_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מלואים ל"אמת מארץ ישראל"

אחד העם

לתוכן הענינים

 

א*

למאמר ראשון

בבואי בזה לדבּר דברים אחדים על אדות התשובות שבאו ב"המליץ" על מאמרי "אמת מארץ ישׂראל", אין מגמתי להתוַכּח עם המשיבים על פרטי דבריהם.  ה"אמת" העיקרית, אשר רק בשבילה נכתב המאמר ההוא וכל הפרטים שבו לא באו אלא לחזקה – היא, כאמור בראשיתו, "הצורך המוחלט בפעולה נאחדת ומסודרת"; והאמת הזאת תשאר אמת, גם מבלי אשיב על טענותיהם של מתנגדי, וכל "השירות היפות", כל הזעקות והבכיות, כל התוֹכחוֹת והחדודים – לא יזיזוה ממקומה.  על כל אלה ביחד אפשר לי להסתפק באותה התשובה הקצרה הישנה: "אני אומר לכם דברים של טעם ואתם אומרים מן השמים ירחמו".  ומה גם עתה, שמהלך המעשׂים, מאז נכתב מאמרי עד היום, יוכל להיות לשופט ביני ובין מתנגדי, ובמקום שהמעשׂים מדבּרים, דבר שׂפתים למוֹתר.

ובכן, לא להשיב על הפרטים באתי בזה, כי אם לשוב ולברר בקצרה את הרעיון הכללי אשר היה לי ליסוד בכל דברי מאמרי ההוא, ואשר המשיבים, במתכַון או שלא במתכַון, נתנו לו תמונה זרה ונשחתה.

– – –

לפני שמונה ירחים, כשיצא אחד מטובי סופרינו להתאונן ברבים על כי בעת רעה כזו, שהצרות הולכות ומתגברות ומצב אחינו ברע מאד, יצמצמו חו"צ כל כוחותיהם "בארבע אמות של עפר ארץ ישׂראל" ועל כל השאלות הם משיבים: חובבו ציון! ולא ישׂימו על לב, כי "רק אחד אחוז ממאה מכל המון בית ישׂראל ילך להשתקע בא"י וצ"ט חלקים ישארו פה", – אז עניתי אני על הטענה הזאת, כי שגה הסופר, בערבו יחד שני מושׂגים: עם ישׂראל ובני ישׂראל, צרכי הכלל שהם באמת צרכים כלליים של הכלל כולו וצרכי הכלל הנקראים כן רק מפאת היותם צרכי אנשים פרטיים רבים כל אחד לעצמו; ולוּ הבדיל בין המושׂגים האלה כראוי, היה מבין מדעתו, כי חובבי ציון, בהיות כל מטרתם רק הצרכים הכלליים, אינם אלא אנשים נפרדים כיתר אחיהם בכל הנוגע להצרכים הפרטיים של אישי הכלל; כי את האחד הזה האחוז ממאה אנו מבקשים ובו אנו רואים תשובה לשאלת הקיום של הכלל, מבלי שׂים לב לצ"ט חלקים של המון בית ישׂראל, כלומר, המון פרטים רבים, אשר ישארו פה.  היקף העגוּל כולל המון נקודות רבות, אבל רק הנקודה האחת אשר במרכז היא הנשמה המחיה את כולן.  אנו בוכים אמנם על צרותיהם של אלפי אנשים מישׂראל האובדים במלחמתם בעד קיומם הפרטי; אך להם אנו אומרים: אל תחובבו ציון, כי דבר אין לחבת ציון עם צרות הפרט.  רק לאלה שאוהבים את עמם בלבם ומבקשים תשובה לשאלת קיומו הכללי – להם אנו אומרים: חובבו ציון[1].

ובכתבי אז את הדברים האלה, הייתי בטוח, כי לא גליתי בזה אמריקא חדשה, כי אם הזכרתי רק את היסוד הראשי שעליו נבנתה שיטת "חבת ציון" וגלוי וידוע הוא לכל המחזיקים בה.  ובאמת, כפי שאוכל לשפּוֹט ממכתבים פרטיים ומדברים שבע"פ, מצאו אז טובי חו"צ את תשובתי זאת נכונה ומַספּקת ולא היה בתוכם אדם שערער עליה.

כי על כן גם בלכתי לא"י, גם בשובי משם ובכתבי את ה"אמת", שויתי את הרעיון הזה לנגדי תמיד ולפיהו הוצאתי משפט.  ובחשבי אותו לפשוט ומובן כל צרכו לכל חו"צ, רמזתי עליו רק במלים מעטות בראשית מאמרי ואחרי כן השתדלתי רק להראות, שמעשׂינו אינם רצויים, בהיותם בלתי מתאימים לכוָנתנו הרצויה.  אבל בזה לא הייתי מסופק כלל, שהכוָנה אחת היא לכולנו.  ואם הכוָנה אחת היא, הלא גם תולדותיה כמוה; אם כולנו רואים בישוב א"י תשובה "לשאלת הקיום של הכלל", הלא כולנו מוכרחים להודות, כי הבדל גדול יש בין היציאה לא"י ולשאר הארצות.  כשאדם מישׂראל הולך לבקש לחמו באיזו ארץ אחרת, הוא עושׂה זאת "על אחריותו בלבד".  מצא שם מה שבקש – מוטב, ואם לא, הנה נוסף עוד אחד על עניי הארץ ההיא והרי הוא למשׂא על עם הארץ או על בני ישׂראל הגרים שם, מבלי שיגע הדבר לכלל ישׂראל.  וכן אם מתנהג שם שלא כהוגן, משתמש לבקשת פרנסתו באמצעים מגוּנים וכו', הרי הוא חוטא להארץ ההיא ולבני ישׂראל הגרים שם, אשר אולי ישׂאו את עוונו; אבל לכלל העם לא עשׂה כלום, ואחת היא לנו, אם יגור העני או החוטא בצפון או בדרום, אם יטפּלו בו אחיו הגרים בארץ זו או זו.  ועל כן אין הכלל מחויב לעצור בעד מי שיהיה, הרוצה לסכּן בעצמו וללכת לכל אשר ישׂאהו רוחו, כדי לבקש אושר או עושר ולעשׂות שם מה שלבו חפץ – לא כן בארץ ישׂראל.  שם הנה "האחד ההוא האחוז ממאה" לא בריה בפני עצמה הוא, כי אם אבן אחת, קטנה או גדולה, למוסדות בנין שלם, אשר ממנו תוצאות לקיום כלל העם ולאשרו וכבודו באחרית הימים.  ולפי שבתכוּנתו וצורתו של היסוד הזה תלויים כל עתידוֹת הבנין, וכל אבן ואבן אשר בו נוגעת איפוא לאושר הכלל כולו, לכן מחויב הכלל להשגיח היטב שיהיה החומר חזק והתכנית טובה ומתאימה למטרת הבנין הכללי; או, בלי משל ומליצה, עלינו להשתדל בכל כוחנו שיהיו העולים, ביחוד הראשונים, מניחי-היסוד, "לא ערב רב של גולים עניים ורודפי עושר, אשר לא יצלחו לכל, כי אם אנשים בריאים וטובים וישרים, אוהבי עבודה וחיים בשלום ובסדרים נכונים" (למעלה ע' ל').  כי רק מאנשים כאלה אפשר לקוות, שבאמת ובתמים יתמכרו לעבודה גופנית על אדמת אבותיהם ויחיו חיים פשוטים ובריאים, ורק בהם נוכל להאמין, שבבקשם בא"י תשובה לשאלת "מה נאכל", ישׂאו בדומיה וסבלנות כל עמל ויגיעה, ולמרות כל המעצורים, ילכו באומץ רוח על דרכם אשר בחרו להם פעם אחת, עד שימצאו לשאלתם תשובה הגונה בעבודה כשרה ומועילה בזעת אפם, אשר תעשׂה אותם למופת לכל העם ותקנה להם גם לבות אזרחי הארץ.  מה שאין כן אם יבואו לא"י "ערב רב של גולים עניים ורודפי עושר", בתקוָתם למצוא שם לחמם על ידי איזו עבודה שתהיה, או להתעשר מהכנסות גדולות, כמו שהורגלו בגולה, אז הסכנה קרובה, כי בראותם שהתקוות הגדולות אשר הביאו אתם לא באו, יתנפלו על כל "פרנסה" אשר תשׂיג ידם, אף אם לא נקיה, לוּ רק קלה כחפצם.  ומלבד ההריסה הפנימית אשר תצא מזה, הנה יעוררו עלינו גם שׂנאת האזרחים על ידי ההתחרות בכל משלח יד עם כל התולדות הבזויות והמדות המגוּנות היוצאות ממנה, וסוף סוף, "תחת למצוא תשובה שלמה ונצחת לשאלת היהדות, נוסיף רק שאלת היהודים גם בארץ אבותינו" (למעלה ע', כ"ט), ותקוָתנו האחרונה תכּרת לנצח.

במובן הזה אמרתי במאמרי, כי "ישוב א"י איננו תשובה על שאלת "מה נאכל" של כל יחיד ויחיד, כי אם על שאלת החיים של הכלל כולו", ורק תם או מתּמם יכול לפרש את הדברים הפשוטים האלה כאִלו אמרתי, שכל יחיד ויחיד הבא לא"י צריך לדאוג רק לטובת הכלל ואסור לו לחשוב מחשבות על דבר "מה נאכל"! לא העצים והאבנים עצמם דואגים לאחרית הבנין כולו, כי אם הבונים הם המשתדלים לבחור בחומר טוב וחזק, להניח הכל על מקומו הראוי לו, וממילא יהיה כל הבנין חזק ויפה.  לא מאת המתישבים דרשתי איפוא, שילכו ויתישבו לטובת הכלל בלבד, כי אם מאת העומדים בראש הענין דרשתי, שישׂימו בו סדרים כאלה, אשר ימשכו אליו את הראויים לו וירחיקו מעליו את הבלתי ראויים (ראויים ובלתי ראויים ע"פ מדת כוחותיהם הגופניים והמוסריים ואהבתם את העבודה ואת השלום וההסתפקות); מאת הסופרים והדרשנים דרשתי, שיבינו את אשר הם עושׂים ולא יאספו לבניננו חומר לא יצלח על ידי בשׂורות בדויות והצעות רעועות; מאת אנשי המעשׂה העוסקים בבנין דרשתי, שלא יבנו להם במוֹת במוֹת ולא ישחיתו את הבנין הכללי על ידי מעשׂיהם הנפרדים והמבוהלים; ובכלל לא אל המון האומללים המבקשים תשובה לשאלת הלחם היו דברי – הם יוצאים במנוסה וחפזון במצות הרעב, ואולת היא להאמין, כי יש כוח בדברים לעצור בעדם – כי אם אל ראשי העם ומנהיגיו, אל סופריו ויועציו אשר בכל מקום, המראים לו באצבע על ארץ ישׂראל ומשתדלים לאסוף שם רק גל של אבנים, בלי הבדל בין שלמות ושבורות, בלי סדר ואחדות ובלי תמונה מוגבלת.

– – –

העבודה! בושה תכסה פני בהרבותי דברים בענין פשוט כזה.  אבל מה אעשׂה, ורואה אנכי מדברי המשיבים עלי, כי גם טובי חו"צ שכחו מעוני ומרוב עבודה את "האלף-בית" של שיטתנו, וכשבא אחד והזכירם, הם מביטים עליו בתמהון ולא ידעו מה הוא שׂח, כאִלו ידבר דברים חדשים שלא שמעום מעולם, "חקירות ופלוסופיא מעולם האצילות"! לפי דבריהם, מביט אני על הישוב "כעל תנועה לתחית האומה במובן הרוחני, אך לא במובן החמרי"; חפץ אני להושיב בא"י "אנשים אשר לא לאכול מפריה ולשׂבוע מטוּבה הם צריכים; ובתמימות נפלאה ילמדוני ארחות חיים, כי "בעולם העשׂיה אי אפשר לאדם בלי אכילה ושתיה, וכי על כן יש רשות גם להמתישבים בא"י לבקש שם תשובה לשאלת האכילה.  כל בעל הגיון ישר יתפלא בודאי, איכה נהיה הדבר, שאני, החי בעולם האצילות ושאלת הלחם לא נחשבה בעיני למאומה – אני מתנגד לכל אותם "העסקים" בעבודת האדמה שאחריתם מוטלת בספק, לכל אותן האגודות התלויות על בלימה ועתידות להרבות עניוּת ותגרנוּת בארץ ישׂראל; בעוד שהם, היודעים ומודיעים, שהבאים לא"י צריכים לאכול מפריה – הם מוצאים הכל טוב ויפה, שׂשׂים ושׂמחים על כי הישוב מתרבה, יהיה באיזה אופן שיהיה, מבלי שׂים אל לב, כי הישוב הזה לא יהיה אלא חורבן, אם שאלת "מה נאכל" לא תמצא תשובה בצדה באופן נאות לחפצנו ותצטרך לחזר אחר תשובות משונות ושפלות, כאותן שבחוץ לארץ...

אולם לא זאת היא עיקר מטרתי פה, להראות למבקרי, שלא קראו כהלכה את הדברים שהם משיבים עליהם, כי אם על ענין אחר יותר מפליא ויותר מעציב אחפוץ להעיר בזה, והוא מה שאמרתי למעלה, כי מכלל דברי מתנגדי, מן הטירַדות הארוכות על דבר "הצרות והתלאות", אשר בהן יחשבו להוכיח לי, כי לא עת עתה להרבות "בפלוסופיא" – רואה אנכי, כי "חבת ציון" הולכת ומתבוללת בשאלת "היציאה", לא רק במעשׂה, כי אם גם במחשבה; כי עתידים חובבי ציון להתהפך בקרוב לפילאנתרוֹפּים פשוטים, שאינם מבקשים אלא איזו תרופה פּליאַטיבית למחלת היום, מבלי לדאוג דאגת מחר...  המקרים הרעים בחיינו טמטמו את הלבבות וערבּבו את הדעות, והננו נוטים לשכוח את הכלל מפני הפרטים, "חיי עולם" מפני "חיי שעה", ועוד מעט ונחדול לעסוק ב"פלוסופיא", כלומר, לראות בחבת ציון "תשובה שלמה ונצחת לשאלת היהדות" באחרית הימים, ונהיה רק "חברה" אחת בין יתר החברות הצדקניות, שכל מטרתן להביא איזה מספר מעניי עמנו לאיזה מקום בטוח לפי שעה, אלא שאנחנו נתּן היתרון בזה לארץ ישׂראל, מפני ששם יש לנו "עָבר" יפה, קברים יקרים...

אבל, אם הדבר כן, הלא חזרה למקומה אותה השאלה שנשאלה לפני שמונה ירחים: אם "חבת ציון" אינה גם היא אלא תשובה חלקית לשאלת היציאה הכללית, מה יש לנו צדקה לעשׂותה לשאלת השאלות, ל"שבּולת" של היהדות הלאומית, בעוד שרק אחד אחוז ממאה ילך להשתקע בא"י? ואם הצרות הזמניות הן סבּה מַספּקת להשכיח מלבנו את הדאגה לעתיד לבוא ולהפריענו מלעבוד במתינות ובדעת צלולה בשביל מטרה כללית לימים רחוקים, אם כן – מוסיף אני לשאול  מה יש לנו צדקה להתאונן על אבותינו, כי בכל משך ימי הגלות לא השתדלו להניח אבן הפנה בא"י לאושר הדורות הבאים? האמנם צרותיהם היו קטנות משלנו? ובכל זאת, הן נשמע התאוננות כזאת פעמים רבות מפי חובבי ציון.

ככה נראה בדאבון לב, כי אם אמרתי במאמרי, "שאין שיטה ואין סדר ואין אחדות במעשׂינו (למעלה ע' כ"ה) – הגדתי בזה רק החצי, ולמען תהיה התמונה שלמה, צריך להוסיף עוד, שאין שיטה ואין סדר ואין אחדות גם בדעותינו, ובכל פנות שאנו פונים נראה רק בלבול – בלבול המעשׂים ובלבול הדעות.

 

ב' אב תרנ"א.

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



* נדפס ב"המליץ" י"ד אב תרנ"א בשם "בלבול הדעות".

[1] עיין למעלה ע' כ"א – כ"ב.