_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הפולנים

דוד פרישמן

לתוכן הענינים

 

עד למדרגה זו כבר הגיעו הפולנים:  ה"נאָוואָיע וורעמיא מטיפה להם מוסר! פּפוי, לא נאה הוא לשנוא את היהודים.   מי עוד שונא בזמן נאור שכזה את היהודים?  השנאה אינה נעשית מעולם אלא לשם איזו פוליטיקה.   מכיון, היא אומרת, שהלאומיות הדימוקרטית בפולין באה עד לידי בנקרוט, לא היתה עוד לדמובסקי וחבריו שום עצה בכדי להחלץ מן המבוכה, אלא למהר ולעשות על רגל אחת מעט אנטיסמיטיסמוס.   הא לכם את היהודי ואכלו אותו חי – מן ביפשטקס אַ לאַ טרטר.   סגולה זו בדוקה ומנוסה היא מאז.   יזרה נא מעט אבק בעיני הקהל, ואַל ישעה עוד בעצם  העניין.  יהיה נא עסוק עם היהודים, ואַל יראה עוד בנולותם של המנהיגים, שהנהיגו אותו עד לעברי פי שואל.   מה אומר ומה אדבר? מכיון שה"נאָוואָיע וורעמיא" מעידה כך, חזקה שאָנו יכולים לסמוך עליה.   מי כמוה יודע, כיצד דברים כאלה נעשים.   היא כבר עובדת במקצוע זה, ברוך השם, איזו עשיריות שנים.

 ובכל זאת, אני מתירא, שבעלי ה"נאָוואָיע וורעמיא" טועים קצת.   אין עושים שנאה ליהודים כלאחר-יד, בדבור אחד או שנים, אלא אם כן הקרקע מוכשר לכך מקודם.   זוכרים מחוץ לפולין יותר מדי את הליברליות המהוללה שבפולין, ולפיכך מבקשים סבות לרוח ההדשה, שנשבה פה פתאם ומוצאים.   אותה הליברליות היתירה, שהיתה נהוגה פה כמה דורות, נעשית להם לסתירה, שאינה מובנה יפה.   ואולם אנחנו פה הלא ידענו את הליברליות הזאת.   כשמדברים על הליברליות שבפולין, אני רואה לפני תמיד את תמונתו של אחד הסופרים הפולנים הגדולים, ששמעתיו דורש לפני שנים אחדות לפני קהל יהודי באחת מרחובות היהודים, והוא דבר אז בשבח היהודים וברוחם הנעלה ובגזעם הנפלא ובמדותיהם היקרות ובנטיתם הנאצלה לכל דבר שבחרות – אלא שבעינו של הדורש הזהיר איזה מבט אורב וחשוד.   את המבט האורב והחשוד הזה לא אוכל לשכוח עד היום.  ובאמת: אותו הסופר הפולני הגדול והליברלי, נעשה עתה לאחד המנהיגים היותר עזים של הבויקוט.

 בעצם: הליברליות היא אחת המלאכות היותר קשות.   למה זה נשלה את נפשו? האדם מטבעו הוא חיה רעה, אינסטינקטים שלו הם אינסטינקטים של חיה.   כל-זמן שהוא לבוש קורסט וחבוש במעט ההשכלה, החנוך, הקולטורה, ההרגל ודומיהם, אין זו אלא חצי צרה.   את חצי הצרה הזאת אנו קוראים "אנושיות" או "עולם כמנהגו".  ואולם ברגע אחד של חולשה שוכח אדם את כל הפרק, שהוא עומד עליו, ופתאם קופצת החיה הרעה מן הסוגר שלה.   ברגע אחד הוא מגלה את כל מה שהסתיר בחובו במשך חמשים שנה.   אותו המבט, שראיתי אז אצל אותו הסופר החשוב, ראיתי הרבה פעמים אצל חתול-הבית שלנו.  נעימה ומתוקה ומשתעשעה ומחליקה – ופתאם מזהיר בעינה אותו המבט, שמגלה לנו את הסוד בפעם אחת, כי היא אחותו של הנמר ושל הקוגואר ומשפחתה יושבת בערבות מדבר נוביה.   ביחוד מצאתי אותו מבט אצל מוריץ II, הוא הקוף שהיה מעביר לנו חזיונות של קולטורה לפני שנים אחדות על פני הבמה של הצירקוס פה.  לבוש היה פראק וחבוש היה צילינדר עם נעלי-יד ונוסע היה על גבי וליסופּר ומשתמש היה בכף ובמזלג בשעת אכילתו ומשחק היה בקלפים ומעשן היה פפירוסות וכותב היה מאמרים בעיתונים על-דבר הליברליות ונוטל היה עביט של שופכין לצרכיו.   ורק לעתים היינו יכולים להכיר בו, עד כמה כבד עליו כל המסוה הזה וכל אותה הקולטורה הנבערה.   ברגע שכזה היו יכולים לראות אצלו אותו המבט האורב  והחשוד.   אין אני מתקנא במוריץ II  שכזה, אם חיב הוא להיות לבוש קולטורה במשך שעות רבות כל-כך.   עד כמה קשה קומדיה שכזו!  ובינתים הלב שבו מושך ומושך בחזקה אל הטבע של הקוף...

 בעצם: אותה המלאכה של הליברליות היא אחת המלאכות היותר קשות.  במדה ידועה היא קשורה עם סבלנות, עם אהבה לכל נברא בצלם, עם "ואהבת לרעך", עם היכולת להיות סובל לפעמים גם איזו עולה, עם התגברות על אינסטינקטים רעים, עם מהרה של מדות ושל רגשים – ובינתים הלב שבקרב מושך ומושך בחזקה אל הטבע של החיה.   טורח אדם, להיות לבוש את המסוה, עד כמה שיוכל.   ואולם פתאם נתק הכפתור וההיה קופצת החוצה.  שותים דם ואוכלים בשר-אדם, והאדם נעשה לאדם הטבעי, אפשר מאד שאחרי זמן מועט תבוא הבושה והעינים תהיינה תלויות אל הקרקע; ואולם המעשה נעשה.   ברגע אחד גלה האדם את אשר החביא במעמקיו במשך חמשים שנה.   ובכן: כל העבודה של מין זה של הרשות להיות שליט לרגעים בחיים ובמות, – אם רוצה איש הקולטורה היא, זה מאז ובמשך שנים רבות, למצוא את הפורמולה, שלא יהא מוכרח להתביש לאחד המעשה.   רבונו של עולם, איה נוטלים אותה פורמולה, שיוכל אדם להיות ליברלי, ועם כל זה לא יהא מוכרח להיות לבוש את הקורסט מן הבקר ועד הערב? – ואותה פורמולה מצאו פה בפולין: עלינו להפריד את שאלת היהודים מן הליברליות.   יוכל אדם מן היום הזה והלאה להיות קרוא ליברלי ולהיות עם זה שונא ישראל! – 

וכמו ישועה באה על כלם.   הן כלם, ברוך-השם, שנאו את היהודים מדור דור ומאז ומעולם, אלא שהשתעשעו תמיד בליברליות ולא היתה להם הרשות לגלות, ועכשו באה הישועה.   אין הם צריכים עוד כלל לבקש לעצמם אמתלא ולומר, כי מכונים הם רק אל ההמון הנבער, אל התגרנים, אל הציוניים, אל ה"ליטוקים", אל שונאי פולין – אלא הם יכולים לומר בפה מלא, כי מכונים הם אל היהודים בכל צורה שהם.   הן התרה הרצועה.  הן יכול אדם להיות ליברלי ולהיות עם זה שונא ישראל.  הן יכול הוא להיות התול ולהשתעשע בחמה על גבי אדן החלון ולשרוט עם כל זה בצפרניו בכל רגע שיחפוץ! – כשאני רואה אנשים כאלה, אני מהרהר תמיד בלבי: כיצד נוהג אחד ממשפחות הקנבלים, אם הוא נעשה על פי מקרה ונטריון?  אין זאת כי אם בסעודה של שחרית הוא אוכל ביפשטקס של בשר מבשר אחד הנוסעים האירופיים, חי או נא או צלי, ובשאר כ"ג השעות של אותה מעת-לעת הוא דורש את דרשתו על דבר השמירה מפני האבר מן החי, שכל קנבלי הגון חיב להיות זהיר בו.

 ואולם כשאני מתעמק באותו החזיון כולו, שאנו רואים עכשו פה לעינינו, אני בא גם להחלטות אחרות.  בעצמו של דבר הן אין שונאים כלל את היהודים בפולין, אלא מבזים אותם.   מדינה זו היא המדינה הקלסית של הבוז לישראל.  אין אני יודע שום מדינה בעולם, לא גדולה ולא קטנה, לא באירופה ולא באזיה, ששם הביאו את האמנות של הבוז לידי שלמות נפלאה, כמו פה.   אפשר שבמדינות אחרות שונאים אותנו הרבה יותר, אבל אינם מבזים אותנו כך.   הלא זאת היא הארץ שהמציאה בשבילנו את ה"מושקו" ואת ה"איצק", אותם השמות עם סימן ההקטנה, שמכילים אופן של בוז במדה שאין לציר כלל.   ומה גם אם מרכיבים לאותם השמות גם את המלה "פּן" ואומרים: "פּן מושקו" ו"פּן איצק".   לא עשו לי, חלילה, שום רע, אלא קראו לי "פּן מושקו" ו"פּן איצק".   כך היו נוהגים לפני מאות שנים וכך הם נוהגים – עתה.  והם אינם מרגישים, כי עתה אינו אז – וכי זאת היא כל השאלה.   הם נשארו עומדים על הנקודה, שעמדו עליה לפני מאות שנים, ואולם לא אני.   נעשיתי מודרני ולא אוכל עוד לשאת כזה.   אהבו אותי, כי אדם אני, שנאו אותי, כי אדם אני, אך אל תבזו אותי, כי – אדם אני.   אם בזיתם את אבי-זקני, היה מבטל בלבו אתכם– עם בוזכם יחד, ולכם היה אומר "יאַסניע וויעלמאָזשני פּאַניע" – ודי.  אם עשיתם כך לאבי, היו דמיו שותתים לתוך פניו והיה מחשה.   כשאני שומע דברים כמתלהמים, אני מתמלא חמה ועונה דברים מרים.   ואולם ירא אני כי בני, אם תבזוהו, ירים יד על כל המבזה אותו ויכהו על הלחי.   העתים נשתנו!

אין אני יודע על-פני כדור כל האדמה אומה, שתהא קונסרוטיבית כל-כך, כאומה זו של הפולנים.   מאין בא לה אותו הבוז? – אפשר משום שהיא רומנטית מאד מטבעה.   אומה זו היא אומה של אדונים, מאין כמוה.   אומה של אבירים היא מאבירי ימי-הבינים, ושעשועי ימי-הבינים מזוגים לה עם דמה.   ומשום שהיא אומה של אדונים, לכן מן המוכרח הוא שיהיו משרתים מסביב לה.   לא מפני שהיא רוצה למשול ורוצה שישרתו אותה, אלא מפני השעשוע כשהוא לעצמו.   נעים שעשוע כזה ומדגדג וצובט במתיקות את העור.   אפשר שהיא האומה היחידה באירופה כולה, שהפיאודליסמוס וההשקפות הפיאודליות מושלים בה עדין כל-כך.   אירופה כולה התהפכה בינתים, עולמות נבנו ועולמות נחרבו, אלפי מושגים קדמונים חלפו כמו עשן ורוח הדשה הביאה חיים חדשים, האדם נעשה בוגר יותר ושלך מעל רגליו את נעלי הילדות שלו עם שעשועי הילדות ויצא למלאכה ולמלחמה, מושג המדינה חדל להיות צעצוע של חולמים ויהי למושג של עבודה וזעת אפים – ואומה זו נשארה אצל הרומנטיקה הישנה שלה.   אוהבת היא כל-כך להשתעשע.   ובאדונים ומשרתים היא משתעשעת.   זוכרת היא כי השתעשעה לפנים באדון ובאיצק, ונפשה בה הומיה.   אבל איצק זה כבר השליך את המסוה הזה מעל פניו וכבר מחה את הפּוך מעל עיניו וכבר העביר את הכחל מעל מצחו, ורק ה"אדון" נשאר עוד בתפקידו.   ואולם אין משחקים תפקיד באין צד שני ובאין העזר שכנגד.   וכאן התחילה הטרגדיה.   היהודי אינו רומנטי כלום, ולפיכך אין הוא מקביל עוד אל הסדר הישן.   היהודי נעשה מודרני וגם הפסיכולוגיה שלו אינה עוד אותה שהיתה לאביו-זקנו ואין הוא יכול עוד למלא את התפקיד של המושקו והאיצק – וזאת כל הסתירה.   אבל האין כאן עם הטרגדיה הנוראה הזאת גם חלק קטן של קומדיה?  

ולפיכך אם באים ואומרים לי: כל המעשה שנעשה ה אינו אלא פוליטיקה לבד, אין אני מאמין.  כן, פוליטיקה, האדון דמובסקי וחבריו היו צריכים לה.   ולא רק לה, כי אם גם לעסק טוב המביא פּרות טובים.  אבל הקרקע היה מוכשר לכך מקודם.   חלק של פסיכולוגיה עממית מתגלה כאן לעינינו.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה