_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

פרידה*

אחד העם

לתוכן הענינים

 

(מכתב אל עורך "השלח")

כך היא, ידידי, דרכה של ספרותנו:  נכנסים לתוכה בקולי-קולות, ויוצאים – בחשאי.

כמה סופרים, ועוד יותר – עורכים ומולי"ם, עמדו לה לספרותנו, שעוד בטרם התיצבו על המפתן כבר נשמע "קול התוף" המבשר בואם בשאון והמולה, והם באו, המו ורעשו זמן מה, ואחר כך תש כחם ונדמה קולם מעט מעט, עד שנשתתקו לגמרי ועזבו את הבמה, מבלי לעורר במחנה הקוראים שום רגש של צער.  הם יצאו "בלי לויה", ואיש לא עורר קינה על צאתם...

גם אני נהייתי לעורך בקולי קולות.  לא לי אמנם היו הקולות ההם, אבל – בְשֶלי.  רציתי לעלות על "כסאי" בנחת ובענוה, בלי לשון מדברת גדולות ומבטיחה נפלאות, – והנה קפץ עלי רוגזם של ה"צעירים", שלא יכלו לסבול את "הדממה הדקה", את "המים ההולכים לאט" והרימו קול שאון מסביב לי.

הלא תזכור את הקריאות הגדולות ההן:  "צר לנו המקום!" – "אין אנו יכולים ללכת לאט!" – "אנו צריכים למהפכה ברוח!" – "אנו צריכים להרוס ולבנות עולם שלם!" ועוד כאלה וכאלה.

ואני שמעתי – ולא הבינותי.  אבל לא גערתי בנזיפה בבעלי השאון וגם לא "בטלתי" אותם בגאוה "ממרום כסאי", כי אם בדברים נוחים ורכים קראתי להם:  אם מוצאים אתם "צורך" ומרגישים בעצמכם "יכולת" לברוא ספרות עברית יותר רחבה ועמוקה מזו שאני מצפה לבריאתה בהשתתפות הכחות כלם, – "בואו והספקיו את הצורך כפי היכולת!"[1])

ותשובתי זו הועילה אמנם להשקיט את השאון.  לא נשמע עוד אחריה קול ענות גבורה:  "יכולים אנו!" – אבל גם ה"יכולת" עצמה לא נראתה במאומה.  בעלי הקריאות הגדולות אמנם באו ועבדו עמי, וגם אחרים באו ועבדו עמי, ולא היה כמעט סופר עברי בעל כשרון – זולתי אולי שנים שלשה – שלא השתתף בעבודתי, אם מעט ואם הרבה.  ובכל זאת התנהלה העבודה בכבדות, ביגיעת בשר ורוח, אשר העומדים מבחוץ לא יוכלו גם לשער את רוב גדלה, בהיות לעבודה זו תכונה מיוחדת, שיותר שתגדל היגיעה בה – יותר יסתתרו עקבותיה...

וכה עברו חמש שנים של עבודה קשה, ועשרת הכרכים של "השלח" הם פריה.  אם שוה הפרי בכל העמל – איני יודע.  אבל זאת ידעתי ולא אבוש להגידה גלוי:  כי בכל אותן השנים היה מהלך עבודתי לא עֲלִיה, כי אם ירידה.  משנה לשנה נתמעטו הכחות המוסריים והחמריים שעליהם נשענה עבודתי.  רוב הסופרים הראשונים כמו נלאו ורפו ידיהם, וחדשים לא באו שיעידו על מציאותו של צורך אמתי למכתב-עתי ספרותי כזה.  איה הם – שאלתי לנפשי פעמים רבות – בעלי ה"צורך" ובעלי ה"יכולת" אשר רעשו סביבי בימים הראשונים?  אנה הלכה לה ה"יכולת" לברוא חדשות ונצורות בספרותנו ואנה פנה לו ה"צורך" בספרות לאומית גדולה ונכבדה, אשר בשמו נבאו אז הנביאים החדשים ההם?

פניתי על ימין ועל שמאל:  אולי אמצא שני אלה במקום אחר;  אולי היה באמת "צר להם המקום" בגבולי והלכו להם, הללו ב"יכולתם" והללו ב"צרכם", למלאות ספוקם מחוץ לגבולי ה"צר"?  אבל חפשתי ובדקתי בכל המקומות שמשם הגיע לאזני "קול רעש" חדש – ולא מצאתי בכולם לא הא ולא הא, זולתי רעש, אף כי, כנראה, אחרים מוצאים ומוצאים.  כי איני חושד בהם, בכל אלה התוקעים ומריעים על הפרוגרֶס הגדול בספרותנו, שקנוניא עשו ביניהם לאמר לרע טוב, בשביל להטעות את הקהל.  ודאי מאמינים הם עצמם, שיש כאן פרוגרס;  ודאי מוצאים הם יופי ואומנות, חכמה וכשרון, במקום שאני איני מוצא.  ומי יודע?  אולי צדקו הם ממני?  הם הרבים, ואני היחיד;  הם ה"צעירים", ואני ה"זקן" – ואולי באמת כבר עבר זמני ובטל עולמי הרוחני ואיני עוד "פרנס לפי הדור".

ובכן אמרתי לעצמי:  "הגיעה שעתך לצאת!" – ויצאתי.

בחשאי יצאתי.  לא ברכתי ולא קללתי בשעת צאתי לא את הקהל ולא את הסופרים, כי אם, מבלי דַבר דָבר, הנחתי מידי את ה"דגל" והתיצבתי מרחוק לראות מה יעשה לו...

והנה באת אתה, ידידי, והרימות את דגלי בלב מלא תקוה ובטחון.  ומה טוב כי לבך מלא תקוה ובטחון!  בני הדור אהבו כן.  אתה אינך אומר:  "כמדומה לי" – כמו שאמרתי אני לפנים והרגזתי עלי בזה את הצעירים – כי אם בלשון של ודאי, בלי שום תנאי ואמתלא, אתה מבטיח בהודעתך לתת לקוראיך "את כל מבוקשם מדי חודש בחדשו",להקציע לחלק פלוני כך וכך גליונות, להדפיס מאמרים כאלה וכאלה.  – ומורך לא יבוא בלבבך:  אולי יגדל הרצון מן היכולת.

אתה "לא תבדיל בין ענינים נוגעים ביהדות בלבד ובין ענינים אנושיים כלליים" – ואני הבדלתי.  אמנם, לא כך הבדלתי כמו שיוצא מתוך דבריך, כי אם – בין ענינים נוגעים גם ביהדות ובין ענינים כלליים בלבד.  אבל סוף סוף הלא הבדלתי, הלא אמרתי גלוי, כי ספרות עברית כללית, בלי כל יחס אל היהדות, לא תוכל להיות, לפי מצבנו בהוה, כי אם "לקט שבלים צנומות בשדה אחר", – ואתה אינך מבדיל ואינך מתירא מפני ה"לקט".  העל זאת לא יודוך ה"צעירים" ולא יעמדו לימינך בכל תוקף "יכלתם"? –

אתה "תשים לב יותר אל חלק הספרות היפה ותקציע בשבילה לא פחות משני גליונות דפוס בכל חוברת", – ואני לא שמתי לב.  כלומר, גם אני אמנם שמתי לב אל החלק הזה, אבל שימת לבי היתה מכוונת אך אל האיכות ולא אל הכמות, ולכן קרני פעמים רבות, כי "הספרות היפה" –הרבה יותר משני גליונות דפוס לחוברת – היתה ממלאה את "הסל", והחוברת יצאה ריקה.  ואתה, ידידי, אין לבך נוקפך להבטיח מראש לא פחות משני גליונות של "יופי" בכל חודש!  בודאי לא היית מבטיח כזאת, לולא ידעת מאין ימצא לך כל העושר הזה, לולא מצאת גם אתה יופי ואומנות במקום שאני איני מוצא.  והנני מחכה בקוצר רוח לחוברותיך הראשונות, כדי לראות ולהבין לבסוף, מה טיבו של יופי זה, המרובה בקרבנו כל כך, ואני לא ראיתיו ולא שמתי אליו לב.

גם "מאמרים פובליציסטיים" אתה מבטיח, שיעסקו "בשאלות העבריות והכלליות היותר חדשות, העומדות על הפרק בחיי ישראל ובחיי שאר העמים".  ופה נגעת שלא במתכוין בפצע היותר מכאיב, שהניחה אחריה בלבבי עבודתי בעריכת "השלח".  הפובלוציסטיקא מלאכתי היא, ואין פלא איפוא, כי מראשית הוסד  "השלח" הייתי משתוקק ועמל תמיד לעשות מקצוע זה נאה ושלם ביותר.  הרבה הייתי יכול לספר לך על דבר המו"מ שהיה ביני ובין טובי סופרינו בנוגע לענין זה.  אבל אין צורך בזה פה.  די לך לדעת, כי אין כמעט גם אחד מן הסופרים המוכשרים לכך אשר לא פניתי אליו ואשר לא הסכים לקבל על עצמו עבודה זו או זו מחלק הפובליציסטיקא.  אבל רק המעט מהם קימו את אשר קבלו עליהם, וגם אלה עשו מלאכתם על הרוב בצורה בלתי שלמה, ואחר זמן נלאו וחדלו מעבודתם לגמרי.  ואתה מאמין, כי ימָצאו לך פובליציסטים הגונים במספר מספיק לכל השאלות "היותר חדשות"?  לו הראיתני רק את הפלא הזה, ואומר לך:  הגדלת לעשות!

וחלק הבקורת הספרותית, אשר תבטיח "להשגיח עליו מעתה יותר", ומאמרי מדע "עבריים וכלליים" על "חזיונות שלמים" ועל "התקופות המקוריות" – כמה נאה כל זה בעת שהוא נאמר כהבטחה לעתיד, וכמה עצב וצער יחוש בלבבו למקרא הבטחות כאלה מי שכל זה היה לו כבר לעָבר!  קרא נא שנית, אם לא תזכור, את הדברים אשר כתבתי ב"תעודת השלח", על אדות המדע והבקורת, ואז תבין, כי גם לי היה "אידיאל" קבוע מראש, להרים את החלקים האלה למדרגת-השלמות האפשרית, ואם לא השיגה אחרי כן המציאות את האידיאל, – לא מרוע לב או ממעוט "השגחה" נהיה הדבר, כי אם מדלותנו בכחות ספרותיים, שאינם מספיקים לפרנס ברֶוח ובכבוד אפילו מכ"ע חדשי אחד.

ובהגידי לך כל זאת, אין כונתי לרפות ידיך בראשית עבודתך.  יודע אתה, כי רוצה אני, ואי אפשר שלא ארצה, שיהיה "השלח" מכובד על הבריות גם לעתיד ולא יביישו הכרכים הבאים את ההולכים לפניהם.  אבל דבר זה עצמו מחייבני להעמידך על אמתתו של המצב, כפי שנתברר לי מתוך נסיון ארוך.  לוּ נשארת באותו "המקום הצר" שהגבלתי אני למכ"ע זה:  שיהיה מוקדש כלו רק לעניני היהדות וכל המתיחס להם, – לא הייתי דואג כל כך לעתידותיו והייתי אומר לך:  מה שבכחך לעשות עשה, ואם בכל עמלך לא תבאנה תקותיך במלואן, – לא בך יהיה האשם.  אבל מאחר שהרסת את הגבולים ופתחת דלתיך לכל "הענינים האנושיים הכלליים", – יש ויש לדאוג הרבה, כי כאשר לא תשיג ידך למלאות הבטחותיך על שדה היהדות, מחסרון עובדים, תשתדל למלאותן על שדה "הענינים הכלליים", להרבות במאמרים על נושאים זרים לנו, אשר לזה אמנם יספיקו גם כחותינו הדלים.  כי ליטול מן המוכן בספרים ומכ"ע  אירופיים איזו רעיונות נאים על איזו שאלה "מחיי שאר העמים", או על איזה "ספר לועזי רב ערך" ולהציעם בעברית בתמונת מאמר מקורי, – דבר זה נקל הרבה יותר מלכתוב מאמר מקורי באמת, בדעת וכשרון וטעם, על שאלות חיינו וספרותנו, שאין סופרי אוה"ע מטפלים בהם.  וכה יתהפך "השלח" ל"סרסור ההשכלה", לאוצר של "כלים שאולים", אשר אמנם יביא אולי תועלת יותר מעתה לבחורים שלא טעמו טעם חכמה וספרות ממקור אחר, אבל ערכו העצמי, כאורגן ספרותי אמתי ומקורי, כאספקלריא של הרוח העברי בזמננו, לא יהיה לו עוד.

והנה אמנם ידעתי, כי רבים, ביחוד בין הצעירים, היו מרננים אחרי, שדרכי למחות בלי חמלה את "הצורה האישית" מעל הדברים הבאים ב"השלח" ולבלתי תת ל"עצמיותו" של שום סופר להתגלות בכל מלואה, ודבר זה גרם לי – כך אומרים הצעירים – שרבים מן הסופרים לא רצו לעבוד עמי, מיראתם את "ידי הקשה".  ובכן, בסור "היד הקשה", הן לא ייראו עוד סופרים בעלי "עצמיות" מגשת אל "השלח", ולא יחסרו לך איפוא עובדים למלאות כל הבטחותיך.

אם כך תחשוב, ידידי, אינך אלא טועה.  אותה ה"עצמיות" שהייתי אני מבער אחריה תצטרך גם אתה להרחיק, אם לא תחפוץ, שיפסיד "השלח" את "עצמיותו" הוא, את אחדותו וצורתו המוגבלת.  ישנם עוד סופרים בקרבנו, ביחוד מן הזקנים, החושבים להם ל"עצמיות" מה שאינו באמת אלא שארית ה"בטלנות" הישנה וקלקול הטעם הספרותי, ובין הסופרים הצעירים רבו, מלבד זאת, גם בעלי "עצמיות" זרה ושאולה, שהיא לפי דעתי, עוד יותר רעה מן הראשונה.  אבל דבר זה צריך ביאור מעט.

האדם הבינוני כל תוכן חייו אינו אלא חקוי של חיי אותו הכלל שהוא חלק ממנו.  ובכל זאת, כשאדם מדבר בלשון עמו או נוהג כמנהגי עמו, לא נאמר עליו, כי מחקה הוא.  לפי שעצמיותו של הכלל היא עצמיותם של כל פרטיו, וכל אחד מהם חושב בצדק את קניני הכלל כאלו הם שלו.  וכן הדבר גם בעניני מדע וספרות.  יש צורות ספרותיות ידועות והשקפות מדעיות ופלוסופיות, שנתפשטו בעולם והיו לקנין קולטורי כללי, ומי מן הסופרים הבינונים המרצה דבריו באיזו מן השאלות המדעיות או החברתיות על יסוד אותן ההשקפות הכלליות ובגבול אותן הצורות הכלליות, – נוכל אמנם למצוא את דבריו יפים או בלתי יפים מצד הצורה, אמתיים או בלתי אמתיים מצד התוכן, אבל בכל אופן אין אנו מרגישים בדבריו אותה "מלאכותיות" שמלַוָה תמיד את החקוי.  לפי שהיסודות הכלליים, שבהם הוא משתמש, קנין הכל הם, ומה ששייך לכל – שייך גם לו.  רק מתי מספר זוכים ל"עצמיות" מיוחדת להם, המוציאה אותם מן ה"כלל" ונותנת לדבריהם ומעשיהם צביון מיוחד הנובע מעצם טבעם.  וכשאנו שומעים דבריהם ורואים מעשיהם של אנשים כאלו, יש אמנם שלא נבין להם, יש גם שנתקומם נגדם, בהיותם נוטים מן הדרכים הכלליים שהורגלנו בהם, אבל על הרוב נרגיש עם זה, שהם, אלו היוצאים מן הכלל, יוצאים הם בעל כרחם, בגזרת טבעם, וכל מה שמדברים ועושים – עצמיותם, הבלתי מובנת לנו, היא המביאה אותם לידי כך.  לכן מרגישים אנו גם כן את חובתנו לכבדם, אף אם לא נאהבם, וליתן להם ללכת בדרכם העצמית, בהיותנו יודעים מפי הנסיון ההיסטורי, כי "בעלי-עצמיות" כאלו הם המה אבות העתיד, המניעים במדה ידועה את גלגל החיים האנושיים ואינם מניחים לו לעמוד על נקודה אחת זמן ארוך ביותר.  – ואולם יש עוד גם כת שלישית:  אנשים שאינם באמת אלא פרטים של הכלל, בעלי כשרונות מצוים, שאין בהם שום חדוש מקורי, אבל הם עצמם אינם יכולים להסתפק במה שחלק להם הטבע ורוצים דוקא להיות מן ה"יוצאים".  מה יעשו?  מסתכלים הם במעשיו ומקשיבים לדבריו של איזה מן ה"יוצאים" האמתיים ומשתדלים לחקות עצמיותו של זה.  ואם יעלה הדבר בידם, מוצאים הם גם נפשות תמימות המאמינות ב"עצמיותן".  אבל מי שיודע מאין באה זו להם, אי אפשר לו להשתחרר מן הרושם הרע שתעשה בנפשו עצמיות מדומה כזו, שהיא כולה חקוי מלאכותי ואין בה מן הטבע כלום.

ואתה הלא ידעת, כמה נתפשט בספרותנו בשנים האחרונות חקוי העצמיות של "יוצאים" מפורסמים באוה"ע.  גם בספרות העמים נראה אמנם החזיון הזה וגם שם אינו אהוב ומכובד הרבה.  אבל שם, לפחות, יש לו לחקוי זה צל של קשר עם החיים הלאומיים, בהיות נושא  החקוי גם הוא, עם כל עצמיותו המיוחדת, פרי החיים ההם במובן ידוע.  ואולם אנו, שאין שום יחס בין ספרותנו וחיינו הלאומיים בעבר ובהוה ובין אותם היחידים הבודדים שמחוצה לנו, – אנו מרגישים את הזרות שבחקוי זה כפלי כפלים.

אלה הם איפוא שני מיני ה"עצמיות" המדומה, שהשתדלתי באמת להרחיקם מגבולי כפי יכלתי.  מענדעלי מוכר ספרים, ביאליק ודומיהם מבעלי העצמיות האמתית – לא התאוננו מעולם, שמבטל אני את עצמיותם.  ואלה שהיתה להם סבה להתאונן על זה – יצר לי מאד, אם אתה לא תתן להם מקום להתאוננות...

בקצרה, ידידי!  הרבה והרבה יש לך עוד, כמדומה לי, לחשוב על אדות "השנוים הנכבדים" אשר תאמר לעשות בצורתו ותכנו של "השלח".  יודע אני אמנם, כי אם עוד שנים הרבה יחיה "השלח", יבוא יום ולא אכיר מראהו וכמו זר יהיה לי.  ועל זה אינני מתרעם כלל.  כך צריך להיות וכך הוא מנהגו של עולם.  דור הולך ודור בא וכל דור יחיה ויפעל על פי דרכו.  אבל "השנוים הנכבדים" הנעשים מדור לדור – לא ביום אחד הם נעשים.  ורוצה הייתי, שגם פני "השלח" ישתנו, כפני הדור, לאט לאט, בזהירות הדרושה ובהסכם להצרכים האמתיים, ולא תגזור כליה מראש בבת אחת על צורתו הישנה, בטרם ידעת על פי הנסיון, אם באמת כבר פסולה צורתו זו לגמרי בעיני הכל ורק היא לבדה עומדת לשטן לו על דרך התפתחותו והצלחתו...

אך אם כה או כה – ברכתי נתונה לך בלב שלם:  יהיו מעשיך רצוים כמו שכונתך רצויה ותצליח בעבודתך זאת יותר ממני!

אודיסא, ט' טבת תרס"ג.

 

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



* ) נדפס ב"השלח" כרך י"א חוב' א' (טבת תרס"ג), בחדלי להיות עורך מכ"ע זה ותחתי בא מר י. קלוזנר.

[1] ) [עי' המאמרים "לשאלת הספרות העברית":  "על פרשת דרכים II.]