_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

נבוכדנאצר בשגעונו

דוד פרישמן

לתוכן הענינים

 

בימים האלה ואני יושב בעיר קלן אשר על גדות הרינוס, וארא את נבוכדנאצר בעבור עליו רוח השגעון "ומן אנשא טריד ועשבא כתורין יאכול ומטל שמיא גשמה יצטבע עד די שערה כנשרין רבה וטפרוהי כצפרין" – העוד תזכרו את המראה הנורא הזה אשר ישים לפנינו דניאל?

ואני ראיתי את המראה הנורא הזה! – קלן היא העיר אשר תמשוך אליה את הנוסע בחזקת היד, והיה כל איש אשר קרה מקרהו לראות את העיר הזאת ואת גדות הרינוס אשר לה, וזכר האיש הזה את קלן כל הימים וזכרה לא יסוף עוד ממנו עד עולם; ומדי פעם בפעם בלכתו למסעיו לעבור את ארץ אשכנז וסר גם אל העיר הזאת לשמוח עליה שנית ושלישית ולהתענג עליה ועל גדות הרינוס.  אז ישכה אנוש את עמלו ואת עצבו, ועמד והביט על פני המים הזכים ועל האניות הרבות השטות עליהם, ואת מגדלי העיר יראה ואת ארמנותיה ואת פסגותיה אשר אין להם מספר, ומלאה נפשו שלוה ומנוחה, ושב ורפא לו רגע אחד.  כמה פעמים עברתי את ארץ אשכנז כמה פעמים סרתי עירה קלן, ובכל זאת לא אמרתי רב לי, ובכל עת אשר אני הולך למסעותי מקצה גבול רוסיה ועד גבול ארץ צרפת, וסרתי גם אל קלן ואשב בה ימים אחדים.

ואני ואחד מידידי, אדולף לוי שמו, הולכים ברחובות העיר, ורואים באנשים העוברים עלינו ובבתים העומדים לפנינו ובשפתותינו אין די מלים לדבר ככל העולה על רוחנו.

– הנה בית שכיות החמדה אשר לשולטה!  אמר לי לוי, ויעמוד.

גם את הבית הזה ידעתי מכבר, ולא אחת ושתים בקרתיו ואתענג על הציורים והתמונות הנפלאים אשר הצירים הגדולים, אנשי השם, מציגים שם להראותם.

– ומה תראינה עיני בבית הזה בפעם הזאת? – שאלתי את רעי היושב בקלן.

– האם שמעת את שמע רושגרוס? הציר הצעיר הזה הפליא עד היום הזה את עיני הרואים בציורו הנפלא אשר קרא לו "זשקרי" Jackerie – מרידת האכרים אשר נלחמו באצילי צרפת הצפונית בשנת 1358), ויהי ציורו זה מוצג גם הוא בבית הזה עד עתה;  ואולם כיום הזה העביר את הציור ההוא מן הבית וישם תחתיו את ציורו החדש אשר קרא לו שם "שגעון נבוכדנאצר"...

נבוכדנאצר!

יודע אנכי את הקוראים העברים כי כל החומר הלקוח מכתבי הקדש, והיה החומר הזה קודש גם הוא להם;  יודע אני כי בעת אשר אלפי אנשים יבואו לראות איזה ציור מעשה ידי אמן ולקח הציור ההוא את לבם באשר מעשה ידי אמן הוא והיהודים לא יראו ולא יביטו אותו ואת לבם לא יקח, ורק אם נוכל להגיד להם כי נוגע הדבר להם אם מעט ואם הרבה, אז יפנו לבם גם הם להביט על שלל הצבעים ואז יצאו ידי חובתם גם הם וקראו בקול: מה נאה אילן זה שאני רואה על פני הבד! מה נאה ניר זה או אדם זה או בהמה זו שהשכיל הציר למשוח בצבעים על פני הגליון! – וכמשפט העם כן משפט סופריו.  סופרי ישראל יראים את העם ולא יערבו את לבם להביא לפניו חולין, והיו נזהרים תמיד להבדיל בין הקודש ובין החול;  ובדברם למשל על דבר ביסמרק יניפו אותו בראשונה בשבע נפות עד מצאם בו איזה רמז ליהודים וליהדות, ואז יביאו אותו אל אחיהם;  ובדברם על בולגריה יעשו כדבר הזה;  ובדברם על דבר בולנזשה והיה משפטם כמשפט הזה, וכן יעשו בדברם בשבע חכמות ובשבעים ושבע אומות העולם, ועמלו בראשונה למצוא בכל הדברים האלה איזה רמז קל ליהודים, והכשירו אותם על פי הרמז ההוא והביאו אותם אל בני עמם.  – וגם אני אוכל לסור מן הדרך הזה.  לו מצאתי בבית השכיות בקלן ציור נקוב בשם "שגעון המלך ליר", או "שגעון אופליה" או "המלט המשתגע" וכדומה, והציורים האלה מצאו חן בעיני, כי אז הבטתי אליהם ושמחתי בם והתענגתי על המראות אשר ראיתי, ולאחי ולבני עמי לא הגדתי דבר;  ורק היום במצאי במקרה ציור אשר לקח עושהו את חמרו מתוך כתבי הקדש, לא אוכל עוד התאפק ובקול גדול אקרא: האספו אלי בני יעקב! את נבוכדנאצר ראיתי היום, את נבוכדנאצר המשתגע ראיתי, את נבוכדנאצר המלך אשר ידעתם אותו גם אתם, את נבוכדנאצר שלנו ראיתי היום פנים אל פנים!...

האם עד נצח לא יבואו ימים טובים מאלה גם לנו בני ישראל? הלעולמי עולמים לא ימס הקרח הנורא הזה, ושב ורפא לנו גם אנחנו, ולבנו בתוכנו ירגיש כאחד האדם?

ויהי מה!  הנני מודה ומתודה לפניכם, קוראי התמימים, כי ביום הזה לא הלך לבי אחרי הציור באשר חמרו לקוח מכתבי הקדש, כי אם באשר ידי אמן עשו אותו – והקורא יקרא והחדל יחדל.  אולי אַחי היקרים, אולי יבואו עוד ימים, ובבוא אחד הסופרים לדבר דברים אחדים על דבר אחד הציורים, לא יאָלץ עוד להקדים הקדמות כאלה לדבריו, והגיד להם את אשר ראו עיניו, ונפשו תדע כי אם לא יגיד ונשא עונו, כי מצוה היא לפרסם דברים כאלה – לכבוד האדם ולכבוד הלב המרגיש אשר חנן אלהים את האדם.

...רושגרוס מציג את נבוכדנאצר לפנינו ברגע אשר נמלט מבית המשתה וממסבות שריו ועבדיו ויבא עד מערת שדה, והוא מתהולל ומשתגע ועל העשב אשר בשדה יתנפל לאכלה ממנו – קללת אלהים רובצת על האיש הזה ההולך על ארבע, והוא נמשך כבהמה.  אצל האיש הזה השוכב מלוא קומתו ארצה, נראה מלאך אלהים, או כאשר יקראוהו הצירים "כרוב", והוא אוחז בשתי ידיו חרב נוקמת, והרואה את התמונה ידמה בנפשו ברגע הראשון, כי החרב תנוד ותנוע בידי המלאך האומר לשקול אותה במאזנים עם עונות האיש יחד, ופניו גם הם מלאים זועה ומגידים לנו: משפט אלהים נעשה!  והמערה אשר לפנינו תראה לעינינו בתחתיותיה אל מול פני הרואה, ובירכתיה תרד אל תוך התמונה, וממעל לה מעלות ומורדות ולפניהן ככר רחבת ידים.  על פני הככר הזאת אנחנו רואים שני אנשים בבואם וברדתם על פני המורדות;  האיש האחד עבד מעבדי החצר והשני איש שמן ובריא אשר מצנפת יצנוף לראשו והוא סריס מסריסי המלך, והמה באים לבקש את המלך הנמלט ממשתה היין, כי פתאם היה הדבר;  כי "עוד מלתא בפם מלכא קל מן-שמיא נפל לך אמרין נבוכדנאצר מלכא מלכותא עדת מנך;  ומן אנשא לך טרדין ועם חיות ברא מדרך עשבא כתורין לך יטעמון..."  הלא תזכרו עוד את מדברים הנוראים האלה בספר דניאל?

וזה משפט כל התמונה, ויתר לא תראה עין הרואה!

ואולם את אשר לא תראה עין הרואה, אותה ירגיש לבו וטעמו הטוב יגיד לו.  – אנכי היום לא אבוא לפני הקוראים העברים לבקר אחרי מעשי רושגרוס, ולהראות עד כמה נטה מן הדרך אשר הסכינו ללכת עליה הצירים אשר היו לפניו, ולא אדבר הפעם על דבר האור אשר על פני הציור ואם פלג האמן את שטף האור כמשפט, וגם על נסיונו לא אדבר אשר נסה לעשות את המערה ותחתיותיה מפנות אלינו וירכתיה יורדות אל תוך התמונה פנימה, למען היות היכולת בידו לשים את פני כל הדברים האלה אל מול פנינו –, כי רוב הקוראים העברים אין להם עסק עם הדברים האלה ולא ישימו אליהם לב, ורושגרוס גם הוא הן לא יקרא כתבי-עתים עברים לקחת תורה מפיהם.  ואולם אנכי פה אדבר רק על הרשם בכלל אשר תשים תמונה כזאת בלב הרואה, והדבר הזה לא בשמים הוא וקרוב אל כל הקוראים לדעת אותו.

תמונת האיש הלבוש בגדי מלכות בנוסו מבית משתה והוא זוחל על הארץ וכבקר יאכל עשב, – תמונת האיש הזה תמלא את נפש הרואה זועה וחרדה;  והציר לא חפץ לעורר בקרבנו רגשות אחרים, כי על כן לא הראה לנו את פני האיש ואת תויהם ורשמיהם, ורק את החיה הרעה והנוראה הלובשת מלכות הראה אותנו.  אכן התמונה הזאת לא היתה לרושגרוס לאבן פנה, ועל כן רואים אנחנו כי נתן את כל לבו לציר לנו את הכרוב העומד על האיש הזוחל על הארץ, ויהי הכרוב לראש פעלו.  את הכרוב לא עשה האמן כאשר הסכינו הצירים אשר היו לפניו לעשותו, כי אם דרך חדשה בחר לו, ויעזוב את המסורה והמסורה לנו מדור דור, ויעש אותו בטעם בני המאה התשע עשרה: לא רוח כי אם בשר;  והבשר רך ושקוף, וגם בלעדי ארבע הכנפים הסוככות לו, תכיר העין כי רוח לנגד עיניו אשר התעטף בטלית כשר.  ותקטן כל זאת בעיני הציר, ויעש גם את האור אשר ממעל לכרוב ההוא והנה מראה תכלת לו הבוקע ועולה סביב סביב.  ואם נרבה להביט אל תוך האור ההוא ואמרנו: של נעלך מעל רגלך בן אדם, כי על אדמת קדש אתה עומד! האור הזה מלא סוד קדש ואנחנו לא נדע שחרו.  – אכן זה הוא הכח הנתון ביד ציר אמן לקחת מלאך מן השמים ומעט שמים מתכלת הרקיע ומעט אור מהאור הגנוז, ולשים את כל אלה לנגד עינינו על פני אריגת בד, והרואה את אלה יתגדל ויתקדש רגע אחר ויאמר: מה נורא המקום הזה!  וכמשפט נבוכדנאצר אשר חפץ האמן לעורר בנו בתמונתו זעה וחרדה, כן משפט הכרוב אשר חפץ הציר לשפוך עלינו בתמונתו רוח קודש וגודל – את זה לעומת זה עשה לנו רושגרוס בציורו, וזה כל תפארתו.

זאת תורת התמונה אשר ראיתי בעיר קלן, וזה אשר הגדתי לאחי ובני עמי.

עד מתי עוד?  עד מתי לא יבואו הימים הטובים גם לנו בני ישראל?  הלעולמי עולמים לא ימס הקרח הנורא, ושב ורפא לנו גם אנחנו ולבנו בקרבנו ירגיש כאחד האדם?

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה