_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

נשכחות[1]

אחד העם

לתוכן הענינים

 

בעת האחרונה שומע אני תוֹכחת מגוּלה מפי סופרים שונים על שבשעת "הרת-עולם" כזו פרשתי מן הצבור, עזבתי את המערכה ונתרחקתי – כדברי אחד המוכיחים – מן המחנה "לאי שומם".  והאמת היא אמנם להפך:  לא אני נתרחקתי מן המחנה, אלא ה"מחנה" נתרחק ממקומו והלך למקום שאין "מכירים" אותו – ונשאר ה"אי" שלנו שומם.  ואם מתי מעט, ואני בתוכם, לא יכלו ללכת עם העֵדר ונשארו לבדם על האי השומם – לא בהם האשם.  ומה בצע כי נרים קול ונקרא לרחוקים – וקולנו לא יגיע עוד לאזנם.  מוטב שנמתין עד שיקראו החיים להם, ואז ישמעו, אם יאבו ואם ימאנו, ויחזרו למקומם מאליהם...

ואף על פי כן, מאחר שכבר נשמעה התוֹכחה, רוצה אני להזכיר למוֹכיחַי, שבעת הראשונה, כאשר אך החלה "עזיבת האי" ואפשר היה עוד לקוות, שרבים ישמעו ויבינו וישארו על מקומם, – אז הייתי בקרב המחנה ומה שהיה לי להגיד הגדתּי.  אבל אותם הדברים, שמכוּוָנים היו כלפי העוזבים, לא בלשוננו אמרתים, אלא בלשונם של אלו, ובשביל כך, נשתכחו והרי הם כאִלו לא נאמרו.  הנני נוטל על כן רשות מן הקהל לחַדש כאן בזכרונו את הנשכחות האלה, כדי שיראה וישפוט בעצמו, אם בשעה זו יש תקוה לבעלי השקפות כאלו שיהיו דבריהם נשמעים, ואם לא יותר נוח להם ול"מחנה" שישבו להם בדד על האי השומם עד "עת קץ".  והדבר היה לפני שנתים.  אז רבּוּ במדינתנו האספות המדיניות עם דרשות נלהבות ו"ריזוֹלוּציות" חריפות על כל מיני "חירות" שבמציאות ושבדמיון.  וכנהוג, התחילו גם היהודים להקהיל קהלות ברבים "ולתבּוע" בחָזקה כל אותם מיני חירות  שתבעו אחרים:  חירות הדבּוּר, חירות האספות, וכו', עד סוף הפסוק שהיה שגור אז על כל לשון "פּרוֹגריסיבית".  ובאחת מאלו האספות היהודיות, כשנתחממו הלבבות עד לאחת, וריזוֹלוציא מלאה "כל טוב" היתה מוכנה וקרובה להתקבּל, קמתי ודבּרתי מה שדבּרתי – וקניתי לי בשעה אחת שם של "ריאַקציוֹנר".  ולפי שדברים שבעל פה מסורים בידי שומעיהם ומקבּלים אחרי כן, בעברם מאיש לאיש, צורה אחרת לגמרי, לכן הוכרחתי, ימים מעטים אחר זה, לפרסם גם בדפוס את "עיקרי אמונתי" על דבר יחס היהודים לתנועת השחרור הכללי במדינה זו.  ואלה הם:

א)  כשאזרחים ממפלגה ידועה או אומה ידועה משוללים באיזו מדינה זכויות ששאר בני המדינה נהנים מהן, הרי אלו המשוללים מרגישים צער כפול:  צער העדר הזכויות כשהן לעצמן וצער העדר השווּי בזכויות בינם ובין שאר האזרחים.  ומן הצד המוסרי גדול הצער האחרון מן הראשון.  שלילת הזכויות, אך היותר חשובות, כשהיא מַקפת כל בני המדינה בלי הבדל, אין בה אף מקצת מאותו העלבון המוסרי והשפלת ערכּו של אדם, הקשורים בשלילת זכויות ידועות, אפילו בלתי חשובות, ממפלגה או אומה אחת בלבד, כאִלו מציאותה של זו, בלי כל יחס למעשׂיה, היא חטא הראוי לעונש;  כאִלו היו אישיה בני אדם ממין מיוחד, גרוע ושפל, הצריך שמירה יתרה מצד חוקי המדינה.

ב)  בין כל האומות שבמדינת רוסיא – אך אומתנו לבדה עלובה ומשפלת בערכּה האנושי מצד חוקי המדינה על ידי הגבלות מיוחדות.  שאר האומות המשועבדות לעם המושל, אע"פ שגם הן לפעמים משוללות איזו זכויות, ביחוד לאומיות, אין בשלילה זו עלבון מוסרי, בהיות סבּתה המדינית בולטת ביותר, והכל מכּירים בה, שאין מגמתה להשפיל ערך האדם, אלא להחליש כוח העם, במקום שכוח זה נראה כסכּנה לשלטון העם הראשי.  הפולנים, למשל, אין להם רשות לקנות קרקעות בגליל ידוע, שהיתה ידם תקיפה בו לשעבר.  אבל אין העם הפולני יכול להרגיש בזה עלבון כבוד האדם שבּו, בהיות תכוּנתו המדינית של האיסור מובנת וגלויה בזה, שאותו פולני עצמו רשאי לקנות קרקעות ונהנה מכל הזכויות האזרחיות בשאר גלילי המדינה, שהאומה הפולנית אין לה עליהם תביעות מדיניות מיוחדות.

ג)  אומה שמשפילים אותה – אותה לבדה! –  באופן מַלעיב כזה, אם אך חי בלב אישיה רגש הכבוד האנושי בכל תקפו, תרגיש בהכרח קודם כל יותר מכּל צער אותו העלבון המיוחד, הקשור במצבה המיוחד. וטבע הענין מחייב, שהאֵינרגיא של ההתמרמרות הפנימית, וממילא גם התגלוּתה החיצונית, תהא בעיקרה פונה לצד זה, ובשביל כך לא תוכל להתגלוֹת, ביחס לשאר צדדי החיים המדיניים, המשותפים לכל האזרחים, באותה מדה שהיא מתפרצת אצל אלה האחרונים,שאין להם אלא הצער של קושי השעבוד הכללי בלבד.

ד)  ואם בפועל רואים אנו להפך, שהיהודים קופצים בראש התנועה המדינית הכללית ויותר מכל שאר האומות המשועבּדות הם מרעישים עולם על השעבּוּד הכללי, ועם זה מבליעים בנעימה את המצב המיוחד של אומתם ומשתדלים להקטין ערכּו המוסרי, כאִלו אין כאן אלא "פרט אחד קטן" מן הכלל כולו של מצב המדינה – הרי החזיון הזה מעיד עלינו, בני הגלות, שרגש הכבוד האנושי פגום בלבנו ואין אנו מוכשרים להרגיש חרפתנו כבני אדם בריאים. 

ה)  שמא תאמר:  אין זו אלא "טקטיקא" פקחית לתועליות מעשׂיות?  – אין הדבר כן, לא ביחס לתנועה הכללית ולא ביחס למצבנו הפרטי.  – ביחס לתנועה הכללית, אין ספק שהפסדה של טקטיקא כזו מצדנו גדול משׂכרה.  קשה להגיד, כמה טפּות מוסיפים היהודים באמת בים הגדול והסוער של התנועה הכללית, אבל זה גלוי וברור, שהטפּות האלה, כשהן יורדות בקולי קולות, נותנות לכל ה"ים" צבע מיוחד – צבע "יהודי" – שסגולתו להשקיט שאון הגלים.  הכוחות האפלים שבמדינה אין להם דבר רצוי למטרתם יותר מזה:  להוכיח להמון העם הרוסי, שכח התנועה אין לה שורש ברוחו הוא ואינה אלא מולדת חוץ, וביחוד מולדת העם היותר שׂנוּא ובזוי בעיניו.  ונמצא, שיותר שהיהודים צועקים ומתמרמרים על שעבּוּדו של "העם הרוסי האומלל", יותר הם מסייעים ידי מגִני השעבּוּד הזה ומַשׂניאים את "התנועה היהודית" על אותו ה"אומלל" עצמו שבשבילו הם עמלים.

ו)  וביחס למצבנו המיוחד, טעות היא בידי החושבים, שבטוּל השעבּוּד הכללי יביא בהכרח גם לנו שווּי-זכויות גמור.   מצד ההגיון ודאי כך הוא הדבר:  "החלק" כלול ב"הכל" – זה הוא מושׂכּל ראשון.  אבל בנוגע ליהודים אין חוקי ההגיון שולטים ואף מושׂכּלות ראשונים אינם נראים כחובה על הבריות.  ולפיכך לא מן הנמנע הוא "פלא" כזה, שבשעה ש"הכל" כבר ימצא בפועל, עדיין יהיה ה"חלק" היהודי חסר או לקוי.  המפלגה ה"פּרוֹגרסיבית" במדינה, שאותה אנו משמשים עכשו ולישועתה אנו מקוים, – היא ודאי לא תסכים לזה בתּחילה שהרי אין זה לפי ה"פרוגרמא", אבל בדיעבד לא תצא לריב בשביל "פרט אחד קטן".  ולא עוד אלא שגם המפלגה הפּרוגריסיבית שלנו, שמַרבּה היא כל-כך להקריב חלבּה ודמה על מזבח "האושר הכללי", – אפשר שתסכים לבסוף גם היא, שאך צרוּת עין היא, "שׁוֹביניסמוס לאומי", להשבּית את השׂמחה הכללית באנחות עם עני ודל....

ז)  והיוצא מכל זה, שאנו היהודים לא נאה לנו עכשיו, לא מן הצד המוסרי ולא מן הצד המעשׂי, לקרוע שמים בזעקתנו על דבר השעבּוּד הכללי במדינה, ויותר נועיל גם לעצמנו וגם לתנועה הכללית אם נצמצם עיקר מחשבותינו וכוחותינו במלחמתנו הפרטית בעד שווּי-זכויותינו ובטול מצבנו המיוחד  בלי להמתין עד שיבוא זה מאליו, כתולדה "הגיונית" מתוך "האושר הכללי לעתיד לבוא[2]).  וכי צריך אני להוסיף שה"עיקרים" הללו – שנתפרסמו בימי התקוות הגדולות וההתלהבות הכללית, כשבעה חדשים לפני   "ימי אוקטובּר" –  העלו עלי חרון אפּם של כל אלו שה"פּרוגרס" הוא מוֹנוֹפּוֹלין שלהם?  ביחוד גדל הקצף על שאמרתי:  שהנהגתנו מעידה על היות רגש הכבוד פגום בלבּנו.  "איך?  בחורי ישׂראל יוצאים ליהרג על "האושר הכללי" ועומדים בשוּרה ראשונה של מחנה ה"פּרוֹגרס" – והלז מעיז לאמור שרגש הכבוד פגום בלבם!  וכי אפשר לבעלי נפש פגומה להראות גבוּרה כזו?"  אפשר!  – עניתי על זה.  דרכּו של עבד לרוץ עם מרכבת האדון, אחת היא אם אחר המרכבה או לפניה.  ומוכשר הוא העבד גם למעשׂי גבוּרה ומסירת נפש לטובתו והנאתו של האדון, שלא על מנת לקבל פרס לעצמו, אלא רק משום שהמעשׂה רצוי לאדונו.  עבד כזה נשמר זכרונו בהיסטוריא הרוסית, והוא – ווסילי שיבנוֹב, עבדו של הנסיך קורבסקי, זה שברח מארץ מולדתו מפני חמת איוַן האיום, ובצמאונו לנקמה שלח למלכו ביד עבדו זה מכתב מלא מרורות, וגם האדון גם העבד ידעו שניהם, שענוּיים קשים ומות אכזרי נכונים לשליח זה, ובכל זאת הלך העבד ועשׂה שליחותו וסבל ענוייו בדממה ואומץ לב נפלא.  המשורר הרוסי אלכּסיי טוֹלסטוֹי הקדיש למאורע זה שיר יפה, ואנו קוראים ומתפלאים על גבוּרת העבד לא פחות משהתפלא עליה המלך איוון עצמו, אבל יחד עם זה אנו מרגישים, שלא צדק המלך בקראו אליו: "לא עבד הנך!" כי באמת הגבוּרה הזאת – גבוּרת עבד היא, השואב כוחו לא מתוך רוח רוממה וחפשית, שמגשימה את רצונה בפעולה, אלא מתוך הכּרתו, שעושׂה הוא רצון רבּו, אשר לו משועבּד הוא "בכל נפשו – אפילו הוא נוטל את נפשו".  דרשו נא מאת אנשים כשיבנוב, שימסרו נפשם בגבוּרה כזו על כבוד עצמם וכבוד חבריהם, ותראו מיד, שבמקום שאין יד האדון באמצע נסתם מעין גבוּרתם ונהפך הגבּוֹר לעבד פשוט....אפשר לפקפק מעט במציאותה של "הפּסיכולוגיא הפּרוליטרית", שמַרבים כל-כך לדבּר עליה בימינו.  שהרי מעשׂים בכל יום, כשבעל "פסיכולוגיא" זו השעה משׂחקת לו ונעשׂה בעל נכסים, הוא משתחרר בנקל מכל התּכונות הנפשיות של מעמדו הקודם ונהפך ל"בוּרגני" גמור.  ומזה נראה, שאין לתכוּנות אלו שורש עמוק בנפש, ואינן אלא קַוים קלים החקוקים בחרט פגום על שטח הרוח מלמעלה ונמחקים באצבע קטנה.  אבל לעומת זה קשה להכחיש מציאות "פסיכולוגיא" מיוחדת של מעמד העבדוּת, פסיכולוגיא היורדת עד תהומה של נפש ועוברת בירושה מדור לדור, עד שקשה להפּטר ממנה אפילו בשנוי המצב.  חזיון זה, שבולט ביותר בחיי היהדות המערבית, נראה כבר גם בקרבּנו בארץ הזאת.  את החירות החיצונית אמנם לא השׂגנו עוד, אבל חיינו הפנימיים ורגשות רוחנו הלא נשתנו הרבה מאד מימי ה"משכּילים" של אמצע המאה שעברה ועד עתה, ואך דבר אחד עומד וקיים בלי שנוי:  "גבּורי החירות" שבימינו, כ"גבּורי ההשׂכּלה" לשעבר, בכל היותם מוכנים למסור נפשם על ה"אידיאל", אי אפשר להם בלי "אדון" מן החוץ, שאליו נושׂאים עיניהם ועל מזבחו מביאים קרבנותיהם.  ההבדל אינו אלא זה:  שבדור ההשׂכּלה היה ה"אדון" לבוש בגדי שׂרד ועובד עבודת הממשלה, ועתה הוא לבוש מעיל גס ועובד בבתי חרושת.  אדון באדון נתחלף, אבל העבד נשאר כשהיה[3])... וימים מועטים אחר שנדפסו דברים אלו היתה בעיר הבירה אספה של האגודה "להשׂגת זכויות שלימות", שהשתתפתי בה גם אני.  אז עמדה על הפרק  שאלת הבחירות לה"דוּמא" הראשונה ונפסקה הלכה, שאסור ליהודים בכל מקום לכרות ברית בענין הבחירות עם איזו כתּה שאינה "שׂמאלית" לפחות במדה של מפלגת "ק"ד", ואפילו אם לפי תנאי המקום ברית כזו דרושה לעניני היהודים עצמם, אין בכך כלום:  יקפּחו  היהודים את עניניהם ואל יחטאו לה"פּרוֹגרס".  ואחר כל האמור עד כה, מובן הדבר מאליו, שבמשׂא ומתן שקדם לפסק דין זה חִויתי דעתי להפך, שעניני עמנו קודמים ושמחויבים היהודים במקומותיהם לכוין מעשׂיהם בענין הבחירות לצרכי עמם, הכל לפי תנאי המקום, מבלי לעיין תחלה בשלחן-ערוך של ק"ד.  ואע"פ שנדחתה דעה זו ונצח ה"פּרוֹגרס", בכל זאת לא יכלו הפּרוֹגרסיסטים שלנו לסלוח לעווני זה והעמידוני לדין לפני דעת הקהל[4]).  "כתב האשמה" היה ארוך, וכמעט שעשׂוני לשותפו של "עמלק".  אבל פוסח אני על הפרטים, שכבר עבר זמנם, ואיני מזכּיר כאן אלא האשמה היסודית:  כי בגדתי באידיאל של "הצדק", שכל-כך הרביתי לדבּר עליו לפנים, והריני מחזיק עכשו ב"פוליטיקה של חנוָנים", שאין לבם אלא לשׂכרם הם, והאידיאל שלי הוא:  "עוֹרי קרוב לבשׂרי מעוֹר אחרים", שאלמלא כן, איך יעלה על הדעת, שבשביל תועלת עמם יתּנו יהודים ידם אפילו לשעה קלה לאנשים שאינם "דימוֹקרטים" כשרים?[5]).  ולא אכחד, כי כבר אז היו לי הוכּוּחים האלה לזרא, אחר כל גָלוּי היה הדבר, ש"אמתּיות" ממין זה קשות לאזנם של בני הדור כמחט בבשׂר החי, ואי אפשר להם, לפי מצב נפשם, לראות את הדברים כמו שהם.   ובכל זאת נסיתי עוד הפעם לחזור על ה"אמיתּיות" הישנות ולברר לבעלי דיני, שאם בשם "הצדק" הם באים לתבוע, הרי אנו התובעים היותר גדולים.  לפי שהעוֶל הנעשׂה לנו היהודים הוא, לפי תכוּנתו, החטא היותר גדול נגד הצדק, שלא נעשׂה כמוהו במדינה ביחס לשום אומה אחרת.   ואִלו היו הדימוקרטים הרוסיים מכל המינים מלאים באמת רוח הצדק הכללי, שאין לפניו משׂא פנים, היו הם עצמם צריכים להודות שבטוּל העוֶל ביחס אלינו צריך לתפוס מקום בראש כל התביעות, לא רק מצדנו, הנוגעים בדבר, אלא מצד כל רודפי צדק בלי הבדל, בהיות העוֶל הזה מתנגד יותר מכל השאר, למושׂג הצדק במובנו היותר פשוט.  עלבון הצדק נמדד לא לפי רבּוּי הנפעלים, אלא לפי איכות הפעולה.  עווּת הדין ביחס לאיש אחד – דרייפוּס – כשנראה בו עלבון הצדק באופן בולט ביותר, הרעיש את כל העולם יותר הרבה מהמון מעשׂי-עוֶל בלתי בולטים כל-כך, אע"פ שאלו נוגעים לרבבות בני אדם.  ואם "רודפי צדק" שברוסיא, גם ה"מַשׂמאילים שבמַשׂמאילים", אינם עושׂים כן, הרי הסבּה גלויה לכל מי שעינו פקוחות:  "עוֹרם קרוב לבשׂרם יותר". אבל אם אנו בעצמנו עונים אמן אחריהם ומקדימים "עוֹרם" ל"עוֹרנו" בשם הצדק – הרי זה "מוּסר עבדים" במובן פשוט ואמתּי יותר מזה של ניטשה.  מפני שבעבדותנו אבד לנו רגש הכבוד והצדק של אנשים בריאים, ובזויים אנו לא רק בעיני אחרים, אלא גם בעיני עצמנו, עד שגם מלחמת הצדק חשובה לנו רק כשהיא מתיחסת לאיזה עם או מפלגה זולתנו, וערכּה נופל בעינינו, כשמכוּונת היא נגד העוֶל, ואפילו היותר גס, שנעשׂה רק לעמנו לבדו.  כל דם שבעולם נראה לנו סומק טפי מדמא דידן!....[6].  ואך שנה כלתה עתה משנאמרו הדברים הללו, אבל –  עשירה במאורעות חיצוניים ופנימיים.  מבחוץ – הבחירות לה"דוּמַא" השניה.  כמעט בכל תחום המושב, ששם "גבּורי ישׂראל" עושׂים את ה"ריבוֹלוּציא", נבחרו צירים "מַימינים".   בפנים הארץ לא הועילו כל התחבולות להטות את האכּרים לצד ימין ולהביאם בברית עם צורריהם האצילים, אבל בתחום המושב די היה להם להכהנים והאצילים להראות להאכרים את "היהודי" העומד כאן מצד שׂמאל –  ומיד היתה להם ה"ריבוֹלוּציא" לתועבה, ונשכחו הנגוּדים האֵיקונומיים (למרות המַטריאליסמוס ההיסטורי!), ו"מדין ומואב עשׂו שלום ביניהם"... וכי יש לך ראיה ברורה מזו, כמה גדולה התועלת שמביאים היהודים לתנועת השחרור הכללי על ידי השתתפותם בה במדה מרובה כל-כך?  – ובכל המדינה כולה, למרות נצחונן הכללי של המפלגות השׂמאליות, נבחרו אך שלשה צירים יהודים, וגם אלו לא בתור צירים של היהודים, אלא בתור חברי אותן המפלגות, שיהודים הם במקרה.  אפילו בגליל קיוב, שמאות אלפי יהודים דרים בו, לא ראו הדימוֹקרטים (שנצחו שם) חובה לעצמם להניח להיהודים אף מקום אחד.  וכי יש לך ראיה ברורה מזו, כמה גדול כוחו של "הצדק" בפוליטיקא הדימוקרטית, כשאין "העור קרוב לבשׂרה"   –– ושמועה עוברת עתה בין הקרובים להעומדים  "מאחורי הפרגוד" – והיא מבצבצת ועולה כבר לפעמים גם בין השורות  ה"דימוקרטיות" של כתבי-עתּנו – שאם תעלה סוף סוף שאלת שווּי-זכויותינו על שולחן ה"דוּמא", אפשר שיחליטו לפתרה במנין-חשאין, ואז אין שום בטחון, שרוב האכּרים, אפילו היושבים מצד שׂמאל, לא יאמרו בחשאי "לאו".  וכי יש לך ראיה ברורה מזו, כמה גדולה תקוָתנו על ה"אַכּסיוֹמא", שהחלק" כלול ב"הכל"? –  ומבפנים – נאספו הציוניים בהֶלסינגפוֹרס ותקנו את... רוסיא בפרוֹגרמא דימוקרטית מן המובחר, שהטילוה חובה על כל הציוניים שבמדינה.  ובפטרבּורג נתחבּרו ה"לאומיים" למפלגה מיוחדת והעמידו את לאומיותנו על הפּרוֹגרמא הדימוקרטית של "ק"ד", כבית ועלִיה על גבּו.  מי שאינו איפוא דימוקרט רוסי על פי נוסח הלסינפורס – אינו ציוני, ומי שאינו דימוקרט רוסי על פי נוסח פּטרבּוּרג – אינו לאומי.  לא חסר עוד אלא שיתאספו גם הרבנים בקוֹבנא ויחבּרו אף הם פּרוּגרמא מדינית "כשרה" ויכריזו עליה בבתי כנסיות, שמי שאינו מודה בה – אינו יהודי כל עיקר.... והיחידים הבודדים, שיהדותם הלאומית והציונית היא להם עולם מלא בפני עצמו, העומד על מכוֹנו ואינו תלוי באויר המתחלף של פוליטיקא בת יומה, – הם מביטים בדממה אל אחיהם הנשׂאים ב"סערה", אך לידי יאוש אינם באים.  לפי שזקנה אחת פקחית עמהם והיסטוריא שמה, והיא מנחמת אותם אומרת:  "גם זה יעבור.  סערת היום נשׂאָתם – וסוּפת מחר תשיבם"...[7]

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] נדפס ב"השלח" כרך ט"ז חוב' ד' (אייר תרס"ז).  ועי' למעלה ע' שע"ט הערה 3.

[2] הדברים האלה נדפסו בלשון רוסית במכה"ע  Восходъ שנת 1905, גליון 11.  ומסרתי כאן (וכן להלן) אך עיקר תוכן הדברים, ולא תרגומם בשלימות.

[3] שם, שנת 1906, גליון 4.

[4] שם, שנה הנ"ל, גליון 9.

[5] כידוע, התירו "פּרוֹגרסיסטים" את הדבר בבחירות השניות, כשראו בזה תועלת למפלגתם (בפלך וואלין).

[6] שם, שנה הנ"ל, גליון 11.

[7] [כידוע, הראו החיים עצמם אחרי כן צדקת ההשקפות המבוארות בזה, והגיע הדבר לידי כך, שבראשית שנת 1909 לא יכלו עוד ה"חברים" הרוסים להצפין מה שבלבם, ואחדים מראשי תנועת השחרור התחילו להתאונן בגלוי על שהיהודים נכנסו בעובי הקורה יותר מדי "ובצעקנותם והתראותם" היתרה הוסיפו כוח "לסטרא אחרא".]