_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בִּן-לַיְלָה אֶחָד

דוד פרישמן

לתוכן הענינים

 

ד"ר מוֹרִיצִי שְׁטשֶׁפַּנְסְקִי. – כדברים האלה חקוקים על הלוח הקטן אשר על-יד שער הבית ברחוב המלכים, והאיש, אשר זה שמו, נודע עתה ברבים, והוא נכבד עתה על כל סביביו ורבים דורשים לשִׁכנו; אבל בשנים קדמוניות היתה אחרת אתו – כי לפנים היה שם האיש הזה משה, והוא נער את הנערים הנושאים בחיקם צרורות עצי-שרפה, להיות להם לממכר לעוברי דרך רחוב העיר, והוא גם הוא הלך ערום באין לבוש ויחף באין נעלים, ויהי תמיד רעב ללחם. אכן חכמת אדם האירה פניו גם אז, ומחרַכּי עיניו נשקף תמיד עֹז ואֹמץ-רוח.

ברחוב נַלֶּבְקִי בעיר וַרשה, בצדי הדרכים ועל פני המרצפת אשר לפני הבתים, מתהלכים כל היום נערים קטנים, מְמֻשָּׁכִים ומוֹרָטים, קרועים ובלואים, ובחיקם ישאו צרורות צרורות עצי-שרפה, להיות להם לממכר ולמלט נפשם הרעבה; מחיר הצרור האחד קוֹפֵּיקָה אחת. והיה כל העובר לפני הנערים, והשיגו אותו בין המצרים והדריכוהו והדביקוהו וקראו לפניו: קנה לך, אדוני! אבי מת... אמי חולה... אחותי יצאתני... ואוָּתר אך אני לבדי לכלכל נפשי, ואני רך ויחיד... הלא מצער הוא, ואדוני למה יראה ברעתי?... ככה יקרא כל נער באזני כל עובר, ויש אשר יתן לו העובר אֹזן קשבת ויתן לו אגורת נחשׁת אחת, ויש אשר יתן לו כתף סוררת ויהדפהו אחור והתגבר על חֹזק מצחו ועל עַזּוֹתָיו – זאת תורת-המסחר בעצי-השרפה; ואנחנו עוד נשמע כפעם בפעם את זועמינו ומחרפינו, הצועקים חמס ושוד על כי יונקים אנחנו את חלב כל הארץ מאז ועד היום הזה, ואת מכתב-העתי רוֹלָה נשמע, אשר עם ישראל יתוַכֵּח על כי לקח את כל ענפי המסחר וחרשׁת-המעשה בידו, והיה גם המסחר בעצי-השרפה כאחד מהם...

גם המסחר בעצי-השרפה ענף הוא מענפי המסחר, ענף עץ עבות הוא – האין זאת? עשרים או שלשים ילדים מילדי העברים אוחזים את המסחר הזה בידם, והיה להם לענין לענות בו על-פני רחובות נַלֶּבקי; כי בוא יבוא הנער אל בעליו עושי עצי-השרפה ונתן לו ערבון שלשים או ארבעים קוֹפיקות, ולקח ממנו צרורות אחדים והיה עליהם לסוכן, ובערב הוא שב להשיב את הכסף אשר הביא, ולקח את משכֻּרתו, וגם סחורה חדשה יקח, והיה גם משפט היום הבא כמשפט הראשון – ככה יעשה הנער כל הימים, ובזאת יאכל, ובזאת ישלם שכר מעונו כבוא הערב, ויש אשר בזאת יביא אכל גם לאביו העִוֵּר ולאמו החולה...

גם משה הנער היה סוכן על עצי-השרפה ויהי נושא בחיקו צרורות-צרורות, להיות לו לממכר, וכאחד הגדולים מבני גילו הבין תמיד את משפט הרעב ויהי סר למשמעתו; ורק בזאת שונה היה משפּטו ממשפט יתר הנערים, כי לאביו ולאמו לא דאג עוד, כי הם מתו עליו בעודו באִבּו, ולא זכר עוד אותם; ורק דאגה אחת שברה תמיד את לבו גם בקיץ וגם בחֹרף, כי דאג למצוא מקום ללון בבוא הלילה, ובימי החֹרף, נוספה עליו עוד דאגה אחת: למצוא נעלים לרגליו.

