_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אושא אשר באשכנז

דוד פרישמן

לתוכן הענינים

 

אדוני המו"ל!

את מכתבי זה אנכי כותב אליך בשפת אשכנז, כאשר עיניך רואות, ואתה אם נא מצאתי חן בעיניך, והעתקת את הדברים האלה לשפת עברית למען ישמע העם בדברי אליך ואליהם.  והיה כי ישאלך קוראך מחר מה אני כי לא אבין לדבר אליהם עברית, וענית ואמרת לו כי רב אנכי בארץ אשכנז – ושמע העם ולא יוסיף עוד לשאל.

וזה לך האות כי נכונה בפי, כי על כן הייתי גם אני בין שלשים הרבנים אשר התאספו מארבע כנפות אשכנז בשבוע האחרון, ביום החמישי וביום הששי לחדש הזה, ויבואו עירה ברסלוי, וחויתי דעי גם אני, ועניתי חלקי אף אנכי, ודברתי בשפת אשכנז צחות ולא הייתי נופל מיתר הרבנים עד מה, ואף הטיתי אוזן קשבת אל הדברים אשר דבר הרב היושב ראשונה באספה, באָמרו כי דומה האספה הזאת בברסלוי אל האספה אשר היתה לפני אלף ושבע מאות שנים בעיר אחת בגליל ואושא שמה.  וימצאו הדברים חן בעיני מאד מאד ואמחא כף גם אני בין יתר המוחאים והמריעים, ובראותי כי חדלו למחוא ולהריע ואחדל גם אני והיה כי תשאלני מה עשינו שם ומה נועצנו, במה באנו ובמה יצאנו, ואמרתי לך: חי נפשך אדוני אם ידעתי!  אנכי הוא היודע מה משפט „חזוק החברה“ שואל מעמי, ובכל מקום שיש ועד אשר לא יעסוק הרבה יתר מדי בדברי תורה ואשר יועד רק משום „חזוק החברה“, אדא אליו כעל כנפי נשרים, כי על כן גם אני חבר אחד מן החברה.  ואני את אשר עם לבי לא אכחד ממך, אדוני, כי האספה הזאת מצאה חן בעיני מאד, ולולא הפסוקים מן התלמוד הנכבד (הלא קראת את דברי רוהלינג?) אשר הביאו לפנינו כפעם בפעם אחדים מאנשי האספה, להתהלל ולהתגאות על אלה אשר אין היכולת בידם להרבות בציונים כאלה, לולא הפסוקים ההם – אומר אנכי – שהם מררוני ויצמתוני, כי אז שלותי מאד והייתי רק שמח אבל גם זו לטובה!  וברצות האל הטוב את דרכנו והאספה וגם לך אדוני אתן את עצתי אמונה לבוא אל האספה אשר תהיה, והתענגת עליה גם אתה.  האם כבד ממך הדבר הזה לעשותו?  הלא כמהו כאין, – ואם תרשני הנני ואספר באזנך את הדברים מראשיתם ועד אחריתם, וראית כי לא בשמים הוא וכי לא יכבד הדבר גם ממך בבוא מועד.

העיר אשר אנכי יושב בה בצפון אשכנז עיר קטנה היא מאד ואנשים בה מעט, ואם דבר יצא מפיך באחד מירכתי חדרך ושמעו אותו כל בני העיר מן הקצה אל הקצה.  את הדברים האלה אני מקדים לך למען לא יפּלא בעיניך בשמעך כי יצא לפתע פתאם קול בעיר אשר נוסע אנכי אל אספת הרבנים.  הנני מבטיח אותך נאמנה כי אני לא הייתי המוציא את הקול;  ואולי דברתי דבר וחצי דבר כזה שלא במתכוין, כי אדם אני ולא אל, ויוכל היות כי אמרתי באזני אחד ממכירי כי אספה תהיה לרבנים בעיר ברסלוי והרבנים הגדולים נקראים אליה, ואז יצא האיש הזה העירה ואמר באזני השני „הוא נוסע“, והשני אמר אל השלישי „הוא נוסע לברסלוי“, והשלישי אל הרביעי „הוא נוסע לברסלוי אל האספה“, והרביעי אל החמישי „הוא נוסע לברסלוי אל האספה אשר הוא קרוא אליה“, וכן יצא פתאם הקול בעיר כי נקרא נקראתי לבוא לברסלוי אל אספת הרבנים הגדולים, וכי איש לא יוכל להרים שם את ידו ואת רגלו בלעדי.  ועתה הלא בין תבין, אדוני כי לא היתה עוד לפני דרך אחרת בלתי אם למלא את אשר דרשו ממנו, כי „וקס פּופּולי וקס דיי“ אמרו החכמים.  ובכן עברו ימים אחדים ואני קמתי בבקר ממשכבי ואגש אל אשתי הרבנית ואמר אליה:

– גרטרודה! – אמרתי אליה, – גשי נא הלום כי דבר לי אליך.

ואשתי הרבנית גרטרודה יודעת תמיד כי באָמרי אשר דבר לי אליה, אז דבר לי אליה.

– הנני כי קראת לי, אדוני הדוקטור! – ענתה אשתי בגשתה אלי.

– מה מספר הכתנות המכבסות אשר לי בארגז?

– למה זה תשאל אדולף, והדבר הזה הלא נוגע רק אל האשה אשת החיל הצופיה הליכות ביתה!

– ובכל זאת, גרטרודה, ובכל זאת, ובכל זאת...

– טוב! שמונה כתנות ערוכות ושמורות לך בארגז ועוד ארבע נתתי אל הכובסת, ומכנסי בד ארבעה, וששה...

– רב לי!  ורביד לבן לצוארי ערוך ושמור לי גם הוא?

יש!

– והמצנפת השחורה בעלה שמנה הקצוות, האם ערוכה ושמורה לי גם היא?

– גם היא ערוכה ושמורה.

– ויתר המטלטלים אשר בם אכהן פאר בבואי אל העבודה אל בית האלהים, הנכונים כל אלה כיום הזה?

– הכל מוכן ומזומן.

– ובכן קומי וקחי נא את כל אלה ומן הכתנות הלבנות תקחי אך שש, ושימי את כל אלה במלתחתי, כי מחר אנכי יוצא לדרך לבוא עירה ברסלוי, אל אספת הרבנים אשר אנכי קורא אליה.

– אל אלהי אבי!  אל אלהי אבי!

לא אוכל, אדוני, לא אוכל להגיד לך אל נכון מה היתה אחרית אשתי הרבנית גרטרודה, אם התעלפה ואם לא, כי פתאם היה הדבר, וזאת לי הפעם הראשונה אשר אמרתי ללכת בדרך ולהיות לנוסע, ועל כן התחלחלה.  ואולם אנכי לא שמתי אליה לבי, כי במקום שיש מעשה משום „חזוק החברה“ אין חולקין כבוד לאשתו, ואפילו לא לנשים אחרות.  – ממחרת היום עזבתי את עירי ואשב במרכבת מסלת-הברזל העולה למדינת שלזיה, ובעלותי אל המרכבה שמעתי עוד את קול אשתי הרבנית גרטרודה קוראת אלי: בשם ה'!  אל נא תטנף את הכתנות כלן, כי עשרים פפנינג אשלם להכובסת במחיר כל כתונת וכתונת. 

בהיותי בדרך ראיתי את הטבע ביפיו, ואת השושנים ראיתי ואת הירח ואת צפרי הקיץ, ואת כל יתר הדברים היפים אשר קראתי על אדותיהם בספרים;  ואולם על הדברים האלה לא אדבר בזה דבר, כי נכון אני לכתוב ספר מיוחד על דבר מסעותי ורגשותי, ובהשלימי אותו ואשלחהו אליך אדוני למנחה, ואקוה כי ימצא חן בעיניך, אם בעל נפש אתה.  הלא קראת את המכתבים אשר כתב גתה בלכתו למסעותיו באיטליה, האין זאת? – ואני בשבתי במרכבה חשבתי וחשבתי ואחרי כן חשבתי עוד, ומדי חשבי עלו על לבי התקונים אשר אני אומר לעשות והדברים אשר עלי לדבר באזני אנשי האספה, וכי עלינו לבצר את חומת הדת ולהשיב את נדחי בנינו אליה, ולמטרה הזאת אמרתי להציע באזני הנאספים להדפיס סדור-תפילה באותיות עבריות והשורות תהיינה נקראות משמאל לימין, אחרי כי בקריאה הזאת כבר הסכינו בנינו, וככה יתרגלו בעבודה זו, עד כי מקץ איזו עשרות שנים נוכל לשוב ולהדפיס את הסדורים כאשר המה אתנו כיום הזה.  מחשבות כאלה וכאלה עלו על לבי, ואשמח עליהן מאד ואדע כי לא לשוא אענה בדרך כחי, ואוסיף עוד לחשוב על דבר הדת ותקוניה, ומרוב המחשבות נפלה עלי תרדמה ואישן.

וכן באתי בשלום עירה ברסלוי.

אדוני!  מאכלים שונים כבר אכלתי בימי חיי הבלי, ומיני משקה שונים שתיתי מעודי ועד היום, ואולם כמאכלים וכמיני המשקה אשר אכלתי ואשר שתיתי בברסלוי לא אכלתי ולא שתיתי עוד מעודי;  ובפרט בהיותנו קרואים אל המשתה אשר עשתה לנו חברת „אמיציציא“ בבית המשתה הנקרא Café Restaurant ואלו לא באנו אלא בשביל זה לבד – דינו.  אבל אנחנו (אינני משתמש פה במלה „אנחנו“ לשם פלורליס מיסטטיקוס) אנחנו באנו הלום לתכלית יותר גבוהה ויותר רמה ויותר נעלה:  א) באנו משום „ חזוק החברה“;  ב) באנו משום הדרשות אשר חפצנו לדרוש איש באזני רעהו – והדבר הזה הוא סעיף קטן ממעשה „חזוק החברה“;  ג) באנו לחבב את היהדות ולתת גודל לשמה ולאמר איש באזני רעהו – בדממה או בקול, הכל לפי המקום והזמן – כי היהדות חביבה בעינינו ואנחנו היושבים סביב לשלחן מקימים את המצוה הנקראת „נתינת גודל לשמה“!  ד) באנו להגיד איש באזני רעהו –  ג"כ בדממה או בקול, הכל לפי המקום והזמן – כי מערערים אנחנו מאד וקוראים מחאה גדולה נגד כל הדברים אשר ידברו עלינו שונאינו ומנדענו, וכי אין אנחנו מסכימים להם בשום אופן;  ה) באנו להגדיל כבוד הרבנים ולהאדירו, ואחרי כן ו) באנו עוד הפעם משום „חזוק החברה“.  – כאלה וכאלה היו הסבות אשר לרגליהן יסדנו לפני שנים אחדות את חברתנו הנקראת חברת „ועד הרבנים באשכנז“ אשר עליו להאסף לאספה כפעם בפעם מקץ תקופת שנים אל אחת מערי אשכנז הגדולות.

אדוני!  ירא אנכי כי בהעתיקך את הדברים האלה לשפת עברית ימר ריחם וטעמם לא יעמוד בם, כי אינה דומה שפת אשכנזית לשפת עברית.  הן לא יתפלאו הקוראים העברים ביום קראם דבר על אדות ר' שמואל שהיה ריש מתיבתא בפומפדיתא, והדברים האלה לא יעשן בנשם רושם מיוחד;  ואולם לא כן הדבר אצלנו האשכנזים.  אם איש ממנו ידבר את דבריו על אודות „הרבי“ הנודע והמפואר „זאמועל“ אשר היה „ריקטור“ נודע בבית „האוניברזיטה“ הנודע והמפואר אשר בעיר הנודעה והמפוארה „פּומ-פּ-דו-תא“, אז הדבור בעצמו ירים ראש, ואחריו ירומו ראש השומעים, ואחרי כן ירימו ראש כלם יחד, וכל העם מקצה ידע כי דבר גדול נשמע היום בין החיים.  אמנם כל הדברים האלה יקבלו צורה אחרת בשפת אשכנז אשר לא ידעתם אתם ואבותיכם!  אמנם ערבים ונעימים כל הדברים האלה בשפת אשכנז שבעתים מאשר המה בשפתכם הפשוטה, והדבר אשר ילד מכם דש אותו בעקביו יהיה לנו לעטרת תפארת להתגדל בה! – את הדברים האלה אנכי מקדים לך, אדוני, למען תדע אתה וקוראיך, כי לבי יסיתני בשפק אם יבינו קוראיך את כל הדברים כראוי להם, אם כל הוכוחים וכל דברי המשא ומתן וכל ההצעות וההסכמות והגזרות, שהצענו ושהסכמנו ושגזרנו באספתנו, יהיו מובנים ומבוררים להם כמשפט.

בהיות הישיבה הראשונה, ביום החמישי לחדש, נכנסתי גם אני אליה כי עוד זכרתי מעיר מושבי אשר קרוא אני אל האספה, ואשר איש לא יוכל להרים את ידו ואת רגלו בלעדי, ואשב גם אני בין היושבים.  האמת אגיד לך, אדוני, כי לא את כל הדברים אשר דבר היושב-בראשונה הבינותי היטב, וגם לא הסכמתי לדברים מדבריו ולהפסוקים אשר הביא מן התלמוד הנכבד;  ובפרט אגיד לך כי היושב ראשונה איננו כלל מחברתנו*, ואני לא אדע איזה רוח עברה עליו להיות גם הוא בתוכנו.  – ראשית דבר צלצל הממונה בפעמון...  ואולם האמת אגיד לך, אדוני, כי ירא אנכי מאד אשר בהעתיקך את הדבר הזה לעברית, יפוג טעמו וריחו לא יהיה לו עוד, כי אינו דומה צלצול פעמון אשכנזי לצלצול פעמון עברי.  האשכנזי בשמעו את צלצול הפעמון ידע וירגיש ברמ"ח אבריו ובשס"ה גידיו כי החל הדבר אשר נקרא לו „סדר היום“, והוא דבר גדול מאד, והעברי בשמעו את הקול לא ידע ולא כלום – אכן אחרי צלצול הפעמון החלו הנאספים להציע את הצעותיהם...  היבינו קוראיך את הדבר הזה היטב?  כמדומה לי שגם בזה רק שפת אשכנז היא העיקר;  אם כה אומר אליך „הצעה“, אז תהיה המלה הזאת פשוטה מאד ואין בה דבר אשר יכול למשוך אחריו את הלב, ואם כה אומר אליך „פרויקט“, וראית כי טעמה טעם אמברוזיה.  – ואחרי ההצעות החלו הוכוחים...  רצוני לומר „דבטן“ כלע"ז, כי באמרי וכוחים, וסרה גם מעל המלה הזאת כל הודה ותפארתה, ולא ינוח עוד עליה הקסם הנעים אשר בשבילו באנו אל עיר רחוקה מארבע כנפות אשכנז, אכן אם כה ואם כה הלא עיניך הרואות כי דברים גדולים ונכבדים נעשו בתוכנו, וכי לא לחנם ענינו בדרך כחנו, כי עשה עשינו הרבה למען ישראל ולמען דתו.

– „אדוני הנכבדים! – דבר האחד בקול חוצב להבות אש, ככתוב בתקנות החדשות שהתקינו אנשי הועד.  – אדוני הנכבדים!  אנחנו כולנו היושבים פה יודעים כי לפני אלף ושבע מאות שנים היתה אספה גדולה לרבנים גדולים באושא.  הנני מציע בזה, כי נאמר גם אנחנו על אספתנו שהיא כאספה ההיא אשר היתה באושא, ונפשי בתקותי כי איש מכם לא יקום להתנגד לי.  קומו ונקומה ונתחזקה בעד עמינו!

כל העם קמו ממושבותיהם ויקבלו כלם את ההצעה הנכבדה הזאת פּה אחד.

– „אדוני הנכבדים! – דבר השני בקול חוצב להבות אש גם הוא, כי גם הוא קרא את ספר התקנות שהתקינו, – אדוני הנכבדים!  אנחנו כלנו היושבים פה יודעים כי בנינו אינם יודעים דבר וחצי דבר מכל הנוגע אל היהודים והיהדות.  הנה אנכי מציע הצעה, כי מהיום והלאה ישלח אלהים את עזרתו מקדש, ויהי רצון מלפני הבנים והבנות שידעו את אשר עליהם לדעת, ונפשי בתקותי כי ההצעה הזאת תמצא חן בעיניכם.  קומו ונקומה ונתחזקה בעד עמנו!

כל העם קמו ממושבותיהם וימחאו כך ויקבלו את ההצעה הטובה הזאת כאיש אחד חברים.  – אכן על יד ימיני ישב איש ואני שמעתיו בדברו אל לבו בדממה דקה:  ומה יהיה אם לא יהיה רצון כזה מלפני הבנים והבנות?  מה הועילו אפוא המציעים בהצעותיהם?...

– „אדוני הנכבדים! – דבר השלישי בקול חוצב וכו' – אדוני הנכבדים!  בנינו אוחזים את מעשי אבותיהם בידיהם ואינם חפצים להתפלל ואין להם „עבודת אלהים“ (הנני לוקח לי רשות להעיר את אזנך, אדוני על המלה הזאת, כי היא מלה אשכנזית והיא גדולה מתפלה!)  אדוני הנכבדים! מה זה אדם באין תפלה ובאין עבודת אלהים?  הלא תרשני, אדוני הנכבדים, להגיד לכם, כי אדם באין תפלה ובאין עבודת אלהים הוא גרוע מאדם אשר אין לא נשמה!  האין זאת אדוני הנכבדים?  הלא כן הוא אדוני הנכבדים!  ובכן, אם כן הוא אדוני הנכבדים, אז אין לנו עצה אחרת, אדוני הנכבדים, בלתי אם לבקש עצה כי בנינו יתפללו והיתה להם עבודת אלהים, הלא הדבר הזה הוא דבר המובן מאליו, האין זאת אדוני הנכבדים?  כמדומה לי חותכים!  ובכן הנה אנכי מציע את הצעתי, כי מהיום שהמופתים אשר הבאתי לדברי (עיין לעיל) הם מופתים והלאה יחפצו בנינו להתפלל ולעבוד בעבודת האלהים, ונפשי בתקותי כי לא אמצא ביניכם מתנגד להצעתי.  קומו ונקומה ונתחזקה בעד עמנו!“

כל השומעים קמו מכסאותיהם ויתפלאו וישתוממו על האיש ועל מדברו הנאוה, וימחאו כף ויקבלו את ההצעה פּה אחד.  ורק האיש אשר ישב על יד ימיני הניד ראשו וישאל בדממה דקה גם הפעם:  ומי יתקע לנו כפו כי בנינו יחפצו לעשות את אשר לא חפצו עד היום הזה?

– „אדוני הנכבדים! – דבר הרביעי בקול חוצב וכו' – אדוני הנכבדים!  בנינו אינם יודעים דבר מן היהודים והיהדות.  הנה אנכי מציע כי נעשה להם בתי ספר ובעזבם את בתי הגימנזיום ובתי מדרש החכמה, יבואו לרצונם אל בתי הספר ההם ולמדו וידעו מאז והלאה גם את היהודים וגם את היהדות, ונפשי בתקותי וכו'“.

גם את ההצעה הזאת קבלו.  ואולם האמת אגיד לך, אדוני, כי לכאורה קשה גם לי:  איך אפוא נוכל לקוות כי האנשים ההם יבואו לרצונם אל בתי הספר אשר נעשה להם, אחרי כלותם את חקם בבתי הגימנזים ובבתי מדרש החכמה בראשונה?

וממחרת היום ההוא, ביום הששי לחדש, נכנסנו כלנו שנית לישיבה, ובפעם הזאת החלטנו לחפוץ לעשות מכ"ע בעד הנערים והנערות.  ואני שמחתי מאד על הדבר הזה, כי חפץ אחפוץ גם אני לכתוב דברים בכה"ע, והמולי"ם השיבו פּני כפעם בפעם, ועל כן בהיות מכ"ע מיוחדים לנערים, אז ידעתי כי אצלח גם אני למלאכה לכתוב דברים אשר ימצאו חן בעיני נערים.  – ואחרי כן החלטנו לבקש לנו אנשים מומחים להעתיק את הספר הנכבד „תלמוד“ לשפת אשכנז, וגם על הדבר הזה שמחתי מאד כי יש תקוה אשר אז אוכל גם אני לקרוא בספר המפאר הזה כנפשי שבעי.  – ואחרי כן החלטנו והחלטנו, והחלטנו עוד ועוד, ואחרי כן גמרנו את הישיבות בכי טוב ונצא.  ובהיותנו נחפזים מאד שכחתי להציע גם אני את הצעתי אשר עלתה על לבי.

ובערב היום ההוא עשו לנו משתה, כאמור למעלה, ואני אכלתי ושתיתי, – ומן הכתנות לא טנפתי בלתי אם שתים, – ואחרי כן החלטנו כי מקץ שנים אחדות נתאסף שנית, ונעזוב את העיר.

ובכן אתה רואה, אדוני, כי לא יכבד הדבר הזה במאומה, ולא יכבד גם ממך לעשותו ולבוא אלינו לאספה בהיות המועד.  ואם תחפוץ הלא תוכל להיות „קרוא“ גם אתה.  – קבל נא, אדוני, את תודתי ואת ברכתי ואת בריתי שלום והנני וכו'

 

ד"ר אדאלף האנסמייער, רב.

 

את הדברים האלה העתקתי אות באות מגוף הכתב.

 

 

XXXVIII

תקונים...  האם נבהלו עצמותיך, אלופי הקורא?  יקרבו העצמות עצם אל עצמו, שלום לך אל תירא, גם אני לשלום!  והתקונים אשר אמרתי לא יהיו לך לפוקה ולמכשול, ולא יהיו לך למזכירי עון אשר העוו ואשר חטאו משכיליך אשר היו לך עם תקוניהם ותקוני תקוניהם ועם דתיהם ודתי דתיהם.  עת הפזמון הישן הזה כבר חלפה ובטלה.  והמלאך הגואל אותנו מכל רע יברך את הנערים הטובים ההם אשר המציאו את ההמצאה הנכבדה ההיא ויניחם על משכבותיהם בשלום, והוא יגאל אותנו בשלום מחלומות ומהרהורים רעים, ולא יבעתוך ולא ירגיזוך עוד עד נצח נצחים.  – אמנם עת תקונים לנו גם העת הזאת, והתקונים, תקונים בדת כאז וכעתה.  ואולם לא רבני אשכנז עושים לנו הפעם הזאת את התקונים, ולא משכילי רוסיה עם כל הנערים לוקחים את דתינו לעינינו לעשות בה את מעשיהם הידועים, כי ממקום אחר תפתח המלאכה:  שוטרי הפוליציה אשר בעיר קרקוי עושים לנו תקונים בדת.

כי יפּלא הדבר הזה בעיניך, בעיני לא יפּלא:  השנה הזאת בכלל היתה לנו לשנה שלא כסדרה, וכל אשר נפנה נראה כי נחלתנו נהפכה לזרים.  וכשם שאני מאמין כי בימינו אלה נמצאים יהודים המבשלים גדי בחלב אמו וגם טעום יטעמו מן המבושל הזה, או כי נמצאים יהודים שאינם מקטרים סיגרות בלתי אם ביום אחד בשבוע, והיום האחד הזה יום שבת הוא, כך לא יפּלא בעיני מאומה לו היה איש נגש אלי ולא היה אומר אלי לאמר:  ידידי, הקראת?  מכה"ע „דיריטו“ מודיע כי הסינטר סיגנור סטרדלא נכנס ביום השבת שעבר אל בית-הכנסת אשר ליהודים בעיר פיזא ויעל לתורה ויברך את הברכות מלפניה ומאחריה כדין וכדת.  או:  הידעת?  מכה"ע „פל מל גזל“ מודיע, כי הלורד ריטשיסטר קנה לו טלית ותפילין, להראות העמים והשרים את יפים, וכטוב לבו עליו נכנס פעם אחת אל בית-התפילה אשר ליהודים בעיר קמברידג' ויתעטף בטית ויניח תפילין, ולא הניח מנהג קל שלא בא עליו, ולבסוף נדר מאת אלף ליטרא שטרלינג לטובת ישוב ארץ ישראל.  – דברים כאלה וכיוצא בהם לא היו מפליאים אותי אף רגע אחד.  ועוד גדולים מהם ראינו בשנה הזאת:  בתי הכנסיות ובתי המדרשים אשר באיטליה עומדים שוממים באין אדם.  ויש אשר יעברו ימים וחדשים אחדים ואיש לא יפתח את דלתותיהם לעבור את המפתן.  והנה בחדש האחרון נשמע פתאם קול דופק על אחת הדלתות הסגורות ההן.  התדע, אלופי הקורא, מי היה האורח הבא?  לא איש יהודי ולא אשה יהודית היה האורח הבא, כי אם אשה נוצרית, אשה גדולה ומהוללה מאד, ושמה מרגריתה, והיא – המלכה אשת הומברט מלך איטליה.  אז קם השמש וקם גם הרב אשר בעיר, אז קמו אלופי העדה ותקומנה גם נשיהם העדינות, אז קם שאון גדול בעיר, ורק רוח לא קם בכל האנשים ההם, כי נבהלו ונחפזו מאד, אחרי את אשר לא האמינו ראו עניהם.  והמלכה עלתה עד לפני ארון הקודש ותשתחו לפני ה', ותעל על עזרת הנשים ואחרי כי ירדה, ותגש עד לפני הרב ותט את ראשה, והרב פרש את כפיו וברך אותה.  ויהי כל העם ביום ההוא כשכורים ולא מיין.  ובלי ספק כתבו ראשי העדה את המקרה הנפלא ההוא בפנקס הקהל, ובניהם אשר יהיו אחריהם בדור אחרון יקראו:  ביום פלוני בשנה פלונית נפתחו דלתות ההיכל אשר בעירנו, ופני אורח נראו בבית ה', וראוי המקרה הזה להיות כתוב לזכר עולם.  והאנשים האלה אמת צדקו יחדו!  כי מי יודע כמה ימים וכמה שנים יעברו עד היות מקרה שני כמוהו, – לא כי תבוא מלכה, כי אשר בכלל יפּתחו שערי בית התפלה ההוא וקול רעש הדלת ישמע בהסבה על צירה.  – וגם בערי גליציה ראינו כדברים האלה:  הדוקטור רודולף פון הבסבורג ואשתו סטיפניה בקרו בבתי הכנסיות אשר ליהודים בערי קרקוי ולבוב ועוד בערים אחרות.  הידעת, אלופי הקורא, מי הוא זה הדוקטור הזה?  יורש עצר הוא בארץ אויסטריה, אשר ימשול בבני ארצו זאת בשנים הבאות, והוא ואשתו הנסיכה הגדולה סטיפניה עברו בחדש האחרון בארץ גליציה לארכה ולרחבה, ויבואו אל בתי התפלה אשר ליהודים להראות את פני ה'.  – וגם יורש העצר אשר לארץ אשכנז, פרידריך וילהלם ואשתו הנסיכה הגדולה ויקטוריה, עשו כדבר הזה בבואם בחודש שעבר ארצה אנגליה, ויבוא בבתי הכנסיות וישמחו על ספרי התורה.  ויתעסקו הרבה בדברים אשר בנוהג שבעולם אין לו לאדם עסק בהם בלתי אם ליהודים בלבד.  – ומה המוסר היוצא לנו מכל הדברים האלה?  המוסר היוצא לנו מכל הדברים האלה הוא, כי דורנו הוא דור שכולו זכאי, וישראל כיון שזכה מלאכתו נעשית ע"י אחרים.

ובכן revenos a nos montous! גם מלאכת התיקונים נעשית עתה ע"י אחרים!  נחלתנו היפה הזאת נהפכה לזרים, ובמקום שבעלי התקונים עמדו וספרי שו"ע  ויו"ד בידיהם, עומדים עתה השוטרים אשר בעיר קרקוי ועושים לנו תקונים – האם בעל דמיון אתה, אלופי הקורא, לציר לך דמות שוטרים גליצינים וחרבם על ירכם ורצועותיהם בידיהם והם הם העושים לנו את התקונים בדתנו?

והמעשה שהיה כך היה:  בעיר קרקוי רואים אנחנו דברים שונים אשר עליהם יאמר כי שכיות החמדה הם, וכל הנוסע הבא אל העיר הזאת לא יעבור משם עד אם ראה את השכיות ההן:  את קברות המלכים העתיקים, את מכרות המלח, את בתי התפילה לבני אמונות שונות, את חצרות המות, את המצבות העתיקות, את רחוב שטרדום ואת רחוב קזמירז, ואת היהודים בפוזמקאותיהם ובבגדיהם ואבנטיהם העשוים משי, ואת כל יתר הסגולות הטובות האלה.  ובין הסגולות הטובות האלה יראה הרואה גם את הערוב אשר לבני ישראל.  והנה מעשה הערוב ומשפטיו וחוקותיו הלא ידועים הם לכל קורא עברי:  שני מוטות עץ מזה אחד ומזה אחד, וקו נטוי מן המוט האחד אל המוט השני, והמוטות והקו הנטוי הזה הם הם הנותנים כח ורשות לכל בן ישראל לשאת משא ביום השבת, ומראה פני הערוב החיצוני כמראה פני הטלגרף, להבדיל, ראה אנכי אומר „להבדיל“, יען כי באמת יש, לפי דעת החוקרים, איזה הבדל בין הערוב לבין הטלגרף אשר אין פה המקום לפרטו, וההבדל הזה הוא הוא שהעיר את רוח השוטרים והפקידים לשים לב אל התקונים ולהחל את מעשיהם.  – האנשים האלה אינם בקיאים גדולים בדני העירובין והתחומין, ולהם אחת היא אם לפי סעיף פלוני ופלוני מחויבים אנחנו לעשות כך וכך או כך וכך, והם יודעים רק את יפיותו של יפת, ועל כן מחשבה עלתה על לבם לצוות את בני ישראל ליפּות את העירוב אשר להם ולעשות אותו שוה לכל נפש איש אירופה – וזה הוא דבר "התקונים" אשר הם אומרים לעשות בדת ישראל.  מובן הדבר מאליו, כי בני ישראל אשר בקרקוי שמעו את הדבר הזה ולא הבינוהו היטב, וגם מכה"ע „איזראעליטישע וואָכענשריפט“ המספר את המאורע הזה, איננו יודע פשר דבר, במה ייפּו אותו?  מה יעשו להעירוב כי ימצא חן גם בעיני השוטרים?  ומהו הדבר אשר יכשירהו להיות עשוי לפי רוח העת החדשה?  האם שמלת אשה הוא העירוב אשר אם יוסיפו עליו קורסט וטיורניורה ומצא לו?  האם ימשחו את מוטות העץ בצבע אדמדם וירקרק ובצבעים אחרים, וטוב להם?  האם את הקו הנטוי יצפו צפּוי גוטא-פּרטשא, ומצא חן בעיני אלהים ובעיני אנשים?

אכן רואים אנחנו כי כשם שהתקונים של רבני אשכנז ומשכילי רוסיה היו לוטים בעלטה ואיש לא הבין אותם כראוי, כך התקונים של שוטרי גליציה אין איש יכול לעמוד על הבנתם.  – דור תקונים הוא, ותו לא מידי, וישראל כיון שזכה מלאכתו נעשית ע"י אחרים.

ועוד מלאכה אחרת נעשית עתה ע"י אחרים, והמלאכה הזאת היא – הניגון של „כל נדרי“.

ומקום המחזה הוא במעינות התרופה בקרלסבד:  בעיר הזאת נשמע עתה קול נגינות „כל נדרי“ באזני אלפי עשרות האורחים אשר נקהלו שם מכל ארץ ומדינה, והנגון הזה מצא חן רב בעיני השומעים.  ואולם המנגן אינו ש"ץ כאחד השצי"ם אשר בארצנו, ואיננו חזן המתקרא קנטו"ר בלע"ז, ובכלל איננו אחד משלנו, כי אם אחד משאינם בני ברית, ושמו לביטצקי – והאיש הזה מנגן באזני השומעים את הניגון של „כל נדרי“.  לביטצקי הוא הדירקטור אשר על מקהלות המנגנים בקרלסבד, והאיש הזה יודע את נפש העם הרב הנאסף מארבע כנפות הארץ אל מעינות התרופה האלה, והוא חפץ לעשות כרצון איש ואיש ולמלא את תאות כל איש לפי רוחו וטעמו.  ויהי בראותו בין האורחים והנוסעים הרבים קהל גדול גם מן הלובשים בגדים ארוכים הבאים מגליציה ומפולין, ויחפוץ לעשות קורת רוח גם לאלה, ועל כן ערך לפני מקהלות הנוגנים את הניגון „כל נדרי“ לנגן אותו באזני השומעים.  אתמול – כן כותב סופר מכה"ע „נייצייט“ – היה האות הזה.  הסימן השישי בין סימני המנגינות בין נגינות „פּולקה“ אחת של שטרויס ובין נגינת-מחול אחת, היה הסימן „כל נדרי“;  והקהל גדול מאוד, מקהל הלובשים מלבוש ארוך ובעלי הפאות הארוכות, נקהלו ובאו לשמוע אל הרנה ואל התפלה הזאת, ובכליון עינים ובקוצר-רוח חכו אל הסימן הששי.  ובהשמע הקולות הראשונים, ובפרט בהשמע קול הכנור בהמיתו, והאנשים ההם נגשו איש איש עד במת המנגנים, למרות האסור אשר אסרו עליהם הפקידים מגשת עד המקום הזה, וכל האורחים ראו את הנאספים והנה המה עומדים ברעדה ובהתפשטות הגשמיות, ולאט לאט הם מתחילים להניע את ידיהם, ואחרי כן יניעו את ראשיהם, ואחרי כן גם את צואריהם ואת מתניהם ואת רגליהם יניעו, ולאט לאט ישמע גם קולם, ולאט לאט החלו להתפלל איש איש עם „החזן“ הנפלא הזה את תפלת „כל נדרי“ בדממה וקול, ולא חדלו עד אם נשא הרוח את הקולות האחרונים אשר התמלטו מן הנבלים ומן הכנורות, וישא אותם אל תוך עצי היער...  ואחרי כן – מוסיף הסופר הנ"ל – בלכתם לביתם התקבצו ויתגודדו יחדו המונים המונים, ויתעצו יחדו כדת מה לעשות להדירקטור לביטצקי ומה יובילו לו שי עקב התענוגים הרבים אשר הנחיל להם, ויגמרו אומר להביא לו – שמלה ארוכה, קפט"ן בלע"ז, עשויה אטון משי והיתה לו השמלה הזאת לאות כבוד.

אבל אות-הכבוד הזה איננו נוגע עוד לעניננו, ואני אך אחת חפצתי לספּר, כי נחלותינו נהפכו לזרים, וגם בנִיגוני „כל נדרינו“עושים הם כאדם העושה בתוך שלו.

ומדוע המה אומרים כי אנחנו האקספלואטטירים?  את בתי תפלתנו הם לוקחים ממנו, את התקונים בדתנו הם לוקחים ממנו, ועוד כבשה אחת קטנה היתה לנו ו„כל נדרי“ שמה, וגם אותה הם לוקחים ממנו.  – מי יודע אם לא יבואו ימים ואנחנו נשליך עליהם את כל יהבנו, וכל המלאכה אשר לנו לעשות, תהיה נעשית ע"י אחרים!

האם באמת אי אפשר הדבר כי נקח גם אנחנו איזה דבר מהם?

 

 

XXXIX

לוילנה!  לוילנה!  – מן החוץ עולה אלי קול העם בקראו, מארבע כנפות העיר קול שאון והמולה גדולה, המונים המונים מצטידים ויוצאים לדרך.  רוח תמהון והשכלה רבה צרר פתאום את העם הזה בכנפיו, כעין בולמוס אחז את כלם...  לוילנה!  לוילנה!

כי הנה פקד ה' את העיר הזאת לתת לה „לקוי חמה“, ומקרוב ומרחוק יבואו חכמים אליה לראות ולמצוא את אשר המה מבקשים.  ובכתבי-העתים כתוב לאמר:  „מחיר המסע במסלת הברזל מפטרבורג לוילנה ימעט עד כדי שלישיתו לכל האנשים החפצים לראות בלקוי החמה“ – ולא יכולתי גם אני למשול ברוחי, ואקום ואסע.

סלחו לי, אנשים טובים, סלחו לי ולאולתי!  יש אשר לא יוכל האדם למשול ברוחו גם אם ידע אל נכון כי אין לאל ידו לגלות את הכוכב החדש ולקן אשר יבקשו התוכנים בין „כוכב“ ובין השמש, או כי יבצר ממנו למצוא את יסוד „הגבנונים“ אשר על פני השמש, או כי קצרה ידו לבקש את שרש מראה „העטרה“ בעת הלקוי, – יש אשר לא יוכל האדם למשול ברוחו ולמנוע נפשו מן התאוה גם בדעתו את כל אלה.  ואני גם אני נסעתי, כי בושתי ונכלמתי לשבת תחתי בפטרבורג, בראותי כי הכל הולך אל מקום אחד:  לוילנה!  לוילנה!

והכל רק בגלל שלושה רגעים!

מה יוכל אנוש קצר-ראות לראות בשלשה רגעים?  מה יבחנו עפעפיו גם אם תהיה בידו לוח זכוכית שחורה ומלאה פיח כבשן?  רב לך!  גזרה היא מלפני דעת הקהל – ואני בושתי ונכלמתי להיות יוצא מן הכלל.  בשבתך בביתך יספרו לך מן הבקר ועד הערב כי לקוי חמה יראה בוילנה וכי לצדקה תחשב לך לנסוע שמה;  בלכתך בדרך יאמרו לך כי אין בית בפטרבורג אשר אין שם איש הנוסע לוילנה לראות „המחזה הנפלא“;  בשכבך ובקומך תראה את מכתבי-העתים המספּרים לך כי רק סכלים ונבובי לב ישבו תחתיהם, וכי בעלי מסלות הברזל הוזילו את מחיר המסעות למען „החכמה“ ולמען „דורשיה“ – הוי אלי אלי!  מי זה לא יחפוץ בימים האלה לעשות דבר למען החכמה?  מי לא יחפוץ לכל הפחות להיות אחד מדורשיה?

– סופר ומחבר! – אמרה אלי אחותנו כריסטינה פּבלובנה באחד מימי השבוע האחרון – מה תאמר אתה בדבר לקוי החמה?

– אני לא ראיתי עוד מראה כזה מעולם.  בשנת 1851 בהיות הלקוי בפעם האחרונה הייתי עוד דבר שלא בא לעולם, ועל כן לא ידעתי;  ואולם אומרים אמור כי הוא „מחזה נפלא“...

– אומרים אמור כי כאשר יביט איש אל תוך באר מים ברגע היות הלקוי, וראו עיניו להט חרב מתהפכת...

– בלי ספק סימן הוא למלחמה!

– ומדוע רק בוילנה תהיה המלחמה?

אני השמעתי קול שיעול ולא עניתי דבר.

– אמנם זכתה וילנה לדבר גדול בפעם הזאת, כי נפל הלקוי בגורלה, – הוסיפה המשכלת לדבר – הלא באשר היא עיר הפלך, האין זאת?

אני השמעתי קול שיעול גם בפעם הזאת.

– ויתר ערי הפלך, האם יהיה לקוי גם בהן?  – הוסיפה כריסטינה פּבלובנה לשאל.  – לו גבר הייתי, כי עתה על כנפי נשרים דאיתי אל המקום הזה...

– למה?  לאיזו תכלית?

– לראות את לקוי החמה!

– אבל, גברתי, לקוי החמה הוא דבר אשר רק לתוכנים עסק עמו ואיש אשר חכמת התכונה זרה לו...

 – למען החכמה, ידידי, למען החכמה עליך מוטל הדבר לנסוע לוילנה!  השמעת?

אני שמעתי – ונפשי ידעה מאד כי למען החכמה מוטל עלי לנסוע לוילנה.

וגם ממחרת היום ההוא, בשבתי אל השלחן בבית-המזון, שמעתי כדברים האלה.  וכל איש אשר עינים לו בראשו אמר לנסוע לוילנה.  – וגם בשבתי בביתי, והנה הנער העומד לשרת לפני בא הביתה ויתגרד בקרחתו ובגבחתו, ובאחרונה הוציא מפּיו את שאלתו ובקשתו:  אדוני!  תן לי רשות לשלשה ימים לעזוב את הבית...

– לאן מועדות פניך?

– אומרים אמור...  השמש אשר בוילנה...  ואני חפצתי לראות...  הלא רק שלשה ימים בקשתי.

– לוילנה?

– חפץ אנכי לנסוע לוילנה!  דבר הנער בקול בוכים וינשק את שפת מעילי.

והנער הזה הכריע את הכף.  – אז גמרתי גם אני בלבי לנסוע את מסעי „למען החכמה“, ואקום ואעזוב את פטרבורג ואסע לוילנה.

*

הנה חצר מסלת הברזל.  – בית הנתיבות מלא אנשים מפה לפה.  גברים ונשים, אצילים ושועים, קרועי בגדים והולכי שחוח, נערות ומיניקות, ילדים וילדות – האם כל אלה, למגדול ועד קטן, יוצאים כלם היום לדרך למען „החכמה“ ולמען וילנה?  מי לא יחפוץ כיום הזה לעשות דבר החכמה!  מי לא יחפוץ לכל הפחות להיות אחד מדורשיה!  ראה, הנה הם נלחצים איש אל אחיו ואיש את אחיו ידחקו, עד הגיעם ועד גשתם אל הצוהר הקטן אשר משם יקחו את פתקאותיהם במחיר, לבוא בהם אל המרכבות.

הנה עומד האחד לפני הצהר, ופניו כפני אחד התגרנים אשר בשוק-אלכסנדר.

– לוילנה!

– תשעה רובל וארבעים ושש קופייק.

– הן אומרים אמור כי היום יוזל המחיר עד כדי שלישיתו?

– משנה הוא?  הן יבוא כל איש ואיש ואמר כי נוסע הוא לשם החכמה...

ואני עזבתי את בית הנתיבות ואבוא אל המרכבה.  קול הפעמון נשמע באחרונה ואחריו קול חליל, והמרכבות החלו לנוע, ועוד מעט וקול המכונה אשר לפניהן נשמע מן הסערה, וכל הכבודה אשר ברגליה עברה בסערה הלאה הלאה...

ליל חשך ואפלה כבדה בחוץ.  ואני הטיתי את ראשי בעד החלון הפתוח ואבט לארץ וארעד, ואשא עיני השמימה ועלטה תכסמו...

יש אשר שמים זכים וצפרים מזמרות ואור שמש כי יהל יעוררו בלב האדם את רוח השירה;  יש אשר יהיה להפך, והשמים אשר אימה וחשכה נופלת עליהם יעוררו בלב הרואה רגשות זמרה והגיונות רבים.  על לב הרואה יעלו זכרונות ימי הילדות עם כל אימתם ופחדם.  לילי החורף הארוכים יהיו פתאם לנגד עיניו, והרגעים האיומים בשובו מן „החדר“ הביתה והעששית הכהה בידו;  שדים קטנים עם גדולים ירדפו אחריו, וגם בשמים ירחפו יצורים כאלה, ודמות תהיה להם כדמות עבים שחורים;  נר העששית כמעט יכבה, ועיניו תראנה גם את רגלי העגל אשר ליצורים הנוראים ההם;  שניו אשר בפיו ישתקשקו...  והנה ימים אחרים וטובים מאלה באו לו;  הנער הלך הלוך וגדול ויהי לעלם יפה תאר ויפה ענים.  שדים ומזיקים לא ירדפו עוד אחריו, ורק „שדה“ אחת שומרת את צלו והוא רואה אותה בחלום ובהקיץ, והנרדף היה הפעם לרודף, ורדף אחריה כל הימים והיא תתחמק ממנו;  אז יתהלך יחידי בלילה, לשמוע את יללת הרוח ולראות במפלשי העבים השחורים, והדבר הזה יעלו גהה ללבו הכואב;  הרוח ייליל לשברו ורוח לו, והעבים השחורים יראו לעיניו כדמות מקלעות השערות השחורות היורדות מעל קדקד השדה אשר היתה לו למפגע:  עיניו תלויות אל העבים האלה...  והנה ימים אחרים וטובים באו לו!  העלם הלך הלוך וגדול ויהי לאיש;  מרכבות ברזל עוברות מפטרבורג לוילנה, והאיש יושב באחת המרכבות ההן;  בוילנה יראה לקוי-חמה בשמים, והאיש נוסע שמה „למען החכמה“ – – – האם העלטה הגדולה אשר בשמים עושה לנו את רוח הזמרה?

והמרכבות לא תעמודנה תחתיהן.  הנה גטשינא ואחריה תחנות רבות, הנה לוגא ותחנות רבות אחריה, הנה פסקוב – הנה לילה, הנה יום!...  בפנת המרכבה יושבים חבל אנשים ומדברים, ראשית דבריהם הפרינץ קובורג ומעשהו;  ואחריו הסופר הגדול קטקוב ומותו, קטקוב וכתבי-העתים באשכנז;  ואחריהם יום השביעי לחדש אוגוסט ולקוי החמה בוילנה...

מה זאת?  האנשים מטילים ספק בכל הנבואות אשר נבאו להם התוכנים.  אמת היא – אומרים הם – כי מלחמה תהיה בארץ, אבל אין ללקוי החמה עסק עם הדבר הזה.  יוכל היות – אומרים הם – כי השמש יחשך כמעט, אבל אין הדבר הזה אות כי מלחמה תהיה בארץ.  אמת היא – אומרים הם – כי כתבי-העתים כותבים אבל גם מלחמה לא תהיה בארץ וגם לקוי לא יהיה בשמים.  יוכל היות – אומרים הם – כי יהיה לקוי וגם מלחמה תהיה, ואולם לא מפני שכתבי-העתים כותבים.  – ואולם אם כה ואם כה לא חדל דבר לקוי החמה אף רגע אחד מפיהם.

– קורסובקה!  – קרא פקיד מרכבת הברזל.

אז ירדתי מן המרכבה ואט אל בית הנתיבות ואשת ספל תה.  והנה איש יהודי לנגד עיני, הבא גם הוא לקורסובקה במסלת הברזל ההולכת מוילנה, ופניו מועדות לפטרבורג.

מקץ חמשה רגעים היה האיש למיודעי – כדת משה וישראל.

אז יספּר לי את ארחו ורבעו ואת משלח ידו ומעשהו, וכי הולך הוא לבוא לפטרבורג, וכי הקדים לבוא הפעם לפטרבורג כשני ימים בטרם בא מועד לו.

 והכל משום לקוי החמה..  הלא תדע גם אתה כי לקוי חמה בא לעולם?

– ידעתי,– עניתיו, ואזני נטויה לשמוע את אשר ידבר בי עוד.

– והכל משום לקוי החמה!  גם אני איש ככל האנשים וגם לי לב כמוהם.  הן אמת היא כי גם בוילנה – אומרים – יראה לקוי החמה, ואולם אני, הן ידעת, עסקים רבים לי בפטרבורג, ופטרבורג גדולה מעיר הפלך, ולכן הקדמתי הפעם לבוא אל עיר המלוכה כשני ימים.  אם יתן ה' והיה לקוי-חמה, אז טוב לי לראותו בעיר גדולה כעיר המלוכה מראותי אותו בעיר קטנה כעירנו וילנה!

*

והמרכבות עפות כברקים, ואני יושב ומביט בעד האשנב על תלמי השדה הירוקים ועל האהלים הנטוים, על המלונות הבודדות ועל עצי היער ועל ההרים והעמקים, וככה אני עובר ונוסע מתחום לתחום באותו תחום.  וכבר עברנו את דינבורג ואת טשורני-ברוד, ואת דוקשטי ואת דודא, והנה סונצני – היא העיר אשר עלתה על המוקד בימים האחרונים.

אשה עבריה עוטה בלויי סחבות עולה אל המרכבה וילד על זרועותיה.

שאלי שרופה באש לשלום עובריך – האם ישאלו העובדים האלה גם לשלומך?

אל תשאלו!  הנה השפתים הלבנות האלה תספּרנה לכם את כול גם באין אומר ובאין דברים.  – עד עולם לא אשכח את פני האשה העניה הזאת ואת האסון הרב השפוך על הפנים האלה.  האשה לא שאלה נדבות ולא פנתה אל איש, ובכל זאת לא היה איש במרכבה אשר לא נתן לה איש כפי נדבת ידו.  אשה נוצרית נתנה על פי הילד בשר ולחם, חלב ותפוחים, ואם הילד לא ענתה דבר ולא ספּרה דבר – ובאחרונה בכתה.

מי שם פתאם על עיני כמו שבכה?  מי הקדיר רגע אחד את מאור עיני?

הנה ויליקה עם ההרים הרמים והיפים ועם כל ההוד וההדר אשר שפך עליה הטבע ביד נדיבה;  הנה הככר הנקראה בשם „ירושלים“, הנה „הלבנון“, ואחריו בית-לחם.

הנה וילנה!

הראשון אשר נגש אלי בצאתי מן המרכבה היה נער עברי ערום ויחף אשר לוחות זכוכית רבים היה בידיו;  והלוחות מלאים פיח כבשן אשר הכינו לראות בהם את לקוי החמה, והנה הוא קורא אלי:  „הביטה וראה!  הנה לפניך לקוי-חמה, ומעבר מזה לקוי-לבנה!  קנה לך אדוני, קנה לך!  מחיר לקוי-החמה ולקוי-הלבנה גם יחד רק אגורות אחדות! קנה לך, אדוני, קנה לך!“

*

„מחר  יהיה האות הזה, מחר ילחמו כוכבי מרום במרום וצבא השמים במסלותם איש אל עבר פני רעהו יעמדו במערכה;  מחר לעת בקר והנה בלהה, תזרח השמש, ואחר תאסף נגהה, תאיר לארץ ולדרים עליה ואחר תחשך בעריפיה.  מחר תחזינה עינינו מחזה נפלא אשר אין על עפר משלו, מחזה אשר לא יתואר באומר ודברים ומה דמות נערכה לו, כי מלכת השמים המפיצה אור יקרות על כל בשר ורוח, על כל דומם וצומח, מלכת השמים אשר מידה אור לנו, ומנגה נגדה יתענגו כל יושבי תבל ושוכני ארץ, מלכת השמים אשר תטה אזן קשבת ברן יחד כוכבי בקר וכל בני אלהים יריעו לקראתה, מלכת השמים הזאת תכוף כאגמון ראשה לפני אחותה הצעירה, תתאבק עם בת אלים ותכרע לפניה ברך, תעטה מעטה אבל ויחשך משחור תארה, ואנחנו אשר לא נוכל להביט עליה כי קרן אורה, עתה נראה בחרדת קודש את פניה השחורות כעורב.  מחר יהיה האות הזה;  ממזרח שמש עד מבואו, מירכתי צפון עד קצה ארץ הנגב, מלאכים יחפזון וחוברי שמים כעל עב קל ישאו, לראות את המחזה הנפלא הזה, את לקוי המאורות, את מלחמת שתי האחיות האלה, אשר הצעירה מצאה היום מקום לגבות את חובה מאחותה הבכירה אשר המעיטו בעבורה את דמותה והקטינו את ערכה, ובגאון וגודל לבב תחשיך את אור השמש המשמח לבב אנוש עד כי ידעך מאתנו ולא יכירנו מקומו רגעים אחדים“.

(„הצפירה“ 1887 גליון 177.)

כלומר:  לקוי-חמה יהיה מחר.  – אמת היא כי אחותנו „הצפירה“ אוהבת לפטפט מעט יותר מן השיעור, אבל בכל זאת יבינו המשכילים מדעתם כי בלקוי-חמה הכותב מדבר.  וגם אני הבינותי, למרות כל הדברים הרבים האלה, כי עלי להיות בוילנה ולראות שם בשמים לקוי מאורות ועוד מליצות ופסוקים אחדים מכתבי הקדש.

בעזבי את בית מסלות הברזל ובעברי ברחובות הראשונות אשר בתוך העיר, ראיתי והכרתי כרגע כי לקוי-חמה יהיה מחר.  אמנם אודה הפעם כי חטאה גדולה חטאתי לוילנה בטרם באתי אליה, כי אמרתי בלבי:  כל העולם אינו ניזון אלא בשביל וילנה, והיא בעצמה אינה יודעת בלי"ס דבר מכל הנעשה, ורק מקץ ימים אחדים יקראו הקוראים שבה בכתבי-העתים לאמר:  „העיר וילנה היתה ביום השביעי לחדש זה למקום-מועד לחכמים רבים מכל קצוי אירופה אשר נועדו שמה לראות בלקוי-החמה בשעה החמישית בבקר וכו'“ – ואולם עד מהרה ראיתי כי שגיתי.  הנער אשר עבר על פני בחוץ הורה אותי כי יודע הוא את אשר לפניו;  הזקן ההולך על משענתו הוכיח לי כי נפשו יודעת מאד את אשר יהיה לפנות בקר;  העלמה המתהלכת ברחובות, אשר נשאה את עיניה השמימה ואחרי כן נשאה אותן אלי, העידה לי כי יודעת גם היא את כל הנעשה;  השפחה אשר קראה לי בקול גדול ברחוב „גיטקע טויבעם זאַואולאָק“:  „הניחו לי ואכין היום לשבת“ הוכיחה לי גם היא כי יודעת היא אשר מחר לא תהיה לה שעה פנויה משום מעשה שיהיה;  ומכלם הכי נכבד הבחור הערום והיחף אשר לוחות זכוכית מכוסים פיח כבשן בידיו, והוא קורא לכל עובר בניגון של „קנו הושענות“:  קנו זכוכיות!  קנו זכוכיות!  וכל העובר עליו יסור אליו לקנות את הלוחות ההם ואיש את אחיו ידחק ואיש את רעהו יהדוף.  והנה תראינה עיני איש יהודי קטן-קומה ובעל זקן אדום, וכמדומה לי שהוא חייט והוא עומד על הנער וסופר ומונה לאמר:  לאשתי זכוכית אחת, לרבקה וסוסיא שתים, למשה ולגרשון ולצדוק שתים, לבנימין לא אקנה כלום, ובכן הא לך עשרים אגורות ותן לי ארבע זכוכיות – אני נטיתי מעל האנשים האלה, ואעבור משם והלאה, ואעזוב את הרחוב האחת ואבוא אל השנית, ואעבור גם אותה ואבוא אל השלישית, ואָסב בשוקים וברחובות שעות אחדות, ועיני לא שבעה מראות ואזני לא מלאה משמוע –

ובכן זאת היא וילנה.

זאת היא העיר אשר תעורר זכרונות קדושים בלב כל איש יהודי אשר קדושים בעיניו זכרונות ספרות השכלתו וראשית דברי ימיה!  אם לא בקרב העיר הזאת נולדת, אלופי הקורא, כי אם ממרחקים באת אליה, ועברת ברחובותיה בנטות היום לערוב ועל עריה תעלה והתהלכת לבדד באין איש עמך, אז יעלו במוחך אלפי מחשבות שונות ולבך יהמה בקרבך ולא תדע מה.  בהתהלכך תנחה אותך המחשבה האחת, כי בקרב אנשי ביתך אתה ואינך עוד ילד זר בין אנשים זרים אשר איש לא יבין את לשונך ואת לבך.  אם נואש מכל תקוה באת אל העיר הזאת, וכבר חדלת מהאמין כי יש אחרית לך ולאחיך, ושב ורפא לך לפתע פתאם, ונשאת את עיניך כה וכה וראית את אחיך ואת אחיותיך שוכנים למפלגותיהם וזכרת ימים מקדם אשר נקרא להם „ימי האבות“ – (פאטריארכענצייט) ואמרת:  היהדות לא תמות!  אם עיר יהודים גדולה בכלל תקרא בשם „עיר ואם בישראל“, אז תהיה לנו וילנה לאם-זקנה, ואנחנו נהיה לה לנכדיה הקטנים, אשר על ברכיה נניח ראש, והיא תשעשענו ותנחמנו ותספר לנו ספורי-מעשיות נפלאים וזרים גם יחד, ואנחנו נשמע בחרדת קדש לכל הגה היוצא מפי זקנתנו, ואם נבך על צוארה מעוצר רעה ויגון אשר מצאונו, וידענו כי יש אוזן שומעת ולב מבין אשר צר לו בצרתנו...  זאת היא וילנה!  גם אני באתי אליה ואני נקשה ועיף.  אז עברתי בחוצותיה ועל הרריה עליתי, אז הבטתי בפני אנשיה ואת אחי ואת אחיותי ראיתי, ושב ורפא לי, ואאמין פתאם אמונה גדולה כי חסון אנכי כאלון וכי אחיה עד בלי ירח.  ובהתהלכי על ההרים הרמים, ופתאם עלו על ליבי החרוזים: „כל אבן ספר, כל סלע הוא לוח, ובנזר היקום היא אבן מזהירה“...  ואזכור את מיכה יוסף, ואזכור את שיריו ואת ילדותי כאחד.  מי יודע!  אולי על הסלע הזה אשר עליו עומדת רגלי ברגע הזה, עמד גם הוא באחד הימים לפנות ערב, ולבו גם הוא חשב מחשבות כאלה.  בעמדו על הסלע הזה עלה בלי-ספק על לבו בפעם הראשונה רעיון שירו שלמה וקהלת, על הסלע השני אשר מעבר מזה ילד לו רוחו הכביר את הגיון שירו ר' יהודה הלוי.  ושם מעבר מזה עמד בלילה ויבט כמוני אל הכוכבים אשר ממעל לו, וחידות עולמים הציקו לו גם הוא, ואז שר שירו:  אל הכוכבים.  – ואחרי מיכה-יוסף זכרתי את אביו האד"ם, ואחריו זכרתי את מרדכי אהרון גינצבורג, אשר לא קם עוד כמוהו בין היהודים סופר זך הרעיון ויודע ברור את אשר הוא חפץ.  ואזכור גם את כל סופרינו וגדולנו אשר בראו לנו „ספרות“ ואשר כמעט כולם יצאו מוילנה, וגם את כל הסופרים הטובים והגדולים החיים אתנו עוד בעיר הזאת זכרתי.

ופנים אל פנים לא ראיתי את רבותי אלה – אמנם כן!  ברומא הייתי לא ראיתי את האפפיורים ההם ולא זכיתי לנשק את סנדליהם, כי ירט הדרך לנגדי, ועתה הריני לפניהם ככלי מלא בושה וכלמה.  מורי הגדולים!  עד שלא הייתי בתוככם איני כדאי, ועכשיו שהייתי כאלו לא הייתי, ואולם פניכם הולכים עמי כל הימים, ועכשיו שלא ראיתים כאלו ראיתים!

*

ברחוב העיר ראיתי שני אנשי קטני קומה, את טסנג-פו ואת קוס-לונג, והם אנשים מארץ הסינים.  ואולם לא מארץ הסינים באו אנשים אלה לוילנה, כי אם מפּריז, הם ועוד תלמידים אחדים השוקדים על הם לראות בלקוי-החמה.  מובן הדבר כי רבים מבני וילנה אשר לא ראו עוד לקוי-חמה מימיהם לא ראו מימיהם גם פני אנשים סינים, ויהי העם ההולך אחריהם רב מאד, ונערים רבים לקחו את כלי-הזכוכית אשר הכינו להם ויביטו בעד הזכוכית השחורה על האנשים ההם.  וטסנג-פו הוא איש השומע לשונות אחדות מלשונות בני אירופה, וגם יענה בסבר פנים יפות את כל איש השואל אותו דבר, וגם אותי ענה על כל שאלותי אשר שאלתי.  ורק קוס-לונג שמר לפיו מחסום ואת כל חכמתו טמן בחבו, ולא זכיתי לשמוע מפיו כי אם את הדבר האחד, שהוא עוסק בתורת הפיזיקה וההנדסה.  בעת ההיא וטסנג-פו שפך לפני את מרי שיחו בדאגתו אל השמים אשר אינם טהורים ואל הגשם אשר יוכל לרדת בבוא הרגע הנדון.  וכי מצטער הוא על אשר לא עשה הכנות לעלות השמימה במגדל הפורח באויר.  והכל בגלל שלשה רגעים.!  בגלל שלשה רגעים בא איש סיני היודע לחשות  ואיש סיני היודע לדבר, ויעברו דרך רחוקה מפריז ועד הנה, וגם שלשת הרגעים האלה אינם עוד ברשותנו, ויש אשר יתקדרו השמים והיו לנו גם אלה למפח נפש!  כדברים האלה חשבתי ואף הגד הגדתי אותם באזני ידידי החדש, והוא נאנח, ואחרי כן נתן בשחוק קולו, ואחרי כן החריש.  ואני בראותי כי לב הסיני טוב עלי ובזכרי כי לאו בכל יומא מתרחיש ניסא להתהלך כאח וכרע עם איש ממדינת השמש, מהרתי ושאלתי אותו גם על דבר הארץ המוקפת חומה עוד לפני ימות יהושע בן נון, והוא ענני כי כל הדבר הזה משל הוא, כאיוב בשעתו, ואחרי כן נאנח, ואחרי כן נתן בשחוק קולו, ואחרי כן החריש.

וגם אישים אחרים ראיתי אשר באו מוינה עם כל כליהם וחפציהם הרבים.  גם מורשה ראיתי חכמים אחרים ופרופיסורים עם כליהם וחפציהם, ועוד חכמים אחרים אשר ידעתי אותם פנים אל פנים, ומפטרבורג ראיתי את ה' הבולסון המורה בחכמת הפיזיקה בבית מדרש המדעים.

וגם את מאריה פּבלובנה, אחות כריסטינה פּבלובנה, ראיתי, והיא „עבד נאמן“ להשכלה כאחותה אשר בפטרבורג, והיא אמרה אלי בגודל חכמתה לאמר:  בכלותך לראות את „הלקוי“ בוילנה, הלא תעבור בלי ספק מזה ונסעת גם את הערים האחרות, אל טור ואל ויטקא, אל טומסק ואל אירקוטסק וכדומה, לראות גם שם את לקוי-החמה...

– כמה ימים, תחשבי גבירתי, יארכו ימי הלקוי?

*

הלילה בא.

השמים שחורים ולא יראה בהם אף כוכב אחד, וההולך על ההרים יגשש כעור את כל אשר ימצא ולא יראה את הדרך אשר הוא הולך עליה.  ואולם לא ינום ולא יישן בלילה ההוא בוילנה גם נער וגם זקן, ובכל אשר אפנה אשמע קול אנשים המדברים איש אל אחיו או קול צעדים על הארץ.  ויש אשר אשמע קול זמרה אשר יזמנו בחורים ובתולות יחדו בלכתם במקהלות.

בעודני ברחובות העיר וארא לאור המנורות גם זקנים וזקנות המהלכים ברגש, איש ואיש וכלי זכוכית בידו, והרחובות הומיות מאדם רב.  קול נער הקורא בכח:  קומו לסליחות;  והשני יענה לעומתו:  עוד מעט והשמש יכה את הלבנה מכות אכזריות!  והעם שומע את „הליצנות“ הזאת, ושחוק אדיר ישמע.  אמנם צדק הנער הראשון אשר קרא את הקריאה על דבר הסליחות, כי כליל הסליחות נדמה הלילה הזה גם בעיני, והזקנים והזקנות אשר התנהלו בכבדות ולוחות הזכוכית בידיהם נראו לי כאילו קמו בחצות, והנה הם מהלכים ברגש אל בית האלהים וסדוריהם ותחנותיהם בידיהם.  – אז תשמענה אזני קול המון דברים על חרבן-העולם, וכי יוכל היות כי מחר לעת כזאת לא יהיה עוד שריד ופליט מכל היקום הזה אשר מסביב לנו, וביחוד שמעתי את קול אכרים הבאים העירה, כי יראו לנפשותם ולא האמינו עוד בחייהם.  ובעזבי את העיר ובלכתי על ההרים, אני ורעי גם יחד, ואשמע גם שם כדברים האלה.  ואולם החושך פרוש על ההרים ואני לא אראה כל מראה, ורק קולות אשמע, קול שרים ושרות, קול תלמידים ותלמידות המשמשים בערבוביא, קול צחוק אדיר וחזק, ולפעמים אראה מרחוק גם זיק אור עולה באש רגע אחד ואחרי כן יחלוף.  פתאם ראתה עיננו אור נר הולך הלך וקרב אלינו, ואזני שמעה ותבחן קול שאון מתוך אחד ההרים.  עוד מעט והנה עלם ועלמה הולכים לקראתנו בין רוכסי ההרים.  העלם לבוש כאחד הסטודנטים והוא מחזיק נר מאיר בין אצבעותיו ובידו ספר פתוח, ונערה הולכת על יד ימינו וקוראת גם היא עמו.  האם שירי אהבה ישירו שני אלה, ובאין אור הירח המתוק לעינים כאלה, מסתפקים הם במועט מזה וטוב להם גם אור הנר?  אז הטיתי את אזני ואשמע, וחרדה אחזתני:  העלם קרא לפני העלמה משל ממשלי קרילוב על דבר החמור והקוף והדוב והתיש שהתחברו יחדו...  ליל חשך ואפלה, עלם ועלמה הולכים יחדו בין רוכסי ההרים, אור הנר תחת אור הירח, ותחת שיר-אהבים משל ממשלי קרילוב – מיני הגיון וזמרה כאלה נוכל למצוא רק אצל עלם ועלמה בוילנה לפני בוא לקוי-חמה!

עוד מעט והבוקר יבוא.

על הר סקיפליארני אשר אל מול בית נתיבות הברזל נקבצו ובאו עם רב ועצום מאד, והתוכנים והחכמים כבר עומדים על ראש ההר וכבר עושים הם בלהטיהם.  אלה מודדים את מעלות האויר ומעלות החום, ואלה מכינים את קני-המראה אשר להם להיות נכונים בבוא הרגע הנכון.  שעה אחר שעה תעבור, והכל על מקומו יבוא בשלום כנבואת התוכנים אשר נבאו בראשונה, מלבד האור הבהיר בשחקים והשמים הטהורים, אשר חא שמעו בקול הנבואה ההיא.  עוד מעט וטיפות גשם אחדות יורדות ארצה, וכרגע יחדל גם הגשם הדק הזה, ואולם העבים אשר בשמים לא יחדלו, ופאתי המזרח לוטות בעלטה;  וכל אלה אשר הסכינו להתפלל „למחות כעב פשעיהם“ – אבל התפלה לא עשתה בפעם הזאת אפילו מחצה.  הנה השמים כספר נגולו לפנינו, ואולם הספר הזה לא יהיה למקרא כי עלו העבים ויכסו את גליונותיו.

בין כה וכה והמון העם נדחק ונדחף לגשת.  והשוטרים נוגשים בעם להסיגו לאחור, והקוזקים עוזרים אחריהם, וגם בעי (אולי הוא שם רצועה) ישלחו יד.  הוי שוטרים וקוזקים!  מדוע לא תוכלו לגרש את העבים כאשר גרשתם את העם המתפרץ לקרבה אל הפרגוד?

אקחה נא את השמלה ואכסה על הדברים אשר באו ויהיו עתה, ואל יראה הקורא ברעה אשר מצאה את התוכנים – ועל כן יהיו דברי מעטים.

עוד חמשה רגעים, עוד ארבעה, עוד שלשה עוד שנים ואחד – העבים אשר בפאתי המזרח לא עברו ולא נמחו, ואיש לא ראה את המעשה בהעשותו, והנה:  חשך כסה את כל הארץ מסביב כשלושה רגעים.

ובגלל שלשה רגעים אלה באו כל אלה מקרוב ומרחוק;  בגלל שלשה רגעים אלה באתי גם אני!

אמנם כן, את הכוכב החדש „וולקן“ אשר יבקשו התוכנים לא מצאתי, את „הגבנונים“ אשר על פני השמש לא ראיתי, ואת „העטרה“ לא ידעתי – ורק את אופק השמש מסביב ראיתי ואת מראותיו היפים והנהדרים תכנתי.  ואת המראות האלה העתיק ברגע ההוא גם הדוקטור ינדרזיויטש עפ"י מכונת הפוטגרפיה אשר הביא אתו.  וזה כל השלל אשר הביאו החכמים בפעם הזאת.  – אמנם הבטיח אותי רעי אשר עמד על יד ימיני, כי שמעו אזניו ברגעים האלה את קול התרנגולים אשר קרא זה אל זה ואמר:  צפרא טבא!  וגם ראו עיניו את אחד הכלבים אשר כרע רבץ על פני האדמה בשלשת רגעי האפלה וגם עגל קטן ראה וזנבו בין ירכותיו, ואולם מסופק אני מאד אם הדברים האלה יביאו לחכמים את התועלת אשר בקשו המה.

ופתאם לפתע והנה שב האור כמשפטו הראשון.  ברגע הזה ובמשכיות לבי עבר לפתע פתאם זכרון הפסוק:  „ויאמר אלהים יהי אור – ויהי אור“, ואתו יחד זכרתי את הנגינות הנפלאות המלאות אור עולם אשר חבר לנו הידען במנגינות „היצירה“ אשר לו, בשימו לפנינו גם הוא את הפסוק הזה

"Et Deus dixit

fiat lux et faet aest"

אז מלאו אור עולם גם משכיות לבי...

האם יצאתי ידי חובתי וידי חובת שולחי?  האם עלי לחכות עד בוא שנת 1912 ואמלא את החסרון בהיות לקוי חמה שנית?  הלא כונתי היתה רצויה, ואני לשם החכמה נסעתי – בגלל שלשה רגעים!

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 

 



* )  באספה זו ישב ד"ר יואל ז"ל בראש.