_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אֳמָנוּת

דוד פרישמן

לתוכן הענינים

 

– אדוני, מה זאת אמנות?

החבורה יושבת על כוס תּה וממתקים. גברת הבית כבר הגישה את הכִּבּוד לכל איש וכל אשה, אדון-הבית כבר חלק את הסיגארות בין האורחים אשר מסביב ובתם העלמה כבר נגנה על-גבי הכנף של בַּכשטֵין את כל הוַלסים של שטרויס שלה. איזה חבר עושה את החסד עם הדַמות ומדַבּר על-דבר טוּאַליטוֹת, והדַמות יודעות, כי עליהן החובה להשיב לו את גמולו והן מדברות על-דבר התיאטרון. מתחילה אותה השיחה האוֹבּליגַטורית על האמנות. פתאום מתעוררת איזו דַמה עם עינים חולמות, כנהוּג, ופונה אל האדון המחבר עם השאלה המחֻכּמה מאד, שאינה עוד חדשה יותר מדי, לאמר: אדוני, מה זאת אמנות? ומובן מאליו, כי האדון הסופר, אותו יפה-הרוח הנצחי, אותו הפואיטן, אותו האמן, אותו המומחה לענינים של אמנות מחֻיב לתת את התשובה על השאלה הזאת בקצור היותר אפשרי ותיכף ומיד. הסַלון רוצה שתהיה לו איזו מלה מסֻימה, איזו סנטנציה, איזה אַפוריסמוס; הסַלון רוצה, שילמוד את כל התורה כלה על רגל אחת ובבת-אחת דוקא. הסופר מחֻיב, למשל, לענות כך: ניטשה היה אומר: אמנות זוהי – עצמיות! או: לפי איבסן אין אמנות אלא – רָאֹה! או: שופנהויאר היה מורה: אמנות זוהי – תֹּכן! והדַמות, כמובן, בשמען דבר כזה, תשומנה אותו מיד אל לבן, או ליתר תֹּקף ועֹז תעשינה להן קשרים במטפחותיהן ובעזרת השם לא תשכחנה עוד אותו. בסלון מבקש לו מלה...

הוי המלים, המלים! הוי התורות, אשר רוצה אדם ללמוד אותן דוקא על רגל אחת! איה ומתי לא ישב כבר פואיטן כזה ולא פנו עוד אליו באותה בקשה, שיתן את התורה שלו אחת, שתים ושלש? – יהי-נא חסדך להגיד לי, מה זאת אמנות? יהי-נא חסדך להגיד לי, מה זאת פואיזיה? יהי-נא חסדך להגיד לי, מה זה אלהים? מה זאת אהבה? מה זה עולם? מה זה יֹפי? אידיאל? חֹמר? רוח? ממשות? אילוזיה? ומובן מאליו, כי את התשובה הוא מחֻיב לתת במלה אחת – ואם לא, אז סימן הוא, כי אין הוא בעצמו יודע. איה ומתי לא הציקו כבר בחוג של חברים, בשעה ששותים תּה ומעשנים סיגארות, לבני-אדם ישרים בשאלות האלה, שהן מששת ימי בראשית נבראו, כמובן, רק בשביל הסַלון? ואולם כמעט מעולם לא נמצא עוד אותו הסופר או האמן, אשר, תחת שידַבּר על שופנהויאר ואיבסן, יענה ויאמר פשוט: גברת, אין אַתּ אלא אוָז בצורת אדם! מה אמנות – דבר זה אין שום אדם בעולם יכול לבאר לך. כשם שאין אדם יכול לבאר לך, מה אלהים, מה אהבה, מה עולם, מה חיים. אחת משתי אלה: אם יש לך הבנה בשביל אלה, אז אין לך צֹרך כלל בבאורי, ואם שאין לך אותה ההבנה, ואז לא יועילו לך אלפי באורים. הבאורים הללו לא יהיו אלא מלים. ומה גם הבאורים הנתונים על רגל אחת ועל-פי מלה מסֻיָּמה ידועה!

טוב. אנכי אגיד למשל: אמנות זוהי רָאֹה. ואתם תיכף ומיד: מה זה ראה? – ראה, אגיד, זהו השיג. ואתם: מה זה השיג? – השיג, אבאר, זהו הרגיש. אבל הרגיש מהו? וכולי וכולי! או למשל כך: פואיזיה זוהי – עצמיות. ועצמיות מה היא? עצמיות זוהי התעצמות. והתעצמות? ופנימיות? ותֹכן? ועצם? – לכוּ לעזאזל ותנו לי מרגוע! אם שאתם חשים ומרגישים את כל זה, ואם שאין אתם חשים ומרגישים זה! אם שאתם עשויים מתחלת יצירתכם להתענג על היֹּפי, ולא תשאלו דבר ותתענגו, ואם שאין אתם נבראים בשביל זה, ואתם תשאלו ותחזרו ותשאלו בלי קץ ובלי תכלית!

שואלים את האמן, מה זו אמנות, כאילו האמן בעצמו היה יודע. טעות היא. האמן רק נברא אמן, ואולם מה זה, אין הוא יודע. אין הוא יודע זה, כאשר אין המגניט יודע, מה הכח הדוחה בו, כאשר אין הפרח יודע, איך הוא צומח ופורח. בכלל הלא כל ידיעה לכתחלה היא כבר ההפך מן האמנות, ועם הידיעה תהיינה למין הפך כזה גם השאלות. האסון בדבר השאלות מתחיל עם אותו הרגע, שאכל האדם מפרי עץ-הדעת ולא מפרי עץ-החיים. תחת לחיות, היה האדם לשואף ידענות, והכל שואלים ושואלים, שואל כל מין האדם, ושואלת גם הדַּמה בסַלון. מבלים חיים בשאלות. היום שואלים: מה זה חיים? ומחר: מה זו אמנות? וממחרת המחר מה זה עולם? ומה אלהים? ומה הטבע? ומה מזמור-שיר? ומן הצד השני מבלים עולם בתשובות. קוראים למכונה כזו, המקיאה מגרונה חבילות של תשובות כאלה – אסתיטיקה. משיבים אלף-אלפי פתגמים מסֻימים ומהֻקצעים היטב, כל אחד ככל אשר יעלה באותו רגע על לשונו וככל אשר יפה לו באותה שעה. אמנות זוהי רָאֹה. אמנות זוהי עורון. אמנות זוהי התפעלות, לא, אמנות זוהי היוֹת קר כקרח. אמנות זוהי התענג. אמנות זוהי הצטער. אמנות זוהי אמת. לא, אמנות זוהי התחפש. אמנות זוהי התבוננות. אמנות זוהי הרגיש. טבע. לא-טבע. ממשות. אילוזיה. שעשֻׁע. כֹּבד-ראש. תֹּכן, צורה. אוביֶקטיביות. סוביֶקטיביות. ואולם עם הרגע, שמתחילים לשאל, מה זֹה אמנות, פוסקת האמנות. השאלה הלא לכתחלה היא כבר השלילה של האמנות. האסתיטיקה, כשהיא עוסקת בבאורים, מה זו אמנות ואיך זו  אמנות וכיצד היא האמנות, היא בעיקרה המתנגדת לאמנות. האמנות אינה שואלת, אלא ישנה. כשם שהשיבות את כל הפראזות האמורות למעלה, כך יכול אתה להשיב, למשל, גם-כן: האמנות היא הגג או היד או היתד של כל דבר שבעולם – וגם זה יהיה פתגם עמֹק מאד. או: האמנות היא החלל הריק של הנמצא או הנמצא של החלל הריק, שעליו נוסדים החיים. או גם האמנות היא אתרוג מטוגן בחמאה. ואת הפּתגם הזה אתה מוסר אחר-כך להדמה שבסלון, כשם שאתה מוסר לה איזה אוטוגרף לזכרון, והיה לה דבר להשתעשע בו ולטלטלו ממקום למקום. פלאי-פלאים! איבסן אמר ראה וניטשה – עצמיות! לא, הם רק חפצו להמלט על נפשם מפני איזו דַמה הנופלת למשא או מפני איזה אדון מטריד עם שאלותיהם הנצחיות, שיכולות להביא אדם לידי יאוש. או אם כבר נחליט שבאמת היתה להם איזו כונה מיֻחדה באותה פורמולה בת המלה האחת שלהם, אז היתה להם זו רק בשביל אזנו של האמן לבדו, שהוא יבין, וביחוד ירגיש, גם את המלה וגם את המלה עצמיות, כשם שהיה מבין ומרגיש את הדבר גם בלי אותן המלים המיֻחדות, או כשם שהיה מבין ומרגיש גם איזה פּזמון אחר. האסתיטיקה אינה עשויה בשביל זה שאינו אמן; רק האמן מבין אותה – וזה, על-פי רֹב, צריך לה כשם שהוא צריך לכאב-שנים שלו.

האם באנו בעזרת האסתיטיקה זה כמה וכמה עשיריות שנים אפילו פסיעה אחת מן המקום והלאה? האם לא מרקדים אנו וחוזרים ומרקדים על-פּני נקודה אחת? זה כמה וכמה עשיריות שנים שואלת הדַמה של הסלון: מה זו אמנות? מה זה שיר? וזה כמה וכמה עשיריות שנים אין אנו עושים דבר אלא נותנים תשובות. ונותנים אנו תשובות בכל פעם ופעם על-ידי איזו מלה חדשה ומהֻקצעה ומבהיקה היטב, שאנו נותנים לה מהלכים. פעם אנו אומרים לה: אמנות זוהי ראה ופעם: שירה זוהי התעמקות, ועוד אלפי פתגמים כאלה, ככל אשר יעלה באותו רגע על לשוננו. מה-נפשך: אם איני יודע מה זה זמר, לא יועיל לי כלל אם יאמר לי איש: זמר זהו ראה או כדומה מן המלים העוברות לסוחר. אם נכשל אני על המלה זמר ואני מוצא בה איזה דבר שאינו ברור, שאינו מובן, שאינו מֻשּׂג, אכּשל כמו כן גם על המלה ראה ולא אדע מה זה ראה. ואם אשאל אחר-כך מה זה ראה, הלא אשאל ואחזיר ואשאל כך עד שיבוא אליהו ולא אבוא לשום תכלית. ובאמת אנו רואים, כי האסתיטיקה שלנו עומדת רק על שאלות ועל שאלות הבאות מתוך שאלות ועל שאלות לשאלות, וכשהיא באה להשיב תשובות, אין לה אלא אותן התשובות של הסַלון, הקצרות והנוֹסדוֹת על מלה מסֻימה אחת. לא הצד האמנותי הוא היסוד של האסתיטיקות האלה, רוצים הם למצוא על-פי השכל תשובה על השאלה מה זה רגש. אבל כיצד אפשר שחֹסר-ידיעה יהא נעשה לידיעה על-ידי מלה גרידא מתוך ספר של מלים? דבר זה אין להבין כלל. אם יוצא אני מתוך ההנחה, שאין אדם יודע מה אמנות ומה שירה, אז אין זו הנחה לבד, אלא באותה שעה ובבת-אחת היא גם-כן ההיקש היוצא והדיוּק של זו. הלא זה אמרתי כרגע: אין אני יודע. אז שוב לא אדע עוד; על-ידי מלים אי אפשר שיהא בא איזה שנוי בזה. מלים, באֹפן היותר טוב אינן אלא סִמבולים בשביל הרגשות ידועות של מֻשּׂגים. אם נולדתי צהוב, אי אפשר הוא שאהיה נעשה על-ידי מלה לברוניט – ולוּ גם תהיה מלה זוּ מחֻדדת מאין כמוה. אם קטן אני בקומתי מטבעי, אי-אפשר הוא שעל-ידי איזו סנטנציה אגדל פתאום עד כדי מחצית אַרשין – ולוּ גם תהיה אותה הסנטנציה מחֻכּמה עד להפליא. הדַמה, כשהיא יוצאת מתוך הסַלון, חכמה היא כשהיתה; לכל היותר טמטמת רק את מוחה קצת יותר בתשובותיך. למה זה שאל? למה זה השיב? בתוך השאלה עצמה הלא מונחת כבר התשובה. על-ידי השאלה הודה האיש, כי אין הוא יודע, וכל זמן שלא נוכל לכחש, כי מתוך לא אי אפשר שיצא הן, הלא החפוש אחרי תשובה אינו אלא הבל. האסתיטיקה, שמתחילה עם איני יודעת, מן המחֻיב הוא שתגמור גם-כן עם איני יודעת.

מה עמֻקה ונשגבה אותה הלגנדה על-דבר עץ-החיים ועץ-הדעת! אכלנו מפרי עץ-הדעת ואנו שואלים. ואולם האמנות היא הפרי של אותו העץ השני, של עץ-החיים. אולי אז, בשעה שאכל האדם מפרי עץ-הדעת, שלח את ידו בלי כוָנה ונגע באצבע אחת קטנה בלי דעת גם בעץ-החיים. והנגיעה הזאת היא שהתנחלה בלי דעת ובאה גם עד ליחידים, ובלי דעת נעשו והיו יחידים למשוררים ולאמנים. משפחה קטנה מאד, על-פי מספר האצבעות יכולים אנו לספור אותם. ואותם היחידים חיים ומשוררים ויוצרים, תחת אשר כל האחרים הנותרים יודעים ושואלים וחוקרים. ואותם, שיוֹדעים ושוֹאלים וחוקרים, היו ככרובים עם להט החרב המתהפכת לפני שערי גן-העדן, כי גם הם עומדים לפני שערי האמנות ועל-ידי חקירותיהם וידיעותיהם ושאלותיהם הנצחיות אין הם נותנים לשום איש להכנס. בתוך הסַלון נפגש אחד ממשפחת היחידים עם אחד מן השואלים, היודעים, אחד מאנשי עץ-החיים עם אחד מאנשי עץ-הדעת, הדַמה שואלת במתיקות רבה: מה זו אמנות? והמשורר מצחק מעט באירוניה ועונה: אמנות? – הוי, גברתי, הלא הדבר הזה פשוט מאד: אמנות, כידוע, היא על-פי איבסן רָאֹה, ועל-ïפי ניטשה היא עצמיות ועל-פי שופנהויאֶר תֹּכן. זהו הכל!

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה