_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

"היהודי הנצחי"

דוד פרישמן

לתוכן הענינים

אוהב אני מאד את פרחי התכלת...

פרח כליל תכלת לי הימים אשר עברו, הם ימי הילדות והבחרות, וגם עת היצר לי המקום, והרוח אשר סביבי יהיה לי למשא, והמעשים הנעשים יום יום יהיו לי לתועבה, אז אשים פני בפרח התכלת ההוא ואריח בו רגע אחד, ושבתי ורפא לי, ונפשי תגיל ברעדה.  

אקחה לי גם היום כוס זהב זאת, אשר בה הפרח הנחמד ההוא, ואריח בו – הנה גם היום לי לתועבה המקום והרוח והמעשים, נפשי ירעה לי מאד מאד. 

ובמקום שם פרחים יפרחו, שם ישכון גם האור, והוא מה מתוק לעינים ומה טוב לנפש נוגה!  או אז יתגנב זיק אור גם אל תוך לבי וכל קרבי ימלאו גילה ורנה... 

מי אלה כעב יעיפו על פני, אחד אחר האחד, אחד אחר האחד?  הוי זכרונות יקרים, זכרונות נשגבים!  איך אסיר אותם מקרב לבי ואני ושנותי עוד לא תמנו?  איך אמחה אותם כעב וימי וחיי עוד טרם נדעכו? – ראה, הנה הם עוברים על פני, ובעברם תלן עיני בהם וכל יקר וכל נחמד אראה הפעם:  לאה האומנת הזקנה ומרגריט הצרפתית, מאריץ פקוקליס הדורש קדמוניות ומשה ברוך המדקדק, שרה המשגעת ואיגנאץ הקטן, מי הנהר והגשר, אסתר חמדתי ותלתליה הצהובים – מה זאת? מי זה הניף פתאם את מטרות הגשם הדק הזה?  אין דבר, אחי, אין דבר!  הלא אך הדמעות הן אשר תדמע עיני לרווחתי ולישועתי, ועוד מעט ואני אשים את הדמעות האלה בנאדי, ונסתר העמל מנגד עיניכם ולא תראו עוד בחרפתי אשר הכתה את לחיי רגע אחד.  מי זאת העולה אלי עתה ממעמקים?  שפעת זכרונות חדשה עולה אלי עתה ממעמקים, מקרב לב עמוק, ונפשי תפחד ותרחב.  הלא ידעתיכן, הלא אהבתיכן, תמונות נחמדות, תמונות נשגבות!  הנה גן העיר...  אברהם מאפו...  הכמר והספרים הלאטינים...  בית הכנסת הישן...  בבר השדה...  חרש מצל...  ירק עשב...  "היהודי הנצחי"... 

עמוד עמוד נא רגע כי אויתיך, עמוד נא פה עמדי ואחזה בך! 

מה זאת?  אות זכרון זה לא יזח עוד מעל לבי ולא יסח עוד מנגד עיני, ובכל עמלי שאני עמל בו להסירו מלפני לא יסור ולא יחדל עוד ממני. 

זוכר אני עתה את היהודי הנצחי אשר היה בעירי ואת תמונתו ומראהו אראה, ויש אשר יתיצב לנגד עיני כמו חי.  ויש אשר אדמה בנפשי כי עומד הוא עלי, ואם אשלח ידי ואחזיק בו. 

הנני שולח ידי, הנני מחזיק בו – הבה, אספר לכם היום את תולדות היהודי הנצחי הזה ואת כל אשר קרהו. 

איש היה בעיר מגורי ויקראו לו המשכילים "היהודי הנצחי"...  הכזה יהיה ראשית אבחרהו? ואם בזה אחל היום ספר את ספורי? 

אכן משגה אתכם, אחי, משגה אתכם!  לא היה בעיר מגורי איש אשר קראו לו "היהודי הנצחי", איש כזה לא היה בתוכנו מעולם, ורק תיש זקן ובכור התהלך לפנינו ימים רבים מאד, ולו קראו בשם "היהודי הנצחי"... 

תיש?!... 

הא, הא, הא! 

למה זה תשחקו עלי ועל מחשבתי?  למה זה לא תשימו לב כי יש אשר לצון יחמוד לו איש ובכל זאת דרך עצב בו?  אחי, אל נא תרעו לי, לא עת שחוק לי היום... 

הן לא תאבו ולא תאמינו – דבר התיש הזה וקורותיו מוסכים רוח תוגה בקרב לב כל שומע, ויש אשר לפעמים מצחק הנני גם אני מדי דברי בו, ובכל זאת לפתח עיני דמעה רובצת. 

אל תשיתו לבכם לדבר הזה, אחי כי על כן יהיו דברי מעטים. 

עוד אזכור את התיש ואת פניו אשר קמטו מאד, עוד אזכור את זקנו הלבן היורד על פי מדותיו, ואת עיניו אזכרה אשר כמעט קמו מראות והוא כולו אומר:  עיפה, עיפה נפשי, צמא אנכי למות!  ויש אשר עמד על עמדו כחולם וגלוי עינים, והאיש אשר הביט בו הכיר כי מאד עמקו מחשבותיו עתה וכל עצמותיו תאמרנה:  הוי, מי יתן קצי! 

אל תצחקו לאובד אשר דרכו נסתרה, אל תצחקו למר נפש אשר חייו היו לו למשא – וצער בעלי חיים דאורייתא! 

הנני ואספרה:  בחצר-המות אשר בגרודוב ועל פני השדה מסביב לו, בין שדרות האלונים ובנאות הדשא תראינה עינינו כפעם בפעם את התיש הזקן אשר פניו חמרמרו תמיד מעוצר רעה רבה ומיגון, והוא אחר כל ירק ידרוש ובכל צמח ישית פיהו, כי תיש בכור היה אשר אין לו בעלים, וכל בני העיר היו לו לבעלים;   ולכן פיהו בכל ויד כל בו, והיה כל נער שובב וכל עובר אורח אשר ימצאהו, ירה בו אבן או יכהו שוק על ירך, והוא עומד ומביט, מקשיב ומאזין, ואת יסוריו מקבל באהבה ולא יתאונן ולא יתקצף, ורק בקרבו תבער כאש חמתו ודמי לבו לא יתנו דמי לו.  מה קצו כי יאריך נפשו?  מה בצע אם כחול ירבה ימים?  הן קללת אלהים רובצת עליו, כי "בכור" הוא, פטר שגר בהמה, ולכן נפלה הוא מן התישים האחרים ומכל בני גילו אשר בעיר הזאת ואשר בעיר אחרת, ואם ישא עינו השמימה יראה תמיד את הקללה הכתובה עליו שם באצבע אלהים:  "ירעה עד שיסתאב"...

עד מתי עוד?  מתי יהיה האות הזה? 

הן היו ימים לפנים אשר היתה הבכורה לתפארת לאדם ולבהמה יחדו, ומי אשר לו משפט הבכורה ולקח את חלקו פי שנים ובכורתו היתה לו להתיחש בה כל הימים.  ואף גם זכור נזכור את אשר עשה אבינו יעקב לאחיו הבכור לעשו בבואו מן השדה והוא עיף ויגע;  אז נתן יעקב את כל אשר לו, את הלחם ואת העדשים גם יחד, במחיר הבכורה אשר חשקה נפשו בה, ועשו גם הוא שם את הדבר הזה אל לבו, וינחם אחרי כן על הרעה אשר עשה לנפשו ועל ממכרו אשר מכר, ויקרא בקול:  יהודי אתה, עקספלואטור אתה, כי על כן עקוב עקבת אותי!  - אבל הימים הטובים האלה עברו ולא ישובו עוד.  כיום הזה כשלה ברחוב הבכורה, נפלה נפלה בערכה ולא תוסיף עוד קום.  ואם יבוא אלינו איש למכור לנו את בכורתו ויאמר:  תהי נא המכשלה הזאת תחת ידך;  קח נא בכורתי ממני ואני הנני להוסיף עוד לך לחם ונזיד עדשים תחת הטובה אשר אתה עושה לי – אז סומך לבי ובטוח כי המוכר הזה לא ימצא לו קונה, ולא יהיה איש אשר יתננו לבו להיות השעיר לעזאזל הזה.  כיום הזה שור או כשב או עז כי יולד בתוכנו והוא בכור לאמו, אזי נודע לו כל סביביו וכל יודעי שמו, כי קללה גדולה רובצת עליו, קללת הפקודה:  ירעה עד שיסתאב – ומי זה יוכל להתפאר בין השמים ובין הארץ עוד שיסתאב? 

הנה נסו הצללים ועוד מעט ויפוח היום, והתיש עומד אבל וחפוי ראש וזכרונות ימי חייו עוברים על פניו בחזון: 

גם הוא היה רך ויחיד לפני אמו "גם לו נשבע הטבע את הברכה בעודו על ערשו", כמאמר המשורר, וגם אזניו שמעו שירים נעימים וערבים, שירי-ערש יפים ונחמדים בעודו בשחר טל ילדותו; ואולם לפניו נכתם עונו תמיד, כי בכור היה, בכור בהמה.  כמעט נתקו כפות רגליו מחיק הורתו וכל העם מקצה ידע את סודו, וידעו כי בכור בהמה הוא ולא יכולו לפדותו לעולם, וגם לערוף אותו לא יוכלו, ורק נע ונד יהיה כל הימים;  באשר ילין הלילה האחד לא ילין הלילה השני, ובאשר יאכל חציר גגות בבוקר לא יאכל אותו בצהרים, ובכל אשר ירעה יאמרו עליו כי הוא רועה בשדה אחר, ובכל זאת לא יחדל למרעות עוד עולם ועד נצח נצחים, וכן הלוך ילך ובכה, הלוך ילך וירעה, כי הושם על מצחו האות:  ירעה עד שיתסתאב... 

אבל איכה יסתאב תיש ישר-דרך אם הוא איננו מסואב?  איך ישלח יד בנפשו לתת מום בבשרו, והוא מכף רגלו ועד קדקדו אין בו מום?  איך יתננו לבו לעשות הסכל בידים ולאבד עצמו לדעת? 

זוכר הוא כי באחד הימים לפנות הערבים היו רגליו עומדות על שפת יובל מים ועיניו חדרו למעמקיו, וגם אז עלו על לבו המחשבות הרעות האלה:  מה קצו כי יאריך נפשו? מה כוחו כי ייחל עוד?  ופתאם היה עם לבו דבר בליעל לשום קץ לכל צרותיו ותלאותיו ולהשליך נפשו במצולות כמו אבן – אכן גם עתה עוד תרעד בו נפשו ומיתרי לבו ישורגו בו,  בזכרו את הרגע המר והנמהר עת אשר נגש אל הנחל ויביא את רגליו אל תוך המים עד הכרעים, ובלבו חשב כי עוד מעט וכל החזיון יתם וחייו לא יהיו עוד לו למעמסה...  אבל מה זאת?  מי זה קרא באזניו פתאם:  "על כרחך אתה חי?"  מי זה אחז אותו בקרניו ויקחהו בציצת זקנו ויטלטלהו טלטלה עד דבר המוסר ודרך הארץ ויבינהו כי רך לב הוא אם ישלח יד בנפשו? 

זוכר הוא כי באחד הימים היה רעב ועיף ונקשה מאד, כי לא בא אוכל את פיו ימים או עשור, ואז התנהל לאטו, בכבדות ובשארית כחו, מחצר-המות ועד קצה העיר.  היום בער כתנור ורגליו לא יכלו עוד לשאת אותו, ופתאם ראו עיניו מנגד את בית-המדרש אשר בעיר, וקול הלומדים בבית ההוא עלה באזניו.  אכן מקרה הוא!  הלומדים האלה למדו גם הם פרק על דבר הבכורים, ואזניו שמעו את המשנה המפורשת במסכת בכורות, לאמר:  "מעשה בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל וראהו קסטור אחד ואמר:  מה טיבו של זה?  אמרו לו: בכור הוא ואינו נשחט אלא אם כן היה בו מום.  נטל פיגום וצרם אזני – "הוי אלי!  אלי!  מי יתן וראה גם אותי קסטור אחד ונטל פיגום וצרם גם את אזני ונסרו כל עונותי וכל חטאותי תכפרנה, ורווח גם לי!  אכן בעודנו חושב את מחשבותיו, והנה איש עומד, עליו, ואולם פיגום לא היה בידו כי אם מקל יד, והוא לא צרם את אזנו כי אם הכה אותו במקלו מכה גדולה מאד, ויתן עליו בקולו: מה לך פה ומי לך פה?  לך לך ורעית עד שתסתאב!  - זוכר הוא כי באחד הימים שמעו אזניו את תלמידי בית-המדרש לומדים את משנתם:  "בכור שנסמית עינו ושנקטעה ידו ושנשברה רגלו הרי זה ישחט  - " ונפשו התעטפה עליו וממעמקי לבו קרא: הוי מי יתן וסמאו גם את עיני וקטעו גם את ידי ושברו גם את רגלי!  ואולם קולו היה כקול קורא במדבר.  – זוכר הוא כי פעם אחת עבר על פתחי אחד החדרים אשר למלמדי בני ישראל, ומן החדר עלה באזניו קול הילדים הרכים הלומדים את המשנה לאמר:  "פעם אחת היו תינוקות משחקין בשדה וקשרו זנבי טלאים זה בזה ונפסקה זנבו של אחד מהם והרי הוא בחור –  "  אז עמד על עמדו ואזניו הקשיבו קשב רב קשב, ונפשו ירעה לו מאד והוא לא ידע את אשר היה לו.  בלב קרוע ומרתח שב את השדה אשר משם בא, והנה עדת נערים לקראתו.  אז קמה עליו העדה הרעה ההיא ויחלו להתעולל בו, וירגמו אותו באבנים על העדה, ואחרי כן קשרו את זנבו אל ענף עץ עבות ויתנו את קולם בצחוק.  אכן לא נפסק הזנב במשוך העץ אותו, ורק יסורים רעים ומדוים רבים ונאמנים הביאו התינוקות המשחקים עליו;  ויהי ערב ויהי בקר גם אחרי המעשה הזה, וקור וחום וקיץ וחורף לא חדלו ולא ספו. 

זוכר הוא...  ומה אפוא לא יזכור ומה לא יעלה עתה על לבו? – זוכר הוא כי כל ימיו היו מכאובים, וענינו היה תמיד כעס ורעה רבה;  זוכר הוא כי כל הימים רעב ללחם, ובכל זה לא חדלו מתנגדיו מאמור כל היום כי אין איש אשר יאכל ואשר יחוש חוץ ממנו;  זוכר הוא כי אמרו לו יום יום שהוא גר בארץ והוא "קדוש" מרחם שאוכל ואינו עושה, וכי תיש בכור לא  יצלח לבעליו עד נצח, ועל כן היה בעליו לו כמתנכר ולא ישית עוד לב אליו לנצח נצחים, ועל כן נטל עליו לבקש מרעה באשר ימצא ולהיות נע ונד בארץ ולהיות רועה עד שיסתאב;  זוכר הוא כי כרע על ברכיו לפני מנדיו אלה וישבע בחיי העולם, כי נכון הוא להיות ככל התישים אשר בארץ לעבודה ולמשא ולנגיחה, ולכל דבר אשר יעשה תיש ולא יחטא, ואולם שומע לא היה לו מאתם, אחרי אשר בכור הוא, בכור בהמה, בכור השבי אשר בבית הבור, ועליו ללכת ולרעות אם לרצונו ואם לא לרצונו עד שיסתאב ועד יבוא קצו – וקצו יבוא בעת קץ;  זוכר הוא כי נע ונד הוא מעודו ועד היום הזה, נע ונד מחדר-הילדים ועד בית-המדרש, מבית-המדרש ועד בית-המקוה ועד רחובות העיר, מרחובות העיר ועד חצר-המות, ונכון הוא לכל פגע ולכל תקלה ולכל קטטה, ומנוח לא ימצא לעולם לכף רגלו;  זוכר הוא כי מספר ימיו היו ימי נדודיו.  וימיו אלה לא יספרו מרוב ומחול ימים ירבו, ומי יודע אם יש למו קץ;  זוכר הוא כי בכל מקום אשר בא שמעו אזניו תמיד את הקול מדבר אליו:  גש הלאה!  גש הלאה תיש בכור אשר לא תצלח לבעליך, כי מוזר היית למו ומתנכר אתה בכל דרכיך... 

הלאה, הלאה, הלאה! 

מי קרא אליו את הקריאה הגדולה הזאת?  יודע!  המשכילים אשר בעירי בקשו תמיד את שם הכנוי אשר יכנו בו את התיש האובד הזה, ויבקשו וימצאו, ומאז עוד היום נודע התיש בקרבנו בשם "היהודי הנצחי"... 

אלה תולדות התיש האובד הזה, אלה תולדות "היהודי הנצחי" אשר עלה היום זכרו על לבי ולא עזבני עוד. 

אי מזה בא?  ומספר ימיו מה הוא?  מי יודע!  "אגדה" שגורה היא בפי העם וגם בפנקס הקהל כתוב לאמר: התיש הזה זקן מאד מאד ושבע ימים, והוא הולך הלוך ותעה בקרבנו זה ימים רבים... 

אולי "אגדה" היא מולדת הדמיון, אבל קבלה היא ונקבל. 

אכן דבר התיש הזה וקורותיו מוסכים רוח תוגה בקרב לב כל שומע – האין זאת?  האם לא תסמכנו רוח נדיבה גם אנחנו לנוד לאמלל כזה ולבכות לו? 

ידעתי, אחי, ידעתי:  הן תנודו לאמלל הזה ותבכו לו, גם בי ינוד לבי כאשר ינוד הקנה – אכן צער בעל החיים הוא!

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה