_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בעלי תשובה

אחד העם

לתוכן הענינים

 

(מכתב אל עורך "הדור")*

אדוני הנכבד!

בשׂורה זו שבשׂרתני בתקוה, כי "תשׂמח את לבי", – יש בה באמת, כדבריך, גם "מעט מרירות", אך כמדומה לי, שלא כוַנתּ היטב את הצד שמשם המרירות באה.

     קרוב אני ל"אחיאסף" בלבי, אבל ריחוק המקום גורם, שאיני יכול להשתתף תמיד במעשׂיו ולתקנם בעצה טובה לפי רוחי, ויש שתגיע לאזני בשׂורה, כי כזה וכזה "אחיאסף" עושׂה, ואני איני יכול לברר לעצמי היטב, לשם מה נעשׂה הדבר, ועוד פחות מזה אוּכל לראות מרחוק, איך יֵעשׂה הדבר, ועל כן לא אדע, אם אשׂמח עליו או אצטער, כי – כמו שידעת גם בלעדי אגיד – הכל לא לפי רוב המעשׂה, כי אם לפי איכותו ותכליתו.

     ומעֵין אלו הבשׂורות היא גם זו שבשׂרתני אתה, אדוני, ושהיתה ידועה לי אמנם גם לפני בוא דבריך:

     "אנשי אחיאסף נגשים להוציא מכתב עתּי חדש אחת לשבוע אשר יקראו לו "הדור".

     מכתב-עתי חדש – איך ולשם-מה?

     ידעתי אמנם, כי הטענה הקדמונית: "על הראשונים אנו מצטערים ואתה בא להוסיף עליהם" – לא תמיד היא נכוֹנה.  פעמים שיש צורך גדול להוסיף על הראשונים בשביל זה עצמו, שעל הראשונים אנו מצטערים, ומן הצד הזה בודאי יש בידך להשיבני על מַחצית שאלתי – בנוגע אל התכלית – תשובה של טעם, אשר גם בטרם תשמיעני אותה ידעתיה ומראש אני מודה לך, כי צדקת...  אבל תשובה למחצה אינה מַספקת, וכל זמן שלא נודע איך יֵעשׂה "הדור", אי אפשר לדעת כמו כן, אם ההוספה על המנין לא תהיה גם הוספה על הצער...

     הנך רואה, אדוני, כמה אני מכבּדך, עד שהנני מסיח לך דאגה זו שבלבי, אעפ"י שהודעתני מפורש, כי עריכת "הדור" נמסרה לידך, – ואיני מתירא, שמא תראה בזה פגיעה בכבודך.  ולא זו בלבד, אלא שבפה מלא אני מגיד לך, כי אמנם היטבת לראות, שמסירה זו היא היא הגורמת לבשׂורתך, שארגיש בה "מעט מרירות", – אך לא מטעם זה שרמזת במכתבך: כי "חשוד אתה בעיני רבים על המינוּת בענינים ידועים".  אדרבא, הט אזניך ואגַלה לך בלחישה, שאִלו הייתי יודע, כי כל ה"תנועות" וה"זרמים" לא הזיזוך ממקומך ועדיין אתה עומד במרדך, ואִלו הייתי בטוח עם זה, שלבך יהיה אמיץ למדי וידיך לא אסורות להגן בכל תוקף על הדעות שאתה מאמין בהן ולקרוא מלחמה עלינו בעד ה"אמת" שלך, מזוין בכל הנשק אשר תמצא ידך להוציא מתוך אוצר ההגיון, המדע והכשרון – אִלו ידעתי כל זאת, הייתי חושב את "הדור" שאתה פַרנסו לדבר בעתּו, שעתיד להביא לנו תועלת מרובה.

     כי – למה אכחד ממך? – רואה אני זה כבר, שלא מן ה"מינים" סכנה נשקפת לנו, כי אם מן ה"מאמינים"; לא מן האויבים, כי אם מן האוהבים; וזה כבר נלאיתי נשׂוא את הריקוּת הנוראה הסובבת אותנו מכל צד, את העדר הדעת והכשרון, הטעם והנימוס, שגרמו לנו אוהבינו המרובים, במַלאותם כל חללו של עולמנו רק דבר אחד דבוּר על אופן אחד, בקול אחד ובנגון אחד, ומיום ליום,  ומשנה לשנה, בכל אשר נפנה לא נשמע כי אם שירה אחת יוצאת מאלפי פיות: "אללה הוא אללה ומחמד נביא אללה!" – עד שנתבלבלו המחשבות ונפגמה ההרגשה הדקה והכשרונות מתדלדלים והולכים.  כמדומה לי, שגם אֵל עולם, כביכול, לא היה סובל עולמו, אִלו היו כל בריותיו רק שׂרפי-קודש המרקדים לפניו בהתלהבות ומשַלשים לו "קדוֹש" מבוקר עד ערב ומערב עד בוקר.  ועל כן יש אשר במסתרים צמאה נפשי לאויב כביר כוח, שיבוא ויפסיק את ה"שירה" ויבריח את ה"משוררים" מעל הבמה; אויב אשר לו לב להבין ולכבּד גם את אנשי-ריבו, אשר יצא נגדנו לא בקלוּת ראש, לעפּר בעפר ולסקל באבנים מנופצות, למען הרעימנו, כי אם בשלוָה של גבוּרה ובדעה צלולה ומיושבת, בטוח בעוצם ידו, ילפות עמוּדי התוֶך אשר בניננו נכוֹן עליהם, וכוחו יגדל להניעם אנה ואנה, לחרדת כל המחנה מסביב.  אז אולי נפקח עינינו ונראה את אשר עשׂתה לנו ההתלהבות המטורפת, ואז גם נבין, כי עצה וגבוּרה למלחמה, ולא ברעש ומהומה יבּנה עם.

     מי יתן איפוא וידעתי, אדוני, כי אתה תהיה לנו אויב אשר כזה – ואומר לך: ברוך בואך!

     לא מן המינוּת שאתה חשוד בה בענינים ידועים אני מתירא, איפוא, אלא ממה אני מתירא? – מן התשובה! הן זה כמה שנים לא גלית דעתך בקהל על אותם "הענינים הידועים", ובמשך השנים האלה הלא נשתנה עולמנו הרבה מאד, ואולי נשתנית גם עתה עמו.  על המינות קראו אמנם הקדמונים: "כל באיה לא ישובון".  אך מינות זו שאנו עסוקים בה אינה בכלל, או שגם בזה נשתנו הזמנים.  שהרי כמה "בעלי-תשובה" עומדים עתה בראש מחנה המאמינים וכמה מהם השמיעו לפנים דברי מינות הקשים לאוזן יהודי לאומי הרבה יותר מדבריך אתה באותם הימים.  ובתקופה של בעלי-תשובה כזו אין ראוי להרהר אחר תלמיד חכם שכמותך בשביל מעשׂיו לשעבר, מפני שיש לחשוב, שמא עשׂה תשובה.  שמא? לא! ודאי עשׂית תשובה.  שאלמלא כן, לא היו לאומיים כשרים כאנשי "אחיאסף" מסַכּנים בעצמם להעמידך בראש מכתב-עתּי היוצא על ידם.  ובדעתי, כי מדרך בעלי-תשובה לנטות אל הקצה האחרון, כדי להשכּיח מעשׂיהם הראשונים, יש לי על כן רשות לדאוג, שמא יהיה גם מכתב-עתּך סוף סוף רק "בית-כנסת" חדש ל"קדוּשה" ול"ברכוּ", ונוסף גם קול צדיקי "הדור" על כל שאר הקולות המחרישים אזנינו ומוסכים רוח שכּרון על העם, עד שלא ידע להבחין בין אמת ושקר, טוב ורע, יפה ומכוער, אלא כל הנאמר והנעשׂה בקרב המחנה מבפנים – הכל אמת, טוב ויפה, וכל אשר מחוצה לו – שקר, רע ומכוער.

     הנך מבטיחני אמנם במכתבך, כי כאז כן עתה "מתעב אתה את הפראזה הריקה" ואת "האנשים העושׁים סחורה בצרות עמם", את כל אלה האוהבים הנלהבים, "שבהתלהבותם אין גם ניצוץ אחד של אמת ובאהבתם אין גם גרגר אחד של כשרוּּת", – והנני מאמין לך, כי כן הוא; מאמין אני לך גם בזה, כי "חונף לא תהיה גם מעתה והלאה ולא תכריז עליך גם מעתה והלאה יום יום, כי אוהב אתה את עמך".  אבל לא על הכרזות גסות וחנופה מדעת אנו דנים, כי אם על אותו הפּרוֹצס הפנימי, הידוע לנו היטב בארצות גלותנו, שנעשׂה מאליו, שלא מדעת, בנפשו של אדם, כשיודע הוא, שהקהל הסובב אותו חושבהו לזר בקרבו ומביט עליו בעיני חשד.  כמה הוא זהיר בלשונו, כמה הוא כובש את כעסו ועושׂה עצמו כלא רואה את העול ואת האִולת, את השקר ואת הצביעות, הדוקרים את עיניו, הכל מפני שמא יזכרו הבריות, מאין בא, ויחשדוהו, ששׂנאה מדבּרת מתוך גרונו.  רוח גבוּרה ואהבת האמת והצדק במדה בלתי מצויה דרושות לו לאדם במצב כזה, בשביל להתגבּר על יצרו הטוב, המסיתהו לבל יאמר דבר שלא נשמע, כדי שלא להרחיק מעליו את ההמון ולא יקשיב גם לדבר הנשמע...

     ובמצב כזה תמָצא אתה, אדוני, בבואך בקהלנו, קהל הלאומיים.  טוב שתכּיר זאת הכרה ברורה מראש, ולא יבוא לך הדבר בהיסח הדעת.  ואם בכל זאת בטוח אתה בעצמך, כי תשׂא דגל האמת ביד רמה ובלי משׂא פנים תשפוט על הטוב ועל הרע, מבלי להשגיח על שריקות ההמון, אשר בלי ספק יבדוק אחריך וידקדק עמך הרבה יותר ממה שהוא עושׂה לאוהביו המושבעים, שכבר הוחזקו ב"כשרוּת", – אם יכול אתה להבטיחני, כי כן תעשׂה, הרי בשׂורתך בשׂורה שלמה, בלי כל טפּה של מרירות.  אך אם אפשר הדבר, כי סבּות שונות, פנימיות וחיצוניות, יביאוך לבקש "תעודת-כשרות" מאת ההמון, ללכת אחריו, לא לפניו, – כי עתה סלח נא אם אומַר לך, כי כאויב יקרת לי שבעתים, ונוח היה לי שיהיה "הדור" כולו חייב משיהיה כולו זכאי.

 

אודיסא, ו' חשון תרס"א. 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



*  נדפס בגליון הראשון ממכה"ע "הדור", שהוציאה חברת "אחיאסף" מן כסלו תרס"א עד טבת תרס"ב, והעורך היה הסופר מר דוד פרישמאנן.