_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

קֻפַּת רַבִּי מֵאִיר בַּעַל-הַנֵס

מאת דוד פרישמן

לתוכן הענינים

 

פוזמקות היו לי זמן רב ברגלי מעשה ידי רחל לאה. אנשי הרחוב היו קונים את פוזמקותיהם מאת רחל לאה. הדבר היה נחשב למצוה. האשה הזאת היתה אשה כשרה וחסידה, זקנה ואלמנה. בעלה היה ירא-שמים ובן-תורה ונכבד על פני העם, והאלמנה לא מצאה עתה מוצא אחר לפרנסתה המצומצמה. הפּוזמקות היו הנסיון האחרון, אשר נסתה בהם, למצוא פת-לחם.

ומאז אשר מת עליה בעלה ועד עתה כבר נסתה נסיונות שונים; החלה בגדולים ובקטנים כלתה. מיד כשמת בעלה, ומותו עשה רשׁם, קבצו אנשי-הקהל בשבילה איזה סך כסף, ויקנו לה עגלה גחלי-אבן, על מנת לקנות מאתה איש איש את צרכו. בימים הראשונים זכרו כלם, כי חובה היא לקנות גחלי-אבן דוקא מאתה, ויקנו, ותהי לה מעט פרנסה. ולא רק פרנסה, כי-אם גם מחשבה היתה לה: כאשר יהיה אם-ירצה-השם בידה סך כסף די להוצאות-הדרך, אז תעזוב את העיר ואת המדינה ותסע לארץ-ישראל. ואולם הדבר הזה לא בא. ברבות הימים שכחו האנשים מעט מעט את חובתם ואת פרנסתה ואותה ביחד. החֹרף היה קל, ואנשי-הרחוב, ככל אשר יכלו להשתמט מקנות גחלים, השתמטו. וכן בא יום והיא ראתה פתאום, כי אין לה לא גחלי-אבן ולא כסף. אז קבצה את שארית הונה ותנסה נסיון שני מדרגה אחת שפלה מן הראשונה. קנתה בעצת מיודעיה ובהשתדלותם גורלות של לוֹטֶרִיָּה, גורלות בְּרוֹנְשְׁוֵיגִיָּה וְסַכְּסוֹנִיָּה, ותחלקם בין חפֵצי טובתה. בשבועות הראשונים היה גם עסק זה עסק, ואולם לא לאֹרך-ימים. קנין גורלות איננו חובה, כי-אם רשות והימים היו ימים רעים. לבסוֹף עשתה את חשבונותיה ותרא, כי כמעט לא נותר לה כסף בכיסה, אז לקחה את שקליה האחרונים ותשפל לרדת עוד מדרגה אחת. קנתה ליטרות אחדות תֵּה וצוקר, ותהי מביאה אותם לבתי העשירים. שתים שלש פעמים לקחוּ מידה את אשר הביאה, ולבסוף חדלו; מעשה חסד עם אלמנה זו חדל מהיות חִדּוּש. אז ירדה האלמנה עוד מדרגה אחת למטה פניה אדמו, והיא נאנחה; ואולם באין ברירה אחרת קמה וַתִּקן לה חבית קטנה עם דגים מלוחים. בימים הראשונים התבוששה להֵרָאות על פני חוץ עם החבית; ואולם מעט מעט נוכחה, כי אין שם אליה לב וכי השמש זורחת בשמים כבראשונה. ותקנה ותמכור, ותקנה ותמכור עד כי לבסוף לא היה לה עוד כסף לקנות חבית חדשה. אז באה עד המדרגה התחתונה: באגורותיה האחרונות קנתה לה מעט צמר, ותחל לעשות פוזמקות. אנשי הרחוב קנו מידה את פוזמקותיה, וגם הפוזמקות אשר ברגלי היו זמן רב מעשה ידי רחל לאה. ואולם לא לעולם אֹשׁר. הנה אלמנות חדשות בעיר, הנה נשים חדשות נכבדות ונשואות-פנים גם הן, ואנשי-הרחוב רואים חובה לעצמם לעשות חסדים חדשים ולקיים מצווֹת חדשות. גם הפוזמקות אשר לי אני ברגלי עתה אינם עוד מעשה ידי רחל לאה. מעט מעט שכחו אותה ואיש לא פקד ולא זכר עוד. רחל לאה ירדה מעל הפרק. כמעט לא תרָאה עוד על פני חוץ ואין איש זוכר עוד את ישותה. אם יש לה אגורות אחדות לקנות מעט צמר ולעשות פוזמקות, אז היא עושה ומביאה את הפוזמקות אל בית האחד או אל בית השני, ויש אשר יקנה עוד איש מאתה את אשר הביאה, אם לא קדמה אותה אחרת. על-פי רוב היא רעבה ללחם, ויש אשר הרעב יציק לה מאד אבל אין איש יודע. היודע איש כמה חיות תועות ביער ומבקשות טרף? כמה דגים משוטטים בים ומבקשים מאכל? למי עסק באלה? רחל לאה נעלמה ולא נראתה עוד כלל. בודאי מתה ואין איש יודע.

אבל רחל לאה לא מתה. בבית חיָט עני, באחת הרחובות אשר בפרור העיר, מצאה לה מקום-משכב בשכר אגורות אחדות, ושם עשתה את פוזמקותיה, בשעה שהיה לה צמר, ושם רעבה את רעבונה, בשעה שלא היה לה דבר. לפעמים חמל החיט עליה ויתן לה, בשעה שלא היתה לה מלאכה, פרוסת פת-לחם, ולפעמים לא חמל עליה ולא נתן לה דבר, והיא עלתה על משכבה רעבה. לפעמים באה לידי הכרה, כי בהיות אדם רעב והוא עולה על משכבו לישון, אז הוא שוכח את רעבונו והוא ישן, ואולם לפעמים באה לידי הכרה, כי בהיות אדם רעב והוא עולה על משכבו, אז אין הרעב מניח לו לישון, והוא אינו ישן כל הלילה. אבל מתוך רגילות ובאין ברירה ראתה לטוב לה להחזיק בהנחה הראשונה; סוף סוף, הן עיניה סגורות וכמדומה לה שהיא ישנה. אמת כי האסטומכה הומיה וסוערת ולא תתן מנוח; ואולם בלי ספק דבר זה הוא פרי ימי הזקנה.

ולפעמים, כשיש לה מעט מלאכה והיא מכניסה אגורות אחדות ונותנת מהן לחַיט בשכר הדירה וקונה גם לעצמה פת-לחם ותפוחי-אדמה, אז היא חושבת עוד את מחשבתה הראשונה והחביבה: כאשר ירחיב אלהים את גבולה, אז תקום ותסע לארץ-ישראל. ויש אשר מאגורותיה המעטות היא מפרישה פרוטה אחת או שתים גם למעשה-צדקה לתוך קֻפּת רבי מאיר בעל-הנס. על-יד הדלת אצל המזוזה תלויה קֻפּה קטנה וסגורה, עשויה פח רקוע לבן, וחריץ נתון בה מלמעלה, ועליה כתוב באותיות מרֻבּעות: קֻפּת רבי מאיר בעל-הנס, ואל תוך החריץ, אשר לקֻפּה זו, היא משליכה לפעמים איזו פרוטה. אבל זה ימים רבים, אשר לא השליכה אל תוך הקֻפּה דבר. זה ימים רבים, אשר הפילוסופיה בדבר השֵׁנה, שכֹּח בידה לבטל את הרעב, מעסקת עוד הפעם את מוחה.

והיא סובבת אל השכנות, אשר בבית ואשר בבתים הקרובים, ומבקשת גמילות-חסד.

והיא עושה פוזמקות חדשים וקונה לעצמה פת-לחם.

ואחרי-כן עוברים ימים אחדים והיא איננה עושה פוזמקות ואינה קונה לעצמה פת-לחם.

ומוצאת היא, כי בעת האחרונה מרבה היא לחשוב על-דבר הקֻפּה התלויה בקיר מעט יותר מדי. את אשר היא חושבת אין היא יודעת, ורק כשהיא מתעוררת פתאום, היא מוצאת, כי חשבה זה עתה על-דבר הקֻפּה. רגש סתום ועמום ממלא את לבה, פחד וחרדה ובעוּתים שונים נופלים עליה פתאום ואת אשר היא חושבת אין היא יודעת. אבל ברוך אלהים יום יום! אשה אחת מן השכנות הלותה לה אגורות אחדות, והיא קנתה צמר ותעש פוזמקות. הפחד והרעדה והבעותים חדלו.

ואולם מקץ ימים אחדים והכל שב כבראשונה. הקֻפּה מעסיקה את מוחה, והיא גם ידוע תדע את אשר היא חושבת; המחשבות התבררו והתלבנו.

הקֻפּה היא קֻפּה בשביל רבי מאיר בעל-הנס. רבי מאיר בעל-הנס היה אדם גדול וקדוש ונורא מאד. בשורה הראשונה עומד הקדוש-ברוך-הוא בעצמו, ואחריו משה רבנו, ואחריו אברהם אבינו ויצחק ויעקב, ואחריהם הנביאים וגם מרים ודבורה הנביאות; מיד על המקום אשר אחריהן עומד רבי מאיר בעל-הנס. לא! לפני רבי מאיר בעל-הנס עומד עוד אליהו הנביא. ואולם גם לרבי מאיר בעל-הנס זקן גדול ולבן מאד. ובתוך הקֻפּה מונחות פרוטות, פרוטות רבות. בפרוטה אחת יכול אדם לקנות לחם וגם תפוחי-אדמה. תפוחי-אדמה הם דברים טובים מאד. הרעב הוא דבר מגוּנה. ואולם רבי מאיר הוא אדם גדול ונורא מאד. יודע הוא ורואה את כּל. כל מעשי אנוש ותחבולותיו גלוים וידועים לו. טוב מאד כי לא היתה בלבה כל מחשבת-תועבה או פִגול; ואולם בכל-זאת היא מרגישה, כי דמי לבה עלו פתאום עד לתוך חייה. היא איננה יודעת בשביל מה ומה היה לה. לוקחת היא את השמיכה ומתעטפת בה עד למעלה ראש ומנַסָּה לישון.

ולפעמים, כשמציק לה הרעב בלילה, היא מוצאת תחבולה חדשה. יודעת היא, כי בערב יום הכפורים, אחרי הסעודה המפסקת, נוהגים לשתות שבע לגימות מים. דבר זה בוַדאי סגולה הוא כנגד הרעב, שלא ישלוט באדם בשעת תעניתו. ואז היא עוזבת את משכבה, ויש שהיא בטוחה ומאמינה, כי באמת חדל הרעב וטוב לה.

ויש שהיא עושה כדבר הזה גם ביום, ויש שהיא מנסה לעשות את הסגולה הזאת פעמים אחדות ביום, והיא עושה אותה בכל שעה ושעה, פעם אחר פעם בתכיפות.

והקֻפּה אשר לרבי מאיר בעל-הנס תלויה ממוּלהּ, והיא רואה אותה תמיד. ולא היא חלילה! כי-אם המוח שלה הוא החושב: הקֻפּה מלאה אגורות, ובאגורה אחת יכול אדם לקנות גלוסקה אחת. הקֻפּה תלויה בצד המזוזה, וחותם אדום בשני פתילי חבל דק סוגר אותה.

והיא סוגרת את עיניה או מַפְנָה את ראשה אל מול עבר אחר.

ואולם תבנית הקֻפּה רודפת אחריה. מעשה שטן! היא בורחת מפניה, והקֻפּה רודפת אחריה; היא מסתתרת מפניה, והקֻפּה רוקדת כנגדה, בכל מקום, בכל פִּנה, בכל אשר היא פונה, והנה הקֻפּה לפניה. מסתמא, רבונו של עולם, מסתמא היא חיבת לעמוד גם בנסיון כזה! ואולם העיקר: היא בעצמה אינה יודעת על מה ובשביל מה כל הדבר הזה ומה הקֻפּה דורשת ממנה.

בשמונת הימים האחרונים לא חדלה הקֻפּה מהעסיק את מחשבותיה.

הקֻפּה היא בריה קלה, רק פח רקוע לבן, והכסוי אשר לה דק מאד, ויש אשר בשַׂכין קטן יכול אדם להטות את הכסוי אל הצד. ובאגורה אחת יכול אדם לקנות חלת-לחם.

ופתאום ידעה והבינה ברור על מה ובשביל מה כל הדבר הזה ומה הקֻפּה דורשת ממנה. עיניה חשכו, מחשבותיה התבלבלו וכל דמה, אשר היה בבשרה, עלה עד לראשה. פתאום הרגישה, כי רקותיה משני עברי מצחה הלמו מאד מאד.

אל אלהים קדושים! מה זה היה לה? עד היכן אשה עבריה הגיעה? איך יכול עוד אנוש חי להוסיף לחיות? והיא הרגישה, כי דמעותיה מתגלגלות על לחייה.

מדוע אתּ בוכה? שאל החיט.

והיא לא ענתה דבר, והחיט נתן לה פרוסת-לחם.

וימים אחדים חדלה הקֻפּה לענותה; ואולם אחרי-כן החלה ביתר עֹז והאסטומכה הומיה וזועפת וסוערת בקול, עד כדי לשמוע, והרעב נוקר כמַקְדֵּחַ.

וביום היא שומעת, כי חברי-גנבים התפרצו בלילה אל הקנטורה של הבנקירים לנדוי ושותפו ויהרסו אל הקֻפּה ויקחו אלפי מאות רובּל, וכי תפשו אותם והם ישולחו לסיביריה והיא קופצת פתאום ונשבעת באזני השומעים, בחייה ובנשמת בעלה ובשם אלהים, כי היא לא היתה בין הגנבים האלה! והשומעים מצחקים.

ובערב היום ההוא, בהיותה לבדה בבית ואין איש, אז קמה ותגש לאט לאט אל המקום, אשר שם הקֻפּה. את אשר נעשה בה לא תדע, ורק יודעת היא פרטים קטנים ושונים, אשר מעולם לא שמה אליהם לב. בין שני החלונות תלויה מראָה על הקיר; מן התקרה יורדת מנורת-נחושת לבנה בעלת ארבעה קנים ולה קשוטים של ניָר אדום וצהוב, אשר זהמו אותו הזבובים; על המטה האחת פרוש סדין תכלת לבנה, ועל השנית לא פרוש דבר; החדר הוא מרֻבּע ולו ארבעה כתלים; ובין ארבעת הכתלים האלה, כמדומה לה, הולכת אשה אחת ולוקחת שַׂכין ובאה עם השַׂכין אל הקֻפּה, ומכניסה את השַׂכין אל בין הדבקים, אשר בין הכסוי ובין תחתית הקֻפּה, והכסוי יעֻקּם ויוּרם, ושתי אצבעות רזות ודקות נדחקות בעמל רב אל תוך הקֻפּה ומוציאות משם איזה דבר, כמדומה לה שהוא מטבּע ואולם לא היא, לא היא! חס וחלילה, לא היא! בשם אלהים ובחייה ובנשמת בעלה ובחלקה בגן עדן היא יכולה להשבע! לא היא, לא היא, כי-אם איזו אשה זרה ואחרת עשתה את הדבר.

והאשה ההיא היתה רעבה, רעבה מאד.

וכמדומה לה שהלכה האשה בראשונה שלחה את רגלה הימנית, ואחרי-כן את רגלה השמאלית כן: אחת ואחת אבל לא היא, לא היא! ויצאה מן הבית ונכנסה אל החנות הקרובה וקנתה גלוסקה קטנה במחיר אגורה אחת. גלוסקה גדולה מחירה שתי פרוטות.

ואחרי-כן רחצה האשה את כפיה ומחתה אותן בסדין ואמרה: שאו ידיכם קֹדש, ולקחה את הגלוסקה

ופתאום היא יודעת וזוכרת ומבינה, מי האשה, אשר עשתה את הדבר.

והיא מתנפלת על המטה בעודה בבגדיה, ואת הגלוסקה היא מחזקת בשתי ידיה.

אסור להפסיק! אסור להפסיק!

ואל הבית נכנס רבי מאיר בעל-הנס, בעל הזקן הלבן והארוך, ובידו שבט ברזל לוהט באֵש. ואל הבית נכנס בעלה עליו-השלום והוא לבוש את תכריכיו ואת טליתו. ואל הבית נכנס מלאך-המות עם אלף העינים. ואל הבית נכנס החיט

אסור להפסיק! אסור להפסיק! בין נטילת ידים וברכת המוציא...

והיא מחזיקה את הגלוסקה בשתי ידיה בכֹח ונוסעת לארץ-ישראל. והדרך רחוקה מאד. וככל אשר תוסיף לנסוע, כן תרחק מארץ-ישראל. כבר רחוקה היא משם מאד מאד. כבר רחוקה היא...

ומחשבותיה התבלבלו והיא לא תדע עוד דבר.

ובבקר מצאו אותה שוכבת על משכבה, ובידה חלת-לחם שלֵמה, אשר לא נגעו עוד אליה שפתיה.

המלה הראשונה, אשר שמעה, היתה: גַנֶּבֶת! כרגע צאי לך מן הבית הזה!

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה