_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת

מאת דוד פרישמן

לתוכן הענינים

 

מעשה בשתי שערות – אכן בּוּז לאיש אשר יחשוב בזה מחשבת פגול!

יש אשר תלוים חיי האדם בחוט השערה האחת, והאיש לא יאֻשׁר בארץ בלתי-אם בקלעו אל השערה ההיא – ואם בשערה אחת כן, ואף כי שתי שערות!

שתי שערות הוציאו אשה אחת מן העולם, אשר היתה נתונה בו ויכניסוה לתוך עולם חדש, לֵאור באור חיים חדשים, ותצא האשה מאפלה לאורה, מעבדות לחֵרות ומסֵתר המדרגה לגֶרֶם המעלות, ותשַׁנה את דרכהּ מן הקצה אל הקצה. שֵׁם האשה אָלְגָה לבית וַינְבְּלוּם, ושֵׁם בעלה הראשון ר' לֶמִיל אוֹכּס, ושֵׁם בעלה השני דוקטור סְטַנִיסְלַב בְּלוּם... אכן כבוד ועֹז ראוים לאשה אשר אלה לה: אשה אשר בעלה הראשון היה חרש, שוטה וקטן, והיא התנערה מן העפר ותקם ותהי לאשה גדולה, אשר גואלה החדש הוא רופא מהֻלל בשערים! אכן צדקו אלה, אשר יאמרו: אך כפשע בין ההולֵלות ובין הנשגב.

חג ומשתֵּה-ערב היום בבית הדוקטור. נרות רבים יאירו את פני כל הבית, ובחדר הפנימי, אשר שם הַדְביר, נאספו קרואים רבים. קול הַפְּיַנִּינוֹ הולך וחזק, וככלות מְחוֹל הַוַּלְס נהגתי וָאוֹלֵך קוממיוּת את היפה בנשים, את אָלגָה, אשת הדוקטור בלום, עד קצה הפרגוד, ונעבור את המפתן ונשב על המרבדים, אשר בחדר המקרה. אָלגה ישבה ותנופף רגע במנִיפָהּ, אשר ביָדה, לְהַשִּׁיב רוח אל מול פניה, ואני הבטתי ואתבונן עליה: שערות ראשה הצהובות הכתירו את קדקדה ותהיינה עשויות מקלעת עבֻתּה וכבֵדה ולא חפו את הענקים היפים מצַוְּרוֹנֶיהָ, ושפת שמלתה השחורה האחוזה בחַבְלֵי סַטִּין דֵי לִיאוֹן היתה לצוארה כפי תַחֲרָא, לא תזח ממנו. אמנם יפה האשה הזאת גם עתה ולא נפל עוד מחין ערכה עד היום הזה!

ולמראה שערות ראשה הצהובות עלו בלבי המחשבות, אשר תעלינה בו כפעם בפעם מדי הביטי אל שערותיה.

אכן כיום הזה הלא הבטיחה האשה לסַפּר באזני את כל אשר קרה אותה; עוד מעט ואשמע את הדברים.

עוד מעט והנה קול האשה מדבֵּר אלי: – שׂאֵני נא, ידידי, אם עוררתיך עתה מהגיונותיך! מחר אתה נוסע מזה, ואני הבטחתיך לגלות את אזנך על-דבר כל המוצאות אותי; ולכן הנני ואקים את דברי – האם חפץ אתה לשמוע?

– למה זה תשאלי, גברתי!

ובקול עָרֵב ונעים החֵלה אָלגה את דבריה לאמר:

הלא ידעת, כי עומדים היהודים עתה על הפרק, אשר חציו לאדני וחציו לאדם, ופניהם פונים גם לעבר מזה וגם לעבר מזה. – נערה עניה הייתי וגם אבותי התמימים לא מנעו אותי מן ההגיון ואלמד לשון וספר, כי כן תלמדנה בנות עירי, וגם החסידים אשר בתוכנו מסרו את בנותיהם לבתי-הגימנזיום. ככלותי את חק למודי מתה עלי אמי, ואָבי נשא אשה חדשה; שתים מרעותי, בֶּרְתָּה קוֹבַלְסְקּה ומַרְיָה סְטַחוֹבְיֶצְקָה, עזבו בימים ההם את העיר ותלכנה לפטרבורג, ללמוד שם את תורת-הרפואה, ואני לא שַׂמתי אליהן לב; אבי גער בי על כי רֵעות כאלה לי ואמי החדשה נרגנה, ואני לא ידעתי כי אָשַׁמתי. – בימים ההם ראיתי פני איש זר בבית אבי, ואבי הגיד לי, כי מצאתי חן בעיני האיש הזה, לקחת אותי אשה לבנו; האיש הזה היה מן העשירים האדירים, אשר בעירו. ואף גם הגיד לי אבי לאמר: אולי אין בּנו זה יודע עוד להלוך נגד החיים, אשר בעיר גדולה, ואולם נפשו יודעת מאד, כי יש תקוה לכל איש צעיר לימים, ואחריתו ייטב מראשיתו; ובדַבּר אבי אלי שנן לי, כי אֵם-חורגת לי והוא איש עני, ורק חסד עושה אלהים עמנו, כי הַקרה הִקרה לפנינו שדוך אשר כזה, אשר עמו כל טובה וכל ברכה, ואבי חפשי מִתֵּת לי מחוט ועד שרוך נעל... מה תענה נערה בת שבע-עשרה למשמע דברים כאלה? אלה תולדות ימי נעורי ואלה תולדות כל הנערות מבנות גילי! דם לבי הרתיח את רוחי אך רגע אחד, ואולם עד מהרה הבינותי, כי כבר הוטל הגורל, וכי הוא דבר נעשה, אשר אין עוד להשיב. בימים ההם לא בכיתי בלתי פעם אחת; בימים ההם גמרתי בלבי לנוס ולהמלט על נפשי ולבוא גם אני לפטרבורג... ובכן עזבתי את העיר, ואוּלם לפטרבורג לא באתי, כאשר גמרתי בלבי, כי-אם באתי לעיר קטנה, אשר גם את שפתה כמעט לא שמעתי, כי בין כה וכה ואני הייתי אשה לאיש. לֶמיל בעלי היה ילד רך וענוג ולא יָדע בבואי ובהיותי עמו; חמי היה מאדירי החסידים, אשר בעיר, והוא לְקָחַנִּי אל ביתו אך רק להיות לסופרת לו ולעזור אחריו; חמותי היתה אוהבת מאד את השררה, ואני הייתי רק שׂעיר לעזאזל, אשר תעבוני כל נשי העיר – על אשר לא כדרכיהן היו דרָכי. בימים הראשונים שמרתי לפי מחסום, כי גָדַל כאֵבי, וגם גאוני החביא את קולי וָאַבֵּט וָאֵרא את אַחַי ובְנֵי-עמי, אשר סביבותי, והנה בבני-אדם לא יתחשבו, ואין להם שיח ואין להם שיג להיות חוֹבְרִים אל העולם, אשר מסביב להם, ותקטן כל זאת להם ויהיו נכונים להיות נהרגים שבע ביום גם על פחות מִשָּׁוה מנהג, ולא יעבורו. אז באה חכמה בלבי להתפתל גם אני עם עקשים ונפתלים; העל זאת תתאנף בי, כי עשיתי זאת, ולא הייתי תמימה עם אלהי ועם לבי? חי אני, כי לולא הדרך הזה, אשר מצאתי לי, לא היה לי מעמד! ואוּלם האנשים ההם לא הבינו ולא ראו גם זאת ולא יָדעו, כי עוֹשָׂה אני לפנים משורת דִּינַי וחֻקּותי, ולא חשבו לי את דרכי זאת לצדקה. ואני ביד חרוצים עמלתי בעמַל חמי, והעבודה עָרבה עלי, ואֹחז בקרנות ביתו ולא הרפיתי עוד מהן, כי כבר החִלותי ליָאש את לבי על כל החיים, ואהי פתאום בעיני לאשה זקנה, ולא קויתי ולא עלה עוד על לבי, כי יש יום ואור חדש עלי יזרח; בימים ההם לא ידעתי עוד, כי יש כֹח בי להתנער מן העפר בהיות המועד, ולא ידעתי, כי האורב מחכה לי בחדַר לבי פנימה, והוא יפרץ לו דרך לעת מצוא...

ברגע הזה בא המשָׁרת החדרה וַיָּשֶּׂם לפנינו ממתקים על-פני טס כסף; גברת הבית חדלה מדבֵּר ותקבץ נדחי מחשבותיה כמעט רגע, ואחרי-כן שבה על עקב מוצאותיה:

הבה ואמעיט את דְּבָרָי. הן לא תאהב את הספּורים הארוכים, וגם אני אינני אוהבת אותם, ועל-כן הַבּיטה ורְאֵה את שערות ראשי וַחֲכָם, כי בשלהן היה הדבר, אשר יצאתי למרחביה, והייתי את אשר הנני כיום; ואתה האם לא תמצא את חידתי? – כי הנה נואשתי מן החיים ולא האמנתי עוד בהמה, עד כי באו ציציות ראשי וטפחו על פני והחזירוני למוטב. וזאת לך לדעת, כי שערות ראשי גנוזות היו אתי כל הימים, אשר ישבתי בעיר הקטנה, ותהיינה טמונות בתוך הפאה הנכרית, אשר על ראשי, ולא יָדע איש את קבורתן הנעלמה, ולא עלה על לב איש, כי לא גלחתין וכי אשה חוֹטֵאת מתהלכת בקרבם, אשר לא תצניע לכת ככל הנשים העבריות, אשר בעיר – העוד לא סלולה המסלה לפניך למצוא ולהבין שֹׁרש דְּבָרַי? הַאזינה ואספֵּרה:

כי הנה בא היום, אשר החשיך את עולמי כמעט קט, ואשר היה לי אחרי-כן לאוצר אורות עולמים: היום היה יום שבת קֹדש, ואני נוּגָה מאד, ולבי בי נגרש, ואצא את פני העיר, ואבוא אל בין האלונים, ואתהלך ואשאף רוח; וקרן אחת מקרני השמש בקעה ותגע עד לבי, ויהי האור זָרוּעַ גם בחדרי לבי, בְּרָן יחד כל חוּשַׁי בי וכל הגיונותי ורחשי-לבי רקדו בי ולא דמו. לא אדע את אשר הגיע לי ברגעים הנפלאים האלה, ואולם זאת האחת אני יודעת, כי בעת ההיא קראתי לשלום לכל הבקעה אשר מסביב ולכל העיר ולכל אנשיה ולכל בית-חמי וגם לאישי; אז חשבתי בפעם הראשונה מחשבת אמת, כי עלי לְקָרֵב אלי את לב בעלי ולעשותו לאיש. ואתהלך בשדה ואשאף רוח, והעצים וציץ השדה מחאו כפים ויקראו את הקריאה אל תוך לבי: הידד, הידד. הוי, אֵל אלהי אבי! מה אנוש, כי יתאונן עליך, ובן אדם יתאנף בך, והעולם הלא מלא יֹפי וחן, הוד והדר על כל סביביו, ונשמה נפחת באפו – להבין ולדעת את כל אלה, ורוח נתת בו – לכלכל את כל המעשה הנעשה תחת השמש... ובעודני אומרת פרק שירה כזאת לאלהֵי ישעי, והנה חבל נשים צולח לקראתי, ובנשאי את עיני ואראה והנה הן שולחות אצבע לקראתי ומאריכות לשון לצדי, ואשה עם אשה מספרת, והאחת קוראת לי בפה מלא די בָּאֵר: חצופה! – מי שָׂם פתאום ראש פתנים אכזר בכוסי הרויה? שיח-השדה וציץ-השדה חדלו פתאום למחוא כפים ולא קראו עוד הידד אל תוך לבי, וכל הגיונותי ורחשי-לבי לא רקדו עוד ולא עלזוּ. הוי, אדם עץ השדה! מה האלהים שואל מעמך, כי תגבה ותגדל ותבין נפלאות והיית כבן אֵלים, והעולם הלא נתעב ונאלח וּמָלֵא שִׁקוץ משומם, וכנף הארץ כנף שִׁקוּצים היא מן העולם ועד העולם?... ביום ההוא וכל העיר הומיה והקריה נפוחה כמו סיר נפוח, ואיש לאיש יביע אִמְרוֹת שקר ואשה לאשה תסַפּר מעשים אשר לא יֵעָשׂוּ, לאמר: אֵשׁת לֶמִיל יצאה לתרבות רעה, עשתה כל תועבה והֵפֵרָה כל חֹק, הלכה אחרי אלהי נֵכר, דָּבְקה במי שאינו מבני-ברית, ולא הֵתֵמו עוד. וּבְשֶׁלְמָה כל הסער?

שתים-עשרה נשים העידו בבית הרב, כי ביום השבת לפנות ערב בשעה הששית ומחצה מצאו אותי בהתהלכי בשדה; אבל לא זה העון ולא זאת החטָאה! הנה כי כן העידו, אשר רוח גדול וחזק התנשא פתאום; אבל גם זה איננו עון, אשר חטא! ואף גם זאת העידו, כי חזקו עלי מחשבותי ולא ראיתין ולא הכרתין; אבל גם הפעם לא יגדל עוני מנשוא! וכן העידו ואמרו, כי פאה נכרית היתה על פדַחתי; אבל כל האומר, כי פאה נכרית על הפדחת חטאת היא – אינו אלא טועה! ואז הוסיפו ויעידו, כי שרה מלכה היתה הראשונה אשר קראה אותי בשם חצופה; אבל לוּ כדבריהן כן הוא, כי עתה הן לא אני החוטאת! ובכן למה אאריך לשון ואוגיעך בדברים?

שתי שערות ראו הנשים, אשר הציצו מן הצניף המושָׂם על ראשי...

ועל-פי שנים עדים אלה יקום הדבר, כי חוטאת אני והילדים המתים בעוני ימותו! כי הנה ראו הנשים מרחוק כדמות שתי שערות נושרות מתוך הפאה הנכרית, אשר על ראשי, ובהקריבן לבוא אלי ראו והנה אמת נכון הדבר, היתה התועבה, נעשתה הרעה! צרור שערות משערות ראשי פרוע, כי פְרָעוֹ הרוּח, ואנכי לא ידעתי – העל אלה לא תמוט הארץ?

