_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

קוֹנְפֶרֶנְצִיָּה

דוד פרישמן

לתוכן הענינים

כַּוָּנָתִי: הקונפרנציה לקולטורה העברית ולשפה העברית, שהיתה לפני יָמים בברלין. באולם הקונפרנציה הזאת ישבתי גם אני במשך שלשת ימי היותה ושמעתי ושמעתי –

מניח אני, כי עיקרי המעשים, שנעשו במשך שלשת הימים ההם, ועיקרי ההחלטות, שנתקבלו אז, ידועים לקוראַי למדי מתוך העתונים. וחוזר אני עליהם רק בקצרה. המעשים – אבל למה אעשה שקר בנפשי ובנפשכם? מעשים לא היו כלל, כי-אם היו: מלים, מלים ורק מלים. וההחלטות – אותן אני יכול להעמיד פה על שלש: א) לתוך האוֹרגניזציה לקולטורה עברית יקֻבּלו בתור חברים רק אנשים שיודעים ושמבינים עברית; ב) קונגרס לקולטורה יתקבץ; ג) מקום הקונגרס יהיה בארץ-ישראל, ואם יהיו שם מעצורים לדבר הזה מצד הרשות, יהיה הקונגרס בגרמניה. בתור מלואים להחלטה אחרונה זו אוכל להוסיף, כי רֻבּם של המחליטים עצמם לא האמינו אפילו רגע אחד באפשריות, שהקונגרס יהיה באמת בארץ-ישראל, ורק פשוט, מצאו, כי נאה להשתעשע קצת בכלי-צעצועים זה לתפארת הענין ולשם קשוּט ונוי, ואולם באמת חשבו, בתור דבר המובן מאליו, שהקונגרס יהיה בברלין; וגם יש שכבר התחילו לעשות שם אפילו כעין הכנות לדבר זה.

אני בעצמי לא השתתפתי בַּוִּכּוּחים, שהיו שונים ומשֻׁנים כל-כך, משום – שלא חפצתי להכניס סמוֹוַרים לטוּלא; לא חפצתי להוסיף עוד איזו מאות או איזה אלפים מלים אל הגל הגדול של מלים, שכבר נֶעֱרַם לפנינו ונעשה לבנין של תחתיים ושניים ושלישים. הלא זה האסון הגדול אשר לנו, כי רק מדַבּרים אנחנו. הלא זאת הרעה הגדולָה בכל קונפרנציה ובכל קונגרס, כי עוד לא המציאו את ההמצאה הנפלאה, שיהיו משלמים מס מכל מלה ומלה, למשל, קופיקות, כמו שמשלמים מכל מלה ולגרפית. במשך כל שלשת ימי הקונפרנציה לא העברתּי על שפתי בקהל אלא מלה אחת, המלה בעד, וגם את זאת לא עשיתי אלא מתוך הכרח. כי העמידו למנין איזו הצעה ושאלו את כל אחד בשמו המפורש, אם הוא כנגד או בעד, ואני הייתי באֹפן זה מוכרח לענות מלה אחת מאותן השתים. בחרתי במלה בעד – מפני שהיא קצרה יותר מחברתה. בעצם הדבר לא היה לי שום נפקא-מינה, אם איזו שאלה, שהיא בעינַי סוף-סוף רק שאלה אקדמית, רק הלכתא למשיחא, תפָּתר כך או כך. הן סוף-סוף ראיתי, כי לא על דבר בפֹעל דָּנים פה, שטעון פתרון מושקל, בכדי לדעת איך לעשותו ברגע הסמוך; ואם דָּנים פה שוב על איזה דבר רק משום שאוהבים כל-כך את מלאכת הדבּור, למה לא אעשה נחת-רוח לשואלי ואקַיֵּם בי לכל-הפחות אחרי רבים להטות.

ואולם מודה אני לפניכם: כשיצאתי מביתי, היתה בי איזו תמימות, שעתה לא אוכל לסלוח לי עליה. יצאתי באותה אמונה שלֵמה, כי הפעם הולך אני סוף-סוף לקראת איזה מאורע; הפעם יחדל סוף-סוף השלטון של המלה, אשר שנאתיה כל-כך, ויתחיל סוף-סוף איזה מעשה, מעשה בפֹעל, מעשה מסֻיָּם, מעשה שנוכל לומר עליו כי הוא זה. למה נעצים את עינינו מפני האמת? ימים רעים הגיעונו עתה, אשר כמוֹהם לא היו לנו עוד. לא, כמוהם לא היו עוד! – רעים ומסֻכּנים ומְנַבְּאֵי כְלָיָה רוחנית שלֵמה! והלא הדבר פשוט: לִמּוּד התורה מן הצד האחד, אותו הלמוּד שנתן לנו אריכות-ימים נמשך הרבה מאות דורות, כמעט שחדל, ומן הצד השני חדלה גם אותה ההשכלה, שהעליבו בה כל-כך ושסוף-סוף נתנה לנו גם היא במשך שני דורות איזו ערֻבּה, שלא תחדלנה מקרבנו התביעות הרוחניות. וכן חדלו כמעט גם כל יתר הצרָכים הרוחניים, שהיו לנו והאריכו לנו במדה ידועה את קיומנו. חדל הספר מהיות נקנה, חדלה הספרות מהיות קַיֶּמֶת, חדל הצֹרך אפילו לאיזה גליון של עתון עברי. אם שוכב אני בלילה על משכבי ואני זוכר כי יש לי בן – אז לא אוכל עוד לישון. לא אבין כלל, איך לנֹכח חזיונות כאלה מוצאים עוד אנשים את האֹמץ בלבם לעשות לפנינו את הצחוק שלהם, ליסד חברות ולאסוף אספות ולהשתעשע ביושבי-ראש ובנוֹאמים ולהעביר לפנינו את התיאטראות של התחִיה שלהם. האין לאנשים האלה – בנים? האם לא ישכבו גם האנשים האלה לפעמים על משכבם בלילות ועל לבם עולה זכרון בניהם? רבונו של עולם, הלא בנינו אינם עוד עִמָּנו – דבר זה הלא ברור; אִם מקרבנו אין עוד כמעט איש, שיקנה לו לפעמים איזה ספר עברי או איזה קֹבץ ספרותי או שיהיה לו צֹרך בגליון עתון עברי, מה יהיה – שואל אני – עם בנינו בעוד שתי עשרות שנים? אנו, איך שיהיה, עוד הננו בעלי-בתים חשובים, עוד יש כמעט לכל אחד מאתנו ארון של ספרים, ובתוך הארון מֻצגים בכריכות מהֻדרות ספרי אחיאסף או ספרי הביבליותיקה של תושיה ועוד צעצועים כאלה, ולפעמים אנו מוציאים משם גם איזה ספר ואנחנו מנסים להֵרָדם עליו. אבל בנינו? בנינו שאחרינו? בנינו שאינם יודעים עוד אפילו את הספּורט התמים הזה, ואין גם שום תקוה שיתחבב עליהם מתוך רגילות, כמו שנתחבב מתוך רגילות עלינו? – אומרים אתם לי: אין דבר, יש לנו חובבי שפת-עבר, יש לנו דוברי-עברית, בנינו לומדים עברית בעברית והם מדברים עברית נער עם אחיו ונער עם אחותו – אבל למה לי כל המליצות היפות האלה, ואני הלא רואה את סך-הכל החי היוצא מתוך המעשים הממשיים? האם לא תדעו לכם כלל את סך-הכל החי הזה, או האם תעלימו עין ממנו בכונה ולא תחפצו לדעתו? פקחו עיניכם לרוָחה וראו אפוא: לפני שבע או שמונה שנים עוד היו לנו מי"ח עד כ' אלף אנשים עברים, שהיו חותמים והיו נותנים כסף במחיר עתון עברי, ועתה אין לנו עוד אלא שני אלפים, שלשה אלפים, וגם אלה בדֹחק. האם יכולות אפוא מליצותיכם למחות מנגד עיני את העובדה הזאת? ואם תדבּרו אלי ערב ובֹקר וצהרים על כל הגדולות שלכם, על חובבי שפת-עבר שלכם ועל דוברי-עברית שלכם ועל חדריכם המתֻקנים שלכם, התשכיחו מלבי על-ידי-כך אפילו רגע אחד את אשר נעשה עם ספרותנו באמת? ולא עוד, אלא שגם יתר הפלֵיטה, שהיה לנו עוד, הנה באה העתונות הז'רגונית ונטלה ממנו זה עתה גם את זה! באו ימים אשר לא היו עוד לנו כמוהם לרוע. רק חוט דק מאד עוד נשאר לפנינו, ואם עוד נחכּה שלש או חמש שנים, אז יפּסק החוט הדק הזה לגמרי, ואז לא נמצא עוד את קשרו עד עולם. אם יש לנו מה לעשות, אז עלינו לעשותו תיכף ומיד, ובלי שיאבד לנו גם רגע אחד לבטלה עוד, כי השעה היא האחרונה. הרגעים ספורים. הסכנה גדולה, וכמעט שנוכל למששה בידים. אם נאַחר עתה את המועד, אז – הֱיוּ שלום; אין תקוה עוד לעולם-ועד!

כך או כדומה לזה היו ההרהורים, שתססו בקרב לבי ביאושי הגדול, והם שהכריחוני לאחוז בראש שִׁבֹּלת – בשעה שבאה אלי השמועה, כי תהיה בברלין קונפרנציה לשפה העברית ולקולטורה עברית. את אשר הם חושבים לעשות שם, לא הבינותי היטב. קולטורה עברית – האמת אגיד לכם: המלה קולטורה הלא היא סוף-סוף מלה סתומה, שאינה מגידה כלום, או, מה שרע מזה, שמגידה יותר מדי. בכל מקום שאינם יכולים לסַמן איזה מֻשּׂג רוחני בדיוק, שם לוקחים להם את המלה המעורפלת קולטורה ומצחקים בה לפנינו. ואולם אני כשלעצמי צִיַּרתי לי את הדבר כך. אמרתי לעצמי: האנשים בברלין, או אלו שבאו שם למועצות הקודמות, הם הם שראו גם הם את כל אשר אני רואה ויודעים גם הם את כל אשר אני יודע, ויען כי השעה הזאת היא השעה האחרונה ואי-אפשר עוד להאריך ולחכות, לכן קמו בכדי לעשות עתה, ולא עוד, אלא בכדי לעשות את הכל בקצוּר נמרץ, מפני שהשעה דחוקה כל-כך. וגם את אֹפן המעשה צִיַּרתי לי. צִיַּרתי לי אותו כך: יקבצו, באיזה אֹפן שהוא, את האמצעים החמריים, אם על-ידי נדבות של איזה גבירים פרטיים, שכבר נתנו עיניהם בהם ושכבר קבלו את הבטחותיהם, ואם שימשכו אליהם את המוסדות הפילנטרופיים הגדולים, כמו יק"א ודומיהם, ואם על-ידי מה שייסדו איזה מוסד בצורת אותו השקל שיש להם להציונים והיה לנו גם מין שקל ספרותי או יקימו מין בּנק של אקציות לצרכי ספרות וקולטורה או ישתמשו באמצעי אחר מעין זה, ובלבד שמקץ איזה זמן קרוב יהיה מֻנח תחת ידם איזה סך מסֻיָּם, נאמר, למשל, סך של רבע מיליון רֻבּל. בטוח אני, כי בּזה היינו יכולים להתחיל את המלאכה. היינו יכולים להתחיל ביִסּוּד ספרות ולהניח את אבן פנתה לדורות – הן סוף-סוף זה הוא האמצעי האחד להאריך את קיומה של רוחניותנו. היינו מתחילים בהוצאת עתונים, ז'ורנלים, קבצים וכדומה. כשהיחיד מקבל על עצמו קבלנות כזו והוא מפסיד, כפי מה שמוכרח להיות, במשך הזמנים הראשונים את כספו המועט, את עשרת האלפים או את חמשת-עשר האלף שלו, אז גם כשיש לו כבר אחר-כך איזה סימן טוב שהעסק יתחיל להביא פֵּרות, אין לו שוב במה לכלכל את קבּלנותו והוא מוכרח להפסיקה – דבר זה אני יודע מן הנסיון. ואולם לא כך הוא, כשהעסק הוא עסק של צבור. היינו מפסידים במשך הזמנים הראשונים איזו עשרות אלפים רֻבּל, ואולם כל אחד שרגיל אצל פרקמטיה זה יודע, שסוף-סוף היינו מרגילים את הקהל לחזור אלינו, לחזור ולהיות קוראי-עברית, ולבסוף היינו בוראים לנו גם קהל קבוע, ולא עוד, אלא שגם העסק היה נעשה בין כך וכך לעסק ולא היינו מפסידים עוד, אלא מרויחים. כך היינו עושים את מלאכת התחיה באֹפן מוחשי. מתחיל אני עם מלאכת הספרות, משום שהיא בעינַי הגורם הראשי למלאכה של תחיה. הלא היא כלי-המלאכה, האינסטרומנט, שבו אנחנו בונים את הבנין. לא אבין כלל, איך כל אלה, שקמו לנו עד עתה לעבוד את עבודת התחיה, לא הרגישו בזה ולא הבינו, כי הספרות מחֻיבת להיות הראש והראשונה לכל יתר המעשים, משום שהיא הכלי אשר על-ידו נעשים כל יתר המעשים. מובן מאליו, כי אחרי הצעד הראשון הזה, היינו עושים את השני; היינו פונים אל החנוּך. היינו מסדרים את עסקי הצֹרך הנפשי הזה והיינו עושים בו את כל הריפורמות הדרושות, בכדי להציל לנו ולצרכי תכליתנו את הדור ההולך אחרינו. היינו מוצאים את האֹפן המוכשר, שבנינו, למרות כל התביעות שהעת החדשה מטילה עליהם, יוכלו להשאר עם כל אלה נאמנים לנו ויהיו יהודים, יהודים קוראים, יהודים שמוצאים עוד שעות פנויות גם לספרות וגם לצרכים הרוחניים שלנו. אין צריך לומר, כי אחרי זה היינו פונים גם ליתר מעשי הקולטורה: מעשי שכלול של אמנות עברית לכל מקצועותיה השונים וכל יתר המעשים הנוגעים למקצועות הצרכים הרוחניים שלנו. אחר-כך, כמובן מאליו, היינו פונים לסדר גם את יתר הצרכים: סדור שאלת האורתוגרַפיה העברית, סדור שאלת חדוּש המלים, סדוּר שאלת החברה, סדוּר שאלת הדבּוּר ועוד ועוד.

כך צִיַּרתי לי אני את המעשה אשר קונגרס לשפה עברית ולקולטורה עברית אומר לעשות וגם מחֻיב לעשות. בעצם היה לנו גם אחיאסף בשעתו הראשונה מין קונגרס לקולטורה עברית בצורה מיניאטורית. והלא הדברים ברורים. לפנים, בעת הישנה והטובה, היה מחבר העברי מחזיר על הפתחים עם ספרו תחת בית-שחיו והיה מקבל נדבה את הרֻבּל או את שלשת הרֻבּלים שלו. הדבר הזה היה מין שנורריות. מכיון שנתבגרנו קצת ונעשינו מוֹדרנים, מובן מעצמו, כי לא יכול עוד המחבר לחזור על הפתחים וְלִשְׁנָרֵר, אז באו להמצאה טובה: העמידו את אחיאסף, שיהא הוא השנוֹרר. מין שליח-צבּוּר של המחברים, ואל עוד, אלא שנוֹרר שאינו מקבל רֻבּל או שלשה, אלא מקבל מיד – מאתים רֻבּל בבאת-אחת. אחיאסף עשה את שליחותו באֹפן היותר טוב: קבל את הנדבות בשביל הספרות מאֵת מאה וחמשים איש, מאתים רֻבּל מכל אחד, ובאֹפן כזה הֻנחה אבן פנה לבנין של ספרות; רצוני לומר: קוֹנגרס לקולטורה בצורה מיניאטורית נוסד. אלא שאירע שם אסון קטן: נתגלה, כי הסכום הזה עודו מעט. ובכן: לא זה היה הרע, שנוסד המוסד, אלא – שחדל קודם זמנו, קודם שהספיק לקבץ יותר. מוכרח היה אחיאסף, בראותו כי הסכום הזה עודו מעט, לשנרר ולקבץ על-יד עוד מאֵת מאה איש, ואפשר גם עוד מאֵת מאתים או מאֵת שלש מאות; ולא עוד, אלא שבראותו, כי גם זה עוד מעט, היה עליו להחל את המלאכה מחָדש ולקבל נדבות שנית מאת הנותנים הראשונים. באֹפן כזה היה אחיאסף נעשה למוסד גדול עממי, וסופו היה לא רק שהיה בונה לנו ספרות, אלא שהיה יכול לשכלל לנו גם את החנוּך וגם את האמנות וגם את יתר הצרכים הרוחניים ואת כל מעשי הקולטורה. בעצם זה הוא הדבר שאנו שואלים גם מאת קונגרס לקולטורה עברית – וזה הוא מה שמשך אותי לברלין. רבונו של עולם! בישיבה זו, שנכונה להיות בברלין, יהיה אחד-העם, יהיה נחום סוֹקוֹלוֹב, יהיו עוד אנשים חשובים אחדים, וגם אנשי-מעשה ויודעי-דבר יהיו שם – היתּכן כי האנשים האלה יבואו לידי דיוקים אחרים? היתכן כי האנשים האלה יבואו, בכדי לדַבּר? לדַבּר שוב?

ועם-כל-זה כך היה האחרית! מיד בשעה הראשונה ראיתי כי הכל אָבָד. נחום סוֹקוֹלוֹב, עוד קודם שנפתחה הקונפרנציה, דרש לפנינו דרשה, שהאריכה שתי שעות. רבון כל העולמים! מה הוא חפץ בעצם? מנסה הוא להוכיח באותות ובמופתים חזקים, כי השפה העברית יש לה זכות קיום. אבל בשם אלהים, מי זה מקרבנו חולק על-זה אפילו רגע אחד? מנסה הוא לתת לפני שומעיו בקצרה את תולדות השפה העברית ותולדות התפתחותה והשתלשלותה. אבל מי זה מקרבנו בא עתה, איש מעירו ואיש מארצו ואיש מתוך עסקיו וצרותיו, בכדי לדמוע פה פתאום בבֹקר לא-עבות אחד שעורים היסטוריים, ואפילו אם הדורש יהיה פרופיסור לאותו מקצוע ולא רק נחום סוֹקוֹלוֹב? מנסה הוא לתת לנו לקח טוב בחקירות פילולוגיות שונות – וגם משֻׁנות קצת. אבל למה לנו עתה פתאום חקירות פילולוגיות? ובשעה זו דוקא? ובמקום זה דוקא? ודוקא באותו רגע שאנו עומדים פה על גחלים ועוֹרנו צר על עצמותינו? ומה גם אם הדורש סוף-סוף אינו המומחה לאותו הדבר? – אומרים לי, כי את הדרשה הכין סוֹקוֹלוֹב לא בשבילנו, כי-אם בשביל אחרים, בשביל שומעים גרמניים, ומטרתו היתה, לרכוש לנו את הבריות האלה ולהביאם לידי כך, שיהיו נתבעים ונותנים למשכן שלנו. אבל גרמניים הלא כמעט שלא היו כלל באותו מעמד, והיו רק שלנו, אחינו ועצמנו ובשרנו, יודעים את הכל כמונו. ומה גם אם בעצם ובעיקר אני מסֻפּק מאד, אם דרשות כאלה מביאות לידי תכלית. אדרבא, דרשות כאלה על-פי-רֹב מטשטשות את המוח ואינן מביאות כלל לידי תכלית. לידי תכלית יכול להביא רק הקצוּר הנמרץ והבהירות המסֻימה עד היסוד. לפי דעתי ולפי הרגשתי, הדרשה היותר טובה במקום זה ובשעה זו היתה, לו היה הדורש אומר כך: רבותי! כי השפה העברית היא עתה המפלט האחרון שלנו והענין האחד, שממנו תבוא ישועתנו דבר זה ידוע לכלכם כמוני; על-אודות זה אין לי להאביד אפילו מלה אחת. ואולם עתה קרה לנו אסון גדול: נפסק הקשר פתאום והשעה רעה והסכנה גדולה וחרב חַדה מֻנחת על חיי-הרוח שלנו, כי אפשר מאד שאִם נאַחר עתה רגע קטן, שוב לא נמצא עוד עד עולם את החוט במקום שנפסק, בכדי שנוכל להמשיכו. חיי כל האֻמה תלוים אפוא במקום הזה. השומעים אתם? חיי אֻמה שלמה! אבל בשביל מטרתנו דרושים לנו אמצעים חמריים, והם אינם לנו. ובכן אני שואל ואני תובע מכם אחת: כי תתנו. תנו – או אין לי לדבּר עמכם אף מלה אחת עוד! דברים כאלה אפשר שהיו במקום הזה מְכֻוָּנִים יותר לתכלית המבֻקשת. הלא תזכרו עוד את כתב-הבקשה של בֶּרְנֶה? כשקרא בֶּרְנֶה קונטרס של איזה פרופיסור מלֻמד, הפונה אל ועד הברית הגרמני בתחנונים ובנימוס ומבקש ממנו, שימחול תת לעמו את חֵרות-הדפוס, כתב בֶּרְנֶה לאמר: ועד הברית הגרמני ישחק להפרופיסור המלֻמד והמנֻמס הזה. אילו כתבתי אני את הקונטרס, הייתי כותב כך: חֵרות-הדפוס או – לכו לעזאזל כלכם יחדו עם כל העם ועם כל השליטים ועם כל ארץ גרמניה! דברים כאלה, כמדֻמני, היו עושים רֹשם אחר לגמרי. כך כותב בֶּרְנֶה. כמדֻמני גם אני, שדברים כאלה היו עושים רֹשם אחר לגמרי. לכל-היותר הייתי יכול להאריך קצת בדרשתי רק אילו הרגשתי בי כח של דבּרן, כח של משורר נשגב, במדה זו, שעל-ידי הדבּרנות כשהיא לעצמה הייתי יכול להלהיב את השומעים ולהביאם לידי התפשטות הגשמיות באֹפן זה, שהיו שוכחים את עצמם והיו פותחים את הכיסים ונותנים; ואולם בכל-אֹפן לא על-ידי דרשה מחֻכּמת ומפֻלפּלת, הנקראה מעל-גבי הניָר.

נחום סוֹקוֹלוֹב היה המתחיל, זה שפָּתח קודם שהקונפרנציה נפתחה – ואולם גם הקונפרנציה עצמה לא הראתה צורה אחרת. את המהומה הראשונה הכניס לתוך קונפרנציה זו גדול הבית שלנו – אחד-העם. אחד-העם, כמדֻמני, הוא אבי אותו הרעיון של קונגרס עברי לשפה וקולטורה, והוא היה הראשון שיצא לערער עליו. דַיקנותו של אחד-העם ודיוקיו הדקים ופקפוקיו המשֻׁנים הם שהחריבו את המוסד וערערו את יסודותיו עוד קודם שנוסד. חששותיו המיתו בחניקה את היצירה עוד קודם שנוצרה. וחששות משום מה? משום שנראה לו, כי הדור אינו עוד ראוי לכך, לאוצר הגנוז הזה; משום שנראה לו. כי אין כחות העם מסֻגלים עתה ליצוֹר איזו יצירה, ולכן עלינו לפנות בראשונה במכתבים אל העם ולשמוע בראשונה מה דעתו, אם רוצה הוא בקונגרס ואם לא; משום שנראה לו, כי הבאים אל הקונפרנציה לא באו לשמה ובכונה תחלה, אלא באו בלי ספק רק בדרך-אגב בשעה שהם נוסעים אל הקונגרס הציוני בהמבורג; משום שנראה לו, כי לא טוב לנו להתחיל בקטנות, והוא חפץ מיד גדולות, הוא חפץ לבסס מיד ותיכף את רוח היהדות שלו, את ההלכתא למשיחא שלו, את השיר לעתיד לבוא שלו, את אוצר היהדות שלו ואת היהדות כלה ואת העולם כלו – עם עוד ערים ועם עוד כפרים אחדים. בקצור: אחד-העם חפץ לא פרורים, כי-אם את הגאֻלה השלמה – כלומר: מעשה שנחוצות לנו בשבילו לכל-הפחות איזו מאות שנים.

רואה אני את עצמי מוכרח לדבּר פה דברים אחדים על-אודות אחד-העם בכלל.

אחד-העם הוא בעינַי פיגורה טרַגית, חֹמר של גבור לרומן או לדרמה מוֹדרנית. אסונו הוא, שהוא תמיד מולידהּ של איזו מחשבה חדשה, מחשבה גדולה, ורק כשהוא רואה אותה יוצאת לאויר העולם ולובשת צורה מוחשית, הוא רואה מיד את עצמו מוכרח להִלָּחם עליה עד האבידוֹ ועד הכחידוֹ אותה. מין סַטוּרְנוּס הוא, האוכל את בניו עצמו. הפעם הזאת, בשעת הקונפרנציה הברלינית, הראה לנו, כי האפּטיט שלו, בלי עין-הרע נתחזק בימים האחרונים; הפעם הזאת אכל את הַוָּלָד קודם עוד שנולד. אחד-העם הוא, למשל, במדה ידועה האב הרוחני של רעיון ישוב ארץ-ישראל בצורתו הטהורה – ואולם מיד כשהתחיל דבר זה לצאת מתוך גבול של רעיון מופשט וללבוש צורה מוחשית, מיד קם עליו אחד-העם ויכתוב עליו את האמת מארץ-ישראל שלו. אחד-העם הוא מחולל הרעיון של בתי-הספר ביפו – ואולם גם רעיון זה כשהתחיל לחדול מהיות רעיון לבד, והיה לדבר ריאלי, מיד חגר אחד-העם את כל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו ויצא עליו בכדי להשמידו ולהאבידו. אחד-העם היה עם לבו רעיון לברוא לנו גם מין חברה של גודרים חפשים, ויקם ויברא את חברת בני משה – ואולם אחד-העם בעצמו היה הראשון, שקם על העולם הקטן הזה להחריבו מיד אחרי שנברא. אחד-העם הוא אבי הרעיון של אוצר היהדות – אבל מכיון שראה, איך דברים כאלה נראים כשהם לובשים צורה, מכיון שראה את המחבּרת לדוגמה עם מאמרו של החכם דוד ניימרק ועם מאמרו של יוסף קלוזנר החכם, מיד היה למתנגד הראשי של כל הענין. אחד-העם הוא אבי הרעיון של קונגרס עברי – ואולם כשמתחילה אידיאה כזו לצאת מן הכח ולהִכָּנס אל הפֹעל, הוא מוכרח מיד להתנגד אליה ולהצליף על-גבה בידיו וברגליו. בקצוּר: אחד-העם הוא אֳמָן של אידיאלים, של כל מה שיש בכח, ורק כשהאידיאלים יש להם גם החוצפה לחדול מהיות נשמות וללבוש גם גופים, כשיש להם תאוה להיות גם ענינים של פֹּעַל, אז הוא ממית אותם. כך המית אחד לאחד אידיאל אחרי אידיאל, רעיון אחרי רעיון, הוליד בכל יום והמית בכל יום, ברא איזה עולם בכל יום והחריב בכל יום – ועתה הוא יושב בודד ומשומם וזועף, וכשהוא רואה בן-אדם שולח יד והוא חושד בו כי רוצה זה לעשות איזה מעשה, מיד הוא מרעיש עולמות. חייו של איש כזה הם בעצם טרַגדיה. אם חפצים אנו לבאר לעצמנו את החיים הנפשיים, את הצד הפסיכולוגי שבאיש כזה, לא יקשה הדבר יותר מדי. איש מחשבה הוא, שהיה לו יחוד יותר מדי והזדַּוג עת ארֻכּה יותר מדי עם מחשבותיו – ולכן הוא בורח מפני המעשה ומכל מה שדומה למעשה. חזיון דומה לזה אנו רואים גם-כן בחיים הגופניים. מי שהתרגל אל החטא ביחידות ימים ושנים, בורח אחר-כך מפני צורת אשה ומפני כל הדומה לצורת אשה. אחד-העם בורח מפני צורת מעשה ומפני כל מה שדומה למעשה. הדבר הזה הוא מחלה. מדבּרים אנו על-דבר הוֹרוֹר וַקּוּאִי, היראה מפני הריקניות; אצל אחד-העם, להפך, הוא מין הוֹרוֹר פְלֵינִי, היראה מפני המלֵאוּת, מין הוֹרוֹר פַקְטִי, היראה מפני הנעשה. כשהוא רואה מעשה, נופלת עליו מין יראה והוא נבהל ומתחלחל – אף-על-פי שבעצם הוא הוא המוליד את הרעיון לאותו המעשה. – איך שיהיה: מחשבניותו של אחד-העם החריבה הפעם תקוה שלמה וגדולה.

אחד-העם בא בחששותיו. חושש הוא, שמא אין עוד הדור ראוי למעשה גדול כזה, לקונגרס עברי, ונמצא, שלוקחים אנו על עצמנו אחריות גדולה יותר מדי, שהרי עלינו יהיה אחר-כך להתבַּיש בראותנו ובהראותנו, עד כמה אנו דלים וריקים ועד כמה אין לנו איש ואין לנו כל, וכו' וכו' עד גמירא. אבל בשם אלהים! היכן פה האמת המהֻללה של אחד-העם? הלא להפך, הלא לפי שיטתו של אחד-העם ולפי האמת המהֻללה שלו מוכרחים אנו להראות את הדברים כמו שהם. בלי שום כחל ופרכוס, בכדי שתחדל בבת-אחת כל הקומידיה ויחדלו סוף-סוף הדמיונות הריקים ולא יביאו עוד את הנזק שהם מביאים. כמו כן חושש אחד-העם, כי העם אינו עוד עִמנו, ולכן הוא פוסק, כי עלינו לפנות בראשונה במכתבים אל העם, בכדי שנשמע את דעתו, ורק כשתבוא הסכמתו, הסכמת העם, נגש אל המלאכה. אבל בשם אלהים, האם מצחק בנו אחד-העם? הבאֹפן כזה נולדים ונעשים קונגרסים? הבאֹפן כזה נולדות ונעשות ריבולוציות? הבאֹפן כזה נולדים ונעשים הדברים הגדולים בכלל? צַירו-נא בנפשכם: יחידי-סגֻלה, עשרה הראשונים, רואים את תשועת העם במעשה ריבולוציה והם פונים, על-פי הרצפט של אחד-העם, במכתבים אל העם לאמר: אדונִי העם! המסכים אתה, כי כך וכך מבחוריכם ומנערותיכם יֵהרגו ביום כך וכך בשעה כך וכך? ואם אתה מסכים, מהר-נא והודיענו בפוסטה החוזרת פרַנקו ונעשה, אם ירצה השם, את הריבולוציה האמורה. לא, אדוני! זכרו-נא, למשל, את הרצל. כשעלה על לבו לברוא את הקונגרס הציוני, לא הרהר הרבה ולא שאל הרבה בעצת נעם ולא שלח אליו מכתבים ולא חזר אחרי הסכמתו, אלא עשה מה שאיש-מעשה, שאינו חי באויר, אלא על-פני האדמה, יכול לעשות, ומקץ איזה שבועות היו ההכנות נגמרות והקונגרס היה – מעשה שנעשה. הוא יָדע, שלא העם בורא דבר, אלא היחיד, לכל-היותר יחידים; היחיד עושה קונגרס וכופה אותו על העם כגיגית, מכניס אותו לתוך לבו ולתוך כל הרהוריו על-פי סוגסטיה – וכך נעשים ונבראים כל הדברים הגדולים. כמו כן חושש אחד-העם, שמא באו אנשים להקונפרנציה לא לשמה ולשם יחוד שלה, אלא באו דרך-אגב לרגלי נסיעתם להמבורג. ועוד הפעם אני מוכרח לצַיֵּן פה את הרצל. הֲבָדַק הוא בפּספּורטים של האנשׁים, שבאו לבזיליה? החפץ הוא לדעת דוקא את הסודות, מי בא אל הקונגרס לשמו ומי – רק משום שהיה רוצה לטַיל קצת בחוץ-לארץ או שהיה לו איזה רנדי-וואוּ עם מי שיהיה או שהיה באיזה מקום-רחצה ובא דרך-אגב גם להציל את האֻמה? חוץ מזה אוכל להרגיע את אחד-העם. היו בשעת הקונפרנציה גם כאלה אשר עשו להפך: באו אל הקונפרנציה לשמה, ורק משום שכבר היו שם, נסעו דרך-אגב גם אל הקונגרס בהמבורג. אני בעצמי, למשל, הנני בריאה נפלאה כזו. כמו כן חושש אחד-העם לקטנות, והוא חפץ דוקא גדולות. בשעה שאנו נאספים דלים וריקים, בכדי ליסד איזה מוסד קטן, איזה דבר לצֹרך-שעה, מפני שהשעה צריכה לו כל-כך והסכנה גדולה, בא הוא מיד עם כל הצרורות הכבדים שלו ועם כל הכבודה אשר ברגליו ואשר בראשו, בא הוא עם שאלות-היהודים הכללית, והוא מבקש מיד, שנפתור לו בבת-אחת את כל השאלה הכללית שלנו, שפתרונה תלוי באֹפן היותר טוב בדורות שלמים, במאות שנים. אבל בשם אלהים! איך קם עוד באיש הזה אֹמץ-לב, לצחק לפנינו ובנוּ באֹפן כזה בשעה רעה ומרה זו, שחיינו תלוים לנו מנגד? אנחנו טובעים וצוללים, עוד רגע ונצלול, והוא – יש לו עסקים עם דברים לדורות. אבל איך יהיו לנו הדורות, אם נאחר עתה את הרגע?

ואת החזיון הזה ראינו גם ביום האחרון של הקונפרנציה. נתקבלה ההחלטה, שהקונגרס יהיה נקרא; הקונגרס יהיה נקרא בחֹדש אלול. מובן מאליו, כי אחד-העם קובל כנגד חֹדש אלול. אחד-העם טוען, כי המועד הזה מוקדם ביותר; לכל-הפחות עלינו לדחותו לאיזה זמן הגון; בשום אֹפן לא פחות משנה אחת; עד שיזדככו הלבבות ויתלבנו המוחות ויִטָּהרו המדות והדור יֵעָשֶׂה מוכשר קצת יותר – לקבלת התורה. אחד-העם לא הסתפק בשלשת ימי הגבלה, שהעם יתקדש ויכבס את שמלותיו וכו', אלא דרש מיד כמה וכמה שנים או דורות של הגבלה. האדון אחד-העם יש לו, כפי הנראה, פנאי הרבה והוא יכול לחכות. – ולא זה בלבד, אלא שגם בשעה האחרונה ראינו שוב חזיון דומה. אחד-העם תובע, כי אל הקונגרס תנתן רשות לבוא רק לאנשים מדבּרים עברית, ואין צריך לומר כי הצירים של קונגרס כזה צריכים ומחֻיבים להיות רק אנשים המדבּרים עברית. הֲעִיֵּן אחד-העם היטב בזה שהוא מציע? האם לא עלה על לבו כלל, כי אין בודקין בשעת הסכנה? צַירו-נא בנפשכם: אילו היה הרצל חי עתה והיה רוצה להיות חבר מחברינו, לא היה יכול להכנס לתוך חברתנו, משום שלא היה מדבּר עברית. ובכל-זאת, אנכי אומר לכם, כי אילו היה הרצל חי עתה ואילו היה רוצה להיות חבר מחברינו, הייתי מוחל ומוַתּר, אני מצדי, על הרבה מן הגדולים שלנו והייתי מכניס במקומם בשתי ידים את הרצל זה, מפני שאני בטוח, כי הרצל זה, אילו רק היה עִמָּנוּ ועם המוסד שלנו, היה עושה אותו בקצור נמרץ לדבר מועיל, לדבר המכֻוָּן אל תכליתו. ובכל-זאת, אנכי אומר לכם, כי אילו חפץ איש כמקס נוֹרדוֹי להכּנס לתוך חברתנו החדשה ולהיות אפילו לפּרזידנט שלה, הייתי מקבל אותו בשתי ידים, ואפילו לוּ רק לשם דיקורַציה, אף כי האיש הזה אינו מדבר עברית. ובכל-זאת, אנכי אומר לכם, כי צר לי גם על אנשים כמו ד"ר מוֹצקין או מרטין בּובּר ודומיהם, שאין לנו אפשרות להכניסם לתוך קונגרס כזה, ורק משום שאינם מדבּרים עברית, אף כי יודעים אנחנו, שאנשים כאלה היו עושים פה הרבה יותר מאותם המדבּרים. צַירוּ-נא בנפשכם: אני בעצמי, אני הנני סופר עברי; קטן או גדול – אחת היא. ובכל-זה, לפי שיטתו של אחד-העם, לא הייתי יכול להיות שותף לקונגרס כזה, ואין צריך לומר שלא הייתי יכול להיות אחד מציריו, משום – שבעונותי הרבים הנני רק כותב עברית ואינני מדבּר; אינני מדבּר – משום אלפי טעמים, שאינם שַׁיכים לענין שלפנינו. ובכל-זאת, אנכי אומר לכם: חי אני, כי יש לי צדקה להיות שותף לקונגרס לשפה עברית ולקולטורה עברית, ואפילו להיות לציר לקונגרס כזה! – ועוד הפעם הֲעִיֵּן החוקר אחד-העם היטב בזה שהוא מציע ובכל תולדותיו ותולדות-תולדותיו? – דרך-אגב: בתור מלואים לדבר זה אוכל להוסיף, כי סוף-סוף, לרגל וִכּוּחים רבים, נוכח אחד-העם, שהרחיק מעט ללכת בתביעותיו, והסכים לפשרה: במקום מדבּרים עברית נתקבלה הפורמה: היודעים והמבינים עברית. לפי הנוסח הזה יכול, למשל, איש כמוני להיות שותף לקונגרס זה, שהרי אני יודע או מבין עברית, ואולם לא היה יכול להיות שותף לקונגרס זה איש – כתּיאוֹדוֹר הרצל עליו השלום. הנוסח הזה הוא מין ויש לישב בדוחק; מין זאב שָׂבֵעַ וכבשה שלמה.

ובדברים כאלה ובוכּוּחים כאלה ובפלפולי דרשות כאלה, שכל עיקרם אינם אלא מין תכונה של אנשים עֲקָרִים, שאינם יכולים להוליד מעשה, או מין עקשנות של אנשים העומדים על הכלל של יֵהרג ואַל יעבור, בהם מלאו את השעות של יותר משלשת ימים. ואת זאת עשו בשעה שחיי-הרוח של אֻמה נתונים בגסיסתם האחרונה והישועה נחוצה בן-רגע! בתביעה זו בלבי ובתקוה כזו, שיש אנשים הרוצים לעשות איזה מעשה ומיד ותיכף, באתי לברלין אל הקונפרנציה; ואולם שם לא מצאתי את תקותי, כי-אם את ההפך – את נחום סוֹקוֹלוֹב ואת אחד-העם. שם מצאתי רק מלים ופלפולים ושם מצאתי החלטה, לקרוא, אם ירצה השם, לקונגרס באיזה זמן מן הזמנים, בשעה שיעלה בידנו לתקנו ולשכללו ולקשטו היטב היטב, באֹפן שלא יהיה עלינו עוד להתבַּיֵּש בו – ומובן מאליו, כי קונגרס כזה, מאחרי שכך או כך אין לנו לקווֹת ממנו הרבה והוא אינו אלא מוסד נאצל, מֻשּׂג מופשט וכמעט קדוש, – לו נאה באמת המסגרת היפה של ארץ-ישראל. אני בעצמי, כשעמדו למנין הדעות, הרימותי את ידי בשביל ארץ-ישראל.

ובין כך וכך – : קוינו בשביל הספרות לתשועה כרגע, הנחוצה לה כל-כך, והיא לא נִתְּנה לנו – הספרות תמות אפוא לעינינו ותגוע ותאָסף אל עמה, ולא יהיה פוצה פה ומצפצף אחריה. קוינו בשביל החנוּך וצרכיו המרֻבּים דוגמה משֻׁכללה, בכדי שנוכל לחנך לנו את הדור הקרוב ולא יבעט בנו ובאידיאלינו ולא יבוז לנו ולכל מה שקדוש לנו, ואותה לא השגנו – החנוּך ירעה אפוא עד שיסתאב, ועינינו תראינה את בנינו נהפכים לזרים, ועינינו תראינה ותכלינה למראה זה, ואחרי-כן לא תכלינה עוד, כי נתרגל מעט-מעט בדבר. קוינו למצוא ידים לברוא לנו אמָנות ולשכלל לנו תקנות קולטוריות, בכדי שנוכל להיות עם והפרַזה של התחיה תחדל מהיות רק פרַזה, וגם לזאת אין תקוה – הקולטורה תהיה מלה סתומה כשהיתה והפרַזה תהיה פרַזה כשהיתה והתחיה תהיה מלה ריקה כשהיתה, עד שתהיה באחרונה למשא על בנינו וימאסו בה. ואולם תחת הקטנות האלה יש תקוה כי תהיינה לנו גדולות; יש תקוה, כי מקץ שנה או יותר תהיה לנו חברה חדשה, נוספת על החברות הרבות, שכבר יש לנו עד כה, ויהיו יושבי-ראש חדשים וגזבּרים חדשים וגבאים חדשים וכלי-קדש חדשים ויבואו דבּרנים הדשים וידברו מחדש ויתנו לנו מחדש: מלים, מלים ורק מלים...

ועל זה אתם באים ואומרים לי: צדקתָּ! ואולם איש אתה, שאין לך ידיעות בהויות הצבוריות; אין אתה יודע, כי אי-אפשר לשום מעשה שֶׁיֵּעָשֶׂה אלא אם כן מקדימים לו הסתדרות; מחֻיבים אנו ראשונה להסתדר, ואחר-כך יֵעָשֶׂה הכל ממילא על הצד היותר טוב – –

ידעתּיכם, ידעתּיכם אַתּם עם ההסתדרות שלכם! ימים ושנים סדרתם ונסדרתם והסתדרתם, עד שבא אחד, הרצל שמו, ועשה את הכל במשך איזה חדשים או במשך שנה. הוא עשה – הוא משך את העגלה הטבועה בבֹּץ, ואַתּם עמדתם ועזרתם בזה שצעקתם: אַ! אַ! הוא עשה – ואתם הייתם בעלי מלים ובעלי הסתדרות! ובטוח אני, כי גם עתה, לוּ רק נעשה הנס מן השמים ולוּ רק בא אותו האחד והיחיד, שהיה בכחו למשוך גם הפעם את העגלה מן הבֹּץ, כי אז היה עושה זאת ברגע אחד, ואולם תחת זה הייתם עומדים אתם והייתם עוזרים לו עם ההסתדרות שלכם – עם הקריאה: אַ! אַ! – והייתם מאמינים, כי אתם הם שמשכתם!

עֲשׂוּ, עֲשׂוּ ככל אשר אתם מבינים וככל אשר מורה אתכם שכלכם! ואולם ראו כי לא תִכָּשְׁלוּ חלילה; ראו כי לא תקומו פעם אחת בבקר ומצאתם כי הכל תם: בנינו אינם עוד; עֲזָבונו אחד אחד; בתי-התיאטראות שהקימותם נָשַׁמּוּ, וחיים ארֻכּים ויפים של אֻמה שלֵמה באו סוף-סוף אל קִצָּם. ראו-נא, כי לא יבוא חלילה מוסר-הכליות שלכם לענותכם ולהציק לכם בלילות אין-שֵׁנה ולהגיד לכם, כי בשעה האחרונה והדחוקה עמדתם אַתּם והסתפקתם בצעצועים ובשעשועים שלכם, ביִסוּד חברות ובהקמת אגֻדות ובמנוי גבאים ובמחלוקות ובפקפוקים ריקים ובקריאת דרשות ובהרצאות רֶפֶרַטים ובמעשה-מרחשת של מלים ובשירים של עוד לא אבדה, ואפילו באותה המליצה הנפוחה, שאתם קוראים הסתדרות – ובין כך וכך לא עשיתם דבר, והכל תם! ראו-נא, כי מוסר-הכליות שלכם לא ידרוש חלילה מכם את דם בניכם! –

אבל מה עלינו לעשות?...

אם כך אתם באים אלי – אם באים אתם ואומרים: טוב! שמענו את דבריך, קראנו את דבריך, ועתה אנחנו שואלים אותך, מה עלינו לעשות, למשל, מחר בבקר בשעה השמינית כשנקום ועם לבבנו יהיה לעשות איזה דבר? – אז יש לי בשבילכם רק תשובה אחת: סגרו את כל חברותיכם ואת כל אגֻדותיכם, חִדלו מדבּר, אל תְּחַכּו לקונגרסים, ואתם צאו איש איש, כל אשר נגע גורל הבנים אל לבו, ופשטו על העיר, איש איש על עירו, וקַבּצו נדבות, נדבות לצרכי ספרות, שהיא אֵם לכל יתר הצרכים הרוחניים שלנו, וַהֲבִיאוּ; קחוּ מן החיים ומן המתים, ובלבד שתביאו; עֲשו כל אשר בכחכם, ובלבד שתביאו; דַּבּרו ככל אשר תוכלו, ובלבד שתביאו; קחו מאת הגדולים, קחו מאת הקטנים, קחו מאת היחיד, שיש לו היכֹלת ויש לו לב ויש לו אותה תאות-הכבוד להיות למציל את עמו, קחוהו אל המחנה, קחוהו, דבּרו על לבו, הלהיבו אותו, אולי יתן הוא לכם את המנה הדרושה, או יתן חלק ממנה; ואז, כשתהיה בידכם מאַת אלף הרֻבּל הראשונה, אז שובו ובֹאוּ. או-אז תשובו ותפתחו את האגֻדות ותדרשו את הדרשה הראשונה והיתה בינינו המועצה הראשונה – ואז הנני מבטיח אתכם, כי כבר נדע מה לעשות!

ואולם עוד דבר אחד קטן. הרגעים ספורים – אל תאחרו את המועד!

תרע"א.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה