_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אימטרה

דוד פרישמן

לתוכן הענינים

 

XVII

מכתב ראשון

סואמאלאי, בחדש אוגוסט

– – – קול הפעמון הודיע את השעה החמישית אחרי הצהרים.  בצאתי מפתח חדרי מצאתי את חברת רעי אשר הצטידו לדרך ויהיו נכונים לנסוע בעוד רגע, ולא חכו בלתי עם לי. – במסלת הברזל העולה מפטרבורג צפונה ופונה לקרן צפונית-מערבית יבוא הנוסע אל ארץ פינלנדיה, ואם משם ומעלה יסע מערבה ועבר את לשון-הים הבוטנית, ובא הנוסע אל ארץ שוידיה.

מי לא ידע כיום הזה את הארצות האלה? פינלנדיה נודעת לשם בסלעיה ובאבניה ובאגמי מימיה, ושוידיה גם היא נודעת לנו על פי "עצי-השרפה השוידיים" אשר נפוצו מאד בארץ; והקוראים העברים יודעים אותה לכל הפחות על פי מכתבי הדוקטור לויזון מעיר שטוקהולם.

אל תאמין בעצמך עד יום מותך! לו בא אלי איש לפני ימים אחדים להגיד לי כי פקודת כל אדם תבוא גם עלי, וגם אני כאחד האדם אחלה במחלת התאוה להיות גבור "נוסע" לפני ה', כי אז בלי ספק השלכתי נעלי על האיש ההוא או ירק ירקתי בפניו, מבלתי יכלת לשמוע דברים במלים כאלה; ועתה הנה גם אני חליתי כמוהם, גם אותי תקפה התאוה לנסוע פעם אחת נסיעה לשמה, נסיעה שאין בה מן העקר אלא מן השם לבד ומום שאמרתי לחברי מצאתיו בי ובנפשי.  נסעתי! ואין אני עז-פנים וקשה-ערף לומר לפניך צדיק אנכי ולא נסעתי, אבל עוד מוסיף אנכי סרה לבוא ולכתוב את דברי נסיעתי ההיא זכרון בספר, ועיניך תראינה את כל אלה שחור על גבי לבן.  האם בעיניכם פלא הדבר? בפטרבורג אתם מוצאים רחובות רבים וארוכים ובתים רמים וגבוהים וחומות גדולות וצרות, והאויר הסגור בין החומות והבתים האלה איננו צח וטוב, והאדם אשר בעיר מעט הוא בימי הקיץ; ובצאתכם את פני העיר מוצאים אתם את העם הרב נטוש על פני השדות בבתי-הקיץ אשר עשה לו, וידיו מלאות עבודה בקלפי וינט ופרפרנס; ובפרשכם כפיכם על התועבות האלה לבלתי ראות בהן, ובנשאכם עיניכם השמימה, וראיתם כל צפור וכל נודד כנף למינהו נוסע בשמים חפשי לרוחו, ויש אשר גם שפתי רננות לו מדי נסעו; ובראותכם את כל אלה, חי אני, אם לא לפתע פתאם יש אשר תנעל נפשכם בכל האדם ובכל שאונו והמונו אשר סביבותיכם, ואם לא ביד חזקה תשא אתכם רוחכם מזה והלאה, ללכת ולנסוע למקום שאין מכירים אתכם או שאתם אין מכירים אותו, והלכתם ונסעתם אל אשר יהיה הרוח ללכת ולנסוע...

כמקרה הזה קרה גם אותי.  לפנות ערב הלכתי לשוח ברחובות העיר ורגש לא אדע שחרו נעור בסתר לבי: הרחובות ארוכים, הבתים ריקים, האויר רע ורוח גהוק ופהוק סובב הולך מן הקצה אל הקצה.  גם בצאתי את פני העיר ובבואי אל אחד הפרברים, אשר שם בתי-הקיץ, לא מצאתי תנחומים לנפשי הנהלאה; הרחובות קצרים, הבתים מלאים, האויר מרחף על פני הקלפים ועל פני המצחקים, והמצחקים מדברים פעם בקלפיהם ופעם במרוץ הסוסים; וגם מכתבי-העתים וחדשותיהם ותלגרמותיהם לא שעשעו עוד את נפשי.  גועל נפש! גועל נפש! גועל נפש! מדוע נתנו כנפים לכל העוף הפורח הזה אשר אנכי רואה בשמים ממעל? מדוע הוא חפשי לרוחו תמיד ללכת באשר יהיה רוחו ללכת?...