אֶדַּדֶּה על הימים ההם, ימים שאין לי בהם עוד חפץ כל יָמַי תחת השמש, ימי עֹני וצרה ועֹצר רעה ומכאוב היו לי אלה. בבית אכָלַתני שנאה קשה משאול, כי חמותי קראה אל ריב כל היום על כי גנבתי את לבה והיא האמינה לי כי בת ישראל כשרה אני, תחת אשר הייתי מתהלכת בטמאתי כל הימים הרבים ההם, עד כי גלו אחרות את עוני וראו כל הארץ את ערותי; גם חמי נבאש בי ויהי עָרִי, ולא זָכר עוד, כי מצא עזרתה בי לעתים רבות; גם בעלי, אשר לא יָדע בין ימינו לשמאלו, נהפך פתאום לאיש, אשר ידע גם הוא, כי מרשעת אני, ארורה אני; ותקטן כל זאת בעיני וגם בחוץ נדדו ממני כל רואי ונערים ונערות התקלסו בי וַיַּדו בי אבנים, ושוט הלשון פּצפּצני ולא חדל כל היום. איה איפה אנוס לעזרה? – והנה באתני פתאום גם השמועה, כי אבי מת, ואוָּתר אני לבדי בארץ רחבת-ידים הזאת; ועתה אנה אפנה ואנה אנוס? – בבית לא יכלתי עוד למצא מנוח, ובהתהלכי בשדה תַּנְחֶה אותי רוח כהה מלאה תמרורים ולא אשמע עוד את שיח העמקים, אשר עטפו בר, ולא אבין עוד את שפת מי הנחל וֶהֱמוּתו. אכן עמקו מֵימֵי הנחל ואני בריה קלה, ולוּ קשרתי אבן אחת מאבני השדה אל צוארי וירדתי בה לרחוץ במים, כי עתה בא הקץ לכל התלאה ולכל הפגעים הקטנים עם הגדולים יחדו... חרדת אלהים נפלה עלי פתאום לרגלי המחשבה הזרה הזאת ואַביט אל הנחל, וָאֵט אליו ואשאב מים ממנו בשעלי ואעביר את כף ידי עם המים הקרים על פני מצחי הבוער, ואדע כי חם לי מאד. איה איפה הולכים המים האלה? אל אשר יהיה רוחם ללכת, שם הם הולכים ובאים – ואני אדם אשר לב אדם בקרבי, האם לא אוכל גם אני ללכת באשר יהיה רוחי ללכת? ואשא את עיני וָאֵרֶא את הַשְּׂלָו ממעל לראשי והוא גז חיש ויעף ממני והלאה – לאן אתה שואף לעוף? אל אשר יהיה רוחו ואל אשר ישאהו הרוח שם ישאף לבוא, ואני אדם נְבוב-לב, האין רוח גם בי להתיק כף רגל מן המקום האחד והלאה?... אז עלה על לבי זֵכר רֵעוֹתַי מימי קדם, ואזכור את בֶּרְתֶּה ואזכור את מַרְיָה, ואזכור גם את פטרבורג, וכל שאונה והמונה נראו לי לפתע פתאום ברוח... ובשובי הביתה שמעתי, כי בת הרב חולה את חליה; ממחרת היום מתה העלמה ונשים רבות קללוני קללה נמרצה, עקב אשר בשלי כל הרעה, ובעלי קם כהר-פרצים ויתעבר בי, אף חמי שמר לי עברתו, ולא בסתר הגידו לי, כי נלאו נשוא את טרחי ומשאי. אז קצרה בי רוחי וָאֵאוֹת לקבל גט-פטורין מיד בעלי, ואקח את המעט אשר היה בידי ואעזוב את העיר, ושתי שערותי, אשר בשלהן היה כל הסער, שלחוני בדרך...

בחדר השני לא חדלו עוד הנגינות ושאון העליזים לא ישבות ואיש מן המחוללים נגש אל גברת הבית וישתחו.

– האמצא חן בעיני גברתי, וְיָצָאת עמי במחול המַּזוּר, הבא עתה?

– נעימות בימינך, אדוני! – ענתה אָלגָּה ותט מעט את קדקדה; ולי אמרה: הלא גברת הבית אני ולא אוכל להֵחָבא עוד אל הכלים; ואתה, ידידי, בלא ידעת את אחרית הדברים מאז באתי לפטרבורג ועד היום?

אמנם כן! את אחרית הדברים האלה אני יודע, והיא מצער: בבוא אָלגָּה לעיר המלוכה חִדשה את ימי לִמוּדיה כקדם, ואחרי-כן החֵלה לדרוש בתורת המילדות; בעת ההיא הִכּיר אותה איש מחניכי בית-המדרש לרפואה, הוא סטניסלב בלום; ובכלות האיש את חֻקו, ותהי אָלגָּה לאשה לרופא הזה המהֻלל בשערים.

אז היתה אָלגָּה אשת הדוקטור, אשה מאֻשרת בארץ.

ועל-פי מה היתה שומה, כי יָצאה האשה מאפלה לאורה, מעבדות לחרות, מסתר המדרגה לגרם המעלות, ומבית לֶמיל אוֹכס לבית ד"ר סטניסלב בלום? – שתי שערות הוציאו אותה מן העולם ויכניסוה לתוך עולם חדש!

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה