_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

"בנין"*

אחד העם

לתוכן הענינים

 

"נקל לסתור מלבנות".

המליצה הסתמית הזאת היא המבצר האחרון של ה"בונים", שאליו רגילים הם להמלט מפני מתנגדיהם, כשאין ביכלתם להשיב דברים של טעם על גופי טענותיהם של אלו.

ואמנם נקל לסתור מלבנות – בנין של ממש, לפי תכנית מושׂכלת על יסוד נכון.  אבל "לבנות" סתם, להניח זו על גב זו אבנים מנופצות, בלי יסוד עמוק ובלי צורה מוגבלת, ולקרוא לזה "בנין" – כמה נקל הדבר וכמה קשה ממנו הסתירה! הבונים מַתן שׂכרם בצדם תמיד: הם עצמם מלאים קורת-רוח, שעמלים בבנין, וההמון סביבם גם הוא מלא נחת, מברכם בקול רם ומחזיק טובה להם, שבשבילו הם עמלים בבנין.  ואולם ה"סותרים" – הכל יודעים מה שׂכרם מאת ההמון, אך לא הכל יודעים, כמה קשה מלאכתם להם עצמם וכמה גדולה המלחמה בנפשם פנימה עד שמתגבּרים על רגשות לבם ועושׂים מה שרואים חובה לעשׂות, בשביל להציל אוו ההמון עצמו מן המַפּולת שמכינים לו בוניו. 

מה רבּו בקרבנו ה"בנינים" מן המין האחרון, שקמו לעינינו במשך עשׂרים שנות העבודה לתחית עמנו, מהם שכבר נפלו ומהם שעומדים לנפול! ומי ימנה מספּר לכל החללים והפצועים, אשר נקברו תחת החורבות האלה או נעשׂו "בעלי מומים" שאין להם רפואה עולמית!

וה"בונים" – בונים.  אין זוכר ראשונות, אין דורש דמים; מה שהיה – כבר נשכח, ומה שיהיה – מי יגיד? ואם יש מגיד – מי ישמע לו?

ובכן עולם כמנהגו נוהג, – והנה לפנינו ה"בנין" היותר חדש, שעלה והתרומם פתאום מן האפס, בשעה אחת – כאותם הארמונות המכושפים שבספּוּרי מעשׂיות – על קבר חללינו הקדושים בקישינוב.

נוחו, בשלום, קרבנות טהורים! גורל צאצאיכם, אשר השארתם בעמק הבּכא, אל נא ירגיז מנוחתכם! כבר נמצאו גואלים להם וכבר נכוֹנו להם עתידות טובים: "יתומי הקהל" יהיו ולארץ אבותינו ישולחו, לגדלם ולחנכם שם על חשבון הקהל ולעשׂותם אחרי כן ל"אכּרי הקהל". 

יתומי קישינוב – אכרים בארץ ישׂראל! מה יפה הרעיון!

אמנם, לא נפתרה עוד השאלה בכלל: אם אפשר באמת "לעשׂוֹת" אכרים על ידי חנוך בבתים מיוחדים לכך, ויש מן המומחים האומרים – והנסיון מסייע להם – כי בתי חנוך כאלה מוציאים מה שמוציאים, רק לא אכרים טובים, שיהיו מוכשרים לחיות חיי אכר.

אבל מה בכך? הלא יפה הרעיון!

אמנם, בית חנוך כזה דורש הוצאות מרובות שנה שנה, וכדי שיהיה קיומו בטוח באמת ולא יצטרך לצפּות לח"י פרוטות של "מחותנים", צריך לאסוף מיד, בראשית הוָסדו, הון עצום, כחצי מיליון פרנק, שיהיה לו לקרן קיימת אשר מפּריה יתפרנס.

כן, אבל – הרעיון מה יפה הוא!

אמנם, בשביל להגיע לעיקר המטרה: לעשׂות את היתומים האלה, אחר מלאת ימי חנוכם, לאכרים בארץ ישׂראל, צריך יהיה להוציא גם בשכלולם כחצי מיליון, אשר לא נוֹדע מאין יבוא.

אבל – מי זה יעיז להכחיש, כי יפה הוא הרעיון?

אמנם, לא יתּכן לגזור גזרה מראש על עשׂרות ילדים רכּים – שעדיין לא נפתחו כוחות נפשם ואין אנו יודעים כשרונותיו, תכוּנותיו ונטיותיו של כל אחד מהם לעתיד – כי מחויבים הם כולם, למרות הבדל התּכוּנות והנטיות, להיות דוקא אכרים לכשיגדלו.

אבל – הלאה "ספקנות"! הלא הרעיון לוקח לב!

ואמנם, יש לנו נסיונות די והוֹתר, המראים גָלוי לכּל, כי מושבות הנוסדות בעזרת הכלל ועיני כל ישׂראל עליהן – מסוגלות ביותר להיות קן של "שנוֹררות" נצחית ולא יוכלו להתפתח בדרך טבעית וחפשית, מפני שיושביהן אינם מוכשרים להתגבּר על המכשולים בכוח עצמם, בהיות להם על מי להשען ואין פחד העתיד נגד עיניהם לעורר כל כוחות נפשם לפעולה עצמית.  ואם יהודים פשוטים, שכל קרבנם על מזבח הכלל הוא רק דבר התישבותם בארץ ישׂראל, – אם הם כך, בני חללי קישינוב, שבדם אבותיהם קנו להם "זכותם" זו, להיות סמוכים על שלחן הכלל, על אחת כמה וכמה...

אבל – מי ישגיח בדקדוקי עניוּת כאלה, אם הרעיון יפה כל כך!

ובכן תוקעים בשופר גדול, והעם שומע ומתלהב, – וה"בנין" החל.

ועוד מעט ו"יתומי הקהל" יהיו שם – בארץ ישׂראל.  עוד לא נבנה אמנם בית לשבתם, עוד גם לא נקבע בהחלט המקום שעליו יבּנה הבית.  אך גם זה הבל.  "נגיד פרזלא כד רתח".  אין רע אם לעת עתה יתגוררו הילדים, כאורחים חשובים, בבתי אכרים שונים באחת המושבות, למען יכירו וידעו כבר עתה, כי יתרון להם על כל בני גילם והכל חייבים בכבודם וכלכלתם...

ובעוד איזו חדשים יוָסד הבית, והילדים יתכּנסו לתוכו ביחד עם מוריהם ומשגיחיהם – ותחל ה"עבודה": עבודה מבפנים, "להכין" את האכרים לעתיד, ועבודה מבחוץ, לעורר רחמים בכתבי העת על "יתומי הקהל", להשמיע על הפרוטות ולקבּצן בקולי-קולות, בשביל לפרנס את הבית.  וכמובן, לא יספיק כל זה לפרנסתו ברוַח, ודלותו החמרית תגרור אחריה גם דלות רוחנית.  הראשונה תשמיע בחוץ קולה ברוגז וברחמים, והאחרונה תהיה דלות "צנועה", המתעשרת ואין כל...

בקצרה, "בית הספר שביפו" במהדורא חדשה.

ובעוד איזו שנים יגָמר ה"חנוך", ו"יתומי הקהל" יהיו "מוכנים" ומוכשרים על צד היותר טוב לתעודתם הגדולה – להיות אכרים מקבּלים תמיכה על אדמת אבותינו, ולא "מקבּלים" פשוטים, כרוב בני המושבת עתה, כי אם "מקבּלים" מיוחסים, בני קדושי האומה.  מראשית ילדותם הרגילום במחשבה זו, שעם ישׂראל כולו קבּל עליו לעשׂותם לאכרים והוא מטפל בהם, ומחויב הוא לטפּל בהם, בזכות אבותיהם, ועתה, כשהגיעה שעת שכלולם, הרי רשאים הם לתבוע את "שלהם" – ויתבעו.

אז תחל "עבודה" חדשה.  עוד הפעם כרוזים וקבּוּץ פרוטות, בקשות ושתדלנות לפני ועדים שונים ונדיבים שונים, – וסוף סוף, נקוה, יאָסף סכום ידוע, שיספיק לשכלל את המיוחסים בצמצום גדול.  ואז תחל פרשת "המתאוננים", הידועה לנו כל-כך ממעשׂי העבר.  והפעם תהיה ההתאוננות של המשוכללים יותר עזה, וביֶתר תקיפות, כי על כן מיוחסים הם, "אכרי הקהל".  והועדים והנדיבים והעם לא יוכלו להתעלם מהם ויתנו ויחזרו ויתנו, וכל מה שירבו ליתן, כן תרבה ההתאוננות וכן תמעט יכלתם ויחלש רצונם של המשוכללים לבצר מצבם בכוח עצמם ולהסתפק במה שיש להם... 

בקצרה, "קסטיניא" במהדורה חדשה עם הוספות ומלואים.

ובכל זאת – מה יפה הוא הרעיון.

ויפה הוא עוד גם בזה, שיודעים אנו את בעליו, אשר אחריותו עליהם.

מי גרם לבני "חדרה" שיפלו במגפה? – אין אנו יודעים.  מי הפך בשאר המושבות אידיאליסטים נלהבים ל"שנוֹררים" ועבדים – אין אנו יודעים.  כלומר, יודעים אנו, כי נדיבים ועוזריהם מצד זה וסופרים ועסקנים מצד זה, כל אותם ה"בונים" שבלבלו דעת העם במליצות ובשׂורות, בהצעות והבטחות, – כולם יחד הם האשמים בכל אשר קרה את הישוב עד היום.  אבל, מפני שהכל אשמים, אין איש מרגיש באשמתו ובמשׂא האחריות הרובצת עליו, ו"הכל" יכולים להסב עיניהם במנוחה ממעשׂי ידיהם לשעבר ולפנות לבם ל"מעשׂים" חדשים ואולם בפעם הזאת, יודעים אנו, מי השליך את הלפיד אל המחנה, מלב מי יצא הרעיון היפה ומי הם הללו שמתעסקים בו עתה, בראשית ה"בנין".  אל נא יחשבו איפוא ה"בונים" האלה להמלט גם הם מן האחריות הגדולה לעתיד, בהטילם אותה על "הכל"! לא, – בפעם הזאת זכור נזכור היטב שמות "המתחילים במצוה" ונאמר להם: "גמרו!" רשאים וגם חייבים אנו לדרוש מהם זאת בכל תוקף.  אם מכּירים הם באחריות הכרוכה בדבר, יהי נא אומץ בלבם להכריז גָלוי באזני כל ישׂראל: "אנחנו החתומים מטה, בעלי הרעיון היפה, מקבּלים אנו על עצמנו גם להשתדל בהוצאת רעיוננו לפעולה עד סופו; מתחייבים אנו לפני האבות המתים ולפני כל העם להשגיח על הענין ולשׂאת טרחו ואחריותו כל אותן השנים, לקבּץ את האמצעים הדרושים ולשמור את הבית וחניכיו מכל תקלה ומכשול, עד שיגיעו היתומים לתכליתם ויעמדו ברשות עצמם ולא יצטרכו עוד לעזרת הקהל.  ואם לא יצליח הדבר, נהיה אנחנו אחראים לו ואנחנו עתידים ליתן דין וחשבון על כל המעשׂה, מראש ועד סוף".

בלשון כזו צריך לדבּר, כשבאים לפני העם בהצעה שבּה תלוי גורלם של הרבה עשׂרות יתומים כאלה.  אבל – רבוּתא להצית אש בלב העם על ידי מליצות נאות בשעה נוחה להתלהבות ולהניח לו אחרי כן להכּווֹת באִשו?...

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



* נדפס במכה"ע "הזמן" גליון 53 (ג' אב תרס"ג)