_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

סוֹפְרִים

דוד פרישמן

לתוכן הענינים

 

І

ישב לו לפני צעיר אחד, מן הסופרים, ודבר בהתלהבות ועשן פפירוסה אחרי פפירוסה והיה מלא שמחה. כשנכנס צעק אלי: הנה ידיעה במכתבי-העתים העברים, כי סופר עברי אחד אִבֵּד עצמו לדעת – ודבר זה הוא ששמח את לבו כל-כך. האם דבר קטן הוא? עתה היינו סוף-סוף ככל עם. עתה, לכל-הפחות, יש לנו להתגאות, כי היה גם לנו סופר אשר ידע לשלוח יד בנפשו, בשעה שהחיים היו לו למשא, וידו לא נתרזה לאחור. ההתחלה נעשתה. יחי המות!

מודה אני, כי אותו הצעיר מן הסופרים, שישב לפני ועשן את הפפירוסות, היה שוטה קצת. שוטה קצת היה גם אותו מלמד, שנכנס עם בנו החולה לרופא, ובשעה שגלה לו הרופא רז, כי מחלת בנו היא מחלת השחין, שמח שמחה גדולה. האם דבר קטן הוא? שחין זהו דבר שנזכר בתורה הקדושה ושכתב לו רש"י ז"ל פירוש בצדו, והוא, המלמד, בעניות דעתו חשב תמיד, כי המין הנפלא הזה היה נוהג ומצוי רק בדורותיהם הקדושים של האבות ושהוא מן הדברים התלוים בארץ ושאי-אפשר כלל לדבר קדוש כזה שיהיה בנמצא גם בּחוץ-לארץ ובדורותיו, ועכשיו הנה מן השמים זכוּ דוקא לו, והוא רואה את כל זה בעיניו ובביתו ואצל בנו ממש. – יוֹדע אני, כי המאורע הוא טרגי למדי, אבל סלחו לי, אם גם לנוכח פני המות אני מוכרח להקל קצת את ראשי.

ואומר אני מיד, כי את המאורע הטרגי אני רואה לא בזה, שאיש צעיר מאס בחיים וימת, כי-אם בזה, שהספרות גרמה בודאי ובודאי הרבּה למיתתו. בּרור בעיני, כי הספרות הדיחה איש והטרידה אותו מן החיים הממשיים ומשכה אותו לתוך החיים של חלומות ודמיונות, ומאחרי שדבר לא יכלה לתת לו, הביאתו רק לידי שעמום – ויהי גם הוא לאחד מן החללים הרבּים אשר היא מפילה יום-יום.

אפשר שטועה אני בּהשקפתי בּנוגע דוקא לסופר זה, אפשר שדוקא זה לא היה טִפּוסי למדי בּשביל אותו הסוג שאני חושב כאן – ואולם דבר זה אינו משנה כלום בעצם ההשקפה. את הסופר המת לא ידעתי, וכמעט שלא ידעתי גם את שמו. כותבים עליו עתה, הי היה סופר נפלא, גאון, אָמָן וכדומה, וגם פילוסופיות ספרוּתיות וסטודיות כבר כותבים על-דבר יצירותיו – אצלנו אין מקמצים בּשבחים, ומה גם בּשעה שהמת כבר מוטל לפנינו ולא ירע ולא ישחית עוד ולא יסיג שום גבול. זוכר אני רק, כי בּמשך השנים האחרונות קבּלתי מאת המנוח ספורים וציורים שונים, בּכדי שאתן להם מקום בּאותם העתונים שהייתי עוסק בּעריכתם, ואני לא הדפסתי את הדברים. אפשר שטעיתי בּמשפטי – ואולם לבּי לא יתנני להאמין, כי טעיתי טעות גסה וכי היה לי דבר פה עם איש בּעל כשרונות בּאמת; בּכל אֹפן לא היה הכשרוֹן גדול. אבל, כאמור, אין השקפתי פה מתיחסת אל הסופר ההוּא דוקא, כי-אם אל הסוג, אל הטפוס.

והטִפּוס הזה מתגלם אצלנו על-ידי מחנה גדול וכבד מאד. יום-יום עולים נערים ובחורים ואנשים צעירים מערי-השדה ומכל החורים והמחבּואים אשר הם שם, והם בּאים אל המקום אשר שם המרכז הספרותי. הספרות היתה להם לאור מתעה. לץ זה רוקד לפניהם ומושך ומושך, והם נמשכים אחריו ונמשכים – ופתאום הם בּתוך הבּצה. הזבובים נתעים אחרי האור הכוזב המאיר להם מרחוק, והם נמשכים ועולים, נמשכים ועולים, והם הוֹמים עת מעטה – ונופלים לתוך הלהבה. מה חפצים האֻמללים האלה? רודפים הם אחרי רעות-רוח, תועים הם אחרי חלום-שוא, נמשכים הם אחרי כבוד קר – וכשעיניהם נפקחות לבּסוף, רואים הם, כי כבר עבר הזמן וכי את נפשם ואת חייהם קבעו בּעצם ידם. קסם אשר לא נדע מה הוּא מושך את הצעירים חסרי-הנסיון האלה בּכח. מעיר-השדה שולח אליך הנער חבילה של כתבים ומסַפּר לך בקצת בֹּשׁת-פנים, כי בּעירוֹ מנבאים לו גדולות, והוא, כמובן, אינוֹ מאמין בּזה, ולכן הוא שוֹלח אליך מעט מפרי עטו ושואל אותך, אם בּאמת יש לו כשרון ואם עליו לעזוב את עירו הקטנה, המשחיתה בּו כל חלקה טובה ולבוא למקום חכמים וסופרים וכו'. מובן מאליו, כי בּאותה חבילה אין אפילו אות אחת שתעיד גם על צל של איזה כשרון, ואתה עונה אותו בּהחלט ובדברים בּרורים ובלי כל יפוי של מליצה, כי אין לו שום כשרון כלל וכלל, ועל-כן יכבד וישב על מקומו תחתיו, אוֹ עוֹנה אתה אותו, אם בּעל לב רך אתה, דברים למחצה, ומבליע אתה בּהם איזו מלים נעימות, משוּם דרכי כבוֹד, ועל אוֹתם הדברים, שאין כשרוֹנו נכר מתוֹך הכתבים ששלח, אתה מוֹסיף גם איזה אבל: אבל כשיתן אלֹהים ויעבוֹד, יקרא הרבה ויוסיף עֹז וכו' וכו', אז איזו תקוה נשקפת לו. ואולם אם כה ואם כה לא יועילו דבריך. מקץ איזה זמן והנער הזה כבר ירד אל המחנה וכבר הוא מתנבא. על-פי רֹב הוא בא וכלום אין הוא מביא עמוֹ: לא תורה ולא ידיעה ולא רוּח יתֵרה, ואין צריך לוֹמר, שאינו מביא עמו שוּם כשרוֹן.

ולעשרות מתשוֹטטים פרוליטרי-הרוּח האלה בּבתי-הרידקציות ובבתי הוֹצאוֹת-הספרים וברחוֹבוֹת-העיר ובבתי-הקהוה. מי לא ידע את הפנים השקועים והצומקים האלה, אשר הרעב חרת בּהם את אוֹתוֹתיו העמֻקים! מי לא ידע את העינים הקודחות האלה, אשר שמו להן את הלילה ליום ואשר רוח תעתועים ועועים וחצי-שגעוֹן לוֹחש בּהן! מי לא ידע את הצוענים האלה, אשר בצועניותם הם מתפארים ואשר יושבים הם בלילות בבתי-הקהוה ופיהם מלא רמות ובקרבם אין כל! מה האֻמללים האלה חפצים? שיר הם מביאים לך: רז, פז, אז, גז. במה האֻמללים האלה עוסקים? מעט נקודות וקוים וסימני-קריאה הם מביאים לך, וביניהם מפוזרות פה ושם גם שורות שורות, שאין אתה יודע מה כתוב בהן ושהם קוֹראים להן ספורים או ציורים פסיכולוגיים. במה ממלאים האֻמללים האלה את ימיהם ואת לילותיהם? מלים הם מביאים לך: פרחים וכוכבים ופרפרים וצפרים וריחות ורעיונות ואור הלבנה ונפש משתפכת, ולאלה הם קוראים שירים בפרוזה. הסחורה הזאת היא העוברת עתה לסוחר. האחד החל, ותשׁעים ותשעה הנותרים עשו ממחרת היום כמוהו. יער של קולמוסים מתנועע עתה אצלנו וכותב שירים בפרוזה. השיר דורש מעמך איזה חרוז, השירים הלבנים דורשׁים מעמך איזה משקל – ואולם השׁיר בפרוזה הוא מין הסיבה על הסדר, מין חירות, ולפעמים עומדת לפניך בריה דוויה וסחופה כזו ומושׁיטה אליך את היד הרזה עם הכתב, ואתה מביט אל הלחיים הצומקות האלה ורגש-אדם מתעורר בלבך. הן סוף-סוף גם הרידקטור הוא אדם, אשר יש לו כלי זה שקוֹראים לו לב – ויש שאיזה דבר מן הדברים נדפס על-ידך ואתה בעצמך לא תדע איך היה כדבר הזה.

והאנשים מֻכּי-האלהים האלה הם הם החמרים לאותם הגבורים שאנשים צעקנים, אשר אינם בני-בחינה, מצלצלים עתה עליהם בתרפ"ט אלפים פעמונים וקוראים לפניהם הושענא! ומיחסים להם את התחיה של הספרות. תחיה! גם את הבשר המת הפורח מתוך נגע הצרעת קראו בשפתנו בשם מחית בשר חי דוקא. אכן נפלא הדבר: גם אז כשפרפרה הממשלה היהודית בגסיסתה האחרונה ובאו אנשים מן השוק והתנשאו והתציבו על דוכנם של הכהנים הגדולים ושמשו בכהונה זו, נמצאו כאלה אשר אמרו, כי אלה המה הכהנים הגדולים באמת וכי דוקא אז ועל-ידיהם קם העם לתחיה. ואת אחרית התחיה הזאת הלא נדע.

והאמללים האלה, אותן האקסיסטנציוֹת הקטלינריוֹת, שונים למיניהם. אנכי הפליתי בהם תמיד שלשה מינים.

יודע אנכי בהם שוטים גמורים, המאמינים באמת בנפשם אמונה גדולה ויודעים כי יש להם ברוך-השם על מה להתגאות. בא איש כזה אליך ומושיט לך את שירו. אינך רוצה? אין דבר. מכניס הוא ידו לתוך צלחתו ומוציא לך את ציורו הפסיכולוֹגי. שוּב אינך רוצה? פטור. חוזר הוא ומכניס ידו ומוציא לך את שירוֹ בפרוֹזה. אינך רוצה גם הפעם? הדבר תמוה קצת. הולך הוא וחוזר אליך ביום שלאחריו ושונה כל אותו הענין על הסדר, ובפעם הזאת הוא מוסר על-ידך כמה שירים וכמה ציורים פסיכולוגיים וכמה שירים בפרוֹזה. איש כזה הוא חרוץ במלאכתו כנמלה. יום ולילה יום ולילה לא ישבות. שאלו איש כזה על מה הוא מוסר את נפשו ועל מה אין הוא ישן את לילותיו ועל מה אין הוא אוכל כדי שביעה, ובלבד שיהיו לו איזו מאות שירים בקֹבץ, וכי אין הוא מבין, כי בשירים הללו אין יֹפי ואין הגיון ואין רעיון ואין חרוז ואין לשון וכי אין רואה הוא סוף-סוף כי תועה הוּא ברשות שאינה שלו? וכי אין יודע הוא, כי ייטיב לעשות שבעתים, אילו יתגבר ויעזוב בעוד מועד עולם זה, שאינו שלו, ויכנס לעולם אחר, ששם אפשר לו למלא את מקומו? – האיש הזה יביט אליכם ולא יבין את אשר אתם דוברים. והאיש הזה מתמרמר וזועף כל היום על כי מדחים אותו בקש, ויושב לו בחדרו וכותב ומוֹחק וחוזר וכותב, ובנפשו יודע הוא ידיעה ברורה, כי אתה וחבריך דחיתם אותו מן המחנה רק משום צרות-עין, משום שיראתם את הכוכב החדש הדורך מקרבכם, וכי סוף-סוף יבֹא דור חדש ויבקש את דמו מידכם. ואם יש אשר ידפיס אישׁ כזה איזה דבר, והאמין כי גדולות עשה וכי כל העם מקצה מדבר בו למן הבקר ועד הערב, ולא מן הנמנע הוא כלל, כי בספר המקהלה ידפיסו את תמונתו.

ויודע אנכי בהם גם כאלה, שהם חזקי לב ועזי-מצח וחצופים, היודעים בעצמם כי אין להם ולא כלום, אלא שהם מאמינים, כי גם  האחרים, שעשו להם שם, אין להם ולא כלום, ולכן הם באים לידי החלטה, כי עליהם לזחול ולעלות, לטפס ולעלות – וסוף הכבוד לבוא. האנשים האלה הם שואפים פשוטים. יש מטרה לנוכח עיניהם, ואותה עליהם להשיג, יהיה מה שיהיה. והאנשים האלה כותבים, ואם יש להם מעט חריצות, לא יכיר איש כי ערומים הם, והם משיגים מעט-מעט את קוראיהם ומשיגים מעט-מעט גם את מבקריהם ואת מגידי שבחיהם ובאים מעט-מעט לידי שׁם ורואים את אלמותם בחייהם – כל זמן שהם קולנים וצעקנים ומבינים לעורר על עצמם את הקהל בצעקתם.

ואולם יודע אנכי ביניהם גם את המין השלישי, הנחשב מכלם, אשר עליו ידוה לב אדם, כי בעוד שהשנים הראשׁונים אינם לנו אלא מין קומדיה ואין איש מתעסק בהם בכֹבד-ראש, הנה מתחיל עם המין השלישי הזה הצד הטרגי שבחיי ספרותנו. אל המין הזה נחשׁבים הכנים והישרים – אלא שאין שכלם שכל גדול יותר מדי. האנשׁים האלה מביאים עמם איזה סכום של כשׁרונות – אלא שרצונם גדול תמיד מיכלתם. האנשים האלה היו מוַתּרים והיו חוזרים – אלא שאחרו את המועד ואינם יכולים עוד. והקרע שבלבם הולך והיה לקרע בחייהם, והוא הממרר את כל הויתם ונוקר בהם תמיד ומביא אותם לידי שעמום ולידי מרה שחורה ולידי הרהורים שחורים, וההרהורים השחורים האלה מביאים לפעמים בשעה רעה מאד לידי רעיון-רוח בדבר מיתה בלא עת. אמנם כן, יש אידיאלים אשר בני-האדם מוסרים את נפשם עליהם ורעבים וצמאים ומתענים בשבילם – ואולם אותם בני-האדם צריכים קודם לכל להאמין באידיאליהם. ודוקא בכל נפשם ובכל מאדם. אבל מה יעשה איש, אם מכיר הוא בנפשו, כי אחרי דמיון כוזב רדף ואין לו אותה הטפשות להיות מאמין בעצמו בשעה שאין לו על שום מה, ואין לו גם אותה העזות ואהבת-השקר לרמות את עצמו ואת האחרים בכונה, ואין לו גם-כן אותו השכל החריף, אשר ינטלהו וינשאהו ממעל לאותם התהומות ואשר יוציא אותו מתוך המבוכה? האיש הזה הוֹלך ואוֹבד בלחץ לבו. התחיל אישׁ כזה בעודו צעיר מאד ולא ידע את הסכנה הרובצת על הדרך הזאת, אשר כל באיה לא ישובון; כתב איזה דבר ופקפק מאד בעצמו; קרא בראשונה את הדבר בפני עצמו ומצא, כי לא הביע בו את אשר אמר להביע; בא אליך והביא לך מה שהביא, והביט בלי-הרף לתוך עיניך לקרוא בהן את משפטו; שמע בדברך אליו איזה דברים טובים ונעימים, וחושב, כי איש טוב אתה, ורק מחמלתך עליו לא מצאת את לבך להגיד לו את האמת הערומה. וכן עוברים עליו ימים ושנים: דבר אחד נדפס, ושבעה דברים מושבים אליו; קו אחד קר של תהלה מגיע אליו, ושבעה ימים של לעג יורדים עליו בזעף – ויותר מכלם זה הפקפוק הארור, שׁהוא בעצמו מפקפק בנפשו, בהעריכו תמיד את רצונו הרב לעֻמת יכלתו הקטנה ובראותו כי לא הוציא מתחת ידו את זה שחשב להוציא. ופעם אחת בלילה, בהיותו שוכב ואינו יכול לישון, אז רואה הוּא ומכיר פתאום, כי חי חיי-שקר וכי את נפשו קבע וכי הלך בדרך אשר ממנה אין שום תשובה – וקשרי-החיים מתחילים מתפקקים והולכים ומתרופפים. והיה אם אל הלחץ הזה אשר בלבו ילוו גם דברים אחרים, אשר יהיו לו למועקה, אם תקוות נכזבות בחייו הפרטיים ואם מאורעות כבירים בחיי-הכלל, המדכאים את הרוח, אז יש כי תבוא השעה הרעה, אשר האדם אינו יודע עוד לתת חשבון לנפשו, ונתבלבלו המחשבות ונתטמטם המוח, והמעשה אשר לא יעָשה – יעָשה.

והספרות, זאת החיה הטורפת, אוכלת ומוחה את פיה. ירא אנכי, כי יכולה היא להפיל חללים יותר מאחד.

יושבי איי-הים מספרים: בכל שנה ושנה דורש הים את קרבנו מן האדם, נותן עיניו באחד המלחים ורואה לו את הקרבן אשר יבלע.

1904.

 

ІІ

הכבוד הגדול אשר עשו הפולַנים באחד מן השׁבועות האחרונים לסופרם הֶנריק סיֶנקיֶביץ', במלאת עשרים וחמשׁ שנה לעבודתו בספרות, הכבוד הגדול הזה איננו מניח לרבים מקרבנו לישון. ואולם השֵׁנה היא דבר נחוץ לכל הדעות, ואחרי כי כבר עברו כשלשׁה שבועות מאָז, לכן אני דואג מאד לאנשים הטובים ההם מקרבנו.

אמת היא: החגיגה אשר חגגו את יום סינקיביץ' אין כדוגמתה. את כל גני-הפרחים אשר בּשטח ת"ק אלפים מיל מסביב בוססו ויביאו לו; את כל בתי-ממכר אבנים-טובות ומרגליות מסביב פנו ויתנו לו; את כל מה שהפה יכול לדַבּר לכבודו דברו וישמיעו אותו; עט זהב ממולא שׁהם וישׁפה וברקת ונוֹפך ויהלום – יותר לא אזכור לפי-שעה בעל-פה – עשו ויובילו לו; סוסים וּמרכבוֹת קנו ויגישו לו; אחוזת נחלה גדולה קנו בכסף הצבור, אשר צברו מקרב העם, וינחילו אותו; וביום החג עלו אנשים ונשים וילדים קטנים על הגגות ועל המעקות, ובחלונות-הבתים, ויציצו מן החרכים, למען יביטו ויראו את האיש הנפלא; וגם העני נכה-הרגלים, היושב על סף בית-התפלה ושואל נדבות, שכח רגע אחד את המום אשר בחר לו, וישלך את הקב שלו מידיו, וירץ לראות את פני האישׁ, או לכל-הפחות את אחוריו. מה יפלא אפוא, כי דברים כאלה אינם מניחים לישון? וביחוד: אחוזת הנחלה... וסופרינו הטובים בחכמתם הגדולה באים גם הם ותובעים בפה.

התביעה אינה חדשה. גם בנות צלפחד, עליהן השלום, באו ותבעו: תנה-לנו אחוזה...

ומפי הבנות האלה למדו סופרינו, כפי הנראה, גם את הטענה: למה יגָרע? למה?! – חכו, אני אֹמַר לכם למה. האם לא אפשר הוא כלל – הלא הכל אפשר – שנגרעים אתם משׁום שאתם גרוּעים? חס-וחלילה! מחשבה כזאת אי-אפשר כלל שתעלה על לב סופר עברי.

סופר עברי יוצא ונכנס לתוך ביתי. בשנת התרל"ז לבריאת העולם כתב במכתב-העתי המביט פיליטון. את הגליון שבו נדפס הפיליטון הוא שומר בצלחת בגדו תמיד. חוץ מזה כתב שני ספורים במכתב-העתי הקול. גם מאמר כתב במכתב-העתי הצפירה ושבעה-עשר מאמרים במכתב-העתי המליץ. את שיריו, תשעה במספר, כתב במחברות הבֹּקר אור ובספר האסיף. מובן מעצמו, כי מוציא אני, כאותו הנער הלקקן, רק את הצמוקים המתוקים מתוך העוגה אשר אָפה לנו זה בספרותנו. עתה הוא מכין את קֹבץ כתביו לדפוס וחושב, שיהיה הקֹבץ הזה נדפס על-ידי איזו חברה להוצאת ספרים, כנהוג, או יבקש לו איזו חברת צעירים; צעיר אחד כבר יש לו – והאיש הזה בא ושואל אותי: למה עושים ככל הכבוד הזה לסיֶנקיֶביץ' ולמה לא יעָשה כבוד גם לנו, כלומר – לו?

ואולם האיש הזה, לכל-הפחות, מדַבּר את דבריו מפה לאֹזן; לכל-הפחות לא ישמע זר אותם. אבל מה נעשה לאלה אשׁר ידברו דברים כאלה גם בגלוי, במכתבי-העתים, במאמרים ראשים? עם ישראל, הם מתאוננים בריש-גלי, הוא עם כפוי טובה; העם הזה קורא לסופריו כתבנים סתם; העם הזה איננו עם-הספר; לא הוא, כי-אם הם הם עם הספר. הוי חדלו, חדלו לכם אדוני! לאָן אתם רוצים להוליך את חרפתנו, האם דוקא לרשות הרבים?

כן, את חרפתנו. כי פני מתאדמים מבֹשת בשעה שאני הוגה בזה שאין לנו, ועוד יותר בזה שישׁ לנו. נהיה-נא כנים רגע אחד, רק רגע אחד אני שואל מעמכם. ספרות כזאת, בצורה כזאת, במדה כזאת ובתֹכן כזה, כאשר היא לנו עתה, היא חרפה. עם אֻמלל! יאמרו הצוענים, בעלי השירים הרבים, ויביטו עלינו מגבוה בחמלת גאון. ובתוך עמים אנחנו יושבים אשר יש להם ספרות. ובכל יום ויום עלי לראות את אשר הם כותבים ואת אשר אנחנו כותבים. ולא עוד אלא שגם המעט הזה שאנחנו כותבים, אינו אלא מלאכותי. כשאבוא לספּור על-פי ראשי אצבעות ידי את בעלי הכשרונות באמת אשר בתוכנו, אני מתירא שמא אצבעות אחדות לא תעלינה כלל במנין. וגם בעלי-הכשרונות המעטים והספורים האלה הלא אינם אלא מתחילים: עופות דקים שעדַין לא נתחזק קולם, והספרות שלהם היא ספרות דקה: שירים אחדים, ספורים קטנים אחדים, וכדומה; וגם אלה הלא אינם אלא אנשים שקראו ושנו אצלם, והזיק שבלבם התחיל מהבהב. האם ספרות יש לנו?

נעשה חשבון: יש לנו מנין או שני מנינים של סופרים – מלבד הטף הנדחקים בכל שעה במאמריהם אל בינות לרגלי הגדולים – והסופרים ההם אינם אלא סופרים על-פי רגילות, סופרים במקרה, וכשם שעל-פי איזה מקרה נעשו סופרים, כך היו יכולים להיות נעשים גם מלמדים או נחתומים או חנונים; האחד יש לו כשרון-יד יותר, והשני כשרון-יד פחות מחברו. יש לנו איזה הדיוטים, שאחרי שכתבו איזה דבר הם חושבים שבראו עולם מלא וכי כל העובר על פניהם ברחוב יתיצב ויביט אליהם. יש לנו ארבעה וחמשה סופרים באמת, אנשים הוגי-דעות ומחדשים איזו הלכה, והם נכבדים באמת על-פני העם. יש לנו ארבעה וחמשה בעלי כשרונות באמת, שכתבו ספורים קטנים וקלים, ויש ביניהם ספורים אשר יכולים היו להיות לתפארת גם ללשון אחרת. אבל היש לנו ספרות?

איה חרש, איה חוֹשב בקרבנו? איה סופר אשר הסתכל בחיינו והקיף את כל מה שלנו ולקח את אלה לו לחֹמר ויעש בו ספור או מלאכת-מחשבת אשר ירגיז את כל העם מסביב מרבצו ואשר יפקח בהכרח גם את עיני שכינינו מסביב עלינו? איה זה, אשר כח לו ותקפה לו ואשר לא רק בקטנות יעסוק ואשר קולו ילך מספרות לספרות? איה זה, אשר מדי כתבו יכָּנס לתוך השורה הראשונה של הספרות הכללית והיה גם הוא לטבעת אחת מטבעות השלשלת הגדולה, אשר נקרא לה ספרות העולם? אדרבא, קחו ספר תולדות הספרות הכללית לתוך ידכם, בקשו בין גליונותיו ומצאו, היש שם פרק לספרותנו העברית? היודע, למשל, גיאורג ברַנדס את מציאותו של איזה סופר עברי? ובשעה שבאו וחקרוּ ומדדו את זרמות הספרות המאה התשע-עשרה, האם הרגישו בחסרוננו?

ויש שאני פורש מן הצבור ועומד בקרן-זוית ומרה שחורה וגדולה לובשת אותי, ואם אשמע אז כי יש לנו תנועה לאֻמית, אני עומד ושואל: רבונו של עולם, מה האנשים הטובים האלה מבשרים? איך אפשר, שתהא לנו תנועה, תנועה באמת ולא תנועה מלאכותית, אם ספרות אין לנו כלל? האם צריכים אנחנו לסימן יותר מובהק, שאין אנחנו ראוים כלל להיות עם, אחרי שאין לנו סופרים כלל? היש עם בלי סופרים? היתכן?

הדבר הזה איננו מניח אותי לישון. ועל הדבר הזה עונים לי על-פּי רֹב: חרשינו וחושבינו נתונים לזרים – רועים הם בשדות אחרים. אבל הדבר הזה הלא הוא שׁעליו אנכי צועק. לפי שעה אין לנו לסמוך אלא על הספרות העברית, והספרות הזאת הלא אינה עדַין כלל.

ובשעה שהספק נוקר ואוכל את בשרי ואני אומר ליאש על כל אשר אני רואה מסביב, בשעה זו עומדים אחרים, והם שלוים ומאֻשרים ממני, ושואלים: כבוד זה שנעשה לסיֶנקיֶביץ', למה לא יעָשה כמוהו גם לנו? – בשעה כזו אין אני מתמרמר כלל על שאין לנו עוד סופרים, אלא על שאין לנו אפילו איש שׁירגישׁ ויבין לכל-הפחות את ההבדל שבין אנשים כסופרינו ובין איש כסינקיביץ'. הלא יש עוד איזה הבדל.

כבוד, כבוד תנו להם. ספרות אין נתּן לעמנו וכבוד אומרים להם עשו. – מניח אני, כי באו ששים רבוא בני-ישראל והביאו עמהם את הפרחים ואת האבנים-הטובות והמרגליות ואת הסוסים והמרכבות ואת שטר-הקנין של האחוזה אשר קנו, ועמדו ברחוב העיר וחכו לאותו האיש שעליהם למסור לו את כל אלה. מתירא אני, שהיו מוכרחים לשוב אל ביתם כלעֻמת שבאו. למי יש לנו לתת? למה אתם אומרים כי העם הוא החיָב?

לא אנחנו הננו עם-הספר – יאמרו אלה המתאוננים בריש גלי על העדר המתנות מצדו של העם – כי-אם הם, הם שנתנו ונותנים לסופריהם סוסים ומרכבות ואחוזות. אבל שקר הדבר, אדוני! עם-הספר הננו אנחנו; איני יודע עוד עם אחד אשר נתפתח אצלו רגש הכבוד בפני כל אות מודפסת ובפני כל גליון של שמות ובפני כל ספר, ככל שנתפתח אצל עמנו; הרצען והחיט ובעל-העגלה עומדים בחרדת-קדש לפני ארגז של ספרים. עם כזה הוא עם-הספר – אבל ספר אין לנו עתה. הספרות הישנה מכֻבּדה עוד כקדם, כי ספרות היא, ואולם לא הספרות החדשה, כי אין לנו ספר. תנו ספרות לנו, ואתם תראו מה יתן העם לכם.

1901.

 

ІІІ

למה אתם חוצים אותנו? – חכמה זו של שלמה המלך בשעתו, הכלולה במלת גזֹרו, אינה כלל חכמה בימינו, ומה גם כי הלז לא עשה אלא כדי לנסות, ואתם באים ואומרים לעשות באמת ובפֹעל.

כפי הנראה, גורלנו הוא זה מאז: דור דור ושתי מליו – חסידים ומתנגדים, משכילים וצבועים, לאֻמיים ומתבוללים, שאינם אירופאיים ואירופאיים, וכדומה. בתחלה בוראים את המלים השתים, ואחרי-כן יש שמתוך המלים תצאנה גם מפלגות ויש שהמלים תהיינה עקרות ולא תצאנה מתוכן ולא כלום. מלים, מלים, מלים – זה הוא העיקר. לפני שנים אחדות שעשעו סופרינו בצעצועי לאומיים ומתבוללים; מכיון שהצעצועים האלה לא משכו עוד את הלבבות באו והביאו תחתיהם את האירופאיים ואת מי שאינם אירופאיים. אני, למשל, הייתי באיזה זמן מן הזמנים אירופאי, ועלי היה לקבל אבני-קלע ובליסטראות מיד אלו שהיו מחוץ לאירופה. עתה, אין זאת כי חדלו גם השמות האלה למשוך את הלבבות, ובכן יצאו ובדקו בספרי-המלים ומצאו שתי מלים חדשות: זקנים וצעירים.

הם (בני עשרים וחמש ועד שלשים וחמשׁ) הצעירים, ואנחנו (בני עשרים וחמש ועד שלשים וחמש) הזקנים.

ונערינו – הלא אתם יודעים – אין הם חסרים דבר אלא שתבואו ותשמיעו מלה, ואת מוחם המטֻשטשׁ למדי תטשׁטשׁו עד גמירא. אַל ייסרכם אלהיכם אשר בתוך לבכם פנימה על המעשה אשר עשיתם! לא בנוגע לעצמכם – רק בנוגע לאלה הצאן, לנערינו וספרנינו.

בתחלה אין דבר זה יוצא כלל מדי פשוטו. הממציא הראשון, על זה אני מודה לכם, בודאי בא לסמן במבטא זה איזה מֻשּׂג שדן עליו; אחרי-כן בא השני, אחרי-כן השלישי – וגם באלה אין עוד כל רע; ואולם באחרונה הנה זה באים הנערים – והצרה מתחילה. המלה תהיה לקול ענות מלחמה. נער בן ט"ו, היושב באיזה כפר וכותב עוד את מכתביו הגלוים על-גבי שורות משורטטות בעט-עופרת, שולח אלי חידה לפורים וכותב: הנני צעיר וכו', במטותא שיודפס וכו', מן הנִמוס הוא שאהיה נדפס וכו', ברגשי כבוד הוא שידפיס וכו', רק הזקנים דוחקים את רגלי הצעירים וכו', - בראשונה לא היתה המלה אלא מלה יפה, ואולם עתה התיצבו וראו: הנה היא הולכת, הנה היא באה, זאת המפלגה החדשה, ולא יאריכו הימים עוד והיו לנו מחנות חדשות מזה אחת ומזה אחת. הוי, כמה אני מתירא ממפלגה או ממחנה חדשה! יודע אני מה עשו המפלגות ומה עשו המחנות לעמי...

ועל מה אנחנו מדַינים אלו עם אלו? – ממילא, בנוגע למספר השנים הלא אתם בעצמכם בודאי לא תאבו ולא תאמרו, כי על הסופר להביא דוקא את תעודת-לידתו. ולא עוד אלא שירא אני, כי בבואנו באמת לידי כך לבדוק את תעודות-הלידה, נמצא פעמים הרבה, שפלוני או פלוני הצעיר כביר לימים הרבה מפלוני או פלוני הזקן. ובכן: רק בנוגע לרוח, אתם אומרים? – אבל הלא זה אשר אומר גם אני! למה לנו זקנים וצעירים? למה לא נאמר: אנשים שאין להם כשרון ואנשים שיש להם כשרון?

ולא עוד אלא שהמלים ההן, זקנים וצעירים, מלכתחלה אינן מוצאות חן בעיני, מפני שהן מלים שאולות מגוים זרים ומתוך מעמדות זרים ואינן הולמות אותנו ואת מעמדותינו אנחנו, ולכן אני רואה אותן אצלנו בתור מֻשּׂגים שאינם טבעיים כלל. ומה שאינו טבעי, מזיק ומביא לידי עוות-הגוף או עוות-הנפש. האשכנזים, למשל, יש להם דיע אלטען ויש להם דיע יונגען, ולא עוד אלא שבתקופה האחרונה ראו את עצמם מוכרחים לברוא תחת יונג-דייטשלאַנד עוד מֻשּׂג יותר חדש, ואחד מממציאי השׁמות הצליח מאד וימציא את המלה גרינ-דייטשלאַנד. אבל האשכנזים הללו עם אלטיהם ויונגיהם, הלא יש להם לכל-הפחות ששים רבוא סופרים, וגם מֻשּׂגים כאותם הנזכרים אפשר שהם טבעיים אצלם. בכל אֹפן אפשר הוא להם, מאחרי שהמחנה גדול כל כך, לחלק ולפלג ולחצות. אבל אנחנו – אנחנו – הוי אלהי החנינה והסליחות! – אנחנו בּמלוא כף הסופרים אשר לנו, במנין או השני מנינים של בעלי העט אשר בתוכנו – האם לא תצחקו בעצמכם? הנה אתם אומרים: לא מנין ולא שני מנינים לנו, כי-אם יותר. טוב. ובכן: שלשׁים, ובכן: ארבעים, ובכן: חמשׁים! העוד יותר? טוב. קחו לכם מאה – אבל בעלי כשרון, כמה יש בתוכם בעלי כשרון? ועוד אותם אתם אומרים לחלק ולפלג ולחצות?

אתם הנכם הצעירים ואני זקן: כמובן, לא לפי שנותי, כי-אם לפי – לפי איזה דבר שאני בעצמי לא אדע מה הוא. אבל במה? אשרי צעירתכם שלא בִּיְשה את זקנותי! הנה אתם חפצים לעורר את הרגש שבלב – ואני מה אחפוץ? מה עשיתי אני למיום החלותי לכתוב ועד היום הזה? אתם חפצים לחנך את העם למען אשר ירגיש ויבין את הנאה ואת הטוב – ואני מה אחפוץ? באיזה מקצוע עבדתי אני מאז ועד עתה? אתם חפצים, שהלב הנדהם והרגש המטֻמטם יתעוררו ויזדעזעו סוף-סוף והיו מוכשרים ומסֻגלים גם לעדן ורֹך – ואני מה אחפוץ? בשביל מה נלחמתי אני בקרב שנים הרבה? אתם דורשים לטעם ולחן ולמלאכת-מחשבת ולאומנות וליֹפי – ואני? האם לא דברתי ככל זאת השכם ודַבּר, השכם ודַבּר, בשעה שהאחרים עוד נרדמו וקולי היה קול היחיד, ואם לא אדבר ככל זאת עד היום הזה? ובמה אנחנו נבדלים איש מאחיו? במה? – במה? –

או אולי אתם אומרים, כי מתלוצץ אני לפעמים באחד או בשׁנים מקרבכם, או כי נותן אני יד למתלוצצים – ובשביל זה, חושבים אתם, אי-אפשר לנו שתשא ספרותנו אותנו יחד ועלינו לפנות אלה לזוית זו ואלה לזוית זו ועלינו לִזְקַן וְלִצְעַר? אבל מי ישים לב לדברים קלים כאלה! הן כזאת וכזאת תאכל חרב! רואה אדם איזה מעשה-תעתועים אצל זה או זה, והוא מתלוצץ מעט! הלא גם לוּ הייתי יושב עמכם במחיצתכם על כוס שכר הייתי מתלוצץ לרגעים על הוללות זו או על הוללות זו, ובשביל כך – בטוח אני – לא הייתם מתרעמים עלי כלל! אין מקשין על ההלצה ואין מוציאין ממנה היקשים לענין דינא!

למה לנו זקנים וצעירים? השליכו מלפניכם את המלים הריקות האלה, ואתם יותר טוב תעשו לו תשימו לב להבדיל בין מי שהוא ובין מי שאינו בעל כשרון. – כשרון לך? הבה לי את ידך, יקירי, ואני את טעמך אברך; אין לך כשרון? לֵך לשלום, לֵך לעזאזל, לֵך לכל אשר תחפוץ ואותי הניחה – אבל איה זקנינו? איה צעירינו?

למה נתקוטט, אחי? למה לא נעבוד את עבודתנו הגדולה והכבדה, עבודתנו הקדושה והטהורה, שכם אחד? למה זה לנו מלחמת אזרחים בשערינו ובחומותינו?

רעיון אחד לנו, אידיאל אחד יחיינו – למה נבגוד איש באחיו?

1901.

 

ІV

לפני חמש-עשרה שנה הייתי יושב בבית-רידקציה ועתה אנכי יושב בבית-רידקציה; לפני חמש-עשרה שנה היו באים אל יד העורך מאמרים ומכתבים ושירים – ובפרט שירים – למאות, וכשם שאז היה העורך אנוס להשליך תשעים ותשעה למאה אל תוך הסל, כך עתה הוא אנוס להשליך 99 למאה אל מתחת לשלחן – ובכל-זאת אני רואה כי הכל נשתנה. הזמנים משתנים והמַנוסקריפטים עמהם.

אילו היו שואלים ממני לסַמן את התקופה ההיא באיזה שם, לא הייתי יודע לקרוא לה שם יותר נאה מן השם תקופת מה-אכתוב. כל קורספּונדנציה, כל מאמר, ואפילו השירים בראשם ורֻבּם, היו מתחילים בפזמון זה: ישבתי אל השלחן, לקחתי את עטי בידי וכו', אבל מה אכתוב? אין לי נושא וכו'; האכתוב על וכו' או האכתוב על וכו' או אולי אכתוב על וכו' וכו' – ובין כך וכך נתמלא הגליון שורה אחר שורה, עד שבאה הנקודה האחרונה והכותב השלים. לכאורה, דבר זה זר מעט. אם אין לך מה לכתוב, אז הן הדבר היותר פשוט הוא, שלא תכתוב כלל. סופר שמוחו אינו מקור המפכה רעיונות ולבו אינו מקור המפכה חזיונות וחושו אינו מקור המפכה יֹפי ונעימות, הרי אין לך סימן יותר מובהק שאין זה סופר כלל. אדרבא, הסופר מלידה יש לו חֹמר מרֻבה כל-כך, עד שגם אם יחיה פי שנים מאשר הוא חי לא יהא ספוק בידו לכלות ולכתוב את כל העולה על רוחו, ואלה מתאוננים, כי אין להם מה לכתוב...

ואולם עתה נשתנו הדברים. לא, חלילה, שעתה כבר יש להם מה לכתוב – לא, אלא שעתה אין מתחילים עוד באותו הפסוק: מה אכתוב. עתה אם אין לו להסופר מה לכתוב ולהמשורר מה לשיר, אז הוא כותב ואז הוא משורר – על הציוניות. הציוניות היתה לתשועה גדולה לכל מי שׁישׁ לו עט ודיו. הציוניות בנוגע לספרות היתה לעלה-תאנה, אשר ממנו ישעו חגורות ואשר בו יכסו את מערומיהם כל אלה שנעדר מהם כשרון-סופרים מכל וכל. פראזות אחדות, מאותן השגורות כיום הזה גם על שפתי נער שלבש זה עתה את מכנסיו הראשונים, שנים-שלשה דברים על האֻמה ועל הרעיון, והנה הם כרטיס לכניסה חפשית להיכל-הספרות. עתה, ברוך-השם, אין עוד אותה הדאגה, שאין לו לסופר מן המין הזה מה לכתוב: עתה לכל אֹפן יש הציוניות. עתה יכול כל אחד לכתוב: הוי אֻמה, הוי רעיון קדוש, הוי קולוניה, הוי פועלים, הוי בית-הספר, הוי צפור בכלוב, הוי כבשה בין זאבים, הוי לבי במזרח, הוי אויר-נשמות חיי הארץ, הוי הוי, וכדומה מאותן הדברות הכלליות, הנקנות לנו לאדם בזול, שאינן חדשות יותר מדי ושאינן נותנות לנו לא איזו השקפה חדשה ואמתית, היוצאת מן המוח, ולא איזה רגש חדש ואמתי, היוצא מן הלב. ומאמרים כאלה הם מאמרים למאות, תשעים ותשע למאה מאלה הבאים עתה לבית-רידקציה.

אכן לי אומרים: הציוניות מלאה עתה את כל חללם של חיינו, ועל-כן לא יפלא שהיא היתה עתה לאל"ף ותי"ו של כל המאמרים הנכתבים. אבל הדבר הזה אינו כן. הלא אני הוא היודע את הכותבים ההם. הכרתיך, מסכה יפה! הלא אתם הם אותם הגדיים שכתבתם אלי לפני חמש-עשרה שנה את מה אכתוב שלכם, ועתה נעשיתם תישים ואתם כותבים: הוי אֻמה, הוי רעיון. – התקופה החדשה נתנה חרב ביד כל נער להתנפל עלינו.

חרב. – כי אז, לפני חמש-עשרה שנה, כשבא אלי אותו המכתב או המאמר או השיר, לכל-הפחות היתה ברירה בידי לגנזו בשעה שמצאתי כי אין לו ערך ספרותי; ואולם עתה, כשבא המאמר או המכתב או השיר על הציוניות, ואני אומר לגנזו מפני שאין לו ערך ספרותי, הרי משֻעבד אני לאותו הנער הכותב, התופש בבגדי וקורא: רוצח! האת הרעיון הקדוש אתה אומר לרצוח ואנחנו נחשה?

הרעיון הקדוש! הניחו, הניחו-נא במחילה את הרעיון הקדוש על מקומו בשלום. אתם לכו החדרה, לכו לעבודתכם באשר היא שם, לכו לפרנסתכם באשר ובמה היא, ואת הרעיון הקדוש הניחו ויקדש; הניחו אותו לאלה שיש רעיון במוחם וקדושה בלבם.

1901.

 

V

המדַבּר אמת לוקין אותו!   באמת בכלל כך, באמת מארץ-ישראל על אחת כמה וכמה: לוקין ולוקין ולוקין...

דבר זה למדתי ממשעה שהיה. ועד ידוע שלח שני אנשים ישועים לבקר קולוניות ידועות ובית-ספר ידוע בארץ-ישראל, ושני השליחים, אמת היא, כששבו עשו דבר שלא כהוגן ושלא כדרך הפקחים בימינו. הגידו את האמת המרה ככל שראו בעיניהם. והנה מכתב-עתי אחד ידוע ועוד מכתב-עתי שני ידוע התנפלו באֹפן ידוע על שני המשולחים הידועים וימתחו אותם על עמודיהם הידועים והמלקות החלו – ועד הרגע שאני כותב את הדברים האלה, אור ליום זאת-חנוכה אתתל"ב לגלותנו בשעה י"א עם מ"ד רגעים, לא חדלו עוד. אֵל אלהים גדולים! האם אחרית לא תהיה כלל?

ובשביל מה? בשביל אמת מעט... חכו-נא, הן זו רק ההתחלה ועוד לא הוגד לכם את השמינית שבשמינית. הוגד לכם, למשל, כי קולוניה שיש בה עשרה קולוניסטים, בערך, יש לה מאה או אלף – לא אזכור בדיוק – ממֻנים ופקידים; וכבר אתם קופצים וקוצפים? בטוח אני בכם, אילו הייתם אתם תחת נח בתוך התֵּבה והייתם שולחים את היונה לרגל את הארץ והיונה לא היתה מביאה לכם כרצונכם עלה-זית טרף, בודאי הייתם הורגים אותה. כנראה, קונטרקט לכם מששת ימי בראשית, ששליחיכם מחֻיבים להביא תמיד עלה-זית טרף דוקא. יונה אֻמללה! ומה אם היתה טוענת: אתם יושבים בתוך התֵּבה, במקצוע פלוני ופלוני, בנומר פלוני ופלוני אל שלחן-הכתיבה וכותבים את מליצותיכם ואינכם זזים ממקומכם, ואולם אני הן הייתי במקום המעשה ואיך אפוא תעזו פניכם ואיך לא תבושו להגיד, כי יודעים אתם יותר ממני?

אכן נפלא החזיון. זה נוסע ורואה ובוחן ובודק ומעיד בתוֹרת עד: כך וכך ראיתי, וזה בא ושואל על כל דבר ודבר: האמנם? – כמדֻמה לי, י"ג מיני האמנם שאל אותו השואל. האמנם? האמנם? האמנם? וכו', אבל הלא שמעת, כי כן הוא, כי אמנם כן הוא. – או זה נוסע למקום-המעשה ומסַפּר את הנעשה לעיניו, וזה בא ובוחר לו מלאכה נקיה, לכתוב אחרי כל דבר ודבר סימני סיק וסימני שאלה. דברים כאלה – שאלות האמנם וסימני שאלה וסיק – מובנים לי, אם יש לנו עסק עם איש שחשוד בעינינו למפרע על עדות שקר. למשל: אם במעשה עלילת הדם האחרונה בא מַסְלוֹב ומעיד, כי בלכתו לגנוב בשר, שכב כל הלילה על-פני השלג בפישוט ידים ורגלים על הארץ, רגלו האחת בתחום עבר הרחוב האחד ורגלו השנית בתחום עבר הרחוב השני, וראה במרחק איזה קילומיטר בתוך איזה מרתף יהודים בטליותיהם ובטוטפותיהם שוחטים איזה נער נוצרי לצֹרך הפסח, אז מובן לי, אם ראש בית-המשפּט יעביר שחוק קל על שפתיו וישאל האמנם?, וכן מובן לי אם יבוא אז איזה סופר במכתב-עתי ויעשה לנו טובה ויכתוב אחרי דברים כאלה סיק וסימני שאלה. אבל אם דבר לנו עם איש – תהיינה דעותיו והשקפותיו מה שתהיינה; לא עליהן אנכי דן פה – אשר מפני טֹהר לבו והאמת הרגילה על לשונו נחתו כל הבאים בארבע אמותיו ואשר בבחינה זו אין כדוגמתוֹ בקרבנו, אז חזיון זה, כמדֻמה לי, אפשר רק... אצל מו"לים עברים.

ואולם בכדי להוציא דבר מתֻקן מתחת ידי צריך אני לתקון טעות קטנה, שנפלה בדברי למעלה. אמרתי, כי לקו את השליחים השנים, שבאו והעידו שלא כרוחם. אבל באמת הדבר הזה אינו כן. באמת לא לקו אלא את האחד, שהוא סופר מפורסם, ואת השני כמעט לא הזכירו. מעשה זה פותח לנו חלון קטן לראות, כי היה להם עסק לא עם הדבר, אלא עם האיש שלפניהם, עם הסופר המפורסם ההוא. לדברים כאלה אנחנו קוראים חשבונות. האם בשביל שסופר זה – שלא למד להיות נגרר אחרי ההמון ולא אמר טוב לכל מה שיאמרו טוב אלה העושים נחת-רוח לההמון ומתן שכרם בצדם – צָרם לפעמים באזנם וטפח לפעמים על פניהם? האם בשביל שסופר זה לא היה זהיר לפעמים והפיץ אור עז וחזק באותם הרגעים דוקא שאחרים חפצו לעשות מה שעושים ודוקא בחֹשך?

ולוּ לכל-הפחות היה להם אֹמץ-רוח לצאת למלחמה גלויה, מצח נגד מצח ועין נגד עין! אבל לא – הם כותבים מאמרים, כותבים מכתבים, ומסתפקים בזה, שהם מכניסים בהם עוקצים ורמזים וכדומה ואל עוד אלא שאין פניהם מתאדמים כלל מהשמיע בגלוי, כי טובה להם שמועת שקר בהחלט מאלפי דברי-אמת. לא להפיץ מרה שחורה נחוצים לנו שליחים מיוחדים וכו' – כותב האחד בפירוש – לא לפאטאליות וקינות של אפיסת הכחוֹת צריכים אנו (הגם שאמת הן), כי-אם לאותות חיים (הגם ששקר הם). תמימות או עזות כזאת הן סוף-סוף מאלו שלא נשמעו עדַין! ואחרי שמכוֵן הסופר בעוקצים אחדים כנגד הבקרת השלילית וכנגד המבקרים האופיציאליים, הוא מסיֵם בשבח אלו שבאים לתקן את אשר יקלקלו משולחים אחרים בתור מומחים לרפות ידם...

הם מתקנים – וזה מקלקל... קץ כל בשר הנה זה בא!

ומה אנכי שואל מעם האנשים האלה? האם אשאל מהם, כי ידברו, חלילה, אמת בפיהם ובלבבם? הלא רק אשאל, כי יהי להם מעט חרדת-קֹדש, מעט רגש-כבוד, מעט דרך-ארץ, מעט יראת-הרוממות בפני כחה של האמת! כי בשעה שישמעו דבר-אמת יוצא מפי איש, יזדעזע בקרבם איזה מיתר, ואיזה רגש סתום ורחוק יבצבץ ויעלה בלבם להגיד להם מן העלטה מה כחה של אמת וכי סוף-סוף נצח תנצח, אם יאבו ואם לא יאבו...

ובכל אלה אנכי אומר לכם, כי אלה המעטים, דוברי-האמת, ינצחו! תנו לנו עשרה אנשים כאותו המשולח שקלקל ואתם קחו לכם אלף מתקנים שכמותכם – ואנחנו נראה יד מי תעֹז. ראו: בשפתיכם אתם מזכירים תמיד את המכביים, עד כי כבר היו אלה לזרא מפני רֹב המשמוש, שאתם ממשמשים בם באצבעותיכם הגסות; ואולם אני אומר לכם, כי המכביים האמתים האלה הם – אותם המעטים. הנה הם המעטים ואתם הרבים, הם החלשים ואתם הגבורים, הם הטהורים ואתם – מי יתן לי לשון נקיה בדברי בכם! ואולם עוד יבוא היום הגדול ונתּנו הרבים בד המעטים, הגבורים ביד החלשים, הטמאים ביד הטהורים וכו'. עוד טרם יש בלבכם אפילו הרגשה דקה מן הדקה, לדעת מה כחה של אמת. אבל התיצבו וראו...

1901.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה