_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מכתבי יהודי פולני

אחד העם

לתוכן הענינים

 

"מכתבי יהודי פולני" – כך נקראת מחברת אחת אשכנזית שיצאה בעת האחרונה נגד המחברת הידועה של ד"ר גידמן ("נאציאנאל-יודענטהום")[1].  בתמונת עשרה מכתבים לרֵע משתדל המחבר להוכיח מן ההגיון והמדע, מן המקרא והתלמוד וספרות ימי הבינים, ואף מן הזוהר, כי בני ישראל עדיין הם אומה בפני עצמה, כי מעולם לא פסקו מלחשוב עצמם כאומה בפני עצמה ומלחלום שיבת שבותה, כי מעולם לא עלה על דעת מי מגדולי האומה, שיש לישראל "תעודה" מיוחדת בפזורו וכו'.

המחבר, כנראה, יש לו ידיעה נכונה בתולדות עמנו וספרותו, ועל כן מובן הדבר מאליו, שנצח את מתנגדו נצחון גמור.  שהרי באמת לא מלאכה קשה היא לבטל דברים בטלים מעיקרם, וכל בר אוריין יכול להראות בנקל, כי אעפ"י שנביאי ישראל הרו והגו את האידיאל הגדול של "ממשלת הצדק", ואע"פ "שהאידיאל האנושי הזה היה ויהיה תמיד חלק עצמי מן האידיאל הלאומי של עם ישראל", – הנה גם הנביאים וגם העם בכלל ראו את האידיאל הזה רק בקשר עם תחית ישראל בארצו.  אמונה כפולה עמוקה, אם גם לא תמיד ברורה, היתה בלב האומה בכל הדורות:  כי רק ע"י תחיתה הלאומית בארצה – ולא ע"י פזורה והתבוללותה בעמים – תמלא ה"תעודה" המוסרית שחלקו לה הנביאים בחזון, וכי רק מלוי אותה התעודה המוסרית – ולא התנשאות מדינית וכח גשמי – היא תכלית תחיתה הלאומית.  כל הבא איפוא להפריד בין הדבקים ולהעמיד "ימות המשיח" רק על אחת משתי אלה בלבד:  אם על העבודה המוסרית המשוללת בסיס לאומי, כגידמן וחבריו, או על התחיה המדינית המשוללת בסיס מוסרי, כרבים ממתנגדיו, – הרי הוא מתרחק מרוח העם ומן האידיאלים ההיסטוריים, שהיו נחמתו בכל צרותיו מימי קדם ועד עתה[2]).

ואולם, מאחר שנצחונו של המחבר לא היה צריך, כאמור, ליגיעה יתרה, לכן אי אפשר להצדיק מה שהשתמש למלחמתו זו בכלי זיין קשים ביותר.  גם אחר שכתב ד"ר גידמן מחברת כזו, עוד לא חדל מפני זה להיות אחד מגדולי חכמי ישראל  בדורנו, ועדיין מימיו אנו שותים וחייבים אנו להודות לו ולכבדו על ספריו הקודמים, שהעשירו "חכמת ישראל" עושר רב.  תלמיד חכם כזה, אף אם נדמה לנו שעבר עברה, אין העברה הזאת מכבה כל מעשיו הטובים, ובבואנו להתוכח אתו, רשאים אנו אמנם להראות את משוגתו וגם להביע את צערנו, על כי אדם גדול שכמותו יוצא למלחמה, מזוין בסופיסמים, נגד התעוררות התנועה הלאומית בקרבנו.  אבל להתיצב נגדו בקלות ראש ולדבר אליו בלשון של בוז ומהתלות, כאלו היה אדם מן השוק – דבר זה, שהתיר לעצמו מחברנו, הוא כתם מגונה מאד בעטרת-נצחונו.

בכלל צריך אני להעיר בדאבון לב, כי "אנשי שלומנו" משתדלים יותר מדי להראות בעצמם "עקבות משיחא", ופעמים רבות פורצים גדר הנימוס בוכוחיהם עם מתנגדיהם, בכתב או בע"פ.  המהומה שהיתה, למשל, לפני זמן מה בברלין בשעת דרשתו של ד"ר פוגלשטיין נגד הציוניות, – גם כשהיא לעצמה מכוערת היתה למדי, אבל עוד יותר מכוער היה אופן ספור המעשה הזה במכה"ע הציוני ה"רשמי".  וכי זו היא "דיפלומטיא", לתת פתחון פה לשונאי-ציון לאמור, כי "ציוניסמוס" ו"ציניסמוס" שמות נרדפים הם?

ואולם מחברנו אינו רוצה כלל להחשב על דגל ה"ציוניסמוס", ובכלל אין דעתו נוחה מן השם החדש הזה, מפני שהוא נותן מקום לטעות ולחשוב, כי גם הדבר הנקרא כן בריאה חדשה היא, בעוד שבאמת הוא דבר ישן נושן, המיוסד בעמקי החיים ואי אפשר לבטלו על ידי התנגדותו של מי שיהיה (ע' 43).  וכמו בשביל לחזק את דבריו אלה, מספר לנו המחבר (מכתב ט') בסגנון יפה, איך הוא עצמו סבל גלגולים שונים מעם לעם, עד שלבסוף שב אל עמו ישראל ויהי ליהודי לאומי, עוד הרבה שנים קודם שנשמעו המלה "ציוניסמוס":

"הדבר היה לפני שלשים שנה, ואני הייתי אז סטודנט.  הסופרים העברים בעת ההיא הציבו להם למטרה לצייר את רוע החנוך העברי והחיים העברים בצבעים דוקרים את העין;  והאשכנזים, כמו גייגר והולדהיים, דרשו מפורש תקונים בדת ובטול לאומיותנו.  ואני העמקתי בספריהם כל כך, עד שהתחלתי להתבייש במה שנחשב אני ליהודי.  חפצתי להתהפך מהר לאחר, אך לא ידעתי למי:  אם לאשכנזי, פולני, או רוסיני?

הארץ אשר בה חייתי וגם נולדתי – גליציא המזרחית– רוסינית היא.  עד למאה הי"ד משלו בה נסיכים רוסינים;  בימי קזימיר הגדול כבשוה הפולנים ומשלו בה ארבע מאות שנה;  לפני מאה שנה, בעת חלוקת פולין, היתה לאוסטריא.  שפת-הלמוד בבתי המדרש היתה האשכנזית, והממשלה בעת ההיא רצתה, שהיהודים יכבשו את הדרך בארץ לפני הלאומיות האשכנזית.  ובכן, יותר קרוב נראה לי להיות לאשכנזי – והייתיו. 

אבל כשנודע הדבר לחברי מבני הפולנים והרוסינים, התחילו לחרפני ולא נתנו לי מנוח.  מה זאת? – אמרו לי הפקחים שבהם – אתה רוצה להיות אשכנזי?  מה יש לך צדקה לזה?  אולי מפני שאבותיך באו הלום לפני איזו מאות שנה מאשכנז?  האם נחשבו אז כאשכנזים באשכנז עצמה?  האם לא החרימו אז את רכושם ולא גרשום מן הארץ בחרפה כזרים?  האלה הם החבלים ההיסטוריים המקשרים אותך לאשכנז?..."

ובהוכחו כי הצדק אתם, חדל מהיות אשכנזי ויהי לפולני.  אז החלו הרוסינים לחרפו ובראיות נכונות הוכיחו לו, כי אין לו כל צדקה להחשב לפולני.  ובכן עזב גם את הפולנים ויהי לרוסיני.  אך גם ב"לאומיותו" זו לא מצא מנוח.  כי עתה התנפלו הפולנים עליו, וגם הם הראו לו בדברים של טעם, כי לא יתכן שיחשב לרוסיני, – וכה חדל גם מזה.

"אז שבתי והתבוננתי על ההיסטוריא של עמי – ומצאתי, כי לנו הצדקה להקרא בשם עם יותר מכל העמים האלה; התחלתי לבדוק בספרותנו – ומצאתי, כי אוצרה גדול משלהם, וגם את זאת מצאתי, כי עמנו השתתף בהתפתחות הקולטורא האנושית הרבה יותר מהם, – ומן העת ההיא, כאשר שאלוני:  אי מזה עם אתה? עניתי: עברי אנכי.

ומני אז השלימו אתי גם חברי.  "אחים" לא היינו עוד, אבל חיינו יחד כשכנים טובים".

בספור הזה, שחותמה של אוסטריא טבוע עליו, אנו מוצאים פתרון השאלה:  מפני מה נתפשט הציוניסמוס באוסטריא יותר מבשאר ארצות המערב...

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] )Briefe eines polnischen Juden von J. Schauer.  Prag 1897.

[2] )את השקפתי על "הצדק העולמי" של הנביאים ויחוסו לתחית ישראל הלאומית הרציתי עוד לפני איזו שנים במאמר מיוחד ("כהן ונביא":  "על פרשת דרכים" I ), ועל כן לא חשבתי לנחוץ להאריך, כשהביאני הענין לנגוע שנית בשאלה זו דרך אגב (למעלה פרק כ"א).  עתה שומע אני מפי סופרים שונים בכה"ע, כי דברי האחרונים הם דברי גידמן ויתר רבני ה"תעודה".  ואיני יודע אם שוגגים הם הסופרים האלה, מפני שלא הבינו הדבר כראוי, או מזידים, לפי שרוצים לקנטר.