_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הַמַּלְאָך הַקָּטָן

מאת דוד פרישמן

לתוכן הענינים

 

ההגדה, אשר אמרתי לסַפּר היום באזניכם, מגידים רבים כבר ספרוה ומליצים אין מספר כבר כתבו אותה על ספר – ואני לא באתי כיום הזה בלתי-אם לשנות את הדברים ככל אשר שמעתים וככל אשר קראתים.

והראשונה, אשר מפיה שמעתי את הדברים האלה בראשונה, היתה אמי זקנתי – את הדבר הזה הלא יבין כל איש מכם מאליו.

ביום ההוא ישבתי לפנות ערב לפני הזקנה בין יתר הילדים והילדות והנינים והנכדים והצאצאים והצפיעות, ואני הייתי הקטן מכלם; וכלנו, בנערינו ובנערותינו, שומעים אליה, וכלנו, בנערינו ובנערותינו, שומרים את פיה, לבל יפֹּל, חלילה, אף דבר אחד מדבריה ארצה. אז השתפכו גלי אור מתוק על פני כל הככר אשר מסביב, וזבובי-קיץ לבוּשי צבעים שונים התרוצצו בתוך התכלת, אשר עם הרוח הטהור, הסובב אותנו מקצה הגן ועד קצה הגן – ובראותי את זבובי-הקיץ הלבנים אמרתי אני בלבי: רק מלאכים קטנים הם...

והזקנה סִפּרה את אשר סִפּרה:

ניני ונכדי! ברקיע השמים, הנטוי ממעל לראשינו, יושב אדוננו האלהים הגדול, הגבור והנורא, הוא אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב – ואתם הלא ידעתם את כל זה; ואולם השמים האלה מעון הם גם למלאכים רבים, מלאכים לאלפים ולרבבות, כי כמספר הכוכבים כן מספר המלאכים, מלאך אחד לכוכב, מלאך אחד לכוכב, וכאשר לא יספֹר איש את הכוכבים כן לא יספֹר את המלאכים, ועד היום הזה אין עוד איש יודע, אם דָרך כוכב ממלאך או אם מלאך מכוכב יצא. אבל המלאכים הטובים ההם אין להם כל היום לעשות דבר בלתי-אם לעלֹז ולשמֹח, לסַפּר כבוד אלהים ולתַנות נפלאותיו, לזַמר, ולשַׁבּח, להודות ולהַלל; וברום כבוד אדני ממקומו, והתרוממו גם הם וקראו לפניו: קדוש! קדוש! קדוש! זאת תורת כל המעשה, אשר עליהם לעשות כל היום, והיה בהיותם עיפים ויגעים מן העבודה הגדולה והרַבּה הזאת, אז יעָזבו כלם לנפשם ונקרא להם דרור לעשות את כל אשר יעלה על רוחם לעשות, וקמו כלם, והתהוללו והתחוללו, והתרוצצו והתלוצצו, והתנגשו והתרגשו, והתפלשו בעפרות הזהב אשר על פני קרקע רקיע השמים, או יתגלגלו על ערמות הכוכבים הרבים, ואחזו איש בכנפי רעהו הצחורות לשחק בהן, או ילקטו להם ממבחר הכוכבים והשליכו אותם איש על קדקֹד רעהו, או יחטפו להם קרנֵי אורים ארוכות ועבות ועשו בצדיה והתחרשו איש על אחיו בסתר, והתנפלו ואסרו בהן איש את אחיו בטרם יראה ובטרם ימָלט; ובראות כל המחנה את אשר נעשה, ושחקו כלם בקול גדול ושמחו שמחה גדולה והריעו תרועות גדולות והשתקשקו בכנפיהם הצחורות, צד אשר יבקעו השמים לקולם. כן, כן, ילדי וילדותי! פה על הארץ, אם ישתובבו נערים קטנים ועשו רעש גדול, אז תבקע האדמה לקולם, ואולם בשמים, אם יהיה כדבר הזה, ונבקעו השמים. אכן שם בשמים, אם יתפרץ אחד המלאכים הקטנים לעשות משובה גדולה, אז יקרא אותו אלהים אלהי צבאות הצדה ושם אצבעו אל מול אפו ושחרו מוסר ודִבּר אליו רַכּות וקשות והשמיע אותו דברי תוכחת, או יש אשר ישים עליו גם עֹנש קטן והציגו לבדד באחת הפנות מארבע פנות השמים ושם יעמוד המלאך הקטן, עד אשר יכֻפּר לו ועד אשר יקָרא לשוב ולהתיצב אל פני כסא הכבוד. –ואתם צאצאי וצפיעותי, אם תהיו בנים מקשיבים ושומרי מוסר, אז אסַפּר לכם את הדבר אשר קרה למלאך קטן כזה, והדבר – –

– ספרי! ספרי! ספרי! כלנו פה נהיה מעתה ועד עולם בנים מקשיבים ושומרי מוּסר!

מלאך היה בשמי השמים ושמו... רזי לי, רזי לי! את שמו הִנה שכחתי... ואולם אין דבר: המלאך הזה היה מלאך קטן ויפה-תאר מאד, נחמד למראה ותאוה לעינים, ומראהו כמעט כמראיך אתה או כמראיך אתה, ניני ונכדי, אשר לחייו מלאות ועגולות כתפוחים חדשים ואשר עיניו יושבות על תכלת כשמשות בוערות ואשר שפתותיו אדֻמות כארגמן של שלמה, שעשתה לו אמו ביום חתונתו, ככתוב בשיר השירים, ואשר כנפיו צחורות ולבנות ומזהירות כשלג הרובץ על הר הלבנון. הלא תזכרו עוד את דבר השלג, אשר על הר הלבנון? והמלאך הזה כלו מחמדים מכּף רגלו ועד קדקדו, אין בו כל מום וכל סֶלֶף, וגם רוחו נכון בקרבו עד מאד וגם לבו טהור בקרבו עד לאין חקר, כי היתה נשמתו נשמת – מלאך. ואולם יש אשר גם השמים לא ינָקו ויש אשר גם במלאכים יוּשם תהלה! וגם המלאך הקטן ההוא לא נִקה מתָּהלה כלו. הן אמת הדבר, לא שלח המלאך הקטן הזה בעַולתה ידו ולא עשה כל תועבה וכל נאצה גדולה, ורק כטוב לבו עליו חמד בן-שעשועים זה לעשות מעשה-לָצון, ויבחר לו לפעמים שעשועים, אשר היו לפוקה לכל יושבי השמים, למען הכעיסם ולמען הרעימם. ואולם אלהים ראה את כל אשר הוא עושה ויהי כלא-רואה, וילאט לו לנער הנחמד ההוא, כי נחמד היה המלאך הקטן הזה גם בכל תעתועיו הקטנים וגם בכל שערוריותיו הקטנות, ואדני אהבו, וישחק גם הוא כפעם בפעם מטוב לב, ויקרא לו: קוּנדס, כי כן יקָרא לנער נלוז ונחמד גם יחד. – הנה כן, למשל, לא יכול המלאך הנחמד הזה לשאת ולכלכל ספרים כספר משלי, כי נכתב הספר הזה ברֹב תֹּם ובכֹבד-ראש, ותקצר רוחו תמיד בשבתו רגעים אחדים ללמוד תורת-מוסר מפי הספר, ויאמר בלבו, כי ספרים יגעים ודברים מיגעים כאלה נכתבים רק לבני-אדם ילודי-אשה, שהם פילוסופים וחוקרים, וכחם אתם להיות בכל רגע ורגע שליטים ברוחם ובתאותם, אשר לא כן המלאכים הרכים והצעירים, האוהבים לפזז ולכרכר ולשמוח בחיים. – ויש אשר עבר הרוח על המלאך הקטן והשובב ההוא וכטוב לבו עליו חמד לו לצון, ויקם ויקח לו בסתר את המפתח אשר לאוצר השלג, ויפתח את האוצר בלאט, ובראותו כי עוד חם על פני האדמה ובני-האדם עודם מתהלכים על פני חוץ והם לבושים את בגדיהם ואת שמלותיהם הקלים, ויקח את השלג וישלך אותו כפִתּים ארצה, ויהי קר על פני הארץ לפתע פתאום, ובני-האדם חרדו חרדה גדולה ולא ידעו מי הביא עליהם את הרעה הזאת בטרם מועד. – או יש אשר הביט משמים ארצה וירא את בני ישראל יושבים בסֻכּות והם אוכלים וחוגגים איש איש כאשר ברכו אלהים, ופתאום עברה עליו רוח משובה, ויהי פרא-מלאך, אשר ידו בכל, וימהר וירץ עד חוף הסמבטיון העליון ויקח לו את המזל דלי וימלאהו מים על כל גדותיו, וישפוך את המים מן השמים ארצה, ויהי פתאום גשם על פני האדמה, והעם היושבים בסֻכּות התפרצו כלם להמלט על נפשם מפני הגשם, איש והדגים אשר הוא אוכל בין אצבעותיו, איש והבשר אשר הוא אוכל עודו בין שניו, כי גרשוֹ פתאום; והמלאך הקטן, בראותו את המהומה, אשר הביא על היהודים התמימים, ויצהל בקול גדול וישחק וירקע ברגליו על קרקע התכלת אשר לרקיע השמים ונפשו חגרה גיל, אשר אין לו קצה. – ולפעמים ראה את הירח המאיר לארץ וליושביה, ותתעורר פתאום שרירות לבו הקל, ויקם ויהפוך את הקערה הגדולה הזאת על פיה, ויהי פתאום חשׁך ואפלה על פני כל הארץ, ובני-האדם לא ידעו את אשר היה להם, כי לוח אשר אתם נִבּא להם מראות אחרים בשמים. או יש אשר לקח אלהים את הירח ויסגֹר אותו בתוך הנרתיק ויחביאהו בתוך חביונו, למען היות חשׁך על פני האדמה ובני-האדם העיפים והיגעים יישנו את שנתם הערֵבה והמתוקה, להנָפש מכל עמלם ומכל עבודתם, אז קם פתאום המלאך הנחמד והפרוע הזה, ויתגנב בלאט אל המקום, אשר שם מחבא הירח, ויוצא את הירח בלאט מנרתיקו, ויקוב חור בקרקע הרקיע ואת הירח שם על פי החור הפתוח, ויהי פתאום אור גדול על פני כל האדמה; והמלאך הקטן התיצב מאחורי החור, ויבט לארץ, לדעת את אשר עשה במשובתו, והנה בוּקה ומבוּקה ומבֻלקה! כי האמינו בני-האדם לנבואת הלוח, ויתברכו בלבם: אך חשׁך יהיה על פני הארץ, ולכן עשו כלם את תעתועיהם ואת תועבותיהם ואת נאצותיהם; האנשים אשר אין להם לנשק איש את אחיו, הם נשקו אף חבקו איש לאחיו באהבה גדולה, והאנשים אשר להם לנשק ולחבק איש את אחיו, הם לא נשקו ולא חבקוּ, ותהי להפך, כי קראו למהלומות, ותהי אגרוף איש ברעהו, אגרוף גבר בשוכבת חיקו; ורבים מן האנשים קמו בעוד חשׁך לחתור בתים ולעשות תועבות גדולות, ופתאום הגיה הירח את אורו ותגָלה ערוָתם, והמלאך הקטן, בראותו את ערותם, וישחק בקול גדול ויפזז ויכרכר בכל עֹז, עד אשר נבקעו השמים לקולו. – ואולם גם ביושבי השמים חמד לו המלאך הקטן לצון, ויש אשר זדון לבו השיא אותו לעשות מעשים אשר לא יעשו. ויהי היום והוא רואה את אליהו הנביא יושב באחת הפנות ושמורות עיניו נאחזו, כי זקן האיש והוא עיף ויגע, ויש כי בשבתו רגע אחד לנוח ונפלה עליו שֵׁנה; ויעבור המלאך הקטן על פניו וירא והנה בידו תבה קטנה, אשר ממנה יקח לו טבק להריח בו, וימהר ויעף משם ויבוא עד בית-המבשלים אשר בשמים, ויגש אל הקלחת, אשר בה ירתחו את הלויתן זה אלפי שנים, ולויתן זה מתֻבּל ומטֻגן במלח ופלפל הרבה, כחק לדגים המבֻשלים בטעם אנשים יהודים, ויקח לו משם מלח ופלפל, ויָשב אל המקום, אשר שם אליהו נרדם, ויפתח בלאט את התבה אשר בכפו וישם בה את המלח ואת הפלפל; ויהי כאשר הקיץ הזקן משנתו, ויפתח את תבתו, להריח בה כפעם בפעם, ויעלו המלח והפלפל ויבואו באפו ויזורר אחת ושתים ושלש ולא חדל עוד, ויהי הזקן לשחוק בעיני כל המלאכים הצעירים ועוּלי-הימים, וישחקו כלם למשבּתו, והמלאך הקטן הגדיל. –וכאשר עשה לאליהו, כן עשה גם לאברהם ולשרה. ויהי היום והוא עבר לתֻמו על פני גן-העדן העליון, וירא והנה על פני אחת הערוגות, אשר בתוך הגן, יושבים אברהם ושרה יחדו, ואברהם הניח את קדקד ראשו בחיק רעיתו הזקנה וירדם, ושרה אוחזת מסרק בין אצבעותיה והיא פולה את שערות ראשו, עד אשר נפלה תרדמה גם עליה ותישן. אז נגש המלאך הקטן בלאט, ויאסור את מחלפות ראש הזקנה אל זקן אברהם הארוך, ויקשור אותן בקשר אמיץ, ויעבור משם וימָלט. אכן כאשר הקיצו השנַים משנתם ויראו והנה הם אסורים וקשורים איש אל אחיו, ובהיות להם דברי ריב ומדון, כמנהג בין איש ואשתו מדור דור, והם חפצו להמלט איש מפני רעהו, ולא יכולו, כי שערותיהם קשורות יחד, ויהיו לשחוק וללצון מקצה השמים ועד קצה השמים, והמלאכים והשרפים והכרובים שחקו כלם כאיש אחד יחדו בראותם את המראה הגדול הזה, כי לא נשמעה ולא נהיתה עוד כזאת למיום הוסד השמים.

והאלהים רואה ושומע את כל הדברים האלה, אשר מלאכו הקטן עושה, ויחמול עליו בלבו ולא גער בו ולא כִהה בו ולא הניא אותו מכל המעשים האלה, כי אהבו, ויש אשר בסתר לבו שמח וישחק גם הוא על כל המעשים הזדונים, אשר המלאך הנחמד והנלוז הזה עושה, ובלבו אמר לו: שמח קונדס בקונדסתך! כי דעו לכם, ילדי וילדותי, אשר האלהים שבשמים איננו אלהי חֵמה ואלהי רֹגז ואלהי זעם, אשר ילבש תמיד פנים נזעמים ואשר מראהו זועף, כאשר יאמרו עליו רבים, ותהי להפך, כי חשקה נפשו גם הוא אשר יעלזו השמים לפניו וכל צבאות השמים יהיו תמיד עליזים ושמחים.

ואולם לַכֹּל זמן ועת לכל מעשה ולכל דבר ולכל חפץ! כאשר גברה ההוללות הרעה, אשר המלאך הקטן עושה, ותעבור כל חֹק, אז גם אלהים לא מצא עצה אחרת בלתי-אם לענוש את הקטן כמעט, למען ידע כי יש גבוה עליו.

ביום ההוא והמלאך הקטן בא אל תוך האֻרוה, אשר שם המרכבה, והאנשים המקֻבּלים והחסידים אנשי-השם עומדים על סביביה ולומדים מעשה-מרכבה, ויתחבא המלאך הקטן ויסתתר עד צאת האנשים, ואחרי-כן מהר ויקח את המרכבה ויוצא אותה מן האֻרוה, ואחרי-כן לקח את האופנים ואת חיות הקֹדש, ואל המזלות רץ ויקח משנים-עשר המזלות את כל אשר מצא לטוב לפניו למלאכתו: את הטלה, ואת השור, ואת הגדי, ואת האריה, וירתום אותם אל המרכבה, וגם את הקשת לקח ויט אותה אל מול פני המרכבה למעלה, להיות תמונתה כתמונת המרכבות אשר בארץ רוסיה, ואת התאומים הושיב על כר המרכבה מלפניה וישב גם הוא בתוך המרכבה, ויעבור משם ויסע בקול רעש והמולה גדולה מקצה השמים ועד קצה השמים, ויבוא עד הרחוב היפה והגדולה מכל רחובות השמים, היא רחוב-החלב, וישָׁמע פתאום בתוך הרחוב קול שוט וקול אופן וקול רעש אדיר וגדול מאד, ויחרדו כל יושבי השמים, ויתעוררו כלם וינועו ויעמדו, ותהי החרָדה על פני כל המחנה, ויחשבו כי בא פתאום אויב וצר בשערי השמים, ותבקענה כל אבני רחוב-החלב מכֹּבד המרכבה, הנחפזה לעבור, ותהיינה האבנים לרסיסים, והרסיסים לכוכבים – עד היום הזה. אז הילילו כל יושבי השמים מקרוב ומרחוק, כי לא נראתה ולא נשמעה עוד כזאת בשמים, אשר מלאך קטן יערוב את לבו להחריד את כל הזקנים המכֻבּדים מרבצם, והזקנים התאוננו מר ויבכו ויאמרו: אכן גם בשמים לא יונח עוד לנו! ויהי עם לִבּם לבוא עד לפני כסא הכבוד, לסַפּר את כל המוצאות אותם ואת אשר התל בהם ואת אשר עשה להם המלאך הקטן, למען הביא את דִבּתו רעה לפני האלהים. ואולם הזקנים האלה רק בפיהם ידַבּרו ועשׂה לא יעשו דבר. אכן הנה בשמים בקצה רחוב-החלב באחת הפנות יושבת הבתולה, היא הבתולה, אשר בקהל שנים-עשר המזלות תמָנה גם היא, והבתולה הזאת בתולה זקנה ובלה מרוב ימים ואיש לא ידעה, כי לא מצאה בחור, ולכן היא יושבת עוד בבתוליה עד היום הזה ומחכה באחת הפנות אל הגואל, אשר יבוא לה, ונפשה מרה עליה מאד, וכל יושבי השמים יגורו מפניה ומפני שוט לשונה החד, ואת זעמה ייראו כלם יראה גדולה. ותקם הבתולה ותרץ בחמת אפה עד בואה לפני כסא הכבוד, והאלהים ראה אותה מרחוק בבוֹאה, ויחרד – כביכול – גם הוא מעט, כי ידע את הבתולה המכֻבּדה הזאת וידע אשר גם השטן שומר נפשו ממנה ומתחבא מלפניה. ואולם הפעם הזאת הִנֵּה צָדקה הבתולה, צָדקה עד מאד: שערוריה נעשתה בשמים, ומעשים אשר לא יעָשו נעשו, ואין עתה עצה אחרת בלתי-אם לענוש את החוטא על כל חטאתו! – אז קרא אלהים את המלאך הקטן וידַבּר אליו לאמר: לך רד! רד מן השמים ובאת אל הארץ וישבת שם עם בני-האדם, ולא תוסיף עוד לערוץ את השמים. הן לא כמלאך היית הפעם, אשר ישמור מוסר ואשר ילך נכוחה, כי-אם כמחבל היית, אשר כל קֹדש משחק לו ואשר לא יהדר גם פני בתולה; ולכן רד מן השמים ובאת על האדמה וישבת שם עד שוב חמת משנאיך מעליך, ואז תשוב אלינו; ואולם דע לך, כי לא אנכי אשיב אותך השמימה, כי-אם אתה לבדך בכֹחך ובתבונתך תשוב, ואיש מצבא השמים לא יהיה לך לעזור בשובך!

אז הפיל אלהים תרדמה גדולה על המלאך הקטן ויישן, ויקצץ אלהים גם את כנפיו הצחורות, אשר היו לו, כי אמר: לא תהיינה לו כנפים ולא ישוב כרגע – ובהקיצו ויפקח את עיניו וירא והנה הוא שוכב על הארץ בתוך גן אשר בשדה, וריח שושנים עולה באפו, וקרני אור נוגה משתפכות על פני כל הככר, וזבובי-קיץ וזבובי-חִפּוּשִּׁית נעים ונדים ומחוללים בתוך הרוח החם והמתוק לעינים, ולמעלה בתוך התכלת אשר עם הרקיע מתנופפות הצפרים ופיהן מלא שירה. אז פנה כה וכה, וישתאה וישתומם, ולא ידע את המקום אשר הוא שם ואת הדרך אשר בא עליה עד המקום הזה; ואולם מעט מעט התעוררו המחשבות בקרב לבו, ויזכור וידע את אשר נעשה עמו בשעות האחרונות ויתעצב אל לבו רגע אחד, ויחל לחשוב מחשבות ויעמק חקר. אכן את המחשבות העמוקות ואת החקירה במופלא ממנו שנא המלאך הקטן מעודו, ותהיינה לו למעמסה גם עתה; ויעזוב את המחשבות ואת החקירות, וישם לבו אל הדברים העוטרים אותו מסביב, וירא את המקום כי טוב, וימצא חן בעיניו מאד מאד. אז התעורר וישם את פניו אל מעין הנחל ואל הגלים הרוקדים בו ואל הדגים הקטנים עם הגדולים אשר בתוך הנחל, וגם את הפרחים ואת השושנים ראו עיניו, ותחשק נפשו בהם, וימהר ויחרד מפרח אל פרח ומשושנה אל שושנה, ויהי שמח וטוב-לב שבעתים מכל הימים הראשונים. זבובי קיץ הנחמדים! קרא המלאך הקטן, באשר תעופו אעוף גם אנכי ובאשר תרקדו ארקד גם אנכי! ויתנשא ויתרומם, למען התעופף בין המתעופפים, ואולם – אויה – לקח אלהים את כנפיו ממנו והוא לא ידע. – גם זו לטובה! דִבּר המלאך הקטן אל לבו, וימח שתי דמעות מתוך שתי עיניו, מתוך העין הימנית ומתוך העין השמאלית, ותהי הדמעה האחת דמעת תוגה והדמעה השניה דמעת שמחה – אם כן אפוא לא אוכל לשוב השמימה עד אשר תצמחנה כנפי! ואולם גם האדמה מוצאת חן בעיני והיא לא רעה ולא נמאסה כאשר ידמו בנפשם כל היושבים בשמים, ותהי להפך, כי כל היקום אשר מסביב יעלוז וישמח כל היום, ואיש לא ידרוש ממני פה כי אהיה תם וישר ושומר מוסר למן הבֹּקר ועד הערב. ככה דבר המלאך השובב והנחמד הזה אל לבו, ויקם ויתרפק על כל אשר מצא, ויתעלס באהבים עם הדבורים השוקקות ועם הזבובים ההומים ועם הצפרדעים המקרקרות ועם הלטאות הרועשות; והאלהים משמים השקיף ויבט בסתר אל כל אשר יעשה מלאך שעשועיו, ויגל וישמח בו מאד מאד ויחמדהו בלבו שבעתים מבראשונה.

וממחרת היום ההוא בהיות הבֹּקר, וישכּם המלאך הקטן ויבוא אל בני-האדם ויתיצב בתוכם. ויתהלך המלאך הקטן לפני בני-האדם ימים וחדשים אחדים, וימצאו גם הם חן בעיניו, וירא והנה הם טובים שבעתים מאשר חשב עליהם בראשונה בעודו בשמים, וישמח עליהם, וישחק עליהם בלבו, בשמעו את כל חקירותיהם ואת הגיונותיהם ואת כל השטות והפילוסופיה, אשר הם מלמדים איש את אחיו על-דבר השמים והאלהים ועל-דבר השטן והשאול, ואיש איש יחשוב בלבו, כי תורתו תורת אמת וכי הוא מצא דרך חכמה, והמה כלם יחדו הלא ישגו ולא ידעו את אשר הם דוברים. אז שחק עליהם המלאך הקטן בלבו, ואולם את האמת לא הגיד להם גם הוא אחרי שמעו.

וימים וחדשים רבים חלפו עליו, והוא עודו על פני הארץ. אז החל האדם פתאום להיות בעיניו לכסיל וחכמתו הרַבּה והגדולה היתה לו לאוֶלת ולסכלות, ותהי גם האדמה בעיניו למקור משחת, ותהי לו פתאום לעֹל ולמשא ולמעמסה, ותחשק נפשו להמלט ממנה, ויחשוב מחשבות ויעמק חקר, ורוח כהה לבשה אותו ויהי סר וזעף.

האם לא תוכלו לנשאני ולנטלני עד לפני האלהים, אשר בשמים? שאל את הצפרים המתעופפות עד העבים. – כן הוא, ענו הצפרים, רק כפשע בינינו ובין האלהים, ומי עוד כמונו ינשאך וינטלך עד השמים? ואולם עדת המתהללים האלה רק במתנת-שוא התהללו וידם קצרה מעשות את אשר דברו. ויהי הם מנשאים את המלאך הקטן עד למעלה מגג בית-הכנסת הגדול, ויעמדו, ולא קם בהם רוח להתנשא עוד ויורידו את המלאך ארצה, ויעמוד על הארץ כבראשונה.

האין פה עובר-אֹרח, הנוסע השמימה? קרא המלאך הקטן ממחרת בבֹּקר בעמדו ברחוב בתוך השדה. – כן הוא, יש, ואתה מהר ובֹא עמי! ענה אותו קול אדיר וחזק, וברגע הזה התעופף נשר גדול-כנפים וארך-האבר ממעל לקדקד ראשו, ויאחז המלאך בכנפי הנשר, ויעל עמו עד העבים, וירקיעו שניהם יחדו, הלוך והרקיע, הלוך והרקיע, ויבואו עד למרומי ההרים הגבוהים, אשר עליהם ירבץ שלג עולמים ואשר נטוי עליהם הקרח הנורא; ואולם למעלה מן ההרים האלה לא התנשא הנשר, כי לא יכול עוד, ומשם ועד השמים הלא רחוקה עוד הדרך מאד מאד. – רק פושק-שפתים אתה המתהלל על שוא! אמר המלאך הקטן וירד מעל הנשר וילך ברגל, ויהי חושב מחשבות.

סֹב פנה לך אל בני-האדם – צפצפה, צפצפה! השמיעה דרור את קולה בפנותה אל המלאך הקטן – אנכי עם האדם גרתי שנים רבות, גג אחד היה לשנינו, ואדע אותו ואת כל דרכיו הסכנתי, וזה הדבר אשר אנכי מגדת לך: חכם האדם מכל חיתו הארץ ועצתו עצת פלא, ולכן לֵך לְךָ אליו גם אתה, ואת אשר יאמר לך אותה תעשה – צפצפה, צפצפה!

האדם?! – ענה הקטן וישחק – הלא צחוק תעשי לי, באמרך כי חכם הוא, ואני רק את ההפך ראיתי בו!

אין זה כי מקרה היה ואתה מצאת רק את הפתאים ואת הסכלים, כי על-פי רֹב רק לפתאים ולסכלים יהיה מגע-ומשא עם מלאכים, ענתה הדרור, ואולם נסה-נא עתה שנית ובקש לך אנשים חדשים ונבונים וראית כי צדקתי – צפצפה, צפצפה!

מי יתן והיה! ענה המלאך ויעזוב את המקום ויבוא אל עיר גדולה.

אז בא אל איש היושב בהיכל רם ונשא, ולאיש ההוא מצח גדול ורחב, אשר בראות המלאך את המצח הזה ואמר: רק מחשבות גדולות ונעלות מסתופפות מבעד למצח הזה. והאיש יושב על שלחן-הסופרים אשר לו, והוא סופר ומונה את הצרורות אשר לפניו בגשת המלאך אליו בלאט ובסתר. מיליון אחד – מאת מיליונים – אלף מיליונים, ידבר האיש אל נפשו. אין זאת כי רב מספר השקלים אשר לי ממספר הכוכבים אשר לאלהי השמים! המחשבות אשר לי מתנשאות ומתרוממות מעל פני הארץ ולמעלה – ומי יודע אם לא בעָשרי ובעָצמי אצליח לבנות לי בית גם על פני אחד הכוכבים הרחוקים אשר בשמים. והמלאך שמע את הדברים ויאמר בלבו: אם ככה הוא, כי עתה זה האיש אשר בקשתי! אם מחשבות גדולות ונעלות לאיש הזה, אשר עד במתי עבים תעלינה ועד אפסי שחקים תתרוממנה, כי עתה אחכה נא עד צאת מחשבה כזאת מקרבו ואעלה עמה השמימה. – ויחכה המלאך ויארב בסתר למחשבה אשר כזאת, ובצאת מחשבה אשר כזאת מלפני בעל-המליונים, ויחזק בה המלאך וירכב עליה, ויעל עמה, ויעף וידא – ויהיו הרגעים לשעות, והשעות לימים, והם טרם חדלו עוד מהתעופף. ואולם בפנות המלאך כה וכה וירא והנה לא עלו, כי-אם ירדו, לא התנשאו כי-אם השפילו, ועוד מעט והנה הם מתגוללים באשפתות על פני העפר אשר במעמקי שאול, תחת אשר חשבו לעלות השמימה; והם לא עד הכוכבים הגיעו, כי-אם עד אמתחות הכסף והזהב הפרושות על פני הארץ. אז קם המלאך הקטן ויתעורר וימלט על נפשו, ובלבו אמר: לא בעשׁר אעלה השמימה!

אז בא אל איש, אשר מַדיו מלאים זהב ואשר חרבו על ירכו ממלאה כל אבן יקרה, ופני האיש פני להבים ומלאים גאה וגאון ועֹז וגבורה ונצחון; וידע המלאך, כי האיש הזה אחד הגבורים הוא מאנשי השם הגדולים, אשר בגבורתו לכד ארצות ובעצם ידו הִדבּיר עמים רבים תחתיו; איש אשר איים רחוקים לא נצפנו ממנו ואשר עמודי השמים לא יתחבאו מלפניו; והיה בהיות עת רצון לפניו, ושלח ידו ואחז בקרני השמים והניע אותם ונער מתוכם את כל הכוכבים ואת כל בני האלהים אשר שם. – וידבק המלאך אחרי האיש הנפלא ההוא, ויארב לו ויחכה אליו, ויהי בעלות מחשבה גדולה ונעלה מלפני האיש הגבור, וימהר המלאך ויחזק בה, וירכב עליה, ויעל עמה, ויעף וידא – ואולם עד מהרה הכיר המלאך וירא, כי לא לנוכח השמים, כי-אם לירכתי שאול דרכם. ים אדום, אשר גליו גלי דם, משתפך לנגד עיניו, והם מרחפים באניות אדומות על פני הים האדום ההוא, ורק לנוכח שאול דרכם. אז התעורר המלאך הקטן ויברח וימלט על נפשו. ובלבו אמר: לא בגבורה אעלה השמימה!

ובברחו על נפשו, והוא בהיותו בדרך, ויעבור על בית גדול ורחב-ידים, אשר בו קַתּדראות רבות, ואנשים עומדים על הקתּדראות האלה וספרים גדולים ועבים לפניהם, ספרי פילוסופיה וספרי מחקר וספרי דעת, והאנשים ההם קרחתם בגבַּחתם וקמטים רבים על מצחם, והם עומדים לפני תלמידיהם ודורשים לפניהם על-דבר סתרי הבריאה ותעלומות השמים, אין דבר אשר נעלם מהם, כי את כֹּל המה יודעים – ויתיצב המלאך ויחכה להם, ויארב אל אחת המחשבות הגדולות והנעלות, אשר תצא מלפניהם, ויעמוד שם יום תמים, ויעמוד ימים אחדים, ויעמוד שבועות וירחים רבים, וירא והנה אין כל מחשבה ואין כל רעיון ואין כל הגיון. אז קרא המלאך: אמנם שגיתי! אין כל מחשבה לעם הזה, ואני רק לתֹהו חכיתי! ויברח על נפשו וימלט ובלבו אמר: לא בחכמה אעלה השמימה!

אכן כבד הדבר יותר מאשר חשבתי בראשונה – אמר המלאך בלבו, ויורד ראשו ויתהלך לאטו וימלא רוח עצב ויגון. וילך המלאך הלוך ועבֹר, הלוך ועבֹר, ויעבור את הארץ לארכה ולרחבה, ויתהלך מגוי אל גוי וממדינה אל מדינה ימים ושבועות רבים, ויבוא עד המקום אשר שם הגן בתוך השדה, הוא המקום אשר שם הקיץ משנתו בפעם הראשונה אחרי רדתו מן השמים.

והקיץ פרוש על פני כל הככר, ויהי זיו וזֹהר וריח שושנים על פני כל האדמה, וזבובי-הקיץ וזבובי-החִפּושית והדבורים מרקדים גם עתה בתוך הרוח החם והטהור, והצפרים מזמרות כלן ואומרות שירה. – ועל פני הדשא אשר בגן ישכב עתה איש צעיר לימים, ועיניו נשואות השמימה. ובהביטו השמימה וענתה בו חזות פניו, כי רחוק רוחו ברגע הזה מן הארץ ומן המקום אשר על הארץ ומכל אשר יעָשה עליה, כי רוחו במרום תמריא, ורוחו זאת עולה עד המקום אשר שם העבים, ומן העבים אל השמים, ומן השמים אל חביון השמש, ומחביון השמש אל המקום אשר שם כסא הכבוד ואשר שם יושב אלהים אלהי הצבאות. אז הביט המלאך אל תוך עיני העלם ההוא, וירא והנה מאירות העינים האלה כשמש וכירח וככוכבים גם יחד, ועוד מעט והתמלט ברק מתוך העין אשר לעלם ההוא; והתמלט הברק והתנשא הלוך ועלֹה, הלוך ועלֹה, – והמלאך החזיק בו, וישב עליו וירכב עליו, ומקץ רגע אחד ויהי המלאך בתוך השמים, ויתיצב בתוך אלפי אחיו, אשר חכו לו.

אכן זאת הפעם הטיבות מאד לעשות, דִבּר אלהים אל המלאך הקטן השב מן הארץ, ויספוק לו בכפו על שכמו – ואתה הלא ידעת את האיש, אשר בעלות ברק מתוך עינו והעלה עמו השמימה את כל אשר יחפוץ, הלא זאת?

לא ידעתיו, ענה המלאך הקטן.

ואלהים העביר את כף ידו על תלתלי ראש המלאך הרכים, וישחק ויאמר: האיש הזה הוא – המשורר!

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה