_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שִׁיר הַשִּׁירִים

מאת דוד פרישמן

לתוכן הענינים

 

I

על הבמה בגן אַלְכַּזַּר מְזַמֶּרֶת בכל ערב הנערה אִילוֹנָה דֵי קַלּוֹטִי. העיר כֻּלה מדַבּרת באילוֹנה די קאלוֹטי. קהל גדול נאסף ובא בכל ערב אל הגן. כל העינים לוהטות וכל הלחיים בוערות. הנערה לקחה שבי את לב כל הקהל בפעם אחת. נער בן שבע-עשרה שנה שמע אותה בזַמרה, ויקן לו ריבולבֶר ויאבּד עצמו לדעת. אחד מן האופיצירים הצעירים נשבע, כי בפעם הזאת אין לו עוד באמת שום מחשבה זרה, ורק לָקֹחַ יקח לו את הנערה לאשה. ואולם הנערה היתה כמו חומה אשר אין להבקיע אליה. בכל לילה ולילה אחרי הזמרה היתה יוצאת מאחרי הבמה, היא ושפחתה עִמָּהּ, ואיש לא נועז לגשת אליה.

ובכל לילה ולילה זמרה את זמירותיה.

והקהל צועק ומרעיש בקול וקורא: את שיר השירים אשר לשלמה! שירי לנו את שיר השירים אשר לשלמה!

והנערה משוררת את שיר השירים אשר לשלמה, כאשר שאלו.

 

נֶאֶלְמוּ הַחֲצוֹצְרוֹת, הַשּׁוֹפָר וְקוֹלוֹ.

עַל מִטַּת שְׁלֹמה עוֹמְדִים בָּעֶרֶב

שִׁשִּׁים גִּבּוֹרִים, אִישׁ אִישׁ וָחֶרֶב,

שְׁלֹשִׁים לִימִינוֹ, שְׁלֹשִׁים לִשְׂמֹאלוֹ.

 

הֵם שׁוֹמְרִים לַמֶּלֶךְ מֵחֲלוֹמוֹת וְצַעְרָן,

וְאִם יָעִיב רַק רֶגַע הַיָּשֵׁן עַפְעַפָּיו,

אָז יִשְׁלַח בִּמְהֵרָה אִישׁ אִישׁ אֶת-כַּפָּיו

וְשִׁשִּׁים חֲרָבוֹת תָּעוֹפְנָה מִתַּעְרָן.

 

אַךְ חִישׁ אֶל הַתַּעַר שָׁבוֹת וְסוֹבְבוֹת

חַרְבּוֹת הַשׁוֹמְרִים. הַפַּחַד בַּלֵּילוֹת

חָלַף, הַפָּנִים שֶׁהָיו אֲפֵלוֹת

קָרְנוּ – וְשִׂפְתֵי הַחוֹלֵם אָז דּוֹבְבוֹת:

 

שׁוּלַמִּית! הֵן מֶלֶךְ בָּאָרֶץ נִתַּתִּי,

יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה לִי הָיוּ מוֹרָשָׁה,

שַׁלִּיט אֲנִי בְיָם וּבְיַבָּשָׁה –

אַךְ אִם לֹא תֶאֱהָבִינִי, אָז אֶבּוֹל וָמַתִּי.

 

החרוזים הם של הֵינֶה ואת פסוקי-הזמרה כתב איזה קומפּוזיטור אשכנזי.

ואולם, בצד, על-גבי הספסל השני, יושב בכל ערב וערב איש-יהודי צעיר-לימים, סטודנט יפה-פנים ויפה-תֹאר, ושומע. עיניו חודרות רק לנקודה אחת, ועיניו אלה הולכות וגדֵלות בחוֹריהן. ומדי אשר יביט ומדי אשר תלכנה עיניו הלוך וגדול בחוֹריהן, ילכו פניו הלוך והלְבּין

גם המשוררת על הבמה ראתה אותו מבּין כל הקהל.

 

II

– התאהבני באמת?

העלם לא ענה דבר. רק אל לבו אִמֵּץ אותה ביתר עֹז, ולבו דפק, דפק

ואחרי-כן, כאשר הביאה לפניהם השפחה את הקהוה השחורה עם הבּנידיקטינה, נפתחו שפתיו בפעם אחת. אז סִפֵּר ויוסף לסַפֵּר, ושפתיו לא חדלו. הדבר התחיל עם זמירת שירה משיר-השירים אשר לשלמה. גם השיר, גם הנגינה וגם הקול, אותו הקול הנפלא, אשר כמוהו לא שמעה עוד אֹזן אדם, חדרו לתוך לבו. איזה דבר, אשר לא יֵדע מה הוא, נקר בתוך לבו, ומני אז לא יכול עוד לישון בלילות –

הנערה נשקה לו פתאום.

ועוד הפעם אותה השאלה:

– התאהבני?

והפעם הזאת ענה בפה מלא ובתרועת צהלה: כן!

– גם אנכי אהבתיך – ענתה חרש וכמו נכלמה.

ופתאום: – התעשה למעני את כל אשר אשאל מעמך?

– באש ובמים!

– בְּאֵשׁ? את זאת כבר אני רואָה! ואולם הייתי חפֵצה, כי תבוא למעני גם במים

העלם לא הבין ברגע הראשון.

– אם באמת אתה אוהב אותי, אז עליך לעזוב את עמך ואת דתך, למען אוכל ללכת אחריך

פני העלם הלבינו פתאום.

 

III

כמו צל התהלך כל הימים. בלילות לא ראה שֵׁנה בעיניו ויומם היה כחוֹלם.

איך יעשה כזאת? איך יעשה כזאת?..

וימי הסתו באו וימי החֹרף עברו, והוא עוד מְהַלֵּךְ כצל. עוד לא בא לגמר-דעת.

ויום אחד הנה בא, והוא גָמר בדעתּו

ואולם – לכל-הפחות עוד פעם אחת הוא חפֵץ לרדת אל עירו הקטנה ולראות את פני אביו ואת פני אמו ואת פני אביו-זקנו. חֹדש אחד יבכה על יהדוּתוֹ ויתַנֶּה לימי נעוריו

 

IV

ליל הסדר. מעל השלחן נוצצים כלי הזהב וכלי הכסף והמזרקות והגביעים. כוסו של אליהו עומדת בַּתָּוֶךְ. מתוך מנורות הכסף הגדולות והכבדות מפיצים הנרות אור שלוה מתוקה. ואל שלחן האב-הזקן סמוכים גם האב וגם האֵם – ואולם העלם יושב ומוֹריד את עיניו לארץ. לא קם רוח בו להביט.

והאב-הזקן עורך את הסדר וקורא את ההגדה, מנגן ומסלסל בקול, מחלק מנות וממלא את הכוסות, והבנים והבנות והחתנים והכלות עונים אחריו ומנגנים חרש. ואולם העלם יושב – והוא מרגיש כי זָר הוא.

וכל האנשים מסביב חוגגים ושמחים, אוכלים ומתענגים, שותים ואומרים שירה. אליהו נכנס חרש ויָצא חרש. אולם העלם יושב, והוא אינו רואה ואינו שומע. יושב הוא וחולם. הוא במזרח ולבו בסוף מערב. ולבו כָבֵד בו, אוי כָּבֵד, כָּבֵד

ופתאום הס! חצות הלילה כבר עבר, והזקן מתרונן מיין

האין זה שיר השירים?

סַמכוני באשישות, רַפְּדוני בתפוחים,

כי חולת אהבה אָני,

שמאלו תחת לראשי וימינוֹ תחבקני.

והעלם שומע ונפשו תדלוף, תדלוף...

ואחרי-כן:

הנה מטתו שלשלמה,

ששים גבורים סביב לה, מגבורי ישראל,

כלם אחוזי חרב, מלֻמדי מלחמה,

איש חרבו על ירכוֹ מפּחד בלילות.

מה זאת? – האם עֵר הוא? האם חולם?... אוי, מה מתוק הקול הזה! כקול הזה לא שמעה עוד אזנו מעודו...

ופתאום:

אני ישֵׁנה ולבי עֵר

– – – – – – – – – 

פשטתי את כתּנתּי, איככה אלבשנה?

רחצתי את רגלי, איככה אטנפם?

– – – – – – – – – 

קמתי אני לפתוח לדודי, ויָדי נטפו מור

– – – – – – – – – – – – – – – –

פתחתי אני לדודי, ודודי חמק, עבר.

נפשי יצאה בדבּרו...

 

והוא מרגיש, כי נפשו יוצאת בדַבּר הזקן ובנגנו בקולו המתוק...

ואחרי-כן:

מה דודך מדוֹד, היפה בנשים?

מה דודך מדוֹד, שככה השבעתנו?

 

ולבו נמשך, נמשך... אז הרגיש, כי לבו מתעורר ומתפתח וכי לבו מתרחב הלוך והתרחב...

ופתאום הוא נופל על צוארי אביו-זקנו והוא בוכה בקול גדול.

– לא אעזבך עוד, אבי, לא אעזבך עוד! בנך אני ובנך אהיה עד עולם!...

ואביו-זקנוֹ לא הבין דבר. גם האחרים אשר בבית לא הבינו דבר ואת אשר עבר פתאום על לב הסטודנט הצעיר.

ואולם גם אחר הפסח לא עזב עוד הסטודנט הצעיר את העיר הקטנה.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה