_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

דרך הרוח

אחד העם

לתוכן הענינים

(קבוצה שניה)*

 

א

שלש מדרגות

בעוד אשר הציוניים טרודים בעסקיה ה"פנימיים", באספותיהם ודרשותיהם ודברי ריבותיהם עם ה"אַסימילטוֹרים" הקמים עליהם, – הנה גם "מחוץ למחנה" לא ינום ולא יישן רוח ישׂראל, והם לא יתבוננו.  גם במערב וגם במזרח העבודה רבה עתה בעמקי הלבבות; דעות והרגשות שונות מתאבּקות זו עם זו, אלו נובלות ואלו נוצצות, אלו קמות ואלו נופלות, והכל הולך ומשתנה במסתרי הנפש היהודית בלי רעשים ורעמים, כי אם בדרך התפתחות פנימית וטבעית.  רק לפרקים, כמו במקרה יגיע לאוזננו איזה קול בודד, המתפרץ מלב איזה מטובי האומה ומבשׂר לנו את הנעשׂה שם מבפנים, את המהפכה הרוחנית, אשר ממנה תוצאות גדולות לחיי העם בעתיד, בהגיע זמנה להגָלוֹת החוצה ולהתגשם בחיים המוחשיים.

ובהטותנו אוזן אל הקולות הבודדים האלה, נבוא בהכרח לידי הכרה, כי לא בצדק רואים הציוניים החדשים בכל מה שמחוץ לגבולם רק "אַסימילציא" בלבד; כאִלו שתי אלה, הציונות והאַסימילציא, חלקו ביניהם כל עולם היהדות ולא הניחו שום מקום פנוי מהן, עד שכל מי שאינו מודה בציוניות בידוע שהוא "אַסימילטוֹר".  ההשקפה הצרה הזאת מעידה על בעליה, כי להם עצמם היתה הציוניות – כלומר, מדינת היהודים – סבּה תכליתית לעזיבתם את האַסימילציא.  אבל התנועה המתפתחת כעֵת בעמנו, דרכה הטבעי והנורמלי הוא באמת להפך: ראשיתה היא לא ההודאה בציוניות, כי אם הכפירה באַסימילציא, הסרת מַסוה השקר אשר הסתתר תחתיו הרגש הלאומי עד כה ואשר לא יוכל עוד שׂאתו, מפני ששקר הוא, בלי כל יחס לשאלת העתיד, להעצות והתחבולות המעשׂיות אשר בהן נאמין למצוא תשועתנו.  הצעד הזה הוא הראשון בסדר השתלשלות הרעיון, והוא גם היותר קשה.  מי שהצליח להגיע עד הלום, שוב לא יקשה עליו לפסוע עוד פסיעה אחת הלאה ולהודות גם בציוניות, במובנה הרוחני או המדיני.  אך בין שיגיע לכך או לא – לאומיותו היהודית היא חזקה וטבעית ואינה תלויה בהצלחתו של איזה נסיון מעשׂי בהוה...

כי על כן הנני חושב, שהחזיון הזה, המתגלה עתה לעינינו, ראוי הוא שימשוך אליו לבות כל חובבי-ציון האמתיים, ולא יחשבו לעוון לי אם אגרום להם בזה להסיח דעתם שעה קלה מ"עסקי המפלגה" העומדים על הפרק.

________

במשך כל ימי הגלוּת היו אבותינו, למרות הרדיפות והתלאות הנוראות, מברכים לה' בכל יום על שעשׂאם יהודים, ולא נשמע מעולם שיהיה אדם מישׂראל מהרהר אחר ברכה זו ושואל לעצמו: מפני מה יש לי לשׂמוח ביהדותי? וכל שכּן שלא עלה על דעת מי לשאול: מפני מה אני יהודי? – שאלות כאלו, אלמלי נשמעו אז, היו נחשבות לא רק כנאצה, כי אם גם כשטות שאין למעלה הימנה.  הכל ידעו בפשיטות, כמושׂכל ראשון, שיש בסולם הבריאה מדרגות מדרגות: דומם, צומח, חי, מדבּר, ולמעלה מכולם – יהודי.  וכי אפשר לשאול על החי, מפני מה הוא חי ומה איכפת לו אִלו היה דומם? כך אי אפשר לשאול, מפני מה היהודי יהודי, ולמה הוא רוצה להיות מה שהוא.  כשמלך כוזר אומר אל החָבר, שיותר טוב היה אִלו ניתנה התורה לכל העמים, משיב לו זה: "והלא יותר טוב היה שיהיו החיים כולם מדבּרים" (כוזרי א', ק"ג).

אבל בדורות האחרונים נשתנה הדבר.  היהודי החדש, שנכנס לברית הקולטורא הכללית, אינו חושב עצמו עוד לבריה עליונה, "מין אחד ועצם אחד נבדל מבני אדם" (שם); אדרבא, הוא עושׂה כל מה שבכוחו לבלתי היות נבדל מבני אדם ומכיר טובה לבני אדם כשהם אינם בדלים ממנו.  ועל כן אין לתמוה, כי התחילה להתעורר בלבו, וגם להשמע על פיו, השאלה הגדולה: מה יתרון לו ביהדותו ומפני מה הוא סובל ענשה ואינו זז מחבּבה? אבל נפלא הדבר, שהשאלה הזאת, בכל עת שנשמעה מפי היהודי, באה תמיד עם תשובתה בצדה.  היהודי החדש, עם כל היותו כורע ברך לפני הקולטורא האירופּית ונושׂא עיניו בחרדת-כבוד אל פרי חכמתה ושאר סגולותיה, – כשהוא מגיע לשאלת קיום היהדות, מבקש הוא ומוצא תמיד, ולוּא גם בדוחק גדול, איזה "טעם מושׂכל", שבעבורו היהדות "עדיין" צריכה להתקיים ובניה חייבים להשאר נאמנים בבריתה.

לפני שבע שנים בא הענין הזה לידי[1], לרגלי קובץ צרפתי שיצא אז, והשתדלתי להראות, כי כל הטעמים הללו, שיהודי המערב רגילים "להתנצל" בהם על היותם מחזיקים ביהדותם ורוצים בקיומה, באמת אין בהם ממש; כי כאז כן עתה, כל היהודים, בין במזרח ובין במערב, יהודים הם, מפני – שיהודים הם, מפני שהרגש הלאומי היהודי עודנו חי בלבם ופועל על רצונם שלא מדעתם; אלא שתאוַת ה"זכויות" גרמה להם לאותם היהודים לרמות את עצמם ואת אחרים, בכפרם בגָלוּי במציאוּת האומה היהודית, ועל כן מוכרחים הם לתלות יהדותם בטעמים חיצוניים, שׂכליים, כאִלו באמת כל איש ואיש מהם, כשדעתו מתישבת עליו כל צרכה, מתחיל להתבונן בדבר, אם להשאר יהודי או לא, ולמטרה זו הוא יורד לעמקי החקירה הדתית והפלוסופית, ורק אחר בחינת כל חלקי הסותר בלי משׂא פנים, הוא בא לידי מסקנא, שחובה עליו להשאר ביהדותו.

אך גם הרמיה הזאת, ככל שאר חברותיה שנסתבּכו בהן היהודים האלה בעקב הזכויות, כבר הולכת וקרבה אל קצה.  נקל היה להם לרמות את עצמם כל זמן שגם ה"אחרים", נותני הזכויות, היו נוחים לשמוע ולהאמין להם.  אבל עתה, שאותם האחרים כבר הרגישו בטעותם ומכריזים בכל יום על לאומיותם המיוחדת של היהודים, הנה נתמוטט הבסיס הפסיכוֹלוֹגי של הטעות הזאת ותש כוחה גם בלב היהודים עצמם, באופן שלא יוכלו עוד להחזיק בה בקשיוּת עורף כאשר עד כה.  רובם אמנם מתאמצים עוד להגן עליה בכל כוחם, מפני שעדיין לא נתיאשו לגמרי מחזירתה ליושנה גם בלב העמים.  אבל מהלך-החיים עושׂה את שלו: מיום ליום הוא מַרבה להם את מופתיו ומראה יותר ויותר, כי לשוא כל עמלם להתנכּר לרגש-לאומם, כי לא יוכלו עוד להצפינו מעיני זרים.  וההכרה הזאת סופה לפזר את הערפל הסוכך על רגשות לבם, והיהודי הלאומי הטמון שם במעמקים יעלה אז ויתיצב נגד עיניהם ונגד כל העולם בכל קומתו וצביונו.  אך, כדרך כל שנוי עיקרי בחיי-עם, גם סימניו של זה נראים עתה ראשונה באנשים יחידים, הגבוהים על ההמון, ויתר העם יבוא אחריהם מעט מעט.

"מפני מה אנו נשארים יהודים?" – אז, לפני שבע שנים, הקדיש רב אחד מַערבי מאמר מיוחד לשאלה הזאת ולא מצא לה תשובה אלא זו: אנו נשארים ביהדותנו, מפני שכל שאר הדתות כוללות ענינים שונים שאין אנו יכולים לקבּל עלינו.  "הדת הטבעית" לבדה היתה יכולה אמנם להניח דעתנו.  אבל היהדות גם היא אינה רחוקה בעיקריה מן הדת הטבעית, ועל כן אין לנו צורך להחליף זו בזו.  במאמרי שהזכרתי למעלה השתדלתי לנַתּח את הפלפול התיאוֹלוֹגי הזה ולהראות, כמה מן השטחיות יש בו.  אבל גם בלי נתוּח ירגיש כל יהודי אמתּי, כי תשובה כזו רחוקה מן האמת ולא יצאה מן הלב.

עתה הננו מוצאים שנית את השאלה הזאת בראש מאמר אחד מאת רב מערבי[2].  אבל מה נשתנו העתים! זאת הפעם הננו שומעים לא סוֹפיסמים יבשים שנבראו בכוָנה לשם טֶנדֶנציא ידועה, כי אם דברים כאש, הד קול הרגש האמתּי החי בלב העם.  התשובה החדשה הזאת, הנשמעת בפומבי בארצות המערב בסגנון ברור וחזק כזה ובמכ"ע אשר דבר אין לו עם הציוניים – חשובה בעיני מאד, בתור סימן יפה לעתיד, ועל כן הנני מרשה לעצמי לתת בזה תמציתה בסגנונה:

"מפני מה? – על הריב משיבים? מפני שהיהדות מלמדת אחדוּת האלהוּת בטהרתה וחוקי המוסר היותר צרופים; מפני שהיהדות יש לה תעודה בעולם, לשמור משמרת תורתה לטובת כל העמים.  לכן מוכרחים אנו להשאר יהודים ולכן חובתנו לשמור על קיומנו.  את התשובה הזאת רגיל הייתי גם אני להשיב לעצמי ולאחרים.  ובכל זאת אינה אמת.  לא מפני זה היהודי – יהודי, מפני שהיהדות מלמדת כך וכך.  סבּה כזו היתה יכולה להחָשב לאמת רק אז, אִלו היינו אנחנו בעצמנו בוחרים לנו את דתנו.  אבל הרי לא שאלו אותנו קודם שנולדנו: רוצים אתם להיות יהודים? טובה בעיניכם תורת היהדוּת? היהדות הכניסה אותנו לבריתה שלא מדעתנו ונתנה לנו תורה שלמה שקדמה ליצירתנו.  והננו שואלים איפוא: מפני מה עלינו לעמוד לעולם במקום שהעמיד אותנו מקרה הלידה? מפני מה נשארו אבותינו יהודים במשך שלשת אלפי שנה, והרי בשום זמן לא דבר נקל היה להיות יהודי? מפני מה לא נטמעו בשאר האומות והדתות שכבשו את העולם? מפני מה נשארו הם מה שהיו ומפני מה נשארים אנחנו, ומוכרחים אנו להשאר, מה שהננו? – מפני שהיהדות היא הטובה בכל הדתות? הרי כך אומרים גם שאר בעלי דת, איש איש על דתו.  גבריאל ריסר היה משיב: מפני שרגש הכבוד מחייבנו לזה! אחרים אומרים: רגש היושר מחייב! עוד אחרים: רגש כבוד אבות! כמה טעמים, ואין טעם! איפה היא האמת?...

מפני מה אנו יהודים? כמה מן הזרוּת בעצם השאלה! שאלו את האש, מפני מה היא בוערת! שאלו את השמש, מפני מה זורחת! שאלו את האילן, מפני מה הוא גדל!...  כך שאלו את היהודי, מפני מה הוא יהודי.  אין ביכלתנו לבלתי היות מה שהננו.  בקרבנו הוא הדבר שלא בטובתנו, חוק הוא מחוקי טבענו, קיים ועומד הוא כאהבת האם לילדיה, כאהבת האדם לארץ מולדתו! נובע ועולה הוא ממחשכי נפשנו, חלק הוא מלבנו! אי אפשר לבטלו, לנצחו, להכחישו, כמו שאי אפשר לבטל, לנצח ולהכחיש את הלב עצמו.

נסו נא לעקרו מלבכם! לא תוכלו! חזק הוא ממנו! נקל לכם לעקור כוכב מרקיע השמים, מאשר לעקור מלבכם אותו דבר-מה, הטמיר ונעלם ואין הדעת משׂיגתו, שעושׂה אתכם ליהודים...

אין אנו יכולים – אף אם אלף פעמים נחפוץ – להפרד משרשי ישותנו.  חפץ-הקיום מתקומם נגד הכליון.  ההיסטוריא האנושית של שלשת אלפי שנה הוכיחה, כי אין כל יכולת להמית את הרוח הלאומי העברי.  לא אנחנו נוּכל זאת ולא העולם אשר מחוצה לנו...

שלשת אלפי שנה היינו יהודים, מפני שלא יכולנו להיות אחרת, ועדיין אנו יהודים ומוכרחים להיות, מפני שאין אנו יכולים להיות אחרת: מפני שכוח אדיר וחזק ממנו מקשרנו אל היהדות וכופה את לבנו עד שיאמר: רוצה אני להיות יהודי; מפני שהחפץ הזה להיות יהודי כוח טבעי הוא בקרבנו, מקור חיים לנו; מפני שהיהדות שוכנת בחדרי לבנו כיתר ההרגשות הטבעיות הנטועות באדם משעת יצירתו, כאהבת הורים וארץ מולדת.

רק אחרי כן יבוא השׂכל וימצא טעמים וראיות, שצריכים אנו להיות יהודים, ויאמר טוב ויפה ומשובח ומקובל לאותו דבר הנמצא בלבנו, שהיה קיים ועומד שם עוד קודם שבא השׂכל להצדיקו בהמצאותיו.  וכל מי אשר לב עברי לו מבקש ומוצא טעמים שונים לדבר, כל אחד טעמים אחרים, יותר נאים לפי דעתו, והנה הוא מאמין באמת, כי רק מפני הטעמים האלו, אם מפני רגש הכבוד או מפני כבּוד אבות, או מפני גודל ערך היהדות, וכדומה – רק מפני זה בלבד יהודי הוא.  וכה ימציא לו כל אחד תורה יהודית והשקפה יהודית מיוחדת ומכריז על עצמו, שהוא הוא היהודי האמתּי, הטוב שביהודים, יהודי כהלכה.

לא! לא ההשקפה היהודית, לא התורה היהודית, לא האמונה היהודית – לא זאת היא הסבּה המקורית, המניע הראשון; כי אם – הרגש היהודי, רגש אינסטינקטיבי שאי אפשר להגדירו בדברים; קראו לו באיזה שם שאתם רוצים בו, קראו לו קרבת-הדם, קראו לו רגש הגזע, או רוח-הלאום, אך יותר מכולם טוב שתקראו לו: הלב העברי!"

כה מתחילים היהודים החדשים לגלות את "הרגש היהודי" שבלבם! ומן היום ההוא, ההולך וקרב, אשר כל הטובים שבהם יפקחו עיניהם ויכירו את עצמם, תחל תקופה חדשה בתולדות ישׂראל, אולי התקופה היותר טרגית בכל ימי הגלות.  כי לפנים, בהיות עוד הרגש היהודי מושל בלב אבותינו, היו גם חייהם מצומצמים רק ברחוב היהודים, ולא קשה היה למלאות כל ספּוּקו של הרגש הזה.  ואחרי כן, כשנתרחבו חייהם ועברו גבול הרחוב, נמשך לבם כל-כך אחר העולם החדש שנפתח לפניהם, עד שחשבו לאפשר להרחיק את הרגש היהודי לגמרי מגבול החיים ולסגרו בבית הכנסת, כדי שלא יהיה "למכשול" להם על דרכם החדשה.  אבל עתה מה יעשׂו? הרגש היהודי, החוזר לכבודו, יבקש לחזור גם לממשלתו בחיים, להטביע חותמו על מעשׂי העם והליכותיו, כמקדם; ואיך ישׂיג מבוקשו זה בתוך עולם שאינו שלו, שכוחות אחרים מושלים בו ואינם נותנים לזר לכבוש מקום בקרבם?...

את המכאובים הרוחניים האלה, העתידים לבוא, הרגיש, כנראה, אחד מטובי סופרינו בלשון רוסית, ובמאמרו האחרון הוא משתדל על כן להקדים רפואה להם[3].

לפנים היה הסופר המצוין הזה, כשאר חבריו בספרות היהודית-הרוסית, נושׂא עיניו ביראת הרוממות אל אחינו המערביים ויהדותם ה"אוירית".  וכשיצא הקובץ הצרפתי הנזכר למעלה, מצא בו סופרנו זה, במאמרו של אותו רב ועוד אחרים הדומים לו בתכוּנתם, "אידיאלים נצחיים", המעידים על "רוממות הרוח" של בעליהם, ויעץ גם לנו ללמוד את דרכיהם וללכת בעקבותיהם.  הדבר הזה הוא שהביאני אז לבקר את הקובץ ההוא, כדי להראות מתוך אותם המאמרים עצמם, כי אלה האידיאלים הנצחיים אינם באמת אלא פרי "עבדוּת פנימית, מוּסרית ושׂכלית, המסתתרת תחת חירות חיצונית".  עתה הנה בא גם הוא לידי הכרה, כי היהודים המערביים ותלמידיהם שבמזרח, אשר התלבשו בלאומיות זרה בשביל הזכויות שהשׂיגו או קווּ להשׂיג, "לא ראו, כמה מן העבדוּת והשפלוּת צפוּנה בבטוּל עצמוּתם הלאומית"; כי "אַסימילציא כזו אינה אלא העבדות הישנה בתמונה חדשה, הגרועה עוד באיכותה מן הקודמת".  כי היהודי בימי הבינים כפף רק את גופו לפני אדוני הארץ, אבל מהכרת עצמותו וחייו הלאומיים לא ותּר כלום; "בעוד שהיהודי החדש, כשניתנה לו יכולת להתהלך בקומה זקופה בחברת עם הארץ, התחיל לקצץ בנשמתו, בעצמותו הלאומית, כדי למצוא חן בעיני החברה הזאת".  כזה וכזה אומר הסופר הנכבד במאמרו האחרון, ואיך הוא אומר! בשׂפה ברורה ומלאה עוז, בגאוַת איש המכיר ערכו בתור אדם ובן לעמו, בלי שארית כל שהיא מן "העבדות הפנימית", מן הצביעוּת וההתבטלות כלפי חוץ, המצויה כל-כך במאמרי סופרינו בלשונות העמים!

אבל בזה לבד לא הסתפק סופרנו.  כאמור, הוא יודע ומרגיש מראש גם את התולדה המחויבת מהכרת עצמותנו הלאומית, את המלחמה העתידה להתלקח בין שאיפתנו לחיים לאומיים מלאים ושלמים ובין המעצורים המונחים על דרך חיינו אלה בארצות פזורנו.  ומן המבוכה הזאת הוא אומר להוציאנו על נקלה, בהשתדלו להוכיח, כי כשם שהמדינה כוללת אנשים פרטיים רבים, השוים (או צריכים להיות שוים) בזכויותיהם האזרחיות, כך תוכל לכלול בקרבה גם אומות רבות ושונות, אשר לכולן תהיינה בה זכויות לאומיות שוות, מבלי שתבוא אחת מהן בגבול חברותיה, לבטל את עצמותן ולהשבּית חייהן הלאומיים המיוחדים להן.  ובכן הלא דרכנו נכון לפנינו: בחיים האזרחיים עלינו להיות אזרחים נאמנים, איש איש במדינתו, אבל בחיים הלאומיים הרי אנו בנים לאומתנו המיוחדת, ואין אנו צריכים ולא רשאים לוַתּר אף קוצו של יו"ד מרוח-לאומנו וכל אותם הענינים שהוא מתגשם בהם, כמו שהפולנים והטשיכים והרוסינים באוסטריא, או האשכנזים והצרפתים והאיטלקים בשווייץ, אזרחים נאמנים הם למדינתם המשותפת לכולן, אע"פ שבחייהם הלאומיים נפרדים הם אלו מאלו.  עד כה נלחמו היהודים רק על זכויותיהם האזרחיות; עתה איפוא עליהם יהיה להלחם גם על זכויותיהם הלאומיות.  וגם במלחמה זו הצדק והיושר יעמדו לימינם.  כי אמנם – חושב סופרנו – יש לעמנו "זכות היסטורית" בכל ארצות אירופא לא פחות מאשר ליתר העמים היושבים בהן, ומדוע יגָרע חלקנו מהם ולא נוּכל לחיות בהארצות האלה גם חיינו הלאומיים כמוהם?

זה הוא הפתרון שנותן הסופר לשאלתנו הלאומית.  והפתרון הזה, כמדומה לי, עתיד להתפשט בין היהודים בכל הארצות, אחר אשר יתעורר "הרגש היהודי" בכל הלבבות.  הצורך לחיים לאומיים לא יתן אז מנוח לבני ישׂראל בארצותם, ובהיות כל כוחם רק בטענות ותביעות בשם הצדק וההוּמַניוּת, הנה יגיעו, בהכרח פסיכולוגי, עד האמונה הזאת: שבצדק וביושר, על יסוד ההיסטוריא, יוכלו לתבוע באירופה גם "זכויות לאומיות".  ואז ירימו קולם אל כל אנשי צדק, לריב את ריב זכויותיהם אלה, לכבוד הקולטורא והפּרוֹגרס וכו', כמו שעשׂו ועושׂים ביחס לזכויותיהם האזרחיות...

אבל ההכרח הפסיכולוגי – לחוד, וההגיון והמציאוּת לחוד.  בני ישׂראל ירימו ראשם בגאון ויקראו לשכניהם בחזקה: אומה קולטורית עתיקה אנו, שיש לה זכות היסטורית באירופא כמוכם, ועל כן יש לנו צדקה לדרוש מאתכם, שתכבדו את סגולותינו הלאומיות ותתנו לנו יכולת לחיות בקרבכם חיים לאומיים מיוחדים, כמוכם.  תנו לנו זכויותינו הלאומיות! – והם, עמי הארצות, ירגזו או ישׂחקו, וזכויות לאומיות לא יתנו לנו בתוכם.  אם אפשר היה ליהודים להשׂיג בתוך רוב עמי אירופא זכויות אזרחיות, הנה היה זה רק מפני שהבטיחו להתבלע בעמי הארצות ולהיות עמהם ברבות הימים "לבשׂר אחד".  אבל זכויות לאומיות – בזה לא יטיל ספק מי שמרכּין דמיונו לפני המציאוּת – לא ישׂיגו בתוכם.  ולא רק בזמן הזה, שכל אומה המושלת משתדלת לעשׂות את לאומיותה ליסוד חיי המדינה כולה; אלא אפילו "באחרית הימים", כשישתנה מהלך הדעות וההרגשות בכל העולם, עד שהאומות המושלות יודו בזכויותיהן של האחרות ויתנו להן לפתּח את חייהן הלאומיים כחפצן, מבלי להשתדל במאומה להביאן לידי טמיעה, – גם אז לא תמצא באירופא שום אומה אשר תודה גם בזכויות הלאומיות של בני ישׂראל היושבים בתוכה.  וראיה לדבר, שהרי אלה הפולנים והטשיכים עצמם, הדורשים להם מן המדינה הכללית זכויות לאומיות בשם הצדק – הם עצמם חושבים עם זאת, כי יש להם צדקה לדרוש מאת היהודים הגרים עמהם, שיטָמעו בתוכם וימסרו נפשם על הלאומיות הפולנית והטשיכית! והחזיון הזה באמת אינו זר כל-כך.  הבדל גדול יש בין הכרת הזכות ההיסטורית של ראובן ושל שמעון להשתתף עם שאר האזרחים בחיי המדינה שבה גרו אבותיהם מדור דור, – ובין הכרת זכות היסטורית של עם זר לחיות לו לעצמו חיים לאומיים מיוחדים בארץ אשר מראשית בואו לגור בתוכה לא נחשבה כקנינו הלאומי אפילו בעיני עצמו.  סוף סוף הקנין הוא דבר הסכּמי, וכל זמן שבני אדם מודים בצדקת הקנין האישי, גם הקנין הלאומי אינו יכול להחשב כמתנגד אל הצדק...

ולא עוד אלא אף אם נוסיף ונגביר דמיוננו עד שנאמין, כי "בימות המשיח" יהיו גם בני ישׂראל נחשבים בעיני שאר העמים כאומה מיוחדת שיש לה זכויות לאומיות בכל הארצות, – הנה גם אז לא יספיק לנו זה לצרכי חיינו הלאומיים.  שהרי גם הצדק והיושר, אשר בשמם בא החלש לתבוע זכויותיו מן החזק ממנו, בודאי לא יחייבו את החזק לוַתּר על זכויותיו עצמו במקום שזכויות החלש מתנגדות להן ואי אפשר לשתיהן להתקיים יחד.  ואין לך זכויות העלולות להתנגש ולהתנגד זו לזו כזכויות לאומיות של שני עמים הגרים יחד, לא זה בצד זה, כבארצות שווייץ, כי אם זה בתוך זה, כבאיזו מארצות אוסטריא.  בכל עניני החיים היותר חשובים במדינה – סדרי החנוך, המשפטים ומנהגי החברה, הלשון והחכמה וכו' – אי אפשר שאומות שונות ימשלו בבת אחת, שכל אחת תכניס את רוחה בהם, ונטיותיהן של כולן ישמשו בערבוביא.  בכל הדברים האלה הולכים על כן בהכרח ובצדק אחר רוח הרוב, והמועט צריך לקבּל עליו את הדין בלי שום טענה, כמו שכּך היא המדה גם בהתנגשות הזכויות האזרחיות של האזרחים הפרטיים.  ובהיותנו אנחנו המעט מכל העמים בכל מקום, מה יש לנו צדקה לקווֹת, כי יבוא יום ותהיה יכולת בידינו לחיות באירופא חיינו הלאומיים בכל מלואם? אבותינו אמנם חיו חייהם הלאומיים על אדמת נכר.  אבל לזה הגיעו רק ע"י הסגרם בחומות הגטוֹ והבּדלם לגמרי מחיי שאר בני אדם; בעוד שאנו אין אנו יכולים עוד לחיות חיים מובדלים כאלו, הרחק מן הקולטורא הכללית, וגם סופרנו עצמו אומר, כי מחשבה כזו רחוקה מלבו; ואיך אם כן יצוירו שני אלו ההפכים יחד: מצד אחד, השתתפות שלמה בחיי הקולטורא, המתלבשים בכל ארץ בצורה הלאומית של העם העיקרי, ומצד אחר, התפתחות שלמה של חיים לאומיים מיוחדים לנו הפורחים באויר ואין להם על מה שיסמוכו?

ועל כן הנני נוטה להאמין, כי התורה הזאת של זכויות לאומיות אינה אלא אחת המדרגות התיכונות בסולם ההתפתחות העתידה של הרעיון הלאומי בקרבנו, מדרגה אשר דרך בה תעבור ההכרה הפנימית של העם בשביל להגיע על ידה לבסוף עד קצה הרעיון.  כי אמנם, השאיפה לזכויות לאומיות, שאין יכולת להשיגן בגולה, אי אפשר שלא תביא את בעליה לידי הכרה, כי אך זכות לאומית אחת יש, שהיא תוכל להספיק לנו צרכי חיינו הלאומיים ושבלעדיה לא נגיע לעולם לתכלית חפצנו.  והזכות הזאת היא: שגם אנחנו נהיה ה"רוב, בארץ אחת תחת השמים, ארץ אשר זכותנו ההיסטורית בה אינה מוטלת בספק ואינה צריכה לראיות רחוקות, ואשר בתוך אוירה ההיסטורי יתפתחו חיינו הלאומיים באמת לפי רוחנו, מבלי להתכּוץ ולהצטמצם רק באיזה מקצעות מוגבלים; ואז תהיה תקוה גם לשאר בני העם, המוזרים בארצות, כי המרכז הלאומי הזה ישפיע מרוחו עליהם ויתן בהם כוח לחיות בחייו, עם היותם משוללים זכויות לאומיות במקומותם.

וכה הננו רואים כי ההתעוררות הלאומית, הנראית לנו עתה מחוץ למחנה הציוניים, עלולה אף היא להגיע, אחר התפתחות בדרך ידועה, ל"חבת ציון".  רב אמנם המרחק בין שלש הנקודות אשר על דרכה: מראשית הכרת "הרגש היהודי" עד לתורת הזכויות הלאומיות, ומזו – עד לבקשת הזכות הלאומית.  אבל אלה אשר יגיעו להנקודה האחרונה בדרך הפנימית הזאת – לא בקפיצה אחת פתאומית מן החוץ – בהם נוכל לבטוח, כי כל הרוחות שבעולם לא יזיזו אותם עוד ממקומם זה, ומבלי לדחוק את השעה, ירדפו אחר המטרה בהכרה לאומית ברורה וברגש יהודי אמתּי...

________

ואולם לא אכחד, כי כשאני לעצמי, חביבים עלי הלאומיים האלה לא רק על שום סוֹפם, כי אם גם כמו שהם עתה.  יהיה יחוסם ל"חבת ציון" איזה שיהיה – גם בלעדי עבודתנו בארץ ישׂראל יש עוד שׂדה-עבודה רחב-ידים בארצות הגולה, המשותף להם ולנו.  בכל אופן קרובים הם אלינו ברוחם יותר מאלה הציונים החדשים שהתחילו מסוף כל הסופות, שכל לאומיותם תלויה ביסוד "מדינת היהודים".  ועל כן הנני חוזר ואומר, כי אנו, חובבי ציון המזרחיים, אין לנו להמָשך אחר הציוניים ההם המחזיקים בהכלל הידוע: "מי שאינו אתנו הרי הוא נגדנו".  הלאומיות שלנו רחבה הרבה משלהם ויש מקום בה להרבה עבודות שונות.  ומי שאינו אתנו בעבודה זו, אפשר שיהיה אתנו בעבודה אחרת.

לא ההסכם בענפים המעשׂיים של איזו שיטה הוא המקשר בני אדם קשר פנימי ואמתּי, כי אם – אחדות השורש הרוחני שממנו מסתעף הכל.  קדמונינו הכירו את האמת הזאת ואמרו: כל הכופר בעבודה זרה כאִלו מודה בכל התורה כולה.  אף אנו נאמר לפי רוחנו עתה: כל הכופר ב"אַסימילציא" כאִלו מודה בכל התורה הציונית.

אם "אני" כאן – הכל כאן...

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



*   קבוצה ראשונה בשם הזה נדפסה בחלק ראשון.

[1] עי' מאמר "עבדות בתוך חירות". "על פרשת דרכים" חלק א'.

[2] "Warum sind wir Juden?" Brüll's Monatshefte 1898, Heft i.

[3] ש. דובנאוו, מכתבים ע"ד היהדוּת הישנה והחדשה. מכתב ב', ("וואסחאד", יאנואר).