אכן לילה אחד בא ויהפך לו לב אחר, וישם לפניו את בדרך הישרה שיבור לו, ויעשהו לאיש, ויוציאהו מאפלה לאורה – וכל אלה היו לו   בִן-לילה אחד!

במה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?...

השלג השליך קרחו מסביב וישא בכנפיו רוח סועה וסער, להיות למפגע לכל יוצא החוצה, ועל-כן לא יהמה עוד הרחוב מאדם, והולכי-דרך כמעט חדלו. ואולם משה הקטן עובד גם היום את עבודתו לרבים, כי רעדה נפשו מאד; מראה שפתיו כעין התכלת מקֹר ומקרח, הוא קורא בכֹח: קחו לכם, אדוני, קחו ומִשׁכו לכם, הלא אך קופיקה אחת היא, וחיתה נפשי בגללה!...

– יגער בך השטן! – יענה אותו העובר בחמת-רוח – מה יכעיסני זה? ולמה יתנפל על כל עובר? – וגם ירוק ירק בפניו וילך לו. אז יהמה משה ויהגה תמרורים, לאמר: אם השטן יגער בי, לא ימַלא את בטני השוקקה ברב או במעט, ואם ירוק יירק זה בפָני לא יחדל צמאוני! ואני רָעֵב, כי עוד מאתמול ערוך הרעב בקרבי, והוא צודה לקחת את נפשי, ואני לא עשיתי לו רעה מעודי! רָעֵב אנכי... והעסקים רעים... אני לא מכרתי היום בלתי-אם מעט מאד, וגם היום הזה נוטה לערוב...

היום נוטה לערוב והשלג עוד טרם יחדל, ומשה ימשש את כליו ויבדוק בחורי צלחתו, והנה אמת נכון הדבר, כל הרכוש אשר אתו עולה רק עד לשמונה קופיקות – רק שמונה קופיקות ליום תמים? אַלְלַי לי, גם בעלת-הבית נושה בי כיום את שכר המעון, והוא עשרים וחמש קופיקות... ואני רָעֵב היום מאד... גדול הרעב ונכבד, וגם אירא מאד מפני הדרת קדשו... אבל מי יאמר לי, כי בעת אשר כזאת עלי להשיב לבעלי את כל הכסף מדי יום ביומו ואני אלך קודר בלחצי וארעב ללחם?... התשוקה אשר בלבוֹ גדלה מרגע לרגע, והרעב האורב לו בחדר לבו הכביד עליו אַכפּו מרגע לרגע, והנער יכול לעמוד בפני השטן בקרב נפשו, ולא יכול לדון עם שתקיף ממנו. עוד פעם אחת קרא בקול את קריאתו, ואלהיו היה בעזרו, כי נגש אליו אחד העוברים ויתן לו קופיקה אחת, ובהיות לו תשע קופיקות בצלחתו, קם ויסר אל אחד מבתי-המרזח אשר ברחוב, ועיניו האירו מכל הכבודה אשר ראה על-פני השלחן, ומכל המאכל העומד לאכילה. הן גדול הקרח בחוץ – וישת כוס יין-שרף ויתן במחירו שלש קופיקות; והרעב גם הוא איננו קטן – ויקח לו לחם ויתן במחירו שלש קופיקות; והגבינה מה טובה – ויתן במחירה את שלש האגורות האחרונות; וילך ויֵשב אחורי התנור ויאכל וילק בלשונו, ואולם רוחו בקרבו לא נתנה דמי לו. – מה גדלו מפעליך ה' ומה עצמו גבורותיך, הבורא שׂבַע אף רָעָב! ואולם הרעב איננו בריאה טובה, ומי יודע אם לא היטיב אלהים עם אדם רב, לולא המציא את ההמצאה הרעה הזאת! אני ידעתי איש בימי ילדותי, והוא היה אוכל פעמים בכל יום; וגם הֻגד לי, כי יש אנשים אשר יאכלו שלש פעמים ליום; ומי יודע אם העשיר איננו אוכל חמש פעמים ליום, והגביר שבע פעמים, והקצין יאכל עשר פעמים ליום, והאלוף יאכל חמש-עשרה פעמים, והשר יאכל עשרים פעמים, והשליט יאכל ארבעים פעמים ליום, והנשיא לא יעשה דבר כל היום, בלתי-אם יאכל וישוב ויאכל וגם רגע לא יחדל. – פי הנער מלא מיץ מדי חשבו את המחשבות האלה, והלחם אשר אכל היה לו פתאום ללחם אבירים, ויאכל אותו בשמחה רבה ולא יָדע את נפשו...

אך פתאום עמד מֵאכֹל. עיניו גדלו בחוריהן, ופת-הלחם עודה על לשונו, נלאה להביאנה אל לועו; גם פניו חָורו מאד מפחד פתאום, וירגז תחתיו ויחרד ממושבו.

מה זאת? האם לא יהיה מחר יום חמשה-עשר בשבט?...

אמנם כן! מחר יהיה יום החמשה-עשר בשבט, והיום הזה יום זכרון הוא לי למות אבי!... ואני היום בערב לא קראתי קדיש, ולא העליתי נֵר-זִכָּרוֹן, ולי אני אין עתה אף אגורה אחת לקנות את הנר... ועתה אנה אני בא? ואם אין לי נר היום, למה זה אנכי?

נורא היה הרעיון ולבו לא יכול הכיל אותו: יום זכרון לו למות אביו ונר אין להעלותו!... גם הקדיש היה לו למלאך רע לענותו ולהציק לו, ואולם בתוכו יֵרָגע לבו, כי נכון לפניו כל היום הבא, ועוד מלא ימלא את החסרון; אבל הנר אשר אין לו להעלותו, הנר הזה היה לו לראש פתנים אכזר, אשר לא סר זכרו מקרב לבו אף רגע אחד, ויהי לו לפוקה ולמכשול ולעֹצר-מַכאוב ולמזכיר-עון מדי רגע ורגע...

על משכבו בלילה שכב הנער ועיניו חדרו לתוך המעון הצר אשר במורד תחתית הבית, ונר לא האיר את האפלה. כשעה שלמה חשב ומחשבות לאלפים עברו את משכיות לבו, והוא לא יָדע את אשר חשב, ולא יכול להביא את חשבּון המחשבות ההן, ורק את תָּכְנָן הבין וַיֵדע: היום יום הזכרון ונר אין להעלותו! אבל מעט-מעט חדלו המחשבות ההן להתרוצץ בקרבו ולעלות בו בלולות, ותחלנה להיות לרעיונות אשר מראה להם ותמונה להם. – שם מירכתי שאול נפתחה הרעה, כי הנה את אביו ראה עולה מן הארץ, והוא עוטה מעיל לבן, ומעפר יצפצף אמרתו: למה הרגזתני מקברי להעלות אותי אליך ולמה הכרעתני? – ובדברו ישלח אליו את ידיו לקחתו ולמשכו אחריו... אז יחרד הנער ויתעטף בכתנתו, ואת ראשו יסתיר בכר המטה, וגם את עיניו יסגור ולא יוסף להביט; ואולם התמונה הנוראה הזאת תבעת אותו גם מתחת למכסה, וגם בהיות עיניו סגורות תבעתנו ולא תחדל ממנו; ורק בהוסיפו להביט בה כן נמוגה וכן עברה וכן תקום לפניו תמונה חדשה: והנה אביו יושב במקום נחמד עד מאד, ורק אין זאת, כי המקום הזה הוא גן-העדן, ופני אביו מפיקים נֹגה, ומימינו ומשמאלו כרות-לחם רבים וגבינה גדולה מאד, ופיו הוא הדובר אליו: בני, בני! הלא אתה לא ידעת ולא אשמת! למה תהמה נפשך ולמה תתאבל? הלא לא פשעך הוא, אם אין לך אגורת כסף אחת לקנות לך נר להעלות... והנה התמונה נמוגה ותלך ותחלוף.

אני לא ידעתי ולא אשמתי! כן הוא – הלא לא פשעי הוא ולא חטאתי אם אין לי אגורת נחשׁת אחת לקנות לי נר להיות לנר מצוה; ולו הייתי בן עשירים, אשר כסף כקש להם נחשב, כי אז קניתי לי גם אני נר גדול ורב כדין וכדת, ועתה – פתאום עמד מחשוב רגע אחד: – אבל מי זה יערוב לי, כי אבי איננו מְחֹלָל עתה מפשעי ואם לא מֻכֶּה הוא עתה בעוני?

ובהביטו יראו עיניו שנית את אביו והנה מלאכי-חבלה רבים רודים בו בחזקה, והוא מעֹצר מַכאוב יהמה ויפרש בידיו ומעפר תשח אמרתו: אללי לי! אללי לך בני! מה עשית לי?...

מה עשיתי לו? כן! אני הוא אשר עשיתי לו, אני אני בידים הוצאתי את אבי להורג! ואני מה כי אשמתי? הן לוּ ידעתי וזכרתי, כי עתה רעב רעבתי ללחם גם כל הלילה וגם כל היום, ואת הכסף המעט אשר אספתי חָשׂך חָשַׂכתי לקנות בו את הנר, ואולם אני לא ידעתי, ועל-כן אשמתי ועל-כן באתני כל זאת.

ומדי חשבו יזכור פתאום את דבר כל עניו ומרודו מיומו הראשון ועד היום, ומצוקת לבו לִמְּדָה אותו לחשוב ישֶׁר דברי אמת: אכן רע ומר מאד להיות עני ורעב ללחם ולשׂבּוע רֹגז וקלון כל היום, ולוּ הייתי בן עשירים, כי עתה קניתי לי נר גדול ורב... אבל מדוע לא הייתי גם אני לבן עשירים? איך יעשר פלוני מיום אל יום וילך מחיל אל חיל תחת אשר אנכי ארעב ללחם? האם באשר עין אביו היתה צופיה עליו להוליכו בדרך הישרה ולתת את העולם בידו? האם אך בזאת נחלתו שפרה עליו? – כן! לוּ הדריכוני גם אני בדרך הישרה, כי אז שפרה גם עלי נחלתי ולא באתני כל הרעה הזאת! ובמה הדריכו את פלוני בדרך הישרה? האך רק בזאת אשר נתנו ענין בידו לענות בו? כן! ואני הולך בשרירות לבי כל היום ודבר לא אעשה, כי על-כן ארדוף בטלה וארדוף אמרים כמים... והוא מה עשה בנעוריו? מי יודע! אולי אך מאשר למד הרבה עשה את כל הכבוד הזה! ואנכי? אנכי לא למדתי בחדר וגם בבית-הספר לא למדתי, ועל-כן לא אעשה דבר בלתי-אם בטלה ארדוף, ואם יִקר המקרה ואני אשתכר אגורות אחדות ליום, הלא תגדל שמחתי עד בלתי קץ והייתי אך צֹלֵחַ! ומה קצי כי אאריך נפשי בדרך אר כזאת? האלך גם אני ולמדתי גם אני כמוהו?...

אז החלה המלחמה בקרב לבו ותהי בו מהפכה גדולה: אִי לך, נער כבד-עון, אשר רבו חטאֹתיו משערות ראשו! אבי נתון בצרה ובשלי כל הרעה, ואני אני אשכב פה ואבליג על כאבי, ואחשוב מחשבות זרות וטפלות על כי נפשי הֻטַּמָּאָה, ואל אבי לא אשים לב! – ובחזקת היד חפץ משה להעביר שנית לפני עיניו בדמיון את תמונת אביו בהיותו מֻכּה בידי מלאכי-החבלה, ולא יכול עוד, כי לא קמה עוד התמונה לפני עיניו, ולמרות רצונו שב לחשוב ולראות את מקור כל הרעה בחייו רק בזאת אשר אחרים יעשו דבר ויעבדו כל היום והוא אך בטלה ירדוף... ובזכרו את אביו אמר בלבו: לא ידעתי ולא אשמתי! ולא פשעי הוא אפוא אם לא היתה לי האגורה האחת לקנות בה את הנר! אכן שעִפּיו בקרבו לא נתנו דמי לו, וישאלוהו בסתר לבו: אבל אבי במה חטא? האם  ב ו  העון, כ י  ל י  א נ י  לא היתה האגורה, ועל-כן  ה ו א  מֻכֶּה עתה ונפשו תקֻלע בתוך כף-הקלע? היתכן כדבר הזה?... ובעוד הוא מרגיע את לבו, כי לא יתכן הדבר הזה, והנה רעיון אכזרי שֻׁלַּח בו לענותו ולהציק לו: אכן יתכן כדבר הזה! הן צדיק אין בארץ אשר לא יחטא, ובמותו יתעללו בו המלאכים הרעים, אשר בעולם האמת, ורק בזאת נגאל אותו מדינהּ של גיהנם, אם נקרא אחריו את הקדיש בזמנו ואם נערוך נר לנשמתו בבוא יומו, ואני כי לא עשיתי זאת הן נתתי את נפש אבי להורגים, ולכן חמתו על קדקדי תרד! האין זאת?

משה לא יכול לעצור עוד בעד דמעותיו, אשר מלאו את עיניו, ויבך – ובעודנו בוכה חרש ובדד על משכבו, ומחשבות חדשות באו אל לבו, אשר כמוהן לא חשב עוד מעודו: לא! גם הדבר הזה לא יִתָּכן! לא את הנר ידרוש אלהים מידי, כי-אם את הזכרון, לעשות ציון לנפש המת ולזכור אותו בלב; ואם אין לי אגורה לקנות בה את הנר, ואני את מתי זכרתי, לא יקרני עוד עון, כי עשיתי את אשר עלי לעשות – הנה זאת היא חקרתיה ואותה אדע!

ומדי חשבו את המחשבה הזאת רָוַח לו מאד ולבו מצא מנוח. אכן רק פתאים אהבו פתיות ויאמרו: אֵל אחד לכלנו, לעשיר ולעני גם יחדו, ולא הִפְלו בין החכם ובין סכל... אבל הגם משפט יתר התורה כן הוא, אשר צוה אדני אותנו?...

נשמת אפו חדלה רגע אחד ורוחו נבקה בו מאד; אז יקום מעל משכבו ויגש אל החלון, ויט את ראשו החם וישען אל לוח הזכוכית הקר אשר בחלון. –

הוי אלי, אלי! למה נתת בי רוח ונשמה להגות ולחשוב ולחקור חקר? האם לא טוב ונעים יותר להיות בן עשירים ולקנות נר בזמנו, בטרם תבאנה המחשבות אל לב איש לענותו ולהציק לו, עד כי יפקח את עיניו לדעת ולהבין? – ומדוע לא הייתי גם אני לבן עשירים? האם באשר לא למדתי?

זמן רב עמד משה לפני החלון, ומחשבות לאלפים עברו את משכיות לבו, ולא שב עוד אל רבצו כל הלילה ולא ידע כי קר לו – אבל מחשבותיו לא חדלו רגע, עד אשר מצא את הדרך הישרה אשר לפניו עתה.

הנה זאת תורת המלחמה בקרב נפשו, אשר נלחם הנער כל הלילה...

אלמד גם אנכי; ואם אבקש אמצא –

הבֹּקר אור ומשה קם; רוחו בקרבו שקטה ונפשו לא יָרעה לה עוד. – אכן ידעה נפשו מאד, כי בן-לילה אחד נהפך מן הקצה אל הקצה ויהי לאיש אחר, כי בן-לילה הזה נָגֹלָה לפני עיניו פרָשת כל הדרכים אשר לפניו, והוא הכיר עתה אל נכון את הדרך אשר ילך בה ואשר יבור לו, וגם אחריתו צפויה אליו ואת אשר תקרינה אותו בימים הבאים...

בן-לילה אחד!...

מקץ ימים אחדים מצא לפניו את אחד מתלמידי בית-הספר בעיר, אשר התגורר בחצר הבית, והוא החל להיות לו לרֵעַ ולשים לפניו ראשית למודים – ולתקופת השנה השנית בא גם הוא אל בית-הגימנזיום.

ומקצה שנים אחדות כלה את פרקי למודיו גם בבית-הגימנזיום וגם בבית-האוניברסיטה. – וכיום הזה נראה לוח קטן על-יד שער הבית ברחוב המלכים, וחקוק עליו ד"ר מוריצי שטשֶׁפַּנסקי, והשם הזה נודע עתה ברבים והוא נכבד על כל סביביו.

ורבים דורשים לשכנו.

ומתי עשה לו את כל הכבוד הזה? הלא בן-לילה אחד היה!

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה