנים הקוראים כל היום "לאומיות! לאומיות!" – או מי איש ולא יט לבו להחזיק בעמו בכל נפשו ומאדו ביום קראו:

......אֲחוֹתִי רֻחָמָה!

"אָן אוֹלִיךְ חֶרְפָתִי?" – אַיֵּה חֶרְפָתֵךְ"

לִבֵּך לֹא חָרַף, לֹא הֵסַרְתְּ תֻּמָּתֵךְ;

קוּמִי אֵפוֹא וּשׂאִי מִמּוּם פָנָיךְ,

לֹא לָךְ הַחֶרְפָּה, כִּי אִם לִמְעַנָיִךְ, וכו'

אוֹת קַיִן, אוֹת קָלוֹן וּכְלִמַּת נֶצַח

עַל מֵצַח הַנְּבָלִים אַנְשֵי הָרֶצַח;

יִרְאוּ יוֹשְבֵי תֵבֵל קֵדְמָה גַם יָמָּה

יֵדְעוּ מַה עֻנֵּית, אֲחוֹתִי רֻחָמָה! וכו'

......לַטֹּוב יִחָלְתִּי,

אַךְ בָּשְתֵּך לָשֵׂאת רוּחַ בִּי לֹא קָמָה,

קוּמִי נֵלֵכָה, אֲחוֹתִי רֻחָמָה!

(ח"א, דף 118-117)

קומו נלכה, אדוני הקוראים – בלב הומה ואיננו יודע מה יקרא "הבן האובד" השב אל עמו ושפתו את הטורים האלה; על לבו יעלה בבלי משים זכר מיניון הקטנה, אשר המשורר האשכנזי מצפצף אליה כיונה: "וואָס האַט מאַן דיר, אָ אַרמעס קינד, געטהאַן?" ואשר הוא עומד וקורא: "דאַהין! דאַהין!".  קומי נלכה, אחותי רחמה! – האם לא ירגישו כל "גרי האריות" כי רוח גדול וחזק דובר אלינו מן הטורים האלה?

ולמשורר כזה הם אומרים כי הוא איננו לאומי! יען מה? יען כי אין לו לאומיות בצורה גסה בפסל המסכה אשר עשו להם המה? יען כי לא צר חוג מבטו כחוג מבטם, ועין כי לא ליום קטנות הוא נולד, לספּר עמם בלשונם ולהפטיר עמם בשפתם, לאמר חכמה לכל אשר יאמרו המה חכמה לפי שעה?  יען כי לא בזה-נפש הוא כמוהם ולא שפל-רוח להיות נגרר עם דעותיו אחרי כל מקרה-יום ולהחליפן כלבוש כפעם בפעם בברוק ברק לעיניהם בפתע פתאום?  יען כי איש הוא ואיננו מבטלני בית-המדרש, והוא יודע ומבין כי מקרי-יום אלה אך מקרים הם אשר להם אלפי סבות ויסודות? העל כל אלה לא יסכּנו שירי גורדון ולא יסכון עליהם "הבן האובד" השב אלינו? אוי לה לספרות כזו המגדלת סופרים כאלה בתוך ביתה!  אוי להם לקוראים הקוראים דברים כאלה בלי דעה ובלי הבדלה! – וסופרים כאלה יהינו להגיד כי להפך הוא שירים כשירי גורדון עוד יפילו פחד ורעדה על גורי-האריות ההם, להדיחם מעל העם הסכל והפרא אשר בכל פנות חייו אך צלמות ולא סדרים? אבל דבר זה הלא שקר הוא, דבר זה הלא חסרון ידיעה, הלא סכלות הוא! מי עמד לנו להחזיק אותנו כלנו כיום הזה, לעשות אותנו לעם, ללאומיים (במובן זה שאנחנו מבינים)? הלא תורתנו, הלא חוזינו ונביאינו אשר עוררו אותנו כפעם בפעם להזכירנו מי אנחנו! ונביאינו וחוזינו ומשוררינו אלה מה עשו המה? האם לא בקשו להם כל ניב מלא בזיון וקצף וכל דבור של קלון האוכל מבשר עד נפש להשליך שיקוצים על ראש עמם ולתת ישראל לגידופים כל היום? האם לא דבר ישעיהו באזני עמו ויקרא להם "זרע מרעים", "בנים משחיתים", "סוררים", "חברי גנבים", "רודף שלמונים", "גבורים לשתות יין", "חוקקים חקקי און", "עם מרי", "בנים כחשים", "זרע מנאף", בני עוננה", "הנחמים באלה תחת כל עץ רענן", "על הר גבוה ונשא שמת משכבך", "הן לריב ומצה תצומו", "כפיכם נגאלו בדם", "זובחים בגנות ומקטרים על הלבנים", ועוד ועוד? האם לא יקרא ירמיהו גם הוא "פרא למוד מדבר", "בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים", איפה לא שגלת", "שוטטו בחוצות ירושלים וראו נא ודעו ובקשו ברחובותיה אם תמצאו איש, אם יש עושה משפט מבקש אמונה", ועוד ועוד? האם לא מלאים דברי יחזקאל נדיבות ומחמאות בקראו "ונתתי את פגרי בני ישראל לפני גלוליהם", "ותקחי מבגדיך ותעשי לך במות טלואות ותזני עליהם", ועוד ועוד? האם לא יגלה גם הושע כל רע וכל משחת וכל פגע ונגע אשר בבית ישראל? והנביאים האחרים האם לא יעשו ככה? ומדוע אפוא לא בא איש לשאול אם יש בכוח דברים כאלה למשוך את הקוראים לעמם באהבה, או האין דברים כאלה מוכשרים, להפך להפיל פחד ורעדה על הקוראים הצעירים ולהדיחם מעל העם הסכל והפרא אשר בכל פינות חייו אך צלמות ולא-סדרים, הבלים ותהפוכות? ומדוע לא יראו כל אלה לנפשותם כי יקום באחרית הימים אחד מאלה הבוקרים ויאמר להם כי מניאים הם את לב הקוראים מאחרי העם, יען כי את המדות הטובות והמשובחות שבישראל יעלימו, ורק את הרע ואת הנגע ישימו על נס? ואנחנו? האם לא נדע אנחנו כי להפך הוא וכי הדברים הרעים והמרים הם הם שמשכו אותנו אחריהם בסגנונם היפה והמיוחד וברוחם הכביר, ובגללם אהבנו את העם הזה?

אמנם בגועל-נפש נקרא לפעמים דברי מבקרים כאלה ורוחנו תקצר בנו, ולפעמים נשמע דברים ולא נדע אם נערים משחקים לפנינו.   -  המשכילים מן המין הזה דבר חדש חמדו להם.  ההשכלה אשר באה אל קרבם לא נתעכלה, אחרי כי הפרץ אשר היה בין דמיונותיהם ובין החיים החמריים פרץ גדול ועצום היה, וגם אפני חינוכם בנעוריהם לא היו עשויים לתת אותם לראות את העולם כמו שהוא ולחבב את החיים ואת המעשים הנעשים תחת השמש עליהם, וגם חכמים ונבונים לא היו מעודם אשר יחון הטבע אותם למען אשר יוכלו להכיר את פני העולם האמיתי בסקירה אחת, כי על-כן החלו לקצות בהשכלה בכלל ולבער אחריה ולהעליב בה' ועל-כן היה למנהג בין המשכילים האלה לשוב ולהאיר פנים אל כל שקוץ משומם אשר כבר השליכו מעל פניהם.  המשל אומר: "אל תשפוך את הילד עם האמבטי יחד"  -  והמשליכים האלה באמרם להשיב את הילד אל תוך האמבטי, מצאו נחת-רוח במעשיהם, באמרם להשיב גם את הבגדים הצואים ואת  כל החלאה והזוהמא והטינופת, אשר כבר אמרנו כי לא ישובו עוד.  האנשים האלה היו לבעלי-תשובה ועושים עתה לעינינו מעשים כמעשי זונות נשכחות בשעת זקנתן.  למשל, האדון לילינבלום בא ושואל: מדוע יעיר גורדון אוזן לבני-עמו לשמוע בלמודים, וההשכלה בכלל הלא אך "מודה" היא? היש לנו תשובה על שאלה כזאת? או כי יבוא וישאל: למה יצוה גורדון ללמוד את שפת המדינה, האמנם אי-אפשר להיות גם משכיל בלא התנאי הזה? וכי האם לא די לנו שפת הז'רגון, "שעל-פי ההיסטאָריא נעשית שפת בני עמנו יושבי ארצות שונות". היש לנו תשובה על שאלה כזאת? אם להכעיס דובר האיש ההוא כדברים האלה, אז אין לנו ולו דבר, ואם חזון לבו הוא, אחרי כי נתון הוא עתה לפי שעה בעולם של תוהו ובוהו, גם אז אין לנו ולו דבר לענות אותו, ורק נוד ננוד לו על נגעי דמיונות כאלה.  האדון לילינבלום בא ועומד לצד זפת הז'רגון, כי חוק הוא מחוקי ההשכלה החדשה אשר ימצא חן בעיניו מפאת שהוא חדש, אבל הדבר הזה לא יעצור בעדו להיות ממתנגדי האמונה בתחיית המתים, כי גם זה הוא על-פי דין וחוקה; ועל-כן הוא בא ושואל את המשורר: " האין אפשרות לשיר על האביב ואל תחיית הטבע, מבלי לערבב בזה דברי אמונה בתחיית המתים?" או באמור המשורר: "נשמות המתים תמצאַנה שם (בין הבדים) נוה",  -  מוסיף הוא ואומר: "אין לזה שחר"; אבל מה נעשה אם כשם שהגיע לאמונת תחית האומה כך יגיע לימים הבאים לאמונת תחית המתים, ואז יבוא בעקיפין על המשורר וישאל אותו: מדוע לא נמצא בכל שיר ושיר רמז על תחית המתים?  -  הנה כן נראה כי כפירתו בעיקר הזה לא תמנעהו מהיות לסניגור לכל מנהגי ישראל אשר יעשו בגלוי, ועל-כן יקרא תגר על דברי המשורר: "היה אדם בצאתך ויהודי באהלך".  ואמר כי פרי העצה הזאת נראה עתה על בנינו, שגם המשורר עצמו מתאונן עליהם "ובנינו, הדור הבא אחרינו, הם מנעוריהם מתנכרים אלינו".  אנחנו לכשעצמנו אם ישאלו אותנו בדבר הזה נדע לענות תשובה פשוטה, כי הבנים האלה מתנכרים אלינו, יען כי היו אך "אדם בצאתם" ולא היו  "יהודים באהלם", כמצווה עליהם מפי אוהב עמו וכאשר מוטל על כל אב ואב לחינוך לבנו; ואולם האדון המבקר לא ימצא נחת בתשובות פשוטת כאלה.  ולכן נראהו, שהוא לוקח לו שיר, שכתב גורדון זה כעשרים וחמש שנה, ולועס אותו בשיניו, וגורס ומפצח אותו ונושא ונותן בו, ומבקש בו שיטות וכוונות מיוחדות ולא יבין כי יש אשדר יכתב שיר כזה בדרך-העברה בנוח הרוח על הכותב, ובהיות רעיון כזה בלבו לפי שעה, או בעבור רוח על הארץ והוא ימשול בהמשורר כמעט קט.

אמנם תכבד עלי מאד המלאכה לצאת בעקבי המבקר ולפשפש אחריו בכל מלה ומלה, כי באופן כזה דרוש לי להזכיר כפעם בפעם את דברי המשורר ואחריהם את דברי המבקר ואחריהם עלי להביא את דברי אני אשר לי להשמיע, וחוט משולש כזה בהכפלת הדברים כפעם בפעם הלא יהיה לחבל עב להיות למחנק לצוואר הקוראים.

 

המבקר יפנה לו אל השיר "בירח בלילה" לקחתו לו למרכב לרכב עליו, ואנחנו הלא נדע את דרכו בשיר: יסרסהו, ידרסהו וידרשהו בשבעים פנים, ולשאלותיו ולתנואותיו אשר הוא אומר למצוא על המשורר אין קץ; את הדבר האחד הוא מציין ואומר עליו, כי הוא חידוד ישן נושן, את השני הוא מציין ואומר עליו, כי הוא מציין ואוסר אותו עלינו, משום מה? משום שלא הבין את אשר קרא; למשל: המשורר יספר לנו, כי זכה מאתים אלף בגורל ויעלה למרום, ויחדרו עליו מלאכי-השרת "ואבין כי גם במרום יכבדו עשירים"  -והנה זה בא האדון המבקר, המבין דבר מתוך דבר, ואומר: "דרכן של הסופרים לבקר את מעשי בני-אדם וכו', אבל לכתוב בקורת על יושבי מרום וכו' הוא דבר חדש בימינו, שאין לו טעם וריח"; ואולם האם טח משכל לב מבקר כזה להבין, אשר יש צבא מרום ומרומי-מרומים גם במובן אחר, ויש אשר תהיה כוונה מיוחדת להמשורר באמרו כי גם במרום יחניפו לבעלי-הכיס?  -   אבל נפן-נא מזה אל מול אחר.  המשורר לא ידע ולא ישים לב, כי האורב מחכה לו לשפוט אותו בפטפוטים ובפטטיות ובמשלחת דברים רעים ודלים, ועל כן-הוא הולך לבטח בדרכו ומצייר לנו בציורים נפלאים את היכל תורתו של ישראל אשר ברבות הבקיעים בו יבריח את עולי הימים מעל בית-ישראל; והדברים האלה הלא הם דברים אשר כמדומה לי ישתמש בהם כל סופר וסופר והם מובנים לכל ולקוחים מן החיים כפי שהם נראים לכל עין בסקירה הראשונה, ובלבד שלא יהיה הרואה בעל סברות ודרשות ופילוסופיות ועקמומיות של לב, והנה בא האדון המבקר ומחל לדרוש דרשות ולהתפלסף ולעשות חקירות ולשאול שאלות אם חייבים אנחנו בתיקונים וכו', אם לא יותר טובה לעלות ירושלימה, ועוד ועוד.  הה אלהי אבי!  ואם האדון לילינבלום כותב כיום הזה לאומיות ומסתכל בכל דבר ודבר מתוך שפופרת זו, העל-כן לא יוכל עוד משורר טהר-רוח וטהר-עינים, שאיננו פילוסוף וחקרן, להתאונן בקרבנו על היכל ישראל אשר רבו בו בקיעים?  -  המשורר איננו פילוסוף וחקרן כמו האדון המבקר, ועל-כן הוא מצייר לנו בשירו גם את "חדר המלמדים שוחטי בני-הנעורים", והציור הזה העשוי כלאחר-יד ובלי כל התפלספות יתרה הלא נאמן ונכון יהיה בעיני כל קורא, ואולם האדון המבקר איננו ככל קורא, ועל-כן נראה כי קנאת חבריו אכלתהו, והנה הוא בא בטרוניה עם המשורר וטוען טענות ושואל שאלות ומראה אותנו בכל הראיות שבעולם, כי לא המלמדים אשמים, כי עושים הם כפי שהם מצווים כו', כי מלמד אחד, שלקח לו אביו בשנת ה' אלפים תרט"ז ליצירה, היה לוקח כל ימי החורף רו"כ וחצי כו' וכי אם נזכה ונחיה ונעלה לירושלים, והיו לנו מלמדים וחדרים אחרים וכו' וכו'  -  ומה יאמר הקורא לזה? הקורא יאמר לזה? מלמד הנך גם אתה! אנחנו רחוקים הננו מכל פילוסופיותיך, אנחנו לא נלך לדקדק עם המלים כמו עם חוט השערה, אנחנו נדע רק את זאת, כי אמת נכון הדבר, ילדינו ובנינו דקים ודלים כלולבים יבשים מרוב העיפוש אשר בחדרים והעבודה  הרבה, ותלמידי בתי-הספר האחרים כשתילי זית יפים ונעימים ובחצרות אבותיהם יפריחו, יען כי מבינים מוריהם לתת להם חיים של חילוץ עצמות, חיים טובים לגוף ולנפש, ולמה לנו כל התפלספותך וכל חקירותיך וראיותיך מן הלאומיות? וגם אם תביא לנו אלפי ראיות כאלה, התוכל להוציא מלבנו את הדבר אשר נרגיש אותו?  -  אבל האדון המבקר עומד למעלה מן ההיגיון הבריא; האדון המבקר הוטלך לשיטתו לפשפש ולבדוק בחורין ובסדקין בכל שיר ושיר, ועל-כן כאשר יזכיר המשורר בשירו גם את "אנשי דורו המחישים הגאולה" ואשר פניהם כפני "דור ההפלגה ושפתו הבלולה", והנה מתנפל האדון המבקר על המשורר בחמת רוחו וקורא: לא כי הסכמה אחת ודברים אחדים בינינו!  לא היו אנשיך אנשי דור הפלגה מעולם!  -  אבל לאט לי,  אדוני המבקר: הבאמת לא תזכור עוד את כל דברי המלחמות והריבות והעצות והתחבולות והצעקות והנפתולים והמחלוקות, שהיו ביניכם כל הימים, ואשר קראנו אותם אנחנו כפעם בפעם מעל פני מכתבי-העתים "המליץ" ו"המגיד" ודומיהם? הבאמת לא תזכור עוד את כל התעלולים, שהתעללתם בנו, בין במכתבי-העתים ובין מאחורי-הפרגוד, בין בחוברות מיוחדות ובין בדרשות בפומבי? הבאמת לא תזכור עוד את הימים שלפני קטוביץ ואת ימי קטוביץ. ואת הימים שאחרי קטוביץ? הבאמת לא תזכור עוד את ההצעות המופלאות והמוזרות במכתבי-העתים שנולדו ששים בכרס אחת והתרוצצו זו בזו? אם אתה, אדוני המקרא, לא תזכור את כל אלה, יאר ה' פניך אליך ויחונך למען תזכור, ואולם אנחנו כלנו פה היום זוכרים את כל אלה היטב, ובבלי משים יעלה על לבנו זכרון דור ההפלגה, אשר זה ישאל חמר וזה יושיט לו אבן.

נעזבה-נא את השיר הזה ונפן אל השיר "למי אני עמל".  מי בין הקוראים העברים לא יזכור את השיר הזה אשר לא ימחה עוד כל הימים מלב הקורא אותו פעם אחת?  מי לא יזכור את המשורר ההולך עם צרור שיריו אל כל פנות עמו ושואל, אם יקבלו את תורתו ברצון, כי אין לו הר לכפות עליהם כגיגית? ואת הדברים בבוא המשורר גם לפני הנשים רחמניות שבתוכנו, לפני אחיותיו בנות ציון העדינות, ושואל אותן: אולי תוכלנה הנה לתת לב אל שיחת בת-שירו הנוגה, וכי ירתע פתאום לאחרויו בזכרו כי הנשים בישראל אינן מבינות שפת עבר ואין להן היכולת לקבל את תורתו, אחרי כי כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תיפלותו? -  האם הדבר הזה אינו כן? האם לא ידעו כל באי שער ישראל כי בנותינו לא תלמודנה שפת עבר אחרי כי הוריהן לא ילמדו אותן? ומה אפוא יוכל עוד מבקר למצוא תנואות על שיר כזה? – אם אנחנו לא נדע איך יוכל עוד איש למצוא תנואות על שיר כזה, הנה האדון לילינבלום יודע את הדבר הזה היטב. האדון לילינבלום, למשל, יודע לבוא ולשאול: ולא היתה ברוריה, בת ר' חנינה בן תרדיון ואשת ר' מאיר, יודעת את התורה? הלא גם על בתו של רש"י ואשת הסמ"ע יספר ההמון, כי היו יודעת את התורה? וגם על אמו של ר' ישראל סלנטר מקובנה אומרים כי היתה יודעת בעל פה את דברי ר' אליעזר במס' יומא דף כ"ו, ההולך לשיטתו במס' כתובות, דף נ"ט? כדברים האלה ישיג האדון המבקר על המשורר! ומה הדבר היוצא מזה? הדבר היוצא מזה הוא, כי המשורר הוא עם-הארץ פשוט ואינו יודע מאומה; אינו יודע לגמרי את האשה הכבודה ברוריה, ואינו יודע את אשר יספר ההמון, ואולי אינו יודע ח"ו לגמרי, שאֵם היתה לר' ישראל סלנטר; ובכן: בטעות הורה אותנו המחבר הלכה מפורשת בסוגיא דלמי אני עמל, בטעות הוציא גורדון מרגליות טהורות מחיקו וישימן לפנינו, ובטעות התענגו ויתענגו עליהן כל הקוראים את השיר הזה עד קץ כל הדורות.  ואנחנו מה נענה לאיש כזה על שאלות כאלה? האם נענה, כי כתב המשורר את שירו לדעת האוסרים האומרים כל המלמד בתו תורה מלמדה תיפלות, או אין חכמה לאשה אלא בפלך, ולא לדעת החולקים על ר' אליעזר? האם נענה, כי המשורר נוטה יותר לציין תמיד את האוסרים מלציין את המתירים, בכדי להוציא מלבם של הקוראים המחזיקים בכל נפשם בכל דבר אסור? או הנענה אותו, כי דברים כאלה בכלל הם אך דברים צדדיים בתוך השיר, שאינם מעלין ואינם מורידין, והמשורר ישתמש בהם למלאכתו אך כעין אילוסטרציה?...

נלכה-נא מזה ונפן לנו אל מול אחר.  -  המבקר יבוא לדבר גם על השירים שכתב המשורר בימי המהומות האחרונות. באחד השירים ההם ינחמנו המשורר, כטוב לבו אליו רגע אחד, לאמר:  "רבבות אדם לטבח לא יכריעו" – אכן פה נבקה רוח האדון המבקר ולא יכול עוד לשמוע במנוחה דברים כאלה, שיש בהם משום סכנת נפשות, וכל-כן יקפוץ בראש ויקרא: תנחומין של הבל נחמנו המשורר...  יש אפשרויות כי עוד תגדל הרעה שבתים... אבל אדון נכבד! הלא דברים כאלה מסורים אל הלב, ואיך נוכל לדרוש מאיש טהר-עינים להביט בעין רעה דוקא אל תוך העתיד? או הידרוש איש מעמך, שלמדת את עינך לראות ברעף ויבקש ממך כי תשנה את טעמך וראית אך אור? הלא  דברים כאלה מסורים אל הלב! או גם אם נאמר, כי המשורר יודע אל נכון ובברור, שצפויים אנחנו אלי רעה, האם באמת יגדל עוונו כי ידבר אלינו דברים טובים וניחומים, לחלוש את הכאב ולרכּך אותו בשמנו הטוב, כמעשה אשר עשו גם נביאינו וחוזינו בעת צרה?... הנה כי יבוא המבקר אל השיר "אחותי רוחמה".  את השיר הנפלא הזה כבר הזכרתי למעלה ולא אדע בכך ספרותנו העתיקה והחדשה שיר כמוהו, אשר ישים לפנינו גמעט מלים את משפט ישראל בעמים ואסונו הגדול. שיר אשר קולות אלהים יתמלטו ממנו בספרו באזנינו כי אחות לנו קטנה רכה וענוגה, והיא מנהמת כבת-קול, ועל לחייה חרפה ואודם-הבושת העוצרים בעדה לבלתי השמיע במרום קולה כי שודדה, כי חיללו את כבודה בעודה בתומתה, והמשורר, שהוא אחיה האחד, ידבר אליה בקול אשר כל הושמע אותו יאמר: כן דיברו בלי ספק בני-יעקב אל אחותם דינה בבואם מן השדה, והנה הוא אומר בתחלואים מסותרים ובמרירות: טוב לך, אחותי, טוב גם לי כי עונית; עד עתה לא מצאנו די כה בנו להתקוממם על נפשנו, אבל עתה אחרי אשר נהיתה הרעה לעיני כל יושבי הארץ, עתה קצרה רוחי, עתה לא קמה עוד רוח גם בי לשאת בשתך, לכן קומי נלכה עד קבר אמנו, נלכה ונסורה למלון אורחים אשר בדרך ונלון עד יעבור זעם, נשב ונחכּה, אחותי רוחמה, נלכה אל מקום שאין מכירים אותנו, נלכה – הוי, אנה ננוס, אנה נלך, אחותי קטנה?!... זה הוא השיר אשר לפי דעתי והרגשתי יכול הוא לגייר גם את אלה אשר בשאט בנפש בזו ליקהת-אם בעודם בנעוריהם, להשיבם לביצרון; ועל שיר קדוש כזה יערב לב קורא שאינו מרגיש להוציא משפט, כי הוא שיר של "איזה חרוזים חלשים וקרים", ונקל לו להעביר על שפתיו מלים כאלה: "המשורר מקבל באהבה יסורי אחותו ואומר טוב לי כי עונית; לקבל באהבה יסורי איש אחר נקל מאד בכל אופן" -  אמנם כן, כתב פה לילינבלום לעצמו טסטימוניום פופַרטאַטיס שלו, הראה לנו פה רגע אחד את לבו הערום מכל רגש ומכל בינה במקרא של שיר, הוכיח לנו פה בשתי-שלש מלי, כי גס-דעת הוא באופן שאין למעלה הימנו, בלכתו לצרור ולהכלים את רעהו ולחשוד בו במה שאין בו, אך רק מבלתי-יכולת להבין אותו!

האדון המבקר בכתבו את מאמרו חשב, כי אסור לו לעבור על אחד מחלקי השירירים עד אם יעיר עליו דברים אחרים, ועל-כן יאמר להעיר גם על ספר המשלים שכתב המשורר, ואולם ראֵה זה פלא הוא: על כל הספר הגדול הזה אין לו להגיד דבר בלתי-אם כי בספר הזה נמצאו גם ארבעה-עשר משלים מקוריים, שאינם העתקות, והם חסרים את החידוד, מלבד המשל "החמור גבה הלב".  אבל הדבר הזה הלא הוא מילתא בלא ועמא!  מה יאמרו הקוראים בקראם למשל "בקיעת ים סוף", "הפרדות", "הנפט" וכדומה? – הנה כי כן יחשוב האדון המבקר, כי מחויב הוא להעיר דבר גם על הספר "אהבת דוד ומיכל", ועל-כן הוא עושה לו הערות קלות (לפי דברי עצמו) כמו: דוד לא אהב מעוד איזו אשה וכו', גם לא נאמר בו שאהב את יונתן (והלא הכתוב אומר: ויבכו את רעהו עד דוד הגדיל, ש"א, כ', מ"א) וכו', גם קינת דוד על שאול ויהונתן כיתה מן השפה לחוץ (וגם הדבר הזה אמת היא כמו שאמת הדבר ששיר "אחותי רוחמה" היא מעשה "חרוזים חלשים וקרים"; או האם יאמר המבקר כן משום שכתוב שם בהקינה: נעמת לי מאד, נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים (ש"ב א' כ"ו) שזה ראיה לסתור דבריו דלעיל?) וכו' וכו' – ואחרי שעשה המבקר את צרכיו אלה בא אל השיר "צדקיהו בבית הפקודות".

נרדה-נא גם על השיר הזה, אלופי הקורא, ונראה איך יפול דבר. השיר הזה הוא משירי המשורר החדשים ומן המין שהמשורר יביע בו איזו ממעלות רוחו ומבקש לו נושא מדברי-הימים לשום את הדברים בפיו, ובשיר כזה אין להקורא לבקש את פרטי דברי-הימים, שיתאימו בד בבד עם מקרי ההיסטוריה, כי את ההיסטוריה ילמד איש איש מתוך ספר העשוי לדבר, ופה בהשיר לא נלמד בלתי-אם את הדעות, שחשקה בהן נפש המשורר באותה שעה להלביש אותן את הצורה, שהוא נותן לפנינו.  אם נקרא את חזיונות המלכים של שקספיר, למשל את החזיון "המלך יוחנן", או "היינריך הרביעי", לא נבקש בם פרקי היסטוריה, כי בהם יכתוב החוזה אך כפי העולה על רוחו וכפי שהוא אומר לצייר לנו את תכונת רוחו של גבורו, ולא ישים לב כי יוחנן בריבו אל האפיפיור אינוֹקנטי השלישי עוד הרע לעשות מאשר נמצא פה לפנינו, או כי היינריך הרביעי, אשר נכירהו מתוך דברי-הימים, נהפך לאיש אחר בספרו של שקספיר; וכן בכתבו לנו את חזיונותיו הרומיים אין לנו לבקש בהם פרק בדברי הימים, כי כאשר נדע, רק ספורי פלוטארך על-פי העתקת סיר תומס נוֹרט היו לו לעינים, ולפעמים לקח לו משם את אחת הדרשות שדבר אחד הרומיים בשעתו, -  למשל, בחזיון "יוליוס קיסר" – וישנה וישים בפי הדובר דברים אחרים ושונים.  וגם בקראנו את חזיונותיו של הצרפתי ווֹלטייר נראה כדבר הזה, או בקראנו את החזיונות ההיסטוריים של שילר, למשל "מרד של פיאֶסקו בגינוא" או "דון קרלוס", ששם מתנגד החוזה אל מקרי דברי-הימים ומשמיע דברים כלפי לייא.  הנה כך בקראנו מחזה כמו "צדקיהו בבית הפקודות" אין לנו לבקש כי יהיה צדקיהו זה המוצג לעינינו בזה מקביל את צדקיהו אשר ידענו אותו מתוך כתבי-הקודש: פה עלינו לבקש אך את הרעיון, ורעיון זה הלא  בנקל נבין אותו: המשורר מתנגד אל כל התערבות קודש בחול וחושב כי אין לכהנים, עברי-האלהים, להתערב בהנהגת הממשלה אשר בידי העומדים בראש המלוכה; אין חכמה לכהנים אלא בבתי-המדרש, הכהנים חיים אך על תורתם ואומנתם ומה להם ולדרך-ארץ, הכהנים אינם מבינים כלל דברים כאלה, ועליהם לשאת עיניהם אך לשמים ולא להתערב בדברי חול ולתת עצות ולעולל עלילות ולכסות כל דבר ודבר במסוה הקדושה למען גנוב את לב העדה.  מטרניך וביסמרק לחוד והאבות הקדושים אשר ברומא לחוד; ארץ הישפניה חנפה תחת יושביה מחמת ממשלת-הכהנים אשר היתה בה, הארצות הנאורות עמלו בכל עוזן להסיר את יד הכהנים הרודה בהן מעליהן, ברוב הקנטונים אשר במדינת שוויצה אסרו על הכהנים לבלתי התערב עוד במילי-דעלמא, כי די להם אם ישבו במנוחה על סיר-הבשר אשר הם אוכלים ועל כוסם הרויה אשר הם שותים בסתר ועל דרשותיהם שהם דורשים בגלוי; האיש אשר יתחשב בקוראי "פרנקפורטר צייטונג", אם תגע ידו במקרה אל גליון "קרייץ צייטונג", הלוא יהיה לו כאילו עלה חוח ובא בכפו ונקבה; שני עולמות הם, אשר לא תוכל הארץ לשאת אותם יחדו – הנה כן נמצא, כי יש מלך טוב אשר לו שיטה טובה בהנהגת המלוכה (יהי שמו ראובן או צדקיהו או שאול!) והוא ילך תמס וארצו תאבד לבהלה מחמת כהן קנא לאלהיו (יהי שמו שמעון או ירמיהו או שמואל!) – ומה המוסר היוצא לנו ממשל אשר כזה? המוסר היוצא לנו ממשל אשר זה הוא פשוט ומובן בנקל: גם כיום הזה עלינו להיזהר לבלתי הרכיב את הכהנים שלנו אלופים לראשינו, גם כיום הזה עלינו להשמר לבלתי היותנו עבדים נרצעים לכל אלה הבאים אלינו ברוח קדשם ובפרישותם וברבנותם וחסידותם למשול בנו, גם כיום הזה עלינו להישמר לנפשותינו לבלתי תת לנערים ולבטלנים ולמלמדים ולמורים ולפטיטי הסופרים, הכותבים מאמרים וחוברות, בין בשפת עמם ובין בשפת רוסיה ובין בפשת אשכנז, לבלתי תת לבני-בריוני כאלה להתעולל בנו ולהיות לנו למנהיגים ולאלהים אשר ילכו לפנינו ולמורי-דרך-וליועצי-עצות ולעומדים-בראש, כי הם לא יועילו ולא יצילו.  הם אנשים אשר גדלו מנוע בתוך ארבע אמותיה של בטלנותם, ואין להם מושג מן העולם כי אם מעט-מעט, כפי שהם רואים אותו מתוך השפופרת הצרה שלנוכח עיניהם לפי-שעה; סוף דבר עלינו לדעת כי עולם כמנהגו נוהג ובני-העניים שמהם תצא תורה ובני-העולם היודעים להלוך נגד החיים, שנים הם למיניהם – זה הוא מוסרו של השיר.  מלבד כל אלה יחליש שיר כזה גם את רושם האימה והיראה אשר ינוחו בנו מעודנו בגשתנו אל הערפל אשר בכתבי-הקודש ויורנו לעבור ברוח בקורת על הספרים ההם, וכן יקרע גם את הנימבוס החופף על הקודש ויוליד בלבד קוראים רבים רעיונות חדשים, למרות דעות המשכילים החדשים הרואים את כל העולם אך מבשרם וחושבים כי כבר נפקחו עיני ישראל יותר מדי וכי, אדרבא, כבר מוטל עלינו לשוב ולעצום מעט את עינינו... זאת תורת השיר אשר יבוא עליו האדון לילינבלום בטענות ובשאלות ארוכות מאד ואשר יאמר עליו, כי "יותר טוב היה להשיר הזה אם היה נדון בגניזה".  ומה כל חרי האף הגדול הזה? נראה-נא: ראשית דבר יתאמץ להוכיח, כי צדקיהו,כפי שהוא מוצג לעינינו בכתב-הקודש, הוא "טפש", "מוג לב", "שוטה" (אף כי יש עוד לבעלי-דין לחלוק ולשאול: וכי אפשר הדבר שמוג-לב ימרוד במלכות בבל ולא יחפוץ להיכנע תחתיה ולא יחפוץ לשבות מריב עד שיקלח שבי, ולא עוד, אלא שיראים אותו ועל-כן ינקרו את עיניו);  וכן יאמר להוכיח, כי ירמיהו הוא גבור אדיר ואמיץ-לב (אף כי יש עוד לבעל-דין לחלוק ולשאול: וכי אפשר הדבר שאדיר כזה, אשר בודאי ידע כי אין התורה מתקימת ביד איש עד שממית עצמו עליה, יפיל תחינה לפני המלך לבלתי השיבו בית יהונתן הסופר, וגם בשים המלך דברי שקר בפיו לענות לשרים השואלים אותו "ומה דיברת אל המלך?" יקבל את השקרים האלה באהבה ולא יתנגד להם כחוב על הגבור המשכיל וגם דבּר ידבּר כדברים האלה אל השרים.  ירמיהו ל"ה כ"ד-כ"ו); וכן יתאמץ להוכיח, כי לא טובה היתה שיטת צדקיהו במלוכה בלכתו להתחבר אל מצרים החלשה, תחת אשר חפץ ירמיהו לחבר את העם אל מלכות בבל התקיפה (אף כי יש עוד לבעל-דין לחלוק ולשאול" וכי אפשר הדבר, שממשלה תקיפה כבבל, בצורה על ירושלים, תעלה מעל העיר ביום שמעה את שמע חיל פרעה (הממשלה החלשה) היוצא לעזרת יהודה.  ירמיהו ל"ז ה'); וכן יוסיף המבקר וישאל שאלות כאלה עד לאין סוף; למשל: המשורר יספר בחזיונו, כי אמר צדקיהו להתנפל על הכשדים מאחריהם, והמבקר ישאל: והלא הכתוב אומר ויברחו; המשורר אומר: "אל קנא ונוקם אלהי ירמיהו", והמבקר ישאל: והלא האל הנוקם לא אך אלהי ירמיהו, כי-אם אלהי כל העברים הוא.  ומובן מאליו כי מבקר כזה יביא אגב אורחא פלפול ארוך על-דבר אמונת האחדות ושתי רשויות וטוב ורע ושכר ועונש והשגחה פרטית, כאילו באמת שמענו את הדברים האלה בפעם הראשונה מפיו והרי הם חדשים; המשורר אומר, כי אין עת בזמן מלחמה לשים לב לחגים ולשבתות, והמבקר בא וטוען, כי מדברי ירמיהו, בהזהירו על השבת ועל קדושו, לא ניכּר כי היתה אז עת מלחמה, ומאריך אגב אורחא בחקירה ארוכה על-דבר קדושת יום השבת השערה על-דבר מצותו של ירמיהו בדבר קידוש השבת ובכוונתו בזה, ובא, כמובן מאליו,, אל הלאומיות ואל חילוק- הדעות שבימינו ועוד ועוד; הנה כן ידקדק עוד עם המשורר בשירו כאילו היה השיר ספר תורה ופסול לקריאה משום קוצו של יו"ד שנמחק; וכן יבוא וישאל בכלל: "איזו רעה עשה לו (לצדקיהו) הנביא בפועל?  וכי הנביא אשם בזה שגברו הכשדים? וכו'", ואף כי כבר ידוע, כי רשות נתונה למשורר לכתוב חזיונותיו כפי מעלת רוחו, וכל הענין של צדקיהו וירמיהו הוא אך צורה חיצונה לרעיונותוי, ואולם גם בלי זה יש מקום לבעל-דין גם פה לבוא ולשאול: מי יודע, אלמלא היה ירמיהו מניא את לב העם מאחרי מלכו ואלמלא היה מרפה את ידי העם מללחום את מלחמותיו, אולי גבר צדקיהו ולא גברו הכשדים ולא תפש אותו נבוכדנצר ולא הורידוהו מכסאו ולא שחטו את בניו ולא נקרו את עיניו – היוכל מבקר שיש בו דעה אפילו במשהו לבוא ולשאול: תם אני לא אדע מדוע יקצוף המך הטפש הזה כל-כך על ירמיהו? איזו רעה עשה הנביא בפועל? וכו' וכו.

הנה כן באים אנחנו אל השיר "בין שני אריות".

בשיר הזה בפרק הראשון, שהוא אינו עיקרו, יאמר המשורר, כי "כמה מאות שנים מורים אשרונו, כוננו בתי מדרש, ומה הורונו? הורונו, הה, להלוך נגד החיים, הסגר בדד בגדרים ובחומות"... ועוד ועוד.  הדברים האלה אינם צריכים בּאור.  הדברים האלה מובנים לכל אחד מאתנו, וכל אחד הרגיש, כי מלב אוהב עמו וחפץ בתיקונו ובאשרו יצאו הדברים, והדברים יבואו בלב הקורא וכל דיבּור יהיה לו למזכיר עוון ולתוכחת, ויעירהו ויעוררהו באשר הוא שם למען אשר יחפוש דרכיו ויחקור, אחרי כי גם בימינו עוד נראה כנגע הזה בבית ישראל, והתעורר היהודי והתגבר כארי וקם והיה לאיש מעשה לבלתי עוד "לחלום בהקיץ ולדבר בחלומות", לבלתי היות עוד "מת בארץ וחי בשמים", ולבלתי עוד הסגר בדד בגדרים ובחומות, כי מה אנחנו שואלים גם היום מעם היהודי, כי רק אשר לא יחלום עוד בהקיץ – זה הוא המוסר היוצא לנו משיר כזה, והיהודים הקוראים את הדברים, הם עוד הרבה צריכים למוסר כזה, ואת המוסר הזה הלא נוציא מן השיר בנקל ולפי שכל ישר ועל-פי פשוטו של מקרא, האין זאת? – אבל מה יעשה הקורא והמתעקש? הקורא המתעקש יהיה למבקר כגון המבקר אשר לפנינו, והמבקר הזה לא יקרא עוד דברים פשוטים כאלה בנקל ובשכל ישר ועל-פי פשוטו של מקרא כאחד מאתנו, כי-אם יבוא בפילוסופיותיו ובחקירותיו ובדקדוקיו ובפלפוליו, ויחל לעשות לנו "פשטליך" בעיון, ויתפלל למשל: אם נבראה ברית חדשה לישראל על-ידי עזרא ואם לא וכו', ויביא ראייה כי אסרו עליהם בני ישראל את גיד הנשה בלי כל צווי מפי ה' ביד משה וכו', וכי נהגו עוד בימי שרה ורחל כי העקרות נתנו פילגשים בחיק בעליהן וכו', וכי נהגו מאז ומעולם לבלתי רכב בשבת, ולא משום שמא יחתוך זמורה, אלא משום טעם אחר, משום עורבא פרח וכו', וכי כל חומרת הרמ"א נ"ע צודקות, יען כי אינן דעת עצמו, אלא מנהג העם, כמו שאומר בעצמו: ויש נוהגין וכו' וכו' – כדברים האלה וכיוצא בהם יספּר לנו האדון המבקר, והמוסר והיוצא לנו מכל אלה מה הוא? המוסר היוצא לנו הוא, כי טעות היא ביד המשורר, אם יחפץ להגיד "מורים אשרו" אותנו, אחרי כי על-פי פלפול נראה הדבר, שגם תקנות עזרא וגיד הנשה ויבום של ער ואונן והפילגשים של בעלי-העקרות והרכיבה בשבת ומנהגי הרמ"א ז"ל לא על-פי מורים ניתנו לנו בלב סמוך ובטוח בלי פחד כי מורים אשרו את עם ישראל? חטאת היא ותהי לחטאת אשר לא נוכל כפּרה לו! -  אכן המבק3ר לא יאמר עוד די בזה, וכמעט שכּילה חמתו בהמשורר על העול הגדול הזה, הלך וכילה חמתו גם בהעם הרומי אשר הוא אך ממלכת שודדים, והוא (המבקר) מסופק בכל-אופן,  אם הוא (העם הרומי ולא המבקר) עמד על מדרגה יותר גבוהה במדע ותבונה מן היהודים!  -  כלומר: אם אמת הדבר, כי יש אפשרויות, אשר בימינו יוכל מחבּר ומשכיל עברי לדרוש בריש גלי ולהפוך בזכותה של הז'רגון ולתת לה היתרון משפת המדינה, אז אמת גם הדבר הזה כי יש אפשרויות, אשר בימינו יוכל מחבר ומשכיל עברי להיות מסופק בכל-אופן, אם הרומאים עמדו על מדרגה גבוהה במדע ותבונה מן היהודים! ונוכל לבוא במשפט ובדברים עם איש אשר כזה?  -  אבל האיש הזה לא יחדל עוד ממנו, כי-אם בא להראות בקיאותו בראש בּוהן ידו הימנית,           והיה באמור המשורר כי מורי-ישראל לא הורו אותו חרושת ומחשבת, יבוא הוא וישאל: והלוא אלכסנדר המוקדוני לקח הרבה מבני ישראל לאלכסנדריה למען יורו שם מלאכות שונות להתושבים, והלוא יוספוס פלוויוס בתשובתו לאפיון -  ספר שני, פרק ל"ט  -  אמר בפירוש, שהיונים ושאר עמים משתדלים לחקות את היהודים באהבת המלאכה?  -  ראו-נא מה טיבו של מבקר זה! הנה הוא נוח לכעוס ונוח לרצות, וגם עם האיש אשר הכה אותו לחי זה רגעים אחדים, והושיט לו ידו לעשות עמו שלום, בראותו כי משם תבואתהו טובה! עוד תצלינה אזנינו לקול הקריאה אשר קרא האדון לילינבלום ליוסיפון "בוגד", "חונף" וכדומה, בראותו כי לקח אותו המשורר למשען לו, ועתה בבוא עת-רצון לפניו, כי יוכל גם הוא להשתמש בתגא זאת, והנה נהפך יוסיפון לאיש אחר בעיניו, והרי הוא כשר לעדות, שאין להביט ולהרהר אחריו, ועל-פי עדותו יחייב נפשות.  והאדון יוסיפון מה יאמר לכריתת ברית כזאת הנעשה בחיפזון? מי יודע? אני שאלתי את פי יוסיפון, ביקשתי בכל הספר האמור ולא מצאתי כדברים ההם, ורק מצאתי, כי אלכסנדר המוקדוני קרא מצרימה יהודים אחדים, יען כי מצא אשר משרה נפשם בה והם תמימים ונאמני-רוח, וכן יסופר לנו, כי נשלחו יהודים גם לערי אפריקה, לעמן היותם למחסה ולעזר ולהועיל בערים האלה בגבורת ישע ימינם – אבל האדון המבקר לא ישים לב לדברים קטנים כאלה, ועל-כן יעזוב גם אותם ומקפץ על-פני דקדוקה של איזו מילה במסכת שבת, וכן יאמר לתקן גם שגיאה אחת בלשון (ומראה אותנו על-ידי זה אי-ידיעה במידה יפה), ומובן באליו כי לא יסיים המבקר את השגותיו על השיר הזה עד שידבר בראשונה בגנותם של "המשכילים האסימילטורים" כיוסף פלוויוס ויהושע בן-גמלא ובגנותם של הרומאים ושל יפיפותו של יפת; הכל שריר וקים ונכתב שחור על-גבי לבן, לא נעדר דבר!

אז יבוא האדון המבקר לדקדוק דקדוקי עניות ולדון על קוצין של יו"ד בשירו של המשורר "קוצו של יו"ד".  הרשם אשר עשה השיר בלב כל קוראיו מאז צאתו ועד היום הלא יודע לכל אחד מאתנו, ולא אך בציוריו ושלל-צבעיו עשה את כל החיל הזה.  לא אך בתכנו נעשה חביב ורצוי לכל קוראיו, כי-אם גם ברוחו הנפלא המרחף עליו מראשו ועד סופו.  אם קראנו פעם את שירו של ניקרסוב בשפכו שיחו, לאמר:

Вь полномь разгаръ страда деревенская

Доля ты! – русская долюшка жеиская!

Врядь ли труднъе сыскать.

ואם נקרא אחרי-כן את שירו של גורדון, בשפכו שיחו אף הוא: "אשה עבריה, מי ידע חייך? בחושך באת ובחושך תלכי!", אז יעלה בבלי-משים רעיון בלבנו לדעת ולהרגיש כי העולם בכלל הוא אוצר של צרות ופגעים בכל מקום ומקום אשר נפגע בו, העולם נוהג כמנהגו בכל ארץ וארץ ובכל עם ועם, ראי זה כראי זה וראי זה כראי זה, והצרות והפגעים עומדים ומוכנים מששת ימי בראשית עד שיבוא המשורר שבאותו עם ופורט אותם בשמותם, ובכל עם יבטל המשורר אשר בו את הצרות והפגעים אשר לעם אחר וזוכר רק את עצמו והנוגע אליו, כי קרוב הוא מאד אצל עצמו.  והמשורר ועמו הקוראים העברים לא יזכרו ולא ישימו לב, כי גורל אשר עבריה בכלל איננו רע מגורל בת עם אחר, הם יזכרו אך את בת-שוע העבריה ובנות-גילה, הם ישימו לנגד עיניהם את העלמה בעודה בנעוריה בית-אביה ואת כל תלאותיה אשר עברו עליה עד כי "זכתה לזאת הגדולה" להיות לרעיה לנער משחיף עץ הדורש בסוגית "הדביק שני רחמים"  - 

מי ידע סתרי לב בתולה? הנערה לא דברה דבר בבוא אליה הבשורה כי ארשה, ובלא ספק היא שמחה בחלקה:

                                       וּמִי יַאֲמִין לְדִבְרֵי הַנָּשִׁים הַטְּפֵלוֹת

                                      הָאוֹמְרוֹת כִּי בַת-שׁוּעַ בּוֹכָה בַּלֵּילוֹת?

 

בּוֹכָה – לָמָּה תֵבְךְ? עַד כֹּה הָיְתָה גוֹלֶם;

                                    עַתָּה יַעֲשֶנָּה כְּלִי אִישׁ דָּגוּל מֵרְבָבָה!

(ח"ר, דף 16)

ובעברנו עם גורדון בין שורותיו אלה, אז מאמין אני, כי אין קורא אשר יוכל התאפק בקראו את הדברים הפשוטים האלה אשר לא יהיה לו רגע אחד המון-מעים והתרגשות-לב, אכן נפלא בנין הבית הזה בכלל, כי מיד אחרי היות עלינו נועם המלים "בוכה  - למה תבך?" יבוא המשורר בלעגו המר: עד כה היתה גולם, עתה יעשנה כלי איזה סמרטוט כהלל מפרעתון!...  ובלב הומה ומרתח נצא בעקבי המשורר ואזננו לא תמלא משמוע ועיננו לא תשבע לראות: והנה תמונה אחרת לנגד עינינו: הנערה הקטנה אשר

 

יָדֶיהָ הַקּטַנּוְת כְּפוּתִין עַל לִבָהּ,

עֵינֶיהָ בְּאִמָּהּ, וּבְשִׂלְמָתָהּ הַחֲדָשָׁה;

הַקְּטַנָּה בּקוֹל יוֹנִים קוֹרֵאת בְּחִבָה:

"תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה –מוֹרָשָׁה...

אֶשְׂמַע מוּסַר אָב, תּוֹרַת אֵם אַקְשִׁיבָה,

"וּבְעֵינֵי אֵל וְאָדָם דַּרְכִּי אֵיטִיבָה".

מוּסַר אָב תִּשְׁמָעִי-הוֹי יְתוֹמָה חַיָה!

אָבִיךְ תּוֹעֶה בָּאֲרָצוֹת, מְבַקֵּשׁ אֶת אֵלִיָהוּ...

(שם, דף 23-22)

ובקרנו את הדברים האלה, ירעד לבו בנו רגע אחד וממעמקי-לב נקרא: אשרי העם שככה לו, אשרי העם שיוכל להוליד משורר כזה, אשר שפה כזאת נתונה ברשותו!

אבל למען דעת דברים כמו אלה, חיבים אנחנו בראשונה להיות בעלי-הרגשה, ומה יעשה איפא איש כהאדון לילינבלום, שכפי הנראה אינו מרגיש כלום בטיב קולות כאלה? איש כזה, בקראו שיר כזה, בא אל המשורר ושואל, למשל, אם באמת גרוע גורל אשה עבריה מגורל בת עם אחר, כאלו באמת לא היה אצלנו מעולם מנהג לתת את בנותינו הקטנות לאנשים, שהן לא תראינה אותם בלתי-אם אחרי החופּה, כאילו לא קרה אצלנו מעולם, אשר אשה שומרת-יבם רכה בשנים תשמור היבם כל מבחר ימי חייה, כאילו לא קרה אצלנו מעולם, ובפרט בערים הקטנות, אשר ימות איש ובניו יקחו להם על-פי דין תורה את כל הנחלה, ואחותם העניינ ידיחו בקש ובגבבא, אחרי כי היא איננה יודעת לתבוע את חלקה בערכאותיהם, ועוד ועוד;   -  איש כזה בא ושואל מדוע יבא המשורר לו לראיה את כל המאמרים מן התלמוד המדברים בגנותה של האשה ולא יביא גם את המאמרים המדברים בשבחה, כאילו לא הית בזה להמשורר מטרה אירת בלתי-אם להורות אותנו את דרכי התלמוד והשקפותיו על האשה ולהראות אותנו את בקיאותו, כמעשה שעושה זה המבקר לעינינו, וכאילו לה היה מוטל על המשורר להעיר עלינו בכונה רק את המאמרים המגנים, משום שאין לנו כל תועלת בהביאו לנו "תניא דמסייע לן" להראותנו את הטוב שבנו, כי-אם להראותנו את הרע והמזיק הנמצא בקרבנו;  -  איש כזה בא וחפץ להוכיח, שהמשורר אינו מחבב עלינו את אותו הזכרון אשר לנו, באמרו: חורבן העיר אלפי שנים נזכורה", כאילו לא ידע המבקר בעצמו שעושה הוא בזה מעשה יזוּאיט, לקרוע מן השיר שורות בודדות, וכאילו לא ידע באצמו היטב, שעיקר כונתו של המשורר הוא להשמיענו, כי "לחורבן האומה נקשיח לבנו" וכי מנפצים אנחנו פך חרס תחת החופּה לזכר חורבן ירושלים ואל הלב המנופּץ של החתן או של הכלה ואל האנחה היוצאת מלבם, משום שנשאו זה לזה על-פי אונס, ואין שם לב;  -  איש כזה בא להוכיח, כי המשורר מניא בעצם ידו את ישראל מאחרי ארצו שהיתה לו, באמרו " מאז ועד עתה דורות רבים ספו, ימים וארצות משם יפרידונו",כאילו לא ידע כי הדברים האלה יצאו מפי גורדון זה יותר משלשים שנה ונאמרו בשעתם ולתכלית אחרת, וכאילו לא הבין כי בכלל יוכל איש להיות לאומי ואוהב עמו וחפץ בטובו גם אם לא ימלא את מוחו בהזיות ובחלומות;  --  איש כזה בא ודורש בשבח הלאומיות ושבח ישוב ארץ-ישראל, ואומר כי לוּ בארץ-ישראל היינו, כי עתה לא היה מקום לשטותו של ר' ופסי הכורזי ולא קרה לנו בכלל כל המקרה הזה, כאילו לא ידע גם הוא אשר לא בן-לילה ישונו מנהגי עם ודיניו ודקדוקיו, וכי חברים של סנהדרין בירושלים יהיו בלי ספק גם הם מורי-הוראה כמורינו ורבותינו פה בחו"ל, אחרי כי לא במקום תליא מילתא, כי-אם ברוחו של העם, ורוחו של העם, לא ייהפך לאחר אם לא יהיו משוררים ומוכיחים כמשוררנו זה לשיר ולהוכיח מן הבוקר עד הערב;  -  בקיצור: איש כזה בא אל שיר מצוין כשיר "קוצו של יו"ד" ושואל שאלות: מדוע זה ימות חפר פתאום ומדוע לא נאמר בו שמת כדרך כל הארץ? מדוע נשקה בת-שוע לפאבי, והוא מעשה של פרוצה בעיני איש ההמו"ץ? מדוע נאמרה במהדורה השניה נוסחה זו ובמהדורה הראשונה ב"השחר" היתה נוסחה אחריתא? מדוע לא היה פאבי משתדל להביא משפטו לפני רבנים אחרים , ואז אין ספק כי התירו את הגט"? מדוע היתה כזאת ומדוע לא כזאת? מדוע כן ומדוע לא כן? מדוע ולמה, למה ומדוע! ועל-פי דברי הבלים כאלה וכיוצא בזה יתן לנו המבקר הנפלא הזה מקום לראות בנקל ולהתבונן כי לא מקרא השיר הביאוהו לידי בקרתו, כי אך תואנות הוא מבקש למצוא ויש לו מטרה מיוחדת להתגולל על המשורר ואנחנו לא נדע,  -  כי יש אשר לא יהיה לו להעיר על אחד השירים אף מה, ובכל-זה יבוא עליו בעקיפין; כמו, למשל, בשיר "שומרת יבם", שלא היה לו דבר להעיר עליו, ובכל-זה הוא בא ואומר, כי לדעתו טוב היה לו נכתב הספור כן ולא כן, לוּ היה האח הקטן של יונה לא כמו שהוא עתה, כי-אם אחד מהקנטוניסטים או מן הנלכדים, בכדי לקיים "וגם חרבונה זכור לטוב"!  -  אבל היש צדקה למבקר לשאול מאת החוזה כי מחזותיו אשר יחזה לו יהיו כמשפט הזה ולא כמשפט הזה?  אכן רוח הוא בחוזה, ולכל אשר ישאנו הרוח שם הוא, והוא לפי מעלת רוחו יכתוב לנו! היש לנו צדקה לשאול מדוע חזה לו שקספיר חזיונות על-אודות מלחמות השושנים שבין אַנגליה וצרפת, ומדוע שמו חוזים אחרים את לבם גם הם אל המלחמות ההן לשאת עליהן משא?

הס, הנה האדון המבקר פונה לו אל השיר הגדול "שני יוסף בן שמעון", למען בוא עלינו בטרוניותיו ובפלפוליו יכרעו על ברך לגזבר-הקהלה, והאדון המבקר שמח בחלקו, כי מצא מקום להתגדר בו ולשאול: כל באי עולם? ואפילו אינם-יהודים במשמע!  -  וכן ילך ויתפלפל ויתפלסף והחל ועד כלה.  הה, אל אלהי כל פלפול! הלנצח תאכל חרב כזאת סביבותינו, הלעולמי-עולמים לא תחדל ההתפלספות הארורה מלבות סופרינו, למין אשר ילמדו גם הם לקרוא איזו בתים בשיר על-פי פשוטו של מקרא ולא על-פי פילוסופיות וחקירות ושבע עינים על כל אבן ואבן? הלנצח תאבד הארץ תחת רגלם, והם רק בעבים יראו וחוג-שמים יתהלכו?  -  המשורר הוא אדם פשוט, שאינו מבין בטיב ההתפלספות ופלפול, ויוסף בן שמעון זה, בראותו את הנגע אשר בבית-ישראל, קורא באזנינו לאמר: מדוע מכל העמים נפלינו, שהם יודעים את הגבול בין אשר לאדם ואשר לאלהים? מדוע לא יטביעו בני-ישראל את דעתם על אדני הדעת, כי-אם יטביעו דינים במלתא בלא טעמא? הלנצח לא יבוא יום אשר ידעו כל בית-ישראל כי התורה וההלכה והאגדה נוסדות על הדעת, ואין לך דבר שלא יהיה לו יסוד בדעת החיים, ואשר לא יהיה האדם חייב לשנותו כפעם בפעם לפי הדעת שבימיו? האם לא יבוא יום כזה, אשר תהיה לנו תורת אמת כזאת, לטעת בקרבנו חיי-עולם ולהקים את ישראל ולעשותו לעם אַל-מות? אנחה כזאת, היוצא מלב יוסף, תצא מלבות אנשים רבים האוהבים את עמם באמת וחפצים בקיומו, וכמדומה לי שיבין כל איש בעל שכל ישר, כי המשורר לא יחפוץ בזה להזהיר אותנו על תיקונים בדת בפעל ובידים, רצוני לאמר, כי אין חפצו להגיד לנו שעלינו לאסוף אספות ולקרוא עצרות וסינודים, ולעשות לנו בידים "שולחן-ערוך" חדש על-פי המודה היותר חדשה, כי יודעים אנחנו היטב אשר כלום אנחנו יכולים להקים לנו בתי-חרושת ובתי –פבריקציה לעשות שם דתות חדשות על האבנים, כי איש לעברו יתעה, ואיש איש לפי מעלות רוחו יאחז דרכו, אם בכה ואם בכה, אחד המרבה ואחד הממעיט, ולכן התועלת הצרורה בדברים כאלה היא רק הדרישה ולא המעשה, שעל-ידי הדרישה יבואו הדברים אל לב כל קורא וקורא, ללמד תועי-רוח בינה ולפקוח עיני עוורים ולפחת בהם רוח חדשה ולעורר בהם רעיונות חדשים, וזה כל שכרם, וזה גם משפט התועלת הצרורה בדברי המשורר.   ואולם המבקר שלפנינו מה הוא עושה? המבקר שלפנינו לא ישים לב אל כל אלה, כי-אם יבוא בפלפולו להוכיח, אם צדק יוסף בשקול הדעת ואם לא וכו', ומביא לנו חקירה ארוכה על-דבר החיים החמריים וחיי הרוח וכו', על-דבר הקול קול יעקב היינו הרוח, והידים ידי עשו היינו המפעל וכו', על-דבר חיי היהודים וחיי האריים (המלה אריים מפוזרת אצל המבקר, בלי-ספק כדי למשוך עליה את עין הקורא ולהראותו, כי יודע סופר זה מלה נכרית אחת, שאיננה ב"אוצר השרשים" של בן-זאב, כי-אם בספר-מלים של עם לועז) וכו' וכו'!  הנה כן יבוא המבקר גם אל התקונים, שעליהם יאמר המשורר כי ראה אותם יוסף בחלומו  -  אולי רמז הוא לנו מן המשורר להזכירנו, שמעשה התקונים בכלל הוא חלום,  -  והמבקר שואל שאלות על התקונים ההם לענין דינא, כפלוני ששאל שאלות על פרותיו של פרעה שראה בחלומו, ולא יבין כי עושה המשורר את כל אלה אך בדרך העברה ובכדי למשוך את הקורא אחריו, ולפיכך נקיט לישנא קלה ותקונים קלים.  אמנם מוצא האדון המבקר בזה לפקוד על גורדון גם את עוון הספור "עולם כמנהגו", אשר בו כל נושאי משרה, כי בעלי כפתורים המייפים ביפיפותו של יפת, כלם תדיקים וישרים ומוצאים חן בעיניו (אף כי בשיריו הראה אותנו המשורר די ברור, שגם המיופּים ביפיפותו של יפת לא תמיד ימצאו חן בעיניו, כמו זה לעגו על המורים מטעם הממשלה בשירו "שומרת יבם", או קינתו על ילדי העברים המלמדים בשירו "בנים זרים",  והם הלא בכל אופן מיופים ביפיפותו של יפת הרבה יות מהרבנים הישים ובחורי-הישיבות, ובכל-זאת לא יקח היופי החיצוני את לבו!); וכן ישוב המבקר ויגעי עד עיקרו של הדבר, רצוני לומר, לקלל את האסימילציה באלהיה ולהושיט לנו כמו כוס ישועות את הלאומיות, והרי הוא בעיני הקוראים כאילו אמר: אם תאבו ושמעתם  -  טוב הארץ תאכלו; כלומר, אם תקבלו את התורה הזאת של לאומיות,  -  מוטב, ואם לאו  -  פה תהא קבורתכם!

אמנם כן, האדון  לילינבלום ינסה בכל רגע ורגע לגייר את הקוראים ולעשותם ללאומיים, והיה כפעם בפעם כמעט כולה לדבר שנים-שלשה  דברים על-אודות השירים והנה הוא בא וכוסו בידו למזוג לנו את הלאומיות, ובכל פעם ופעם הוא חושב כי עתה, בודאי הצליח בדרכו, עתה קנה לו לכל הפחות נשמה אחת, ועתה יצלח חפצו בידו, להכניסה תחת כנפי שכינתו ועץ פסלו שהוא מוליך ומביא ומעלה ומוריד ועושה בו כוונים כדין.  הקוראים היודעים את שירו של היינה "דיספוטאציון", הם יזכרו בבלי-משים את פרחי-הכהנים העומדים מוכנים במשך כל עת הוויכוח, כשתים-עשרה שעות, איש איש ומזרק מי-הטבילה בידו, ולעומתם עומדים פרחי-הרבנים גם הם איש איש ומחלף בידו, והיה כמעט אך יכלה הכהן המתווכח פרק אחד מוויכוחו, והרימו פרחי-הכהנים את המזרקות ועפו בצד ובכתף לנסות דבר אם עשו דברי הדובר פרי, וכן כמעט אך יכלה הרב רבי יהודה את אחד מן הפרקים ונגשו הדיינים עם מחלפותיהם ושכּיניהם לנסות דבר, אולי יש איש אשר הדברים באו אל תוך לבו לתת את ערלת בשרו בעד נפשו...

עוד שיר אחד אשים לפני הקוראים משירי גוֹרדוֹן, אשר העיר בו האדון המבקר.  השיר הזה הוא המשל ,הדוד והסיס", אשר בו יחפוץ המשורר לגלות למוסר אזנינו ולהשמיענו, כי לא נחרבה ירושלים אלא על-פי פירוד דעות שהיה בין העם, וכיד הלצון הטובה עליו יאמר, כי יש אשר תתפרץ מחלוקת בישראל על-אשר האפרתי לא יוכל לאמר שבלת ויאמר סבלת, או האחד ישאל סוס והשני יתן לו סיס, או אלה יקראו "כתר ", ואלה  "נעריצך", ועוד ועוד.  וכל הדברים האלה מוכנים המה לכל אחד מן הקוראים, האין זאת? והנה זה בא האדון המבקר ומחל להתעקש כדרכו; ראשית דבר ישאל ויתפלל ויוכיח כי לא היתה המלחמה בין אנשי-גלעד ובין בני-אפרים על-אשר לא יכלו לדבר שבלת, כי-אם מסיבות אחרות  -  אבל לאט לי אדוני המבקר! מדוע לא ישאל האדון המבקר שאלה כזאת גם על בעלי-התלמוד, שאמרו אקמצא ובר קמצא הריב ירושלים, או אשקא דרספּק חריב ביתר, או אתרנגולא ואתרנגולתא חריב טור-מלכא, ואם לא ידעו הם, כי לא חריב ירושלים מעולם על-אודות דבר קטן כזה, ולא חריב גם ביתר וטו-מלכא על-אודות ענינים כאלה, ורק על-פי סבות שקדמו להם? מדוע לא ישאל כזאת גם על הלועזים האומרים, למשל, כי המרד בצרפת בקץ המאה החולפת היה על-פי מרק, שאכל המלך לודוויג בבית-הדואר בס"ט מניהול, ואם לא ידעו הם כי בשביל דבר קטן כזה לא יהיה מרד גדול, שכמותו לא היה עוד לעולמים? או האם לא יבין לילינבלום, כי דבר כזה אך גוזמא הוא, משל הוא, אסמכתא הוא, ולא נאמר דבר זה לענין דינא?  -  הנה כן יטען על המשורר ויוכיח, כי בני- ווֹלין ובני-ליטה אינם מדברים בינם לבין עצמם בלשון-הקודש, ולפיכך ספור כזה בדבר "הסוס והסיס" אי-אפשר כלל שיקרה בעולם  -  אכן חכם האדון המבקר כמלאך אלהים ואנכי לא ידעתי, והלואי שלא תשלט בו עינא בישא!  אבל יענה-נא לי האדון החכם, מה יעשה בקרו, למשל, באחד ממשלי קרילוב, שהדוב או הזאב או הנחש או השועל דברו כזאת וכזאת, האם יבוא גם שם לשאול: איך אפשר הדבר שהדוב או הזאב או הנחש או השועל ידברו בלשון בני-האדם, או היש אפשרויות שיהיו גם הם באחרית הימים למשכילים ויכתבו מאמרים בלשון-הקודש? או האם לא יבין ולא יזכור, כי משל הוא לפניו, ויש לנו ברירה לענות אותו, כי הסוס והסיס גם יחד לא היו ולא נבראו ואך משל הוא, כשם שאיוב לא היה ולא נברא, אלא משל היה, והמשורר אין לו פה בלתי-אם לשים את המוסר לנגד עיני קוראים ולהשמיעם, כי פרוד-הדעות הוא השטן המרקד בישראל בכלל?...  הנה זה דבר הסיס והסוס אשר רכב עליו האדון המבקר.

האדון המבקר עושה עוד הערות אחדות להשירים אשר לפנינו, וכולן דומות אל ההערות שהלכו לפניהן, וכן יבוא האדון המבקר לסיים את מאמרו, ומובן מעצמו, כי איננו מסיים עד אם בא לדבר בשבח הלאומיות ולברך עליה בקול רם, ונפשו בתקוותו, כי המשורר בשיריו הבאים מהיום והלאה ישים לב לדבריו והיה לאומי גם הוא, כתבנית אשר הוא מראה בזה, ומסיים במילה "לאומי".

הוא הדבר אשר דברתי.  זה שתי ושלש שנים עשו להם סופרינו את הלאומיות (כוונתי על המילה שבראו להם, כי לפעמים תגדל הרעה יוצאת מן המילה הרבה יותר מהרעה היוצאת מגוף הענין; למשל: המלה אנטיסמיטיסמוס הרעה לנו הרבה יתר מן האנטיסמיטיסמוס לאורמיות, והרי הוא חושב כיזה כל האדם וזה כל העולם וזה כל החיים, ובהציצו מאחד החרכים והבקיעים הצרים אשר לפניו, יערב את לבו לשפוט על כל המעשה הנעשה תחת השמש, וגם את שירי המשורר אשר לפניו ישפוט מעל פני הנקודה ההיא.  אבל היעשה כדבר הזה איש אשר בלבו שכל מעט? היוכל המבקר לשאול מאת המבוקר, כי כל הדברים אשר הוציא מלבו, מעודו ועד כה יהיו כולם מקבילים אל ההשקפה האחת ההיא, שיש לו להמבקר בדרך-עראי בשעת כתבו את בקורתו ואשר יוכל היות כי מקץ ימים אחדים לא תוסיף עוד ההשקפה הזאת להיות לו אוד? או היוכל המבקר בכלל לשאול מאת הסופר שלפניו, כי השקפתו תהיה מקבלת אל השקפתו? הלא נהפוך הוא! אנחנו נשאך מאת המבקר, כי מדי כתבו את בקורתו יתיצב גם הוא על נקודתו של המבוקר ומשם ישקיף עליו, ואם יש לו להמבוקר נקודות הרבה מנקודות ההשקפה, מוטל עליו להשקיף בסקירה אחת על פני כולן, ולא כי יבוא עליו בשאלות ובטענות על כי לא כרוחו רוחו  -  האדון לילינבלום שטוף עתה בלאומיות, וכל איש שאינו מבני חבורתו חייב בעיניו למפרע, חייב לא אך בנדון זה, אלא בכל אתר ואתר; אבל האם לא יוכל אדון כזה בשעות הפנויות לחקור ולהתבונן ולשים אל לב, כי לא כל בני-האדם דומים, וכי יש אנשים אשר אינם מחוייבים כלל להביט על החיים והעולם מתוך השפופרת שהוא מביט עליהם, וכי האנשים ההם,משום שיש להם השקפות אחרות בכלל, ישקיפו גם על המקרים הבודדים ועל הפרטים בעין אחרת, וכן יש אשר קנו להם את השכלתם באופן אחר, או יש אשר רוחם עשויה לבלי חת, ואין להם לב חתול ולא כל מקרה בודד אשר יקרה בחיים יוכל לשנות את השקפותיהם  -  למשל: יש אנשים אשר לא יוכלולהיות שפלי-רוח ולהאמין, כי הנה בא יום האחרון, יום ה' הגדול והנורא, ואדרבא, אנשים כאלה ידברו גםהם על לב אלה אשר לא קם בהם רוח עוד בבוא עת צרה, ומנסים לנחם אותם; אנשים כאלה יאמרו למשל:

הַסּעַר מִתְחוֹלֵל, יֵהֹם הָרוּחַ,

מַיִם זֵידוֹנִים עַד צַוָּאר הִגִּיעוּ –

אַל תִּירָא, יַעֲקֹב, אַל נַפְשְךָ תָּשׁוּח;ַ

רִבְבוֹת אָדָם לַטֶּבַח לֹא יַכְרִיעּו! וכו'

נַחֲזִיק בֶּאֶלֹהִים, דָּתוֹ אַל נַעֲזֹבָה

וּשְׂפַת קָדְשוֹ אַל תִּשָּׁכַח מִפִּינוּ;

רָאִינוּ רָעָה, עוֹד נִרְאֶה גַּם טוֹבָה,

עוֹד נִחְיֶה בָּאֶרץ כַּאֲשֶׁר חָיִינוּ.

(ב"ש יל"ב, ח"א, דף 116)

יש למשל אנשים אשר יודעים, כי כל החקירה הארוכה בדבר "עם" ו"בני אמונה אחת" היא חקירה אשר רוח ישא אותה ואשר כל כוחה רק במילים, ואנשים כאלה לא יאהבו את ההתפלספות הדקה במושגים דקים מן הדק, והם בדברם על-אודות ישראל, יאמרו בלי כל פילוסופיה ובלי כל ישוב דעת יתרה: אם עם אנחנו תשאלו? הלא הוא דבר המובן מאליו! בודאי ובודאי עם אנחנו; היש פה מקום לשאול עוד?

עַם אֶחָד הָיִינוּ, עַם אֶחָד נֶהִי,

כִּי מִמַּקֶּבֶת בּוֹר אֶחָד נֻקַּרְנוּ;

יַחְדָּו נַחְלֹקָה גַּם שִׂמְחָה גַּם נֶהִי

זֶה שָׁנִים אַלְפַּיִם מֵעֵת נִפְזַרְנוּ וכו'

 

עַם אֶחָד נַחְנוּ, כִּי אֵל אֶחָד לָנוּ,

וּמִמַּקֶּבֶת בּוֹר אֶחָד נֻקַּרְנוּ,

גַּם תּוֹרָה אַחַת וּשְׂפָתָה אִתָּנוּ;

וּבַעֲבֹתוֹת זָהָב אֵלֶּה נִקְשַרְנוּ,

בַּחוּט הַמְּשֻּׁלָש הַזֶּה הַמְּקַשּׁרַנוּ  -

וכי אפשר הדבר, תשאלו, כי יהיה גוי בקרב גוי אשר דתיו שונות והוא את פי המלך ישמור? אפשר הוא, היה כדבר הזה, כאשר אתם מראים בזה:

שֶׁקֶר אַתֶּם דֹּבְרִים! כֵּנִים הָיִינוּ,

עִבְרִים אֲנַחְנוּ תּוֹרָתָם יִשְׁמֹרוּ,

אוּלָם בִּקְרוֹא לָנוּ מִצְוַת הַמֶּלֶךְ

בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלְֵך!

(שם, שם, 115-114)

ודברים כאלה נאמרים בנקל ובלי כבד-ראש ובלי כונות יתרות, וכל איש שיש לו השקפה ישרה על החיים מבין, כי באמת כן הוא, וכי כלום אנחנו חסרים בהשקפה זאת אם לא יבואו בלי הפילוספיה הארורה לשקול את כל מילה ומילה באבני משקל של זהב ולדרוש על כל קוץ וקוץ בפשט ורמז, בדרוש וסוד.  הנה כן יש אנשים שהם יודעים היטב, כי טוב לו לעם, שיש לו ארץ העומדת ברשות עצמה, אבל האנשים האלה יודעים גם, כי הוא דבר שכבר נעשה ואין להשיבו ואין בידינו לשנותו; והאנשים האלה אינם אוהבים את החלומות ואינם חפצים לרמות את עצמם ולהונות את האחרים ולהשגות עוורים בדרך; הם אינם מבלים את ימיהם בדמיונות, שאי-אפשר לעולם להוציאם לפעולה, אחרי כי בימינו, ימי ההתפרדות והנטיה אל הכליון והשלילה, לא יעשו עוד דברים בפועל ובחיוב, ולא תעשינה עוד דתות וממלכות ובפרט אי-אפשר להוציא לפעול איזה שנוי מוחלט בעם ושונה הוא הרבה מן הבולגרים והסרבים, ולכן, תחת להלהיב את מוח העם, אומרים אנשים כאלה, כי יותר טוב להרגילו אל מצבו שהוא נתון בו, אשר כל טהר-עינים רואה שאין לשנותו, ועל-כן בּדבּר האנשים האלה אל האם, יאמרו:

מֵאָז עַד עַתָּה דּוֹרוֹת רַבִּים סָפוּ,

יַמִּים וַאֲרָצוֹת מִשָּׁם יַפְרִידוּנוּ,

וַחֲלִיפֹֹות מַאֲלִיפוֹת בָּאוּ חָלָפוּ,

אַף קֹרוֹת אֲחֵרוֹת עַתָּה עִוְּדֻנּוּ.

(שם, שם דף 43)

אם צדקיהו המלךהטפש  -  לפי דברי האדון לילינבלום  -  חשב בתמהון לבבו, כי טוב לעמו להתפרץ מפני מלכות בבל ולמרוד בה, מי זה יחשוב לעון לירמיהו החכם אשר בקורת-אוחו הזה נכוחות מראש  -  לפי דברי האדון לילינבלום  -  וידע כי עליה זו לפי-שעה היא ירידה נצחת לעולמי עולמים, ואשר לזאת לא חפץ להתערב בהמתפרצים? אם רבים כיום הזה חושבים בשכרותם ובתמהון לבם, כי עשה יעשו וגם יכול יוכלו, הנוכל לשים אשם נפש איש קר-רוח הרואה את הדברים מצד אחר, אם איש כזה לא יעשה אמן לכל אשר יענו המה אמן?

הנה כן יש אנשים אשר בשעה שהם מעלים את ארץ-ישראל ואת אמריקה על לבם בבת-אחת ושואלים את נפשם: איזו משתיהן יותר רצויה להעלות אליה את הגולים האומרים לעלות מן הארץ? אז הם זוכרים ושמים על לב, כי ארץ-ישראל היא באַסיה, ואמריקה היא אמריקה; אַסיה היתה לנו מעודנו לסמל הרע והחושך, הבערות והצרה, עד שנקרא למעשה רע "מעשה אסיאַטי", ואמריקה היתה לנו מעודנו לסמל הטוב והאור, ההשכלה והחופש; אַסיה היא הארץ אשר בבואנו אליה מחויבים אנחנו לבוא בתור משכילים בכל חכמה ומושלמים בכל מדעו, ולהיות שם לנושאי הקולטורה המובאת בידינו מאירופה, ואמריקה היא הארץ אשר בבואנו אליה נבוא בתור עבדים נרדפים על צואר ואשר עלינו לקבל ממנה שפעת טוב וחופש, ולא לתת לה מאשר הבאנו; מלבד כל זאת יש אשר יזכרו אנשים כאלה, כי רוח ההשכלה בכלל הולך תמיד ממזרח למערב, וכן הוא עובר ממקום אל מקום ופניו מועדות תמיד לקראת המערב, ועל-כן יעבור גם אתים האוקינוס לבוא ולנטות מערבה, ואך לשוא יתפארו אנשים מתי מספר לעצור בעד רוח העת ולהשיבו אל מקום אשר לא יוכל עוד לשאת אותו, ובעל כרחנו ימשוך עמו זרם-הזמן את כל הנמצא בדרכו להביאהו אל המקום אשר אליו הוא שואף ללכת, אם ברצון ואם באונס; ואנשים כאלה, בזכרם את כל אלה וכיוצא בזה, הלא בדברם אל בת עמם יאמרו:

קוּמִי נֵלֵכָה!  בִּמְקוֹם אוֹר הַחֹפֶשׁ

יִזְרַח עַל כָּל בָשָׂר, יָאִיר כָּל נֶפֶשׁ;

בִּמְקוֹם חָבִיב כָּל הַנִּבְרָא בַּצֶּלֶם,

עַל עַמּוֹ וֶאֱלֹהָיו אִישׁ לֹא יִכָּלֵם.

(שם,שם, 118)

או יש אנשים היודעים היטב, כי כל הסופרים הדברנים האלה הם אך גיבורים אנשי פה ולשון, תלמידים מן החדר, בחורים מן הישיבה, חתנים מחופתם, נערים החפצים בהתגלות-לב, בעלי "שמור לי ואשמור לך", וכול מעשיהם ודבריהם הם אך למען התקוטט ועפר בעפר, לזרוק אבק ולאַחז עינים, לקרוא ולצעוק, לעלות בסערה ולמלא את האוזן; ויש אשר אנשים הבאים באנשים ובשנים יבושו לדבר בשער עם רמש אין מספר כזה ולהיות נמנה בחבורתם ולעמוד עמם אף פעם אחת בשורה, אף רע עליהם כל המעשה וכל המהומה והמבוסה והמבוכה והקולות והלפידים והאודים העשנים, ויש רגעים אשר לתועבה ולגועל-נפש יהי להם לבוא במגע ומשא עם עדה כזאת; האם נתפלא אפוא אם נשמע אנשים כאלה באמרם:

                         הַאֲדַבֵּר עַל בְּנֵי הַדּוֹר רָם הָעֵינָיִם,

                        שֶׁבָּנוּ הַמִּגְדָּל לַעֲלוֹת שָׁמִָם

                        וּמֵרִיב לְשׁוֹנוֹת עֲצָתָם בִּלֵּעוּ?

                        אוֹ עַל דּוֹר הַפְלָגָה שֶׁבְּיָמֵינוּ,

                        הַמִּתְאַמְּרִים לִבְנוֹת חָרְבוֹת עַמֵּנוּ

                        וּכְמוֹהֶם לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ!

                                                            (שם, שם, 110)

דור הפלגה הוא, אם יען כי נפלגו  האנשים לדעותיהם ולשפתם, או יען כי מפליגים ומגזימים הם מאד ומתאמרים  לבנות חרבות ולעשות דברים אשר לא יעשו – הן אפשר הדבר מאד מאד, כי אסתניס המריח ריח רע ונפשו סולדת עליו ירתע לאחוריו בראותו דור כזה של בוני מגדל-פורח-באויר, ויחפוץ להמלט על נפשו לבלתי היות לו עוד שיח ושיג עם עדה כזאת, ובכלמאמצי כוחו ינסה לפרוש את עצמו מן הצבור הנמאס הזה! – הנה הן יש אנשים אשר בעודם בנעוריהם היו להם דמיונות גם הם, דמיונות יפים ונהדרים, ותהי להם גם הם מחשבה ותחבולה מה הם לעשות  ביהודים, ויאמרו לתקן ולטהר, ולהשכיל ולהיטיב, ויהיו שמחים במעשיהם בחשבם כי טובה גדולה הם עושים לרפא את מזבח ישראל ההרוס; אך הנה באו ימים אחרים, ימי ישוב הדעת ובינה בדברים, והאנשים פקחו עיניהם ויראו נכוחות, וידע כי אך דמיונות וחלומות היו להם, וכי אך כל הימים שהאדם נער אומר הוא דברי זמר כאלה, ובבוא ימי-ההתבוננות והנה היו כל אלה לאבעבועות הפורחות והנבקעות כקצף על פני המים, אחת אחר אחת, אחת אחר אחת...

-         מָה הֵנָּה אֵלֶּה? – "הֶן הַנָּה הַיְּשׁוּעוֹת

"לָהֵן בִּנְעוּרֶיךָ נָשָׂאתָ עֵינַיִם!"

-         אֲהָהּ, קָרָאתִי וָאָלִיט אֶת פָנַי;

מִכָּל חֲלוֹמוֹתַי לֹא נִשְׁאַר מְאוּמָה:

"טָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ", "הַשׂכָּלַת רַבָּנֵי",

"יִשּׁוּב הָאָרֶץ וּתְקוּמַת הָאֻמָּה" –

                                                (שם, שם, דף 67)

ואף הימים האלה יעברו, ונפקחו עיני איש כזה לראות, כי-רקמת החיים בכלל היא ארג מסכת של חלומות ודמיונות~ האדם בכלל יעוף כחלום על פני הארץ, והארץ היא חלום אלהים, ובמרת-הנפש ידבר אלינו אז:

                        חֲלוֹמוֹת חָלַמְתִּי, פִּתְרוֹנִים בִּקַּשְׁתִּי,

חָלַמְתִּי עַד בֹּאִי הֲלוֹם

וָאִיקַץ וְנַפְשִׁי רֵקָה וְהִנֵּה חֲלוֹם!

                                                            (שם, שם, דף 123)

אבל מה לאיש כמבקר האדון לילינבלום ולכל הדברים האלה? – הוא סופר בישראל, הוא מבקר, הוא כותב מאמרים, ודי לו אם הוא יודע את הקורה אשר בין עיניו, את הלאומיות, ולכן יצעק לאומיות לאומיות מן הבקר ועד הערב ובפסלו זה אשר עזה לו יבוא אלינו כלהימים, ובפסלו זה ידבר בנשימה אחת גם על שירי יהודה ליב גורדון, שיש  להם פנים שונות, ושאנחנו צריכים להם השקפות שונות.

והמשורר? המשורר מביט בלי ספק בנפש כואבת על עדת הקוראים, ולפעמים ישאל בסתר לבו: למי אני עמל? הבאמת אין עוד בישראל איש אשר יבין הגיגי ואשר ידע בכלל להלוך בהלך-נפש ובמחבא-רוח? ולמי איפוא אעמול אני הגבר? – ובעת אשר רע עליו כל המעשה הנעשה מסביב לו, יט אוזן ויקשיב קול השכינה המנהמת באוזניו כיונה (שם, שם, דף 113):

                        צַר לִי עָלֶיךָ, הַמְשׁוֹרֵר בֶּן-אוֹנִי!

                        ......................................

                        נִרְְֱדּך יִבְאַשׁ פֹּה מִצַּחֲנָה וָרֶפֶשׁ

                        וּמֶרְחַב-יָהּ אֵין לְךָ לַהֲלָך הַנֶפֶשׂ...

                                                                                    לודז, תמוז, תרמ"ה.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] המאמר של לילינבלום זמין בפרויקט בן-יהודה בכתובת: http://benyehuda.org/malal/malal_045.html