_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אגרות אחד העם: שנת 1902

אחד העם

לתוכן הענינים

 

ל"אחיאסף", וורשא[1]).

אודיסא, 2 ינואר 902.

היום קבלתי את הטלגרמא שלכם מאתמול ע"ד הסכמתם להצעתי האחרונה.  בעיקר הדבר, כמובן, שבע רצון אני מזה, בתקותי כי עתה יעלה בידי לעשות את "השלח" למה שהוא צריך להיות ולמה שחפצתי לעשותו מראשית הוסדו ולא עלתה בידי, מפני ההכרח למלאות בכל חודש חוברת אחת ולהוציאה בחפזון.  על דבר מכ"ע לתקופות כזה חלמתי עוד לפני הרבה שנים, בעת שלא הוצרכתי עוד לבקש מחיתי ממלאכה ספרותית, ולולא ירידתי החמרית שהתחילה אז, הייתי מוציא את המחשבה הזאת לפעולה זה כבר.

ואולם לא אכחד מכם, כי המחיר הגדול שקצבתם גם על "השלח" וגם על "הדור" וגם על שניהם יחד – מביא דאגה בלבי, כי גם הפעם לא נצליח....  כמדומה לי, שלכל היותר צריכים אתם לקבוע את המחיר כך: "הדור – 6 רו"כ (כמקודם); "השלח", בלי פורטא – 4 רו"כ, ועם פורטא – 4,50 רו"כ; שניהם ביחד – 9 רו"כ. אקוה, שתכתבו לי היום פרטי החלטתכם בטעמיה, אולי יש לכם איזה טעם בלתי ידוע לי.  בכל אופן אבקשכם, שמיד בקבלכם מכתבי זה, תכתבו לי הכל בפרטות, למען אדע איך להתנהג. כי, כמו שתבינו מדעתכם, השנוי ב"השלח" ידרוש גם כן לשנות את יחוסי לסופרים שונים: אחדים מהם לא יוכלו עוד לעבוד עמי, ואחרים יצטרכו לעבוד עבודה יותר שלמה, ועלי לכתוב לכל אחד ע"ד  יחוסו אל "השלח" לעתיד.  ואולם כל זמן שלא נתקימה ההחלטה בכל פרטיה לא אוכל לכתוב לשום אחד, וכל המכתבים שבאו אלי בשבוע זה מונחים באמתחתי ולא אוכל להשיב עליהם עד שאדע איך יפול דבר.....

 

ל"אחיאסף", וורשא.

אודיסא, 8 ינואר 902.

קבלתי את הטלגמא שלכם, וכדרך היהודים אומַר: "גם זו לטובה" [2]).  כי, כמו שכבר כתבתי לכם, העלאת המחיר נראתה לי כשגיאה גדולה שעתידה להפיל את כל הבנין.

מתוך שסתמתם דבריכם על אדות כמות החוברות, הנני דן, כי החלטתם להניח הכל כשהיה: 6 גליונות בחוברת, והמחיר לשנה – 6 רו"כ.  אבל אם כן, איני מבין, מה ענין המודעה אשר תדרשו מאתי לשלוח לכם.  הן כל חדש לא נעשה, ומה נשתנתה השנה הזאת, שאתם דורשים מאתי את המודעה, מכל השנים, שהייתם מודיעים בעצמכם בסגנון שחפצתם? ואם רצונכם לאמור בהמודעה, שעתיד אני בשנה זו לכתוב יותר מאשר עד כה, – לא אוכל להסכים לזה בשום אופן, מפני שני דברים: א) משום דמחזי כיוהרא יתרה.  ואם הסכמתי להזכיר השתתפותי ב"השלח" בתור סופר, כשחשבנו למסור העכירה לאחרים, – היה זה כדי שלא יחשבו הקוראים, שבעזבי את העריכה, עזבתי את "השלח" לגמרי.  אבל עתה אין טעם להודעה כזו.  ב) מפני שידעתי ברור, כי התחיבות כזו לפני הקהל תדכא את רוחי כל השנה ותוכל לגרום את ההפך ממה שנחפוץ: שאכתוב פחות ממה שאקוה עתה.  ובכן אינני יכול לשלוח לכם את המודעה עד שתודיעוני כונתכם בזה....

הנני מקוה, כי תודיעוני תיכף בפרטות על דבר שנוי החלטתכם....

 

למר ש. פ. רבינוביטש (שפ"ר), וורשא.

אודיסא, 14 ינואר 902.

.... בדבר "השלח" ו"הדור" הלא שמעת כבר בודאי, כי ההחלטה האחרונה נתבטלה, והדבר נשאר כשהיה, היינו, ש"הדור" חדל מלצאת, ו"השלח" יוסיף לצאת אחת לחודש, ואני אהיה עורכו, כמקודם.  רק השנוי הזה נעשה בו, כי תקון כתבי היד נמסר מעתה לאחד הסופרים פה, ואני אהיה רק "עומד על גביו" ומשגיח על זה השגחה כללית.  לפי הסדר הזה, הנני מוכרח להודיעך בדאבון לב, כי לא אוכל עוד לעתיד למסור לך כתיבת ה"השקפה".  אתה ידעת, כמה הייתי עמל בכל חודש ליתן לה הצורה הנאותה לדעתי, ואחר כל העמל, ידוע לי ברור, כי לא היתה דעת הקוראים נוחה הימנה, ומה גם עתה, שיהיה תקונה מסור בידי סופר אחר, אשר בודאי לא יחפוץ לעמול בה כמוני. – לעת עתה לא אדע עוד למי אמסרנה.  אפשר שאקבל את העבודה עלי בעצמי, ואפשר שאבטל מחלקה זו לגמרי. 

ואתה, ידידי, בודאי לא תעזוב בשביל זה את "השלח" ותכתוב למענו איזה מאמר הסטורי שיש לקוראי "השלח" חפץ בו.

 

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

אודיסא, 16 ינואר 902

גם אלמלא קבלתי אתמול את אגרתך מן 11 ח"ז הייתי כותב לך עתה.  כי שתיקתי עד היום היתה לה סבה פשוטה: חפצתי להודיעך הרשות בידכם, אבל לחוות לכם דעתי ע"ד בחירת המאמרים לא אוכל, באשר לא אדע היטב את הקהל אשר אליו אתם פונים, את טעמו וצרכיו הרוחניים והלאומיים, והנני חושב, כי על כל אלה תוכלו אתם לשפוט, ולא אני, ובזה הלא תלוי דבר בחירת החומר.  ואולם בקשתך ע"ד ההקדמה אשתד למלאות, כאשר תודיעוני רשימת המאמרים שיבואו בקובץ זה, למען אדע את הנושא העיקרי שאוכל לדבר עליו בקדמתי. אך אעירך על הקדמתי החדשה, שנתתי עתה ב"על פרשת דרכים" מהדורה שניה (הספר נמצא בידי ד"ר פרידלֶנדר), אולי תמצאו, שאפשר להסתפק בה גם לההוצאה האשכנזית.  בכל אופן עדיין יש זמן לעיין בזה, כי ההקדמה תודפס לבסוף, במספרים רומאים, כנהוג.

לא אוכל כמו כן ליעצכם ע"ד הספרים הנאותים להוצאתכם, אחר כי אין לי מושג נכון מן הפרוגרמא שלכם, ובכלל – מה הן המטרות הקרובות שהצבתם למפעלכם.  אולי יתברר לי הדבר, בקבלי את הפרוספקט שלכם, ואז, אם יהיה לי איזה דבר להעירכם, לא אמנע, כמובן, מעשות כן.

ובדבר הקובץ אשר תאמרו להוציא על אדות שאלת הקולטורא העברית, מוצא אני את הרעיון מצד עצמו טוב מאד, וממילא מובן, כי אחשוב לי לחובה למלאות בקשתכם בנוגע להמאמר.  אבל לע"ע הנני עמוס כל כך בטרדות רבות, עד שלא אוכל בשום אופן לגשת אל העבודה הזאת תיכף, ובעל כרחי אהיה מן המאחרים לבוא.  הואילה נא, אדוני, להודיעני את הזמן האחרון, שבו תאמרו להוציא את הקובץ, ואשתדל עד אז לכתוב בשבילכם איזה מאמר קטן על השאלה הזאת, אם על כללותה או על איזו מפרטיה.  ואולם עד שאגש אל המלאכה, לא אדע לא את נושא המאמר בדיוק ולא את שמו....

 

למר י. אייזנשטַדט, יפו.

אודיסא, 28 ינואר 902 (כ' שבט תרס"ב).

...את מכתביך לעפשטיין[3]), כמובן, מסרתי לו, ומצדי אומַר לך, כי תמימות יתרה היא מצדך, שאתה מתעצב כל כך על דבר הפרוטוקולים והמכתבים של הועד, שלא נכתבו בסגנון הראוי לפי כבודך.  וכי אינך יודע מי כותב הפרוטוקולי והמכתבים ועד כמה חפשי הוא המזכיר בזה?  וכי חושב אתה באמת, כי ראש הועד יושב ומתבונן בכובד ראש בסגנונו של כל מכתב המוגש אליו לחתום שמו עליו?  יכתבו וידפיסו בסגנון שהם רוצים, ואם יגיע הדבר לידי כך, שיפטרוך ממשמרתך באמת, הנני מקוה, כי לא יפטרוך בקלות דעת, מבלי שידאגו לך באיזה אופן שיהיה, שתוכל למצוא פרנסתך לעתיד.

בנוגע להצעתך, שאקבל עלי משרת ראש הועד[4]), אין לי צורך להרבות דברים, כי באמת שמועת שוא שמעת, ואין פה עתה כמעט איש אשר יחשוב להציע לפני את הדבר.  אדרבא, כמדומה לי, שכל אנשי הועד חושבים אותי עתה לבלתי הגון לכך (אחר ההשקפות שהצעתי לפניהם על הישוב ויחס הועד אליו), ורובם מאמינים, כי אך אגרונום יוכל להציל את הישוב. ובכן הלא אחת היא, מה אחשוב אני על זה.

 

לד"א ש. לֶווין, יקַטרינוסלב.

אודיסא, 29 ינואר 901.

שנה שלמה עברה מאז הבטחתני הבטחות שונות... אני לא הזכרתיך, ואתה לא נזכרת, וההבטחות היו כלא היו! – אך לא להזכירך עונות ראשונים מגמתי בזה, כי אם להציע לפניך הצעה חדשה, אולי תיטב בעיניך יותר מן הראשונות.

ההשקפה הכללית ב"השלח" היה כותב עד עתה מר שפ"ר, כידוע לך. איך כתב, וכמה הייתי עמל בכל חודש לתת להשקפתו איזו צורה ספרותית – זהו מסודות הרידקציא שאין מגלים אותם לאחרים.  אבל עתה, לשנה החדשה, לא יכלתי עוד לקבל על עצמי את הטורח הזה, מסבות שונות, והודעתי למר שפ"ר, כי פטור הוא מעבודתו זו.  ובכן נשארה ה"השקפה" בלי "משקיף".  השאר הל תבין מדעתך: הנני מציע לפניך, שתקבל אתה על עצמך את העבודה הזאת.  הלא אוהב אתה להיות "מטיף" דברי מוסר לעם, ואם יקָרה לך במתך לפני עדתך, כל שכן שתיקר בעיניך במה גדולה לעיני כל ישראל!  הן בודאי קורא אתה מכה"ע הרוסים, העברים והאשכנזים, וגם משרתך נותנת לך יכולת להתבונן מקרוב אל חיי העם ו"להתענין" (כמו שאומרים "הצעירים") בכל ענפי חיי העדות, החברות ובתי הספר, ועל דבר הציוניות וישוב א"י הלא בודאי תקרא ותחשוב מחשבות, – והרי בידך כל החומר הדרוש, בשביל לכתוב השקפה כללית לא גדולה (כחצי גליון) בכל חודש.

ואולם מדעתך הלא תבין, כי שונָה היא עבודה זו משאר העבודות שקבלת עליך בשנה שעברה.  אם הבטחת לכתוב ע"ד סולוביוב ולא כתבת, אין הדבר נורא ביותר.  אבל ההקשפה היא עבודה של חובה, מחלקה קבועה הבאה כמעט בכל חוברת, ועל כן עליך להתישב בדבר מראש, ואם תאמר "הן", אז עליך לדעת, כי קבלת עליך חוב תמידי שאין לך רשות להבטל ממנו עד סוף השנה, כדי שלא תביאני במבוכה.  בכל אופן, אם "הן" או "לאו", השיבני נא בהקדם, למען אדע מה לעשות[5]).

 

לד"ר ז. סוסקין, זכרון יעקב.

(תרגום מרוסית)

אודיסא, 29 ינואר 902.

בשבועות האחרונים הייתי עמוס כל כך בעבודה עד שהוכרחתי לצמצם ככל האפשר את הקורספונדנציה הגדולה שלי (זמן מה לא הייתי בביתי), ועל כן לא עניתיך על מכתבך הנכבד במועדו.  ומה אענה עתה?  בודאי ידעת מתוך כה"ע, שבעת המו"מ של הועד ע"ד שאלת "דורשי ציון[6]), הצעתי לטובת החברה כל אותם הטעמים שאתה מזכיר במכתבך.  אבל הועד מצא, שגם העזרה הראשונה היתה שגיאה, ועל כן החליט בשלילה.  זה, כמובן, מתנגד אל ההגיון, והמעשים סותרים זה את זה.  אבל מי ידרוש התאמת המעשים מאת מוסד כזה, שאין לו יסודות קבועים והוא תמיד מתנועע לכל רוח?

מאמריך במכ"ע "וועלט" אני קורא.  זכורני, שחפצתי להשיב על איזו מן ההשקפות שהבעת (כמדומני, ביחד עם ד"ר יפה), ולא עשיתי כן רק מחוסר זמן פנוי....

על אדותי אין לי מה להודיעך.  אנוס אני לעבוד הרבה, ופרי בעמלי איני רואה לע"ע.  אני חושב לפרסם בקרוב המשך מאמרַי על ארץ ישראל.  אמנם, חלק גדול מן החומר שבידי כבר נתישן.  אבל מסקנותי הכלליות, כמדומה לי, לא נתבטלו על ידי מהלך הענין מאז ועד עתה.  ואולם עדיין לא ידעתי בבירור, אם יעלה בידי לכתוב את המאמרים האלה.

 

לכבוד הועד הפועל של הקונגס הציוי, ווינא.

(תרגום מאשכנזית)

אודיסא, 4 פברואר 902.

במכתבכם הנכבד מן 27 ינואר אינני מוצא דבר אחד שנודע לי מתוך כתבי העת, והוא: שבחירתי לועד הקולטורי נעשתה ע"י הקונגרס בתנאי, אם מקיים אני את ה"אני מאמין" הציוני שלי על ידי תשלומי השקל בכל שנה.  אם הדבר באמת כך, הנה מוכרח אני, לצערי, להטיל ספק בכשרות בחירתי.  כי באמת אינני משלם את השקל בקביעות.  אמרתי "בקביעות", מפני שאין לי דעה קבועה לא בעד תשלום השקל ולא נגדו.  כי אינני רואה בו סימן למסירותו של האדם אל הציוניות, אחר כי מצד אחד הנה הבאתי קרבנות יותר גדולים מן השקל על מזבח הציוניות עוד בטרם היה זה לדבר קבוע ועומד, ומד אחר יודע אני הרבה ממשלמי השקל שאינני יכול לחשבם לציונים.  ועל כן הנני משלם את השקל רק אז, כשאחד ממאספיו בא אלי ומבקשני לעשות כן.  וכך היה הדבר באמת נוהג לפני שנים, אך לא בעת האחרונה.

מן האמור יתברר לכם, כי עושה אני רק מה שחובתי לעשות, כשמסרב אני לקבל את בחירתי עד שתחליטו אתם בעצמכם, אם בתנאים אלו אפשר להכשיר את הבחירה הזאת.

 

למר י. קלוזנר, היידלברג.

אודיסא, 4 פברואר 902.

את כל מכתביך האחרנים (שלשה גלוים ואחד חתום) וגם את מאמרך על הקונגרס קבלתי, ותודה לך.  המאמר עלה לך יפה וגם נכתב (כפי שאוכל לשפוט מרחוק) בלי משוא פנים.  רק מעט מאד השמטתי, ואחשוב שלא יגרמו לך השמטותי שום "צער", כי אינן נוגעות בגוף הדברים....

על שירי ביאליק תוכל לכתוב.

את "אוצר הספרות" לא ראיתי.  האמנם נדפס שם "ברוך ממגנצא" כולו בלי שם השמטה, והחוברת הותרה כבר ברוסיא בלי שום מחק? – אגב הודיעני נא, איך נהיה הדבר, כי גם "המליץ", בתוכן הענינים של "המאסף" שהוא מוציא עתה, מזכיר "ברוך ממגנצא"?  האמנם שלח טשרניחובסקי את השיר לשניהם?  במאספו של "המליץ" אפשר שיעבור השיר בשלום, מפני שהוא יוצא בלי בקורת קודמת....

אם יש לך לחלוק על דברַי בהקדמתי[7]), כתוב כחפצך.  אך אל נא תתן לדבריך צורת "מכתב אל העורך", שלא אהיה מחוייב לענות מיד, ואני טרוד מאד.

אתמול קבלתי מכתב מהועד הפועל הווינאי על דבר הבחרי לועד הקולטורא ועניתי להם היום, שכפי שקראתי בכה"ע, היתה הבחירה על תנאי, אם אני ממשלמי השקל, ולפי שבאמת אינני מקפיד לשלם את השקל והנני נותנו רק כשאני נתבע, מפני שלא אוכל לחשבו כסימבול של הציוניות, אחר כי רבים ממשלמי השקל אינם ציונים, לפי השקפתי, – לכן שואל אני אותם, אם בטלה בחירתי על ידי זה או לאו.  אראה מה ישיבו.  בכלל אינני מבין, מה טיבה של בחירה זו ומה תתן לנו, כלומר איזה יפוי כח יש לנו עתה בעבודות המתיחסות לזה יותר מאשר עד כה.

 

למר ד. פרישמַן, וורשא.

אודיסא, 6 פברואר 902

וכי צריך אני להגיד לך, כי מכתבך האחרון לא הסב לי עונג מרובה?  הנני כותב היום ל"אחיאסף" באותו הסגנון אשר בקשת, ואקוה, כי ישימו לב לטענותיך[8]).

ובדבר "גט פטורין" שנתת ל"השלח" בגלל מה שרשום עליו": "המו"ל – חברת אחיאסף", – לא אתוכח עמך הפעם, לפי שאין מרצים לו לאדם בשעת כעסו.  כנראה, חייב אני להודות לאלהים, שעשה סופרי ישראל עניים ולא סוחרים.  שאלמלא כן הלא אפשר היה שרבים מסופרי היו סוחרים בטהע והיו מוצאים סבה להתאנף בבית המסחר של "ק. וויסוצקי ושותפיו", ומאחר שגם שמו של וו. רשום על "השלח", ולא רק בתוך מו"ל, כי אם בתור "מיסד", – מי יודע אם לא היו כל עוזרַי עוזבים אותי אחד אחד?

ואולם זאת אגיד לך, אדוני היקר, כי כאשר תסור מעליך הרוח הרעה ותכיר בעצמך, כמה מן הזרות בהחלטתך זאת, תוכל לשלוח לי מה שתשלח, ואקבל בתודה, מבלי לשחוק עליך בגלל ההחלטה הזרה הזאת.

 

לד"ר ש. לֶווין, יקַטרינוסלב[9]).

אודיסא, 9 פברואר 902 (ב' אדר תרס"ב).

הנני שמח, כי הסכמת להצעתי, ולא אמצא לנכון להגביל עבודתך ע"י פרוגרמא מפורטת.  רק בכלל אגיד לך, כי ב"השקפה" רוצה הייתי שימצא הקורא באמת "השקפה" על המאורעות היותר חשובים שאירעו בחיינו הפנימיים במשך החודש.  כל הסכסוכים והוכוחים עם האנטיסמיטים וכל האנחות הבטלות ע"ד הצרות המתרגשות ובאות – אין להם לתפוס מקום ב"השקפה" (זולתי במקרים יוצאים מן הכלל).  כי העיקר בעיני לבאר לקוראי "השלח", מה אנו בעצמנו עושים ומה אנו צריכים לעשות לתקון מצבנו הרוחני וגם החמרי.  והנני מניח לך לסדר את הענינים בפרטות כטוב בעיניך.  אם רוצה אתה, שיהיה תמיד סדר אחד לדבריך, תוכל לעשות לך "סכֵימא" מראש (למשל, עניני הציונות, עניני החנוך והלמוד, חיי הקהלות והחברות וכו'); ואם רוצה אתה לסדר את הענינים בכל חודש באופן המתאים לחודש זה, בלי סדר קבוע ותמידי – הרשות בידך.  ובנוגע אל הסגנון, הלא תבין מדעתך, כי ה"השקפה" אינה לא מאמר ראשי ולא פוליטון, וע"כ צריך שלא יהיה בסגנונה כובד ראש יותר על המדה, ועוד פחות מזה – קלות ראש....

 

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

אודיסא, 12 פברואר 902.

קבלתי מאמרך והיום הנני שולחו לביהד"פ.  שניתי את שמו מאחר כי עצם דבר היות ישראל ל"עבדים" במלוא המובן – לא נתברר כל צרכו ובא זכרו רק בסוף המאמר, מבלי שנראה את ההכרח שבדבר מד הסבות שגרמו לזה.  לכן לא נראה לי נכון, שיהיה החזיון הזה נקרא על המאמר בשמו, וקראתי: "מחיי הגלות (ציור הסטורי)".  ואולם אם יש לך שם אחר יותר נאה, תוכל להודיעני, ואשנה בקורקטורא.

גם השמטתי בראשיתו את דבריך על אדות קנאת הדת ביהדות ועל אדות ה"תעודה", לא מפני שאיני רוצה להרשות, שידובר ב"השלח" על הדברים האלה, אלא מפני שנראה לי, כי דברים אלו חשובים ביותר ולא יתכן לדון עליהם דרך אגב באיזו מליצות כלליות בהקדמה לענין אחר.  אם תחפוץ לברר דעתך על השאלות האלה, עשה זאת במאמר מיוחד, שיהיה מוקדש לענין זה ויבררו מכל צד, – ואתן מקום לדבריך בחפץ לב. זולת זה לא הרביתי לשנות ולהשמיט....

 

לד"ר ש. קרויס, בודאפֶסט.

אודיסא, 13 פברואר 902.

תודתי לך על מכתבך בצירוף המאמר הנכבד אשר שלחת לי בשביל "השלח".  אעפ"י שאינני מן העוסקים בקביעות בשאלות ממן זה, בכל זאת היתה הודעת הראב"ד בדבר בני כוזיבא מפליאה אותי תמיד וחשבתיה גם אני כ"בדותא", אלא שהייתי תמה, מאין לקח הראב"ד בדותא זו.  והלואי שיעורר מאמרך לב הבקיאים בדבר לבררו כל צרכו. – ממילא מובן, שיודפס במאמר באחת החוברות[10]).

"שאלה חשובה" במובן שלי היא כל שאלה, תהיה ממקוצע המדע או ממקצוע החיים המעשיים, שיש בה חפץ בשביל כל קורא משכיל היודע את היהדות.  ואתה, אדוני, הלא ידעת, כי הרבה שאלות יש בעניני מדע, שכשהן לעצמן יש להן ערך עיוני לספציאליסטים, אבל אין בהן חפץ לזולתם.  השאלות מן המין האחרון, בכל חשיבותן לבקיאים, אינן "שאלות חשובות במובן שלי", כלומר אין להן מקום ב"השלח", שאינו אורגן מדעי מיוחד לחובשי בית המדרש.  ובמובן זה חשובה היא, למשל, שאלת "בני כוזיבא", מפני שבשנים האחרונות, מאז חזרו רבים מישראל לשאת עיניהם לארץ אבותינו ולקוות לישועה משם, נתפרסם מרד בן-כוזיבא בקהל המשכילים, והרבה דורשים עליו בקהל המשכילים, והרבה דורשים עליו בקהל-עם, ולכן יש חפץ לַכל לדעת, אם באמת נמשכה מלכות זו שלשה דורות וארכה כ"א שנה.

הארכתי מעט בזה, כדי שתדע לעתיד, בחפצך לשלוח דבר מה ל"השלח" מה יסכון לו ומה לא.  ואגב אורחא אבקשך ג"כ, שתכתוב דבריך לעתיד ביתר "הרחבה", כלומר שתניח מקום חָלק בין שורה לשורה וגם גליונות פנויים מן הצד, כדי להקל העבודה עלי ועל המסדרים.

לא אחפוץ להניחך בטעותך, כי "יש לאל ידנו לתת שכר סופרים בכסף מלא".  "השלח" אינו עסק טוב, אבל מראשית צאתו שמנו לנו לחוק לשלם שכר סופרים בעד כל מה שנדפס בו, וכן אנו עושים עד היום.  יש בין סופרי "השלח" עשירים אחדים שאינם רוצים ליהנות בעצמם משכרם, ותקנתי להם קופה של צדקה לתועלת סופרים עניים, ואנו מכניסים שכרם של העשירים לקופה זו....

 

למר י. שולמַן, בויאן.

אודיסא, 13 פברואר 902.

אמנם צדקת, כי אין המנהג עתה להדפיס בכה"ע ביאורי מקראות, וגם "השלח" אינו נוהג כן, מטעמים שונים שיארך זכרם.  ולכן, גם אם ביאוריך טובים ונכוחים, לא אוכל להדפיס ספרך ב"השלח".  אבל אם תחפוץ לדעת, מה דעתי על ספרך, כדי שתדע אם (כדבריך במכתבך) עליך "להשתדל להוציאו לאור" בפני עצמו, הנה מחויב אני להגיד לך שני דברים: א) זה הרבה שנים שאינני עוסק בקביעות במקצוע זה, ועל כן איני יכול לחשוב עצמי כמומחה לדבר. ב) עבודתי רבה מאד, ושעתי אינה פנויה אפילו למקרא דברים נדפסים, וכ"ש כת"י.  ואם בכל זאת תעמוד על דעתך לשלוח אלי את הספר, לא אסרב לך, אבל עליך לדעת, כי זמן רב מאד יעבור עד שאמצא את הזמן הנחוץ לעבור עליו אפילו בסקירה שטחית.

 

למר י. עפשטיין, ראש פנה.

אודיסא, 16 פברואר 902.

לא עניתיך עד כה על מכתבך, שקבלתי זה כחודש ימים, מפני שחפצתי לענותך דבר ברור, וזה לא היה ביכלתי לעשות עד כ.  עתה אודיעך, כי בכל היותך בטוח, שהועד שלנו "לא יאבה ולא יוכל לעסוק בזה", החלטתי בכל זאת (בהסכמת אחיך), לפנות אל הועד, אחר כי עצה אחרת לא היתה לי.  ואתה הלא תזכור, כי עוד בהיותי בא"י היה הרעיון הזה חביב עלי, וגם הצעתיו כבר לפני הועד (אם כי רק בדרך כלל) בשובי מארץ ישראל.  והנה בישיבת הועד אתמול הוחלט ליתן לך תמיכה, אם תצא לחו"ל, לשתי שנים, אלף פרנק לשנה, על מנת שתשוב אח"כ לא"י ותשתמש בידיעותיך שתרכש לך לתועלת חנוך ילדי ישראל במושבות.  והנני מבקשך איפוא, אדוני, להודיעני תיכף, אם כבר הוחלט הדבר אצלך ומתי תאמר לצאת.  או אולי יותר נכון, מפנה הכבוד, שתודיע כל זאת על שם הועד ותוסיף גם כן איזו פרטים ע"ד מסעך בעתיד, אנה תלך ומה היא הפרוגרמא שקבעת לך בעבודתך.

 

לד"ר י. ברנשיין-כהן, קישינוב.

(תרגום מרוסית)

אודיסא, 16 פברואר 902.

באלו הימים קבלנו, אני ורבניצקי, הודעה אופיציאלית מווינא ע"ד בחירתנו בתור חברים להועד הנקרא "ועד הקולטורא".  אני העירותי את השאלה הידועה על דבר תשלומי השקל, אבל הועד הפועל מהר להרגיעני, בהבטיחו אותי, שהקונקגרס באמת לא עשה את בחירתי תלויה בדבר זה[11]).  ואולם אנכי לא ידעתי, מה טיבה באמת של המשרה הזאת:  האם נותנת היא איזו זכיות ביחס אל האורגניזציה הציונית, כלומר אם יש לו לועד הקולטורא זכות להשתמש והאורגניזציה בשביל השגת מטרותיו הוא, ואם מחויבת היא האורגניזציה להעמיד ברשותו את "המכונה" שלה לצרכי העבודה הקולטורית ברוח החלטת הקונגרס, או אין זה אלא שֵם ריק שאין בו שום יתרון ביחס אל העבודה.  באופן האחרון אני חושב להתפטר ממשרה זו, לפי שאיני יכול לקבל מתנה, שיש בה רק חובות בלי זכיות מתאימות לכך.  בשביל לעבוד על אחריות עצמו במסגרת הצרה של כחו העצמי – בשביל כך הלא אין איש מאתנו זקוק לקבל רשיון מבזיליא.

בשביל לפתור את השאלה הזאת, היה טוב מאד, אלו יכלנו לדבר על זה פא"פ.  זה כבר אמר לי דיזינגוף שאתה מתעתד לבוא אלינו, והנני מבקשך על כן להודיעני, מתי תחשוב לבוא.  עד שאדבר עמך איני יכול להשיב כלום לווינא, בנוגע אל השאלה, אם מקבל אני את הבחירה או לא.

 

ל"אחיאסף", וורשא.

אודיסא, 17 פברואר 902.

...... בודאי ידעתם, כי אביו של הסופר המנוח פייערברג דרש מידי בתור יורש את ההונורר של המנוח בעד ספורו "לאן", ולא נתתי לו, כי חברי המנוח העידו לפני, שצוה לפני מותו להשתמש בכסף הזה להוצאת ספוריו במחברת אחת.  והנה לפי דעתי ראוי היה, שיוציא "אחיאסף" את המחברת הזאת, וגם אפשר היה להוסיף איזו ממכתביו, שיש להם ערך ידוע, עם תולדותיו.  למטרה זו נמצא בידי שכרו של המנוח 60 רו"כ, שהיה בכל אופן מספיק לכסות חלק גדול מן ההפסד, גם באופן היותר רע.  אבל דא עקא, שאביו היורש אינו מסכים בשום אופן לתת רשיון להוצאה זו, כי לפי דבריו, די לו להמנוח שיעָנש שם בעולם האמת על חטאיו בחייו, ואינו רוצה שיהיה ממכשילי הרבים באפיקורסותו גם לאחר מותו.  ובכן אבקשכם, שתדברו על זה עם חברנו מר ס.: אולי ימצא איזו עצה, שנוכל להדפיס את המחברת בלי רשותו של האב היורש, ואז תאבו נא לעיין בדבר, אם יוכל "אחיאסף" לקבל עליו הוצאתה.  אני מגלה דעתי בחיוב[12]).

 

למר י. קלוזנר, היידלברג.

אודיסא, 19 פברואר 902.

מכתבך מן 2 דנא קבלתי.  על דבר בקשתך שלא למסור דינך לרבניצקי, אשתדל למלאותה כפי היכולת, אע"פ שאמת אגיד לך, כי יותר קרוב הדבר ל"הפסד" מל"שכר".  רבניצקי אינו מרשה לעצמו לעשות שנוים גדולים בדברי איזה סופר שיהיה, ובמקום שלבו מהסס הוא עושה רק ציון ומוסר הדבר לי, לתקן או להשמיט, ובכן, אלו נמסרת בידו, היו השנוים מעטים יותר מאשר הם בקראי בעצמי.  אבל, כאמור, אשתדל למלאות חפצך.

"היהדות והאנושיות" קבלתי ואתן לו מקום, כנראה, רק בחוברת אפריל, כי בחוב' פברואר – מַרס לא יהיה, כמדומה לי מקום לו (בבירור לא אדע עוד). [13])  סגנונו אינו יפה במקומות רבים, וגם יש בו איזו הפרזות בעיקר רעיונו.  למשל, איני יודע, איזו סופרים צעקו: "שאינם רוצים להיות יהודים, אלא אנשים בלבד".  יודע אני רק אחד הצועקים: שאינם רוצים להיות יהודים בלבד.  בכלל, המחלוקת ע"ד "ספרות כללית: בלשון עברית אינה ענין לנושא מאמרך, כי גם אלו שלא מצאו תועלת בספרות זו (למשל, אני עבדך) הגידו מפורש פעמים רבות, שהיהדות מצד עצמה היא היא "האנושיות בצורה יהודית", ולהפך, אלו שדרשו ספרות זו, רצו ג"כ להיות "יהודים ואנשים בנשימה אחת" (כדברי ברדיטשבסקי).

גם בדבר הגבלת מושג "הספרות הלאומית" נראה לי, שבאת לידי הפרזה.  נניח שכן הוא כדבריך:  כי "דוקא העבודה הרוחנית שעליה טבוע חותמו של הרוח הלאומי ביותר, היא זו שנשארת לנחלה להאנושיות כולה" (אע"פ שגם בזה יש להטיל ספק: הזכרת את שיללר, ומפני מה לא זכרת את גיטה?).  אך מזה אין להוציא תולדה, שכל מה שלא עבר הגבול הלאומי ולא נעשה לנחלת האנושיות – אינו קנין לאומי.  הרבה סבות היסטוריות יכולות לעצור בעד התפשטות איזה קנין מעבר לגבול עמו, אע"פ שמצד עצמו הוא ראוי לכך, ולהוציא על סמך הפרזה זו כל ספרות ישראל, מלבד המקרא, מגדר הספרות הלאומית – זהו פַרַדוכס.  ואתה בעצמך באת בין המצרים ביחס להאגדה התלמודית ומצאת אמתלא בדוחק שבאמת סותרת היא את הכלל שהנחת.  כי אם רק מפני זה לא נעשתה תמצית האגדה לקנין האנושיות, מפני שההלכה נתערבבה בה ועכבה רת התפשטותה מעבר לגבול ישראל, – הרי לך בזה משל אחד מהרבה שסבה חיצונית ומקרית יכולה לפעמים לגרום לזה, ואיך אפשר לאמור, שבשביל כך אין האגדה קנין לאומי מקורי?  בקרבנו הן לא היתה ההלכה למכשול על דרך התפשטות האגדה, ומפני מה הפסידה את ערכה לנו?

אבל ההפרזות האלה אינן נוגעות הרבה בעצם הרעיון, שחכמת ישראל צריכה תקון באופן שבארת, ואפשר להרחיקן מבלי לנגוע באמתות הרעיון הזה....

מווינא ענו לי, כי בחירתי לועד הקולטורא לא היתה על תנאי, ואין השקל מעכב.  ובכן כתבתי לברנשטין-כהן שיבוא הלום ונתישב בדבר.  מחר יבוא.  ורק אם נמצא יכולת לעבוד באמת בעזרת האורגניזציה הציונית, אקבל עלי את המשרה ואם לא – לא.  כי איני רואה צורך להחשב כממונה על הקולטורא בשביל לעשות רק מה שבכחי לעשות בלעדי עזרת האורגניזציא, כלומר מעט מאד.  אם קורא אתה את ה"מליץ", הלא ראית את מה שכתב הרב מסופוצקין: כי טעות היא מה שחושבים, שהקונגרס נתן עתה ידו לעבודת הקולטורא.  באמת לא יעזור הקונגרס והועד הפועל במאומה לעבודה זו, ומה שבחר ועד לקולטורא – אין בכך כלום: הלא גם עד כה היה ועד לזה, וגם רבנים השתתפו בו, וכשם שלא עשה מאומה הועד עם רבנים, כן לא יעשה הועד מאומה בלי רבנים.  אלה הם דברי הרב, וכמדומה לי שהשקפתו צודקת.  ואם כן הוא, למה אכניס עצמי ללא צורך בקומידיא זו? – אך כל זה יתברר בבוא ברנשטין-כהן הלום [14])....

ספורך ע"ד "ברוך ממגנצא" נאה מאד.  אם באמת יודפס שיר בשני המאספים כאחד, יצטרך טשרניחובסקי להצטדק לפני הקהל ולספר איך היה המעשה, שלא יחשדוהו, כי הוא עצמו שלח את השיר לשניהם בעת אחת, מבלי להודיע לכל אחד שנשלח השיר גם כן לאחר [15])....

אני טרוד עתה מאד בסדור מאמרי ע"ד עניני ארץ ישראל.  לולא העמדתי בשנה שעברה "א" על המאמר בדבר בה"ס שביפו, הייתי אולי מושך ידי עתה לגמרי מענין זה, כי קשה עתיקתא מחדתא, וגם לבי מר מאד מאז שבתי מפַריז, ולא אוכל לדבר על עניני א"י במנוחה. אבל ה"א" אינה מניחה לי לישון, והנני כותב עלתה בעל כרחי מאמר ב' ("הישוב ופיטרופסיו").  כנראה, יהיה גדול מאד, והלואי שיגמר בשלש חוברות [16])......

 

למר א. קפלַן, וורשא.

אודיסא, 25 פברואר 902.

יקרתך מן 18 ח"ז קבלתי באלו הימים והרבה חשבתי והתבוננתי על הענין הזה.  בעיקר הדבר שמחתי, כי סוף סוף נתעוררה ביניכם שאלה קשה  זו.  בודאי תזכור, כי לפני שנה ויותר, כשהחלטתם ליסד את "הדור", כתבתי לך, שההשתקעות היתרה בהוצאת כתבי עת שונים תשלול מ"אחיאסף" את היכולת לעסוק בהוצאת דברים קיימים, בהיותכם טרודים ביותר בכה"ע.  עתה רואה אני, כי אמנם זו היתה הסבה לירידת "אחיאסף", אחרי כי עתה, כשנפסק "הדור", הכרתם מיד בירידה זו ומבקשים אתם דרך לשוב ולהרים את כבוד "אחיאסף" וערכו.  גם זו לטובה!

ואולם למצוא את הדרך הנכונה – באמת לא דבר נקל הוא.  מסכים אני לדעתכם, שהוצאת ספרים בודדים ונפרדים היא, לפי מצב ספרותנו עתה, כמעט דבר שאי אפשר.  אין לנו סופרים לספרים מקוריים, ואין לנו גם קומפילַטורים טובים, ותרגומים בלבד, בלי שיטה ואחדות, אינם מספיקים להיות ליסוד עבודתה של חברה ספרותית.  ואין צריך לאמור, כי מן הצד החמרי אין החשבון עולה יפה, כמו שהראה הנסיון לא אחת.  הנני נוטה איפוא לדעת חברנו ס., כי צריך "אחיאסף" להציב לו איזו מטרה יחידה, גדולה וכללית, שבה יצמצם כל כחו וישתדל להגיע אליה בסדר ושיטה קבועה.  אבל מה היא המטרה הנאותה לו, שיוכל גם למצוא עובדים לה ולהגשימה במעשה באופן רצוי?

והנה חברנו גלוסקין ימסור לכם בפרטות רעיון אחד שעלה על לבי לרגלי מכתבו של ד"ר זינגר מנויורק, שקבלתי ביום אחד עם מכתבך [17]).  ועליכם לדון בדבר זה, שיוכל להעסיק את "אחיאסף" במשך שנים רבות.  גם לזה אמנם נחוצים עובדים, אבל אחשוב, שבהיות העבודה בעיקרה רק תרגום, וגם בהיותה תמידית לכמה שנים, יקל יותר למצוא את הכחות הדרושים.  לא ארבה בזה דברים על הענין, אחר כי הרביתי כבר לדברם עם גלוסקין והוא יבאר לכם הכל.

ואם הרעיון הזה לא יכשר בעיניכם או תמצאו שקשה להוציאו לפעולה, אציע לפניכם עוד הצעה אחת: ייסד נא "אחיאסף" ביבליותיקא אחת גדולה בשם "היהודים והיהדות", אשר תֵחָלק לשלשה סדרים: ימי קדם, ימי הבינים והעת החדשה.  מטרת הביבליותיקא הזאת תהיה: לאסוף יחד ולבאר היטב את כל החזיונות היותר חשובים בחייהם ותולדותיהם של היהודים והיהדות בכל הדורות.  כל ספר מן הביביליותיקא יהיה ענין לעצמו, אבל כולם יחד יהיו משלימים זה את זה לאותה המטרה הכללית.  בביבליותיקא זו יבואו ספרים גם על דבר חיי היהודים בארצות שונות וגם על דבר התפתחות דעותיהם ומנהגיהם בדורות שונים וכו'; בקצרה, תמונה שלמה מן "הקולטורא" היהודית מימי קדם ועם עתה.  אבל לא בסדר כרונולוגי, כי אם לפי החומר אש יקל למצוא בכל פעם, ואין מוקדם ומאוחר בכל סדר, רק הספרים אשר יצאו ראשונה ירָשמו במספר מוקדם, ומה שלאחריהם – במספר מאוחר.  (למשל: היהודים והיהדות, סדר ראשון, ספר שלישי: האמוראים בארץ ישראל).  דוגמה מקבוצה כזו נמצאה בלשון אשכנז: "אללגעמיינע וועלטגעשיכטע אין איינצעלדארשטעללונגען", היוצאה על ידי אָנקען.  וכבר יצאו המון ספרים, וכולם חשובים ומכובדים מאד.  כל שלשת הסדרים צריכים לצאת בבת אחת, בכל שנה ספר אחד או שנים מכל סדר, וכל הביבליותיקא צריכה לפרוגרמא פרטית קבועה מראש.  את הפרוגרמא הזאת יחברו אנשים מומחים לדבר, והיא תכלול את כל החומר, מפורד לחלקיו, לפי הספרים שעתידים לצאת (מבלי להקפיד, כאמור, על מוקדם ומאוחר), באופן שיהיה אפשר להגביל מראש, אם גם לא בדיוק, מספר הספרים שיכלול כל סדר.  על ביבליותיקא כזו אפשר גם להנהיג "חתימה" (על כולה ועל כל סדר בפני עצמו), ואף כי לא כל הספרים יהיו שוים בכמותם ומחירה, אפשר לקבוע בכלל חתימה בלתי מוגבלת, כלומר, שכל חותם השולח דמי חתימה כך וכך מקבל הנחה מן המחיר כך וכך, ודמי החתימה עומדים לחשבונו עד הגָמר הסדר או הביבליותיקא כולה.  אינני רוצה להכנס לע"ע בפרטים.  אבל אם הרעיון בכללו ייטב בעיניכם, אחשוב שאפשר יהיה להוציאו לפעולה, למרות מועט הכחות הספרותיים.  מפני שלכל ענין ימָצאו ספרים נאותים בלשונות העמים, ואין הדבר דורש אלא תרגום מושכל (כלומר, לבחור מן הספר המתורגם את הנאות לנו, ולפעמים גם למלאות את החסר בו על פי ספרים אחרים).  ואם בראש העניין יעמדו שנים שלשה מומחים (שגם כן לא קשה ביותר למצאם, בהיות העבודה קבועה לשנים רבות), יתוו את הדרך לפני המתרגמים ויורום את אשר עליהם לעשות בכל ענין.

זהו כל מה שיכלתי "להמציא" במצב זה שאנו בו.  מה נעשה? העניות מנַולת אותנו ואינה נותנת יכולת ל"כח ההמצאה" שיתפתח ויראה כשרונו באופן יותר שלם....

 

לד"ר ש. לֶווין, יקַטרינוסלב.

אודיסא, 4 מרץ 902.

קבלתי אתמול את השקפתך הראשונה, ותודה לך על שתדקדקת לשלוח למועד הקצוב.  מה שיש לי להעירך הוא זה:

א) ה"השקפה" צריכה לעסוק בעיקרה במעשים שנעשו, ולא בדברים שנאמרו או נכתבו.  לכן מוצא אני, שיתר על המדה אתה מקדיש השקפתך לבקורת הדרשות של הצעירים, ובכלל, הפולימיקא תופסת מקום גדול יותר מדי.

ב) רוח סובייקטיבי מרחף על פני הדברים וה"אני" של הכותב בולט יותר מן המדה הנהוגה בהשקפה כללית, שצריכה להיות אובייקטיבית.

ג) דרך ההלצה הוא גם כן פה שלא במקומה.

ד) הנך נוטה, כמדומה לי, להשתקע בעניני הציוניות ומלחמת הדעות בארצנו על חשבון שאר הענינים ושאר הארצות.  בזה נכשלו גם שני המשקיפים שקדמו לך: עהרנפרייז הקדיש כמעט כל השקפותיו להציוניות, ושפ"ר – ליהדות האשכנזית.  אל נא תעשה כך גם אתה. השקפה כללית צריכה באמת להיות כללית ולהקיף כל החזיונות החשובים בחיי עמנו בכל הארצות.

ה) צר לי כי הפסקת דבריך על חברת "מרבי השכלה" באמצע, והקורא ירגיש בזה, כי באמת אין "סוף" לפרק זה.

אגב אעירך, כי תמהתי על דבריך, כי "הלאומיים – כן קראו אז להחובבים – היו כמעט כולם לציוניים".  אבל מה חטאו החובבים שהכרחת אותם למלאות תעודה זו, שאינה נאותה להם באמת?  לאומיים סתם (במובנו של דובנוב) לא היו החובבים, ואם כן לא עברו ממדרגה זו למדרגה שלמעלה הימנה.

עוד על פרטים שונים יכלתי להעירך, אבל בזה אין צורך, כי את הפרטים הקטנים שנראו לי בלתי נאותים ארחיק בעצמי.  גם את הקדמתך ע"ד הסבלנות אמחוק, כי הדברים שאתה מדבר אחרי כן אינם צריכים להצטדקות כזו, ובכלל איני מוצא לנחוץ להקדיש עמוד שלם לאמת פשוטה כזו המובנת לכל.

 

למר י. ח. טַביוב, ריגא.

אודיסא, 6 מרס 902.

קבלתי את מכתבך בצירוף המונוגרפיא "שפת עבר וספרותה"... 

ניכר הדבר שנכתב המאמר במחשב תחלה להיות חלק מאיזה ספר-למוד, ולא מאמר במכ"ע, ואם ינָתן ב"השלח" נצטרך לעשות בו מפני זה שנוים שונים, ולסופר בעל נסיון כמוך אחשוב למותר להאריך בפרטים, כי בלי ספק תבינם מדעתך.

ובעברי על המאמר בסקירה כללית, מצאתי כה וכה דברים תמוהים בעיני, שאחשוב לנכון להעירך על קצתם:

א) "שפת מדינתם" של היהודים בבל בימי הכשדים לא היתה ארמית, כי רק בסוריא דברו ארמית, אלא שבימי הפרסים היתה לשון ארמית לשונה של "הדיפלומטיא" והשתמשו בה ביחוסם של העמים השונים זה לזה.

ב) "בימי ממשלת הסורים-היונים" התחילה לשון יונית להתפשט בא"י, ולא לשון סורית, שהיתה רגילה בפי העם עוד מתקופת הפרסים.

ג) אונקלס בתור מתרגם יחידי – הוא, לדעת רוב החקרים, שֵם בדוי, והתרגום הארמי שנקרא בשם זה לא נעשה על ידי יחיד.  וגם התרגום לנביאים המיוחס ליונתן – לא לו הוא.

ד) תמהתי שלא הזכרת בשום מקום אלו שקדמוך בחק לשון המשנה (גייגר, וויי ואחרים), אף כי הרבה מדבריך כבר נאמרו בספריהם.

ה) כל הדוגמאות שהבאת מן המשנה צריך היית לרשום אצלן את המקום ששם הן נמצאות, כנהוג במאמרים כאלה, אחר כי רבות מהן נמצאות רק פעם או שתים.

 

לד"ר י. זינגר, נויורק.

(תרגום מאשכנזית)

אודיסא, 11 מרס 902.

מכתבך הנכבד מן 29 ינואר, שקבלתי לפני זמן מה, שמחני מאד.  שמחתי קודם כל על זה, שלמרות כל השמועות הפסימיסטיות, הוצאת האנציקלופדיא, כנראה ממכתבך, נמשכת והולכת, ויש לקוות שתגיע עד סופה.  ואולם לא פחות מזה נעמה לי בשורתך הטובה, שחושב אתה מחשבות גם על דבר הוצאת האנציקלופדיא בעברית.  הנני תמים דעים עמך, שהקושי שבדבר הסדור האלפא-ביתי אפשר להסיר ע"י רגיסטר כללי, וע"כ הנני חושב, שהוצאת הדבר לפעולה קלה היא בערך.  אבל חושב אני, שההוצאה העברית, בהיותה מכוונת לקהל שבעיקרו הוא יושב בארץ רוסיא, צריך שגם מרכזה העיקרי יוסד בארץ הזאת.  למטרה זו פניתי בשאלה לחברת "אחיאסף" בוורשא, אם לא תסכים חברה זו להשתתף בפועל במפעל זה.  ותשובת "אחיאסף", שקבלתי בשבוע זה (ומה שחכיתי לה עד כה היתה הסבה שדחיתי מעט את תשובתי לך), אומרת, כי החברה הזאת היתה מסכימה בחפץ לב להקדיש כחה להענין הגדול הזה, ולמטרה זו היא מתעתדת לבוא בדברים עמך בדרך ישרה.  מצדי אני חושב כי הקומבינציא הזאת תהיה לטובת המפעל.  לפרטים לא אכנס פה.  אלה יקָבעו בנקל ע"י המשא-ומתן הישר[18]).

מה שנוגע להצעתך לי לעצמי, צר לי כי לא הגבלת אותה בדיוק. ממכתבך איני יכול להוציא מושג ברור, באיזה מובן אתה רוצה בהשתתפותי.....

 

למר א. קפלַן, וורשא.

אודיסא, 12 מַרס 902.

יקרתך מן 3 דנא קבלתי במועדה, ומפני טרדותי, המרובות בעת האחרונה ביחוד, נתאחרה תשובתי מעט.

מפני שלפי דבריך, לא יכול גלוסקין לבאר לכם תכנו של מכתב זינגר, הנני שולח לכם בזה גוף המכתב (אשר אבקש להשיב לי אחר שתקראו אותו), ומתוכו תראו, כי אמנם פנה זינגר אלי רק בדבר עזר ספרותי, ומגמתו להוציא את התרגום העברי ג"כ ע"י המו"ל את המקור האנגלי, אבל מפני שנראה לי, כי מחשבתו זאת לא תוכל לצאת לפעולה באמיריקא, וסוף סוף יהיה מוכרח לפנות לאיזה מו"ל ברוסיא, שישתתף עמו בדבר זה, לכן יעצתי שיקדים "אחיאסף" להציע זאת לפניו, וקרוב בעיני, שאפשר יהיה לבוא עמו לידי גמר באופנים נאותים, או יותר נכון – לא עמו כי אם על ידו – עם הפירמא המוציאה את המקור האנגלי.  ואולם, בהתבונני היטב בדבר, החלטתי, שלא טוב לי לבוא עמו בדברים על פרטי הענין.  כפי שאוכל לשפוט ע"פ סימנים שונים (וכן השמועה עוברת), ה' זינגר הוא "בעל תחבולות" ו"דיפלומט", וממילא מובן, כי המו"מ עמו צריך להיות בזהירות ו"בחכמה" – דבר שאני איני מוכשר לו.  לכן כך עשיתי: כתבתי לו אתמול מכתב, שבו באתי לו, כי להצלחת הענין, צריך שיהיה מרכזו ברוסיא, ולא באמיריקא, אף הודעתיו, כי פניתי בהצעה כזו ל"אחיאסף", והוא – אחיאסף – הסכים לה בדרך כלל, וכי בנוגע לפרטים, יבוא "אחיאסף" במו"מ ישר עמו, ובודאי ימצאו את הדרך הנכונה לשני הצדדים.  ובכן הואילו נא אתם לפנות אליו עתה ולהציע לפניו ראשי פרקים מתנאיכם (או אולי יותר טוב, שתבקשה תחלה ממנו את תנאיו הוא), ונשמע מה יענכם [19])....

 

למר מרדכי בן הלל הכהן, הומיל.

אודיסא, 13 מרס, 902.

שמעתי עוד לפני קבלי את מכתבך האחרון, כי הולך אתה למסעיך וגם בפטרבוג היית, ועל כן לא כתבתי לך גם אני, מבלי דעת, אנה ישאך הרוח ואם ימצאך מכתבי בביתך.  עתה שמח אני בשמעי, כי עשית בינתים עסק חדש.  מי יתן ויצליח, כחפצך וכחפצי, וכאשר תסדר אותו כהלכה, בודאי יתעורר בכך היתוש הספרותי ויתחיל לנקר במוחך, ואז תשוב לעבודתך ב"השלח" גם בלי בקשתי.

ומה אכתוב לך משלומי?  בגופי בריא אני עתה כאשר לא הייתי זה כמה.  הנני עובר על כל מיני לאוין בכל יום: שותה טֵה ומעשן במדה לא מעטה (בלי עזרת האמצעים האלה קשה לי לעבוד) ועובד מן הבוקר עד חצי הלילה – ואין דבר!  גם דאגותי המרובות עתה....  אינן פועלות על בריעותי.  אבל בנפשי, יקירי, אין שלום.  לעבודתי עשיתי לי אמנם לחוק להקדיש שעות הבוקר לעבודה ספרותית שלי, ואת החוק הזה הנני מקיים (בהפסקות קטנות בינתים) ועל ידי זה הצלחתי לכתוב עד כה קרוב לשלשה גליונות (במשך שני חדשים).  כבר ראית את מאמרי הגדול בחוברת ינואר (אגב אורחא – מה דעתך עליו?), ובחוברת שאחריה אתחיל להדפיס מאמר יותר גדול ל"שאלות ארץ ישראל" בשם "הישוב ואפיטרופסיו".  כבר נמצאה ראשיתו בדפוס, ובעוד ימים אחדים אגמור את ההמשך לחוברת השלישית, אבל עוד כשני המשכים יהיה עלי לכתוב עד גמר המאמר, שיחזיק 3 – 4 גליונות.  – ואולם לעומת זה מצטער אני מאד בראותי שמלאכת העריכה אינה נעשית עתה בשלימות הראויה.  עד כה היה ר. מתקן את רב כבי היד, ואני הייתי קורא את עלי ההגהה.  אבל הסדר הזה גורם לי עגמת נפש משני צדדים: מצד אחד אי אפשר לי עוד בהגהה לתקן ולשמיט במדה שאמצא לנחוץ, ומוכרח אני להניח בלי שנוי דברים שלא הייתי מניח בשום אופן, אלו הייתי מתקן הכת"י, ומצד אחר מתאונן המדפיס מאד גם על התקונים שאני עושה בהגהה, כי זה גורם הוצאות יתרות.  לעתיד, כנראה, אצטרך לשנות הסדר, אך לע"ע לא אדע עוד איך לעשות מבלי שתבלע העריכה שוב את כל עתותי.

חומר יש בידי עתה במדה הגונה, אם כי לא "משיורי אנשי הדור", כהשערתך.  מכל סופרי "הדור" רק שטיינברג הוא האחד שמקל אני ממנו לפעמים דברים ראויים לבוא ב"השלח".  עוד אחדים מסופרי "הדור" שלחו אלי מאמרים וספורים, אבל לא יכלתי ליתן להם מקום והחזרתים לבעליהם.

להמשיך את הפולימיקא עם טשלינוב אין מן הראוי, לדעתי [20]).  דברים כאלו אין להם סוף, וכל הענין אינו כדאי להלאות בו את הקוראים, אשר רובם כבר שכחו בודאי גם את האספה וגם את הדיליגציא וכל הדברים הקשורים בזה.

 

לד"ר חיים ווייצמַן, ג'יניבה.

(תרגום מרוסית).

אודיסא, 17 מרס 902.

בסבת "הועד הקולטורי" הוכרחתי לדחות מיום ליום את תשובתי על מכתבך....  רוצה היית לדעת תוצאות שיחתי עם ברנשטין-כהן, ואולם הוא דחה וחזר ודחה את ביאתנו לפה, לרגלי מקרים שונים, ובא רק לפני שלשת ימים.  והנה החלטנו, שהועד הזה רק אז יהיה לו ערך ידוע, אם המורשים יסכימו לתת לו היכולת להשתמש בכל ה"אַפּרַט" של ההסתדרות הציונית, בשביל לבוא בדברים עם האגודות (כמובן, על ידי המורשים).  במובן הזה הנה כתבנו ל"מרכז הידיעות" ומחכים אנו לתשובה.  אם זו תהיה חיובית, הנה קודם כל נשלח לכל האגודות רשימה של שאלות ערוכות בדיוק הדרוש על כל ענפי העבודה הקולטורית, כדי לדעת ע"פ זה את המצב הקולטורי בהוה במקומות השונים ולהוציא מזה מסקנא כלית על מה שצריך לעשות באמת.

ובנוגע לאספת הצעירים, רוצה הייתי לדבר עמך על זה בפרטות, אבל לצערי עמוס אני עתה בעבודה מרובה כל כך, עד שאיני יכול בשום אופן להקדיש לזה את הזמן הדרוש.  רק זאת אומַר לך, שבכלל מסכים אני לדעת קלוזנר במאמרו שנדפס ב"השלח" חוב' ינואר.  ומצדי אוסיף רק זאת, שבקראי כל ההתנפלויות עליכם מצד עסקנים ידועים ה"מגינים" על עניני עמנו, אינני יכול להשתחרר מן הרגש של "שמחה לאיד".  אלו שמעתם לעצתי והייתם מתרחקים מן החוגים האופיציאליים וקוראים אספתכם לאיזה מקום שהוא, רק לא לבזיליא, – הייתם מתפטרים מהרבה דברים לא נעימים.

רעיונך על דבר "יבנה" באירופא נכון הוא, אבל רק למחצה.  אין ספק שיש צורך בזה, אבל התגשמות הדבר, במצבנו הנוכחי, נראה לי אי-אפשרית בהחלט.  אי-האפשרות הזאת אני רואה קודם כל בנו בעצמנו.  עודנו רחוקים כל כך מחירות פנימית אמתית, עד שמוסד כזה, אלו נוסד באיזה מרכז תרבותי אירופי, היה מוסיף לנו רק הוכחה חדשה על נטיתנו לחקוי של התבטלות, ובמקום מוסד לאומי אמתי מעין "יבנה", היינו מוצאים בו רק הֵד של שכל זר, ומה שעוד יותר רע – של לב זר...  הנני מקוה, כי תבין לרעי.

ובטרם אחתום אבקשך למסור לאגודת "השחר" את תודתי מקֹרב לב על ברכתם החמה.  הנימוס היה דורש אמנם, להקדים ולעשות זאת עוד בעת שקבלתי את מכתבך.  אבל לא אכחד ממך, כי באשר לא הורגלתי לקבל מחבורות שלמות דברי-חזוק והודאה כאלה, ובאשר הורגלתי, להפך, לראות מסביבי לי רק מתנגדים (בדעות כמובן), – הנה תוקפת אותי במקרים כאלה הרגשה לא-נעימה (ודאי, מחוסר הרגל) וקשה לי לענות על ברכות והודאות כאלה.

על דבר בריאותי אוכל להודיעך, שעובד אני הרבה ואיני מרגיש ליאות.  זה ולא יותר הוא כל מה שדרוש לי....

 

למר י. ח. טַביוב, ריגא [21]).

אודיסא, 24 מרס 902.

קבלתי מכתבך, ואע"פ שלא הניחו תשובותיך את דעתי לגמרי (ביחוד לא אבין תשובתך ע"ד לשון היהודים בבבל.  לא היית צריך להודיעני, שלא דברו שם היהודים פרסית, כי זה ידוע לבר בי רב.  אבל העירותיך על מה שאמרת, כי דברו שם ארמית, ובאמת רחוקה שפת בבל ואשור, כפי שהיא נמצאת בכתבי היתדות, מלשון ארמית, ומה שנאמר: "וידבר למלך ארמית", הכונה על ארמית ממש, כי זו היתה אז הלשון המשותפת להעמים השונים בממלכה ולשון הדיפלומטיא).  אבל מכיון שאמרת, שאינך מן הסופרים "הקפדנים", לא מקפיד גם אני עמך, וכשאעבור על המאמר לפני הדפסתו, אשַנה מה שאמצא לנחוץ, ולא נוסיף עוד לבַלות זמן בפלפולים ע"ד פרטים קטנים.

ובנוגע להזכרת שמם של הקודמים לך, אמנם אינני מסכים בזה לדעתך, אבל מניח אני את הדבר על אחריותך, ואם יקומו אח"כ מבקרים ויחיבוך ב"עכוב הגאולה" – תשא עונך לבדך...

 

לד"ר ד. ניימרק, רַקוניטץ.

אודיסא, 25 מרץ 902.

.... אם תשלח המשך "שאלת הבחירה", תעשה לי נחת רוח, כי אינני אוהב להניח ב"השלח" דברים בלתי גמורים.

את הצעתך בדבר לַצַרוס לא אוכל לקבל [22] ).  גם עתה חוברות "השלח" אינן גדולות ביותר, ואם אקדיש עוד חלק מהן לספר בפני עצמו, יהיה הנשאר עני ודל.  ולתת גליון נוסף מבלי לנכותו ממספר הגליונות הרגיל, הוצאה יתרה היא שאין בכח "השלח", לפי מצבו עתה, לשאתה.  ואולם בכתבי לוורשא באלו הימים, אשאלם על הדבר, ואולי אצליח להטותם, שיוציאו את הספר, כי חפּץ הייתי, שיצא הספר הזה בעברית.

בודאי ראית את התרגום האשכנזי מן המקרא שהוציא ברנפלד בעת האחרונה ע"י קַלוורי.  אולי תחפוץ לכתוב עליו בקורת מפורטת?  הודיעני נא, הן או לאו.

 

לד"ר מ. י. ברדיטשבסקי, ברלין.

אודיסא, 30 מרס 902.

"תמה אני, איך הרשית לך" לכתוב, ש"הכרזתי עליך", כי "משתתף אתה בעבודת השלח", – הכרזה שבאמת לא היתה ולא נבראה [23]).  ואם כונתך על המודעה שנדפסה על מעטפת "על פרשת דרכים", הלא ראית היטב, כי שם נדפסה רשית הסופרים שהשתתפו בכרכים הקודמים, ולא שמשתתפים עתה.  ברשימה זוא אין שום מקום לטעות, אחר כי נזכרו בה גם שמותיהם של קויפמן, פייערברג ודוידוביטש המתים, שבודאי אינם משתתפים עוד ב"השלח", וגם שמותיהם של עהרנפרייז, טהון, ובירנבוים, אשר חדלו להשתתף עוד ב"השלח" זה שָנים.  ואלו השמטתי את שמך, היית בודא תמה עודיותר, "איך הרשיתי לי" להשמיטך מתוך רשימה זו, ואתה הלא השתתפת ב"השלח" יותר מטהון או בירנבוים ואחרים? – אין זה אלא כי אוהב אתה לבקש עלילות.

ובנוגע לה"דחיה" שדחיתיך "בשתי ידים", הרשני נא לאמור לך, כי בכל כחך תבקש לך "עטרת נרדף", אף כי אין איש רודפך.  בין כל סופרי "השלח", כמעט אין גם אחד שלא קרה לו עמי מה שקרה  לך: כמעט לכולם יש שהשבתי דברים שלא מצאו חן בעיני ויש שדרשתי לעשות שנוים עיקריים בדבריהם, ובכל זאת לא עלה על דעת מי מהם לחדול בשביל זה מלעבוד עמי, ומה גם לאמור, כי "דחיתי אותו בשתי ידים".  והן היו ימים אשר גם אתה לא ראית "דחיה בשתי ידים" במה שהייתי מחזיר לך דברים שנתת בשביל "השלח", ומה שהסכמתי להדפיס הייתי משנה כמעט מראש ועד סוף.  השנוים האלה, כנראה, לא היו רעים כל כך, אחר כי, בהוציאך מאמריך בקובץ מיוחד, הדפסת הכל באותה צורה שנתתי אני לדבריך ולא חשבת לנחוץ לשוב ולתקן מה שקלקלתי.  ואני הייתי הראשון שלא הקפדתי על "דעת הקהל" המתנגדת לך.  אבל עתה, כנראה גדלת בעיניך מאד וחושב אתה, כי גם אני מחויב להאמין, כעדת "הצעירים" הסובבים אותך, שכל היוצא מעטך קדוש הוא, ואין לי רשות לבחון דברים ולשנות בהם אף קוצו של יו"ד.  אבל אני לא שניתי, וכאז כן עתה הנני מתיחס אליך כאל כל שאר סופרי.  בקדושים לא אאמין, וכמוך כשאר הסופרים, את הטוב אקבל מכם, ואת הרע לא אקבל.

 

להאספה הכללית של חברי החברה "אחיאסף".  וורשא.

(תרגום מרוסית)

אודיסא, 30 מרס 902.

באין לי, לצערי, יכולת להשתתף בעצמי באספתכם, הנני פונה אליכם בכתב בהודעה שלמטה:

כשנוסדה חברתנו, היתה תקוה, שאוכל לעקור דירתי לוורשא, כדי לעמוד בראש החברה בתור מנהיג עניניה בפועל.  על יסוד תקוה זו נבחרתי אז בתור אחד מחברי ההנהגה, וחברינו בטובם הגדול עוד יתרה עשו, כי קשרו את שמי, בלי ידיעתי, בשם החברה, בקראם לה בשטר ההתקשרות: "חברת א. גינצברג וחבריו".

אבל זמן קצר אחר זה נשתנו הדברים, וקביעת דירתי בוורשא לא יצאה לפועל.  מובן מאליו, כי בשבתי הרחק ממרכז הפעולה של החברה, לא היתה לי שום יכולת להשתתף בפועל בהנהגת עניניה, ואפילו להשגיח תמיד על מהלך עבודת קשה היה לי מאד.  מפני זה היה השם "חבר ההנהגה", שניתן לי, בלתי מתאים אל המציאות, ועל כן היה עלי למשא כבד.  אבל בהסכם לשטר-ההתקשרות, לא היתה לי רשות להתפטר מן החובות שקבלתי עלי עד שיעבור הזמן – חמש השנים – שנקבע בשטר.  עתה נגמר הזמן הנזכר, והנני מתכבד איפוא להודיעכם בזה, חברים נכבדים, כי בשום אופן לא אוכל לשאת עלי גם בעתיד שם חבר-מנהיג, המטיל עלי חובות שאיני יכול למלאותם, מפני ריחוק המקום.

ובהסכם עם זה הנני מבקש גם כן לשנות את שם חברתנו [24]).

 

ל"אחיאסף", וורשא.

אודיסא, 1 אפריל 902.

.... קבלתי את ההזמנה להאספה הכללית של "אחיאסף"....  והנני מזכירכם בזה את דבר המכתב שהנחתי בידכם בשנה שעברה על דבר התפטרותי ממשרת חבר ועד ההנהגה.  את המכתב הואילו נא להציע לפני האספה, ואבקשכם מאד, שלא תצערוני בענין זה ותקבלו התפטרותי בלי טו"מ.  כי בשום אופן לא אוכל, ע"פ הכרתי הפנימית, להחשב למנהיג, בעוד שבפועל אי אפשר לי ל"הנהיג", וזה כבר הנני מחכה בכליון עינים ליום האספה, שאוכל להשתחרר מאחריות כזו, שאינה מתאימה להכרת החובה שבלבי.  ואולם, אם תחפצו דוקא, שיהיה שמי קשור באיזה אופן עם "אחיאסף", מסכים אני, שיבחרוני לחבר "הועד המפקח", כמו שאמרתי לכם בע"פ, בתנאי שתתנו לי יכולת לבוא פעם אחת בכל שנה לוורשא, בשביל לבחון באמת את מעמד החברה לכל פרטיו, ולא תהא גם משרה זו רק שֵם בלי תוכן.

ד"ר ניימרק הודיעני, כי בא בדברים אתכם ע"ד הוצאת תרגום האֶתיקה של לַצרוס.  והנה אמנם ידעתי, כי ספר כזה לא יביא ריוח להמו"ל.  אבל מפני שזה זמן רב לא הוציא "אחיאסף" שם ספר חדש, כמדומה לי, שראוי היה לשים לב להצעה זו.  הספר מצד עצמו ראוי הוא לצאת ע"י "אחיאסף" ויהיה תפארת לשמו.

שבתי והתבוננתי בדבר המכתב והחלטתי לשלוח לכם מכתב חדש, מיראתי פן אבד המכתב הראשון במשך השנה.  והרי הוא לפניכם בזה [25]).

 

למר י. קלוזנר, היידלברג [26]).

אודיסא, 3 אפריל 902.

.... בשבוע זה הכינותי לדפוס את מאמרך ("יהדות ואנושיות"), אשר יבוא בחוברת אפריל.  תשובותיך אמנם לא הניחו את דעתי באותם הדברים שכתבתי לך קודם לזה.  אבל שמתי לב לדבריך כפי האפשר והשתדלתי למעט בשנוים.  בכל זאת מצאתי דרך לנחוץ להחליש את "ההחלט" שבמשפטיך, אשר לא נוסד על ראיות מספיקות.

אותך משביעות השמטותי "צער ויגון", אבל אבטיחך נאמנה, כי גם אותי לא לא ישביעו עונג ונחת.  חפץ הייתי יותר, שלא יהיה לי צורך לאבד זמן הרבה בעניני העריכה וכי די לי לקרוא את המאמרים של כל עוזרי ולשלחם לדפוס כמו שהם.  אז הייתי מוצא זמן מספיק גם לקריאה וכתיבה, אבל מה אעשה, וחובותי בתור עורך, כפי שאני מבינן, אינן מניחות אותי לעשות כן, ורוב זמני הנני מוכרח להקדיש גם עתה (אם כי ר. עוזרני), למלאכה קשה זו, שאינה מביאה עונג לא לי ולא לסופרי, והקוראים אינם מרגישים בה ואינם משתתפים לא בצערי ולא בצערכם...  על כל טענותיך, בנוגע להשינויים שעשיתי במאמרך על הקונגרס, יש לי תשובות מספיקות.  אבל מה בצע בפלפולים כאלה ולמה נאבד עוד זמן גם בביאורים להשנוים?  די לילהגיד לך, שאיני נוהג קלות ראש בדברי אחרים ואיני משמיט ומשנה אלא במקום שיש צורך בזה, לפי הכרתי....  גם השנוים בסגנון יש להם טעמם ונמוקם, ואתפלא מאד, כי לא תראה בעצמך את יסודם.  אבל לא אחפוץ להאריך עוד.  אם תבוא הלום לימי הקיץ, הנני מתחייב ליתן לפניך דין וחשבון בע"פ על כל שנוי, ואחשוב, כי תהיה מוכרח להודות, שלא עשיתי אותם בלי טעם מספיק.

א)  איני יודע, איזו הן ה"דרישות" של הצעירים אשר אמרת, כי לא השבתי עליהן.  ידעתי רק "דרישה" אחת שאפשר ליחס באמת להצעירים (כי יתר דרישותיהם קבלו מן ה"זקנים" שבספרותנו, אע"פ שנוהגים הם הצעירים להעלים דבר זה כפי היכולת), והיא: להגביר את החומר על הרוח.  ועל זה, כמדומה לי, השבתי.

ב)  טענתך ע"ד השתלשלות ,שתי הנקודות" מן הטבע האנושי – אינה מוחוורת לי.  הטבע האנושי, בתור "שלטון האינסטינקט", אינו מחייב כלל, שיהיה האינסטינקט השליט דוקא זה של "החיה הצהובה", ויכולים אנו לצייר לעצמנו, שבדרך התפתחותו יגיע "האדם העליון" למדרגה זו, שהצדק יהיה בו לאינסטינקט שליט (כמו שכן באמת צייר לו ספנסר את מרום ההתפתחות המוסרית).

ג) השם "אַריי" באמת אינו מדויק, אבל נמשכתי בזה אחר לשונו של ניטשה עצמו, אשר (אם לא יטעני זכרוני) יכנה בשם זה את "מוסר האדונים" של היונים והרומאים.

ד) מעולם לא עלה על דעתי לקרוא מלחמה על הצעירים בגלל "מחאתם נגד החוקים המרובים העומדים לשטן לטבענו וכובשים אותו ביד חזקה".  ולך איני צריך לאמור, שמחאה כזו יצאה מאתי (במאמרי "תורה שבלב") עוד קודם שהיו הצעירים ל"צעירים".....

הנני מחכה לעבודתך בשביל "השלח", אבל חלילה לי להאיץ בך שתפסיק בשביל זה מלמודיך הקבועים.  לכשתפָנה, בודאי תזכור את הבטחתך ותקימנה.

 

למר ב. סטַבסקי, וורשא [27]).

אודיסא, 13, אפריל 902.

.... מכתבי – אתה אומר – ועוד יותר הטלגרמא האחרונה שלי "שרטו שרטת עמוקה" בלבכם.  ועתה, הגע בעצמך, כמה עמוקה היא השרטת ששרטה בלבי הטלגרמא שלכם!  זה יותר משנה אנו עסוקים בשאלה זו, ועוד בקיץ שעבר, בדברי עמכם פא"פ על זה, הוכרחתם להודות, שהדין עמי בעיקרו של דבר, ושום אדם ישר לא היה מסכים ליתן שמו בהקפה, שיעשו אחרים על אחריותו כטוב בעיניהם, מבלי שיוכל לקחת חלק במעשים אלו.  ועתה, כשהגיע הזמן להוציא הדבר אל הפועל ולהסיר מעלי את האחריות, שאיני יכול לשאתה, – אתם מודיעים אותי פתאום, שהדבר "מסוכן" (א, כי אני אינני רואה שום סכנה), ותדרשו, שאשיב אחור את בקשתי!  כל הלילה לא נתתי שנה לעיני בגלל זה, ולבסוף החלטתי לעשות "הנחה" ולא רוחי, בהרשותי להאספה לקבל את התפטרותי רק להלכה, ולדחות את המעשה עוד לשנה אחת.  והנה אני שומע כי ה"הנחה" הזאת שרטה "ביחוד" שרטת עמוקה בלבכם.  אם כן, צר לי מאד, כי עשיתי הנחה כזו, שבלבכם שרטה שרטת, ובלבי השאירה רושם מאדיב מאד.

עד היום לא הגיעתני שום ידיעה ע"ד האספה, כאלו אין הדבר נוגע אלי כלל... ובמנהגים כאלה תדרשו עוד ממני, שאשא עמכם באחריות!

 

למר א. קפלַן, ורשא.

אודיסא, 18 אפריל 902.

סוף סוף זכיתי אתמול למכתבך ע"ד האספה, שחכיתי לו בקוצר רוח כשבוע תמים [28]).  והנה אמנם החלטת האספה בנוגע להתפטרותי, כמובן, לא השביעתני רצון, אבל לא אחפוץ להוסף לכם עתה מכשולים חדשים והנני מסכים להשאר בתוך חבר אחראי עד השנה הבאה, אבל רק בשני תנאים:  א)  שתשלחו לי העתק מן הקונטרקט החדש בטרם תקַימוהו בערכאות, ואראה מה הם השנויים שעשיתם ואם לא יתנגדו השנויים האלה להשקפותי על העניין....  ב)  שה"יוריסקונסולט" שלנו יבטיחני, כי אם לא תצא מחשבתכם לפעולה בדבר עקירת דירתי לוורשא, אוכל להתפטר בשנה הבאה בלי שום קושי מצד הקונטרקט....

על דבר נסיעתי לוורשא עניתיכם אתמול בטלגרמא: "יותר טוב לדחות הנסיעה לזמן".  ועתה אפרש לך טעמי: בחול המועד לא אסע, פשוט, מפני שגם אני הנני "יהודי" כמוכם ואחפוץ לחוג את הפסח בביתי ובחוג ילדַי, אשר כל השנה כמעט לא יזכו לבלות עמי שעה יתרה, מפני שטרוד אני תמיד, אם בעניני הספרות או בעניני הצבור.  ואם אצא לוורשא בחוה"מ, הלא אצטרך לישב בוורשא עד אחר החג, כלומר לבלות כל ימי החג, מלבד שני הימים הראשונים, אם בדרך או בבית-מלון.  גם אלה שפרנסתם מביאתם להיות נוסעים תמידיים יתאמצו לשבת בית בימי הפסח.  אם תמצאו, שנסיעתי נחוצה מאד דוקא עתה, תודיעני בטלגרמא, ואבוא מיד אחר החג.  אבל בכל לשון של בקשה אבקשכם לבל תטרידוני בנסיעה עד תחלת מאי, כי עדיין לא גמרתי את מאמרי "הישוב ואפיטרופסיו"....  ועלי לעבוד עוד הרבה עד שאגמור אתהמאמר, כי חלקיו הקודמים הלאוני מאד (מפני רבוי החומר שהיה עלי לאסוף ולסדר), והוצרכתי עתה לעשות הפסק עד לאחר החג, ותיכף בצאת החג אחשוב לשוב לעבודתי ולעבוד בשקידה גדולה עד שאגמור.  והגמר צריך להיות דוקא בראשית מאי, כדי שיודפס בחוברת יוני – האחרונה לכרך זה.  ואם תפריעוני בינתים מעבודתי, לא אוכל עוד לגמור המאמר לחוברת יוני, ואחר כך יבואו ימי הקיץ, שהעבודה בהם מתנהגת בכבדות, – ומי יודע אם אגמור. לכן אבקשכם מאד, שלא תקראוני לבוא אליכם עד מאי....

ועתה נבוא לענין "האוצר" [29]).

מארת אלהים רובצת עלי, כי כל מה שחלמתי וקויתי בימי חיי הבלי, כשתגיע השעה המוצלחת, שאראה את חלומי מתגשם בפעולה, רואה אני תמיד את השטן מרקד נגדי מראשית הפעולה ומשחית את הדבר ביסודו, באופן שאין תקוה עוד לעשות דבר מתוקן ושלם.  כן יהיה, כנראה, גם בדבר "האוצר".  איני יכול בשום אופן לצייר לעצמי את "אוצר היהדות", באותה התמונה שראיתי בחזון, יוצא על ידנו בשותפות עם פלוני ואלמוני....  האוצר שהם רוצים בו אפשר שיהיה סחורה טובה וירבו עליו קופצים (אם, כמובן, תגדל הריקלמא כדבעי), אבל ערך ספרותי לא יהיה לו.  מה יכולו לתת בענפי המדע הכלליים אם לא תרגומים מברוקהויז וכו'?  איה הם ה"ספציאליסטים" שלנו, שיכולו לקחת על עצמם את העבודה הכללית הזאת?  ולבלות כחי וזמני בתרגומים כאלה – לא אחפוץ.  אתה אומר.... שהחלק "היהודי" יהיה העיקר ושאקבע לחלק זה פרוגרמא כרצוני.  אבל דבר זה אי אפשר.  כי מלבד שלא יתכן להשבית את ההרמוניא של כל הספר ע"י הבדל כזה בין ענף אחד ובין האחרים, – הנה התרגומים של הדילינטנים בחלק הכללי יחשיכו גם תארו של החלק "היהודי", וכל הספר לא תהיה לו אותה הצורה, שצריכים אנו ליתן לאוצר היהדות.  ועוד גם זאת, כי אוצר היהדות, בשביל שיתן באמת כל מה שצריך ליתן, יחזיק לא פחות מן 12 – 13 כרכים גדולים.  ואם נוסיף עליו עד חלק כללי, כלומר ברוקהויז שלם, הלא יחזיק כל הספר כשלשים כרכים, ועי"ז ירבה מחירה מאד, יארך זמן צאתו ויגמר רק אחר חמש עשרה שנה באופן היותר טוב.  ומאחר שזה לא יתכן, הנה מובן מאליו, וכל הרעיון יָשחט ביסודו.....  בקצרה, דעתי היא ש"אחיאסף" לא ישתתף עם אחרים ולא ישנה את הפרוגרמא שלו מיום הוסדו, בהשקיעו כחו בהוצאת אֶנציקלופדיא כללית.

גם על זאת עלי להעירכם, כי אם באמת יש תקוה, שחברי "אחיאסף" אשר רעיון אוצר היהדות יקר להם יתנו בזמן קצר את הסכום הדרוש לזה, הנה מסופק אני מאד, אם ימצאו חברינו לנחוץ לעשות זאת בשביל שישתתף "אחיאסף" עם אחרים בהוצאת אוצר כללי.  הם יחפצו ש"אחיאסף" יעשה דבר קיים לבדו, לפי רוחו, ולא שיהיה סניף לאחרים במפעל שתועלתו מוטלת בספק, וערכו – עוד יותר.

ובנוגע להקונקורנציא, כמדומה לי, שאין לנו לירא מפניה הרבה.  "אינהו בדידהו ואנן בדידן".  אוצר כללי הוא דבר שצריכים לו אנשים שאינם יודעים שום שפה אחרת, אבל רוב קוראי העברית בזמננו, וביחוד רוב קוני ספרים של השכלה, יודעים לשון המדינה, ואינם צריכים כלל שיתרגמו להם את ברוקהויז לעברית, ואלה יבחרו יותר באוצר היהדות שלנו....

והנני מקוה, כי תשימו לבכם לכל דברַי בזה ולא תשתקעו לע"ע בשותפות זו, אשר לפי הכרתי הפנימית תוריד את "אחיאסף" עד הדיוטא התחתונה (כמובן מן הצד המוסרי)[30]).

 

למר ה. ז., זיומיר.

אודיסא, 20 אפריל 902.

מאמרך "תולדות פייערברג" קראו חבריך הנמצאים פה, והם מצאו בו הרבה פרטים בלתי מכוונים אל האמת, וגם הרבה פרטים חשובים חסרים בו לפי דעתם.  בדבר האחרון לא אוכל, כמובן, לדון, אבל בדבר הראשון הנני נוטה להאמין, שהדין עמם.  מפני שמוצא אני בספורך פרט אחד הנוגע לי, והוא מסופר בנגוד אל האמת.  פייערברג לא יכול להתקצף עלי בשביל שדרשתי, לפי דבריך, שימית את גבורו[31]) מיתה מלאכותית, והוא דרש דוקא, שימות מיתה טבעית.  יש בפנקסי העתק מכבתבי אליו אז[32]), ושם נאמר ממש להפך.  פייערברג במהדורה ראשונה מספורו המית את "נחמן" ע"י "התקררות" מקרית, ואני כתבתי לו אז, שמיתה מקרית כזו לא תתכן.  מי שמואס בחיים צריך למות בדרך טבעית מתוך מצב חייו, אבל אינו מחויב כלל להתקרר.  ובאמת שמע המנוח לעצתי ושנה סבת המיתה, כמו שתראה בסוף הספור בצורתו הנדפסת. –

ובכן, אדוני, לא אוכל לתת מקום למאמרך, ומה גם כי צורתו הספרותית גם כן לקויה בהרבה מקומות, והנני משיבו לך בתכריך מיוחד.

 

לד"ר א. נוסיג, ברלין.

(תרגום מאשכנזית)

אודיסא, 1 מאי 902.

בתתי לך בזה תודתי מקרב לבי על מכתבך הנכבד ועל משלוח החוברת היפה של מכה"ע שלך, – רוצה הייתי לבקשך, שתודיע גם לחבריך בועד, שאין הדבר חשוב בעיני כלל, אם זכָרוני תיכף בישיבה הראשונה או לאחר זמן.  עיקר השאלה הוא, אם ובאיזה אופן אוכל להביא תועלת לעצם הענין.  כי אינני אוהב לשאת עלי שם חבר במקום שאין ביכלתי להשתתף בפועל בעבודה המוטלת על חבר.  אבל אם אתה, אדוני הנכבד, בטוח, שהשתתפותי בתור חבר תביא איזו תועלת ממשית במובן ידוע, אז, כמובן מאליו, הנני מקבל בתודה את הכבוד שחלקתם לי.

 

למר י. קלוזנר, היידלברג.

אודיסא, 2 מאי 902.

צר לי, כי מוכרח אתה להפסיק עבודתך עמי לכל ימי הקיץ.  לוּ יכלת, לפחות, לגמור את המאמר על דבר ביאליק, שלא יהיה ההפסק גדול ומורגש ביותר!

דבריך על מאמרו של ברנפלד ב"הלוח" גורמים לי עתה צער הרבה.  כי ברנפלד חושב עצמו לנעלב, וכנראה, תבוא תשובה מאתו על דבריך באחת החוברות הקרובות, ולפי שהוא מאשים גם אותי, כי נשאתי פנים לך, אצטרך גם אני ליתן הערה מצדי על תשובתו, – וכה נסתבך בפולימיקא שאין בה שום תועלת כשהיא לעצמה ושאני בורח ממנה תמיד....

כמדומה לי, שהודעתיך בזמנו דבר ההחלטה שהחלטנו, בהיות פה ברנשטֵין-כהן, על אדות הקומיסיא הקולטורית: לפנות להמורשים בשאלה, אם יתחיבו למסור להאגודות את כל השאלות וההחלטות של הקומיסיא[33]).  עתה אוכל להודיעך, כי בהגיע השמועה לווינא, שכך החלטנו, פנה הועד הפועל במכתב חוזר לכל המורשים הרוסים, ובו יגלה דעתו, כי אין המורשים צריכים לעשות חפצנו זה וכי כל עיקר הקומיסיא לא נוסדה כלל בשביל לעשות מעשים, כי אם רק בשביל לחבר "הרצאה" להקונגרס הבא...  הנך רואה איפוא, כי היה הצדק אתי, בראותי מראש בכל הענין רק קומידיא ריקה.  הנני מחכה לקבלת העתק ממכתב ועד הפועל (לע"ע ידעתי זאת רק ע"פ מה שמסר לי ברנשין-כהן ע"י שליח), ואז אתפטר ממשרתי זאת.

 

למר מרדכי בן-הלל הכהן, הומיל.

אודיסא, 2 מאי 902

..... בלחישה אגיד לך, כי רוצה אני לבקש לי איזו פרנסה, ואם אך אוכל למצוא, אעזוב את עריכת "השלח".  הלא ידעת, כי גם עד כה לא היתה עבודה זו נעימה לי ביותר, ומה גם עתה, אחר שהאספה הכללית של "אחיאסף" הגבילה את ערכו של "השלח" באלף רו"כ לשנה (בודאי קראת את המו"מ) והחליטה, שאם יהיה הפסד יותר מאלף רו"כ, יקראו אז אספה, בשביל לדון בדבר, אם כדאי הוא "השלח" לקרבן כזה, – עתה שנואה עלי עבודה זו בהחלט, ואשתדל בכל כחי להפטר ממנה, אם אך אמצא איזה דרך לזה [34])....

בודאי ידעת את הסכסוכים והשערוריות שבוורשא עתה בין המולי"ם.... ובודאי תבין מדעתך, מה גדול גועל נפשי לכל המראות האלה.  הלואי שהייתי גורף ביבין ולא היה לי עסק עם הצד המעשי של עניני ספרותנו עתה.

 

לד"ר ח. וייצמן, ג'יניבה.

(תרגום מרוסית)

אודיסא, 2 מאי 902.

בתשובה על מכתבך הנכבד מן 20 אפריל, הנני מוצא לנחוץ להגיד לך דעתי מפורש, שהרעיון ע"ד הוצאת מכ"ע שבועי נראה לי בלתי מוכשר להתגשם בפועל.  כמובן, לא יקשה לאסוף סכום קטן שיתן היכולת לגשת לפעולה.  אבל לפי דעתי, מוטב שלא לעשות זאת, אם אין אפשרות להבטיח קיומו של העתון לפחות לשנה אחת.  להוסיף עוד נסיון שלא הצליח על הרשימה הארוכה של נסיונות כאלה מכל המינים, שכבר קדמו לו, – דבר זה מסופק אני אם יביא תועלת לעניננו.  ולפי מצב הדברים עתה, אפשר לאמור בבטחה, שמכ"ע ציוני כזה לא יקנה לבבות בחוגים הרחבים של הציונים, ועל כן לא יוכל לקוות ל"חתימה" טובה.  אין ספק בעיני כמו כן, כי הציוניות האופיציאלית בווינא, ובראשה ה"וועלט", תתיחס באיבה למכה"ע החדש.  ובתנאים קשים כאלה, מכ"ע זה, בשביל שיוכל להתקיים, זקוק מראשיתו לסכום גדול, שיוכל להתפרנס ממנו זמן רב, מבלי היות תלוי בכמות החתימה.  ומאין איפוא יבוא סכום כזה?

הנסיון המר לִמדני להתיחס בזהירות לכל המפעלים, אפילו אם חביבים עלי ביותר, אם מראשיתם אין להם יסוד חזק למדי.  עשירים אנו כל כך בכל מיני "חורבות" ובזכרונות על דבר "התחלות טובות" שהיה סופן הבל וריק – עד שכל התחלה חדשה שנראית כאלו עתידה להגיע לסוף כזה – מעוררת בי מחשבות מעציבות מאד.

וסלח נא, אם אולי מסכתי טפת מרה ברוחך הטובה.  מה שאני חושב ומרגיש באמת – אותו הגדתי לך.

ברנשטין-כהן ודאי הודיעך, מה הוא עתה מצב "הועד הקולטורי" שלנו.  "ווינא" יצאה נגדנו בגלוי מיד כשראתה, על פי צעדנו הראשון, שאנו חושבים באמת לעבוד, ולא לשמש רק "תכשיט" בלבד, כוַעדים שקדמו לנו.

 

לד"ר י. ברנשטֵין כהן, קישינוב[35]).

(תרגום מרוסית)

אודיסא, 12 מאי 902.

מפני שרבניצקי לא היה בביתו.... לא יכלתי עד כה להשיבך על מכתבך האחרון [36]).  עתה אוכל להודיעך, כי עם היותנו מסכימים לדעתך, אנו מוצאים, בכל זאת, יותר מתאים אל המטרה, שנשלח התפטרות מפורשת בטעמיה לא לווינא, כי אם אל המורשים הרוסים, אשר יבינו אותנו הרבה יותר, ולווינא נשלח רק ידיעה "יבשה" ע"ד החלטתנו, אשר בה נאמר, כי מסבות שבארנו במכתב אל המורשים (ואם תחשוב לנחוץ, אפשר לצרף גם העתק המכתב ההוא), אנחנו מתפטרים.

ובכן הנני שולח בזה נוסח המכתב אל המורשים שחברתי (בהסכם לבקשתך) [37]), וכמובן, תוכל לעשות בו, אם תמצא לנחוץ, שנוים בלתי חשובים, אך אל תשנה לא את מובנו הכללי ולא את טעמו.  ואתה הואילה נא לחבר את המכתב לווינא ולשלוח לנו את שני המכתבים בשביל שנחתום עליהם.

 

אל ה"מורשים" של ההסתדרות הציונית ברוסיא[38]).

(תרגום מרוסית)

הועד הקולטורי שנבחר ע"י הקונגרס, בהתאספו בפעם הראשונה ביום 13 מרס, בשביל לברר לעצמו את תכונות מפעלו, בא כולו כאיש אחד לידי הכרה:

א) כי הקונגרס, בבחרו בועד כזה, אחר שהכיר ביסודה את החובה המוטלת על הציונים לדאוג לחנוך הלאומי של העם, – רצה בזה למסור את העבודה הזאת דוקא לידי אותו הועד, כדי לשים קץ לוכוחים הבלתי פוסקים על דבר ה"קולטורא".  כי אם לא כן, כלומר אלו היתה תעודת הועד רק לאסוף "חומר קולטורי" בשביל "דין וחשבון" של הועד הפועל העתיד לבוא, או לסדר רשימות של מחברות שונות, – היה הקונגרס בלי ספק בוחר לועד אנשים המתאימים יותר לעבודה "קולטורית" כזו.

ב)  כי לפי כונת הקונגרס, בשביל להפטר בעתיד מטענות ומענות שאין בן תועלת, הועד צריך להיות עומד ברשות עצמו ובלתי תלוי בעבודתו במגמותיו והשקפותיו של מורשה זה או אחר, בשימו לו לקו רק החלטות הקונגרס לבדו.  למטרה זו צריך שיוכל לבוא במו"מ חפשי עם כל האגודות, בהשתמשו לזה באורגניזציא הקימת.  הועד חשב, כי רשאי הוא לבאר באופן זה את החלטת הקונגרס, לפי שבאופן אחר לא היה הקונגרס בוחר להועד אנשים כאלה, אשר ידע היטב את השקפותיהם ואשר דרכי פעולותיהם בעבר לא נתנו לו רשות לחשוב, שיהיו מוכשרים לשעבד עבודתם בענף חשוב כזזה לחפציהם והשקפותיהם של אחרים, בנגוד להכרותיהם הם.

ג) כי, בשביל שיצליח בעבודתו, זקוק הועד לאמונה וחבה מצד האורגנים המרכזיים של האורגניזציה; באופן אחר תפגוש עבודתו תמיד במעצורים מצד פקודות שונות המתנגדות להחלטותיו הוא.

בהתאם לכל זה, פנה הועד לפני זמן ידוע, על ידי "מרכז הידיעות", להמורשים בהצעה, שיתנו לו את האפשרות של מו"מ חפשי עם האגודות.  ואולם עתה נתברר, כן מתוך תשובות המורשים וכן מתוך מכתבי הועד הפועל הווינאי, כי גם אלה וגם זה מתנגדים באופן יסודי לחברי הועד, בנוגע לתעודתו של הועד.  לפי דעת הועד הפועל הווינאי, הועד הקולטורי נוצר רק בשביל זה, שיעסוק בשאלת הקולטורא בדרך "עיונית", ולפי דעת רוב המורשים הרוסים, הועד יש לו, מלבד תעודתו העיונית, גם תעודה מעשית: להיות מעין "מועצה" על ידי חבר המורשים ביחס לשאלות קטנות שאפשר שיתעוררו, למשל, בנוגע לערכן של מחברות שונות היוצאות לאור, וכדומה.  ויחד עם זה נתברר כמו כן, שהמנהיגים, כן בווינא וכן ברוסיא, מתיחסים לעבודות הועד "בזהירות" ידוע, המעידה על העדר האמונה הדרושה.

כתוצאה מכל האמור, אנחנו הח"מ, חברי הועד הקולטורי ברוסיא, בחשבנו מצד אחד, שבתנאים כאלה, אין לנו אפשרות למלאות תעודתנו האמתית, כמו שאנו מבינים אותה, ובאין ברצוננו, מצד אחד למלאות תפקיד של איזה מין תכשיט, או לעסוק בעבודה פעוטה שתועלתה מעטה ושאנחנו אין אנו מרגישים בנו את הכשרון לכך, – החלטנו להסיר מעלינו אם חברים של הועד הקולטורי, והננו מודיעים זאת היום להועד הפועל הווינאי. 

 

ל"אחיאסף", וורשא.

אודיסא, 21 מאי 902.

.... המודעה על דבר....  תוכלו להדפיס על הדפים המיוחדים שאתם מצרפים לפעמים לחוברת "השלח", אבל על גוף המעטפה לא אוכל להדפיסה.  כי מיום שנוסד "השלח" לא נדפסו על המעטפה שום מודעות זולתי ספרותיות, ובשביל איזו מודעה מקרית אין מן הראוי לשנות מן המנהג הזה, וכל שכן מודעה כזו.

אחר הטלגרמא שלכם ע"ד "היוד" ותשובתי, חשבתי, שתודיעוני במכתב פרטֵי הדבר ותוצאותיו.  אבל לא קבלתי מאתכם מאומה.  וכי כך היא מדת דרך ארץ?

בעוד ימים אחדים אגמור את מאמרי ועוד שבוע אהיה טרוד בעניני "השלח", ואחרי כן, אם חושבים אתם לנחוץ לקראני לוורשא, אוכל לבוא אליכם....

 

למר א. לובַרסקי, פריז.

אודיסא, 25 מאי 902.

מכתבך מווילנא קבלתי אתמול, והנני ממהר להשיבך, כדי שימצאך מכתבי בפריז, אחר כי לא הודעתני, כמה תתמהמה שם.

על פי סגנונו, ראוי היה מכתבך אמנם להשאר בלי תשובה, ובודאי לא הייתי משיב דבר על מכתב כזה, אלו היה כותבו איש אחר.  אבל – מי יחשב חשבונות כאלה עם ילד "קַפריזי" (או "תַּיְשָני" בלשון בני ארץ ישראל) כמוך?.....

ובנוגע לגוף הענין שבשבילו טרחת לכתוב לי, אשיב לך תשובה קצרה: בקראי ב"השקפה" של "אחיאסף", כי האספה הכללית קצבה את ערכו של "השלח" באלף רו"ח, ויותר אינו ראוי להפסיד בו, – באותה שעה החלטתי בלבי להפטר מעבודתי זאת ויהי מה!  קרוב לודאי, שלפני האספה הכללית שתהיה באוקטובר (כפי ההחלטה שנתקבלה באספה האחרונה) לדון על שאלת "השלח", אשלח להם את התפטרותי, אף אם לא אמצא עד אז שום עבודה אחרת.  שאלת הלחם אמנם שאלקה קשה היא, אבל עוד יותר קשה לי לסבול, שידים גסות ימששו בעבודתי, שאני נותן נפשי עליה, כמו שממששים סחורה בחנות, בשביל להעריך את מחירה.  ובכן הנני חושב עתה מחשבות ומבקש תחבולות איך לצאת ממצבי, וממילא מובן, שלע"ע לא מצאתי מאומה[39]).  כל זה הנני מודיעך, פשוט, כמו שמודיעים לאוהב קרוב. אבל חלילה לי להעמיס עליך את טרחי ומשאי.  מעולם לא בקשתי משום איש, אפילו מן היותר קרובים אלי, שיעשה עמי חסדים טובים ויטפל בענינַי הפרטיים, ולא אבקש גם לעתיד.  ובכן אין ליאלא לאמור לך, כי אלו לא היית "ילד", היה "הטַקט" שלך לוחש לך, שעל שאלות כאלה, ביחוד כשהן מוצעות בסגנון כזה, לא אשיב כלום.

בקשה אחת קטנה לי אליך.  בודאי תראה את לודביפול את את אחד מראשי מכה"ע "אֵיקו סיוניסט", ואמרת להם, כי מאחר שהדפיסו באחד מגליונותיהם את ראשית מאמרי ע"ד ניטשה, הנני דורש, שידפיסו גם את סופו בקרוב....

 

להרב א. ש. תמרת, מילֵיציץ.

אודיסא, י"ט אייר תרס"ב.

הנני מסכן בעצמי להיות גם אני בעיניך "שכיר מושבע אצל הועד הפועל הווינאי" – ואת מאמרך ששלחת לא אוכל להדפיס, לפי שאיני מוצא אותו ראוי לבוא ב"השלח" לא לפי תכנו ולא לפי סגנונו.  רוב דבריו אינם אלא דקדוקי עניות ופלפולים התלוים בשערה, ויש מהם גם – סלח נא! – דברי בטלנות (למשל, ע"ד הטלגרמא של השולטן), והסגנון הוא לפי רוח "המליץ"...  אם קורא אתה את "השלח", הלא ידעת, כי יבואו בו דברים נגד הציוניות הווינאית, – אבל דברים שיש בהם ממש ובסגנון ספרותי הגון.

בכל מאמרך מוצא אני אך הערה אחת שיש בה ממש, והיא ע"ד מה ששנה הרב נוסח הודעת הרצל והעמיד "ציוניות" במקום "ישראל".  ואם תחפוץ, תוכל לשלוח לי הערכה קצרה על דבר זה בלבד, ואדפיסנה, אם תהיה כתובה בסגנון הראוי.

 

למר מ. בובר, ברלין.

(תרגום מאשכנזית)

אודיסא, 26 מאי 902.

על יסוד מכתב שקבלתי לפני איזו חדשים מאשכנז, היה עלי להאמין, כי הגשמת מפעלך עודנה מוטלת בספק גדול, ולפי שגם מצדך לא נשמע שוב דבר ברור, לא חשבתי עד כה לנחוץ להקדיש חלק מזמני, המסובל בעבודה רבה, לכתיבת המאמר אשר הבטחתי.  ועתה, אחר עבודה מתמדת ומיגעה מאד במשך החדשים שעברו, הנני מרגיש עצמי חסר אונים לגמרי ומוכרח אני לחשוב קודם כל על דבר מנוחה.  ובכן אין לי שום יכולת לכתוב את המאמר במשך חדשי הקיץ הבאים, לפי שבכלל קרוב הדבר, שעד הסתו לא אכתוב עוד אף שורה אחת.

_______________________

 

למר א. ג., אודיסא.

אודיסא, 26 מאי 902 (י"ט אייר).

גם אני לא האמנתי למראה עיני בקראי במכתבך, כי "לא נתת מעולם רשות לעשות בספורך השמטות חשובות", וכי הנך "אוסר לפרסם" סוף הספור, וכי הנני "מחויב להדפיס הערה" וכו' וכו'.  שוכח אתה, אדוני, כי "מעולם", כלומר, מאז החלותי להדפיס פרי עטך ב"השלח", לא היו בינינו שום תנאים מגבילים חירותי בתור עורך.  תמיד הייתי משנה ומשמיט ככל אשר מצאתי לנחוץ, מבלי שאול את פיךְ על כל מחק והשמטה, ואתה "מעולם" לא מחית על זה, אע"פ שגם לפנים השמטתי לפעמים עמודים שלמים ושניתי בהרבה מקומות לא אך שנויים קלים.... ואם חפצת בפעם הזאת לעמוד על גבי ולאסור עלי "השמטות חשובות", היית צריך להתנות עמי כן מפורש בעת שנתת לי ספורך, ואז הייתי אומר לך גם אני, כי אם לא תסכים להשמיט מה שהשמטתי, איני יכול להדפיס את הספור.  אבל הלא ידעת, כי שום תנאי מעין זה לא התנית עמי, ואני אמרתי לך מראש, כי ה"פלוסופיא" של נַערךָ אינה מוצאה חן בעיני, והטרם תדע, כי מה שאינו מוצא חן בעיני אני משמיט?  ולא עוד אלא שגם אחר שהחזרת לי שנית את סוף הספור, ואני עברתי עליו ותקנתיו לדפוס, – אמרתי לך, בהיותך אצלי, כי מחקתי עוד הרבה אחריך, מפני שלא אוכל להלום את הפלוסופיא הנ"ל של נער בן שתים-עשרה.  ואתה ידעת היטב, כי הפלוסופיא ההיא ממלאה עמודים שלמים, ולא קשה היה לך להבין, כי השמטתי השמטות חשובות, ומדוע לא הודעתני אז, קודם שנדפס הסוף, שהנך אוסר ומחייב וכו'?

סוף דבר, איני יכול להסכים, שיש לך רשות עתה לאסור למפרע את המותר עד כה ולהטיל עלי חובה, שאדפיס את ההערה הסתמית אשר תחפוץ בה.  אבל זאת אעשה לך: שלח לי "מכתב אל העורך", אשר בו תביע את צערך, כי קלקל העורך את מעשה ידיך, בהשמיטו מתוך ספורך דברים אלו ואלו, שהם הם "עיקר מה שחפצת לאמור", וכדי "להציל את כבודך", תעתיק במכתבך בדיוק, מלה במלה, אותם הדברים שהשמטתי, כפי שיצאו מאתך בכת"י שלך.  באופן הזה יוכלו הקוראים המבינים לשפוט, מי משנינו חטא "להאמת הריאלית".

אם תתן לי מכתב כזה במשך שבוע מהיום, אוכל עוד לתתו בחוב' יוני[40].  כמובן אוסיף עליו הערה....

__________________________

 

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

אודיסא, 1 יוני 902.

בודאי קבלת במועדו את מכתבי האחרון, שכתבתי לך באותו יום (ואולי באותה שעה) שאתה חשדתני במכתבך, כי הנני קוצף עליך בשביל דבריך במכתבך האחרון וכי על כן חדלתי מכתוב אליך.  שמח אני על שעלה בידי למצוא ביום ההוא איזו רגעים פנויים בשביל לכתוב לך (כי בשבועות האחרונים נסתבכתי בענין צבורי אחד מעניני המקום, אשר יאכל מיטב עתותי), ולולא כן, היית בודאי חושדני, כי אמנם היה קצפי סבת שתיקתי, אלא שבושתי אח"כ מפניך בקבלי מכתבך.  ידידי, אם יש מי שלמד מדת הסבלנות ע"י עסקו בספרותנו, – אני הוא. כי להיות עורךְ עברי במשך שש שנים – זהו בית ספר לסבלנות שאין למעלה הימנו.

אבל נשים נא קץ לכל הענין הזה, שאינו שוה לדבר עליו כל כך.

מאמרך הקטן הנני משיב לך בזה, מפני שאלו אמרתי לתתו ב"השלח" הייתי צריך להשמיט ממנו הרבה....  ובהיותו קטן-הכמות, לא יכלתי להרשות לעצמי להקטינו עוד יותר, כמעט למחצה, ומה גם שראיתי מתוך מכתבך, כי עם לבבך לשלחו ל"הצפירה", ששם בודאי יודפס כולו כמו שהוא.

שבוע זה הנני גומר כרך ט'.  הודיעני נא איפוֹא, ידידי, אם יש בדעתך ליתן לי בשביל כרך עשירי איזה מאמר גדול שיספיק לחוברות אחדות.  כבר כתבתי לך במכתב הקודם, כי נעים היה לי, אלו גמרת בכרך זה את "הסניגוריא".  אל נא תשכח, כי מכ"ע עברי עומד בנס, ומי יודע מה יהיה גורל "השלח" לשנה הבאה.  למה איפוא תכניס מאמרך זה בסכנה, שישאר בלתי שלם?

______________________

 

לועד ישוב ארץ ישראל, ברלין

(תרגום מאשכנזית)

אודיסא, 2 יוני 902.

קבלתי מכתבכם הנכבד מן 25 מאי והחוברת השניה מעתונכם, והנני מתכבד להודיעכם, כי "לוח השאלות" בכללו נראה לי בלתי זקוק לשנויים יסודיים, בהיותו כולל כל הענינים החשובים באופן מספיק.  רק שאלה אחת חסרה בו לגמרי, והיא השאלה, אם ישוב של עובדי אדמה עניים על ידי תמיכה והנהלה מצד חברות מן החוץ, איזו שיהיו, אפשרי הוא בכלל.  השאלה הזאת, בתנאים הנוכחים, נראית לי חשובה יותר מכל השאר, ועל כן צריך היה להטעימה באופן מיוחד.

_______________________

 

לד"ר ח. ד. הורוויץ, וורשא.

אודיסא, 3 יוני 902.

סלח נא כי לא עניתיך עד כה על מכתביך, שקבלתי במועדם.  בשני החדשים האחרונים גברו טרדותי למעלה, מצד אחד, בגמר מאמרי ע"ד הישוב, שדרש עבודה מרובה וזמן רב לאסוף ולסדר את החומר הנחוץ, ומצד אחר, בעניני צבור שונים שנסתבכתי בהם בזמן האחרון יותר מכפי הרגיל ולא יכלתי להשתחרר מהם.  כל זה הביאני להתרשל מעט בכתיבת מכתבים לפונים אלי, שלא כמנהגי, וגם לצמצם עבודתי בעריכת "השלח" בהענפים היותר הכרחיים.  מפני זה דחיתי גם קריאת הפרקים האחרונים ממאמרך[41] עד שירוַח לי (אחר שנועדו לדפוס רק לכרך העשירי), ואך אתמול קראתים.

הפרק השביעי מצד עצמו יש בו חומר רב ערך וענין, אבל קשורו עם מה שלפניו ולאחריו רופף מאד.  ואולם הפרק השמיני גם הפעם לא עלה לך יפה, לפי דעתי.  אין בו משפט ברור, ולו גם בדרך השערה, אלא כולו הוא באותו הסגנון הידוע: "מצד אחד אין להכחיש, ומצד אחר צריך להודות".  והקורא אשר עמל בקריאת מאמר גדול כזה, המלא מספרים והדורש עיון, יש לו רשות לדרוש, שיביאהו המחבר בסוף הדברים לאיזו מסקנא מבוררת, אשר תהיה כשכר לעמלו.  ביחוד לא הצלחת לבאר היטב את מחשבתך בראשית הפרק (ע"ד שאלת הכלכלה בהוה ויחוסה לציוניות המדינית), ואודה ולא אבוש, כי גם אני, שאינני בכל אופן מן הקוראים הגרועים, אינני מבין כונת דבריך שם: "להיטיב את מצב החלק האחד על חשבון החלק השני" וכו'.  בקצרה, הפרק הזה צריך תקון בידי בעליו, ולמטרה זו הנני משיבו לך היום בתכריך מיוחד, ואבקשך לעבור עליו בעיון ולתקנו ככל האפשר.  אם תוכל לתת לו צורה יותר שלמה, שיהיה באמת כמסקנא היוצאת מאליה מתוך הפרקים הקודמים, – מה טוב, ואם קשה עליך הדבר, תתקן, לפחות, את ראשיתו, שיובנו הדברים יותר....

ובנוגע לפרק השביעי, אשאלך שני דברים: א) בלוחות האומנים ענף רביעי שכחת לרשום שֵם האומנות האחרונה, ונשארה רק שורה של מספרים מבלי לדעת לאיזו אומנות הם מתיחסים.  מזה נראה, שאין מנהגך לקרוא בעצמך מה שכתבת – דבר שנכשלים בו הרבה מסופרינו....  ב) אולי תסכים להשמיט את הציור הגרַפי, שבאמת אין בו תועלת הרבה, ביחוד לקוראים עברים, שלא הורגלו בכמו אלה, ולי יגרום טרחה יתרה, בהיותי רחוק ממקום הדפוס, ומי יודע אם יעָשה ה"קלישֶה" כהוגן, ואפשר שעוד תצא עי"ז תקלה.

_________________

 

למר י. אייזנשטַדט, וורשא.

אודיסא, 4 יוני 902 (כ"ח אייר תרס"ב).

מכתבך מן י"ד אייר קבלתי במועדו, ומפני טרדותי בגמר מאמרי וכן בדבר "מרבי השכלה" (כידוע לך), לא יכלתי לענותך עד כה.

וקודם כל הרשני לאמור לך, כי לא ישר בעיני מה שאתה חושב (כנראה מדבריך) את עבודתך לתועלת הועד כאיזה דבר טפל שאינו ראוי לשום לו לב הרבה.  הועד שלחך בשביל כך, ועליך למלאות חובתך כראוי, שלא תהיה מועל בשליחות.

ובנוגע להצעתך, שישלחו הרבה דרשנים להרחיב את הפרופגנדא, אפשר שטובה היא בעיקרה, אבל מה אוכל אני לעשות בזה? על האורגניזציא הציונית לקחת הדבר על עצמה, ועליך לפנות בזה אל מורשי האורגניזציא.

בשבוע שעבר היתה כאן אספת "מרבי השכלה", שכל כך הרבינו בהכנות קודמות לה.  מה אומר לך?  ידעתי את האנשים ההם, ובכל זאת לא עלה על לבי, שיוכלו להגיע לשפלות כזו.  מרגלית[42] היה המדבר בשם הועד, ובדרשתו הארוכה כמעט לא נגע בגוף השאלה, כי אם התנפל עלי ועל דובנוב, ביחוד עלי, והשתדל להוכיח כי "אפיקורס" גדול אני.  גם את דרשתי ע"ד משה[43] לא שכח, והאשימני, כי בזיתי את משה והנביאים וכו' וכו'.  אחר כן דברתי אני (כמובן, לא עניתי לו כאולתו.  אמרתי רק בראשית דברי, כי התאספנו לדון ע"ד שאלת החנוך, ולא ע"ד מאמרי ודרשותי, וכי אם רוצה הוא לבקר את דעותי, יצא נגדי בגלוי בכה"ע לישראל, ושם אענהו.  ואח"כ עברתי אל עצם השאלה של בתי הספר)[44] כפי הנשמע עשו דברַי רושם טוב.  אחרַי דבר דובנוב, ועוד יותר מעשרים איש היו נכונים לדבר משני הצדדים.  והנה קפץ אחד ממתנגדינו ודבר דברים גסים מאד נגד הלאומיות, באופן שלא יכלנו לעצור בעד ההתמרמרות של הלאומיים, אשר דרשו בחזקה שישיב את חרפותיו.  ולפי שלא רצה לעשות זאת, לא הניחוהו לדבר יותר, והשאון הלך וגדל עד שהוכרחו לסגור את האספה.  יש אומרים, שכך גזרה הפוליציא, שהיתה באותו מעמד, אך בבירור לא אדע זאת, כי הייתי באותו רגע מחוץ למחנה.  ובזה נגמר הענין הרע הזה, שאַבדנו עליו זמן וכח לא מעט.

כנראה, אצא מפה בקרוב.  מתחלה אלך לוורשא ומשם להומיל, לנוח איזה שבועות בבית ידידנו הכהן....

_____________________

 

למר ח. ל. זוטא, יַקטרינוסלב.

אודיסא, 4 יוני 902.

מכתבך בצירוף הפרוגרמות קבלתי, ותודה לך ולחבריך על שלחכם לי את כל אלה, כי באמת קרוב הענין הזה אל לבי מאד.  לא ארשה אמנם לעצמי לבקר את הפרטים, בהיותי בלתי מנוסה במלאכת ההוראה ולא אחשוב עצמי למומחה בשאלות הנוגעות למלאכה זו.  אבל בכלל תמהתי מאד, כי תחשבו כדבר אפשרי בזמן הזה להחזיק את הילדים בחדר שש שנים מבלי ללַמדם אף ראשי פרקים מלשון המדינה (אחר כי תקדישו את כל שעות הלמוד – 24 – ברוב המחלקות רק ללמודים עברים).  בעירנו הננו נלחמים עתה מלחמה קשה בחברת "מרבי השכלה", בשביל להוסיף שעות אחדות ללמודים העברים, והם טוענים, שרצון ההורים ללַמד את ילדיהם לשון המדינה במדה מספקת.  והאמנם בערים אחרות ההורים מסכימים, שלא ידעו ילדיהם לשון המדינה עד היותם בני 13 – 14 שנה?

לדאבון לבי, לא אוכל להשתתף באספתכם, כי מרוב עבודה שעבדתי בירחי החורף הורע מצב בריאותי, ועלי עתה לצאת מפה ולבקש לי מנוחה שלמה באיזה מקום בודד לכל ירחי הקיץ.

_____________________

 

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

אודיסא, 9 יוני 902.

קבלתי מאמרך ותודה לך.  אבל צר לי, כי מוכרח אני לדחותו לחוברת אוגוסט, מפני שעל ענין בן-כוזיבא נמצא בידי מאמר מאת ד"ר קרויס, המונח באמתחתי זה כמעט חצי שנה, וקבעתי לו מקום בחוברת יולי.  גם פרק ממאמר "התלמוד" שיבוא בחוב' יולי (כי כן הבטחתי להמחבר) נוגע בתקופת יבנה, באופן שאם אתן גם את מאמרך בחוברת זו, תהיה כמעט כולה (כלומר, החלק ה"מדעי") סובבת על תקופה אחת – דבר שלא יתכן.

אמנם, הנני מרשה לעצמי ליתן מקום לפעמים להשקפות חפשיות ע"ד בקורת המקרא, אבל רק דרך אגב.  ואולם לקבוע פרקים שלמים ב"השלח", שכל עיקר נושאם יהיה לבטל אחדות התורה ולהציע השקפות הבקורת החדשה, איני מוצא לאפשר.  אלו היו הדברים באמת מבוררים כבר כל צרכם על יסודות מדעיים שאין אחריהם כלום, לא הייתי מקפיד על זה.  אבל הרי אנו יודעים, כמה מן הספר יש בכל זה ומה רחב המקום כאן להשערות סוביקטיֶביות, ובשביל השערות כאלה איני רואה צורך להדאיב לבות המאמינים ולפגוע ברגש היותר קדוש להם.  – ואולם מאחר שיש בידך (כדבריך) ספר שלם הכולל "מבוא" לכל כתבי הקודש, הרי אפשר לך לברור בשביל "השלח" פרקים אחרים, שאינם פוגעים בקדושת התורה, למשל, על הנביאים, על תהלים וכו'....

_______________________

למר י. קלוזנר, היידלברג.

אודיסא, 10 יוני 902.

קבלתי מכתבך האחרון מן 2 יוני.

על דבר ה"קולטורא" העלובה המצב עתה כך הוא: הועד הפועל אמנם שלח "מכתב חוזר" בנוסח שכתבתי לך[45] וגם המורשים הרוסים רק מועטם השיבו בחיוב על שאלתנו (אם מסכימים הם להודיע תמיד את דבר הקומיסיא לכל האגודות), ושאר המורשים – יש שענו בשלילה ויש שפסחו על שתי הסעיפים.  ראינו על פי זה שאין לנו על מי להשען, ובהסכם חברי כתבתי מכתב חוזר לכל המורשים, שבו הצעתי בקצרה את השקפתנו, כי אין לנו שום חפץ בעבודה מעין "צנזורא" על החוברות הציוניות הריקות היוצאות יום יום (בעבודה כזו הואילו המורשים לכבדנו).  כי לפי דעתנו, היתה כונת הקונגרס, בבחרו בנו, למסור לנו הנהגת העבודה הקולטורית במובנה הרחב, ואלמלא כן, היה מוצא לו "צנזורים" יותר מתאימים לתעודה כזו, וכי בראותנו עתה יחוסם של המורשים ושל הועה"פ אלינו, אני מסירים מעלינו כל אחריות בעד הבטלה.  בראשונה סיימתי את המכתב בהתפטרות מוחלטת, אבל אחרי כן, על פי הפצרת איזו מאנשי שלומנו, החלטנו לדחות לע"ע את ההתפטרות, עד שנשמע מה יענו המורשים על מכתבנו זה, אשר שלחנו אליהם בחתימת כולנו, והעתק ממנו נשלח לווינא[46].

על דבר הצעת בלקינד קשה לי לענות, כי לא קבלתי את המחברת שהוציא ואינני יודע איזו צורה נתן להצעתו עתה.  לפני שנתים אמנם הגדתי לו לעצמו את דעתי, שאין כל יסוד להצעתו, וביחוד בחדרה.  אבל עתה איני יודע אם לא עשה בה שנויים עיקריים....[47]

_______________________


לד"ר ש. לֶווין, יקַטרינוסלַב.

אודיסא, 10 יוני 902.

קבלתי את ה"השקפה", ותודה לך, אע"פ שהאיחור גרם לי צער מעט.  על דבריך בענין ברַנדס הוספתי "הערת העורך" ע"ד ברנרד לַזַר, אשר באלו הימים הוציא מפיו דברים עוד יותר מכוערים בטנדנציא הצפונה בהם.

איני יודע, מה כתב לווינסקי ע"ד אספת החברים פה[48].  אבל זאת עלי להודיעך, שאם תאמר להוציא משפט על פי הרצאת הדברים שבאה ב"וואָסכאָד", תשגה מאד.  כי ההרצאה הזאת נכתבה בידי אחד ממתנגדינו, אשר עמל ליתן להנהגת ראשי המדברים משלהם צורה יותר נאה והשמיט הרבה מתוך דרשותיהם, וגם את דברינו מסר שלא בדיוק, באופן שהקורא מרחוק לא יקבל ע"פ זה שום מושג נכון ממה שנאמר באמת.  אפשר שבמכ"ע אחרים יבואו הדברים בצורה יותר אמתית.  – צדקת באמרך, כי אנשי שלומנו צריכים היו לשלוט ברוחם.  גם אנו ידענו זאת, וקודם האספה השתדלנו הרבה בזה, לשנן לכל קהלנו, שלא יעשו שאון אפילו אם יחרפו ויגדפו מתנגדינו....  ואני קימתי דבר זה בעצמי תחלה: על כל החרפות אשר חרפני מרגלית (בוואָסכאָד אין רמז לזה) עברתי בשתיקה, אלא מסרתי מודעה בראשית דברי, שאם יש עוז בלבו, אל יסתר בין כתלי הבית הזה, כי אם יֵצא בטענותיו עלי לעיני כל ישראל בכה"ע שלנו, ושם אתן לו תשובה כהלכה.  – ואחר כל זה קרה מה שקרה, כי לא כל אדם  יכול למשול ברוחו, כשמבזים את קדשיו....

_______________________

למר מ. הורוויטץ, סטַניסלב.

אודיסא, 16 יוני 902.

לו שאלני קודם למעשה, הייתי מודיעהו, כי מאמרי "חצי נחמה" בר תורגם לאשכנזית ונדפס במכה"ע "אללג. צ. דעס יודענטומס" לפני שלוש או ארבע שנים.  גם עוד רבים מאמרים כבר נתפרסמו באשכנזית במכ"ע שונים ("וועלט", "אָסט אונד וועסט" וכו') ומאמר אחד ("עבדות בתוך חירות") נדפס גם במחברת מיוחדת באשכנזית....

לכן, אם רוצה כ' לתרגם איזו ממאמרי, עליו לחקור תחלה, אם לא נמצא כבר תרגום באיזה מכ"ע.

בכל אופן, אבקשהו לשלוח לי הגליונות של מע"ע "יוד. פאָלקסבלאטט" שבהם נדפס תרגומך, למען אראה גם אני טיבה של המלאכה.  התרגומים שנדפסו עד כה נעשו ע"י ד"ר פרידלֶנדר, איש מהיר מאד במלאכת התרגום.

__________________

למר ד. אהרונוביטש, רחובות.

אודיסא, 19 יוני 902.

אמנם זוכר אני את שאלתך ותשובתי ומאד שמחתי, כי מצאת את שבקשת וכי נתגלגלה זכות זו במקצת על ידי.  עבר הגיעה אלי השמועה גם לפני קבלי מכתבך, כי מרוצה אתה לקהל המושבה וכי תעשה חיל במפעלך.  ואם לא קשה עליך הדבר, הייתי מבקשך להודיעני לפעמים, בשעת הפנאי, מצב עניני החנוך במושבות בכלל ובבית ספרך בפרט.  בהיותי בא"י אספתי חומר רב בשאלה זו וחשבתי לכתוב ע"ד החנוך במושבות מאמר מיוחד.  אבל מסבות שונות נדחה הדבר, ועתה כבר נתישן החומר שבידי ברובו, ובכלל אינני חושב לנכון להציע מה שבלבי על הענין בשעה של מעבר כזו.  ואולם הענין מצד עצמו קרוב אל לבי מאד גם עתה, ובתודה אקבל, אם תשלח לי מזמן לזמן איזו ידיעות ע"ד המצב, אף כי מצדי לא אוכל להבטיחך, שאשיבך תמיד בפרטות על דבריך, כי טרדותי לא ירשוני לעשות זאת.

__________________

למר ש. דובנוב, פטרבורג.

(תרגום מרוסית)

אודיסא, 20 יוני 902.

מחייך ומה מעשיך בפטרבורג יודע אני מעט ע"פ מכתביך לביתך, וגם אתה הלא ידעת כבר מכל אשר אתנו ע"פ ספורו של ה' ג., אשר כבר שב לפ"ב.  לכן אין לי כל חדש לכתוב לך, ומטרתי בזה היא לבקשך בקשה אחת קטנה:

כבר ידעת מתוך מכתבו של ה' פֶן אליך, כי ה"ביורָא"[49] גזרה עלי ועליך לכתוב על ספר את הדברים שדברנו באספה הכללית, כדי להדפיסם ולהפיצם בין החברים לפני האספה הבאה[50].  והנה אני בתור "סולדַט" פשוט היודע לשמוע למצות "השרים", מלאתי מיד את אשר הוטל עלי וכתבתי את הדרשה מראש ועד סוף, כפי שהיתה רשומה בזכרוני, וגם קראתיה אחרי כן באזני חברי ה"ביורא", והם מצאוה מדויקת מאד, כמעט מלה במלה. ובכן מסרתיה ליד מזכיר ה"ביורא", שיעשו בה מה שימצאו לנחוץ.  אבל בינתים קרה מקרה אשר הביאני לשנות את מחשבתי ולהדפיס את הדרשה תיכף.  וזה הדבר: ב"המליץ" וב"הצפירה" הולכים ונדפסים עתה "מאמרים" ע"ד האספה.  שניהם לקחו את כל הדברים מתוך ה"וואָסכאָד", מבלי לתקן בהם אפילו את השבוש הגס ע"ד "התלמוד שנכתב בלשון ערבית[51]", ושניהם לא יודיעו, כי שואבים הם דבריהם מתוך ה"וואָסכאָד", כי אם נתנו למאמריהם צורה של דברים מקוריים (ב"המליץ" נקרא המאמר בשם "מכתבים מאודיסא", ועל החתום: אבן-ברקת).  והקוראים התמימים, אשר לא יעלה על לבם לחשוד את העורכים בפלַגיאט מכוער כזה, יוכלו מתוך כך לבוא לידי אמונה, כי אמנם כך היה מהלך הדברים בדיוק, אחר ששלשה מכ"ע מתנבאים בסגנון אחד.  ובכן ישָאר הדבר זכרון לדורות, כי בימינו היה סופר עברי, שהיה עם זה גם עורך מכ"ע עברי, אשר לא ידע באיזו לשון נכתב התלמוד.  מפני זה החלטתי להדפיס את דרשתי כצורתה, קודם שנשתרשו השבושים של המודיע ב"וואָסכאָד", אחר כי "שבשתא כיון דעאל עאל".  והנה מתחלה אמרתי לשלוח את הכת"י אליך, ואתה תתנהו אם ב"וואָסכאָד" או ב"עתיד"[52].  אבל אח"כ חזרתי בי ממחשבה זו ושלחתי את הכת"י ישר למערכת ה"עתיד".  ועשיתי כן מכמה טעמים....

גם נתתי להם רשות לתקן תקונים קלים בלשון, אך לא לשנות מאומה בגוף הענין.... אבל דרשתי עם זה, שיתנו את הקורקטורא למקרא לך.  ובכן בקשתי היא, שתואיל בטובך לקרוא את הקורקטורא.... אקוה, שתעשה זאת למעני וגם למען הענין....

____________________

לחברת "לבנון", וורשא[53].

אודיסא, 23 יוני 902

בכל לבי הנני מברככם בהצלחה במפעלכם לטובת המוסדים הנכבדים אשר הזכרתם במכתבכם.  וצר לי מאד, כי לא אוכל לעמוד לימינכם באופן שהצעתם.  בכלל אין לבי הולך אחר המנהגים החדשים המתפשטים בקרבנו בשנים האחרונות, בנוגע לתמונות אנשים ידועים לקהל פחות או יותר.  עמנו היה מעולם מכבד את האנשים החביבים לו, אבל רק את רוחם ולא קלסתר פניהם.  מנהג זה, להפיץ בעם תמונות של סופרים ועסקנים ידועים, לקוח מעמים אחרים, שהורגלו מאז ב"עבודה זרה" ועושים להם "אלילים" מכל הבא בידם.  אבל בני ישראל מחבבים את הרוח, ולא את הבשר.  איני יכול בשום אופן להבין, מה חפץ יש לקהל הקוראים – ואף לאלה המוצאים נחת בדברַי ומסכימים לדעותי – בתמונת פני, ומה גם בשעה שכותבים" מכתבים גלויים על עניני משפחה או עסק.

ובכן, אדונַי, לא אוכל לעשות בקשתכם, ואתם תסלחו לי.

_________________

למר ר. בריינין, ברלין.

אודיסא, 26 יוני 902.

שבוע זה קבלתי מאת "אחיאסף" את מכתבך בצירוף המאמר ע"ד יַקובובסקי.  המאמר יודפס באחת החוברות הקרובות, אבל לא אוכל להגיד בדיוק באיזו חוברת.  לא אכחד, כי יותר נעים היה לי, אלו שלחת אחד המאמרים אשר זה כבר הבטחת לשלוח. אתה אומר, כי אלו הזכרתיך ועוררתיך, היית שולח זה כבר.  אבל הלא ידעת, כי אין זה מנהגי להזכיר ולעורר לקיום הבטחה.  אני חושב, שכל אדם צריך להזכיר לעצמו מה שהבטיח לאחרים.

אגב אודיעך כי בקראי בה"וואָסכאָד" את מאמרך ע"ד מ. י. לֶבנסון ואת ה"תוכחה" הגדולה שבראשיתו על כי כה"ע העברים לא כבדו את המשורר במאמרים על אדותיו[54] 1), – לא יכלתי להתאפק ושלחתי למערכת ה"וואָסכאָד" מכתב גלוי, שבו הודעתי את האמת, כי מה שלא היה ב"השלח" שום מאמר ע"ד מיכ"ל – לא בי האשם; כי אתה קבלת עליך לכתוב מאמר כזה וגם בקשתני לבלי למסור את העבודה הזאת לאחר, ולבסוף לא קימת הבטחתך.  אבל מערכת ה"וואָסכאָד", שמנהגה לשמור על "כבודם" של כל סופריה ומקורביה, לא רצתה להדפיס את מכתבי, ובינתים שכך לבי ולא חשבתי עוד לנחוץ להדפיס מכתבי במכ"ע אחר....

בקשתך ע"ד הלוח קשה לי מאד לעשות[55].  הנני עיף מאד ונפשי דורשת מנוחה.... אנסה באלו הימים לכתוב איזה דבר קטן וקל....

_____________________

למר ר. בריינין, ברלין.

אודיסא, 3 יולי 902.

שבוע זה נסיתי פעמים אחדות לכתוב בשביל הלוח, אבל לדאבון לבי לא עלה בידי כלום, כי נפשי פזורה ועיפה וגם טרדותי רבו לפני צאתי....

נפלאתי כי הוצאת מתוך מכתבי הקודם, שלבי זעף על מה ששלחת מאמר ע"ד מיכ"ל ל"וואָסכאָד", בעוד שבאמת לא על זה התאוננתי, כי אם על מה שהרשית לעצמך לדבר דברי תוכחה אל כה"ע העברים, בעוד שידעת היטב, כי אם לא הזכיר "השלח" את מיכ"ל, לא בו האשם, רק בך....

על דבר "הקרירות המיוחדה" לא אשיב כלום.  כרשום בזכרוני, כבר טענת כזאת פעם אחת, וכבר השיבותיך אז, כי טועה אתה.  ואם חוזר אתה על טענתך, מה אשיב עוד?  רק בכלל אומר לך, כי מאז הייתי לעורך בישראל, לא הרביתי ב"הפצרות" לשום סופר, בחשבי, כי מי שרוצה לעבוד עמי אינו זקוק להפצרות.

__________________

למר ש. דובנוב, פטרבורג.

(תרגום מרוסית)

אודיסא, 8 יולי 902.

תודתי מקרב לבי על טרחתך בדבר דרשתי[56]. אין לי כלום נגד השנויים הקלים שעשית בה....

הנני מתפלא מאד על השקפתם של עורכי ה"וואָסכאָד", שה"מכתב אל העורך" ששלחתי אל "העתיד" הוא מעשה של איבה ביחס אל "הוואָסכאָד".  הם, כנראה, מחזיקים בהכלל הידוע: "מי שאינו עמנו – הוא נגדנו", ועל זה הם מוסיפים משלהם: " ומי שהוא עמנו – אנו חייבים לשמור עליו שלא יצא מי נגדו".  הכלל האחרון יוצא מתוך הנהגתם ביחס למר בריינין.  (אגב אורחא, תוכל להודיעם, שאני בעצמי כתבתי לבריינין ע"ד המקרה, בנוגע למכתבי נגדו, וכפי שאוכל לשפוט ע"פ תשובתו, הוא מתיחס לכך באופן יותר צודק מזה של מערכת הוואָסכאָד[57].  ואולם לא הייתי חפץ שייחסו לי מטרות אשר לא עלו על לבי, ועל כן הנני מבקשך, ידיד יקר, שתקיים לעורכי "הוואָסכאָד", כי אותו ה"מכתב" לא בא אלא לבאר את הטעמים שהביאוני להדפיס את דרשתי, אך לא עלה על לבי כלל וכלל לעקוץ אגב אורחא את מי שהוא.  דבר זה אינו מתאים לתכונתי.  אלו חפצתי "להנקם" ב"הוואָסכאָד" על "עלבוני", הייתי עושה זה בדרך יותר ישרה: הייתי מפרסם בזמנו ב"העתיד" את מכתבי, שמֵאן ה"וואָסכאָד" לפרסם, עם הערה מצדי, כנהוג, ש"הוואָסכאָד" לא רצה להדפיסו.  אבל אני חשבתי אז, וחושב אני גם עתה, שכל הענין הזה הוא פעוט יותר מדי ואינו שוה לטפל בו הרבה....

כמו שרואה אתה, עוד לא יצאתי מפה, ואלהים לבדו יודע, מתי אצא.... על פי מכתביך לביתך, אפשר לקוות, שעוד נתראה ונדבר על הכל בפרטות.  ועל כן לא ארבה דברים בכתב על הענינים העומדים על הפרק.  על מאמרך נדבר גם כן פה אל פה.  והיה שלום ובואה מהר!

_____________________

למר ד. סוכובולסקי, ביאליסטוק[58].

אודיסא, 9 יולי 902 (ה' תמוז תרס"ב).

צר לי כי ראית בדברי מה שאין בהם.  לא חשדתיך – כמו שלא חשדתי בזה גם יתר "העסקנים" הנכבדים שבין חובבי ציון – כי "בצדיה הולכת שולל את העם".  הדבר מובן מאליו, כי אלו ידעתם בבירור, שענין הקרקעות מעבר לירדן הוא כולו "שווינדל", לא הייתם מיעצים לעם לקנות קרקע ולהתישב שם ע"י הועד הפַריזי.  אבל האשמתי אתכם במאמרי, והנני מאשימכם גם עתה, בזה, שבחפצכם העז לראות את הישוב הולך ומתרחב, הייתם נוחים להאמין לכל בשורה טובה והאטמתם אזנכם משמוע דברי המטילים ספק בבשורות כאלה.  כן היה בכל עניני הישוב וכן היה גם בדבר שאנו דנים עליו.  המכתב אשר כתבתי מלונדון, שעליו רמזתי במאמרי, – אליך נכתב.  לדאבון לבי, לא הייתי נוהג אז להניח בידי העתק ממכתבַי, אבל לעומת זה הייתי רושם בקצרה בכל יום את המכתבים שקבלתי ושכתבתי.  וברשימה זו, הנמצאת עוד בידי, רשום גם המכתב, שקבלתי אז (חשון תרנ"ב) מאתך בצירוף "המכתב החוזר", והתשובה שהשבתי עליו.  בטוח אני, כי כשקבלתם תשובתי, החלטתם תיכף, שאין להשגיח בדברי "פסימיסט" שכמוני, הידוע בנטיתו להטיל ספק בכל הדברים הטובים הבאים מא"י, – והוספתם לשלוח את "המכתב החוזר", עד שנתברר לכם מצב הדברים ממקום אחר.  כי כמו שספרתי במאמרי, אחר איזו חדשים, בשובי לאודיסא, נתקבלו פה "מכתבים חוזרים", ואחד מהם – גם על שמי.  כנראה, נשלח זה ע"י אחד מחבורתכם, אשר לא ידע או שכח, כי כבר נשלח לי ללונדון.

זהו תוכן הדבר כמו שהיה, ואם יש לך מה להוסיף ב"מכתב אל העורך" – שלח[59].

_______________________

למר ד. סוכובולסקי, ביאליסטוק[60].

אודיסא, 23 יולי 902.

מכתבך אל העורך, גם אגרתך ע"ד התקון במכתב הנ"ל, קבלתי והנני נכון לתת מקום למכתבך בשנויים אחדים, שאינם נוגעים בגוף הענין, ובהשמטת איזו דברים (ביחוד שמות אנשים פרטיים, שמנהג "השלח" להזהר מפגוע בהם), אבל רק בתנאי עם תסכים לחתום עליו שמך מפורש.  כי דברים כאלה אי אפשר להדפיס אלא אם כן הכותב מקבל עליו את אחריותם, ובאין שם מפורש חתום עליהם, הרי האחריות חלה על המערכת.  אפשר ג"כ שאוסיף על מכתבך הערת העורך קצרה....[61]

__________________________

למר מ. רבינוביטש (בן עמי), מַנזיר.

אודיסא, 24 יולי 902.

תודה לך על שורותיך האחדות ועל ברכתך, אשר לע"ע עוד לא נתקימה.  בתי לאה עדיין במצבה הקודם, אע"פ שהרופא אומר, כי "הכל הולך למישרים".  הנני מקוה אמנם, כי סוף סוף תשוב לאיתנה, אבל בינתים קשה עלי מאד לראות ביסוריה.  ומה שיהיה בסופי אני – אל אלהים יודע.  איני יכול לעבוד ואיני יכול לנוח, וכה יעבור הקיץ ותגיע שנית עת העבודה המרובה, ואני לא אהיה מוכן לה.  כן, ידידי, קשים חייו של כל אחד מאתנו, כאלו רצה הקב"ה לעשותנו "סמל" לכנסת ישראל כולה, אשר לה הקדשנו חיינו.

ביום א' יבוא עטינגר[62] מא"י ונזכה לבסוף לשמוע את התורה החדשה.  הנני מקוה כי בני[63] ילמוד ב"מדברך" לדעת קצת את "אחיו" כמו שהם באמת, ולא כמו שנעשו באודיסא.

____________________

למרת ל. לֶב, לוצין.

אודיסא, 27 יולי 902 (כ"ג תמוז תרס"ב).

נעים היה לי לראות עלמה צעירה כמוך כותבת עברית בסגנון ספרותי נאה.  כמותך ירבו בישראל!  ואולם צר לי, כי לציורך לא אוכל לתת מקום ב"השלח".  יש בו אמנם סימני כשרון, והנני מקוה, כי ברבות הימים, אם תלמדי ותקראי הרבה, תוכלי להוציא מתחת ידך דברים מתוקנים.  אבל לע"ע הייתי מיעצך לבל תדפיסי דבר, אף אם ימָצאו עורכים אשר יאותו להדפיס.  יבוא יום ותמצאי, כי עצתי היתה נכונה.

____________________

לד"ר ש. לֶווין, רייכנהַלֶה.

אודיסא, 4 אוגוסט 902.

מחלת בתי עצרתני עד כה בביתי, ואך אתמול קבלתי את מכתבך להומיל, שנשלח לי משם.... בימים האחרונים מצב בתי הולך וטוב, באופן שיש לי תקוה, כי אוכל לצאת למנוחתי בשבוע הבא.  אבל אתה תואיל נא לשלוח לפה.

בודאי תדבר ב"השקפה" על דבר אנטוקולסקי[64].  איני חושב לנחוץ לחוות לך דעתי בזה, כי בטוח אני, שדעותינו שוות בענין זה.  השמת לבך לדרשת ג. על קברו?  לפי דברי כה"ע, חתם דבריו בהבטחה, כי "היהודים מאושרים בזה, שרוחו של אנטוקולסקי הוא קנין רוסיא".  ב"העתיד" אמנם באה החתימה בנוסח אחר, אבל אפשר, שעורך "העתיד" עשה כאן "תקון סופרים", להציל כבוד אחיו.

ומה מחלתך, יקירי?  לא אכחד ממך, כי כעין שחוק עבר על שפתי, בקראי דבריך על אדות "מחלתך".  לא אוכל לצייר לעצמי אותך בתור חולה השותה מי מעינות לרפואה.... איך שיהיה, בודאי תשוב מחו"ל בריא ושלם, בעל לב טוב ורוח טובה כמאז.

התחשוב לבוא הלום לאספה הכללית?[65]  כנראה, תהיה בתחלת ספטמבר.

_____________________

למר ש. רוזנבוים ומר ל. ברגר, מינסק[66].

(תרגום מרוסית)

אודיסא, 4 אוגוסט 902.

הנני משתמש בקבלת הטלגרמא שלכם[67], בשביל להודיעכם מצבו של הועד הקולטורי על מנת שתודיעו את הדברים להאספה.  כי, כנראה, אף אחד מחברי הועד לא ישתתף בהאספה[68] (ברנשטין-כהן כתב לי באלו הימים, שגם הוא מסופק מאד אם ילך).

בישיבתו הראשונה, שמצאה מקום בסוף פברואר, בא הועד לידי הכרה, שעבודתו תוכל לעשות פרי רק אז, אם תהא ביכולתו לבוא במו"מ חפשי עם האגודות ע"י האוגניזציא הקימת.  ודבר זה, כמובן, יהיה אפשרי רק אם המורשים יסכימו להכניס לתוך מכתביהם החוזרים את הודעותיו ושאלותיו של הועד בלי שנוי.  במובן זה פנה הועד כבר אז בשאלה אל המורשים על ידי "מרכז הידיעות", והעתק מן הפרוטוקול של ישיבתו שלח להועה"פ הווינאי.  זמן מה אחרי כן הודיענו "מרכז הידיעות" את תשובותיהם של המורשים.  מהם רק אחדים הסכימו לקבל את הצעתנו בהחלט, ויתרם התיחסו אליה בשלילה או נתנו תשובה בלתי ברורה.  והועה"פ הווינאי, בקבלו את הפרוטוקול שלנו, פנה אל המורשים ב"מכתב חוזר", שבו התנגד בהחלט להצעתנו.  מפני כל זה שלחנו בראשית מאי ע"י "מרכז הידיעות" מכתב שני אל המורשים, שבו השתדלנו לפרש באופן בהיר את השקפתנו על תעודות הועד הקולטורי, ויחד עם זה הודענו להם, כי אין הועד חושב לאפשר לעבוד עבודתו, בסבת היחס השלילי אליו מצד האורגנים המרכזיים של ההסתדרות, והוא מסיר מעליו את האחריות בעד הבטלה מצדו.  בשלחנו את המכתב הזה, החלטנו להמתין עד שנקבל תשובות המורשים, ואם גם הפעם לא יסכימו להצעתנו, נתפטר מן הועד.  אבל ראש "מרכז הידיעות", מר י., נטל רשות לעצמו לעכב אצלו את מכתבנו, ולמרות דרישתנו פעם אחר פעם, לא שלחהו אל המורשים עד היום (על פי הידיעות האחרונות של ד"ר ברנשטין-כהן).  הדבר הזה נראה לי מוזר מאד ומכריחני לפנות במחאה אל האספה.  איני יכול להסכים לשאת עלי שֵם שאין לו תוכן.  בקבלי על עצמי להיות חבר לועד הקולטורי, חשבתי שזה יתן לי יכולת לעבוד עבודה קולטורית יותר רחבה, בעזרת האורגניזציא הציונית.  ואולם להיות רק מעין "תכשיט" חיצוני, לקבץ "חומר" שאין בו צורך, רק בשביל למלאות בו את ה"דין וחשבון" של הועה"פ, – שזו, כנראה, היא כל תעודת הועד, לפי השקפתם של ראשי ההסתדרות, – לתעודה כזו אין בחפצי לאבד את זמני.

הנני מקוה, אדונַי, כי לתועלת הענין, תסכימו לעזור לנו בבירור השאלה.  יציע נא מר י. לפני האספה את המכתב של הועד, הנזכר למעלה, אשר עכב בידו, והאספה, בהכירה את הענין, תגלה נא את דעתה, אם מסכימה או מתנגדת להשקפתנו.  באופן האחרון, הנני מבקש מכם למסור לה את בקשתי, שיפטרוני מן הועד.  בשם חברַי בהועד אין לי ברגע זה רשות לדבר, כי רבניצקי חולה וברנשטין-כהן איננו פה.  אבל בטוח אני שגם הם יחליטו לעשות כמוני.  הייתי חפץ מאד, שהאספה תפתור בהחלט את השאלה הזאת במובן זה או זה, ועל ידי כך תפטרנו מן ההכרח הבלתי נעים לפרסם כל זה בקהל ע"י כה"ע.

מובן הדבר שבתנאים כאלו אין מה לדבר על הרצאה באספה מצד הועד הקולטורי.  כל הזמן עבר עלינו בבטלה מאונס, וגם עצם קיומו של הועד עודנו דבר המוטל בספק.

__________________________

לד"ר י. קלוזנר, היידלברג.

אודיסא, 4 אוגוסט 02 (א' אב תרס"ב).

בזה הרגע קבלתי מכתבך ושמחתי מאד על שעמדת בנסיון וגמרת למודיך בהצלחה.  כן תצליח גם לעתיד.

כמו שתראה, עודני פה.  כי בשבועות האחרונים גברה מחלת בתי מאד ולא יכלתי למוש ממטתה.  תוכל לצייר לך מצבי: אחר עבודת החורף – קיץ כזה!....

הנני כותב לך עתה, כדי שימצאך מכתבי עוד בהיידלברג.  אך אין לי פנאי להאריך עתה.  לכשתבוא למנוחתך, כתוב לי לפה, ומפה ישלחו לי למקום שאהיה, ואכתוב לך אז על שאר הדברים העומדים על הפרק.

_________________________

למר ש. רוזנבוים ומר ל. ברגֶר, מינסק[69].

אודיסא, 11 אוגוסט 902.

אחרי ששלחתי תשובתי על הטלגרמא שלכם, קבלתי מכתבכם הנכבד מן 3 ח"ז, אשר מתוכו אני רואה, כי הצעתכם על דבר ההרצאה מתיחסת לא אל הועד הקולטורי בתור מוסד אופיציאלי, כי אם לי לעצמי בתור איש פרט.  אם הדבר כך הוא באמת, הנה, כמובן, השאלה ע"ד הרצאתי אין לה יחס לשאלת קיומו של הועד הקולטורי, והייתי מקבל את ההצעה ברצון, אלו יכלה הקומיסיא המכוננת להסכים לתנאים אלו:

א) לחלק את ההרצאה ע"ד הקולטורא לשני חלקים: חלק כללי – ע"ד מובנה וערכה של השאלה הקולטורית בציוניות, וחלק מפורט – ע"ד מהלך העבודה הקולטורית לכל ענפיה.  את החלק הראשון הייתי יכול לקבל על עצמי, ואת השני יקח נא ברנשטֵין-כהן.

ב) הרצאתי תהיה בעל פה, ולא בכתב.

ג) לדחות את ההרצאות ע"ד הקולטורא והמו"מ עליהן ליום האחרון של האספה (יום ב' 7 ספטמבר).

כל התנאים האלה סבתם דבר אחד הקשור במצבי הפרטי. בעקב צרות של משפחה לא יכלתי לנוח בקיץ הזה ואני מרגיש עצמי עיף מאד.  עתה אני מקוה, שבסוף השבוע הזה אוכל לצאת למנוחתי, וע"פ מצות הרופא צריך אני למנוחה שלמה לפחות במשך שלשה שבועות.  ויוצא מזה, ראשונה, שלא אוכל לעסוק בעבוד שאלות פרטיות, ושנית, שלא אוכל לבוא למינסק לפני יום ראשון 6 ספטמבר....

כמלואים למכתבי הקודם צריך אני להודיעכם, שלפי ההודעה האחרונה של ברנשטין-כהן, "מרכז הידיעות" סוף סוף כלל במכתבו החוזר האחרון טופס המכתב להמורשים מעת הועד הקולטורי.  ד"ר ב. – כ. כותב ג"כ, שכפי הנראה ישתתף באספה, ואז, כמובן, יקח עליו להגן על הועד הקולטורי.

___________________

לד"ר י. ברנשטֵין-כהן, קישינוב.

(תרגום מרוסית).

אודיסא, 11 אוגוסט 902.

שמח אני מאד, כי תבוא למינסק ובעצמך תגן על עניני הועד שלנו. אני ורבניצקי, כמובן, נותנים לך כח הרשאה, בנוגע להתפטרותנו, אם לא יקובלו תנאינו.

ועתה – ע"ד ההרצאה.  גם אני קבלתי מכתב ממינסק, שמתוכו נראה, כי ההצעה על אודות ההרצאה מתיחסת לא אל הועד בתור ועד, כי אם אלינו בתור אנשים פרטיים.... כנראה, ביום ד' או ה' אצא לנוח בהומיל ואשב איפוא לא רחוק ממינסק. הדבר הזה הביאני לכתוב למכיני האספה, שאני מסכים לקחת על עצמי את החלק הכללי מן ההרצאה בתנאים ידועים[70]....  אם הם יקבלו את תנאי, ואתה תקח על עצמך את החלק הפרטי מן ההרצאה, אז נתראה במינסק.  ואולם יכול להיות, שגם בלעדי זה אלך לשם בשביל להביט בפני האספה.  הן לא ראיתי את הציוניות בצורת אספה מזמן אספת וורשא!....

_____________________

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

אודיסא, 12 אוגוסט 902.

.... קבלתי מכתבך בצרוף המאמר הקטן ע"ד "ההנהגה הראשית" וכו'.  והנה אמנם מצדי אין מעצור להדפיס מאמר זה ב"השלח".... אבל בתור עצה טובה אגיד לך, שראוי לך לקרוא תחלה את ספרו החדש שׁל הח' ביכלֶר: "דאס סנהדרין אין ירושלים", שנדפס בראש החשבון השנתי האחרון של בית המדרש הווינאי.  מתוך דבריך ניכר, שעוד לא ראית ספר זה.  כשאני לעצמי, נראית לי החלטתו של המחבר, כי "בית דין הגדול שבלשכת הגזית" וסנהדרין הם שני מוסדות נפרדים, ושהנשיאים ממשפחת הלל היו נשיאי בית דין ולא סנהדרין.  אבל גם אם אתה לא תסכים לזה, צריך היית לקרוא דבריו ולהביאם בשביל לחלוק עליהם.  מאמרך ישָלח לביהד"פ רק אחר שלשה שבועות, וכן יש לך עוד פנאי לעיין בדבר ולכתוב לי הלום, אם לשלחו כמו שהוא או שתדרשהו בחזרה לשנות ולהוסיף בו.

נעים היה לי ג"כ, אלו כתבת ע"ד הספר הזה פרק "מן המערב", כי לפי דעתי, ראוי הוא לכך....

_____________________

ל"אחיאסף", וורשא.

הומיל, 24 אוגוסט 902.

.... מונח בזה מאמר קטן שכתבתי בשבוע האחרון בשביל ה"לוח".  באמת היה הדבר קשה עלי כקריעת ים סוף, כי עיפה נפשי מאד, והימים המעטים שהקדשתי למנוחתי אינם מספיקים כלל.  אבל בקבלי את מכתבכם האחרון, לא נתנני לבי להוציאכם בלא כלום וגזלתי שלשת ימים ממנוחתי וכתבתי מה שכתבתי.  יותר לא יכלתי לכתוב.  ואם לא ימצא המאמר חן בעיניכם, כאשר לא ימצא חן גם בעיני, רשות בידכם לבלתי הדפיסו, ולא אתרעם עליכם בשביל זה.  אך אם תחליטו להדפיסו, אבקשכם לשלוח לי קורקטורא, ואני מבטיחכם להשיבה ביום קבלתה או למחרתו.  כי בחפזון נכתב המאמר, ורצוני לעבור עליו עוד פעם בטרם יודפס....[71]

__________________________

לד"ר י. טשלינוב, מוסקווא.

(תרגום מרוסית)

הומיל, 24 אוגוסט 902.

.... קודם כל מודה אני לך בכל לבי על הבעת רגשות-הסכמתך לאופן מלחמתנו עם מתנגדינו בעד עניננו הכללי[72].  זהו שכר מספיק לנו בעד ההתרגשות שעברה עלינו והעלבונות שסבלנו.  מקוים אנחנו, כי אע"פ שאין לנו תוצאות ממשיות פה, עבודתנו בכל זאת לא היתה לשוא.  במדה ידועה הועילה, כמדומני, להתעוררות ההכרה הצבורית, – וסוף סוף הלא זה העיקר.

בנוגע לאוצר הספרים בירושלים, הנה שאלת הועד הפועל הווינאי כללית ביותר וקשה לענות עליה.  בהיותי בירושלים הייתי בא, כמובן, לאוצר הספרים והשתדלתי כפי יכלתי ללמוד לדעת את סדריו.  הרושם שעשה עלי אז היה, כי מתנהל הוא בדעת ובחבה מצד העומדים בראשו.  בעיקר צריך היה לשים לב לצד אחד מן הענין אשר, לפי ידיעתי, אין איש מתענין בו.  אני מדבר על בטחון קיומו של המוסד הזה באופן חוקי.  בזמן היותי שם דברו על מקנה מגרש לבנין בית, והמנהלים נתקשו מאד בשאלה, על שֵם מי לקנות.  חשבו אז לקנות את המגרש על שם איש פרטי ולעשות אחרי כן את הכל לנכסי הקדש ("וואָקוף"), אבל איזו מהם התנגדו לזה והציעו לתת במתנה כל אוצר הספרים עם הבית לממשלת ארצות הברית, כדי שהקונסול האמיריקני יהיה אדון לו על יסוד החוק ויצטרך להגן עליו.  עתה הנה כבר בונים בית, ואנחנו טרם נדע, איך נפתרה שאלה יסודית זו ואם באמת בטוח המוסד מכל מקרה ופגע רע.

להתראות במינסק!

__________________________

למר י. ח. רבניצקי, אודיסא[73].

הומיל, 25 אוגוסט 902.

אתמול קבלתי מכתבך בצירוף מאמרו של ר"ד כהנא, ואחר שקללתיך בלבי קללה נמרצת על שהוספת לי עבודה יתרה, נכנעתי לפני ההכרח ועברתי על המאמר, אשר אמנם בהמסרו לידי לא קראתיו, כי חשבתיו כהוספה ל"בן סירא" שקדם לו.  והנה עתה אני מוצא, כי אע"פ שצדקת בדבר תקוניו, "בשביל החרוז", המעוררים אך שחוק, – לא צדקת בכל זאת בעצם הענין.  עיקר השערתו, כי א"ב דבן סירא לקוח מספר "משלי בן סירא" שאבד מאתנו, נראית לי קרובה להתקבל, וגם בדבר החרוזים נראה באיזו מקומות, שבעל הדברים באמת רדף אחר שווי החרוז (ממון – טמון ועוד), ועל כן יש לשער באמת, כי גם שאר המאמרים היו בחרוזים ונשתבשו.  איך שיהיה, אני מוצא לאפשר ליתן את המאמר ב"השלח" (ומה גם כי כבר הבטחתי כן להמחבר), אלא שמחקתי כל "התקונים" הזרים עם ה"ביאורים" המתיחסים להם, ובמקומם הוספתי אחר כל הא"ב שתי שורות, אשר יכללו עצם ההשערה בסגנון אחר.  כמדומה לי, שבצורה זו לא יהיה עוד המאמר לשחוק אף בעיני אלה שלא יקבלו את ההשערה.  ובכן הואילה נא לגמור תקון המאמר (כי מלבד השנויים הנוגעים לענין החרוז, לא שניתי בו כלום וסמכתי בזה עליך) ולשלחו לביהד"פ[74]....

....קבלתי מכתב מ"אחיאסף", שבו יודיעוני החלטתך לבלתי הוציא את ה"לוח" הזה בלי מאמר מאתי.  ומה יכלתי לעשות?  גזלתי שלשת ימים ממנוחתי וכתבתי מאמר קטן שאני בעצמי איני מוצא בו נחת רוח, וכבר שלחתיו אתמול לוורשא.  היום אמרתי לנוח מנוחה שלמה, בשביל להחליף כח מעט ולגשת למחר לסדור הדברים שעלי לדבר במינסק ע"ד ה"קולטורא", – והנה באת אתה והפרעת את מנוחתי גם היום.  זאת היא איפוא ה"מנוחה" פה!

גם ממינסק לא יתנו לי מנוח, ובמכתבים שונים אלי ואל האחרים פה ידרשו בחזקה, שאבוא דוקא ליום הפתח האספה, כי המלחמה תהיה חזקה בין ה"מזרחי" ותומכיו ובין האינטליגנטים, ועזרתי נחוצה להם.  אבל לע"ע עדיין אני מחזיק בהחלטתי לבלתי צאת מפה עד יום ו' או עד מוצ"ש שבוע הבא ....

________________________

למר י. ח. רבניצקי, אודיסא.

הומיל, 26 אוגוסט 902.

אחר שלחי לך אתמול את המכתב .... עברתי על הפרוטוקול של הקונגרס האחרון (כמובן, לצרכי ה"קולטורא") ומצאתי שם את הוכוח הגדול ע"ד "השקל" שלי.  ד"ר הרצל אמר מפורש, כי בחירתי היא רק על תנאי: אם אני משלם שקל, ואם לאו הרי היא בטלה למפרע. הנני חושב, כי במינסק, בעת שתתעורר שאלת הועד הקולטורי, תשוב ותתעורר גם "שאלה" זו, וע"כ אבקשך מאד לשלוח לי תיכף את תשובתו של ה"אקציונס-קומיטֵי" על מכתבי בדבר השקל (הלא תזכור, כי כתבתי להם, שאינני משלם שקל, והם ענו, כי הבחירה לא היתה על תנאי).  את מכתבם תמצא .... באות "A" ("אקציונס-קומיטי" או "H" ("הרצל"), אך קראהו קודם שתשלחהו, שלא תחליפהו במכתב הראשון של ה"אקציונס-קומיטֵי"[75].

אגב אודיעך ג"כ, כי בנוגע לועד הקולטורי בכלל, נאמר בפרוטוקול, שבעת בחירתו באר הרצל, כי כל עיקרו לא נוצר אלא בשביל לחבר "בעריכט" בשביל "האקצ. קומ.".

לפי זה כל הטורח היה לבטלה, ולא היינו צריכים אלא להתפטר ותו לא.  אתפלא מאד, כי ברנשטֵין-כהן לא ידע זאת[76].  כתוב נא לי, כי נותן אתה לי רשות לבקש התפטרות גם בשמך.

_________________________

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

אודיסא, 16 ספטמבר 902 (י"ד אלול תרפ"ד).

לפני ימים אחדים שבתי מדרכי.  מנוחה לא מצאתי, כי גם שם הוכרחתי לעבוד במדה ידועה, ובשבוע האחרון אכלה אספת מינסק כל מה שנוסף על כחי בימי המנוחה.  עתה, בשובי הביתה, מצאתי את בתי חולָה עוד הפעם. ה' יודע מה תהיה אחריתי, כי מרגיש אני בי, שכחי הולך ודל, ונפשי עיפה מאד.  אבל למה אצערך חנם, ועתה בודאי גם כן לא ב"גן עדן" מושבך.

.... "מן המערב" קראתי היום בעלי ההגהה שנתקבלו אתמול ושמחתי לראות, כי בדבר "שאלת הדקדוק" מסכים אתה לדעתי בכל הפרטים, כמו שבארתיה בארוכה במאמרי "הלשון ודקדוקה"[77].  עד כה הייתי יחיד בדעתי זו, ובעלי הדקדוק הישן היו מתלוצצים בי על ככה.  עתה שמח אני, שיש לי חבר בבית המדרש....

________________________

ל"אחיאסף", וורשא.

אודיסא, 21 ספטמבר 902.

.... ביום ה' שעבר קרני אסון חדש.  הבית שבו גרתי נשרף, והנני עתה "מפוזר ומפורד".  אני וביתי מתגוררים בבית מלון, בתי החולה – בבית אחד ממיודעי, וחפצי וספרי מתגלגלים עדיין בחורבה השרופה .... עבודת "השלח" תפָסק רק לימים אחדים, כי כבר קבעתי לי מקום לעבודתי, וכתבי היד נצלו כולם. רק אני בעצמי מסופק אני אם אוכל לכתוב דבר מה, כאשר חשבתי, לחוברת אוקטובר, שאני עסוק עתה בסדורה.  פזור הנפש וחסרון ספרים וסדרים הם דברים שאינם מסוגלים ל"רוח הקודש". 

_________________________

לד"ר י. ל. קַצנלסון, פטרבורג.

אודיסא, 23 ספטמבר 902 (כ"א אלול תרס"ב).

קבלתי מכתבך היקר ימים אחדים אחר שובי מדרכי.  אך עוד לא הספקתי לנוח מטלטול הדרך ולשוב לעבודתי ולסדר-זמנים קבוע, – והנה רעה חדשה באה כלי: ביום ה' שבוע שעבר נשרף הבית אשר גרתי בו, ומדעתך תבין את מגורת נפשי, בהיות בתי החולה נשואה על כפים מתוך האש לבית אחד ממיודעי פה.  בימים הראשונים הייתי כאיש נדהם, מיראתי פן תגבר מחלתה בעקב הפחד והבהלה.  אבל עתה נוכחתי, לתמהון לבבי, כי מעז יצא מתוק: כי הפחד הפתאומי עשה ברגע אחד מה שלא יכלו לעושת כל הרופאים במשך חדשים אחדים.  מני אז נשתנה מצבה לטוב באופן שלא יאומן, ועל דברת הרופאים אין עוד כל ספק עתה, כי במהרה תשוב לאיתנה.  אתה, כרופא, הלא בודאי תבין קשר הסבה והמסובב פה יותר הרבה ממני ....

בדבר ספורך אודיעך, כי היום הנני שולחו לביהד"פ ואכתוב להמדפיס, שישלח לך קורקטורא תיכף אחר הסדור, ואתה תואיל נא בטובך להשיב את העלים ביום קבלך אותם, והשב תשיבם לא אלי, כי אם ישר לבית הדפוס, כי אלי שולחים את הקורקטורא תמיד לא תיכף אחר הסדור. כי אם אחר הֵחָלק החומר לעמודים, גליונות גליונות שלמים....

מדי קראי את הספור, לפני שלחי אותו לביהד"פ, תקנתי בו איזו שגיאות קלות שפלט קולמסך, ובמקום אחד מחקתי שורה שלמה,שנראתה לי מיותרת ומקלקלת את הרושם.  אך לא אגיד לך באיזה מקום, למען אראה אם תעמוד על זה בעצמך.  אקוה, כי לא תרגיש בחסרון זה ותעבור עליו בשלום ....

_______________________

למר י. רבינוביטש, ציריך.

אודיסא, 25 ספטמבר 902.

מחשבתך לכתוב מעין השקפה כללית על "תולדות היהדות בימי קדם", – כשהיא לעצמה, טובה היא, וגם אני נכון הנני לתת מקום למאמרים כאלה ב"השלח", אבל רק בתנאים אלו: א) שלא יהיו כתובים בסגנון של "מלחמה".  בענינים כאלה סגנון כזה אינו אלא מעכב את הדעות החדשות מלהכנס אל לב הקוראים.  יותר מועיל הוא להציע את הדעות האלה בסגנון מדעי פשוט, מבלי שים לב כלל לדעות המקובלות המתנגדות להן.  כך עשיתי בעצמי פעמים הרבה, והנסיון הורני, שזו היא הדרך הנכונה.  ב) לבלי לערבב ספקות בודאיות.  יודע אתה, שרוב הדעות החדשות, בנוגע לראשית תולדות עמנו, אינן אלא השערות קרובות או רחוקות, וכדי שלא להטעות את הקוראים התמימים, צריך להטעים תמיד, כי כך אפשר לשער, ולא לקבוע מסמרות בדברים כאלו ולדרשם בלשון של ודאי.  ג) איני יכול לגשת להדפסת מאמרים כאלו כל זמן שלא יהיו בידי לפחות עוד שני מאמרים, מלבד הראשון, שאינו אלא מבוא למה שיבוא אחריו.  שמא תאמר: הרי אתה מבטיח לשלוח במשך הזמן את המאמרים שאחר זה, ואיך אוכל להטיל ספק בהבטחתך?  אדוני, לדבר הזה תסלח לי!  הרבה נסיונות מרים היו לי בענין זה.  ולא מרוע לבם של סופרינו, כי אם מפני שמצב רוב הסופרים העברים גורם להם לעתים קרובות שלא יעמדו בדבורים.  לכן שמתי לי לחוק לבלתי התחיל בהדפסת איזה מאמר עד שיהיה בידי לפחות חלק חשוב ממנו.  ד) המאמרים הנשלחים למערכת איזה מכ"ע צריכים להיות כתובים באופן שתוכל המערכת לשנות איזו דברים במקום שתראה צורך בדבר, כלומר צריך לשים רֶוַח בין השיטין ולהניח גליון חָלק מן הצד.  ואתה כתבת את המאמר ששלחת בדרך בלתי נאותה לזה, ולכן אי אפשר לי להשתמש בהעתק זה בשום פנים.

על פי כל האמור הנני משיב לך בזה את מאמרך, ואם תסכים לעמוד בכל התנאים האמורים, תואיל נא לשלוח לי שנית את המאמר הזה בהעתק חדש ביחד עם שנים שלשה מאמרים שצריכים לבוא אחריו, ואם תעלה מלאכתך יפה, אדפיס בחפץ לב.

_______________________

לד"ר שׁ. לווין, לייפציג.

אודיסא, 28 ספטמבר 02 (כ"ו אלול).

מדעתך תבין, כי השקפתך האחרונה, שלא נכתבה עפ"י הכללים הקבועים לנו בענין זה, לא יכלה להניח את דעתי.  היא עוסקת יותר מדי בבקורת עתונים ובפוליטיקא חיצונית – דברים שאני משתדל, כידוע לך, להרחיקם מתוך ההשקפה.  אבל התנאים שהנך נמצא בהם עתה בודאי אשמים, ותודתי לך על השתדלותך למלאות חובתך בתור "משקיף" כפי יכלתך.  אקוה, כי לא תעזבני גם לעתיד, עד תום השנה.  כי – בלחישה אגלה לך – קרוב הדבר, שיחדל "השלח" מלצאת לשנה הבאה, ואף אם יֵצא, לא אהיה אני עורכו.  לכן אבקשך להשאר נאמן עמי, גם אם יבואו שנויים בחייך, עוד שני הירחים שנשארו עד תום החוברת האחרונה.

"בתר עניא אזלא עניותא".  אחר כל הצרות שבאו עלי בשנה זו, לא אמר עוד לצרותי די מי שאמר לעולמו די, ולפני שבוע נשרף הבית אשר גרתי בו.  תוכל לצייר לך מצב נפשי.... אני מפוזר ומפורד ואי אפשר לי לעבוד כאשר הורגלתי, וזה מיצר לי מאד.  מסבה זו לא אוכל גם להרבות שיחה עמך ע"ד מעשי הימים האחרונים, וביחוד – אספת מינסק, כי לבי בל עמי ....

_________________________

לדר ש. ברנפלד, ברלין.

אודיסא, 1 אוקטובר 902 (ערב ר"ה).

,,,,כמדומה לי, שאתה מיחס לי בענין הדקדוק דעה שאינה שלי.  אם אמרתי במאמרי[78], כי בדקדוק החדש יהיה כתוב, כי "תפקדנה" בא בפואֵיסיא, הרי זה מאותו הטעם עצמו שאמרת אתה: כי זהו בנין עתיק בעברית, וכידוע, באים לפעמים בפואֵיסיה בנינים עתיקים שכבר חדלו להשתמש בהם בפרוזא.

בדבר "הקולטורא" לא תוכל לשער, כמה צער גרמו לי הריפירנטים השונים, שמסרו דברַי שלא בדיוק.  כנראה, אהיה מוכרח לשוב ולסדר הדברים בכתב בעברית (ב"השלח") וגם לשלוח "תקונים" לכה"ע הרוסים שלנו, אשר יחסו לי דברים המעוררים תמהון בלב הקוראים[79].  מפני זה אחשוב למותר להאריך פה בענין זה.  כשאפרסם הדברים בעצמי, נדבר אז על הפרטים ....

_________________________

ל"אחיאסף", וורשא.

אודיסא, 5 אוקטובר 02.

הנני שולח לכם בזה מכתב אופיציאלי ע"ד התפטרותי לשנה הבאה מעריכת "השלח", כאשר הודעתי זאת לחברינו שהיו במינסק[80].

אחר כל מה שדברנו במינסק, חשבתי, שתיכף בשוב חברינו משם לוורשא, יגשו להוציא אל הפועל את ההצעות שנתקבלו שם.  והנני מתפלא מאד, שעד עתה לא הודעתם אותי מאומה מכל זה ....

______________________

לחברי ההנהגה של חברת "אחיאסף", וורשא.

(תרגום מרוסית)

אודיסא, 5 אוקטובר (22 ספטמבר למנין רוסי) 902.

חברים נכבדים!  לרגלי האספה הכללית המיוחדת של חברי החברה, שצריכה למצוא מקום בחודש אוקטובר, בשביל להחליט דבר בנוגע לקיום "השלח" להבא, הנני חושב לנחוץ להודיעכם בעוד מועד, כי תהיה מה שתהיה החלטת האספה הכללית בעצם השאלה, – כשאני לעצמי החלטתי להתפטר מעריכת מכ"ע זה מראשית שנת 1903.

את החלטתי זו אני מבקש אתכם, חברים נכבדים, להודיע לחברים בעת האספה הכללית, כדי להסיר מלבם כל מחשבה שיש לה תכונה אישית, בבואם לפתור שאלה חשובה כל כך לחברתנו.

________________________

למר י. ל. גולדברג, ווילנא.

אודיסא, 5 אוקטובר 902.

מכתבך קבלתי.... הקומיסיא הקולטורית שלנו[81] אין לה לע"ע שום כתובת, כי עוד לא סדרנו את ענינינו .... אבל עתה נגש לעבודה.  וקודם כל אבקשך לפנות אל כל האגודות שברשותך בבקשה, שיודיעו לך, מי מהן רוצָה למסור ההשגחה על עניני החנוך ביד הקומיסיא שלנו.  ואתה בטובך תודיענו אח"כ את מספרן למקומותיהן, למען נדע את הכחות העומדים לעזרתנו.  גם הכסף אשר אמרת יהא מונח לע"ע תחת ידך, עד שנגש לפעולה ממשית ויהיה לנו צורך בכסף.

______________________

למר א. אידלסון, מוסקווא.

אודיסא, 8 אוקטובר 902.

גם אנו פה אין לנו עוד תכנית קבועה, בנוגע לעבודת הקומיסיא שלנו.  הרבה שאלות נשארו בזה בלי פתרון, מפני שהנהגת האספה במינסק חתרה לעבור בשלום בין "שני השבילים" ולא רצתה לעורר שום שאלה פרטית.  בלי ספר נצטרך להתאסף יחד, לפחות פעם אחת, בשביל לברר לעצמנו את הענין היטב ולקבוע בו מסמרות.  אך לזה צריך שיוכל גם חברנו מר ברנשטין-כהן להשתתף באספתנו, אם בכלל יוכל, לפי מצב בריאותו, לעבוד עמנו.  לע"ע פניתי לקישינוב בשאלה על זה, ובאלו הימים אקוה לקבל תשובה ואודיעך.  ואתה הכינה נא את עצמך לע"ע לבוא אלינו, כהבטחתך.

בינתים החלטנו פה לפנות קודם כל להאגודות "ע"י המורשים) בשאלה, לפי הנוסח הזה:

"הקומיסיא הפרוגריסיבית[82] לעבודת החנוך הלאומי, "שנבחרה ע"י אספת הציונים במינסק, מבקשת את כל אלה האגודות הציוניות הקרובות אליה ברוחן וחפצות להעמיד עניני החנוך הלאומי תחת השגחתה, – למהר ולהודיע חפצן זה כל אחת למורשה שלה, והוא מצדו יודיע שמות אגודות כאלה להקומיסיא, למען תדע, בגשתה לעבודה, מה הם הכחות העומדים לעזרתה ובאיזו מקומות יש לה על מי לסמוך".

אם מסכים אתה לנוסח זה, חתום נא שמך תחתיו והחזירהו לי, ואז נחתום גם אנו ונשלחהו לטשלינוב, אשר הוא יהיה לנו "למרכז" עד שיתברר דבר המרכז בסימפירופול, שנתבטל לפי שעה.  כן התניתי עם טשלינוב במינסק.  כי אך עם מרכז אחד נבוא בדברים, באין לנו סופרים ומעתיקים לע"ע שיעזרו לנו בעבודה הטכנית.  טשלינוב הבטיחני אז גם כן, כי בבואו לביתו יודיעני תיכף, אם כבר הודיעו דבר הקומיסיא לכל האגודות, ומה גורלו של המרכז בסימפירופול.  אבל לע"ע לא הודיעני מאומה ....

_______________________

לד"ר י. ברנשטֵין-כהן, קרלסבַד.

(תרגום מרוסית)

אודיסא, 10 אוקטובר 902.

בגלל מצב בריאותך לא חפצתי עד עתה להפריע מנוחתך.  אבל עתה הודיעוני מקישינוב, שמצבך הוטב הרבה, והנך הולך ושב לאיתנך.  ועל כן הנני מרשה לעצמי לפנות אליך בשאלות אלו, הדורשות תשובה בלי דחוי:

א) זה לא כבר היתה לי היכולת לקרוא את הפרוטוקול הסטינוגרַפי של הקונגרס החמישי וראיתי, שהועד הקולטורי באמת לא היתה לו רשות לעשות איזה דבר, לפי שהיושב ראש הודיע בדברים ברורים (והקונגרס לא מחה על זה), שהועד הזה אין לו שום תעודה אחרת, זולתי לאסוף חומר בשביל הדו"ח של הועה"פ (פרוט' ע' 429).  ובכן כל מלחמתנו לא היה לה יסוד חוקי, ולא נשאר לנו אלא להתפטר.  אני ורבניצקי החלטנו לעשות זאת בעת שיתאסף הקונגרס הקטן.  היש ברצונך להתאחד עמנו?  בהיותך עתה בחו"ל, אפשר שהחלטת להשתתף בקונגרס הזה, ואז, כמובן, אנו מוסרים לך להגיש גם את התפטרותנו אנו בבירור טעמיה.  אך אם אינך חושב ללכת לווינא, אבקשך להודיעני תיכף, אם מוסר אתה לנו לדבר במכתב התפטרותנו גם בשמך, או שאתה תשלח לנו נוסח כתב התפטרות חתום בידך, אשר גם אנחנו נוסיף עליו את חתימותינו[83].

ב) כמובן, יודע את בודאי, שנבחרת לחבר הועד הקולטורי שלנו על ידי אספת מינסק.  מן הועד הקולטורי הזה אני מחכה לאיזו תוצאות, ורוצה הייתי לגשת לעבודה בהקדם.  חבר הועד, מר אידלסון ממוסקווא, הביע את הסכמתו לבוא לפה בשביל לקבוע יחד אתנו את הפרוגרמא של עבודתנו.  רק אתה לבדך הוא המעכב.  אם תחשוב לשוב בקרוב ולעבוד עמנו, נחכה לך ; ואולם אם זקוק אתה למנוחה ולא תוכל לשוב לעבודה בקרוב, נהיה מוכרחים, לצערנו, לגשת אל העבודה בלי השתתפותך.

______________________

לד"ר ברנשטֵין-כהן, ווינא.

(תרגום מרוסית)

אודיסא, 22 אוקטובר 902.

מכתבך מקַרלסבַד הסב לי עונג רב, קודם כל, כמובן, בזה, שהוא מעיד על היות בריאותך במצב טוב.  אבל גם מצד העבודה שמח אני, שתהיה בימי הקונגרס בווינא ובקרוב תוכל ג"כ להשתתף בעבודה שלנו, אשר אקוה, כי לא מעטה תהיה.

מחשבותיך על דבר הועד הקולטורי של הקונגרס בוראות מצב חדש ומסובך מאד.  במינסק חשבו הכל, כי פירושו של הרצל ע"ד תעודת הועד הזה צריך להחָשב כדעת הקונגרס, אשר לא השיב על זה כלום.  על יסוד זה, שהועד של הקונגרס נוצר לא לעבודה, כי אם רק לאסוף חומר, חשבה האספה, שיש לה רשות ליצור אורגן חדש לעבודה קולטורית בפועל, ואני ורבניצקי החלטנו לצאת מתוך אותו הועד כפי שהודעתיך.  אבל אם אתה החלטת לחלוק על הפירוש הזה ואם דעתך תתקבל ע"י הקונגרס אע"פ שאני מסופק בזה מאד), הרי אז הועד של הקונגרס נוצר לשם אותה העבודה עצמה אשר לעשיתה בחרה אספת מינסק ועד אחר ובו חברים אחרים.  כמובן, באופן הזה החלטת מינסק היא נגד החוק, ושני הועדים שנבחרו שם צריכים להבטל[84].  אבל זה הלא יהיה "סקַנדל" נורא ויוריד כבוד האספה עד לעפר.

אני התיעצתי פה על זה עם רבניצקי וגם עם החברים של הועד המינסקי הנמצאים פה (ביאליק וקלוזנר), ובאנו לידי החלטה, שאם יסכים הקונגרס לדעתך, אז יהיה המוצא היחידי, שחברי הועד הקונגרסי הם עצמם יצרפו אליהם גם את האחרים שנבחרו במינסק, באופן ששני הועדים יתאחדו והיו לאחד.  אם כה יהיה, אז, כמובן, אין לנו לחשוב עוד ע"ד התפטרותנו.  אבל, כאמור, כל זה נראה לי רחוק מאד.  יותר קרוב, שדעת הרצל תנצח, ואז, כמובן, עליך לדרוש, שהתפטרותנו הכללית תרָשם בפרוטוקול, כמו שהבטחת.  וכשתבוא לרוסיא, נעבוד יחד בתור באי כחה של הקולטורא המינסקית.

הנני מקוה, שתיכף אחר הקונגרס תודיעני את התוצאות.  כי עד אז אין לנו יכולת לעשות איזה דבר, בהיותנו בלתי יודעים גורלו של ועד מינסק.

ובנוגע למה שאתה מאשימני ב"אופורטוניסמוס", הנה זה רק מעיד עליך שלא ירדת לסוף דעתי בהצעותי שהצעתי במינסק.  להאריך בזה פה איני יכול ; כשנתראה, נדבר בפרטות.  אבל תמהתי, כי שכחת דבר פשוט זה, שאני אינני חבר להאורגניזציא ואינני שם לב כלל לה"פוליטיקא" הפנימית שלה.  ובכן, מה היה יכול להניע אותי, שאשתדל לעשות "שלום"? ....

מסור ברכת שלומי מקרב לבי לכל ידידינו.  מברך אני את כלכם, ש"תצליחו במלחמתכם עם המערב".

______________________

למר א. קַפלַן, מירַן.

אודיסא, 26 אוקטובר 902.

.... לא עניתיך עד כה, מפני הטרדות המרובות שהקיפוני בעת האחרונה.  גם בימי החג לא היתה לי מנוחה, כי הוצרכתי לגמור מאמר לחוברת נובמבר (על דבר ה"קולטורא") וגם להכין "דרשה" להערב שהכינו בבית ה"קלוב" שלנו.  עתה הונח לי מעט, והנני להשיבך על דבריך.

מצבו של "אחיאסף" עתה אמנם דורש בחזקה איזה צעד רדיקַלי.  הרבה כבר חשבתי על זה, ולע"ע איני מוצא דרך נכונה.  ענין האֶנציקלופדיא אי אפשר גם להתחיל בלי הסכום הקצוב (שבאמת אינו גדול כלל למעשה כזה), "להראות דבר מה", כחפצך, אי אפשר להתחיל בגוף המעשה, ואיך איפוא נצא מתוך המעגל?  "אם אין קמח, אין תורה, ואם אין תורה, אין קמח".  אבל סוף סוף הקמח, ולו גם במדה בינונית, צריך לבוא קודם.  ובדבר המאמרים ב"השלח" (כפי הצעתך) השבתי וחשבתי, אבל מטעמים שונים שאי אפשר לי לפרטם פה, באתי לידי מסקנא, כי גם מאמרים כאלה אי אפשר לחבר בלי "הכנות" קודמות, כלומר בלי ביבליותיקא הכוללת כל ספרי השמוש הנצרכים וכל המאמרים שנכתבו בעת האחרונה על הנושא אשר אבחר ושמפוזרים בכתבי עת שונים.  בלעדי זה לא יהיה המאמר ראוי להאֶנציקלופדיא, אף אם יהיה טוב ויפה מן הצד הספרותי.  ובכן הדברים יגעים, וגם אני עבדך תלוי בין השמים והארץ ואיני יודע מה לעשות.  כמו שהגדתי לך במינסק כן עשיתי: שלחתי לוורשא כתב התפטרות בתור עורך "השלח" בשביל האספה הכללית שצריכה להתאסף בחודש זה להוציא דינו של "השלח", כהחלטת האספה הקודמת[85].  ומצד אחר, גם שאלת "אחיאסף" לא תפתר עד ינואר באותו אופן שהוצע במינסק, כי אם עד כה לא נעשה עוד מאומה, בנוגע להפצת ספרי "אחיאסף", הן לא יספיק עוד הזמן להגיע לאותו הסכום הדרוש, כפי דבריכם במינסק.  והאמת אגיד לך, כי כל זה אינו מסוגל לחבב עלי את עבודת הספרות (כמובן, חוץ מעבודתי בתור סופר), ואלו יכלתי להעשות "בורסקי", הייתי בוחר בזה בחפץ לב.

איך שהוא, עלי עוד לגמור הכרך האחרון של "השלח", ובדצמבר אלך לוורשא (אם תמצאו זאת לנחוץ), ושם יפָתרו כל השאלות של "אחיאסף"  אם תפָתר בזה גם שאלתי לנפשי, ומה יהיו מעשַי לעתיד, אם לא תפָתר שאלתי שם? על זה לא אחשוב לע"ע, כי אם אשתקע במחשבה זו, לא יהיה לבי פנוי להעבודה הרבה העמוסה עלי עוד עד גמר הכרך ....

לא הודעתני כמה תשב במירַן, אבל הנני חושב, כי בכל אופן ימצאך עוד שם מכתבי זה....

ואני הנני כמו שהייתי: שקוע בעבודה ואיני חושב על בריאותי, כל זמן שיש בי כח לעבוד.

__________________________

למר פ. שיפמַן, קַניב.

אודיסא, 27 אוקטובר 902.

.... מאמרך החדש קבלתי, אבל לא קראתיו ולא אקראהו עד שתודיעני, כי מבטל אתה את תנאך: להודיעך "בדיוק באיזו חוברת יודפס".  התחיבות כזו איני נותן ואיני יכול ליתן לשום סופר, כי חלוקת החומר תלויה בדברים רבים ושונים שאי אפשר לראותם תמיד מראש ....

"זרם הרעיונות המשתררים עתה במחנה ישראל" איננו מונע אותי מלתת ב"השלח" דברים של טעם אף אם מתנגדים הם לזרם זה, ולכן שלח מה שתשלח, ואם אך הדברים טובים מצד עצמם, לא אקפיד על יחוסם לה"זרם".

__________________________

למר א. אידלסון, מוסקווא.

אודיסא, 18 נובמבר 902.

קרוב לעת שקבלתי את מכתבך האחרון (מן 28 אוגוסט) נולדו בענין הועד הקולטורי סכסוכים חדשים.  ברנשטין-כהן לא חפץ להסכים לאותו הפירוש שנתקבל במינסק, כי הועד שנבחר ע"י הקונגרס בבזיליא אין תעודתו אלא לאסוף חומר ולא לעבוד עבודה בפועל (כך נאמר בפרוטוקול של הקונגרס), ועל סמך זה הוחלט שם בסוד המורשים יחד עמי, כי הועד הנ"ל יתפטר ממשמרתו ותחתיו יבוא הועד המינסקי, שנבחר לעבודה.

אבל ברנשטין עמד בדעתו, כי לא אמת הוא הפירוש הזה, והועד של הקונגרס נבחר גם הוא לעבודה.  לפי זה היה הועד המינסקי מיותר ואין לו זכות הקיום.  ועל כן החלטנו להניח הדבר עד הקונגרס הקטן, שנתאסף בווינא בחודש שעבר, ששם תפתר שאלה זו, וכן שאלות אחרות הנוגעות לעבודת הועד.  עתה הנה שב ברנשטין-כהן לביתו, והוא כותב לי, שמוכן לבוא לפה אחר יום 15 לחודש זה ולהציע כל מה שנדבר והוחלט באספת ווינא (שגם הוא השתתף בה).  על יסוד זה יהיה עלינו להחליט דבר בנוגע להועד שלנו. – ובכן, נשען על הבטחתך, הנני פונה אליך בבקשה, שתבוא גם אתה הלום מן 17 עד 22 לחודש זה, כלומר באחד הימים שבין המספרים האלה, כפי שירשך מצבך....

_________________________

למר מרדכי בן הלל הכהן, הומיל.

אודיסא, 19 נובמבר 902.

אחר האספה הכללית[86], שבכל עת המָשכה לא יכלתי לעבוד עבודתי התמידית, הייתי עמוס כל כך בעבודה שאין לדחותה, עד שאי אפשר היה לי להשיבך עד כה על מכתבך האחרון, ואתה תסלח ....

ומה אכתוב לך ע"ד האספה? עיקרי הדברים הלא ידעת כבר מתוך כה"ע, ואין לי אלא להוסיף, כי מלאתי חובתי האחרונה לחברתנו ובכל כחי נלחמתי בעד דעותי, ועל הנייר אמנם נצחתי בענינים שונים, אבל הועד בודאי יהיה כמנהגו נוהג, ואני נפטרתי ב"ה מענשו, וגם הוא, כמדומה לי, שמח, שנפטר מענשי ...

ובוורשא, כידוע לך בודאי, חדשות ונצורות!  אתמול בערב היתה האספה הכללית, וה' יודע מה החליטה.  בכל אופן רואה אני מראש, כי אם עד כה לא היתה וורשא בעיני כגן-עדן, – עתה תהיה קשה לי משבעה מדורי גיהנם.  "הצופה"[87] יהיה, כנראה, לסלע המחלוקת בין בן-אביגדור ו"אחיאסף" ובין "אחיאסף" ונ"ס – וליהודים תהיה שמחה! ....

אך לא אבד עוד בטחוני, כי יצילני אלהי מן הרפש הזה.

את הרצאתי במינסק (בשנוים שונים) כתבתי עתה על ספר בתמונת מאמר גדול[88].  חציו יבוא בחוברת נובמבר וסופו בחוברת דצמבר.  כמדומה לי שעלה יפה ....

___________________________

ל"אחיאסף", וורשא.

אודיסא, 7 דצמבר 902.

.... אני עדיין יושב ומחכה לידיעותיכם ע"ד מצב הענינים.  אבל מה אחכה לידיעותיכם, אם גם את הפרוטוקול של האספה הכללית, הנוגע לי, כמדומה לי, לא פחות מאשר לכם, לא חשבתם לנחוץ לשלוח לי?  שמעתי אומרים, כי כבר מסרתם עריכת "השלח" לקלוזנר.  אם עורך "השלח" לפנים אינו צריך לדעת זאת, לפי דעתכם, – הלא גם "מנהיג" אני, כביכול, ל"אחיאסף", וראוי היה להודיע גם לי דברים כאלה.  איך שיהיה, אני, כמובן, לא אמסור לקלוזנר את הארכיב של "השלח" עד שאקבל מאתכם מכתב על זה בצירוף הפרוטוקול של האספה ....

___________________________

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

אודיסא, 12 דצמבר 902.

זה זמן רב לא כתבתי לך, כי היו לי הימים האחרונים ימי קריסיס וגם עבודה רבה היתה עמוסה עלי ולא יכלתי לפנות לבי לכתיבת מכתבים.  עתה אודיעך, כי עוזב אני עריכת "השלח" מן השנה החדשה וגם עבודת הספרות בכלל (כמובן, כונתי לעבודה בתור "פרנסה").  כבר קצה נפשי בכל הבזיונות והמכאובים הפנימיים הקשורים במלאכה זו, ומעתה אשוב להיות מה שהייתי לפני שש שנים: "אדם מן השוק" העוסק בספרות בשעות הפנויות שלא על מנת לקבל פרס.  כי קבלתי עלי משרה הגונה בבית המסחר של וויסוצקי פה, אשר תספיק למחיתי בכבוד, אם גם לא ברֶוח, ותתן לי גם יכולת לקבוע עתים לתורה ולספרות.  הדבר נעשה כמו מאליו, בלי שום השתדלות מצדי ; אדרבא, הם הציעו זאת לפנַי בכבוד הראוי, וידו של ידידנו מר לובַרסקי היתה באמצע להכין הדבר בלי ידיעתי.

לע"ע לא נודע עוד אם יֵצא "השלח" גם לעתיד.  "אחיאסף" החליט אמנם להוציאהו ולמסור עריכתו למר קלוזנר.  מצדי אינני מתנגד לזה (אף כי יותר נעים היה לי, אלו נפסק "השלח" לגמרי, אחר כי סוף סוף לא יאריך ימים עוד, לפי דעתי, ומוטב היה שיפָסק עתה משיוסיפו עליו איזו חוברות ברוח אחרת, שיקלקלו את אחדותו).  אבל מסופק אני אם יֵצא.  כי בודאי ידעת, שמראשית השנה החדשה יצאו בארצנו עוד שני מכ"ע עברים ("הצופה" ו"הזמן"), וקהלנו אינו יכול לקבל רוב טובה שמשפיעים עליו ....

_______________________

למר מרדכי בן-הלל הכהן, הומיל.

אודיסא, 15 דצמבר 902.

מכתבך האחרון קבלתי זה כשלשה שבועות ולא עניתיך עד עתה, מפני שהיו לי השבועות האלה ימי מבוכה וקריסיס ולא חפצתי לצערך לחנם עד שיתבררו הדברים.  ועתה אספר לך דברים כהויתם.

במכתבך שאלתני: מה כתבו לי מוורשא, ובטוח היית כנראה, שבודאי כותבים לי מוורשא.  אבל מה תתפלא אם אומר לך, כי עד היום לא הודיעוני מוורשא, מה החליטה האספה הכללית בדבר התפטרותי: אם קבלה אותה ואם שמחה או הצטערה על זה ... ובאותה העת עצמה נודע לי ע"י קלוזנר, כי כבר גמר "אחיאסף" עמו בדבר עריכת "השלח", והוא מקבל מהם מכתבים וטלגרמות.  השמעת מימיך נימוס כזה?  גם בדבר עניני "אחיאסף" בכלל לא כתבו לי מוורשא מאומה.  זה כחודש כתב לי קפלַן ממירַן, כי לפי דעתו צריך אני לקבל עלי הנהגת "אחיאסף".  ומפני שלע"ע אין עבודה ספרותית ל"אחיאסף", אערוך לפי שעה את "השלח", ואחר שנה, כשיקובץ הכסף הנצרך להוצאת "אוצר היהדות", אהיה עורך "אוצר היהדות".  על זה עניתי לו (מה שהגדתי לכם גם במינסק), כי טעות היא בידו אם חושב הוא, שאפשר לי לעסוק בבת אחת גם בהנהגת "אחיאסף" וגם בעריכת "השלח" או בכלל בעריכת איזה ספר שיהיה.  "בעל מלאכה אחת" אני, ואם אשב ב"אחיאסף" ואעסוק בהנהגת כל עניניו, לא אוכל לקבל עלי שום "עריכה".  מני אז חדל לגמרי המו"מ בינינו ולא הודיעוני כלום, מה הם אומרים לעשות, ואם יש איזו תקוה, שיסודרו עניני "אחיאסף" באופן שאוכל לקבל עלי את הנהגתו .... איני יודע איזה שם אקרא למנהגים כאלה ....

איך שיהיה, ואתה תוכל לצייר לך מצב נפשי בעת האחרונה, בראותי כי עוד מעט ותכלה פרוטה מן הכיס, ואני לא אדע מאומה, אם יש תקוה שאמצא עבודה אחר חודש ימים, כשאגמור עבודת "השלח", – או אשאר בטל, בלי כל מקור לפרנסת ביתי.  והנה באה לי הישועה בהיסח הדעת.  כי בית המסחר של וויסוצקי הציע לפני משרה הגונה .... המשרה הזאת תתן לי גם יכולת לקבוע עתים לקריאה ולכתיבה .... ממילא מובן, כי הסכמתי להצעה זו, שנעשתה בדרך כבוד הרבה יותר ממה שנוהג בי "אחיאסף".  ובכן הנני גם אני מעתה "אדם פשוט" העוסק בספרות שלא על מנת לקבל פרס, כמו שהייתי לפנים, ולא אהיה עוד ל"משא" על "חובבי ספרותנו", שלא יצטרכו עוד לחתום על "השלח" או על "אוצר היהדות", בשביל להמציא פרנסה ל"אחד העם".  ברוך המקום שפטרני מטובתם של ישראל! ....

________________________

ל"אחיאסף", וורשא.

אודיסא, 15 דצמבר 902.

היום קבלתי מכתבכם בחתימת חברנו קפלַן, והנני ממהר להשיבכם דבר.  קודם כל אבקשכם לבלי לערבב את "כעסי" אני עם כעסם של אחרים, הפונים אליכם בטענות שונות.  אקוה שלא תחשדוני, כי בידיעתי כותבים אליכם אחרים מה שכותבים.  ושלא בידיעתי הרי רשות נתונה לכל אדם לחשוב עצמו לפטרונה של הספרות ולטעון מה שלבו חפץ.  ואולם אני בעצמי מעולם לא "כעסתי" על מה שלא "כפיתם" אותי להוסיף לערוך את "השלח" (כטענת בן-עמי), או על מה שפניתם לקלוזנר "ישר ולא על ידי" (כטענת לווינסקי).  ועל מה כעסתי?  הבה ואפרש לכם, אעפ"י שבאמת מתביש אני, שדברים כאלו צריכים פירוש ביני וביניכם.

הנני "כועס" על שני דברים: האחד בדבר "השלח", והשני בדבר "אחיאסף" בכלל.

א) בדבר "השלח".  דרויאנוב ספר לי אמנם, כי חברינו גלוסקין וכהן אמרו בשמי, שאינני מסכים בשום אופן למסור עריכת "השלח" לאיזה סופר אחר, זולתי לקלוזנר בלבד.  אבל לא האמנתי למשמע אזני, ומפני זה דרשתי את הפרוטוקול, כדי שאראה, אם באמת נאמר שם כן.  עתה הנני קורא במכתבכם שחור על גבי לבן, כי אמנם כן הוא, ואיני יודע מה להגיד ואיך לפתור לעצמי את הדבר הזה.  אבל אחת ידעתי, כי הדבר הזה מתנגד אל האמת.  מעולם לא הייתי מרשה לעצמי לעשות כזאת: לכוף את ההנהגה, שתבחר דוקא באיש זה ולא באחר.  אין לי שום זכות לגזור גזרה כזאת.  ומפני זה הנני דורש מאתכם, שתשיבו אחור את הדבר שאמרתם בשמי.  הלא תזכרו, כי אתם הצעתם לפנַי את קלוזנר בהיותנו במינסק, ואנכי הסכמתי לזה, וגם עתה הנני מסכים לזה.  אבל לאסור על ההנהגה לבחור בסופר אחר – זאת לא עלתה על לבי וכזאת לא דברתי מעולם, ולא בקשתי את חברינו הנ"ל אלא זה בלבד, שאם תבחרו בסופר אחר, תשאלו תחלה את הסכמתי, כמו ששאלתם את הסכמתי בדבר קלוזנר.  הנני חושב דבר זה לעיקר גדול, כי באמת איני רוצה בשום אופן לקבל עלי אחריותם של מעשי קלוזנר, ואם אולי לא יעלה הזווג יפה, איני רוצה בשום אופן שתאמרו כי אני הכרחתי אתכם לבחור דוקא בו ולא באחר.  הנני שונה עוד הפעם: מעולם לא הצעתי לפניכם למסור עריכת "השלח" לקלוזנר, אלא הסכמתי להצעתכם בזה, ואם הייתם מציעים לפני סופר אחר שאינו נופל מקלוזנר בידיעות ויושר לב, הייתי ג"כ מסכים, אבל אתם לא הצעתם סופר אחר.  ולכן, אם כתוב בפרוטוקול, שאני גזרתי עליכם לקחת דוקא את קלוזנר ולא אחר, אהיה מוכרח לפנות במכתב לכל חברינו ולהכחיש את הדבר.  כל זה הגדתי גם לקלוזנר עצמו, אחר שספר לי דרויאנוב את הדבר.  ולפי שדרויאנוב ספר עם זה גם כן, כי האספה לא החליטה למסור לקלוזנר, כי אם הניחה לההנהגה לבחור באיש כלבבה, לכן היתה לי רשות לחשוב, כי ההנהגה תודיע לחבֵרה היושב באודיסא, במי בחרה, ומה גם שהחבר הזה הוא מי שהיה עורך "השלח" לפנים.  הן מחויבים אתם להודות, כי כשבאים בני אדם ושואלים אותי: מה החליטה האספה הכללית בדבר "השלח" ומי יהיה ממלא מקומי, חרפה היא לי – או יותר נכון: לכם – שהנני מוכרח להשיב: איני יודע, כי לא הודיעוני מאומה.  קלוזנר היה חולה ימים אחדים ולא יכול לבוא אלי, באופן שאנשים מן החוץ באו והודיעו לי, כי כבר מסרתם את "השלח" לקלוזנר, ואנכי הוצרכתי להודות בבושת פנים, כי אני אינני יודע מאומה.  האמנם דבר כזה הוא – "קטנות" שאין כדאי לטפל בהן? הנכם כותבים מכתבים למאות, ורק להוסיף עוד מכתב אחד גם לי – אין לכם פנאי!

שמתי עיני שנית במכתבכם והנני קורא בו מה שלא ראיתי בקריאה ראשונה.  הנכם אומרים בפה מלא: "כי שללתי מכם זכות הבחירה", כי האספה מוכרחת היתה "או להפסיק הוצאת "השלח" או למסור העריכה לקלוזנר, למרות מה שרבים אומרים, כי עוד אינו ראוי לאיצטלא זו".  אל אלהים!  האמנם צריך הייתי לכתוב בספר ולהעיד עדים על הדברים שדברנו?  האמנם שכחתם, כי אתם הצעתם עוד במינסק את דבר המסירה לקלוזנר, ולא אני?  איך שיהיה, אחר שכבר הגיע הדבר לידי כך, שאתם מגלגלים עלי מראש את כל האחריות, הנני דורש מאתכם בחזקה – ואחשוב שיש לי רשות לדרוש כזאת – שיחד עם הפרוטוקול אשר תשלחו להחברים תודיעו להם גם כן, כי אני מכחיש בכל תוקף את הדבר הזה.  הן אמנם הסכמתי למסור לקלוזנר, וגם עתה הנני מסכים, מפני שאיני רואה סבה להתנגד לזה, אבל לא שללתי מכם זכות הבחירה ואיני שוללה גם עתה ....

ב) ובדבר "אחיאסף" בכלל, הנה אתם מזכירים את מכתבו של חברנו מר קפלַן אלי ממירַן ומה שהשבתי לו.  והנני מזכירכם ג"כ את המכתבים הנ"ל.  ידעתם היטב, כי בעזבי את "השלח", הנני מחוסר כל אמצעים לפרנסת ביתי, ובראשון לחודש ינואר ארגיש מחסור גם בדברים היותר הכרחיים.  במצב כזה, כמדומה לי, שאפילו סופר עברי רשאי, או גם מחויב, לדאוג למצבו לפחות שני חדשים קודם שתגיע שעת הקריסיס.  וגם זאת ידעתם היטב, כי לא אלך להיות מנהל ל"אחיאסף" כל זמן שקופתו ריקה והוא מתפרנס בנס, מפני שאינני מסוגל להנהגת עסקים כאלה.  ועד במינסק הגדתי זאת לכם ברור ומפורש, ואתם אמרתם, כי לזה יש רק תרופה אחת: לשלוח "נוסע" שימכור "קומפליקטים", כידוע לכם.  ועוד גם זאת ידעתם – כי הגדתי לכם גם זאת ברור ומפורש במינסק – כי להיות מנהל "אחיאסף" ביד אחת ועורך "אוצר היהדות" ביד שניה – לא אוכל בשום אופן, כי רק אחת אוכל לקבל עלי: אם לנהל את "אחיאסף", ואז לא אקבל עלי שום אחריות בעד עריכת "אוצר היהדות", זולתי ההשגחה הכללית, כמו על שאר עניני "אחיאסף", או שאהיה עורך "אוצר היהדות", ואז לא אוכל להיות מנהל "אחיאסף".  ואחר כל אלה הנני מקבל מכתבו של קפלן, שבו הוא מודיעני, כי לע"ע לא שלחו עוד נוסע וכי עוד כשנה תעבור עד שאפשר יהיה לגשת לעבודת "אוצר היהדות" וכי לע"ע טוב שאהיה מנהל "אחיאסף" ועם זה גם עורך "השלח", אחר כי עבודה ספרותית אחרת אין ב"אחיאסף" כל זמן שלא יתחילו בהכנות ל"אוצר היהדות"!  תוכלו לצייר לכם, איזה רושם עשה עלי כל זה.  אבל התאפקתי ועניתי לו, כי אחת דברתי במינסק, שהנני רק "בעל מלאכה אחת", ואם אהיה מנהל "אחיאסף", לא אוכל לקבל עלי שום עריכה, תהיה איזו שתהיה, ועם זה הזכרתיו גם כן את התנאי שהתניתי עמכם במינסק, כי תהיה הקופה במצב כזה, שאוכל לנהל את הענין בכבוד.  חשבתי, כי אחר כל זה, בשוב קפלן לביתו, תזכרו את עבדכם, היושב מרחוק ומצפה לבשורות טובות, ותבינו לנפשו, כי יש ויש לו סבה לחפוץ לדעת, אם יש תקוה, שיתמלאו תנאיו ויוכל למצוא עבודה בכבוד, או אין.  והנה שבוע אחר שבוע עובד – ואין קול ואין קשב!  עוד חודש ימים ואני יושב בטל – ואתם אינכם מרגישים, כי ראוי להודיעני מצב הענינים, אם טוב ואם רע, למען אדע מה לעשות לביתי!  ואת כל זאת אתם קוראים: "חסרון טקט"!  יקירַי, להוי ידוע לכם, כי גם סופר רוחני שברוחנים, אם בעל אשה ובנים הוא, חסרון לחם מורגש לו לא רק כ"חסרון טַקט", כי אם מורגש לו ממש כלכל שאר בני אדם שאינם סופרים. –

אבל לא אדבר עוד בזה, כי גם מה שכתבתי עד כה לא נקל היה לי לכתוב.  עתה אין הענין הזה כי אם "להלכה" בלבד", כי "למעשה" אין עוד נ"מ.  כבר ידעתם (לווינסקי אמר לי, כי כתב מזה לגלוסקין), כי חזרתי לקדמותי ואהיה בקרוב עוד הפעם איש פשוט, המוציא לחמו ממקור של חול ועוסק בספרות לעתות הפנאי רק לשמה ולא לשם פרס.  זכרתי את הימים הטובים ההם, לפני שבע ושמונה שנים, והנני זוכר, כי אז כמעט לא הייתם עושים דבר ב"אחיאסף" מבלי שאול את פי, אע"פ שאז היה "אחיאסף" קנינכם הפרטי, ואני הייתי זר לו.  עתה הנני ב"ה "מנהיג" שאחריות המעשים עליו, ואתם מרשים לבלי הודיעני מאומה מכל מעשיכם.  וכשאני כועס על זה לפעמים, אתם תמהים על כעסי!....  אינני חושדכם חלילה, כי ירד כבודי בעיניכם מאז הייתי למשַמש את הספרות על מנת לקבל פרס.  בודאי ובודאי לא תעלה מחשבה כזאת על לבכם.  אבל, חברַי, יש דברים הנעשים בעמקי הלב, מבלי שירגישו בהם בעליהם עצמם, ודבר זה הוא בלי ספק אחד מהם: כשאדם עושה תורתו קרדום לחפור בו, אין חברים מרגישים עוד כל כך את חובתם לו בענינים כאלה, כי כשלא מדעתם מסתתרת בלבם מחשבה מעין זו: אין מקפידים הרבה על הכבוד בדבר שהפרנסה תלויה בו. – הנני מקוה על כן, כי עתה ישתנה הכל לטובה, וגם אני בעצמי אשתנה לטובה: לא אוסיף עוד לבזבז כחי בקריאת הבלים ולמנות מספר להעמודים שכתבתי, בשביל לדעת אם תספיק לי כל עבודתי לפרנסת ביתי בצמצום.  עתה אקרא מה שלבי חפץ, ואכתוב כמה ומתי שלבי חפץ, ו"כלל ישראל" לא יוכל עוד לבוא בטענות עלי, שאיני מכין לו מזונו לפי רצונו.

העתרתי עליכם דברַי, יקירַי!  אבל לא הגדתי לכם אף אחת ממאה מכל אשר בלבי, ואולי לא אחת מאלף מכל אשר ירגיש סופר דברי ימינו בעתיד – אם, כאשר נקוה, יש לעמנו עתיד יותר מזהיר – בבואו לספר לקוראיו, כי בדורנו זה, שכל כך הרבה להתפאר ב"תחיתו", הוכרח אחד מראשי הסופרים הלאומיים, שעמד שש שנים בראש מכה"ע היחידי שהיה ראוי לשם "ספרות" – לפשוט מעליו "חלוקא דרבנן" ולהיות פקיד בבית מסחר, בשביל להנצל מלחם של בזיון ושנוררות ....

_________________________

לד"ר ל. קַצנֶלסון, פטרבורג

אודיסא, 17 דצמבר 902.

חק ל"השלח" מיום הוסדו לשלם שכר סופרים לכל המשתתפים בו – שכר מצער, לפי היכולת, אך לא בחנם.  לכן אל נא "תקצוף" על שלחי לך בזה את שכרך בעד ספורך "היוגב" ....

שמחתי בשמעי, כי הכנסת עצמך בעריכת מכה"ע החדש "הזמן".  ה"השגחה", כנראה, מונָה מספר לעובדי ספרותנו, וכשאחד יוצא – אחר נכנס במקומו, למען יהיה המספר שלם.  ה"יוצא" – אני הוא.  מצבו הרע של "השלח" ויחס הקהל אליו הביאוני לידי הכרה, שהגיעה שעתי לצאת – ויצאתי.  עתה הנני שב לדרכי חיי לפני כמה שנים, כשהייתי עוסק בסחורה וקובע עתים לתורה.  כי קבלתי עלי משרה בבית המסחר של "וויסוצקי וחבריו" – משרה שתתן לי אמנם יכולת לעסוק גם בספרות.  אבל אני החלטתי לפרוש מן הספרות זמן מה, כדי שאמלא בשעות הפנויות את אוצרי הרוחני, אשר נתדלדל מעט מאז הייתי לעורך, כי לא היה לי זמן פנוי לקרוא ספרים הדורשים עיון.

_______________________

למר ב. כ"ץ, פטרבורג[89].

אודיסא, 17 דצמבר 902.

קבלתי מכתבך, וצר לי מאד, כי לא אוכל גם עתה לעשות בקשתך, אע"פ שמקוה אני, כי מכה"ע שלכם יהיה כשר והגון מכל הצדדים.  בעזבי את "השלח", הנני עוזב גם את עטי, אולי לשנים אחדות.  כי מרגיש אני צורך נפשי להקדיש שעותי הפנויות לקריאת ספרים עיוניים, אשר זה כמה לא פתחתי אותם מחוסר פנאי.  לכן לא אוכל להבטיח עתה לא לך ולא לאחרים להשתתף בעבודתכם הספרותית.  רק ל"השלח" לבדו, אם יֵצא גם לעתיד, אהיה מוכרח לתת דבר-מה, כדי שלא יחשוב הקהל, כי עזבתיו בזעף ....

_______________________

לד"ר ש. לֶווין, יקַטרינוסלב.

אודיסא, 18 דצמבר 902.

סלח נא כי אחרתי עד כה לענותך על מכתביך האחרונים.  ימי קריסיס היו לי הימים האלה ולא ידעתי מה יהיה סופו של דבר, וע"כ דחיתי תשובתי עד שאדע מה יעשה אלהים עמדי.  עתה אוכל להודיעך, כי החלטתי לעזוב לגמרי את הספרות בתור "קרדום" וקבלתי עלי משרה בבית המסחר של וויסוצקי, משרה שלא תאכל כל זמני ותתן לי יכולת לעסוק גם בתורה.  קשה היה לי מאד לעבור מעולם לעולם, לאחר שש שנים שהייתי בדול לגמרי מעולם המסחר, אבל עוד יותר קשה מזה היה לי להשאר בעולם הספרות התגרני, אחר שהראני הקהל העברי את יחוסו לעבודתי.  את "השלח" הוכרחתי לעזוב, כי לא יכלו שמונה מאות חתומים לשאת את ההוצאות הקשורות בעריכתי, ולצאת לוורשא להיות "מנהיג" ל"אחיאסף" במצבו עתה – ירידה כזו ללחם של שנוררות (כי, כידוע לך, אין "אחיאסף" יכול להתקים עתה בלי "אקציות" חדשות לבקרים) היתה קשה לי ממות. עתה, יקירי, הנני "כאחד האדם" – קורא נכבד, המחוה דעה על הספרות ודורש בחזקה, שתהיה דוקא כך וכך, ויבקר מעשי אחרים בקורת קשה, כחפץ לבו.  עתה אוכל גם אני להיות לעזר ל"אחיאסף", ל"אוצר היהדות", ופני לא יאדמו בראותי, כי סובבים זוגות זוגות על בתי עשירים לאסוף כסף לצרכים אלו, מאחר שגם אני אהיה עובד לשמה, ולחמי לא ימָצא לי מן הנדבות האלה.

וגורל "השלח" לעתיד עוד לא הוברר.  "אחיאסף" נושא ונותן עם קלוזנר, אך המו"מ עוד לא נגמר ....

_____________________

למר א. לודביפול, וורשא.

אודיסא, 19 דצמבר 902.

קבלתי מכתבך בצירוף ה"פרוספקט" של "הצופה"[90], ולא אכחד ממך, כי "הפרוספקט" נראה לי "מקושט" מעט יותר מן הראוי (מה שהאשכנזים קוראים" "ציערליך-מאניערליך").  אבל אין בכך כלום.  העיקר הוא, שיהיה "הצופה" עצמו אורגן הגון, שתמצא אתה ואנחנו הקוראים נחת בו.

הנך מבקש "ברכתי ועזרתי".  הראשונה נתונה לך מעומק הלב.  אבל על דבר העזרה לא אוכל עוד להגיד לך מאומה.  עוד לפני שבע שנים, כשהוצאתי קובץ מאמרי, היה בדעתי לחדול מלכתוב מאמרים קטנים על עניני היום ולצמצם כל כחי באיזה ענין אחד, שאעבוד בו איזו שנים ואניח ירושה הגונה לדור יבוא.  אבל אז שחק מזלי על חלומותי והוציאני לרשות הרבים לבזבז כחי לקטנות עוד יותר משעשיתי לפני זה, כמו שהתאוננתי על זה ברבים אז (במאמרי "צורך ויכולת").  עתה, כשנשתנה מצבי שנית ושבתי ל"רשות היחיד" (בודאי ידעת כבר את השנוי שנעשה בחיי), הנני מתעתד להוציא לפעולה את מחשבתי הישנה.  אם יעלה הדבר בידי – לא אדע.  אפשר שאינני מסוגל כלל לעבודה ארוכה וגדולה ; אפשר גם כן, שכבר "נשחתה" נפשי כל כך בשאון החיים, עד שלא אוכל להתאפק ולשתוק, כשאראה מעשים בלתי ישרים בעיני.  כל זה אפשר, והנסיון יראני מה אני ומה כחי.  אבל בכל אופן אנסה, ובעת הראשונה בודאי אשאר נאמן להחלטתי.  כי בשביל לגשת לעבודה גדולה, צריך אני קודם כל למלאות את ה"ריקות" שנהיתה בשנים האחרונות באוצרי הרוחני, בהיותי כל אותן השנים טרוד כל כך ב"ספרות", עד שלא יכלתי לקרוא ב"ספרים" – מלבד כתבי עת ומחברות בנות יומן – והתפתחותי הפנימית נפסקה.  לכן החלטתי לשוב עתה אל ה"ספר", ועד שאמלא פחות או יותר את החסרון המורגש לי, לא אוסיף לכתוב.

_______________________

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]) עי' המכתב בסוף כרך ב'.

[2] ) כנראה, הודיעוני בטלגרמא זו, שחזרו בהם מהחלטתם הקודמת (עי' מכתב שלפני זה) והחליטו לבלי חַדש את "הדור" ולהניח "השלח" כמו שהיה: שיֵצא אחת לחודש, בצורתו הקודמת.

[3] ) הוא הסופר זלמן עפשטיין, שהיה אז המזכיר השני של ועד ישוב א"י באודיסא. המזכיר הראשי של הועד היה מ.ל. ליליענבלום, והוא היה מתיחס באיבה לאייזנשטדט, שהיה אז חבר הועד הפועל ביפו.

[4] ) כלומר משרת ראש הועד הפועל ביפו, שהיתה פנויה אז.

[5] ) עי' להלן מכתביו אליו מן 9 פברואר.  

[6] ) חברה ידועה לישוב א"י, אשר ד"ר סוסקין היה אז בא חכה בא"י.

[7] ) היא ההקדמה להוצאה שניה ל "על פרשת דרכים".

[8] ) אחר הפסקת "הדור" יצאו סכסוכים בינו ובין "אחיאסף".

[9] ) עי' למעלה מכתבי אליו מן 29 ינואר.

[10]) עי' "השלח", X, 35.

[11]) עי' למעלה מכתבי אל הועד הפועל מן 4 פברואר.

[12] ) קובץ ספוריו וכתביו של פייערברג יצא אח"כ, בשנת תרס"ד, ע"י הוצאת ספרים "הספר", שהיה קנינו של אחד מחברי הנהלת "אחיאסף", מה א. פלן ז"ל.

[13]) עי' השלח, IX, ע 331 והלאה.

([14] עי' למעלה מכתבי אל ברנשין-כהן מן 16 פברואר.

[15] ) עי' למעלה מכתבי לקלונזר מן 4 פברואר.

[16]) עי' "על פרשת דרכים", II, ע' 201 והלאה

[17]) על דבר "אוצר היהדות" בעברית בקשר עם ה"אנציקלופדיא היהודית" שהיה ד"ר זינגר מוציא אז בלשון אנגלית. עי' להלן מכתבי לד"ר זינגר מן 11 מרס 902.

[18]) עי' למעלה מכתבי למר קפלן מן 25 פברואר ולהלן מכתבי אליו מן 12 מרס הבא אחר זה.

[19]) מסיבות שונות לא יצא מכל זה כלום.

[20]) עי' כרך ב' מכתבי לטשלינוב מן 9 דצמבר 901.

[21]) עי' למעלה מכתבי אליו מן 6 מרס

[22]) הוא חפץ לתרגם ספרו של לַצַרוס: "עטהיק דעס יודענטומס", ומאחר ש"אחיאסף" לא הסכים להוציא את הספר בכרך מיוחד, הציע ניימרק לתתו ב"השלח", בתור הוספה מיוחדת גליון אחד בכל חודש.

[23]) הוא כתב במכתבו אלי: "תמה אני, איך הרשית לך להכריז עלי, כי משתתף אני בעבודת השלח".

[24]) עי' מכתב שאחר זה ומכתבי למר סטבסקי מן 13 אפריל.

[25])  עי' מכתב שלפני זה ומכתבי למר סטבסקי הנזכר בהערה שלמעלה.

[26])עי' למעלה מכתבי אליו מן 19 פברואר.

([27] עי' למעלה מכתבי ל"אחיאסף" מן 1 אפריל. – מר סטבסקי היה אחד מחברי של "אחיאסף".

[28]) עי' מכתב שלפני זה.

[29]) הכונה על "אוצר היהדות" (עי' מאמרַי בשם זה, על פרשת דרכים, I, 208 והלאה), ש"אחיאסף" החליט אז לבקש אמצעים, איך להוציא את הרעיון לפעולה. והיו בין חברי ההנהגה שנטו לקבל הצעה שנולדה אז: להשתתף עם מו"לים אחרים, אשר חשבו ע"ד הוצאת אֶנציקלופֶדיה כללית בעברית, ולאַחר אוצר היהדות עם האוצר הכללי.

[30]) כידוע, נעשו אחרי כן איזו צעדים ע"י "אחיאסף" להוצאת אוצר היהדות, וגם חוברת לדוגמא יצאה.  אבל מסבות שונות לא הגיעו לעצם הפעולה.  גם האוצר הכללי, שהתחיל באמת לצאת על ידי מו"לים אחרים, נפסק לאחר זמן קצר.

[31]) "נחמן" בספורו "לאן?"

[32]) עי' כרך ב' מכתבי לפייערברג מן ינואר 99.

[33]) עי' למעלה מכתבי אליו מן 3 אפריל.

[34]) עי' להלן מכתבי ללוברסקי מן 25 מאי.

[35]) עי' למעלה מכתבי למר י. קלוזנר מן 2 מאי ולד"ר וויצמן מאותו היום.

[36]) מר י"ח רבניצקי היה גם כן חבר "הועד הקולטורי".

[37]) עי' מכתב שאחר זה.

[38]) עי' מכתב שלפני זה.

[39]) עי' למעלה מכתבי לר"מ הכהן מן 2 מאי.

[40] מכתב כזה לא נתפרסם, מפני שבעל הספור לא שלחהו.

[41] "שאלת הכלכלה ומקומה בתנועתנו הלאומית".  "השלח" כרך תשיעי ועשירי.

[42] העורך-דין והעסקן הידוע מנשה מרגלית.

[43] ע"י מאמרי "משה" ("על פרשת דרכים" III ). קודם שכתבתי מאמר זה דרשתי על הענין לפני אספה גדולה באודיסא.

[44] עי' מאמרי "החנוך הלאומי" והערה שבראשיתו ("על פרשת דרכים" IV, ע' 133).

[45] עי' למעלה מכתבי אליו מן 2 מאי.

[46] עי' למעלה המכתב "אל המורשים" (אחר המכתב לברנשטין כהן מן 12 מאי).

[47] ע"ד הענין הזה עי' מאמרי "בנין" (עפ"ד III ע' 193).

[48] חברת "מרבי השכלה".  עי' למעלה מכתבי לאייזנשטדט מן 4 יוני.

[49] להנהלת המלחמה עם מנהיגי חברת "מרכזי השכלה" בעד החנוך העברי, קבענו אז "ביורָא" מיוחדת.

[50] עי' למעלה מכתבי לאייזנשטדט מן 4 יוני ולד"ר לֶווין מן 10 יוני, ועי' מאמרי "החנוך הלאומי" והערה שבראשיתו (עפ"ד IV).

[51] את הדברים האלה יחס סופר ה"וואָסכאָד" אלי.

[52] מכ"ע שהיה יוצא אז בשם זה ברוסית ("בודושטשנאָסט").

[53] חברה להוצאת "מכתבים גלויים" ועליהם תמונות אנשים ידועים לקהל.  הם פנו אלי בבקשה לשלוח להם תמונתי למטרה הנזכרת.

[54] בימים ההם מלאו חמשים שנה למותו של המשורר.

[55] הוא בקש שאכתוב דבר מה בשביל לוח "אחיאסף", שהוא (בריינין) היה עורכו בשנה ההיא.

[56] עי' למעלה מכתבי אליו מן 20 יוני.

[57] עי' למעלה מכתבי לבריינין מן 26 יוני ומן 3 יולי.

[58] הענין שעליו ידובר במכתב זה מבואר במאמרי "הישוב ואפיטרופסיו", עפ"ד II ע' 245, 246.  המנוח ר"ד סוכובולסקי היה מזכירו של "המרכז הרוחני" המוזכר שם, אשר ממנו יצא "המכתב החוזר" שעליו מרומז כאן.

[59] ע"י מכתב שאחר זה.

[60] עי' מכתבי אליו מן 9 יולי.

[61] "מכתב אל העורך" הנזכר פה נדפס ב"השלח" X, ע' 191, 192 (עם "הערת העורך").

[62] אגרונום שנשלח מטעם הועד לראות המצב בארץ ישראל.

[63] הוא ישב אז עם בן-עמי ומשפחתו במקום מנוחתם בעיר קטנה בבסרַביא.

[64] הפַסל הידוע, שמת באותם הימים.  עי' על זה מאמרי "תחית הרוח", עפ"ד II, ע' 120-122.

[65] של חברת יא"י באודיסא.

[66] הם עסקו אז בהכנות לאספה הגדולה של הציונים הרוסים, שהיתה אח"כ במינסק בקיץ ההוא.

[67] הם בקשו בטלגרמא, שהועד הקולטורי יכין בשביל האספה הרצאה על שאלת הקולטורא.

[68] אחרי כן נשתנו הדברים, ואני השתתפתי באספה וגם קראתי בה הרצאה על שאלת הקולטורא (לא בשם הועד הקולטורי), אשר תכנה פרסתמי אח"כ במאמרי "תחית הרוח" (על פרשת דרכים II).  ועי' להלן מכתבי אליהם מן 11 אוגוסט.

[69] עי' למעלה מכתבי אליהם מן 4 אוגוסט והערות אליו.

[70] עי' מכתב שלפני זה.

[71] הוא המאמר "אחר עשר שנים" (עפ"ד III, ע' 177 ואילך), שנדפס ראשונה בלוח "אחיאסף" לשנת תרס"ג.

[72] הדברים מוסבים, כנראה, על המלחמה עם חברת "מרבי השכלה" באודיסא עד החנוך הלאומי.

[73] הוא היה עוזרי בעבודת "השלח" וממלא מקומי בצאתי מאודיסא.

[74] עי' "השלח" X, ע' 235 – 241.

[75] עי' למעלה מכתבי ל"האקצ. קומ." מן 4 פברואר ולבּרנשטין-כהן מן 16 פברואר.

[76] עי' למעלה מכתבי אל "המורשים" הרוסים, המצורף למכתבי לברנשטין-כהן מן 12 מאי, ועוד מכתבים אחרים.

[77] עי' על פרשת דרכים I.

[78] "הלשון ודקדוקה" (עפ"ד I).

[79] הדברים מוסבים על הרצאתי באספת מינסק ע"ד שאלת "הקולטורא".  ההרצאה היתה בעל פה בלשון רוסית, ורק אחר זמן מה כתבתי את תכנה העיקרי בעברית – הוא המאמר "תחית הרוח" (על פרשת דרכים, II).

[80] עי' מכתב שאחר זה.

[81] עי' מכתב שאחר זה (לאידלסון).

[82] במינסק נבחרו שתי קומיסיות כאלה: אחת לחנוך "הפרוגריסיבי" ואחת לחנוך "המסורתי", ורשות נתונה לכל אגודה להעמיד את החנוך במקומה תחת השגחתה של אחת מאלה, כאשר תבחר בעצמה.

[83] עי' למעלה מכתבי אליו מן 12 מאי ו"מכתב אל המורשים" הבא אחריו.

[84] עי' למעלה, הערה למכתבי לאידלסון מן 8 אוקטובר.

[85] עי' למעלה מכתבי על שם "חברי ההנהגה של חברת אחיאסף" מן 5 אוקטובר.

[86] אספת חברת ישוב א"י, שהיתה באותו הזמן באודיסא.

[87] עתון יומי ידוע שנוסד אז ע"י "אחיאסף" בוורשא.

[88] הוא המאמר "תחית הרוח" (עפ"ד II).

[89] עורך ומו"ל של מכה"ע "הזמן", שנוסד אז.

[90] עתון יומי שהתחיל אז לצאת בוורשא ע"י "אחיאסף" בעריכתו של לודביפול.