"אימטרה" – לא אזכור עוד אי מזה עלה פתאם על לבי ברגע ההוא זכרון אשדות-המים אשר באימטרה, ורק אחת אני יודע – כי בין רגע אחד גמרתי בדעתי ללכת לראות את אשר הנחל המפואר הזה אשר במדינת פינלנדיה ולסוב משם אל ארץ שוידיה.  אז לקחתי דברים עם חברת רעי אשר חפצו גם הם לנסוע בדרך הזה, ונעזוב את העיר.

האם לא יכירו בי הקוראים כרגע כי "נוסע" אני? הן רואים הם עתה כי יודע אני לכתוב פתיחות והקדמות גדולות לנסיעתי הקטנה כאחד ה"נוסעים" הגדולים אשר בארץ!

 

*

צליל הפעמון נשמע.  מרכבת הברזל משה ממקומה, ואנחנו הבטנו איש בפני אחיו והיינו שמחים.

בלי שים לב נשאתי את עיני ואראה לוח קטן מודבק אל כתלי חדרי המרכבה, ועליו כתובים דברים אחדים בלשונות שונות.

– השומע אתה את שפת הארץ? שאלני רעי אשר ידע את פינלנדיה יותר ממני.

– את השפה הרוסית? עניתי וערבתי שאלה בשאלה.

– לא, את שפת השוידים או את שפת הפינים אנכי אומר אליך.  בפינלנדיה לא תמצא בלתי אם אחד מאלף אשר יבין את השפה הרוסית, והעם אשר בה מדבר חציו שוידית וחציו פינית, וגם את שפת האשכנזים לא יבינו בלתי אם המעט...

נסיתי לקרוא את הכתוב על הלוח אשר לנוכח עיני: "טאבאקסרעקנינג ער הער פערביודען" ואדע את המלים השוידיות האלה על פי שפת אשכנז, ואבין אותן לאמר: אסור להעלות בזה את עשן הטאבאק; ואולם שבתי ואקרא את הדברים האלה הכתובים גם בשפת פינית לאמר:  Tupakan polto ou tuwis   ולא הבינותי מהם דבר, כי זרה השפה הזאת מאד ואין לה דבר עם השפות הרומניות והגרמניות והסלויות. 

– אבל מדינת פינלנדיה הלא על ארץ רוסיה נחשבת, ואיך אפוא לא יבין העם היושב בה את הלשון המתהלכת בארץ?...

"בילואסטרוב!" קרא פתאם הפקיד אשר על המרכבה.  והמרכבות עמדו תחתיהן במקום התחנה ההוא, אשר שם הגבול בין רוסיה ובין פינלנדיה.

המחזות בבית-המכס אשר שם אינם שונים הרבה מן המחזות אשר בבתי-מכס אחרים.  הנוסעים אומרים כי את חפציהם אשר אתם מסיעים הם לצורך עצמם, והשוטרים אינם מאמינים להם ומטילים עליהם את המכס.  הנוסעים אומרים כי את חפציהם אשר נמצאו באמתחותיהם מביאים הם לקרוביהם וגואליהם היושבים בבתי-הקיץ אשר מעבר מזה לגבול, והשוטרים אינם מאמינים להם ודנים אותם דין סחורה ומטילים עליהם את המכס.  קולות, קולות שונים, צעקות, צעקות שונות, בהלות, מהומות, צליל הפעמון – והמרכבה משה ממקומה.

כחץ מקשת תעוף המרכבה על פני המסלה, ממעמד אל מעמד ומתחנה אל תחנה.  הנה לנוכח עינינו טריאקי, הנה רייואלא, הנה תחנות ומעמדות אחרים, וכל הדרך הארוכה לא תארך בעינינו בלתי אם בזמן הקריאה אשר יקרא הקורא את התחנות הכתוכות ויחנו באתם, ויסעו מאתם ויחנו במרה, ויסעו ממרה ויחנו באילים, ועוד ועוד. – ואני בעד החלון נשקפתי וארא את השדות ואת העמקים ואת ההרים עוברים על פני כברקים.  ואת תלמי השדה ראיתי והנה הם מטים עקלקלותם לנגד עיני והקוים הארוכים נעשים עגולים עגולים, ואת הסכות הקטנות אשר בעמקים ראיתי, ואת האהלים אשר נטיו על ההרים –

איך, עת הפלאות? איך עת הזהב, עת אופיר, עת השיר והזמרה? איך העת הטובה אשר ישבה בת-השירה בתוכנו ועינינוּ ראו אותה בכל מקום ומקום ובכל שעה ושעה? מחגוי הסלע נשקפה אלינו ומסתר המדרגה, מערוץ נחלים ומשיח השדה, מעפר הארץ ומארובות השמים בכל מקום ומקום מצאנוה, בכל יום ויום ראינוה.  ותמלא הארץ שירה וזמרה, ותמלא אותן גם נפשנו אשר בקרבנו... התזכרו עוד את הימים הטובים, ימי הנסיעות והנוסעים אשר היו בארץ בטרם נפוצו מסלות הברזל על פני האדמה?

ברגל עברו את הארץ לארכה ולרחבה או בעגלה ישבו ויתנהלו לאטם, ועיניהם היו בראשיהם לראות ולהתבונן היטב אל כל דבר ודבר: על כל קוץ וקוץ ועל כל דרדר ודרדר, על צפור בודד על גג ועל הגג אשר מתחתיו, על עצי היער ועל אשד הנחלים, על הנמלה ועל העצל העומד עליה, על צליל הפעמון אשר בצוארי הצאן ועל חליל הרועה הקטן, על רגליו היחפות ועל השוט הארוך אשר בידו, על היהודי המוזג אשר בכפר ועל הרועה הקטנה עם שערותיה הצהובות.  את הכל ראו האנשים הטובים הגדולים ההם וגם באזניהם שמעו את הכל, וישמעו גם את משק כנפי הצפרים ואת קול הזמיר מבין העפאים –

אשרי עין ראתה כל אלה, הלא למשמע אוזן דאבה נפשנו! אשרי אזן שמעה כל אלה, הלא למראה האותיות המתות על פני הגליון דאבה נפשנו! עתה אין לנו שירה ואין לנו זמרה, אין לנו רועים ואין לנו רועות, אין לנו נמלים בעבודתן וצפרים בשירן ובזמרן.  כי לא ברגל ולא בעגלה אנחנו עוברים את הארץ בלכתנו למסעינו, כי אם במרכבת מסלת-הברזל, ומיום שנבראה מסלת-הברזל פסקה השירה ובטלה המליצה, והנוסע ההולך לראות את הארץ אין לו דבר בלתי עם העשן היוצא מארובת הלוקומוטיף וקול החליל הקורע את עור התוף אשר באוזן, והלוח לנגד עיניו אשר כתוב עליו: אסור להעלות בזה את עשן הטבק. –  על מה אנחנו יושבים פה, אם חפצים אנחנו לראות את הארץ? למה לנו המרכבות והמסלות האלה ומה מידיהן נקח?

בבואנו לרייואלא עזבנו את המרכבה ועברנו בעגלה את המקום ההוא עד בואנו לסטרא-פילניא – מקום שם אחד מאוהבינו יושב.

*

"ברוכה לי את, פינלנדיה! ברוכה לי את, ארץ טובה רחבה ארץ חמדה ומלאת כל חן! ברוכים לי אלפי נחליך ונהריך, ברוכים לי אלפי עציך ויעריך, ברוכים לי סלעיך ואבניך, ברוכים לי הרריך ופסגותיך! הנה אדמתך אבן ומן האבן יוצא העץ ומן הסלע יוצאת כל תבואת הארץ, ועיני כל העם רואות את הפלאות האלה.  ברוך תהיה לי סלע גדול, סלע מגור, סלע אשר לך קורא השם פינלנדיה! ברוך תהיה לי!..."

רעי אשר עמד על יד ימיני אחז אותי בידו החזקה ולא נתנני לכלות את מליצותי הטובות אשר דברתי באזני האויר בנוח עלי רוח השירה.  המקנא אתה לי, איש רע הלבב?

– רב לך, יקירי, רב לך! הן טרם ידעת עוד את הארץ אשר עליה אתה הולך.  עצור נא במלים וכלא את רוחך בקרבך עד בואך לראות את פלאות הארץ, את אימטרה, והיה בראותך את אשדות המים אשר שם, ונתת את פיך לשיר שירה חדשה, הללויה!

מחר או ביום מחר השלישי אנחנו יוצאים מזה לבוא עד ויבורג, ומשם נעבור בעגלה לבוא עד אימטרה.

*

היש לאיש כמוני תקוה להיות "נוסע" כאחד הנוסעים אשר בארץ? האם לא מצא בי הקורא את המדה הטובה, כי יודע אנכי לדבר ולספּר מלוא הגליון האחד, כאחד הנוסעים הגדולים אשר בארץ? –

במכתבי השני אנסה את כחי שנית.

 

מכתב שני

סואמאלאי, בחדש אוגוסט.

– – בעזבי את מרכבת-הברזל ובדרכי על הרצפה אשר לחצר מסלת-הברזל בעיר ויבורג, בערה השמש ותזרח על כל פנים, וכל העומד נגדי וכל היוצא לקראתי שמח עמי שמחה גדולה, והחומות רקדו כאילים גם הן... האם משגה היה עמי? האם רק אור השמש המתוק הוליד לי את אלה ויקסום לי את הקסם המתוק הזה?

גם אנכי הייתי אך שמח! בשעה שאחד מנושאי-הכלים אשר בחצר נשא מלפני את אמתחתי לשימה באחת העגלות העוברות בעיר ואני הולך אחריו, עברו על שפתי בבלי דעת שני הבתים הראשונים מן השיר "רהמפּסניט" להיינה: "כאשר נכנס המלך אל היכל הזהב אשר לבתו, צחקה הנערה וגם נערותיה צחקו וגם הסריסים צחקו וגם החנוטים צחקו וגם הספינכסים צחקו..."

אבל "נוסע" אנכי היום חוזה חזיונות וכותב דמיונות ומליצות!

בספר-הרשימות הקטן, אשר אני נושא אתי בצלחתי, מוצא אני היום רשימות וציונים אחדים כתובים בעט-עופרת להיות לי לזכרון בדבר ויבורג ואימטרה וארץ פינלנדיה בכלל.  אכן מסופקני מאד אם יבין הקורא את הרשימות ההן, לא אמרתי לשים אותן לפניו כמו שהן.  בספר-הרשימות ההוא אני מוצא כתוב לאמר: "היהודים – בערך ¼1 אל 5000; הירוצון בסלע סוסים? ירוצון; ויבורג – ויניציאה; סואמנממא – ארץ אלף הנהרות; המצות בויבורג; הרבות הארמון הישן – בן שש מאות שנה; מונרפּו – "מנוחתי"; מעין של נרצים; 28 ארובות מים; ריכרד וגנר וספר הזכרון באימטרה; האבנים הקטנות; שאלת היהודים; אני ובעל-הבית" – ועוד רשימות כאלה וכאלה.  האם יבינו הקוראים את הציונים החתומים והסתומים האלה לו אמרתי לשים אותם לפניהם כמו שהם? הן לא יבנו! ואולם שאלו נא את אחד "הנוסעים" אשר בארץ, והגיד לכם איש כזה כרגע משפט רשימות כאלה.  יש אשר ירשום הנוסע בתוך ספרו זה קוים ותוים או נקודות ומעטים אשר איש לא ישים אליהם לב, ובבוא יומם וראינו כי יבין אדוננו הנוסע לבנות בקוים ובנקודות ההם בנינים גדולים ולכתוב ספרים הרבה אין קץ.  יש אשר נמצא בתוך ספר-רשימות כזה מלים אחדות אשר לפי ההשקפה הראשונה אין להן דבר עם גוף הענין, ואולם איש נוסע זקן ורגיל יודע את המלאכה אשר לפניו, ופרי המלים ההן יהיה לספר גדול.  אני, למשל, ראיתי פעם אחת ספר הרשימות אשר היה לאחד הנוסעים, ושם מצאתי רשימה קטנה כתובה לאמר: "בתי הגיעה לפרקה.  אין לי פרוטה לפורטה.  אי מזה אקח"? ומקץ שבועות אחדים הדפיס האיש הזה ספר-מסעות אשר כתב האם לא היה ספרו זה פרי הרשימה ההיא אשר היתה בספרו?

אבל בעברי ברחובות עיר ויבורג על יד חברת רעי, לא חשבתי את המחשבות הרעות האלה, כי שכחתי בעת ההיא על אדות הספרות והסופרים והמחברים והנוסעים וכל עדת "הנאורים" האלה אשר לנו, ואהי אך שמח. – השמש זרחה על הארץ ותצחק לפנינו, ואיך אפוא לא נצחק בקרבנו גם אנחנו?

*

הרחובות יפים והבתים אשר לשני עבריהם חדשים; כי פעמים רבות עלתה העיר העתיקה הזאת על המוקד וכפעם בפעם נבנו בתים חדשים.  ובלכתנו בתוך העיר לא נלך דרך ישרה, כי אם הרים נעלה ועמקים נרד, פעם בכה ופעם בכה; ויש אשר נעמוד בקצה הרחוב השני נראה והנה הוא יורד אל תוך בקעה גם הוא, והרחוב עשוי כחצי-קשת נטויה.  ואל כל המקום אשר נשא עינינו וראינו והנה מים מים, מים! חוף הים מעבר מזה ונחלות ונהרים מעבר מזה, והעיר יושבת בתוך המים.  בעל בית-המלון אשר אליו סרתי קרא באזני את העיר הזאת.  בשם "וינציאה אשר בפינלנדיה", ואולם אנכי כבר הסכנתי והתרגלתי בשמות המושאלים באלה.  את וילנה יקראו בשם "ירושלים אשר בליטה", ואת שוק הירקות אשר בעיר מולדתי קרא מלמדי תמיד בשם "לייפציג הקטנה".

מדי לכתנו עברנו את פני אחד מששת בתי-התפלה הגדולים אשר בעיר.

– היש בית-תפלה גם ליהודים אשר בעיר? שאלתי את רעי אשר ידע את העיר ואת פינלנדיה יותר ממני. 

– עד שאתה שואל אם יש בית-תפלה ליהודים, שאל אם יש בזה יהודים בכלל.

– היש יהודים בעיר הזאת? שאלתי ואמלא את מצות רעי.

– עד שאתה שואל אם יש יהודים בעיר הזאת, שאל אם יש יהודים במדינת פינלנדיה בכלל.

אמנם צדקו דברי מדריכי ומורי זה.  בכל ערי מדינת פינלנדיה גם יחד לא נמצא בלתי אם כחמש מאות אנשים יהודים, והם בטלים במעוטם ואין ישובם נכר – מאין אפוא יודעים גם הפינים לשנוא את היהודים כאחד העמים האחרים? מי גלה להם רז זה כי מצוה לשנוא דוקא גוי זה?... המים המו וישוקו מדי עברנו את הגשר אשר בעיר, ומענה לא מצאתי.

על יד הגשר הזה אשר עברנו ראינו את חרבות הארמון העתיק אשר בנה אותו בונה העיר זה שש מאות שנה.  ירק האזוב מכסה את שרידי האבנים ההרוסות ההן, וגם מבין הפרצים והבקיעים הרבים יצמח האזוב, והרואה יעמוד רגע אחד אל מול פני החורבה הזאת ולבו עליו יכאב ולא ידע מה.  הארמון העתיק הזה היה בשכבר הימים לשם ולתהלה בארץ.  בארמון הזה ישבו מושלי הארץ ורוזניה, מהארמון הזה יצאו חקים ומשפּטים לכל הארץ; אל הארמון הזה חתרו אויבים רבים לגשת ולא יכלו, כי המים לו חומה מכל עבריו וכאשר יוסר הגשר מלפניו לא יוכל איש לגשת עוד אל האי.  מדוע יהמה בנו לבנו למראה שרידי פליטי בנין עתיק?

עוד הפעם עלה על לבי משפט ישראל וגורלו! מדוע יהמה בנו לבנו למראה שרידי פליטי הבנין העתיק הזה?

רגעים אחדים עמדתי אל מול פני החורבה ואביט בה, וארגיש בנפשי כי יגוני יגבר בי מרגע לרגע...

– הידעת את "המצוות" אשר יאפו בויבורג? שאלני רעי פתאם. – בויבורג יאפו האופים עוגות מצות הידועות בשם "קרינגלאר" פיצות, והמצות האלה נשלחות אל כל ערי המדינה ונודעות הן לשם ולתהלה גם במדינות חוץ לארץ, כי המצות האלה אם נושנו תטעמנה מאד לחף האוכל; וכמדומה לי שאין עתה לעיר ויבורג דבר אשר בו תוכל להתפאר זולתי המצות –

*

– אשרי מי שבא לכאן! – ענה רעי ואמר בבואנו ביום ההוא אל הפרבר "מונרפו" ("Monrepos" מנוחתי) אשר על יד העיר.

גם אנכי עניתי אחריו "אשרי", אחרי ראותי את הפרדס הנחמד הזה, אשר יחיד הוא במינו בארצות הצפון העליונות.  עד כמה פעמים התחייבתי אני בנפשי ביום ההוא לא אדע, כי לא אדע עד כמה פעמים קראתי ביום ההוא את הקריאה: מה נאה אילן זה! מה נאה ניר זה! – על הפרדס הזה שרו משוררים את שיריהם, על הפרדס הזה כתבו סופרים את ספריהם; ואולם האיש אשר לא ראה אותו בעיניו לא ראה חמדה טובה מימיו.  הסוכה אשר בתוך הפרדס וכל אשר מסביב לה יפליאו את עין הרואה והפרחים והעצים והפסילים יקחו את לבו.  בלכתנו בתוך הגן יתורו עינינו אחרי ההיכלים הנפלאים ואחרי מצבות-הזכרון אשר על הסלעים.  אין לך גבעה אשר אין עליה היכל נחמד או חורבה עתיקה, ואין לך בקעה אשר אין בה בית עזוב להתבודד בו.  ואם נבוא עד ככר מצודת-לודויג ומצאנו שם את קברות משפחת בעלי הגן, הם ילידי הברונים ניקולי, ומשם נבוא עד מגדל-מרים ועד המעין אשר לנרציס.  על יד המעין הזה נראה את פסל תמונת נרציס המביט אל פני המים, הוא העלם נרציס היפה הנודע לשם בסכלותו, אשר הביט אל פני המים וירא את פניו היפים ויתאו את יפיו, ותחשק נפשו בנפשו –

*

העגלה היתה רתומה לשני סוסים קלים, ובה יצאנו לפנות ערב את שער העיר ויבורג לבוא דרך רטי-ירוי אל אשדות-המים אשר באימטרה.

העגלון לא הבין את אשר דברנו אנחנו אליו ואנחנו לא הבינונו את אשר דבר אלינו הוא.  אבל מה בכך? הלא כבר התרגלנו בעבודה זו בקראנו את אשר יכתבו לנו סופרינו ומחברינו, ויש אשר נדמה בנפשנו כי פינית ידברו אלינו, אשר אין אנחנו נזקקים לה.

נהרות ונחלים, יערות וסלעים, מנהר לנהר, מנחל לנחל, מיער ליער, מסלע לסלע – אין קץ ואין סוף להמה.  הפינים יקראו את ארצם בשם סואמנמאא, על שם אלפי הנחלים אשר לה; ואולם עינינו לא יתורו אחרי המים הרבים האלה כאשר יתורו אחרי הסלעים ואחרי היערות אשר לא יתמו.  עצי יער יכסו את פני כל הדרך אנחנו עוברים בתוך היער, ובמקום אשר יתפרדו העצים כמעט, וראינו את ההרים הנשקפים אלינו מן הערפל, וסלעי מגור עולים לפנינו מעבר מזה ומעבר מזה; ואם נביט לארץ ונראה כי על פני סלע גדול תעבור עתה העגלה אשר בתוכה נשב.  "הירוצון סוסים בסלע?" נשאל גם אנחנו כאשר שאל הנביא בעתו; ואולם עינינו הרואות כי ירוצון הסוסים בסלע.  בנפול סוסך אל תשמח, אדוני העגלון! במדומה לי שבנפול הסוס ברדתו מהר סלע אשר כזה לא יקום עוד אחרי נפלו. – אדמת הסלעים ההם, וגם את תלמי שדותיהם יעבדו האכרים על פני הסלעים, והחוצבים בהרים ובסלעים האלה יקחו להם את החלמיש לסחור בו אל ערי רוסיה.

אבל רב לי! הן אינני חלילה "נוסע" באמת, אשר אומר לכתוב על כל קוץ וקוץ ועל כל סלע וסלע.  לא עלי המלאכה הזאת לגמור ואף לא להחל!

בבואנו לרטי-יריו עמדנו לנוח.  בשדה רטי-יריו ראיתי ארובות-מים אחדות מעשרים ושמונה ארובות-המים אשר בין ויבורג ובין וילמנסטרנד.  ארובת-מים כזאת היא מקוה מים רבים אל ארובה אחת בתוך הנחל, למען הוריד את האניה העוברת מן הנחל אשר גאו מימיו אל הנחל אשר לרגליו. – לפנות בקר עזבנו את הככר הזאת.

נהרות ונחלים, יערות וסלעים – הכל כדאתמול.  המולת המים עולה באזנינו, ושאון עצי העיר בעבור הרוח; והעורבים היושבים על ראשי העצים גם הם קוראים כדאתמול.  עוד חמש עשרה פרסאות – עוד עשר – עוד חמש פרסאות ואנחנו נבוא עד המטרה.

קול רעש והמולה ושאון גדול מאד תשמענה אזנינו פתאם – ועוד ארבע פרסאות בואכה לאימטרה.

האם קול אשדות אימטרה הוא הנשמע למרחוק?

 

מכתב שלישי

סואמאלאי, בחדש אוגוסט.

"אימטרה! אימטרה! ברוך תהיה לי ביום, ברוך תהיה לי בלילה; ברוך תהיה לי לאור החמה, ברוך תהיה לי לאור הלבנה; ברוכים יהיו לי מימיך, ברוכים יהיו לי אשדותך; ברוך יהיה לי שצפּך הגדול, ברוך יהיה לי קצפּך הלבן; ברוכים יהיו לי גליך, אשר לא ישתקו אף רגע, וברוך יהיה לי קול שאונך הסואן וסוער, וסוער וסואן, ולא ידום ולא יחדל ועולה אלי ונכנס אל תוך אזני ובא משם אל קרב לבי ועורר בי זכרונות ימי ילדות וימי אורה ותרועת גיל.  ברוך תהיה לי כל הימים, כאשר ברכוך אלפי האנשים אשר חרדו אליך כמוני מצפון ומים ומיתר כנפות הארץ לראותך ולהתענג עליך – ברוך תהיה לי אימטרה, אימטרה!"

בעמדי על הסלע הגדול היוצא אל תוך האימטרה ובקראי פרק שירה זה, נשאתי עיני בבלי דעת אל רעי העומד עמי וארא את הלעג אשר התלונן על שפתיו ברגע ההוא, ואבין כי סכלות היתה בי בהתמכרי רגע אחד אל רוח השירה בימי קיטור ואלקטרון אלה.  אז האדימו פני רגע אחד ואדום, ולא הוספתי לדבר עוד.

אמנם רואה אנכי עתה באספקלריה מאירה כי הני איש לא יצלח למלאכת הנסיעה, ועטרת "נוסע" איננה הולמתי כלל וכלל.  איש כמוני נוסע בדרך וכותב את דברי מסעו מויבורג ועד אימטרה בשתים או שלש דלתות, ובא עד אימטרה ועומד אל פני האשד ומתפעל ממנו והולך וקורא פרק שירה ואינו יודע כי במעשי נערות כאלה יהיה לשחוק.  היש בי כח להכזיב את הדברים האלה? האם כך הוא דרכו של נוסע? הלא אינו כן! נוסע כי ילך בדרך וראה עצים אחדים שאינם רחוקים איש מאחיו יותר מכפי השיעור, אז עליו לכתוב פרקים אחדים בדבר הגזלנים בכלל ובדבר הגזלנים שהתנפלו עליו בפרט, ובדבר החיות הרעות בכלל ובדבר החיה הרעה שאכלתהו בפרט, ובדבר הארי והזאב והדוב והנמר והברדלס שהוא נפרזא לדעת ר' יהודה ואפא לדעת ר' יוסף.  וכן בעברו על פני טפות מים אחדות, למשל מברדינסק ועד קרטש, עליו לספר כי ה' הטיל רוח סערה גדולה אל הים והאניה חשבה להשבר; אבל אניה תחשב דרכה וה' יכונן צעדיה, ובכן נשא הרוח את האניה ויטילה אל אי שמם ועזוב ותעמוד שם ארבעים יום וארבעים לילה, ולפנות בוקר יום הארבעים ואחד צנחה האניה לפתע פתאם מעל האי ותלך בסערות תימן עד לב הים, ואיש לא יכול לעצור אותה בדרכה וגם המלחים חתרו לשוב אל היבשה ולא יכולו, כנודע מן ההפטורה למנחה של יום הכפּורים, ואז קמה המחשבה אשר השבה האניה להשבר, ותשבר, ולא נמלט ממנה איש, וירדו כלם במצולות כמו אבן.  ורק בחסדי ה' כי לא כלו ולא תמו, בא דג גדול ויבלע אותו, את הנוסע, ויקיאהו אותו ואת ספרו ואת כל המעשה אשר עשה לנו, וכו' – כך היא דרכו של נוסע! אבל אני מה כי אבוא גם אנכי לעמוד במקום הגדולים האלה? אני עברתי את היער הגדול מויבורג ועוד אימטרה, וכן רחפתי גם בסירת דונה על פני המים שעות אחדות, ומאומה לא הבאתי אל הקורא להפליא אותו, או הוא כי נשמתי איננה מסוגלת כלל לעבודת הקדש הזאת, היא עבודת הנסיעה, וכל הדברים אשר אנכי דובר היום לא יתנו ולא יוסיפו.

לא יתנו ולא יוסיפו – אבל מה לי ולכל הדבר הזה? מה לי ולכל הזוהמא והחלאה אשר הכניסו סופרינו "הטובים" אל תוך ספרותנו החדשה? מה לי ולהם? אכן יש יופי ויש הוד ויש הדר אשר כל טנופת לא תטנפם עוד ואם נראה אותם ושכחנו את כל העמל אשר שבענו ולא נדע עוד רע, ואז נשכח גם את הלעג אשר על שפתי אוהבינו, ובקול גדול נקרא את פרק השירה: אימטרה! אימטרה! ברוך תהיה לי וכו'...

*

מה משפט אשד-הנחל באימטרה?

שומר המצפה העומד אל פני הנחל דבר אלי אשכנזית ויספר לי בחמשה רגעים דברים רבים אשר לא יכילם ספר שלם. – זה לנו יותר משלש מאות שנה אשר עלה הרעיון בלב מביני דבר לחבר את יאור סיימה עם מפרצי לשון-ים הפיני; ואולם כאשר נקרעה ממלכת פינלנדיה לקרעים לא יצא הרעיון ההוא לפעולה ולא זכרו אותו וישכחוהו.  ורק כאשר התאחו הקרעים ההם בשנת 1809, העלו גם את הרעיון ההוא שנית על לב ובשנת 1826 באה אגודת אכרים אל הקיסר ניקולי הראשון לבקש מלפניו על הדבר הזה, והקיסר מלא את בקשתם ברצון טוב, ותחל המלאכה בשנת 1845 ובשנת 1856 כלתה.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה