_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שתי מצבות

אחד העם

לתוכן הענינים

 

א: האחרון[1]

(על מות רמ"ל ליליענבלום)

זה כעשׂרים יום אני יודע את הדבר, ובכל יום ויום אני חוזר ומהרהר בו, ואעפ"כ – קשה לי עדיין להשלים עמו!

ולא אני בלבד, אלא כל חברי בני גילי, כל אלה שבשנות הארבעים למניננו נתבשלה הכּרתם הלאומית ונלוו אל דגל "ציון", ולא בנקל יוכלו לצייר לעצמם, כי משה ליב ליליענבלום איננו עוד.  בין אבות התנועה, אשר הרימו את דגלה ראשונה, אחד היה ליליענבלום שזכה גם לשׂאת את הדגל במשך דור שלם.  חבריו הראשונים – סמוֹלנסקי, פּינסקר וכו' – עזבו את המחנה זה כבר, ויִוָתר הוא לבדו מן "האבות", עומד על משמרתו בבטחון ועוז-רוח, למען השעה הראשונה ועד יום אחרון.  וכה דבקה ונצמדה תמונתו אל עצם הדגל, עד כי בקושי נוּכל להפריד ברוחנו בין הדבקים ולהסכּין עם המחשבה הזאת, שגם הוא, האחרון לראשונים, איננו עוד בתוכנו, ולא נראהו עוד על יד דגלנו, כמו שהורגלנו לראותו מאז ועד עתה.  ואני – מוטב שאגיד מפורש מה שהכל יודעים – אני הייתי מתנגדו, או ביתר דיוק:  הוא היה מתנגדי.  כמעט מאז התוַדענו איש אל אחיו, לפני יותר מעשׂרים שנה, הכּרנו גם שנינו, כי שונות מחשבותינו על האידיאל המחַיה אותנו ובדרכים נפרדים נלך אל המטרה האחת.  ומני אז היינו "חברים –מתנגדים".  גם בספרוּת וגם בעבודה המעשׂית היה ליליענבלום, כצופה נאמן, עומד תמיד על המצפּה ולהזהיר על "הסכנה" ולהשתדל בבטולה עד מקום שידו מַגעת.  והוא בא לידי הכרה, מתוך השקפתו על התנועה, אשר בצדק חשב עצמו לאחד מיוצריה, –  כי דעותי "מסוכנות" הן, ומעשׂי – לא כל שכּן.  על כן לא נשׂא פנים לחבר קרוב ולא חדל להלחם בי בכל כלי-נשקו, שנה אחר שנה, בלי הרף ובלי ליאות.  בספרוּת – לא הניח בלי תשובה כמעט אף אחד ממאמרי שבהם נתפרשו באופן בולט אותן הדעות ה"מסוכנות", ובעבודה המעשׂית – יכולים היו כתלי בית הוַעד של חובבי ציון באודיסא לסַפּר הרבה מאד על דבר מלחמה תמידית קשה במשך שנים רבות;  לא מלחמה אישית, בגלל "גבאוּת" וכבּודים, כי אם התנגשות של דעות מתנגדות, שכל אחת שאפה להתגשם במעשׂה.  ופעם אחת – זוכר אני – בישיבת הוַעד תמך ליליענבלום בכל עוז באחת מהצעותי, וכשנגמרה הישיבה, שׂחקנו שנינו על המקרה ה"זר" ואמרנו:  ראוי הוא "נס" גדול כזה שנעשׂה "יום-טוב" לכבודו.... כן, הוא היה מתנגדי, ובשביל כך מרגיש אני באבדה הגדולה אולי יותר מאחרים.  לא רק בחירת רֵעים צריכה זהירות  יתרה, כי אם גם "בחירת" מתנגדים, ומי שמכבּד את עצמו לא יתן שם-הכבוד הזה לכל הרוצה ליטול.  בין המון מכּירים קשה למצוא רֵע אחד, ובין המון מחרפים קשה – אולי עוד יותר –  למצוא "מתנגד" אחד, – מתנגד שאינך יכול להסב עיניך מנגדו ולראותו כאִלו אינו;  שבעל כרחך אתה מקשיב לדבריו ובעל כרחך אתה הוגה לו כבוד וחבּה....

_________________

מעטים הם המאמרים שנכתבו על אדות ליליענבלום בעודנו בחיים.  ולא יפּלא הדבר.  גם תכוּנותיו וגם דעותיו היו תמיד גלויות וברורות כל-כך, עד שקשה למצוא ב"אישיותו" איזה צד נעלם הדורש ביאור.  ומה שאפשר היה להגיד על אדות ליליענבלום – הגיד הוא עצמו באופן היותר בהיר, ב"חטאת נעורים" וב"דרך תשובה", ולא הניח לאחרים מקום להתגדר בו.  עתה, לאחר מותו, כמובן, מַרבים לדבּר עליו.  אבל תמה אני, אם כל ה"מספידים" יוסיפו הרבה, ישַנו הרבה, באותה הצורה הרוחנית של לל"ב אשר ידענו מאז וכי אפשר לגלות חדשות בצורתו של קו ישר?  וליליענבלום היה כולו, מראש ועד סוף, בדעותיו ובמעשׂיו, כאין קו ישר.  הגיונו היה קו ישר, ומתוך הגיונו היה מותח קו ישר אל החיים המעשׂיים, ואף אותם, את החיים עצמם, היה רואה בתמונת קו ישר.  פעמיִם או שלש בימי חייו הגיע עד "קיר ברזל", שלא נתן לו למתוח את ה"קו" הלאה בדרך הישנה.  אך גם אז לא "נתעקם" הקו ולא נסה לעשׂות דרכּו סחור סחור, אלא "נשבר" ופנה לצד אחר בבת אחת, בשביל לחזור ולהמתח ישר, ישר.  בדרך החדשה.... ליליענבלום חשב עצמו לאיש מעשׂה.  וניכר היה, שהוא מתגאה ב"מעשׂיותו" ושׂוחק בלבו על "בעלי הזיה", הבונים מגדלים באויר.  טעותו זו באה לו מתוך שהרגיש בנפשו, שאידיאות מופשטות, שאין "קו ישר" יוצא מהן אל החיים המעשׂיים ואין השפעתן יורדת לעולם העשׂיה אלא בדרך ה"השתלשלות" הרחוקה, – אינן יכולות לקחת את לבו.  לפי תכוּנת רוחו, יכול היה "להתפעל" רק מרעיונות "פועלים", המסוגלים להתלבש מיד בצורה של מעשׂים ולשנות פני החיים באופן מוחשי פחות או יותר.  במובן הזה היה לל"ב באמת "מעשׂי" מאין כמוהו.  אבל בגופו של דבר היה ההפך מ"איש מעשׂה", וגם בעת שהיה שקוע ראשו ורובו בעבודה לאומית "גשמית" – עבודת הישוב בארץ ישׂראל – נשאר בעיקרו מה שהיה צריך להיות, לפי טבעו, חנוכו ומהלך חייו: – איש הרוח, שאינו רואה בחיים אלא מהרהורי לבו.  אנשי מעשׂה אמתּיים הם אלו, שבדעתם את החיים כמו שהם, על כל דרכיהם העקלקלים והסבוכים, מכַונים הם את מעשׂיהם תמיד לא לכללים קבועים על פי ההגיון, כי אם למצב הכוחות המתאבקים בפנימיותם של החיים.  אבל ליליענבלום, אשר לא חי מעודו בעולם המעשׂה ולא ידעהו אלא מתוך הסתכלות עיונית  מרחוק, האמין כל ימיו ב"סדר עולם" הגיוני.  כל מה שנראה לו מוכרח בהגיון חשב למוכרח גם בחיים.  וכה יכול היה להשאר נאמן תמיד לנטיתו הפנימית, לקשר את המעשׂה עם המחשבה ב"קו ישר", והנסיון המר של המציאות לא עמד לשׂטן לו.  מפני זה היו לפעמים השקפותיו על שאלות מעשׂיות מעוררות תמהון, אע"פ שהשתדל תמיד להתרחק מן ה"הזיה" ולבסס דעתו על הנחות השׂכל הישר, אלא שלא היה מביא בחשבון את הכלל הגדול של אנשי מעשׂה מנוסים:  שלא תמיד מחייבים החיים מה שמחייב השׂכל, כשהוא לעצמו, ויש שהשׂכל עושׂה את הדבר "ישר", והחיים "מבקשים חשבונות רבים".  אבל "חסרונו" זה של ליליענבלום הוא הוא שהיה יתרוֹנו.  הוא שעשׂהו איש שלם, בעל צורה הרמונית יפה, העושׂה רושם עמוק באחדותה ופשטותה.  אין בה "חריץ" מפסיק בין המחשבה והפעולה;  שתי אלה אינן אלא תחלה וסוף של דבר אחד – של האמת ההגיונית – והמַעבר מזו לזו נמשך והולך בלי אמצעי, כדבר מוכרח בטבע.  תכוּנתו היסודית הזאת בולטת בהליכות חייו ופעולותיו של לל"ב בכל התקופות השונות שעברו עליו.  אלא שלא באתי כאן "לנַתּח" את מתנוּ הגדול "לאבריו" באיזמל הבקורת.  ואין רצוני אלא להסתכל מן הצד הזה על תקופתו האחרונה, היותר קרובה אל לבנו עתה – תקופת "חבת-ציון".  רגילים עתה לחשוב, שההתפתחות הטבעית של הרעיון הציוני כך היתה:  מתּחלה באה "חבת ציון" בתמונת ישוב ארץ ישׂראל, ואחרי הן – הציונות המדינית, שמטרתה חירות מדינית שלמה.  ואמנם, בדרך ההתפּתחות הזאת עברו רוב "חובבי ציון", שמתּחלה היו מסורים אך ל"רעיון הישוב" ונמשכו אחרי כן ע"י הרצל אל הציוניות המדינית.  ואף אלה מהם שנשארו עם זה נאמנים לעבודת הישוב, משתדלים "להצדיק" זאת, באמרם, כי ישוב א"י הוא הוא הדרך אשר יביאנו סוף סוף עד המטרה העיקרית: – הגשמת הרעיון המדיני.  ואולם התפתחותו הציונית של ליליענבלום היתה בדרך הפוכה מזו:  הוא התחיל ברעיון המדיני ולאחר ימים מועטים עזבהו ועבר לרעיון הישוב.  גם פינסקר אמנם יצא ראשונה ברעיונו המדיני ואחרי כן נעשׂה ראש לחברת הישוב.  אבל הוא עשׂה כן מאונס, ואחר שנסה לקנות לבבות ורעיונו ובא לידי הכּרה, שאין השעה עדיין מוכשרת לכך.  וגם בהתחבּרו לחו"צ, לא חדל מלהגות ברעיונו המדיני בעמקי לבו ולא חשב את עבודת הישוב אלא כהכנה, שעל ידה יתעוררו הלבבות ויתכּשרו לקלוט את הרעיון המדיני בכל היקפו. לא כן ליליענבלום.  הוא עבר מן הרעיון המדיני לרעיון הישוב לא מהכרח חיצוני, לא אחר נסיון בלתי מוצלח, כי אם בדרך התפתחות המחשבה בקרבו פנימה.  כשלשים יום אחר שנולד בלבו הרעיון המדיני, חזר והכּיר במחשבתו, שאין בו כל צורך לפתרון שאלת עמנו, ואך ישוב א"י לבדו, כשהוא לעצמו, הוא הפתרון האמתּי.  ועל כן עזב את הרעיון המדיני לגמרי, כדבר אין חפץ בו, והתמכּר כולו לעבודת הישוב, שהיתה בעיניו לא כאמצעי, אלא כעצם התכלית.  באלול תרמ"א שלח לל"ב ל"השחר" את מאמרו הראשון על דבר ארץ ישׂראל, ובמאמרו זה היתה עצתו: "לקנות את ארץ אבותינו מיד שלטון תוגרמא ולקבּץ נדחי עמנו".  אבל הרעיון הזה לא הביא שום "מהפכה, ברוחו.  הוא הציע רעיונו בכתב ושלחהו לדפוס, ואחרי כן חזר לספרי הלמוד שלו, לדקדוק לשון רומאית וחכמת השיעור, בשביל להכין עצמו לבית המדרש הגבוה, כאִלו לא נשתנה בקרבו מאומה.  רק כחודש ימים אחרי כן, "בלילה על משכבו", נצנצה פתאום במוחו מחשבה חדשה, שעשׂתה עליו רושם אדיר, כאִלו פתאום נפתחו השמים לפניו ונגלָה לו רז העולם אשר בקש כל ימיו לשוא.  "עתה מצאתי!"  – קורא הוא בהתרגשות.  לא מה שזרים מושלים בנו, כי אם מה "שזרים אנחנו" – "זהו סוד כל צרותינו בימי גלותנו".  "הדבר מובן פשוט מאד.  מי הוא המקבּל אל ביתו ובתוך משפחתו איש זר בתור בן בית?"  – אבל "מדוע נהיה זרים בארצות נכריות, בעת אשר ארץ אבותינו עוד לא נשכחה מעל כדור הארץ והיא עודנה שוממה?"  – "מה נשׂגב, מה אם הרעיון הזה!  הלא בו לנו תשועת עולמים! – והוא מוסיף ואומר אל עצמו: "מה נוֹאַלתי במאמרי שכתבתי ל"השחר", כי עלינו לקנות את ארץ אבותינו.  למה לנו לקנות את הארץ מיד השלטון, דבר הדורש אוצרות זהב ומוטל בספק גדול, בעת שבאמת אין צורך בו?  עלינו להשתדל לחדול מהיות זרים.  ובשובנו מעט מעט לארץ  אבותינו, הלא לא נהיה עוד זרים, וזהו העיקר!  עלינו אך לקנות שם קרקעות הרבה ואחוזות אין מספר ולהתישב מעט מעט ולהשתקע בארץ אבותינו, כמו שיושבים כל העמים בארצות אבותיהם, אם גם רבים מהם נכבשים תחת ממשלות אחרות, כי לא הממשלה העיקר, אך האזרחות ההיסטורית, הישיבה על ארץ המולדת להעם כולו".  פה לפנינו כל "עצמותו" של ליליענבלום.  "הרעיון המדיני הגדול"  אשר חמש עשׂרה שנה אחרי כן הלהיב כל כך את הלבבות, עבר דרך לבו מבלי לעשׂות בו רושם עמוק, כי לא יכול להמשיך רעיונו זה ב"קו ישר" אל תוך החיים המעשׂיים, בהיות הגשמת הדבר תלויה בכוחות הנמצאים מחוץ לתחום ההשפעה הישרה של אנשים שכמוֹתו:  ברצונו של שלטון תוגרמא מצד זה וברצונם של המיליונרים היהודים מצד זה.   לעורר תנועת-עם בתוך התחום בתור אמצעי, שעל ידו אפשר שנגיע ברבות הימים לפעול על אותם הכוחות שמחוץ לתחום, – "קו עקום" כזה לא היה לפי רוחו של לל"ב.  ואולם באותה שעה שנצנצה בו ההכרה, כי העיקר הוא לא להשתחרר מממשלת זרים, כי אם לחדול מהיות זרים, הנה בזה עצמו נמתח הקו הישר מן המחשבה אל הפעולה.  כל איש ישׂראל הקונה לו אחוּזה בא"י ומתישב שם, הרי הוא "יושב על אדמת המולדת להעם כולו" וכבר חדל להיות זר.  ובכן הלא בידנו להוציא חפצנו לפעולה מיד, בכל יום ויום, על ידי כל איש ואיש.  אין כאן עבודה של "הכנה", בשביל להגיע על ידה בדרך עקיפין להשׂגת מטרה רחוקה בעתיד בלתי מוגבל, אלא המטרה הולכת ומושׂגת בלי הרף, בדרך ישרה... דבר זה הוא הוא מה שהיה דרוש לו, השביל שיתקפהו הרעיון עד לעמקי נשמתו.  ועל כן לא יפּלא, כי בלילה ההוא באה ה"מהפכה".  "רוחי התרומם – כך הוא מעיד על עצמו – וָאהי לאיש אחר.  טל של תחיה ירד מחדש עלי וממנו נמוג הקרח הנורא שכֻסה על לבי שנים רבות".  וכה גדלה התרגשותו עד כי לא יכול לחכּות במנוחה עד ליום המחרת.  "מי יתן ועף הלילה הזה  ברגעים אחדים – קורא  הוא בקוצר רוח – ויבוא יום מחר, וישבתי וערכתי מאמר בזה... אולי יבין עמנו ושב ורפא לו ובאה לו תשועת עולמים! ... הלא הדבר פשוט, מוּכח מעצמו, כמוּשׂכּל ראשון"[2]).  ואז חדל ליליענבלום לעסוק בלמודי בתי-הספר.  החפץ להכּנס לבית מדרש גבוה, אשר מלא את לבבו במשך שנים רבות, בטל אז מאליו מפני חפץ אחר, יותר נעלה:  להקדיש שארית ימיו וכוחותיו להגשמת המחשבה הגדולה, אשר בה ראה "תשועת עולמים" לעמו.  ועבודתו זאת עבד לל"ב שמונה ועשׂרים שנה, ומן היום הראשון ועד האחרון היתה דרכּו דרך ישרה אחת, בלי נטיה לצדדים, דרך היוצאת מאותה "אמת" שנתגלתה לו בליל המהפכה: – "לחדור מהיות זרים" – והולכת ונמשכת בישוב הארץ, מאיש לאיש וממושבה למושבה.  לא אהב ליליענבלום את השאלות לימים רחוקים:  מה כוחו של ישוב קטן כזה להביא "תשועת עולמים " לכל העם?  ומה תקוה לישוב של "חסד" כזה לגדל "אזרחים" בריאים? – הוא ראה רק אחת:  אם עוד יהודי אחד התישב "על ארץ המולדת" הלא עוד יהודי אחד "חדל להיות זר", ובכן – אנו הולכים ומשׂיגים את המטרה.  ועל כן היתה עינו צרה בכל פרוטה שיצאה מקופת הוַעד של חו"צ לאלה מצרכי הישוב שאינם מוליכים בדרך ישרה להתישבותו של "עוד יהודי אחד".  במשך שנים רבות היה נלחם בכל כוחו נגד כל הצעה להרחיב חוג העבודה החנוכית של הוַעד בא"י, וכמובן, לא משׂנאתו להשׂכלה וחנוך העם, אלא מתוך שהיתה תמיד לנגד עיניו תמונתו של "עוד יהודי אחד", שיכול היה "לחדול מהיות זר" באמצעות אותם הסכומים היוצאים לתמיכת בתי הספר בא"י.  וכן היה מתנגד בכל עוז לגלוי הצדדים השליליים שבמצב הישוב לפני כל העם.  בהסכם להלך-רוחו "המעשׂי", היה גלוי האמת בעיניו לא חובה מוסרית מוחלטת, אלא דבר המותנה מתוצאותיו המעשׂיות.  "אמנם לדעתך – כתב אלי במכתב פרטי לפני שלש עשׂרה שנה – כל האמת צריכה להגָלות, אך.... יש הרבה אמתּיות שאין צורך שידעו בהן כל העולם, מפני שלא יביאו שם טובה לאיש".  ועל פי השקפתו זו לא יפּלא, כי לחטאה נחשבה בעיניו לגלוֹת "אמתּיות" שיוכלו לגרוֹע – ואפילו מעט – ממספר ההולכים להתישב בארץ ישׂראל.  בלי כל הפרזה אפשר לאמר, שכל המוסיף נפש אחת מישׂראל בארץ ישׂראל היה בעיני לל"ב כאִלו קיים עולם מלא. 

_____________________   

לא רבּים עתה בין חובבי-ציון אשר נשארו נאמנים "לרעיון הישוב" במובנו של לל"ב.  אף אלו הצועקים:  "עבודה מעשׂית בארץ ישׂראל!"  – אינם מתכַּונים עוד לאותה העבודה המעשׂית של  "עוד יהודי אחד", שהיה לל"ב מסור לה בחבּה יתרה כל כך ושהציב לה זכרון בספרו "דרך לעבור גולים".  וכבר מוכרח היה לל"ב עצמו בסוף ימיו לשבת בבית הוַעד לחו"צ ולראות בעיניו – ודאי בלב דוָי – איך מבזבזים רוב הכנסת הוַעד לתמיכת בתי-ספר ושאר מוסדים "קולטוריים" שאין מקומם על "הקו הישר".  – אבל אנשים כליליענבלום אין השפעתם נפסקת בהתמעט מספר המחזיקים בדעותיהם לכל פרטיהן.  כוחם המוסרי הוא בהם עצמם יותר מבדיעותיהם, וכל זמן שהם חיים הם משפיעים על הדור בעצם מציאותם, מדעת ושלא מדעת.  הנה רבּה עתה הערבוביא בעולמנו.  חדשות לבקרים "תורות" נוצצות ונובלות, ו"פרוגרמות" עולות ויורדות, והמחנה נפרד למפלגות, והמפלגות מתפוררות לכתּות, ואין איש שומע שׂפת רעהו.  ובתוך "דור הפלגה" זה של ה"בנים", מה נהדר היה מראהו של "אחרון האבות", אשר על ברכיו גדלנו ומימיו שתינו כולנו, לפני הרבה, הרבה שנים, והוא עודנו עומד על עמדו ודגלו הישן בידו, כסלע איתן אשר אין חליפות לו;  פניו מפיקות הַשְקֵט ובטחה, ועיניו מביטות בתמהון על כל המהומה מסביב:  הלא הדבר פשוט, מוּכח מעצמו, כמוּשׂכל ראשון!"...

 

לונדון, כ"ו אדר תר"ע.

 

ב: הראשון[3]

(על מות רא"ל לעווינסקי)

להספיד את לעווינסקי! –

וכי אפשר לסַדר בדברים מה שמרגיש הלב במות אח אהוב?  ואני ולעווינסקי היינו קרובים זה לזה קרבת-אחים יותר מעשׂרים שנה.  כמעט בזמן אחד עלינו שנינו על הבמה הספרותית והצבּורית, ולא היו ימים מועטים ונתקרבנו איש אל אחיו ויחד הלכנו כל אותה הדרך הארוכה והקשה, מן הצעדים הראשונים, בהיותנו עוד שנינו פנים חדשות בעולמנו היהודי, עד העת האחרונה, בהיותנו כבר שנינו עומדים לא רחוק מסף הזִקנה, ומיטב חיינו ועבודתנו – מאחורינו.

"דור הולך ודור בא".  והימים ההם, כשלקחה עמדתה על במתנו אותה החבורה הקטנה של סופרים ועסקנים, שאני ולעווינסקי היינו בין חבריה[4]). – הימים ההם היו ימי מַעבר ו"חלוף משמרות".  דור ראשון לעבודת התחיה הלאומית – דורם של סמולנסקי, פינסקר וליליענבלום – הגיעה שעתו להיות "דור הולך", ואנחנו, מלאי כוח עלומים ותאבי עבודה, באנו לעמוד במקומו.  לא ברצונם הטוב, לא בשלום "וברכת אבות" פּנו לנו ה"הולכים" מקום על הבמה, כי לא מצאו בנו תלמידים מקשיבים, שאינם אומרים דבר שלא שמעו מרבותיהם... אבל סוף סוף פּנו.  גזרה היא מלפני הטבע.  וכה התחילה החבורה הקטנה את עבודתה, עבודת אחים יחדו, בלב אחד ובדעה אחת.  והעבודה המשותפת של השנים הראשונות בראה בין טובי החברים קשר רוחני אמיץ כל-כך, עד שגם בזמן מאוחר, כשהתחילו רוחות אחרות  מנשבות, ולא היו עוד כולם בדעה אחת, כמלפנים, גם אז עוד לב אחד היה לכולם, ולא נתּק הקשר ביניהם.  כל אחד עבד במקצוע שלו, לפי השקפותיו ונטיותיו, אבל הרוח הפנימי אשר מלא את לב כולם בימים הראשונים, עוד שלט בם גם אחרי כן והטביע חותמו על עבודתם, והוא ששמר בלבם גם את הברית הכרותה ביניהם, ברית אהבה ואחוה, למרות כל ה"גלים" שעברו עליהם והפרידו ביניהם... וכשהספדנו בשנה שעברה את "האחרון" מבני אותו הדור שקדם לנו, – את ליליענבלום, מאליה נתעוררה בלבי – ובודאי גם בלב אחרים מחברי בני גילי – המחשבה המעציבה, כי המות הזה כמו בא להזכירנו גם אותנו, ש"ימי העמידה" שלנו כבר הולכים וקרבים אל קצם, ועוד מעט ונהיה אנחנו "הדור ההולך", אחר הדור שכבר הלך.  ואולם מי יכול אז להעלות אף הרהור קל על לבו, כי "הראשון" להולכים מבני חבורתנו יהיה הוא – זה בעל הגוף הבריא והחזק ובעל הנפש החיה והעשירה, הנפש שלא עבר עליה מַשבּר מעולם ולא אבּדה כוחותיה במלחמות פנימיות? –  כי אמנם, בזה נבדל לעווינסקי מחבריו, שהוא לא ידע מעודו את הטרגידיא הפנימית של "מיתת אֵלים", של חורבן המקדש הרוחני בלבו של אדם.  בלבו הוא לא היו "חורבות", כי אם רק "בנינים" – תחתיים, שניים ושלישים, וכו'. כהרומאים הקדמונים, שהיו נוהגים להוסיף על אלהיהם גם את אלהי המדינות שנכבשו על ידם, והיו הולכים ומתעשרים באלהים חדשים, מבלי לפנות עורף אל הישנים, – כן היה גם לעווינסקי, לפי תכוּנת רוחו, מעין "פּוליתיאיסט" רוחני, שכּל מיני "אֵלים" יכלו לדוּר בלבו זה בצד זה, מבלי להתגרות זה בזה, וכל מקצוע של חיים חדש שנפתח לפניו הוסיף גם "אֵל" חדש ב"פּנתיאוֹן" שלו, מבלי לנגוע לרעה באלו שכבר קנו להם מקום שם לפני זה.  כשיצא בימי ילדותו מן הישיבה לבקש השׂכלה, לא יצא בחרון אף ובשׂנאה בושה לקדשי עמו, כרוב בני הישיבה שיצאו "לתרבות רעה" בימים ההם, כי אם, להפך, נשׂא עמו באהבה את הרכוש הרוחני הלאומי שקנה לו עד אז, ומבלי להרוס את היסוד הזה, שהונח בלבו בעמל הוריו ומוריו, בנה עליו אך "קומה" חדשה זו של השׂכלה ואידיאלים אנושיים כלליים, ומקדשו נתעשר באלהים חדשים, שנוֹספו על הראשונים.  וכשנתעוררה אחרי כן התנועה הלאומית, נבנתה בלבו שוב קומה חדשה בלי הריסה קודמת.  כי גם אחר היותו "לאומי", אהב לעווינסקי את ההשׂכלה ולא בגד באידיאלים הכלליים.  וכך היה כל ימיו הולך ובונה קומה על קומה, הולך ומוסיף עושר של אידיאלים חדשים ומקצעי-עבודה חדשים, מבלי לחַסר כלום מן הישנים.  תורה, השׂכלה, חבת ציון, ציוניות רוחנית, ציוניות  מדינית, ישוב ארץ ישׂראל, אֶמיגרציא לאמריקא, עבודה לאומית בגָלות, הספרות העברית, הדבּוּר העברי, הז'רגון וכו' וכו' – את הכל קלט לתוכו הלב הרחב הזה, את הכל הכניס לתוך מקדשו, ולא היה צר שם המקום, ולא התנגשו האֵלים השונים ולא צערוהו באיבתם זה לזה.  ומובן הדבר מאליו, שאיש בעל תכוּנה כזו אינו "איש שיטה", בעל דעות מוגבלות מכל צדדיהן.   לעווינסקי כתב הרבה מאד, כתב לא רק בכשרון מצוּין, כי אם גם במחשבה עמוקה, שהסתתרה תחת מַסוה ההתּוּל הפוליטוני, ולא היתה שאלה בעולמנו, ולא היה חזיון בחיי עמנו, שלא נגע בהם לעווינסקי בכתביו על פי דרכּו.  אבל מתוך כל כתביו אי אפשר להוציא יסודות קבועים ותמידיים, אשר נוּכל לאמור כי על פיהם היה דן על כל דבר.  רק כלל אחד גדול בולט תמיד מכל דבריו, והוא – הפתגם הקדמוני בשנוי קצת: "אדם מישׂראל אני, וכל הנוגע לעם ישׂראל ולאדם שבּו – קרוב ללבי".  אבל כללים מוגבלים ומצומצמים של בעלי "שיטה" אל תבקשו ממנו, וגם סתירות אם תמצאו בהשקפותיו, אל תתמהו ואל תבואו בטענות עליו.  ואִלו באתם לפניו בטענות כאלה בעודנו בחיים, היה מסתכל בכם באותה בת-צחוק טובה ונאה, שהיתה מיוחדת לו, כאִלו אומר:  "כמה תמוהים בני אדם הללו, שמבקשים לכלוא את הרוח בתחומה של שיטה אחת מוגבלת!  ומה בכך, שיש סתירות בהשקפותי?  גם החיים עצמם מלאים סתירות"...

רק "סתירה" אחת היתה גורמת לו צער בשנות עבודתו הראשונות, והיא הסתירה שבין תשוקת לבו, להקדיש כל זמנו וכוחו לעבודת התחיה הלאומית, ובין צרכי חייו האישיים, שהכריחוהו לתת רוב זמנו וכוחו לעבודה של "חול", בשביל פרנסת ביתו.  ועל כן לא היה גבול לאשרו, כשעלתה בידו, בשנת תרנ"ו, לעשׂות גם "חוּלין" שלו קודש בהנתן עליו משׂרת מנהיג של חברת "כרמל" באודיסא – דבר שנחשב בעיניו כעבודת הקודש, בהיותו מביא תועלת להתפתחות הישוב בארץ ישׂראל, ועל ידי זה ראה עצמו מוקדש כולו, בלי שיור, אך לעבודת התחיה הלאומית.  כי לא היה לעווינסקי סופר לשמה של הספרות בלבד ולא ראה בכשרונו הספרותי תעודת חייו היחידה.  הוא היה שׂמח בעבודתו הספרותית, מפני שהספרות היא חלק מעבודת התחיה, ובמדה כזו היה שׂמח גם בעבודת ה"כרמל", מפני שגם הישוב בא"י הוא חלק מעבודת התחיה.  וכה נתאחה אז ה"קרע" היחידי שבלבו והיה מאושר בהכרתו הפנימית, שכל זמנו וכל כוחו נתונים לעבודת עמו, בין כשהוא כותב פוליטונים בשביל כה"ע, ובין כשהוא מחַזר על החנוָנים למכור להם יין "כרמל".

ואותה העת – סוף שנת תרנ"ו –  היתה גם עת יצירת "השלח".  בברלין ישבתי אז ועסקתי בהכנות ליסוּד מכ"ע זה, שעתיד היה לצאת שם מראשית שנת תרנ"ז.  וקשים היו "חבלי הלידה" במידה שלא תשוער, עד כי היו רגעים אשר קצתי בחיי ועבודתי מפני החזיונות המעציבים שנגלו לעיני פתאום בעולם ספרותנו, אשר ידעתיו עד אז אך מרחוק, כסופר ארעי... ואם לא הביאוני מכאובי המוסריים לידי יאוּש ולא עזבתי את עבודתי זאת מיד בראשיתה, – הנה צריכים חובבי "השלח" להודות על זה במדה מרובה גם ללעווינסקי, אשר לא עיף ולא יגע לחַזק את לבי בדברי תנחומים מעודדים, שהיו כְצָרי למכאובי.  לא!  – הייתי אומר בלבי אחר קריאת מכתביו – אם עוד יש לנו סופרים בעלי נפש עדינה כמוהו, ולוּגם לא ירבה מספרם, אסור להתיאש, חרפה היא לנוס מן המערכה... הנה הם מונחים עתה לפני, מכתבי לעווינסקי מאותם הימים, וקורא אני בהם, ולבי בי יהמה.  האמנם איננו עוד?  זה הלב הטוב, המלא חיים ועוז, אמונה ובטחון, אהבה והתמכּרות, בלי תערובת כל שהיא של "קטנוּת המוחין" וגסוּת-הרוח – האמנם איננו עוד? –  

וחושב אני, שמכתבים פרטיים כאלה שהזכרתי מסוגלים לגלות תכוּנות נפשו של המנוח הרבה יותר מכל מיני "הספדים".  ועל כן מרשה אני לעצמי להעתיק פה מתוכם קטעים אחדים:  (יולי 1896)... "הנני ממהר לשלוח לך את עלוֹני... כמדומה לי, כי עלה בידי, וכמעט עֵב אנכי, כי הקורא יאמר "יישר".  בארתי את תוכן הפּרוגרמא שלי לעתיד.   קראתיו "מחשבות ומעשׂים", אחר כי נדבּר על המחשבות והמעשׂים... אַחלי, אל תבקש מומים וחסרונות הרבה... עבודה רבה תהיה לך לתקן, אבל כבר הסכּנת את אלה"...  זה היה הפרק הראשון מ"מחשבות ומעשׂים" – פוליטונים שנעשׂו אחרי כן חביבים כל-כך על הקוראים העברים – ונדפס בחוברת הראשונה של "השלח". לפי מה שהוסכם בינינו, צריכים היו הפוליטונים האלה לכלול מעֵין השקפה בסגנון פוליטוני על החזיונות העיקריים המתגלים בחיי עמנו, ביחוד ברוסיא.  (צום גדליה, תרנ"ז).  "קיימתי את הבטחתי והנני שולח לך את שׂיחתי (זה היה הפרק השני, שנדפס בחוברת ב').  אם תמצא חן בעיניך – אָפוּנה.  באחת, מפני סגנוני, ושנית, מפני דעותי.  אקוה אמנם, כי בעד דעותי תסלח לי.  הן תדע מכבר דעותי ונטיותי, וכמובן, תתן לי רשות לדבר כאוַת נפשי...  קשה מזה – הסגנון.  חפץ אנכי לדבּר בכובד ראש והתאמצתי כמה שיכלתי... הרשות, אחי, בידיך לתקן את הסגנון כחפצך.  אדמה אמנם, כי הקוראים יאמרו  טוב למפעלי זה"... (ה' טבת תרנ"ז)... "מווארשה כתבו לי מהלך הענינים.  אנכי אינני רואה בזה סימני יאוש... אקוה, כי אתה לא אבּדת את מנוחת נפשך ואמונתך בכוחותיך ובתועלת ועתידות המפעל – וסוף הכבוד לבוא.  עוד הפעם, אחי וראש, אל תתיאש וחזק  ואמץ.  נא אל יפול לבך.  כמוני תדע, כי כל התחלות קשות, ובכל זאת מתחילים".

(30/18 דעצעמבר 1896)..." כי יפּקד מקומי בחוברת ג' – אע"פ שאצטער, אבל אין לי תרעומות עליך.  וכבר אמרתי לך ואֶשנה עוד הפעם, שרשות לך לעשׂות עמדי כמו שתחפוץ וכמו שתמצא לנכון, עתה ולימים הבאים, ואין לך הצורך גם להודיעני.  הנני כותב למענך ולמען "השלח", ומה שתמצא אתה לנכון – טוב גם בעיני... בעיקר הדבר חפץ אני, כי מחשבותי ומעשׂי בכל חוברת וחוברת יהיו כמו ענין בפני עצמו.  אם יעלה בידי – מוטב, ואם לא – אכתוב כמו שאוּכל... אם רק אם עתּותיך ירשוך, אַחלֵי לכתוב אלי... ואחת אמנם אבקש ממך:  אם תכתוב או לא תכתוב אלי – אחלי, לא להתיאש.  ודע כי רבּים הם אתך, אתך בעבודתך, אתך בתקוותיך, אתך בשׂמחתך וביגונך, ובתוכם אני כולי שלך".

(אִסרו חג הפסח, התרנ"ז).  "שולח אנכי לך את "מחשבותי ומעשׂי" לחוברת השמינית.  הפעם נכנסתי לרשותי, כי לא כתבתי דברים בעלמא, רק בדבר ענינים שנעשׂו באמת בארצנו פה... אם ימצאו דברי חן בעיניך ותסכים להם, הרי זו היא הפרוגרמא שלי גם לימים הבאים.  כמדומה לי, שזה דרכּי הנכון.  לכל הפחות, לזה כּוַנתי מתּחלת כתיבתי.  אם תסכים גם אתה לפרוֹגרמא זו, הרי אתן לך גם לחוברות הבאות ככה"... והפוליטון הזה, שראה בו לעווינסקי מעֵין פּרוֹגרמא לימים הבאים והיתה דעתו נוחה ממנו כל-כך, – לא מצא חן בעיני ולא הדפסתיו.  כי הענינים אשר דבּר עליהם נראו לי קלי ערך ביותר ובלתי ראויים להרבות עליהם דברים במכ"ע חדשי.  מקרים כאלה קרו לי, במשך שנות עריכתי את "השלח", גם עם סופרים אחרים, ידועי-שֵם פחות או יותר, ועל הרוב ראה בזה המחַבר "עלבון" לכבוד שמו, ויש שלא הוסיף עוד לשלוח דבריו אלי, ויש גם שנהפך לאויב ל"השלח" ועורכו יחד, אבל לעווינסקי, שהיה אז כבר בכיר הפוליטוניסטים העבריים וחביב-הקהל – כשהודעתיו, שפסלתי את הפוליטון הזה, היתה זאת תשובתו:  (25 אפריל 1887).  "שבתי הביתה ומצאתי את מכתבך.  ואנכי לא אצטער מאוּמה על כי לא תוכל להדפיס את דברי.  מעודי לא הצטערתי על מה שלא נדפס;  אדרבא, יש להצטער על מה שנדפס, ועל "לא", כידוע, לא נתחרט.  העיקר היה הפעם – מעֵין פּרוגרמא.  הן עלי לכתוב "מחשבות ומעשׂים" מדי חודש בחודש, ואם כן עלי לדבּר על המחשבות והמעשׂים בחודש הזה, ואיה נקח מחשבות ומעשׂים אחרים, אם אינם ברוסיא?  אם יעלה בידי, אכין "מעשׂים" אחרים לחוברות הבאות.  אבל איה נקח חומר לימים הבאים?  הנה כי כן, תבן לא תתן לי, לא תרשה לי, ולבֵנים תאמר לי לעשׂות"...

וקוראי "השלח" יודעים, כי דאגתו זו היתה דאגת שוא.  הוא מצא לו תמיד "תבן" די צרכו ולא חדל לעשׂות "לבנים" נאות ל"השלח" מאז ועד יומו האחרון, וכבר העירו רבים ממספידיו, כי בכל עת צאת חוברת חדשה, היו "מחשבות ומעשׂים" נקראים ראשונה, והכל, אף אלו שהיו מטרה לחצי לעגו, התענגו על שׂיחתו הנעימה, על ה"הומור" המתוק והטוב, מבלי להרגיש כאב בעקיצותיו.  לפי שהכל היו מרגישים, כי יצאו הדברים מלב טוב, ופצעיו – "פצעי אוהב"[5]).  רק פעם אחת במשך שנות עבודתו הרבות עוררו דברי לעווינסקי חמת הקוראים עליו ועל "השלח" יחד, ו"מחאות" עפו מכל עבָרים גם לו בעצמו וגם למערכת "השלח".  זה היה לפני הקונגרס הציוני הראשון, בעת שלא נודע עוד דבר ברור על אדות מטרתו ותכוּנתו של הקונגרס העתיד להתאסף, זולתי זאת, שבראשו יהיו איזו מן המפורסמים שביהודי המערב.  ודבר זה לבדו כבר עורר התפעלות עצומה ותקוות נפרזות בין חו"צ המזרחיים.  החזיון הזה היה חומר נאה לפוליטון, והשתמש בו לעווינסקי וכתב איזו חדודים יפים ב"מחשבות ומעשׂים" ("השלח" כרך ב' ע' 374 – 379).  אבל, אע"פ שידע לעווינסקי היטב רוח הקורא "חביבו" ואהב לחיות עמו בשלום, הנה הפעם לא כון "מצב הרוחות", וחדודיו עוררו חמה תחת שׂחוק.  והגיעו הדברים לידי כך, שהוכרחתי, בתור עורך, להרגיע את הלבבות (שם ע' 479, 480), ולעווינסקי עצמו ענה אחרי כן על פי דרכו בפוליטון יפה מאד (כרך ג' ע' 92 – 96)[6]).  במכתב פרטי אלי מאותו הזמן הוא כותב:  "לא אוּכל להבין, מה עול מצאו חו"צ ב"מחשבותי".  כלום לא יבינו, כי רשות נתונה לפוליטוניסט לדבּר כאשר עם לבבו?  או נחלשו עצביהם של חו"צ ולא יוכלו לסבול אפילו "דגדוג" קל?  ה' הטוב יסלח להם, ואנכי כבר הבאתי "כפּרה" על עוונותי בתור פוליטון חדש, אשר ממנו בודאי ישׂבעו רצון".  ואמנם קבּל הקהל את "כפּרתו ברצון, סלחו ל"עוונו" וחזרו לחבּבו כמקדם.  בינתים התאסף הקונגרס, נוצרה ההסתדרות הציונית, ולא היו ימים מועטים ונספח אליה גם לעווינסקי והיה הוא עצמו לציוני מדיני, או ביֶתר דיוק – גם לציוני מדיני.  כי גם אז, כאמור למעלה, לא שנה את יחוסו לאידיאליו הקודמים ונושׂאי דגלם, אלא שנוסך לו עוד חוג של אינטרסים לאומיים חדשים ועבודות חדשות;  שקל, בנק, קרן לאומית, קונגרסים וכו', ובאותה עת עצמה:  ישוב ארץ-ישׂראל, עבודה "קולטורית", "השלח" (שנמצא אז במצב מלחמה תמידית עם הציוניות המדינית ומנהיגיה) וכו', וכל זה עשׂה בלב שלם, בכל נפשו ומאודו, מבלי לחַטט ב"פרינציפּים", עד כמה הם מתאימים או סותרים זה לזה.  הוא היה שואל את עצמו בכל דבר רק שאלה אחת:  היש איזו תועלת לתחית עמנו בדבר הזה?  ואם יכול להשיב לעצמו: "הן", – מיד נגש לעבודה והניח לאחרים "מלחמת הפּרינציפּים".  וכה עבד כל ימיו בלי הרף ובלי ליאוּת בכל מקום אשר כך נדמה לו, כי משם תבוא איזו הצלה – ולוּ רק הצלה פורתא – לעמנו או לרוח עמנו.  "כל ימיו" – כמה מן המרירוּת יש במלים האלה!  והלא "כל ימיו"  לא הגיע ליותר מנ"ב או נ"ג שנה, וכמה ימים יכול היה עוד לעווינסקי לעבוד עבודת עמו בחריצות והתמכּרות הנפש, כאשר אהב!  אך לא אוסיף דברים עוד, כי גדול הכאב מאד.

 

לונדון, י"ב חשון תרע"א.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] נדפס ב"העולם" שנה ד'  גליון 9  (ו' אדר"ש תר"ע).

[2] עי' "דרך תשובה ע' 40 – 47. כל הדברים המובאים פה בסימני-העתק לקוחים משם.  ההטעמה במקומות שונים – לי היא.

[3] נדפס ב"השלח" כרך כ"ג חוב' ו' (טבת תרע"א).  ופה נשמטו איזה ממכתבי המנוח שהועתקו שם.

[4] [לעווינסקי היה אחד מן הראשונים שנספחו לאגודת "בני משה" המרומזת כאן, מיד לאחר שנוסדה, בשנת תרמ"ט].

[5] [לעווינסקי היה בעל המאמר "חיי עולם וחיי שעה", אשר עליו השבתי במאמרי "פצעי אוהב" (עפ"ד חלק א'), מבלי להזכיר שם מחַברו].

[6] [שני אלה הפוליטונים נמצאים ב"כתבי א.ל. לעווינסקי", שיצאו אחר מותו: כרך א', ע' 31 ואילך וע' 48 ואילך].