_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אגרות אחד העם: שנת 1914

אחד העם

לתוכן הענינים

 

לד"ר י. טשלינוב, מוסקווא.

לונדון, 12 ינואר 914 (י"ד טבת תרע"ד).

תודתי לך על מכתבך ממוסקווא, ואבקש סליחתך על איחור תשובתי מסבות שלא היו תלויות ברצוני.

ע"ד הצעד שעשיתם במוסקווא הודיעני אמנם ר"ד וויסוצקי בדברים קצרים וכלליים והבטיחני לשוב ולהודיעני מצב הדברים בפרטות, אך עד עתה לא קבלתי מאתו מכתב שני בענין זה[1].  כפי שאוכל לשפוט מתוך דבריך, אינכם יודעים (או ידעתם ושכחתם), שעל פי ספר התקנות של הטכניקום (20 &)... מאחר ששני חברים – ר"וו ור"י צייטלין – דרשו לאסוף את המורטוריום לשפוט על הנושא הזה, אין הדבר תלוי כלל ברצונם של הברליניים, ואם יאבו או ימאנו, אפשר להכריחם לכך על יסוד ספר התקנות.  עיקר השאלה היא אם מוכנים אנו לישיבה כזו. שהרי הדבר מובן, שאין לנו חפץ בישיבה זו, כל זמן שלא נוכל להגיד מראש בבירור גמור, שעתה יהיה הרוב עמנו. ואיה הוא הרוב שלנו? אנחנו שלשתנו הלא יצאנו מן המורטוריום, האשכנזים – אחר שעשו מה שעשו ב"חלונות הגבוהים" – הן לא יוכלו עתה לאמור "הן" לדרישותיהם של "שונאי גרמניא".  כל מה שיוכלו לעשות עתה, אם יחפצו לצאת מן המבוכה, אינו אלא זה: "להכנע" מפני החלטת הרוב.  אבל הם עצמם אינם יכולים לברוא את הרוב הזה בדעותיהם הם.  ואם כן הלא הכל תלוי בחברים האמיריקנים.  מסופק אני מאד אם יתרצה מי מהם לבוא אל הישיבה, אבל ארבעה מהם יכולים לשלוח כח הרשאה על שם מר וויסוצקי וצייטלין.  ע"פ ספר התקנות, יכול כל חבר המשתתף בישיבה להיות גם בא כחם של חברים אחרים, אבל "קיין מיטגליעד קאנן מעהר אלס פיער שטיסמען פיהרען".  ובכן יכולים שני החברים הנזכרים להיות באי כחם של עוד ששה חברים.  שנים יש להם במוסקווא (מר גוטץ וד"ר גברונסקי), ואם ישלחו להם גם ארבעה אמיריקנים את הרשאותיהם, יהיו הם בעלי שמונה דעות, וזה, כמדומני, יספיק להכריע את הכף לצדנו, ובתנאי שלא ימָצאו בין האמריקנים ארבעה אחרים, שישלחו הרשאותיהם להאשכנזים, כבישיבה הקודמת.  הכל תלוי איפוא ברצונם של האמיריקנים, וכל זמן שלא הוברר, להיכן הללו נוטים, אין לנו חפץ בישיבה החדשה.  ודאי אתם מקבלים ידיעות מהתם ויודעים אתם יותר ממני, עד כמה יש לסמוך עליהם...

ובין כך הענינים הולכים ומסתבכים יותר ויותר, ואין אני יכול עדיין לראות אפילו מוצא כל שהוא מן המבוכה הזאת.  לע"ע אנו צועקים "הוררא"! ומאספים סכומים הגונים.  אבל איני צריך לאמור לך, שבעוד זמן מה יחדלו הקולות וגם הסכומים ילכו ויתמעטו, ומה יהיה אז גורלם של כל בתי הספר החדשים, שאנו פותחים יום יום? והטכניקום מה יהיה עליו? האמנם נוכל לשמוח ב"נצחוננו", אם ישאר הטכניקום בידי האשכנזים ויהיה לנו למוקש ככל אשר נעשה? בקצרה, ידידי, איני יכול להשתתף בשמחתכם.  אתם, כנראה, מוצאים נחמה בזה, שלע"ע הולך וגדל כבודה של ההסתדרות הציונית והועה"פ שלה ע"י המלחמה הזאת.  ואני גם נחמה זו חסרה לי.  לא מפני שאין כבוד ההסתדרות חשוב בעיני, אלא מפני שאני חושב (כמו שראית בודאי מתוך מכתבי ב"עסט אונד וועסט"), שטובת הענין דורשת בהחלט להטעים את ערך המלחמה הזאת לכל העם ולבלתי עשותה לענין של "ציוניות" (במובן המפלגתי), כמו שאתם משתדלים לעשות. –

רוצה הייתי מאד לראותכם עתה ולטייל עמכם ארוכות וקצרות על כל השאלות העומדות על הפרק.  אבל לצערי אין לי יכולת ללכת לברלין בימים הקרובים, מסבות רבות ושונות...

 

------------------------------

 

למר נ. בנטוויטש, ארץ ישראל[2].

לונדון, 18 ינואר 914.

... ובכן, יקירי, הנני כותב לך עתה, וגם לימים הבאים, רק עברית.  ואקוה שלא יקשה לך לקרוא את העברית שלי, כמו שקשה לי לקרוא את האנגלית שלך.[3]

אתנו פה שלום והכל הולך ושוטף במנוחה ושקט, כמנהג אנגליא.  את חבריך הצעירים רואה אני לפרקים, וגם אצלם, כמדומני, הכל כשהיה.  גם את הוריך ראיתי לפני זמן מה ושמחתי כי פניהם טובים, ונהנים הם, כנראה, ממהלך עבודתך במצרים.  אבל אני מקוה, שסוף סוף נזכה עוד לראותך על הקתדרא בירושלים, כשיבָנה "הבית השלישי" שאנו מצפים לו.  עוד רחוק היום ההוא, אבל  - בוא יבוא.

ובינתיים הולכים בני ירושלים ובונים בתי ספר מכל המינים במהירות נפלאה, וכל הציוניים בארצות הגולה צוהלים לקראתם וקוראים "הידד"! וגם – מאספים פרוטות.  אבל ירא אני מאד, שמספר הקוראים "הידד" גדול עשרת מונים ממספר הנותנים פרוטות, וסופו של דבר – מי יתן ואשגה – כי לאחר שנה יעמדו כל בתי הספר האלה כמזכירי-עון לנו, ולמרות כל ההתלהבות עתה, לא יוכלו להתקים, מחסרון אמצעים קרוב הדבר, שהמורטוריום של הטכניקום יתאסף שנית בעוד זמן מה, כדי לחזור ולדון על שאלת הלשון.  אבל איני בטוח עוד, שהאספה החדשה תפתור את השאלה באופן רצוי ותעשה שלום בין שני הצדדים.  והשלום נחוץ מאד לשניהם, כי המלחמה תביא נזק לשניהם.  אנשי שלומנו אמנם ששים ושמחים בנצחונם, אבל לפי דעתי, אם לא יקום השלום במהרה בקרוב, יהיה ה"נצחון" שלנו מאותם הנצחונות שאומרים עליהם: "עוד נצחון אחד כזה – ואבדנו".

והיה שלום, ידידי, וראה ברכה בעבודתך.

----------------------

להועד המרכזי של ההסתדרות לשפה ולתרבות העברית, ברלין.

לונדון, כ"ד טבת תרע"ד.

קבלתי בזמנו את המכתב החוזר שלכם (ב') ונעים היה לי לראות שמשתדלים אתם למצוא אמצעים שונים בשביל לפחת רוח חיים בגוף ההסתדרות ולהביא את חבריה לידי עבודה.

"בני עזרא"[4] יזכירוני נסיון ישן נושן, שנעשה על ידי וע"י חברַי  לפני חמש ועשרים שנה למטרה יותר רחבה.  ואם ע"פ נסיון זה של העבר יש רשות לשפוט על ההוה, כמדומני, שה"קרקע" שלנו אינה מסוגלת לקלוט נטעים כאלו.  אבל אפשר שנשתנו הזמנים.

"קופת הילד", היא מחשבה טובה ונכונה מצד עצמה, אלא שהשעה הזאת נראית לי בלתי מסוגלת להתחלה זו, מפני שכל אלה שהחנוך העברי קרוב ללבם שקועים עתה ראשם ורובם במלחמת החנוך שבא"י ואין לבם פנוי לעבודות אחרות במקצוע זה.  ואין לנו לרמות את עצמנו: פסיעה גסה זו שעשו אנ"ש בא"י, ביסדם בנשימה אחת בתי ספר רבים ושונים, הדורשים להספקתם סכום עצום בכל שנה, - פסיעה גסה זו מחיבת אותנו עכשיו להסיח דעתנו מכל עבודה אחרת ולכַנס כל כחותינו החמריים והמוסריים אולי נצליח להציל את הבתים האלה מן החורבן הצפוי להם, - כולי האי ואולי...

ע"ד העבודה ה"עברית" באנגליא כבר כתבתי לכם פעם ושתים ואין לי, לצערי, מה להוסיף או לשנות.

--------------

לד"ר י. טשלינוב, ברלין.

לונדון, 23 ינואר 914.

קבלתי היום את מכתבך הנני ממהר להשיבך בו ביום, למרות טרדותי, וכן אבקש גם אותך, שלא תחמיץ תשובתך, כי, כנראה, הזמן קצר, ועלינו לבוא לידי איזו החלטה משותפת לפני ישיבת המורטוריום.  יודע אני אמנם, כמה רבה העבודה העמוסה עליך, אבל ענין זה הלא דבר שהזמן גרמא ואי אפשר לדחותו..

בשבוע שעבר קבלתי מכתב מאת ר"ד וויסוצקי.  הוא מודיעני, שקבל תשובה מד"ר סימון על הצעת-מוסקווא בדבר הישיבה החדשה.  הוא (סימון) מסכים לזה, אלא שרוצים תחלה לשמוע החלטת החברים האמיריקנים, ומיד כשיקבלו את ההחלטות, יקבעו זמן הישיבה.  מר וויסוצקי רואה בזה צעד לשלום מצדם ומוצא לנחוץ שגם אנחנו שלשתנו נֵראה חפצנו בשלום בזה שנשיב אחור את התפטרותנו ונשתתף בישיבה זו בתור חברים.  כמובן, עניתי לו תיכף.  קודם כל בארתי לו (מה שכתבתי גם לך במכתב הקודם), שהסכמתם לקריאת הישיבה אינה מעידה עוד על נטיתם של הברלינים לעשות "הנחות", לפי שמחויבים הם ע"פ ספר התקנות לקרוא את האספה כששני חברים דורשים מאתם לעשות זאת.  ואחרי כן הוספתי את הדברים האלה (הנני מעתיקם לך בלשון שנכתבו, כי רוצה אני שתדעם כמו שהם בלי שנוי כל שהוא[5]:

"רואה אתה, שהם רוצים לדעת תחלה, איזו החלטה תקבל ישיבת

"החברים האמיריקנים. גם אנחנו צריכים לחכות להחלטה זו, ואח"כ

"לבוא במו"מ בלתי רשמי עם הברליניים, כדי לברר לעצמנו,

"אם באמת יש מקום להסכם.  רק אחר שיושג הסכם פרטי כזה

"לפני הישיבה הרשמית, היינו אנחנו יכולים להשיב אחור את

"המכתב ע"ד התפטרותנו.  באופן אחר אפשר שנגיע לידי מצב

"מעודד שחוק, אם הישיבה החדשה לא תביא את התוצאות המקוות

"ונהיה מוכרחים להתפטר שנית.  ואולם על אדות הענין הזה צריך

"אני עוד, כמובן, לבוא בדברים עם טשלינוב ועם לווין".

ובכן רואה אתה, שבדבר שיבתנו אל הקורטוריוס דעתי כדעתך, שזה יהיה אפשר רק כשיסכימו תחלה הברלינים להצעותינו.  אבל בשני דברים יש, כמדומני, הבדל בינינו: א) אני חושב, שאם אך חפצים המנהיגים באמת להתיצב על דרך חדשה, לא יקשה הדבר לבוא לידי הסכמה (בכתב!) עוד קודם הישיבה, באופן שנוכל לחזור אל המורטוריום עוד קודם שיתקבלו הצעותינו באופן רשמי בגוף הישיבה.  ב) אם בישיבה הקודמת חשבנו לאפשר להסתפק בהצעותינו המתיחסות אך אל ההוה, הנה עתה, אחר כל מה שקרה בירחים האחרונים, צריכים אנו לדאוג גם לעתיד, ועלינו להוסיף איפוא הצעה חדשה, שהמורטוריום יצטרך לקבלה בגוף הישיבה.  בהצעה זו נגביל את הזמן להכנות הדרושות בשביל שיהיה הטכניקום כלו עברי, נדרוש שיקובלו אך מורים היודעים עברית או המתחיבים לדעת עברית אחר זמן ידוע, וכדומה.  על הפרטים לא אאריך עתה.  עוד יש זמן לכך.  חפצתי בזה רק להעירך, שיש ויש לנו עוד על מה לדון בינינו לבין עצמנו, כדי שנהיה מוכנים לעת הישיבה ונדע מה עלינו לדרוש ואיך עלינו להתנהג.

את הטלגרמא האמריקנית פירשת יפה במכתבך ואין לי מה להוסיף על פירושך.   הכל תלוי איפוא עתה בהלך רוחם של המנהיגים בברלין.  אם יחפצו לחדש בריתם אתנו באמת ובתמים, יוכלו להשען על החלטות האמיריקנים, ואם יחפצו בלבם לבקש תואנה בשביל להמשיך את המלחמה, יוכלו ג"כ למצוא עזר בנוסח הטלגרמא הזאת, שבאמת אינה אומרת כלום.  מפני זה הייתי רוצה מאד לקרוא מחברתו של ד"ר נתן אשר הזכרת.  לע"ע לא קבלתיה.  אפשר שגם עלי יצא הקצף בגלל מכתבי ב"אסט אונד וועסט".  והנני מבקשך בזה מאד שתשלח לי תיכף את המחברת הזאת, כי מתוכה אקוה להכיר את מצב רוחו של המחבר עתה, וזה יהיה לי לעזר להבין יותר את המצב בכלל ואת אשר עלינו לעשות.

הנני משתומם עליך ועל כלכם, שלא ראיתם במאמרי ב"אסט אונד וועסט" מה שגלוי ובולט בו כל כך, והוא – שכל עיקר מגמתי בו לא היתה אלא לתקן מה שקלקלתם אתם. עליכם היתה החובה להטעים ולחזור ולהטעים, שהמלחמה בעד העברית בא"י היא מלחמת כל היהודים הנאמנים לעמם, ולא מלחמת המפלגה הציונית בלבד.  בכל שבוע ושבוע, כשהייתי מקבל את ה"וועלט", בקשתי קודם כל דבר זה – בקשתי ולא מצאתי.  אדרבא, מראשית המלחמה ועד עתה הנכם משתדלים להשתמש במלחמה זו בשביל להגדיל כבודה ותפארתה של ההסתדרות הציונית, שהיא אך היא נלחמת בעד העברית והיא אך היא נצחה את האויב וכו', מבלי לחשוש כלל, שמא אתם דוחים עי"ז הרבה כחות טובים שהיו עוזרים לנו במלחמתנו, לולא היו צריכים בשביל כך לקבל עליהם תרי"ג מצוות של ההסתדרות ולהיות לאנשי מפלגה.  והגיע הדבר לידי כך, ש"העולם" באחד ממאמריו הראשיים כמעט התפאר בהנאה משונה במה שהמפלגה הציונית נמצאת במלחמה זו במצב של "Splendid isolation".  זהו שעוררני לכתוב את המאמר.  עשיתי מה שצריכים הייתם אתם  לעשות ולא עשיתם.  ומאחר שזו היתה מטרתי, מובן מאליו, שהוצרכתי למסור מודעה בראשית המאמר, שאינני חבר להסתדרות ומדבר אני את דברַי בתור יהודי פשוט המכיר במצבו של עמנו.  כי לולא הייתי מוסר מודעה זו, היו הקוראים שמחוץ למפלגה רשאים לחשוב, שאין כאן אלא תחבולה של אחד הציונים, הרוצה למשוך כחות מן החוץ לעזרת המפלגה במלחמתם הפרטית.  שהרי הציונים האחרים, ובתוכם גם המנהיגים, עומדים וצוחים, שמלחמה ציונית היא זו ולא יותר – ולמי שומעים: לאחד או לרבים?

והרשני נא, ידידי, להוסיף, כי השתמשת במכתבך בפרזא אחת שהכאיבה את לבי מאד.  את הכתב: "בשעה שמתנפלים עלינו, אתה משתדל בכל כחך להציב גבול מפריד בינך ובינינו".  הדברים האלה הם שלא במקומם בהחלט.  אלו הייתי כותב במאמרי את ההפך ממה שכתבתי, כלומר, אלו הייתי כותב, שהמלחמה הזאת אינה אלא מלחמת ההסתדרות הציונית נגד מתנגדיה, ושאני אינני חבר ההסתדרות וע"כ אין לי חלק במלחמה זו, - היו דבריך צודקים, אבל עכשיו שכתבתי, שאני משתף כל ישראל עם הציונים במלחמה זו ושעל כן גם אני שותף לה, אע"פ שאינני חבר ההסתדרות – היכן הוא כאן "גבול מפריד"? – ובנוגע לגוף הדבר, אם חבר אני להסתדרות או לא, האמינה לי, שמעודי לא חשבתי את עצמי לחבר.  את ה"שקל" אני נותן כשאני נתבע, ואז אני אומר תמיד לתובע: נותן אני לקופת ההסתדרות, מפני שמוציאה היא לצרכים לאומיים הקרובים ללבי, אבל אינני חושב עצמי בשביל כך לחבר המקבל עליו כל החובות הקשורות בשם זה.  וכך אמרתי גם למר ה. כשבקשני להשתתף בתרומה לצענטראלפאָנד".  אפשר שעל תנאי זה אין רשות לחברי ההסתדרות לקבל, אבל לי יש בודאי רשות ליתן.

----------------------

לדר ח. ווייצמן, מנטשסטר.

(תרגום מרוסית).

לונדון, 26 ינואר 914.

.... ההחלטה האמריקנית היתה רק אז יכולה לשמש בסיס למו"מ ע"ד שלום, אלו היו האשכנזים נוטים לעשות ותורים[6].  אבל, כמו שכבר כתבתי לך, עוד לא נראתה נטיה כזו מצדם.  ויכולים הם בנקל לפרש את ההחלטה האמריקנית במובן של משאת נפש לעתיד, שאינה מְשַנָה כלום בהוה.  התפטרותו של ד"ר נתן לבדו – זהו דבר שאי אפשר.  הוא יתפטר רק ביחד עם סימון, ואחריהם קרוב לודאי שיצאו גם שאר הברליניים.  ופירוש הדבר הוא, שהאינסטיטוט שנתאשר בברלין צריך להבטל, ובמקומו צריך ליסד אינסטיטוט חדש לגמרי באיזה מקום.  כמובן, המקום המסוגל ביותר לכך הוא – נויורק.  אבל מתוך נוסח הטלגרמא האמיריקנית לא נראה, שיהיו מוכנים שם לצעד רדיקלי כזה.  ואם לא הם, מי ואיפה ייסדו את האינסטיטוט החדש?

אגב אורחא, ודאי ראית ע"פ נוסח הטלגרמא, שהיא נשלחה להנהלת המורטוריום, כלומר לסימון ונתן, ולועד הפועל הציוני נשלח רק העתק לשם הודעה.  לפי דעתי, לא היתה להם (לחברי הועה"פ) שום זכות לפרסמה.  בכל אופן הם הקטינו בזה הרבה אפשרות השלום.  הלא תבין, כמה יהיה קשה – כמעט אי אפשר – לסימון ולנתן לעשות ותורים עתה, אחר הפרסום בכל העולם, שהאמריקנים הם שמכריחים אותם לכך.  בכלל צריך אני לאמור לך, שהנקודה היותר שחורה בכל המלחמה הזאת – היא השתדלותו הגלויה של הועה"פ להשתמש בה כל כמה שאפשר בתור ריקלמא לטובת הציוניות (כלומר, ההסתדרות).

כמדומה לי שאתה מקבל את "הצפירה", והיה לך איפוא העונג לקרוא בגליון 8 ע"ד ראיונך עם הברון וע"ד נסיעת עהרליך לפריז לשם מו"מ עם הברון בהשתתפותך וכו' וכו'[7].  יכול אני רק להוסיף, כי ידיעה כזו באה גם ב"הזמן", רק בהבדל זה, ששם מסופר ע"ד המו"מ בין הברון ועהרליך כעל דבר שכבר יצא לפועל.  והנה מתעוררת השאלה: מי מסר הידיעות האלה לכה"ע? ודאי, לא אני ולא אתה, וברלין, לפי דבריך, אמרת "להד"ם!" מי איפוא? איני יודע, איך יתיחס לזה עהרליך, אבל הברון, אם יוָדע לו הדבר, תוכל להיות בטוח, שלא יחפוץ עוד להמשיך המו"מ עמך, ובכלל לא יחפוץ לבוא בדברים עם אנשים שהריקלמא חשובה להם יותר מעצם הענין.

סלח נא לדברי הקשים האלה.  לא תוכל לצייר לך כמה אני מצטער ומתמרמר על זה...

---------------

 

למר ש. דובנוב, פטרבורג.

לונדון, 26 ינואר 914,

בזמנו קבלתי את מכתבך היקר מן 11 דצמבר למניננו פה ואת מנחתך, היקרה עוד יותר, בתמונת ספר גדול ורב ערך, אשר זכית לחבר ולהוציא בימים הנוראים האלה של רפיון-ידים וטרוף הדעת מרוב צרה.  מודה אני לך בכל לבי על מתנה חשובה זו.  לא מהרתי לכתוב לך תיכף לקבלתה, מפני שחפצתי תחלה לשום עיני בגוף הספר כה וכה..

אתה כותב במכתבך "חסל סדר טכניקום", וכן חשבתי גם אני באותם הימים, כששבתי מברלין.  אבל, כידוע לך, לא נגמר אז הענין, אלא התחיל, ובנוגע לי לעצמי, דחה מפניו הענין הזה כמעט כל שאר עניני.  מקבל אני המון מכתבים, ועלי להשיב תשובות ארוכות, וגם עתונים באים אלי עתה יותר מן הרגיל, כי מא"י שולחים לי שני הצדדים כל מה שנוגע לענין זה, - וסך הכל, כמעט כל שעותי הפנויות מן ה"סיטי" עוברות לבטלה בדברים אלו, ואין לי שום יכולת לשנות את המצב, עד אשר נצא מן המבוכה, אם כה או כה.  כפי הנראה, תהיה בקרוב בברלין ישיבה חדשה של המורטוריום, שתחזור ותדון על שאלת הלשונות.  מצדדים שונים דורשים, שאני וחברַי שיצאנו מן המורטוריום, נשיב אחור את התפטרותנו, כדי שנוכל להשתתף בישיבה העתידה.  זאת אמנם לא נעשה עד שיתברר לנו תחלה, מה נוכל לקוות מן הישיבה החדשה.  אבל בכל אופן ודאי אצטרך ללכת לברלין לימי הישיבה, כדי להתיעץ עם שאר החברים ולהשגיח מקרוב במהלך המעשים.  – כנראה, נגזר עלי מן השמים שאהיה שקוע בחיי יום יום ולא אוכל להשתחרר מהם.  בראשית הסתו, כשיצאתי מן המורטוריום, חשבתי בלבי: גם זו לטובה.  נפסק החוט האחרון שקשרני עוד לעבודת הצבור, ועתה אצא לחפשי ואתרחק משאון החיים לאהלה של תורה.  והנה יצא מה שיצא, והנני עתה רחוק מאהלה של תורה עוד יותר משהייתי לפני זה.  די לי להגיד לך, שזה כשני חדשים כמעט לא עיינתי בספר, ובקושי מצאתי זמן לקרוא בספרך את המעט אשר קראתי, והוא: המבוא והפרק ע"ד תנועת הריפורמא.  כמובן, אין זה מספיק בשביל להוציא משפט על כל הספר.  אבל מספיק בשביל לראות, כי אח הוא הספר הזה לספריך שקדמו לו במקצוע ההיסטורי: אותה ההרצאה הבהירה, אותו הסגנון השקט והיפה, ואין צריך לאמור – אותו הרוח. – אבל בכלל, הרשני נא להתוַדות לפניך, כי עצם הענין – "ההיסטוריא החדשה" שלנו – אינו מן הדברים המרוממים את רוחי כשאני הוגה בהם.  כמעט ירא אני לקרוא את ספרך על הסדר, שמא יגביר בלבי אותו רגש של חרפה שאני מרגיש תמיד בחשבי על חיינו בדורות האחרונים.  גם בדורות הקודמים היו חיינו החיצוניים תלוים בדעת אחרים, וממילא היו גם החיים הפנימיים מתפתחים בדרך עקלתון, בהיותם מוכרחים להסתגל להתנאים החיצוניים.  אבל אז היה רוח עמנו נאזר בגבורה ובכל כחו נלחם נגד המפריעים החיצוניים וכבש לו דרכו ביניהם.  זה הוא מחזה טרַגי נהדר: גבור אסור בזיקים וחוגר שארית כחו לעמוד על נפשו ועל חירותו! ואולם הדורות האחרונים מה היו חייהם, ומה היו "מלחמותיהם"? הכל כה "פעוט", כה שפל! בעד נזיד-העדשים של אימנציפציא מוכנים ומזומנים לעשות כל מה שרוצה האדון, למכור את הגוף ואת הנפש כאחד, והכל, הכל מצטמצם בנקודה אחת: מעט אויר לנשימה ובת צחוק של האדון.  אין שום התגלות של כח פנימי חפשי, אשר יחפוץ להגן על עצמותו – ויהי מה! אתה מדמה (ע' 287) את ה"ריפורמציא" היהודית באשכנז לזו של הנוצרים, שבשתיהן נתגלתה תערובת של יסודות רוחניים ומדיניים. אבל אוי לה לאותה "מדיניות" ואוי לה גם לאותה "רוחניות" שנתגלו בריפורמא של יעקובסון, ואפילו של ה"סינודים"! ה"מדיניות" – חלוף קדשי האומה במעט זכיות, וה"רוחניות" – חקוי של קופים.  בקצרה, יקירי, אינני ממעריצי ההיסטוריא החדשה, והלואי שיצליח ספרך  - כשאקראהו מראש ועד סוף – לשנות השקפותי – או יותר נכון: רגשותי – ביחס לתקופה זו.

וה"אֶנציקלופדיא" מיסודם של קצלנסון ומרקון קמה עוד הפעם לתחיה! הלא קראת את הכרוז הגדול שפרסמו באלו הימים בכה"ע.  ואתה הלא כבר סתמת עליה את הגולל במכתבך! מה קרה בינתים?

מתוך כה"ע ידעתי, שקראת באודיסא הרצאה ע"ד "שאלת הלשונות" והטפת לשלום בין שלש הלשונות שלנו ברוסיא.  כמובן, צדקת בנבואתך, שאף אחת מן השלש לא תנצח בהחלט את צרותיה, לפחות, בדורות הקרובים.  אבל כל אחת מוכרחת להתגרות באחרות, בשביל להתקים.  בדברים כאלו אין השלום כלי מחזיק ברכה.

כבר הגיע חצי הלילה, ואני כתבתי היום כבר מכתבים ארוכים (כמובן, בענין הטכניקום!), וע"כ מוכרח אני לקצר.

--------------------

לד"ר ח. ווייצמן, מנטשסטר.

(תרגום מרוסית).

לונדון, 27 ינואר 914.

כתבתי לך שלשום ואתמול, ועתה אני כותב עוד הפעם.  זה עתה קבלתי מכתב מנויורק שבו מתואר בפרטות מהלך הדברים מאחורי ה"פרגוד", בנוגע להחלטה האמריקנית.  בעל המכתב כותב בין שאר דברים:

"דבר אחד בקש שיף ממַגנס: שהציונים לא יפרסמו בעולם החלטות

"האמיריקנים בתור נצחון להם, כי אם בתור קומפרומים שהציעו

"הקרוטורים מהכא".

הנך רואה, שהשערתי במכתבי מאתמול יש לה יסוד.

בעל המכתב שלח לי ג"כ קטע ממכה"ע "New York Times" , שבו נמצאה טלגרמא מברלין, המעוררת גועל נפש.  הנני שולח לך בזה את הקטע בבקשה להחזירו לי.  בעל המכתב מבטיחני, שעד שנתפרסמה טלגרמא זו, שונות היו הדעות של הקורטורים בנויורק, ואי אפשר היה לחכות להחלטה פה אחד.  אבל הטלגרמא הזאת, שבלי ספק יצאה "ממקור עליון", העירה חמת הכל במדה כזו, שהרחיקה כל חלוקי הדעות...

-----------------

לד"ר י. טשלינוב, ברלין.

לונדון, 31 ינואר 914.

קבלתי אתמול את הטלגרמא שלך ושל לווין וחכיתי בתשובתי לקבלת המכתב שהזכרתם, והיום קבלתי גם את זה בצירוף העתק הטלגרמות האמריקניות.  עניתי לכם היום בטלגרמא בזה"ל: "אין יעטציגער סיטואציאָן קנאן מיך צו ניכטס בעדינגונגסלאָז פערפפליכטען.  מוסס פרייע האנד האבען.  אויספיהרליכער בריעף פאָלגט".  ועתה הנני בזה להשיבכם בפרטות. 

א) קודם כל עלי להעירך, שטעות היא בידכם מה שאתם חושבים (והודעתם גם לאמיריקא), כי יציאתנו מן המורטוריום כבר קבלה צורה רשמית ועלינו עתה להבחר מחדש.  את מכתב-התפטרותנו שלחנו ממחרת ישיבת המורטוריום, ומני אז לא היתה עוד ישיבה אחרת, ואם כן עדיין אין הקורטוריום יודע בדרך רשמית את הדבר הזה ואין שום זכר לו בפרוטוקול.  רק כשתהיה ישיבה חדשה, יוצע מכתבנו לפני המורטוריום וירָשם בפרוטוקול, ואז יקבל הדבר צורה רשמית.  אבל עד אז עדיין תלוי הדבר בנו, ואם נחליט להשאר, אין אנו צריכים לבחירה חדשה, אלא נדרוש להשיב לנו את מכתבנו – ודי.  במובן הזה ענה גם ד"ר סימון למר וויסוצקי (הלא ידעת שגם ממוסקווא הציעו לבקש אותנו לשוב אל המורטוריום): "איהרע איינלאדונג אן קוראטאָרען צום וויעדעראיינטריט איזט נור אלס פריוואטער וואונש אויפצופאססען, דא קיינארלייא געשאֶפטסאָרדנונגסמאֶססיגע בעהאנדלונג היעראיבער שטאטטגעונדען". ובכן, יכולים אנו בכל יום לדרוש מאת הבוראָ, שישיבו לנו את מכתבנו, ואין אנו צריכים אפילו לאמור עם זה, שהחלטנו לשוב אל המורטוריום.  נוכל לאמור, פשוט, שמאחר שישיבת המורטוריום, אשר לפניה יבוא דבר יציאתנו, תהיה אך לאחר זמן, רוצים אנו לעיין שנית בדבר, ואולי נשנה את הנוסח, וכדומה.  ואם נראה יום יומים לפני הישיבה, שאין אנו יכולים לשוב, אז נשלח להם שנית אותו מכתב עצמו בבקשה להציעהו לפני המורטוריום בישיבתו.

ב) ובהיות הדבר כן, אין שום טעם לדרישת אמיריקא, שנשוב תיכף אל המורטוריום, בלי שום טענות ומענות, על יסוד החלטותיהם.  ההחלטות האלה, כמו שכבר הסכמנו שנינו, נשמעות לכמה פנים, וכשהן לעצמן אינן יכולות כלל להחשב כערובה נאמנה, שתמלא ההנהגה את דרישותינו.  ומה גם אחר שכבר מהר נתן לפרסם את פירושו הוא לאותן ההחלטות (בה"בערל. טאגעבלאטט") ואומר מפורש: "עס איזט קיינע דעדע דאפאָן, דאס די אונטערריכטסשפראכע אם טעכניקום פרי פרינציפיעלל העבראֶיש זיין זאלל", ושלפי דעתו אין בין החלטות האמריקנים והחלטות המורטוריום בישיבתו האחרונה שום הבדל.  ואם אחר כל זה נקבל אנחנו עלינו את החלטות האמריקנים בלי שום תנאי ונשוב אל הקורטוריום בלי שום בטחון, שההחלטות יפורשו בפועל בהסכם לחפצנו, - כמדומה לי שנעשה שגיאה נוראה, מעֻות שלא ימצא תקנה אחרי כן.  ה"שלום" הזה (אם אפשר באמת לעשות שלום על יסוד החלטות האמיריקנים), שיהיה רק אחיזת עינים, יועיל רק להם ולא לנו.  כי על ידו תשקוט המלחמה וההתעוררות תעבור, וכה"ע הציוניים יריעו תרועת נצחון, ובעוד שנה או שנתים נהיה אנחנו עוד הפעם עדים בתוך המורטוריום לחזיונות מתנגדים מן הקצה אל הקצה לחפצנו, אלא שאז נהיה "מלכים בלי עם", ולא נוכל לעשות מאומה, כמו שהיה המצב לפני צאתנו.  לא, ידידי, אני אינני דיפלומט ולא אתחשב עם התנאים ה"פוליטיים". די לי במלחמה החשאית של השנים האחרונות.  עתה לא אקבל על עצמי עוד עבודה סיזיפית.  אם יהיה מקום לעבודה פוריה – מוטב, ואם לאו – אין לי חלק בדבר.  על הטלגרמא שלכם לאמיריקא לא אוכל איפוא לחתום, כי התקוה שהבעתם בה לנצחון בעזרת האמיריקנים בעתיד – אינה אלא מליצה בלבד.  האמריקנים חפצים לאחה את הקרעים עתה, ואם יעלה הדבר בידם, תנוח דעתם וישכחו את הענין, כמו לפני המלחמה.  אבל, כאמור, מסכים אני, שנדרוש את מכתב התפטרותנו מאת הבורָא, ובלבד שלא נאמר עם זה, כי מבטלים אנו את ההתפטרות גופה, אלא שרוצים אנו לבקר את הנוסח עוד הפעם לפני ישיבת המורטוריום.  אם תשלחו לי נוסח של מכתב במובן זה, אחתום עליו.

ג) כל זה הנני כותב לפי דעתכם, שהתפטרותם של סימון ונתן הוא רק "שאכצוג".  אבל אין דעתי כן.  אני חושב, שבאמת ובתמים החליטו לצאת, וזה לא מפני שאינם יכולים לקבל החלטות האמריקנים בגופו של דבר; את ההחלטות האלה היו מקבלים באהבה ומוסיפים עליהן "פירוש", ברוח הדברים שהדפיס נתן ב"טאגעבלאטט" – והכל היה בא על מקומו בשלום.  אבל הם אינם יכולים בשום אופן להשלים עם הרעיון, כי אנחנו שלשתנו (ביחוד שמריהו) מתבקשים לשוב אל המורטוריום, וכי ההסתדרות הציונית מתבקשת להשתתף בעבודה לטובת המפעל.  נתן הוא נוקם ונוטר, ואחר כל מה שקרה בחדשים האחרונים, אין ביכלתו, לפי תכונת נפשו, לשוב ולעבוד יחד עם "אויביו".  כמעט ברור בעיני שזוהי סבת התפטרותם.  ואם באמת הדבר כן, הלא כל הפשרות ללא הועיל.  קרוב לודאי, שכבר הספיקו להודיע לאמיריקא ע"י הטלגרף, שאין הם יכולים לדור בכפיפה אחת עם "נחשים" שכמונו, וכי על כן החליטו לעזוב את המערכה.  וגם זה קרוב לודאי בעיני, שהתפטרות זו תפיל אימה ופחד על האמריקנים ויהיו נכונים לעשות כל מיני הנחות שבעולם.  ובכן הנני חושב, שהצעד הזה מצדם משנה את המצב תכלית שנוי ועלינו להמתין ולא לעשות שום הנחה עד שנדע את הרושם שעשה באמיריקא.  לא אכחד ממך אמנם, שאינני יודע על מה אתם סומכים בחפצכם לקחת גם עול הטכניקום עליכם.  לע"ע אינני רואה עוד איך תכלכלו שאר בתי הספר החדשים שאחריותם עליהם, גם בלי הטכניקום.  אבל על זה עוד יש פנאי לדבר.  עדיין לא הגענו לשאלה זו.  – בשבוע זה היה חלוף טלגרמות ביני ובין מר וויסוצקי ע"ד התפטרות ההנהגה.  חויתי לו דעתי, שצריכים אנו להוָעד בברלין ולברר את המצב שם, ורק אז נוכל לבוא לידי איזו החלטה.  אקוה לקבל מכתב מאתו ביום ב'.  בכל אופן אחשוב, שבאמצע פברואר עלינו כלנו (גם וויסוצקי וצייטלין בכלל) להיות בברלין ולהועץ יחד על כל צעד וצעד עד הישיבה הרשמית.  – אגב אורחא, ראיתי היום ב"וועלט" שפרסמתם מכתבם של וויסוצקי וצייטלין לד"ר סימון.  האמנם קבלתם רשיון מהם לעשות זאת? כי הן לא אוכל להאמין, שעשיתם זאת בלי ידיעתם והסכמתם.

ובדברי על פרסום דברים בכה"ע, לא אוכל להתאפק מלהביע את צערי על הידיעה שנתפרסמה ב"הצפירה" בדבר המו"מ עם רוטשילד ועהרליך בענין האוניברסיטא.  מן "הצפירה" עברה הידיעה לשאר כה"ע וביניהם גם "Jew. Chron",  ואיני צריך לאמור לך, כמה מרובה ההפסד שיוכל לצאת מזה, הידיעה באה אמנם בתמונת טלגרמא מפריז, אבל הרשני נא להטיל ספק בדבר, אם באמת באה הידיעה מפריז ולא מברלין.  ווייצמן אמר לי (הוא היה פה ביום ה'), שלא גלה את הדברים לשום איש בפריז, ומקורבי הברון בודאי לא גִלו את הסוד להקורספונדנט של "הצפירה".  אבל אם גם נניח, שמפריז באה הידיעה, הלא "הצפירה" נחשבת בעין "אופיציוז" של ההסתדרות הציונית, בהיות העורך אחד מחברי הועה"פ הקטן, ומחויבת היא לשאול במקרים כאלה את עורכה, אם ראוי לפרסם את הדברים.  צר לי מאד על שפגום כל כך רגש האחריות בין אנשי-שלומנו.

הנני מחכה בקוצר רח לידיעות מאתכם ומבקש אני אותך מאד להודיעני מה שיתחדש בעניננו.  אינך צריך בשביל כך לכתוב מכתבים ארוכים.  די לך – אם טרוד אתה – להודיעני עיקרו של דבר בשורות אחדות.

שכחתי להוסיף, שטעיתם בכַוָנת הטלגרמא של מגנס מן 29.  האמיריקנים מאיימים, שאם לא תקובל החלטתם יתפטרו מן המורטוריום, ולא (כפירושכם) – שיבטלו את החלטתם.

-----------------------

לד"ר י. טשלינוב, ברלין.

לונדון, 2 פברואר 914.

את מכתבכם מן 30 שעבר עם כל מה שצירפתם לו קבלתי אך היום... ומודה אני לכם בכל לבי על הידיעות הטובות שבו.  אמנם עדיין לא הצלחתי להסיר מלבי את הספקות בדבר עתידות בה"ס החדשים.  אבל נעים לי לראות, כי אתם בטוחים הנכם בנצחוננו ואינכם דואגים לעתיד.  במקום שיש בטחון, הנצחון יותר קרוב משאפשר לשער מראש.

חכיתי לקבל היום טלגרמא מאתכם, אחר שקבלתם היום את מכתבי מן 31, ולא קבלתי.  אינני יודע איפוא מה החלטתם בדבר התשובה לאמיריקא; בכל אופן אקוה, שמכתבי בירר לכם את השקפתי על הדבר ולא תדינוני לכף חובה בגלל "עקשנותי" שבתשובתי הטלגרפית מאתמול.  בינינו לבין עצמנו אגיד לכם, שדרישתו התקיפה של מ. עשתה עלי רושם רע מאד.  אין אנו נערים חסרי-דעה, שמחויבים לקבל דעת ה"גדולים" בלי טענות ומענות.  מראים לו על הספקות המתעוררים בפירושן של החלטות, על חסרון החלטה מפורשת בנוגע לביה"ס הבינוני, אומרים לו שד"ר נתן כבר פירש את ההחלטות האמיריקניות בפומבי באופן רצוי לו ולא לנו, ועל כל זה יש לו למ. תשובה אחת: עליכם לקבל בלי שום תנאים ופירושים, ואחר כך, בגוף המורטוריום, תשובו ותלָחמו על הפירושים.  כבר ידענו מה טיבה של מלחמה זו בגוף המורטוריום.  המרכז הוא בברלין, והאמריקנים לא יבואו לישיבותינו, ואף אם יבטיחו אלף פעמים לעזור לנו, יקיימו הבטחתם רק בעת הראשונה, ואח"כ תתחיל השיטה הישנה.  מלחמה כזו של עכשו אינה מתעוררת פעמַים.  עתה עלינו לברר את המצב בירור שלם, להניח יסוד בריא שנוכל לבנות עליו.  ואם לא עכשו – לא נוכל אח"כ לתקן את המעֻות. אם נכונה השערתכם (וכמדומה לי שנכונה היא), כי אך בעמל רב עלתה בידי מ. וחבריו להביא את הקורטורים האמיריקנים לידי החלטה זו, - הרי הדבר ברור, שהאחדות שביניהם אינה אלא אחדות המִלים, ולא אחדות הכונה, ובשביל כך בחרו בנוסח המשתמע לכמה פנים, כדי שיוכלו שני הצדדים לפרשו כל אחד כחפצו.  ואם הדבר כן, הלא אין זה אלא אחיזת עינים, ותיכף כשנבוא להוציא את ההחלטות לפעולה יתגלע הריב שנית, ותתגלה גם ה"אחדות" האמריקנית בצורתה האמתית.  נצחון מדומה כזה אפשר שיש לו ערך לרגע, כדי שיוכלו לע"ע העתונים הציוניים לקרוא בקול ענות גבורה: "גם את אמיריקא כבשנו!" אבל לגופו של דבר לא יועיל כלום.  זהו טעם הדברים שהוספתי בטלגרמא שלי מאתמול, שאם מוצאים אתם לנחוץ לעשות את הצעד המסוכן הזה לתועלת ההסתדרות, תוכלו שניכם לחתום על הדברים שערכתם למ., אבל אני לא אוכל לחתום.  ומחזיק אני טובה לד"ר נתן, שמהר לפרסם את פירושו על ההחלטות האמיריקניות, ועי"ז הסיר כל ספק ע"ד תכונת "העבודה" שלנו בהקורטוריום, אם נשוב אליו על יסוד ההחלטות האלה.

ואולם, כמו שכתבתי כבר במכתבי הקודם, כל זה הוא עתה, לפי דעתי, "אתרוג אחר החג".  התפטרותם של נתן וסימון היא תשובה מספקת על ה"דיפלומטיא" האמריקנית.  הם אינם רוצים לעבוד עמנו, אינם רוצים להלחם ע"ד "הפירוש הנכון" של ההחלטות הסתמיות, וכל עמל האמיריקנים להרבות שלום בעולם הוא לשוא.  עתה המצב הוא אחר לגמרי, ויכולים הייתם להשיב למ., שמפני שבינתים קרה הדבר הזה, אשר שנה את פני הדברים, אין אנו יכולים לע"ע להחליט דבר, עד שנשמע מה חושבים באמיריקא ע"ד התפטרות זו.

איך שהוא, בבקשה מכם שלא תמנעו ממני את ידיעותיכם התכופות, כדי שאוכל "לעכל" הכל כראוי, כל דבר בזמנו, ואהיה מוכשר לדון על המצב, וכשאבוא לברלין לא תתבלבל דעתי מרוב חדשות שאשמע פתאום בבת אחת....

---------------

לועד החברה לתמיכת עובדי אדמה וב"מ בסוריא ובא"י, באודיסא.

לונדון, 2 פברואר 914 (ו' שבט תרע"ד).

קבלתי את מכתבכם מן כ"ד טבת, ונעימה היתה לי הידיעה, שסוף סוף נתעורר הועד לפרסם את הארכיון של ד"ר פינסקר ז"ל, ארכיון הכולל בלי ספק חומר חשוב לתולדות "חבת ציון" וא"י.

ועל הצעתכם, שאתרגם את ה"אויטאעמאנציפאציאָן", הנני משיב לכם קודם כל תודה מקרב לבי על הכבוד הזה שחלקתם לי.  באמת חביבה עלי מאד המחברת הזאת, כן מצד ערכה העצמי וכן מצד זכרונותי הפרטיים, הקשורים בה ובמחברה, ובחפץ לב הנני נכון איפוא לקבל על עצמי את העבודה הזאת, אבל קודם שאוכל להשיב "הן" בהחלט, מוכרח אני לבקשכם שתשיבוני על השאלות האלה:

א) זכורני שזה כבר שמעתי (או קראתי באיזה מכ"ע) על דבר תרגום המחברת הזאת ע"י ביאליק.  אינני זוכר את הפרטים: אם כבר תרגם או עומד לתרגם, בשביל "מוריה" או הוצאה אחרת.  בכל אופן, אם באמת עשה (או עושה) ביאליק מלאכה זו, חזקה עליו שיוציא מתחת ידו דבר מתוקן, ואינני רואה צורך לאבד זמני בעשית דבר שנעשה כהוגן ע"י אחר.  הודיעוני נא איפוא, מה טיבה של שמועה. זו.

ב) מעודי לא עסקתי במלאכת התרגום, חוץ מתרגום ציטַטות קצרות שבאו במאמרי.  ועל כן איני יכול לדעת מראש, אם יש בי כשרון למלאכה זו בכלל, ובפרט לתרגום זה, שדורש כמה מעלות יתרות, אשר בלעדן מוטב שלא יעָשה, כמו שמבינים אתם מדעתכם.  וע"כ מוכרח אני להתנות עמכם תנאי זה: לאחר שאתרגם את העמודים הראשונים, אשלח לכם העתק מתרגומי, ואתם תמסרוהו לועד קטן של שנים או שלשה סופרים מומחים, אשר יבטיחו מראש לשפוט על המלאכה בלי שום צל של משא פנים, ולא יחושו כלל ל"עלבוני", אם ימצאו שלא נעשתה המלאכה בשלימות הדרושה.  ומצדי אני מבטיח מראש, שלא אקפיד על "עלבון" זה אפילו משהו ולא ארגיש "חולשת הדעת" אם יוציאו עלי משפט, שאין בי כשרון מתרגם.  הלא מעודי לא התפארתי בכשרון כזה.  ורק אם יוציא אותו ועד משפט תרגומי לזכות, אמשיך את המלאכה עד כלותה.  הודיעוני נא איפוא, אם מסכימים אתם לתנאי זה, ומי ומי יהיו השופטים.

ג) על פי תנאי חיי אנוס אני להוציא זמני להרבה דברים שונים ומשונים ואיני יכול להקדיש למלאכה זו אלא שעות מועטות מאד בהפסקים גדולים בינתים.  ועל כן רוצה אני לדעת מראש, למתי עלי לגמור את המלאכה.  כמובן, תקבעו לי הזמן היותר ארוך שאפשר, ותוכלו לסמוך עלי, שבתנאים רגילים (כלומר, אם לא יקרני איזה מונע יוצא מגדר הרגיל) תקבלו את הת"י למועד הקבוע.  בכל אופן, מסופק אני מאד אם אוכל לעסוק בזה בשני החדשים הקרובים, כי רבו עתה טרדותי מאד.[8]

 

---------------

למר מרדכי בן הלל הכהן, יפו.

לונדון, 8 פברואר 914 (י"ב שבט תרע"ד).

קבלתי מכתבך מן ט"ז טבת, ובינתים הלא קבלת גם אתה את מכתבי הקודם מן ט"ו טבת, וגם את מאמרי ב"אסט אונד וועסט", אשר, לפי דבריך,חכו לו בא"י "בכליון עינים", כבר קראתם (בודאי ידעת שב"העולם" גליון ו' נדפס המאמר בצורתו העברית המקורית), - ובכן לא נשאר לי כמעט מה לענות על מכתבך.  כי גם החדשות האחרונות בענין ה"מלחמה" הלא ידעתם כבר מתוך כה"ע, ומה שלא ידעתם עדיין, תדעו עוד קודם שיגיע מכתבי זה לידך.

בשבוע הבא אלך לברלין. הזמנה לישיבת המורטוריום (שתהיה ביום 22 לח"ז) לא קבלתי, כמובן.  אבל עלי להיות שם בשעת "גמר הדין", כדי להשתתף במועצות חברינו ולהיות לעזר כפי יכלתי להטות את הכף לצד הרצוי לנו.  אחר הודעתו של סימון ב"בערל. טגעבלאטט", שהוא ונתן חושבים לחלול כבודם אם ידרשו מהם לשוב ולעבוד עם לווין וטשלינוב, - קשה להאמין, שהישיבה הקרובה תגָמר בשלום.  אבל סוף סוף תביא לידי איזה גמר, אם שישָׁאר המוסד בידם, או שיעבור לידים אחרות.  הכל תלוי בחברים האמיריקנים. הם חשבו בתמימותם, שההחלטות שלהם, הנשמעות לכמה פנים, יספיקו להביא שלום בין שני הצדדים.  עתה הם רואים, שטעו טעות גדולה.  במצב הנוכחי אי אפשר עוד להסתפק ב"מליצות כלליות".  צריך לדבר דברים ברורים ולהחליט החלטות מוגבלות ומדויקות.  עתה איני יודע אם ימצאו האמיריקנים אומץ בלבם לעמוד גלוי במחננו, מבלי להקפיד על התפטרותם של סמון ונתן.  ואולם חברינו בברלין מלאים תקוה, וגם מוכנים ומזומנים הם לקבל את הטכניקום ואת אחריותו עליהם, ואינם חוששים כלל שמא לא יוכלו לכלכל את ההוצאות המרובות.  אשריהם שבעלי בטחון הם, והלואי שלא תבוא המציאות הגסה ותטפח להם על פניהם....

-----------------

למר י. גרזובסקי, יפו.

לונדון, 9 פברואר 914 (י"ג שבט תרעד).

מונחים לפני מכתביך האחרונים, שלשה במספר, וכלם עוד מחודש כסלו.  אקוה שלא תתרעם על איחור תשובתי.  הלא ידעת כי "עת מלחמה" היא לנו עתה, והמלחמה הזאת אוכלת יתר הפליטה מזמני החפשי, כי עומד אני במו"מ תמידי עם ברלין, מוסקווא, ובמקצת גם עם נויורק, ויש שעלי לכתוב מכתבים ארוכים מאד, ולמרות רצוני מוכרח אני לדחות בשביל זה מכתבים שאינם דורשים תשובה תכופה.  ביום א' הבא אלך לברלין, ג"כ בעניני המלחמה, ואתמהמה שם כשבוע או יותר.  ומובן שנסיעה זו עוד מוסיפה להטרידני ולגזול את זמני בהכנות שונות, בעניני בית המסחר ובענינַי הפרטיים.  אך לפי שכבר דחיתי תשובתי אליך יותר מן הראוי, הנני כותב לך עתה, אם כי אך בקצרה.

קראתי עתה שנית את מכתביך, ואכ"פ שרק שני חדשים עברו מעת כתיבתם, הנה במשך הזמן הקצר הזה נשתנו הענינים כל כך, עד שנראים הדברים כאלו נכתבו לפני זמן ארוך מאד.  עתה, כמובן, אין עוד מקום לוכוחים בינינו ע"ד הפסיעות הראשונות, אם נעשו כהוגן או לא, אחרי כי כבר הרחקנו ללכת בדרך זו, ואין לשוב עוד.  ביום 22 לחודש זה (פברואר) תהיה בברלין ישיבה חדשה של המורטוריום, וממנה יצא משפט הטכניקום.  בודאי ידעתם כבר, שישיבה זו קראו סימון ונתן בשביל למסור הנהגת הענין לאחרים, והם יתפטרו.  כך הודיעו להחברים, אבל ע"פ סימנים שונים נראה, שהם עצמם עדיין מסופקים הם, אם יתנו להם לצאת, וגם אני מסופק בזה.  איך שהוא, טוב שבירור המצב הולך וקרב ולא נהיה עוד תלוים באויר.  כמובן, זו היא סבת הליכתי לברלין.  לישיבת המורטוריום לא נקראתי אמנם, אחר כי יצאתי ממנו, אבל צריך שאהיה במקום המעשה בעת הישיבה ובימים הקודמים לה, בשביל להשתתף במועצות חברינו שם ולהתבונן על הכל מקרוב.  – בינתים, כבר היתה בחיפה (אם אמת היא הידיעה הטלגרפית שבאה ב"הצפירה" מיום ו' שעבר) התנגשות בין הפועלים העברים ובין משרתי פינקלשטיין[9] וגם הגיע הדבר לשפיכת דמים.  איני יודע עדיין איזה צד היה המתחיל בדבר ובמי האשם, אבל זה ברור, שבדרכים כאלו ניבא אך הפסד לעצמנו.  האמנם אין בא"י מי שיוכל להשפיע על הצעירים, שיעצרו ברוחם ולא יביאו בסכנה את עצם הענין שהם רוצים להגן עליו?...

---------------

 

למר מ. סמילנסקי, רחובות.

לונדון, 12 פברואר 914 (ט"ז שבט תרע"ד).

בזמנו קבלתי את מכתבך האחרון (מן כ"ח מרחשון).  מני אז עברו כבר יותר משני חדשים, ובכל הזמן הזה היו כמעט כל שעותי הפנויות מוקדשות ל"מלחתכם" על החנוך העברי בא"י.  אומר אני ל"מלחמתכם", לא במובן "לכם ולא לו", אלא שבאמת אתם שם הנלחמים, ואנו פה אך מעין "יושבים על הכלים".  כי "מלחמת דברים" שלנו, ב"וועלט" ובשאר כה"ע הציוניים, פעמים שהיא קרובה להפסד מלשכר.  איך שהוא, ואני חושב לי לחובה לעמוד במו"מ תמידי עם כל אלה שעתידות הדבר בידם מאיזה צד, והרבה מכתבים – לפעמים ארוכים מאד – עלי לכתוב לעתים תכופות....

קראתי ב"העולם" את מאמרך ע"ד השאלה הערבית (הזה הוא המאמר ששלחת ל"הצפירה" ופסלוהו?) יישר כחך, שנגעת בפצע זה, אע"פ שמסופק אני מאד אם יועילו דבריך.  הפסיכולוגיא של הקהל הציוני מובנת.  גם אחר שנתיאשו מן ה"טשארטר" ושאר הדברים התלוים בו, עדיין אינם יכולים להשתחרר מן "האילוזיא", שעוסקים הם ביסוד "יודענשטאאט", ואע"פ שרובם אינם אומרים זאת עתה בפה מלא, אבל די להקשיב לסגנון הדברים שמתמלטים מפיהם מעת לעת, בשביל להוכח באמתו של דבר.  וע"כ לא נעים להם לזכור, וכועסים הם על המזכירים, שיש בא"י עוד עם אחד, שכבר יושב שם ואינו חושב כלל לעזוב את מקומו.  לעתיד, כשתעָקר אילוזיא זו לגמרי מעמקי הלבבות והכל יסתכלו בעינים פקוחות במציאות כמו שהיא, אז בודאי יבינו הכל, כמה גדולה וחשובה שאלה זו וכמה עלינו לעבוד בשביל להתקרב לפתרונה כל כמה שאפשר.  אבל עכשיו רוב הציוניים עדין במצב של "נים ולא נים", כאדם שראה חלום נעים והתעורר פתאום משנתו למחצה.  כבר מרגיש הוא, שראה את הדבר רק בחלומו, אבל אינו רוצה עדיין לפקוח עיניו, והרי הוא שוכב בעינים עצומות ונותן לחוטי חלומו להרקם עוד מעט...

---------------

לועד החברה לתמיכת עובדי אדמה ובע"מ בסוריה ובא"י, אודיסא.

לונדון, 16 פברואר 914 (כ' שבט תרע"ד).

תודה לכם על מכתבכם האחרון מיום י"ג לח"ז. ובכן הנני מסכים לקבל עלי עבודת התרגום של ה"אבטואימנציפציון" ואשתדל לגמור את המלאכה עוד לפני הזמן שקבעתם לי (ספטמבר 1915).  את העמודים הראשונים לבקורת אשלח בעוד שנים שלשה חדשים, ואז אכתוב לכם ע"ד ה"שופטים"[10].

------------------------------

למר ש. י. אברמוביץ (מנדלי מו"ס), אודיסא.

לונדון 15 מרס 914 (י"ז אדר תרע"ד).

זה זמן רב לא נזדמן לי לכתוב אליך, אבל גם בלי דברים יודע אתה, ששמור בלבי באהבה זכרונך וזכרון "הימים ההם", כשהייתי נהנה מזיוך פא"פ.  והנה עתה הגיעתני ברכה מאת חברינו באודיסא לכבוד ה"חג" אשר בדו מלבם[11], וגם שמך חתום על הברכה.  את ה"חג" אמנם לא קבלתי על עצמי ואיני מודה בו, אבל את הברכה היוצאת מלבם של חברים אהובים – הנני מקבל באהבה ותודה מקרב לב.  ובראש וראשונה הנני שולח תודתי זו לארי שבחבורה.  יקר ונעים לי האות הזה על הקשר הישן שבינינו ושעדיין בתקפו עומד, ואני תפלה לאלהי העברים שנזכה עוד לראות איש את אחיו בעלמא הדין ולחדש בריתנו כקדם.

----------------------

 

למר ח. נ. ביאליק, אודיסא.

לונדון, 15 מרס 914 (י"ז אדר תרע"ד).

הואילה נא בטובך לקבל את תודתי מעומק לבי – לך ולשאר חברינו הסופרים ולחברי החברה הספרותית – על הברכה אשר שלחתם לי ליום... אחת היא לאיזה יום.  ברכת חברים נעימה בכל יום.  על ברכת הסופרים חתום ראשונה – הסבא.  ולפי הנמוס המקובל צריך הייתי לבקש אותו, שימסור תודתי לשאר החתומים.  אבל לא חפצתי להטריח את שיבתו בשליחות זו, והנני מטילה איפוא עליך, החתום אחריו.  ויחד עם זה הנני מניח פה מכתב מיוחד לשמו של הסבא, ואתה בטובך הגדול תמציאהו נא לידו...

------------------

למר ש. דובנוב, פטרבורג.

לונדון, 17 מרס 914 (י"ט אדר תרע"ד).

בתודה מקרב לב קבלתי את ברכתך, ומקרב לב אני עונה "אמן!" מי יתן ותבוא לי עת עבודה פוריה במהרה. לע"ע עודני רחוק מאידיאל זה.  בשני השבועות האחרונים הנני עוסק בתקון התרגום האשכנזי ממאמרַי, שיֵצאו בקרוב בתור חלק שני, נוסף על הראשון שתרגם פרידלֶנדר לפנים.  והנה העבודה רבה מאד... וכל שעותי הפנויות יוצאות בתקון התרגום הזה.  בשביל כך לא הרביתי לענות על מכתבים בשבועות האחרונים, וזה עתה הוצאתי מאמתחתי את המכתבים שנקבצו בינתים ומחכים לתשובה, כדי לדעת מנינם, - והנה הם מגיעים למספר הגון: עשרים וחמשה! ובכן אחר שאגמור את עבודתי בתקון התרגום, יהיה עלי לבלות הרבה הרבה ערבים בכתיבת מכתבים.  וכי אפשר בתנאים כאלו לחשוב ע"ד "עבודה פוריה"?

קבלתי גם טלגרמא ששמך חתום עליה – ברכה מאת החברה ההיסטורית, ועוד אחת בלי חתימה, בשם "יודישע יודיע ליטעראטורוויסענשאפטליכע געזעללשאפט", ואם לא אשגה, אתה משתתף גם בהנהגת החברה האחרונה.  יהי נא איפוא מטובך למסור תודתי העמוקה לחבריך בהנהגת החברות הנ"ל.  אינני כותב להן ביחוד, מפני שקשה עלי מאד לכתוב מכתבי-תורה בדרך "רשמית", אחר כי באמת כל ענין ה"חג" הזה, כידוע לך, לא לפי רוחי.  נעימה לי אמנם ברכת אחים ורעים קרובים, בין בימים טובים ובין בימות החול, אבל "להרחיב הדבור" בזה איני יכול...

-------------------

למר ח. טרשנוביץ, ברלין.

לונדון, 26 מרס 914 (כ"ח אדר תרע"ד).

קבלתי מכתבך, ובוודאי אתה מבין מדעתך, כמה נעימה לי ברכת נפש קרובה כמוך, ויחד עם זה – כמה קשה עלי להשיב "תודה" ברוב דברים על מכתבים כאלה.  ובכן תסלח לי כי אסתפק רק ברמז זה, והשאר תבין מדעתך.

קבלתי גם הודעתך ע"ד חגיגת "בר מצוה" של בנך, ואינך יכול לצייר לעצמך, כמה התענגתי על נוסח המודעה הזאת.  ראויה היא מודעה זו להשאר שמורה לדורות במוזיאון בירושלים, ולעתיד לבוא יַראוה לבני בנינו ויפרשו להם, שזו היתה המודעה הראשונה שהודיע אדם מישראל מברלין כי חגיגת "בר מצוה" של בנו תהיה בירושלים. ומאמין אני באמונה שלמה, שאז לאחר שני דורות, יהיה זה דבר רגיל, מעשים בכל יום, וקשה יהיה להם לבני ישראל אז להבין, איך אפשר שבימינו לא היה כן.  מי יגלה עפר מעינַי להסתכל רגע אחד במחזה הזה!

אך מרוב דברים כמעט שכחתי לברך אותך ואת רעיתך הכבודה לחגכם זה.  יהי רצון שתזכו לראות זה הקטן גדול בשנים ובדעת ובאהבת עמו וכל הקדוש לנו.

-----------------

למר א. דרויאנוב, אודיסא

לונדון, 26 מרס 914 (כ"ח אדר תרע"ד).

ודאי קבלת אגרתי הגלויה מן 8 לח"ז.  העבודה שרמזתי עליה שם – גמרתיה אך אתמול  וע"כ נתאחרה תשובתי עד כה, ואתה סלח נא.

מונחים עתה לפני מכתביך האחרונים (מן כ"ד שבט, א' אדר ויו"ד אדר), והנני להשיבך בזה על הסדר.  אך קודם כל הרשני נא להביע לך את צערי על תוצאות המשפט הוולנאי.  אם לא אשגה, אין זו עדיין המלה האחרונה, ובודאי תגישו קובלנא לבית דין גבוה, ונקוה שזה יבטל את גזר דינכם.

א) ע"ד קבוץ החומר לתולדות חבת ציון בתקופתה הראשונה, קשה לי לקבוע כללים מוגבלים, בנוגע לדברים שנתקשית בהם, לפי שדברים אלו תלוים לא רק בהגיון, אלא גם בטעם ובטַקט, וצריך לשפוט על כל פרט ופרט בפני עצמו.  וע"כ איני יכול לאמור לך אלא מה שאני הייתי עושה, אלו הייתי במקומך, ומובן שגם זה איני יכול לאמור אלא בדרך כלל, ובודאי הייתי מוציא כמה פרטים מן הכלל, הכל לפי הענין.  מכתבים של אנשי שם הייתי משתדל להדפיס בשלימותם עד כמה שאפשר, ולא הייתי משמיט מתוכם אלא דברים שאין להם בהחלט שום ערך, לא לתולדות התקופה ומעשיה ואף לא להבנת תכונתם של בעלי המכתבים עצמם.  דברים בטלים כאלה ודאי צריך ומותר להשמיט אפילו ממכתביו של מר בר רב אשי". ובנוגע לדברים שיש בהם משום חלול כבוד אחרים, - אם אלה האחרים הם ג"כ כבר בעולם האמת, לא הייתי משמיט אלא דברים גסים ביותר שהם עם זה גם רחוקים מן האמת.  למשל, מדברי ליבנדא ע"ד הברון גינצבורג, הייתי משמיט את הסוף (ע"ד המלשינות), מפני שגם הכותב עצמו אינו אומר שכך עשה הברון, אלא ש"עשוי" להלשין על סמך השערה זו אסור לפרסם חשד נורא כזה ביחס לאיש הידוע בישרת לבו.  אבל לא הייתי משמיט עצם הדבר, ש"הברון עומד כצר לחבת ציון".  וכן הייתי משמיט מדברי מנדלשטם את החשד ע"ד מעילה בכספים מצד..., מפני שגם הוא אינו מעיד על זה, אלא אומר "כפי הנשמע", והרי אנו יודעים "שמועה" זו גם בלעדו (מי מאתנו לא קרא בזמנו את הפוליטון "שלוש פרוטות"?), ואין כאן שום הוספה לתולדות התקופה.  בודאי יש גם דברים שצריך לפרסמם ביחד עם "הערה" מאת העורך.  אך, כאמור, קשה לקבוע מסמרות בענין "דק" כזה.  וע"ד מכתבים מאנשים סתם שיש בהם איזו דברים חשובים, ודאי אין כדאי להדפיס מכתב שלם בשביל איזו שורות שבתוכו.  והייתי מיעצך לאסוף כל הקטעים האלה תחת "טלית" אחת, כלומר לתת בסוף הספר מעין "אנהאנג", שבו יבואו הקטעים האלה בצורה של "רגֶסטין".

ב) מן הארכיון שלי אין לי כמעט מה לשלוח לך.  לדאבון לבי לא הייתי נוהג באותו הזמן לשמור העתק מכתבַי לאחרים או מכתבים של אחרים אלי.  רק מעת שהתחלתי לעסוק בעריכת "השלח" (בשנת תרנ"ז) שמתי לב לשמור הכל בסדר, אבל קודם לזה לא נהגתי כך. עד העת האחרונה היה כל הנשאר לפליטה מן השנים שקדמו לתרנ"ז מונח אצלי בארגז אחד בלי שום סדר, ורק לפני שבועות אחדים הקדשתי לכך זמן מיוחד וסדרתי כל המכתבים לפי השנים, והנה ראיתי שהכל הוא רק משנת תרנ"א ואילך, וקודם לזה כמעט אין כלום.  רק ארבעה מכתבים קצרים מאת לל"ב משנת תרמ"ה מצאתי, ואותם הנני שולח לך בזה.  אפשר תמצא בהם חפץ.  בכלל לא הייתי מחליף מכתבים לא עם לל"ב ולא עם פינסקר, אחר כי ישבנו בעיר אחת ולא הייתי עוזב את העיר לזמן ארוך.  רק בשנה הנ"ל (בשנה הראשונה לשבתי באודיסא) יצאתי למקום מגורי הקודם, לרגלי עסקי, והתמהמהתי שם חדשים אחדים, ואז כתב לי לל"ב את המכתבים האלה.  עוד מכתב אחד מאותה השנה אני שולח לך בזה, והוא מאת... שהיה אז אחד מראשי העסקנים שבין חו"צ באודיסא.  כמובן, אין כונתי שתדפיס מכתב זה.  אין האיש הזה מאלו שאפשר לסמוך עליהם, ומה גם שעודנו בחיים.  אבל הנני שולח לך את המכתב, מפני שאפשר שתמצא בו דברים אשר יבארו לך את הסתום בחומר אחר, שאולי יש בידך, בנוגע לנסיעת רקז'וו לא"י אז.  – אגב אורחא, בסדרי את הארכיון מצאתי מעטפה מייחדת ועליה כתוב בידי: "מצעדרבוים ע"ד "לא זו הדרך" (תרמ"ט").  במעטה זו הנחתי, כנראה, לזכרון מכתבי צדרבוים אלי בנוגע למאמרי הראשון.  אפשר ידעת, שהמאמר נדפס רק אחר מו"מ ארוך ביני ובין ארז.  לפי דבריו (ונראה שכך היה באמת), לא הסכימה הצנזורא להדפסתי, וכמדומה לי שעברו איזו חדשים מאז שלחתי את המאמר עד שנדפס, ומכתבי ארז הם מאותו הזמן.  יש בהם הרבה דברים "מענינים" (ביחוד ע"ד הריב בינו ובין יל"ג וחז"ס, אבל לתולדות חבת ציון אין בהם כמעט כלום, וע"כ איני שולחם לך.

ג) ע"ד ה"רשומת" לא אכתוב לך עתה.  כי לזה צריך הייתי לקרוא שנית את הפרוספקט ולכתוב לך דעתי על איזו מפרטיו, ואני כותב מכתב זה בחצי הלילה, ואין מוחי רוצה לעבוד עוד.  אכתוב לך על ענין זה ביחוד, לכשאפנה קצת...

ד) באותה אגרת כתבתי לך ג"כ, שתוכל להשתמש ב"רמזי" כחפצך[12]. לא חתמתי אז שמי מפורש תחתיהם לא מפני שנקלו בעיני וחפצתי להסתיר שם מחברם.  אדרבא, בעת שהתחלתי לכתבם היתה מחשבה בלבי להוסיף עליהם מזמן לזמן עד שאכניס בהם כל מה שיש בלבי מן הדברים שאינם מתלבשים היטב בצורה של "מאמרים".  אבל חפצתי תחלה לנסות את הקורא העברי, אם יש בלבו איזה "חוש" להכרת ערכם של אפוריסמים כאלו.  וע"כ פרסמתי את העשרה הראשונים בהעלם שמי, כדי לראות אם יעמוד עליהם הקורא, גם אם לא ידע מי מחברם.  והנסיון הזה הראני, שאין הקורא העברי מוצא טעם בכמו אלה, ועל כן חדלתי מלכתוב עוד דוגמתם (זולתי אחדים, שהוספתי תיכף אחר שנדפסו הראשונים).  וכשסדרתי חלק ד' מ"עפ"ד" חשבתי הרבה על השאלה אם להכניסם או לא.  ולא אכחד ממך, שחסתי עליהם מאד וחפצתי לתת להם מקום, אבל סוף סוף כבשתי את יצרי ולא הכנסתים, לפי שחששתי, שמא יראה הקהל בזה "יהירות יתרה", שגם איזו שיחות קלות וקצרות שפלט קולמוסי פעם אחת אני חושב לרכוש גדול שראוי לשמרו לדורות.

ה) החוקר אשר עליו רמזתי ב"תחית הרוח" הוא ד"ר שווארץ מווינא.  הוא כתב ספרים אחדים יפים על ה"גזרה שוה" ועל ה"קל וחומר" ועוד.  צר לי שאין ספריו עתה בידי ואיני זוכר את שמם באשכנזית.  אבל דבר זה תוכל לדעת בנקל.

כמדומה לי שעניתיך על הכל (חוץ מענין ה"רשומות") ולא נשאר לי אלא להודות לך ולחבריך במערכת "העולם" על "הברכה" ששלחתם לי.  ברוכים תהיו גם אתם, אעפ"י שעדיין לא הגעתם לשנותי.  אין זמן קבוע לברכה.

 

---------------------------

למר י. ח. רבניצקי, אודיסא.

לונדון, 29 מרס 914 (ב' ניסן תרע"ד).

קבלתי מכתבך מן ח' אדר, וקבל נא אתה את תודתי העמוקה על ברכתך היקרה לי, בדעתי שיצאה מן הלב.  עוד יותר מודה אני לך ולכלכם על כי האמנתם לי, שבאמת ובתמים איני רוצה ב"חג" זה, ולא עשיתם כנהוג במקרים כאלה, שכופין את"בעל היובל" עד שיאמר רוצה אני.  אתה כותב, שבודאי עפו אלי ברכות מכל קצוי ארץ.  שיננא, וכי אינך יודע,שאין ברכות כאלו עפות אלא אם כן "עושים" להן "כנפים" תחלה? ומאחר שחברַי הקרובים מלאו את בקשתי ולא טרחו בערב שבת, הנה עברה עלי ה"שבת" כמעט במנוחה שלמה.  קבלתי אמנם איזו מכתבים וטלגרמות של ברכה, אבל כמעט כלם מחברים וידידים קרובים, והקהל הגדול לא הפריע את מנוחתי....

----------------

לד"ר י. קלוזנר, אודיסא.

לונדון, 29 מרס 914 (ב' ניסן תרע"ד).

קבלתי מכתבך מן ח' אדר, וקבלו נא גם אתם, אתה ורעיתך הכבודה, את תודתי מקרב לבי על הברכה אשר הואלתם לברכני, אחת היא אם ביום "חג" או בימות החול – הלואי שתקוים.  גם למערכת "השלח" ולמנהליו הנני מביע בזה את תודתי על החוברת המכורכת ששלחו לי ושקבלתיה היום. עוד לא הספקתי לקרוא את החוברת על הסדר (גם האכסמפלר הפשוט שנשלח לי בתור חותם נתקבל אך ביום ו'), אבל הצצתי בה כה וכה ונעים היה לי לראות את הבקורת תופסת בה מקום הגון.   לולא כן, לו היתה כולה תהלות ותשבחות, כנהוג במקרים כאלו, - היתה עושָה עלי רושם כאלו רואה אני בחיי את מספידַי לאחר מותי שנזדמנו לפונדק אחד ועושים "ריפיטיציא"...

ובחיי אני אין כל חדש.  הנני עובד יומם ולילה – ואיני עושה כלום... כנראה, כך נגזר עלי, שאבלה ימי זקנתי בדברים בטלים שונים ומשונים.  והנני מקבל עלי את הדין, אם כי לא באהבה...

----------------------

למר א. קפלן, וורשא.

לונדון, 31 מרס 914, (ד' ניסן תרע"ד).

קבלתי מכתבך מן כ"ז אדר, ואיני צריך לאמור לך, כמה יקרה לי ברכתך, אשר ידעתי כי יצאה מן הלב.  ולאו דוקא מפני ה"חג" שאיני מודה בו ואיני רוצה בו, אלא שאתה, ועוד יחידים מחברינו הראשונים, הרי באמת יש לכם רשות ויש לכם זכות לזכור בגעגועי נפש – כמו שזוכר אני – אותם הימים הראשונים הטובים, כשבאנו בברית לשם ציון וישראל, ואותה העבודה, איש איש לפי כחו, שהשתתפנו בה כל אותן השנים, כמעט שתוף בלתי פוסק.  לך יכול אני להגיד מה שבלבי, כי אתה תבין את נפשי: בכל פעם שקבלתי בימים האחרונים האלו "ברכה" מאת אנשים רחוקים ממני ריחוק נפשי" הרגשתי מעין רגש של "חלול קודש".  מה ידעו האנשים ההם מן היסורים והמלחמות הפנימיות שהיו כרוכות בעבודתי בכל כ"ה שנים הללו?... וזו היתה הסבה, שעוד בשנה שעברה, כשרמז לי רא"א לוברסקי, שבאודיסא רוצים חברינו לעשות הכנות ל"יובל" זה, כתבתי תיכף לאודיסא בבקשה נמרצה, שלא יחללו את כבודי, אם חביב הוא עליהם.  לא היתה בזה "ענוה" יתרה, אלא מחאת נפשי נגד הרוצים למשמש בידים גסות בחדרי-חדריה ובכל מה שנקבץ שם מן הדם והמוח במשך כ"ה שנה.  ואמנם מלאו חברינו את בקשתי למחצה: לא עשו פרסום לדברי לפני ה"חג", ובזה הצילוני, לפחות, מאותו מין ה"חגיגה" הבַנַלית, שרגילים עכשו "להכין" ל"בעלי יובל" ע"י ריקלמא קודמת.  אבל סוף סוף לא יכלו להתאפק, אם כי באיחור זמן, וגרמו לי צער הרבה.  – ואולם, כאמור, כל זה ביחס לרחוקים , אבל ברכת נפשות קרובות ודאי חביבה ויקרה לי בכל עת, והנני מביע לך תודתי מעומק הלב על ברכתך אתה.

-------------------

למר מ. רבינוביטש (בן עמי), ג'יניבה.

לונדון, 5 אפריל 914, (ט' ניסן תרע"ד).

מודה אני לחברינו שבדו מלבם "חג" שאינו שלי ושאיני משתתף בו, - לפי שעי"ז נתגלגלה זכות וקבלתי מאתך סוף סוף איזו שורות וידעתי כי שלום לך.  אבל מדוע קמצת כל כך בדברים בנוגע אליך? מה שלומך וחייך עתה ובמה אתה עוסק? זה זמן רב חפצתי לכתוב לך ולשאלת על כל אלה, אך בחדשים האחרונים הקיפוני טרדות רבות ושונות יתר על הרגיל ולא מצאתי שעה פנויה לכך.

ובנוגע לדבריך על עצם ה"חג"  - וכי צריך אני לאמור לך, כי לבי כלבך בזה? מה טוב כי יושב אני עתה הרחק מן ה"מחנה" ואיני משועבד לרצונם של חברינו הטובים, אשר עוד בשנה שעברה (כשהגיעה אלי שמועה שהם חושבים מחשבות לעשותני ל"בעל יובל") בקשתים בכל לשון של בקשה שלא יעשו לי כן, - והם שמעו אלי תחלה, אבל בשעה האחרונה לא יכלו להתאפק.  עתה אני יושב בדד בחדרי ושומע את הקולות מרחוק, אבל אני עצמי חפשי אני לנפשי, ואין זכר ל"חג" זה בסביבתי הקרובה.

ואולם ברכתך אתה, יקירי, חביבה עלי גם בלי חג, ומודה אני לך בכל לבי על דבריך הטובים.  הלואי שיתקימו לפחות למחצה....

---------------------

למר י. אייזנשטדט, יפו.

לונדון, כ"ה ניסן תרע"ד.

קבלתי מכתביך מן ג' וי' לח"ז (את האחרון קבלתי בימי החג, כאשר חפצת), והנני בזה לענותך על הסדר.

א)  כבר כתבתי לך (ואלו לא כתבתי, היה הדבר מובן מאליו), כמה אני מצטער על מחלתך ועל יסוריך הכרוכים בה.  אבל מתנחם אני בזה, שאם יש ביכלתך לכתוב מכתבים ארוכים ולהרהר בדברים שונים אין דרך החולים להרהר בהם, סימן הוא שאין מצב בריאותך רע ביותר חלילה, ומצב נפשך – לא כל שכן.

ב) אם באמת אתה כועס על שמנעתיכם מלחוג את ה"יובל" בתופים ובמחולות, אוכל "להצטדק" רק בזה, שלא אתכם בלבד השתדלתי למנוע מזה, אלא אף את חברינו שבגולה בכל מקום שיכלתי.  ואם רבים מהם לא נשמעו לי (רבים נשמעו!) – מה אוכל לעשות? – איך שהוא, בין בחג ובין בימות החול נעימה ויקרה לי ברכת אח אוהב כמוך, ומודה אני לך מעומקא דלבא על ברכתך והנני עונה אחריך "אמן" בכל כחי.

ג) קראתי מאמרך ב"הפועל הצעיר", ומובן מאליו שלא לי לשפוט עליו, ואף להתוכח עמך אין לי "חשק", ולא פה המקום.  אבל על דבר אחד עלי להעירך, מפני שיש בו אילוסטרַציא יפה גם לדבריך במכתבך.  הנה אתה דורש ממני במכתבך, שאכתוב "ביאור" להשקפותי על רעיון התחיה בא"י, כדי שידעו הכל, שגם אני חושב, "שבהמרכז הרוחני יהיה במיליון או שני מיליונים יהודים עומדים על המזרע ועל האינדוסטריא" וכו', ולא רק "אנשים שלמדו את התנ"ך דוקא על פי בקורת המקרא".  ויחד עם זה אתה כותב, שבימים האלה חזרת וקראת עפ"ד, חלק א' וחלק ד' בשלימות, וח"ב וג' "דפדפת".  אם כן הלא קראת בחלק ד' את המאמר "מלים ומושגים", ואם אחר "ביאור" זה עדיין אתה חושב שהדבר צריך ביאור, סימן הוא שצדקתי במה שאמרתי באותו מאמר עצמו, שאם המצב הנפשי של בני הדור מביא אותם לקלוט איזה רעיון שלא בצורתו, לא יועילו כל הביאורים שבעולם. וכאלו חפצת להוסיף חזוק לכלל זה, באת ב"הפועל הצעיר" לבאר בדרך דרש פסיכולוגי, איך באתי לידי כך לכפור בקבוץ גליות בטענה קלושה כל כך, שארץ ישראל אינה מסוגלת לכלכל כל אישי האומה", ולא שמתי לב, כי "פלשתינה המכלכלת בשוממותה מיליון אדם יכולה לפרנס עשר פעמים ככה בבנינה" וכו'.  והנה אני "ביארתי" הרבה והרבה פעמים, שאין אני חושב כלל לנמנע, שתכלכל א"י ברבות הימים הרבה מיליונים בני אדם, ואיני שואל כלל, איך יתכלכלו כל בני ישראל בא"י, אלא – איך יבואו לשם.  כלומר, שאם יבואו קמעא קמעא, כפי התפתחות הכחות הכלכליים, - ובאופן אחר הלא אי אפשר – הנה גם אחר שיתישבו מיליונים מבני עמנו בא"י, יהיה רוב העם עדיין בגולה, כי הרבוי הטבעי בארצות הגולה ימלא מספר היוצאים לארץ ישראל.  לע"ע זוכר אני שלשה מקומות שבהם בארתי את הדבר ברור ומפורש (חלק ב' ע' 26-24), חלק ג' ע' 144, חלק ד' ע' 64-63), אבל כמדומה שחזרתי על ה"ביאור" הזה עוד גם במקומות אחרים – ומה הועילו הביאורים, אם אתה חוזר ומיחס לי טענה שאינה שלי, למרות כל הביאורים? הנה עוד עתה טוען עלי, "כי העת החדשה בהפתעותיה המדעיות וכו' מאפשרת עבודה כזו שלפני שנים אחדות אפשר היה לחשוב אותה ליוצאת מדרך הטבע".  אבל גם על טענה זו כבר כתבתי "ביאור" (חלק ד' ע' 179), אלא שלא נקלטו הדברים בלבך, מפני שיש שם, במסתרי לבך, "כח דוחה" לביאורים כאלה.  ובכן רואה אתה, מה יש לי לקוות מעבודה של ביאור חדש שאתה דורש ממני לעסוק בה...

ד) טעית בנוגע ל"שלטון השכל".  לא שניתי בו כלום ממהדורא ראשונה שב"השלח", זולתי אולי איזו מלים ומבטאים בודדים, כבשאר מאמרים.

----------------

למר ב. ק., פילדלפיא.

לונדון, 23 אפריל 914.

לפני ירחים אחדים קבלתי את מכתביך, ולפי שהיה בדעתי להשיבך בפרטות, דחיתי את תשובתי עד שאמצא זמן פנוי לכך.  אבל לדאבון לבי עמוס אני בעבודות רבות ושונות שאין לדחותן, ועד עתה לא מצאתי את הזמן הפנוי, בשביל "להשתעשע" בוכוחים כאלו.  וע"כ הנני בא בזה להשיבך לפחות תשובה קצרה, מפני הכבוד.

לפי דעתי, לא הבאת בכל דבריך אף ראיה כל שהיא, שבאמת היה הדבר נוהג בישראל בימי הבית הראשון, שהאשה היתה מגרשת את האיש.  מן התקופה ש"לפני ההיסטוריא" (ימי האבות וכו' עד ימי המלכים) אי אפשר בכלל להביא ראיות בענינים כאלה, לפי שדרכי החיים בימים ההם אינם ידועים לנו כמעט, ואין אנו יודעים לא מנהגי הנשואין ולא מנהגי הגירושין, והכל עדיין עטוף ערפלי-ההגדה.  ובתקופה ההיסטורית, משנקבעו באמת נמוסים הטבועים בחותם היהדות, אי אפשר גם להעלות על הדעת שהיה בישראל "אינסטיטוט" כזה, המתנגד לכל רוח התקופות ההן, ואין שום זכר לזה בשום מקום.  – בכלל, כמדומה לי, שהשקפותי על דרך התפתחות היהדות שונות כל כך מהשקפותיך, עד שאי אפשר לנו להתוכח בזה.  אתה מספר בבטחה, איך היה מרע"ה נוהג בשאלות ידועות, כאלו עמדו רגליך עמו על הר סיני, ואני איני מבעלי השקפות כאלו.  עומד אני על בסיס ההתפתחות ההיסטורית ואיני מודה ב"אנטיתיסיס" של תנ"ך מצד זה ותלמוד מצד זה.  איני מיחס את החוקים לפלוני ואת שנוייהם לאלמוני.  הכל הוא "יהדות" אחת, שצורותיה נשתלשלו זו מזו, ואין מחיצה מפסקת בין תנ"ך ותלמוד.  והדברים ארוכים.

ובטרם אחתום הרשני נא, אדוני, להגיד לך, כי רושם קשה מאד עשו עלי דברי ליצנות שבמכתבך ביחס לחכמי התלמוד.  כל טענותיך נגדם ישנות נושנות הן, וכבר עבר זמנה של "אפיקורסות" ממין זה.  ואם רוצה אתה לדעת השקפתי על יחס שכזה לתורת העבר, תמצאנה במאמרי "נחלת אבות" (עפ"ד חלק ג').

---------------

לד"ר ח. ווייצמן, מנטשסטר.

(תרגום מרוסית).

לונדון, 27 אפריל 914.

קבלתי מכתבך מהיום וקראתי בשים לב כל מה שצרפת לו.  הנני מבין היטב את הלך רוחך ובכל לבי אני עמך.  יודע אתה, שבעצם הדבר אני מסכים בכל להשקפתך: תחלה – מכון מדעי, ואחרי כן – על ידי אותו המכון – אוניברסיטא.  אבל הלא צריך לקבל הדבר עם תוצאותיו.   רעיון האוניברסיטא בצורה זו יובן רק למעטים, וצריך יהיה לאבד הרבה זמן ואינירגיא בשביל לעשותו מעט מעט לקנין של חוגים יותר רחבים מן האינטליגנציה שלנו, וההמון הפשוט לעולם לא יהיה לבו נמשך אחריו.  בדבר הזה הצדק עם ז'בוטינסקי.  אבל זה רק מראה, שהדבר מראשיתו לא הוברר כל צרכו.  מאחר שהועד הפועל קבל רעיון האוניברסיטא בצורה הנזכרת, צריך היה להבין (או אתה צריך היית לבאר לו), שעי"ז עצמו חדל הרעיון להיות "דימוקרטי", ומהלך התפתחותו והתגשמותו יהיה מלמעלה למטה, ולא להפך.  מניח אני את השאלה, אם רעיון כזה יוכל לשמש אמצעי למטרות ההסתדרות הציונית (כידוע לך, אין זה בעיני שם נרדף לציוניות).  יודע אני, שהועד הפועל והרבה "מנהיגים" אחרים מביטים על כל דבר קודם כל מצד תועלת ההסתדרות והתחבבותה על ההמון.  זה נתגלה גם כן, כידוע לך, במלחמה האחרונה בעד הלשון העברית.  ועל כן אני מבינם, כשהם מתנגדים להצעה כזו.  ששוללת מן ההסתדרות אמצעי כל כך חזק לפרופגנדא בין ההמון, כמו שהיתה יכולה להיות בלי ספק בעת הזאת ה"קריאה" ליסוד אוניברסיטא במובן הרגיל של המלה הזאת.  אבל אם כך, צריך היה לעזוב מראשית הדבר את הרעיון ע"ד המכון מדעי.  ומאחר שהוה"פ קבל את הרעיון הזה, צריך היה לקבל גם את התוצאות ההגיוניות הקשורות בו.  את הפרופגנדה ה"רחבה" צריך לעזוב לגמרי.  היא מסוגלת רק לבלבל דעתם של אנשים פשוטים, ותחת זה צריך להשתדל למשוך אל הענין יחידים, - אותם היחידים שיש בכחם לעזור לכך במובן החמרי או המדעי.  אם נצליח למשכם במספר מספיק? – זו היא שאלה אחרת.  בכל אופן, זה נראה לי יותר קרוב מקבוץ האמצעים הנחוצים בשביל יסוד אוניברסיטא שתהא ראויה לשמה.

בקצרה, יקירי, כל זה צריך היית לבאר להם מראש באופן בהיר וחותך, שלא יהיה מקום לערבוב מושגים כזה.  כנראה, לא עשית זאת קודם, וצריך אתה לעשות זאת כעת.  בתשובתך לועה"פ לא הטעמת באופן בהיר למדי את הצד הזה של השאלה: שאי אפשר לרדוף אחר "שתי מטרות כאחת", שצריך לבחור באחת משתי אלה: אם עבודה שקטה "מלמעלה" בצורת מכון מדעי או פרופגנדא רועשת מלמטה לטובת יסוד אוניברסיטא "היום או מחר".  לחבר שני הדברים יחד – אי אפשר.

ובנוגע לנוסח תשובתך, הוא אמנם לפעמים חד ביותר, אבל אין בכך כלום.  הוא נובע ממצב רוחך.  לו הייתי אני תחתיך, הייתי בודאי משיב בנוסח יותר "שקט".  אבל הלא אתה בעל "טמפרמנט" יותר ממני, ולמה לך להסתיר זאת?...

אשמח מאד, כמובן, לראות אותך ואת רעיתך בסוף מאי.  ולע"ע הנני שולח לשניכם את ברכת שלומי.  אל נא יפול לבך.  אין אדם יכול לברוא שום דבר גדול, מבלי שיצטרך להתגבר על מכשולים.

---------------------

לחברי הועד של אגודת "חובבי שפת ערב", לודז.

לונדון, א' אייר תרע"ד:

הרשוני נא להביע לכם בזה את תודתי מעומק לבי על הכבוד שחלקתם לי ועל דבריכם הטובים שבמכתבכם.  מאושר אני בראותי, כי הזרע אשר זרענו אני וחברי במשך דור שלם עשה פרי, ודור חדש צמח מתחתינו אשר ימשיך את העבודה אחרינו.  לא רב עוד "העם" אשר עמנו, אבל הוא הולך ורב, ובמקום שיש התפתחות וקדמה – סוף הנצחון לבוא.

------------------

למר א. קפלן, וורשא.

לונדון, 1 מאי 914.

... בודאי זוכר אתה, שעוד לפני איזו שנים עורר מרדכי בן הלל את הרעיון להעביר את "אחיאסף" לא"י.  אז לא היו עוד התנאים הדרושים לכך ואף מוסד ליגלי לא היה שיקרא שמו על הדבר.  עתה, כמדומה לי, השעה מוכשרת לכך.  ובאמת איפה תמצאו חֶבר אנשים שזמנם חפשי כל כך ואוהבים את העסקנות הצבורית כל כך, כמו שיש ביפו? הנה, למשל, יש להם ועד להוצאת "מולדת".  הועד הזה עצמו יוכל להיות ועד "אחיאסף", והוצאת ה"מולדת" תהיה אך חלק מעבודתם.  עי"ז יתקשר גם "השלח" עם ארץ ישראל, כי גם לעתיד יוכל "אחיאסף" להיות המו"ל.  ואולי באמת אפשר יהיה גם להעבירו לא"י בעוד איזו שנים.  בקצרה, יקירי, שים נא לבך לכל זה והודיעני דעתך.  אינני תוקע מסמרות בכל פרט ופרט.  אפשר שתמצא צורך לשנות ולשכלל הצעה זו.  אבל בכלל נראה לי שזו היא ההצעה היחידה לפי המצב הנוכחי...

-------------------

למר א. טסל, לונדון.

לונדון, ה' אייר תרע"ד.

קבלתי מכתבך, וצר לי מאד שמוכרח אני להשיב בשלילה על הצעתך שאשתתף בעבודת אגודתכם.  מצבי פה בכלל ומצב בריאותי בפרט אינם מרשים לי לבזבז זמני בדברים שיוכלו להעשות ע"י אחרים.  הלא מיטב זמני עובר בשאון ה"סיטי", ומה שנשאר לי הלואי שיספיק לי להמשיך את עבודתי לעצמי, שגם בה יש איזו תועלת לעניננו הכללי, וע"כ איני יכול להשתתף באגודות. בעבודה ממין זה עסקתי הרבה שנים בשקידה, ועתה, שימי הזקנה הולכים וקרבים אחשוב שרשאי אני להניח ענף זה לצעירים ממני....

---------------------

למר ב. לדיזינקי, אודיסא.

לונדון, 19 מאי 914.

מכתבך האחרון קבלתי במועדו ובינתים קראתי בכה"ע ע"ד הסקנדל שהיה באספת חובבי שפת עבר הכללית, ומדעתך תבין כמה התעצבתי על זה.  בין השורות קראתי, שיש בגוף החברה כתה של "צעירים", הקוראים לעצמם "אופוזיציה", כנהוג.  ונוטה אני לחשוב, שמכאן יצאה הרעה.  הלא קדחת של "צעירות" שולטת עתה בעולמנו, והכל רוצים להשיג "סמיכה" מן הבחורים שבידם המפתח של "צעירות"... אך נניח זה.  צר לי מאד מאד על "אודיסא שלנו" שהקדיחה תבשילה באופן מגונה כל כך, אבל מה אוכל לעשות? מי ישמע ל"זקן" שכמותי?...

----------------

למר א. קפלן, וורשא.

לונדון, 20 מאי 914.

קבלתי מכתבך מערב פסח, ולא אכחד ממך כי נעים היה לי לשמוע, שעדיין יש דורשים לספרַי ושבין קוראיהם יש גם צעירים (בלי מרכאות), ואני חשבתי, על פי יחוסם של ה"צעירים" (במרכאות) אלי, כי אין הדור החדש פונה עוד לדברי זקן שכמותי. – אגב אורחא, אפשר ראית בגליון האחרון של ה"וועלט", שכבר מתרעמים בגלוי על שאין מוציאים מחדש את שני החלקים הראשונים מעפ"ד, שכבר כלו מן השוק.  גם החלק השלישי, כמדומה לי, נשאר ממנו רק כשלש מאות אכסמפלרים.  אם כן באמת כבר הגיעה העת לחשוב ע"ד הוצאה חדשה, והנני מחכה אך לגמר ענין "אחיאסף" ואז אשתדל בזה...

-----------------------

למערכת "הצפירה", ווארשא.

לונדון, ט"ז אייר תרע"ד.

קבלתי מכתבכם מן י"א לחודש.  הנכם מבקשים ממני לחוות דעתי בעתונכם על שאלת "העבודה העברית" בא"י, ואע"פ שידעתם שהנני "משתמט בעת האחרונה מהשמיע דעתי בעתונים", רוצים אתם שאצא הפעם מגדרי "מפני חשיבותה של שאלה זו".

הרשוני נא איפוא לאמור לכם, כי "מפני חשיבותה של שאלה זו", הייתי אני מבקש אתכם – אלו ידעתי שבקשתי תואיל – שלא תעשו ענין מסובך כזה נושא ל"אנקיטא".  כל "גדולי הציוניים", אשר אליהם פניתם (בדבריכם במכתבכם) בבקשה לחוות דעתם, לא יפתרו את השאלה הזאת בגלוי דעתם, וקרוב לודאי שיוסיפו על בלבול הדעות והתרגשות הלבבות, אשר גם בלעדי זה כבר הגיעו למדרגה גבוהה מאד.  זו היא אחת השאלות שאינן נפתרות ע"י סברות הכרס ושקול הדעת בלבד.  לפנינו פה מלחמה בין מה שצריך להיות ובין מה שיכול להיות.  המלחמה עודנה בראשיתה ומתנהלת בהתרגזות והפרזה משני הצדדים, ומי האיש החכם אשר יגיד מראש, מה תהיינה תוצאותיה? בנוהג שבעולם, מלחמות כאלה מביאות לידי כבוש חלקי, כלומר הצורך מגדיל את היכולת עד גבול ידוע.  וכך בודאי יקרה גם בענין זה אם לא יבואו אנשים מן הצד, שאין כחם אלא במליצות מלהיבות, ויסכסכו את הדברים בדרך מלאכותית.  אפילו בני א"י עצמם אינם יכולים עדיין להשיב תשובות ממשיות על השאלות שהצעתם במכתבכם, כי חסרות עדיין העובדות הברורות אשר על יסודן צריך לבסס תשובות כאלו.  למה איפוא תדרשו "גדולי הציוניים" שבחו"ל שיבואו ויחוו דעתם בקהל על כל אלה? מה יוכלו להגיד זולתי מליצות ריקות שירגיזו צד זה או זה והועיל לא יועילו לבירור הענין? – הניחו להם לבני א"י שימשיכו את מלחמתם וסופם להביא את הענין למדרגת ההתפתחות האפשרית, לא פחות ולא יותר.  מתוך השקפה כזו כבר גליתי דעתי על איזו מצדדי השאלה עוד לפני שנתים (במאמרי "סך הכל") – ונוכחתי כבר אז, ע"פ ה"פירושים" שנתנו לדברַי, שאין כל תועלת עכשו להשמיע בקהל דברים "בלתי רצוים" לצד זה או זה.  הלבבות נרגזים ואין האזנים מסוגלות לשמוע.

והנני מבקש סליחתכם על שהרשיתי לעצמי לגלות לכם דעתי לא במובן שבקשתם.[13]

----------------------

לועד החברה לתמיכת עובדי אדמה ובעלי מלאכה בסוריא ובא"י, אודיסא.

לונדון, כ"ב אייר תרע"ד.

בהסכם להבטחתי במכתבי הקודם (מן כ' שבט), הנני שולח לכם בזה תרגום ארבעת העמודים הראשונים מן ה"אבטואימנציפציא", ואבקשכם למסור את העלים האלה לשנים שלשה מן הסופרים אשר נקבתם בשם במכתבכם הקודם (מן י"ג שבט), ואינכם צריכים להודיעני למי מהם מסרתם, כי רוצה אני שיהיו חפשים מכל משא פנים.

במשך עבודתי זאת נוכחתי עוד יותר, כמה קשה תרגומה של מחברת זו, ביחוד לעברית, וביחוד על ידי. כשקוראים אותה במקורה נמשכים אחר הסגנון השירי ואינם מרגישים בלקוים ההגיוניים שבה.  כעין ערפל של רגש נעלה פרוש עליה, ואינו מניח לעין השכל להסתכל בה על פי דרכו.  אבל בתרגום עברי מתפזר הערפל הזה, בהיות שפתנו עניה בסממנים שהוא מורכב מהם, ומתגלים הלקוים ונפגם הרושם.  לפחות כך יצא תרגומי שלי.  השתדלתי בכל יכלתי לכסות על חסרון הקשר ההגיוני בין החלקים, על הקפיצות הפתאומיות שקופץ המחבר מענין לענין, כאלו מניח לקוראיו שיעברו מעליהם דרך כל החוליות של שלשלת המחשבה, שהוא רק אחז בשני קצותיה ופוסח על החוליות שבינתים.  אבל כמדומני שלא עלה הדבר בידי.  והנני מבקש את שופטַי שישימו לב לצד זה ויעינו בדבר, אולי בי האשם, בתכונת רוחי וסגנוני, ומתרגם אחר אולי  היה מצליח יותר להכניס בתרגומו את הערפל שבמקור.

ובנוגע לדיוק, השתדלתי בזה עד כמה שאפשר היה לי לאחדו עם הסגנון העברי.  ידעתי שבכמה מקומות לא מסרתי את הדברים בכל דקדוקי דקדוקיהם, אבל הסבה לזה היא מה שחפצתי שיהיה התרגום עברי באמת, ולא אשכנזית במלים עבריות.  וע"כ אין השופטים צריכים להעירני על חסרון הדיוק במקומות שונים (זאת ידעתי גם בלעדם), אלא אם כן יש להם להציע שנוים טובים, שימסרו את הדברים בדיוק יותר ועם זה לא יקולקל הסגנון העברי.

ואבקשכם לבל תראו בכל זה "פידנטיסמוס" מצדי.  יקרה וחביבה עלי המחברת הזאת והרבה טפלתי בה לפנים, כידוע לכם, וע"כ רוצה הייתי שיהא תרגומה העברי לא נופל מן המקור, למען יהיה לה בספרותנו ערך קלסי לדורות.  ואם אני איני יכול לתרגמה באופן כזה, אולי ימָצא מתרגם אחר יותר מסוגל לזה...

-------------

למר א. מ. ל., ירושלים.

לונדון, כ"ג אייר תרע"ד.

מכתבך ה"כפול" הגיעני זה כשבועים.  ואתה תסלח נא על איחור תשובתי, מפני הטרדות המרובות.

את מכתבך הארוך קראתי בשים לב, והרבה דברים נתבארו לי על ידו.  תודה מרובה לך...

בנוגע לבקשתך, צר לי מאד להודיעך, שגם אחר ה"שלום" לא נשתנה לע"ע היחס האישי לטובה, ואין עתה שום קשר ביני ובין הנהגת הטכניקום...

ועל שאלתך אם "מותר" לקבל משרה בבית מדרש הרבנים אשר ל"עזרה", אינני צריך לענות ביחוד, לפי שבכלל הנני מתנגד בהחלט לכל מיני "חרמות".  עוד בימי ילדותי היה לי החרם הירושלמי לתועבה, ורגש זה נשמר בלבי עד היום, אחת היא אם יוצא החרם מבית מדרשם של הדצ"ים התוקעים עליו בשופר אצל ה"כותל", או אם יוצא מ"מרכז המורים" ותוקעים עליו ב"החירות".  גם "שנוי השם" לא שנה את השקפתי.  יקראו לו חרם או "בויקוט" – תועבה הוא לי.  שאלתך איפוא יש לה מובן בעיני רק אם מפקפק אתה בעצם תכונתו של הבית הזה, אבל מאחר שנראה מדבריך, כי אין בבית הזה שום "פסול" מן הצד הלאומי, וכל החשש הוא, שמא חלילה חל עליו ה"חרם", - אוכל לאמור לך רק זאת: שאלו הייתי אני בא"י, הייתי נלחם בכל כחי במנהג המתועב הזה, שכמעט היה בטל כבר בירושלים וחזרו והעלוהו מאירופא בשם נכרי, לאמר: התירו נכרים את הדבר, והרי הוא כשר גם ל"אידיאליסטים" בעלי קולטורא אירופית.  אבל אני איני חש לכך, אם יאמרו עלי שאני "ריאקציונר" (ואולי גם "בוגד"), ומה שנחשב לכיעור בעינַי לפי שלשים שנה – מכוער הוא גם עכשו.  אגב אורחא אודיעך, שבהיותי בברלין בעת אספת המורטוריום וראיתי שם את מר יֶלין ואת ד"ר לוריא, לא נמנעתי מלהגיד להם בפה מלא מה שאני חושב על ה"חרם" הזה.  ועל כן מובן מאליו, שאינני מוצא צורך להעלים את דעתי גם מאחרים, ותוכל להשתמש בדברַי אלה, אם תמצא חפץ בזה...

----------------------

למר ש. דובנוב, פטרבורג.

לונדון, כ"ד אייר תרע"ד

קבלתי מכתבך היקר במועדו ובעונג רב ראיתי מתוכו, כי "חילך לאוריתא" אינו מתמעט ע"י עבודתך המרובה, ואדרבא, כל מה שאתה מוסיף לעבוד, אתה מוסיף כח ורצון לעבודות חדשות.  יהי אלהים עמך ותזכה להוציא לפעולה כל מחשבותיך על העבודה לעתיד.

בנוגע אלי, עדיין אני שקוע בהמון המכתבים, שזכני בהם, ביחוד, ה"יובל" הידוע.  אבל ת"ל האמתחת הולכת ומתרוקנת, והנני מקוה, שבקרוב תתרוקן לגמרי, ואז אשתדל לצמצם את הקורספונדנציה שלי בגבול הראוי. עוד ענינים שונים שהטרידוני בחדשים האחרונים הולכים ונגמרים, ותקות חזקה על כן, כי עוד מעט ואוכל לגשת לאיזו עבודה מעשית.  אלא שבינתים יגיעו ימי החופש והמנוחה, וחוששני מפני זה, שלא אוכל לעשות דבר עד שובי ממקום מנוחתי בראשית הסתו.

וע"ד עצם העבודה באתי בעת האחרונה לידי הכרה, שאם אחזיק במחשבתי הישנה: לכתוב ספר שלם ע"פ פרוגרמא ושיטה קבועה מראש – אפשר שלא אגיע לכך לעולם.  ספר כזה דורש לפחות שלש שנים של הכנה וקבוץ חמר, ולפי תנאי חיַי, קשה הדבר מאד. עם זה אפשר ג"כ, שאני עצמי, לפי תכונת רוחי ואופן חנוכי ועבודתי הקודמת, - איני מסוגל לעבודה כזו, הדורשת הצטמצמות כל הכחות הרוחניים בנקודה אחת במשך שנים רבות.  מטעמים אלו ועוד אחרים הנני נוטה עתה לשנות ממטבע ראשונה.  רוצה אני לפנות לבי אמנם לאותו המקצוע הידוע לך (היסוד הלאומי בתורת היהדות ומוסרה), אבל לא לשם חבור שיטה שלמה ומשוכללה, אלא להכניס עצמי בפנה פנה לבדה, במאמרים נפרדים שאכתוב ואפרסם מזמן לזמן, כל כמה דמטי לידי.  אפשר שאם אחיה ואהיה מוכשר לעבודה עוד כמה שנים, יחוברו המאמרים האלו לספר שלם, שתהיה בו גם שיטה מאוחדת ע"י רעיון יסודי אחד.  אבל לע"ע טוב שלא אחשוב על דבר זה, כדי שלא יהיה הענין נראה לי "כהר".  חפץ הייתי לשמוע דעתך על זה, ואודך מאד אם תודיעני.

ובאודיסא שלנו "רקוד השטן" הולך ומתגבר, וכבר בשרו בכה"ע ע"ד "סקַנדל" חדש באספה הכללית של "חובבי שפת עבר".  לא אוכל להביע בדברים, כמה גדול צערי על זה.  מרגיש אני כאלו סוטרים לי על לחיי.  הלא כולם שם חברינו הטובים, והלא התפארנו תמיד בחברתנו האודסאית, שהיא בת תרבות ואינה מסוגלת למעשים כאלה! כבר כתבתי על זה לאחדים מהם, אבל, כנראה, לא עשו דברַי פרי.  אולי תוכל אתה להשפיע עליהם שישימו קץ לכיעור זה?

בשבוע שעבר היה לנו פה אורח חשוב: רבי שמריהו שלנו. הוא בא הלום במלאכות הועה"פ הציוני "לכבוש את אנגליא" (חבל שאין המלכה ויקטוריא עוד בחיים – והייתי יכול לכתוב את הפסוק כצורתו).  פה דרש כמעט בכל ערב באספות רבות-עם ועשה רושם טוב מאד.  עתה הלך לערי המדינה.  הוא לא נשתנה במאומה.  עדיין הוא מלא התלהבות ואמונה ומאושר הוא בעבודתו של עכשו.  וכשאני מסתכל בו, אני אומר בלבי: אשרי האיש שנתן לו אלהים להקדיש כחו וחייו לדבר בשבילו נוצר!...

חזקה על כן, כי עוד מעט ואוכל לגשת לאיזו עבודה מעשית.  אלא שבינתים יגיעו ימי החופש והמנוחה, וחוששני מפני זה, שלא אוכל לעשות דבר עד שובי ממקום מנוחתי בראשית הסתו.

וע"ד עצם העבודה באתי בעת האחרונה לידי הכרה, שאם אחזיק במחשבתי הישנה: לכתוב ספר שלם ע"פ פרוגרמא ושיטה קבועה מראש – אפשר שלא אגיע לכך לעולם.  ספר כזה דורש לפחות שלש שנים של הכנה וקבוץ חמר, ולפי תנאי חיַי, קשה הדבר מאד. עם זה אפשר ג"כ, שאני עצמי, לפי תכונת רוחי ואופן חנוכי ועבודתי הקודמת, - איני מסוגל לעבודה כזו, הדורשת הצטמצמות כל הכחות הרוחניים בנקודה אחת במשך שנים רבות.  מטעמים אלו ועוד אחרים הנני נוטה עתה לשנות ממטבע ראשונה.  רוצה אני לפנות לבי אמנם לאותו המקצוע הידוע לך (היסוד הלאומי בתורת היהדות ומוסרה), אבל לא לשם חבור שיטה שלמה ומשוכללה, אלא להכניס עצמי בפנה פנה לבדה, במאמרים נפרדים שאכתוב ואפרסם מזמן לזמן, כל כמה דמטי לידי.  אפשר שאם אחיה ואהיה מוכשר לעבודה עוד כמה שנים, יחוברו המאמרים האלו לספר שלם, שתהיה בו גם שיטה מאוחדת ע"י רעיון יסודי אחד.  אבל לע"ע טוב שלא אחשוב על דבר זה, כדי שלא יהיה הענין נראה לי "כהר".  חפץ הייתי לשמוע דעתך על זה, ואודך מאד אם תודיעני.

ובאודיסא שלנו "רקוד השטן" הולך ומתגבר, וכבר בשרו בכה"ע ע"ד "סקַנדל" חדש באספה הכללית של "חובבי שפת עבר".  לא אוכל להביע בדברים, כמה גדול צערי על זה.  מרגיש אני כאלו סוטרים לי על לחיי.  הלא כולם שם חברינו הטובים, והלא התפארנו תמיד בחברתנו האודסאית, שהיא בת תרבות ואינה מסוגלת למעשים כאלה! כבר כתבתי על זה לאחדים מהם, אבל, כנראה, לא עשו דברַי פרי.  אולי תוכל אתה להשפיע עליהם שישימו קץ לכיעור זה?

בשבוע שעבר היה לנו פה אורח חשוב: רבי שמריהו שלנו[14]. הוא בא הלום במלאכות הועה"פ הציוני "לכבוש את אנגליא" (חבל שאין המלכה ויקטוריא עוד בחיים – והייתי יכול לכתוב את הפסוק כצורתו).  פה דרש כמעט בכל ערב באספות רבות-עם ועשה רושם טוב מאד.  עתה הלך לערי המדינה.  הוא לא נשתנה במאומה.  עדיין הוא מלא התלהבות ואמונה ומאושר הוא בעבודתו של עכשו.  וכשאני מסתכל בו, אני אומר בלבי: אשרי האיש שנתן לו אלהים להקדיש כחו וחייו לדבר בשבילו נוצר!...

--------------------

למר א. דרויאנוב, אודיסא.

לונדון, כ"ד אייר תרע"ד.

לא עניתני על מכתבי האחרון (מן כ"ח אדר), אע"פ שצירפתי לו איזו דוקומנטים ישנים, שהיית צריך לקיים קבלתם, כנהוג.  אם כך תתנהג גם עם אלו שאתה מבקשם לשלוח לך חומר בשביל ה"רשומות", - מסופק אני אם יצא הקובץ "ברכוש גדול".

ובכל זאת אני ממלא בזה את הבטחתי במכתב הנ"ל לכתוב לך ביחוד על ענין ה"רשומות".

חזרתי וקראתי את הפרוספקט שלכם עם הפרוגרמא, וצריך אני להודות, שזו האחרונה נתחברה בדעת ובכשרון והבנת הענין, ואיני מוצא בה שום חסרון זולתי זה, שלא בארתם כראוי תכונתם וסגנונם של הדברים הבאים במאסף כזה.  הלא ידעתם את קהלנו, ולא יפלא בעיני כלל אם, למשל, על יסוד סעיף I אות ו' תקבלו מאמרים פובליציסטיים ע"ד מלאכת החייטות בתחום המושב עם טבלאות סטטיסטיות וכדומה, - מאמר הראוי להקבע בעתון מיוחד לשאלות איקונומיות. או – על יסוד סעיף II אות א' – מאמר "מדעי" ע"ד האיסיים וכו'.

ואולם על פרטי הפרוגרמא אין לי מה להעיר.  רק בסעיף V אות ט' אינני מבין, מה ענין "ביוגרפיא" לכאן, ואולי טעות הדפוס היא וצ"ל אוטוביוגרפיה.

לא נראה לי ג"כ אופן כתיבתכם: "פולקלורא".  וכי היכן מצאתם, מלה זו בלשון נקבה? בכלל לא הייתי מכניס מלה זו בשער הספר, כי זרה היא ביותר, ומה גם שאחר שאמרתם ל"אתנוגרפיה" (אגב אורחא, צ"ל אתנוגרפיה, בתי"ו תחת הטי"ת כי ביונית היא באות "תיטא", שדרך קדמונינו בתלמוד ומדרשים למסרה בעברית בתי"ו) כבר כללתם גם את הפולקלור, שאינו באמת אלא חלק מזו.

וע"ד שאלתך, אם אשתתף בפועל בעבודתכם זו, איני יכול להשיב לא "הן" ולא "לאו".  יודע אתה שאין זו מלאכתי, אבל אפשר הדבר, שבמשך הזמן יזדמן לי במקרה איזה ענין הנכנס לגבול ה"רשומות", ואז מובן מאליו שלא אמנעהו מכם.

ועם כל חפצי שיצליח הדבר בידכם, איני יכול להתאפק מלאמור לך, שמסופק אני מאד אם יש בקרבנו קהל-קוראים למאסף כזה, שיכלכלהו ויתן לו יכולת להתפתח יפה.  וכמדומה לי, שמסבה זו יגדל ההפסק בין כרך לכרך במדה בלתי נאותה להצלחת הדבר.  אבל למה ארפה ידיכם? אפשר טועה אני.  הלא רחוק אני ממרכז היהדות וזה כמה שנים ואפשר נשתנו הזמנים והאנשים...

-------------------

למר ח. נ. ביאליק, אודיסא.

לונדון, ח' סיון תרע"ד.

לפני שלשה חדשים שלחתי לך מכתב קצר.  לא היו במכתבי דברים הדורשים תשובה, ואעפ"כ חשבתי שתשתמש במקרה הזה לכתוב לי דברים אחדים.  אבל אתה לא כן חשבת – ואין בכך כלום.  אינני מן המקפידים על דברים כאלו. ואולם הפעם אני כותב לך במחשבה תחלה לקבל תשובה מאתך, ואם לא תענני – אחשוב זאת לעלבון... לך.[15]

ולא הרבה יש לי לכתוב לך.  רוצה אני אך לקרוא אליך מרחוק: ביאליק, חזור בך! אם עוד ביאליק אתה, אם לא נסתלקה ממך שכינה, תתגבר כארי על כל הקטנות שבתאות הנקמה והנצחנות ותפקח עיניך ותראה את כל הכיעור שבמחלוקת זו שנסתבכת בה ואת כל העָול שעשית לחברך הגדול ממך בשנים, שהלבנת פניו ברבים, ולא חסת על כבוד עבודתנו הקדושה, שהוא קשור בה והיא בו בקשר של קיימא זה יותר משלשים שנה! מאמין אני בכל לבי, שחוש היופי שבך אינו מצטמצם אך ביופי שבדברים, אלא מכיר ומעריך גם את היופי שבמעשים. יבוא נא איפוא ויגיד לך, אם יפה עשית.

יותר לא אגיד מאומה.  כי בטוח אני בך, שאם אך תכיר בטיבו האמתי של המעשה אשר עשית, תמצא די עוז בלבבך להודות על האמת ולא תצטרך לאחרים שיורוך איך לתקן את הקלקלה.

קשה היה לי מאד לכתוב את השורות האלה.  אבל – כתבתין סוף סוף, ויהי רצון שיכנסו הדברים ללבך כמו שיצאו מלבי: באהבה ובכונה טהורה.

---------------------

למר מ. רבינוביטש (בן-עמי), ג'יניבא.

לונדון, 4 יוני 914 (י' סיון תרע"ד).

קבלתי היום את מנחתך היקרה: "כתבי בן-עמי" בעברית.  ודאי שמח אתה – ואני משתתף עמך בשמחה זו – שסוף סוף לבשו כתביך את הצורה הנאותה להם – צורה עברית.  כבר הספקתי לקרוא בספרך כה וכה, והנני מוצא את התרגום טוב ונאה (אם כי לפעמים "מליצי" ביותר), וכל הספר עושה רושם טוב מאד.  קורא אתה ומתפלא: איך אפשר שספורים כאלו נכתבו בלשון אחרת?  הלא רק בספרות העברית מקומם ורק בלשון עברית טועמים בהם טעם יהודי אמתי.

תודה מרובה לך, יקירי, על העונג שגרמת לי, ומקרב לבי אברכך, שתזכה לראות בעברית גם שאר ספוריך ועוד תוסיף עליהם חדשים כתובים עברית בידך.

על גוף הספורים, כמובן, אין צורך לשפוט עתה.  הלא כלם מכירינו הטובים משכבר הימים.  אפשר זוכר אתה, שלפני הרבה שנים, כשיצא החלק הראשון מקובץ ספוריך ברוסית, כתבתי עליהם דברים אחדים ב"ילקוט קטן" שלי.

כל חדש אין אתי.  שוטפים החיים לאט, בדרכם הכבושה וכל יום דומה לחברו.

-------------------

לד"ר ח. וויצמן, מנטשסטר

(תרגום מרוסית)

לונדון, 9 יוני 914.

היום הודיעני סימון ע"י הטיליפון, כי אתמול עברת דרך עירנו, כי הכל במצב משביע רצון וכי תכתוב לי ממנטשטר.  ובכן הנני מחכה בקוצר רוח למכתבך.  מקוה אני, שלא שכחת את הטכניקום ושהספקת להכיר את מצב הדבר  זה מענין אותי עתה ביותר, מפני שבשבוע שעבר שלח לי מר צ. העתק מדוקומנט אחד, שמתוכו נראה, ראשונה, כי בין ברלין ונויורק יש עתה סכסוכים גדולים, ושנית, כי בברלין חושבים עתה באמת ע"ד "ליקווידציא" של כל הענין וכי כבר עשו את הצעד הרשמי הראשון בדרך זו.  כל זה מעורר בי תמהון גדול והנני מקוה לקבל ממך איזו ביאורים.

גם על דבר הצלחת פעלך בפריז (אם הצלחה כזו ישנה) איני יודע כלום.

-----------------

למר מ. סמילנסקי, רחובות.

לונדון, ט"ו סיון תרע"ד (9 יוני 914).

קבלתי מכתביך האחרונים (מן כ"ט ניסן וי"א אייר), ואך עתה מצאתי זמן פנוי לענותך אם כי בקצור האפשרי.  כי נגעת בשאלות רבות וחשובות, ואם באתי להשיב על כלן בפרטות, היה המכתב מגיע למדת "מחברת".

א) העתונים שלכם. כל מה שהודעתני יודע אני זה כבר. אבל מי אשם בזה? אפשר זוכר אתה, לפני איזו שנים, כשהתחיל "הפועל-הצעיר" להראות סימנים ברורים, שעתיד הוא להיות מה שהוא עכשו, כתבתי לך דברים אחדים על אדותיו, ואתה עניתני, כמעט בתרעומות, שאני מוציא דבה על הצעירים האלה.  ואחרי כן, בימי "מעשה ברנר", האם לא היו כמעט כל בני א"י בעצה אחת לתת תוקף למעשי הצעירים ולחזק ידיהם במלחמתם עם ה"ריאקציא"? עתה אתם קוצרים מה שזרעתם, והמלחמה עמהם עכשו קשה מאד.  כי כבר הורגלו בגולה להביט עליהם כעל סלתה של א"י, וכל מה שכתוב בהפוה"צ קודש הוא, ביחוד לצעירים הציוניים וכל העתונים הציוניים מתיחסים לעתון זה כמעט "ביראת הרוממות".  ומי ישמע לכם עתה, כשתבואו "לחלל את הקודש"?

ב) ומה אומַר ע"ד ה"דימורַליזציא" של תלמידי בתי הספר? וכי צריך אני גם פה להזכירך את העבר? העבר הזה הלא קרוב הוא כל כך עד שכמעט אפשר לחשבו ל"הוה".  נערים שכל העולם שָרים להם שירי תהלה בפומבי, נערים שאומרים להם בפניהם (כלומר בעתונים), כי "גבורים" הם, "קדושים" הם, וכל מה שעושים יפה עושים – וכי מי יוכל לדרוש מנערים כאלה אחרי כן, שיהיה מורא רבם עליהם, שיתנהגו בנימוס ודרך ארץ?

ג) ואם אני מזכיר לך כל זה (ויכול הייתי להזכירך דברים מעין אלו גם בנוגע לשאר ה"פצעים" שנגעת בהם), אין כונתי, כמובן, להרעימך.  רואה אני מתוך מכתבך,כמה מרה נפשך עליך, ולא הייתי מרשה לעצמי להוסיף לך עוד טפת מרה, אלא שרוצה אני להוציא מן האמור תולדה מעשית, והיא – שכל בני א"י, אף היותר טובים שבהם, מסוגלים להמשך אחר "קול התוף", המבלבל את הדעת, ואינני בטוח כלל, שגם עתון חדש, שיעמדו בראשו אנשים כמוך וכפיכמַן, לא יאבד "שווי-המשקל" בעת מלחמה.  אפשר שמקור הדבר הוא בתנאי החיים בא"י ואפשר שאלו הייתי אני עמכם שם, הייתי גם אני לבן א"י במובן הזה.  איך שהוא – והצעתך המעשית ליסד עתון חדש צריכה עדיין לישוב הדעת.  בודאי תזכור, שבשנה שעברה, כשנתעורר אצלכם הרעיון ליסד עתון יומי, חויתי לכם דעתי, שעתון שבועי מתאים יותר אל המטרה.  ואולם עתה, כשאתם באתם לידי הכרה זו, מתעורר ספק בלבי אני, אם לא יותר טוב, לפי המצב עכשו, לשאוף ליסוד עתון חדשי.  כאמור, אין הדבר ודאי לי, שעתון במובן הרגיל, אפילו שבועי, יכול לדון על הכל בדעה מיושבת, מבלי לנטות לקצוות מתוך רגשנות יתרה.  לזה מסוגל יותר עתון חדשי.  וגם מן הצד החמרי נקל יותר להתחיל בעתון חדשי.  ואין כונתי עתון חדשי כ"השלח", אלא עתון המוקדש כלו לשאלות וענינים שיש לבני א"י חפץ בהם: ענינים "ישוביים", חברתיים, חנוכיים, שנוגעים מאיזה צד לעבודתנו בא"י.  חוברת המחזיקה – נאמר – שלשה גליונות, או שלשה וחצי, אחת לחודש, תוכל לתת שנים שלשה מאמרים חשובים, ספור קצר, השקפה כללית על עניני הישוב, ביבליוגרפיא של הספרות השייכת לענינים אלו וכו'.  עתון כזה, מצד תכונתו, לא יהיה עומד במרכזה של מלחמת הכתות, אלא עומד מן הצד ומסתכל בכלן ושופט את כלן בדעה צלולה ומיושבת.  אפשר שבראשיתו לא תהיה השפעתו מרובה, אבל ברור בעיני, שברבות הימים (כמובן, אם יהיה מה שצריך הוא להיות) תרבה השפעתו גם בא"י וגם בחו"ל ויועיל הרבה "לטהר את האויר".

לא בארתי כאן בפרטות, איך אני מצייר לעצמי עתון זה, כי סמכתי עליך, שתבין זאת מדעתך, כשתתבונן בדבר היטב.  אלו ידעת אנגלית, הייתי מראה לך לדוגמא על העתון "Jewish Review" היוצא זה שנים אחדות פעם לשני חדשים ושגם אני השתתפתי במדה ידועה ביצירתו.  על פי תכנו קרוב הוא אל החיים וכולל ברובו מאמרים על שאלות היום.  אבל, כמובן, אופן יחוסו לשאלות אלו וסגנון מאמריו הם המה שמעמידים אותו למעלה מעתון יומי או שבועי.

אם, לאחר שתועץ עם חבריך, תמצא את הצעתי ראויה לשימת לב, תחברו פרוגרמא ורשימת הסופרים שיואילו להשתתף עמכם בא"י, ועם זה תערכו חשבון מדויק פחות או יותר, בכמה יעלה העתון לשנה וכמה בקירוב תפסידו בו, ואז אבקשך להודיעני כל זאת, ואפשר (אך לא ודאי), שאם לא יהיה ההפסד מרובה ביותר, אוכל למצוא איזה מקור למלא את החסר בשנים הראשונות.

על שאר דבריך, שאין בהם הצעות מעשיות, אוכל רק להשיב באנחה נוספת על אנחותיך.  כמדומה לי אמנם שאתה מפריז על מדת הסכנה הנשקפת לנו.  אבל מי יוכל להגיד את הבאות בזמן הזה? בכל אופן אין בעבודתנו מקום ליאוש.  כל זמן שלא בלע הים את א"י, עלינו לעבוד בשביל להתקרב למטרתנו.  ואם יגדלו המכשולים, נגדיל גם את כחנו ע"י אנרגיא יתרה.  ואם יפריעונו הצרפתים (כמו שאתה חושב) נמתין עד שיעבור זעם.  וכי יש לנו דרך אחרת?

את גליונות ה"חירות" שהחזרתי לך ודאי קבלת.  קראתי גם את מאמרך ב"העולם" ע"ד שאלת הפועלים והנאתי מאד.  אינני מסכים לך בכל הפרטים, אבל בכללו עשה עלי המאמר רושם טוב, וכנראה עשה רושם כזה גם על הקוראים המבינים שברוסיא ואשכנז.  ודאי ראית שרוב כה"ע הציוניים מסרו דבריך כמעט בכל פרטיהם.

והיה שלום, ידידי, ואל תתן לעצבות לתקוף את לבבך.  "עצבות היא מדה מגונה" – אומרים החסידים.

-----------------

למר י. אייזנשטדט, יפו.

לונדון, 11 יוני 914 (י"ז סיון תרע"ד).

קבלתי מכתביך מן ג' דחוהמ"פ, א' דר"ח אייר, ח' אייר וט' סיון.  צדקת בתלונתך במכתבך האחרון, שזה זמן רב לא כתבתי לך.  אבל הסבה היא לא פרטית ביחס אליך, אלא כללית: בעת האחרונה, בראותי שהקורספונדנציה אוכלת כמעט כל שעותי הפנויות, שמתי גבול לה והקדשתי לכך אך שעות ידועות, ולפי שרבו המכתבים הבאים, ויש בהם גם הדורשים תשובה תכופה, איני מספיק להשיב על כלם בלי איחור, ובעל כרחי נדחים רבים מהם לזמן מאוחר, ביחוד אלו שאין באחורם נזק לאיזה ענין מעשי.

ועתה אשיבך על הסדר:

א) ע"ד מאמרך בהפוה"צ כבר כתבתי לך דברים אחדים במכתבי הקודם, ולהרחיב הדבור בזה אין ביכלתי, כי אלו באתי להעיר על כל פרט ופרט יארכו הדברים מאד, ואין לי פנאי לכך, וגם אין בזה צורך.  הלא רשות לכל אחד – ולך, אפשר, יותר מלאחרים – להגיד בפומבי מה שחושבים עלי ועל עבודתי, אם טוב ואם רע, ואפשר שגם במקום שדבריהם נראים לי מוטעים – הצדק אתם, ואני הטועה בנוגע אלי עצמי.

ב) בודאי כבר הבנת מדעתך, שלא הסכמתי לעשות בקשתך בדבר הודעת פרטים מתולדות חיַי.  הלא כתבת לי, שהמאמר שבשבילו אתה מבקש דבר זה יצא בל"ג בעומר או לחג השבועות, ואלו נעניתי לך, הייתי עושה זאת בזמן הראוי.  אבל לא נעניתי לך, לפי שאין דבר קשה עלי יותר מהרחבת הדבור על עניני עצמי.  אינני רוצה לאמור, שדבר זה אני חושב למתנגד לאיזו "פרינציפים", אלא פשוט איני יכול לעשותו: החוט האסתיטי שבלבי אינו נותן לי לעשותו.  ובכן, סלח נא.

ג) לחנם ראית בתמונתי סימני מחלה.  בריאותי, כמדומה לי, לא הורעה אע"פ שמרגיש אני קצת עיפות.  ואולם עצבות באמת יש לראות בה, ולא אכחד ממך שאני עצמי תמהתי מאד על זה.  כי בשעת המלאכה השתדלתי, כנהוג, להראות פנים שוחקות.  אפשר שסבת הדבר היא מה שהתמונה נעשתה בידי אשה (שמה נדפסה מתחת התמונה), והנשים רואות יותר ללבב.

ד) אתה כועס עלי שוב בשביל שמנעתיכם מחגיגת "יובלי", ולראיה שלחת לי את הפוה"צ ששם דורש י. ד. על הענין זה.  ואולם יקירי, הלא אוכל גם אני להביא ראיה מזה להפך: אלו נשמעו הכל לבקשתי ולא היו עושים שום פומבי לדבר, לא היו אנשים כר. מוצאים מקום בכלל לפטפט ע"ד "יובלי", שלא חגותי.  אבל אם באמת אתה מרגיש עלבון בפטפוטים אלו, לא אתרעם עליך אם תגלה בפומבי, כי אני החייב בדבר.

ה) תיתי לך ולשאר חברינו שמנעתם את מר ש. מלהציע דבר "המשרה" שהזכרת.  דעתי לא נשתנה בזה, ומקוה אני שישמרני ה' מ"פרנסה" כזו כשם ששמרני עד כה.  בכל חפצי לבלות שארית ימי בא"י, אעשה זאת רק בעת שאוכל לחיות שם בתור איש פרטי, המדבר ועושה מה שלבו חפץ, ולא מה ש"הצבור" דורש מאתו.

ו) נשאר לי עוד לענותך ע"ד שאלת העבודה, שנגעת בה.  אבל קשה עלי לחוות לך דעתי בזה בדרך קצרה, ולהאריך אין ביכלתי עתה.  ואספר לך רק דבר זה.  לפני זמן מועט קבלתי מכתב מאת מערכת "הצפירה" בבקשה לחוות דעתי ב"הצפירה" ע"ד השאלה הזאת, ועם זה מודיעים שפנו בבקשה כזו לכל "גדולי הציונים" בא"י ובחו"ל, בקצרה – "אנקיטא".  על זה עניתי להם בבקשה מצדי, שלא יעשו את השאלה הסבוכה הזאת נושא ל"אנקיטא"[16], לפי שכל גדולי הציונים יחד לא יוכלו לפתרה ע"י "סברות הכרס" שלהם ופטפוטי מלים בלבד.  לפנינו פה מלחמה טרַגית בין מה שצריך להיות ומה שיכול להיות, ושני הצדדים מפריזים בקנאתם לדעותיהם, כנהוג בדברים כאלה.  ולפי דעתי נוח לנו ולעצם הענין, שלא יתערבו בזה בני חו"ל, אלא יניחו לבני א"י להמשיך את המלחמה, וסוף סוף תהיינה תוצאותיה – הרחבת העבודה העברית עד גבול האפשרות האמתית. על זה קבלתי תשובתם, שמודים בצדקת השקפתי ויחדלו מזה.

-----------------------

לד"ר י. טשלינוב, מוסקווא.

לונדון, 14 יוני 914.

...[17]  ועתה, ידידי היקר, רוצה אני לדבר עמך על ענין אחר, שאינו קשור בשאלת הטכניקום באופן בלתי אמצעי, אבל יש בכל זאת יחס פנימי בין שניהם.  זוכר אתה בודאי, שכתבתי לך פעם, ואח"כ דברתי עמך גם פא"פ בברלין, על דבר המצב המוזר של השפה העברית בין כתלי הבורָא המרכזי שלכם.  הנה אתם נלחמים בכל עז מלחמת העברית נגד ה"הילפספעריין", והאם לא חרפה היא, שבזֶכסישא שטר. 8, העברית אינה תופסת מקום יותר גדול משהיא תופסת בשטֶגליטצר שטר. 12?[18] תאמרו מה שתאמרו, אבל אי אפשר להסתיר את הסוד, שאין אטמוספירה עברית במרכז הציוניות.  סוף סוף עתידה להשמע מפי מתנגדינו הקריאה המעליבה: "צבועים, קשטו עצמכם תחלה!"  וכמדומה לי, שאחר כל הרעש ע"ד עלבון העברית ע"י אחרים, הגיעה השעה להסיר מעליה גם העלבון הפנימי הזה על ידי מגניה עצמם.  ואם תתבונן היטב בדבר, תמצא בלי ספק, שהעצה היחידה לברוא אטמוספירא עברית מסביב לעבודתכם בברלין – היא: להוציא שם עתון עברי, שיהיה לכם לפה בעברית, כמו שה"וועלט" היא לכם לפה באשכנזית.  עוד בווינא, בימי הקונגרס, הבעתי דעתי מפני זה לאיזו מחברינו (עמך הלא בכלל לא דברתי בווינא, מרוב טרדותיך שם), שצריכים אתם להעביר את "העולם" לבית מרכזכם בברלין. אבל אתם החלטתם להמשיך הוצאתו באודיסא.  עד כמה הוא נצרך לאודיסא ואודיסא נצרכת לו – איני יודע.  אבל זה ברור בעיני, שברלין נצרכת לעתון עברי הגון כ"העולם".  אלו היה חדר אחד בבורָא שלכם מוקדש למערכת "העולם", כמו שיש לכם שם חדר (או חדרים) מוקדש למערכת ה"וועלט", היה ה"אויר" משתנה סביבותיכם, והיחס אל העברית היה יותר טבעי ויותר מתאים אל תנאי העבודה עכשו.  איני חושב לנחוץ להרבות דברים על זה.  כי הצורך הזה גלוי לעין כל כך, עד שממש בושה היא להביא ראיות על מציאותו.  אינני מסופק, שבעתיד קרוב פחות או יותר לא תוכלו עוד להתעלם ממנו, ובהכרח תמלאוהו אז.  אבל יותר נאה היה אלו עשיתם זאת עתה, בעת ההתלהבות הכללית לטובת העברית. המתרכזת במרכז האשכנזי שלכם...

הנני כותב לך זאת עתה, לפי שבאלו הימים הגיעה אלי שמועה, כי מצב "העולם" עדיין רע כשהיה, וכי לקץ השנה תתעורר עוד הפעם השאלה, מה לעשות בו.  להפסיק הוצאתו, כמובן, לא תוכלו.  הפסקתו של העתון היחידי שלכם (כלומר של ההסתדרות הציונית) בעברית – זהו "בנקרוט", הכחשה במעשה לכל המליצות היפות ע"ד תחית העברית.  ובכן הלא בהכרח תצטרכו להחליט באיזה אופן להמשיך הוצאתו, אם באודיסא או במקום אחר.  וע"כ חשבתי, שהשעה מסוגלת לעורר לבך עוד הפעם על ההצעה, שיעבור "העולם" לברלין.

הפוך נא בדבר היטב ותמצא, שיותר מש"העולם" נצרך לברלין, ברלין נצרכת לו.

-----------------

למר א. דרויאנוב, אודיסא.

לונדון, כ"א סיון תרע"ד.

קבלתי היום את אגרתך מן י"ז לח"ז.  כבר הודעתיך אתמול, שכתבתי לטשלינוב[19] ואת תשובתו אודיעך.

כששאלתני ע"ד הכתבים הנוגעים לב"מ, הבנתי מתוך דבריך (זאת יכולת לראות מסגנון תשובתי), שיש בידך דוקמנטים שעיין לא נתפרסמו ועליהם אתה שואל.  אבל אלו שכבר נתפרסמו במחברתו של טשרנוביץ או במאמרי "נסיון שלא הצליח" – ודאי אין כדאי לתתם שנית בקובצו של הועד.

אם תשלח לי (כהבטחתך) את גליונות הקובץ תיכף להדפסתם אודך מאד.

כבר כתבו לי גם מבית הועד, שאופן תרגומי מצא חן בעיניהם.  עבודה זו אוכלת זמן ויגיעה הרבה יותר משחשבתי מראש.  אעפ"כ, אם יעלה בידי לתת את ה"אבטואימנציפציון" בתרגום עברי הראוי לה, אהיה מאשר.  זה יהיה מעין תשלום גמול לשמו של פנסקר על השעות של התרוממות הרוח שנתנה לי מחברתו בעת שכתבתי את מאמרַי "ד"ר פינסקר" ו"התורה והעבודה".

---------------------------------

למר ח. נ. ביאליק, אודיסא[20]

לונדון, כ"א סיון תרע"ד (15 יוני 914).

עוד קודם שקבלתי מכתבך ראיתי ב"הזמן" את מכתבך הגלוי, ואיני צריך לאמור לך, כמה שמחתי על צעד ראשון זה שצעדת כלפי השלום.  עוד יותר הייתי שמח, אלו הוספת שם שתים שלש מלים בסגנון של בקשת סליחה על דבור שאינו מהוגן, כנהוג בין בני תרבות, ובודאי לא היה נגרע עי"ז מכבודך אפילו כמלא נימא, אדרבא.  אבל גם בצורה של עכשיו רוצה אני לקוות, שיש באותו המכתב מעין פתח – ולו רק כחודו של מחט – לשלום.

ובמכתבך אלי אתה מרמז שלא בצדק, כי נוטה אני לזַכות את איש ריבך ולחייב אותך בלבד.  באמת לא עלתה על דעתי להיות שופט ביניכם מרחוק על דבר כל מהלך ה"ענין" מראשיתו ועד עתה... אבל זאת ידעתי, וידיעתי זאת גורמת לי כאב-לב עמוק – שחבורתנו הקטנה באודיסא, שהיתה מצוינת תמיד בנמוסים יפים וביחודים של אחוה ורעות בין חבריה, - הקדיחה תבשילה ברבים ונתבזתה בעיני הבריות.  מי אשם בזה? – אחת היא מי היה "הסבה הראשונה", - השתלשלות הדברים מאז ועד עתה מחייבת את שני הצדדים.  כי לא נראתה משניהם שום השתדלות לתקן את הקלקלה קודם שהוציאוה לרשות הרבים.  אתה מטעים, שכתבתי אליך, ובזה, כמובן רוצה אתה לראות נטיתי לצד אחד.  אבל, ראשונה, מאין ידעת שכתבתי רק אליך בלבד? ושנית, הלא אתה מודה, שהמעשה האחרון שעשית אתה לא היה צריך להעשות, והיתה לי איפוא רשות לפנות אליך ביחוד בבקשה שתתקן קלקלה זו.

אבל כל זה טפל להעיקר.  מוטב שלא נדבר על העבר, כי העיקר הוא – העתיד.  הלא צריכים אתם, מחויבים אתם, לשים קץ לזה.  לא אוכל לצייר לעצמי, שמצב כזה יהיה ביניכם, בין חברַי החביבים באודיסא, לחזיון מתמיד.  נניח שבעל ריבך אשם בהרבה דברים.  לא מאתמול ידענו אותו ואת מדותיו ותכונותיו, החיוביות והשליליות כאחת.  האמינה לי, יקירי, שאלמלי רציתי למצוא עומק הדין על מנהגיו עמי, הייתי מוצא כמה וכמה פעמים סבות מספיקות לבוא בריב עמו, אבל רואה אתה שזה כ"ה שנה שולט בינינו יחס של אהבה ואחוה, ולא קרה אף פעם אחת, שיחוסנו איש לאחיו יורע בגלל איזה דבור (או גם מעשה) מצד. שרשאי הייתי לראות בו עלבון לעצמי,  או לענין הקרוב אל לבי. וכל זה מפני מה? מפני שיודע אני אותו, והיודע – סולח.  יודע אני את מעלותיו המרובות, את התמכרותו להאידיאל הלאומי, את כשרונו לעבודה מתמדת וכו', - ומפני זה אני מעלים עין מחסרונותיו וסובל את קשיות-ערפו, שפעמים שהיא שלא במקומה.  ובטוח אני, שאלו חפצת אתה וחברינו אשר עמך להתיחס אליו ואל מעשיו ומנהגיו מתוך סבלנות וטוב לב, כמוני, לא היה הדבר בא לידי כך, ועוד גם עתה אפשר היה להשיב את השלום במחנכם.  נסו נא ותראו שכך הוא.

וצר לי מאד מאד שרחוק אני עתה ממקום המעשה.  אלו לא היה מרחק רב כזה מפריד בינינו, הייתי הולך לאודיסא לשֵם כך, ואולי הייתי מצליח לישר ההדורים.  אבל עכשיו לא נשאר לי אלא לפנות לבעלי הדין מרחוק, אולי, אולי.

זה הרבה שנים, כמדומה לי, לא כתבנו איש לחברו.  ואוי ואבוי, שמקרה לא טהור כזה הוא שגרם לנו לבוא בדברים עתה...

-----------------

למר מרדכי בן הלל הכהן, יפו.

לונדון, כ"ב סיון תרע"ד (16 יוני 914).

... קבלתי היום מכתבים מיפו ומירושלים, ונראה מזה שלא גזרו עליכם "הסגר" בגלל מקרי המגפה.  גם זו לטובה.

ועניני הטכניקום הולכים ומסתבכים יותר ויותר, ואפשר שסוף סוף תתפרד החבילה.  למי יעבור אז כל "העסק" – לנו או לצרינו – קשה עוד לדעת.  כנראה, יתבררו הדברים בקרוב.

לפרקים, בשעה פנויה, עוסק אני בעת האחרונה בתרגום מחברתו של פינסקר לעברית.  כידוע לך, יחוג הועד האודיסאי בשנה הבאה חג "יובל" למלאות כ"ה שנה לחברת הישוב הרשמית, והוא מכין ספר זכרון לתולדות התקופה שלפני אשור החברה, ובראש הספר החליט הועד לתת תרגום נאה של ה"אבטואימנציפציון" ובקשני לקבל על עצמי עבודה זו, ואני נעניתי לו ברצון, כי מחבב אני את המחברת וגם הרבה זכרונות יקרים לי קשורים בה.  אבל ידעתי מראש, כי – מסבות שונות שאין לפרטן פה – קשה הוא התרגום הזה מאד, וע"כ התניתי עם הועד, שאתרגם תחלה אך איזו עמודים לדוגמא ואשלח להם, כדי שיעברו חברינו הסופרים שם (ביאליק ואחרים) על הדוגמא וישפטו אם עלתה יפה.  לפני איזו שבועות שלחתי להם את הדוגמא ועתה כבר קבלתי תשובתם, כי מצאו הסופרים את מלאכתי טובה ונאה.  ובכן אמשיך את העבודה הזאת, הנותנת לי לפעמים רגעים של עונג ומעוררת זכרונות נעימים מימים שעברו זה כבר[21]...

--------------------

למר מ. אוסישקין, אודיסא.

לונדון, כ"ד סיון תרע"ד.

קבלתי מכתב הועד עם הוספתך, והנני בא בזה לבקשך בכל לשון של בקשה, בשם כבודך וכבוד כלנו, שתשתדל לשים קץ למחלוקת זו.  אינני יודע ואינני רוצה לדעת מי חייב ומי זכאי, אבל זאת אני יודע, שהמחלוקת כשהיא לעצמה בין החברים לדעה ועבודה – עון פלילי הוא, וכלכם חייבים להביא כפרה על עון זה.  והנה ביאליק, במכתבו ב"הזמן", עשה צעד ראשון לצד השלום.  היה נא הפעם גם אתה מצדך "נוח לרצות" ועשה מה שתוכל לשם התקרבות הלבבות.  יודע אני שאפשר לך למצוא מגרעות במכתבו של ביאליק, ואפשר באמת שלא יצא ידי חובתו בשלימות.  אבל אם יחפוץ כל אחד לדקדק עם חברו עד הגבול האחרון – אין לדבר סוף.  אתה עתה ראש חבורתנו באודיסא וחייב אתה לשמור על כבודה יותר מאחרים.  בטוח אני שאם תתגבר על הקטנות שבכל מחלוקת ותחליט באמת ובתמים לקרב את הרחוקים – יעלה הדבר בידך.

גם לביאליק כתבתי[22], והלואי שיכנסו דברַי ללבכם.

----------------------

לד"ר י. טשלינוב, ברלין

לונדון, 30 יוני 914 (ו' תמוז תרע"ד).

תודה רבה לך על מכתבך מן כ"ט סיון.  בינתים קבלתי גם מכתב ארוך ומפורט מאת מר וויסוצקי, ובכן יודע אני עתה מצב הענין בכלל, אלא שהתפטרות האמריקנים עדיין חידה סתומה בעיני, ובפתרון החידה הזאת – לטובתנו או להפך – תלוים הרבה דברים בנוגע לעתידות המוסד.  אם קבלתם מאת שמריהו איזה "פירוש" להנהגת האמיריקנים, אבקשך מאד להודיעני...

ע"ד שאלת "העולם" הרשני נא להוסיף עוד דברים אחדים.  כבר שמעתי ע"ד ההצעה להעביר את "העולם" לא"י.  אבל לפי דעתי תהיה העברה זו שגיאה גדולה.  אין ספק שא"י זקוקה לעתון הגון, כי העתונים היוצאים עתה שם – הפסדם מרובה משכרם.  אבל עתון זה צריך שיברא ע"י אנשים פרטיים ולא ישא עליו שֵם ההסתדרות הציונית.  אם תחפוץ ההסתדרות לתמוך בידי יוצאי העתון – תבוא עליה ברכה, אבל אם תברא היא עצמה שם עתון רשמי, או תעביר לשם את עתונה הרשמי ("העולם") מחוץ לארץ, לא יהיה זה העתון הנחוץ שם... קשה לי לברר לך בפרטות טעמי ונמוקי, אבל אקוה שבקי אתה לא פחות – או עוד יותר – ממני במצב הרוחות בא"י עתה ולא נעלם ממך, תחת השפעתה של איזו מפלגה עומדים שם מנהלי הענינים הרשמיים מטעם ההסתדרות.  לנו נחוץ בא"י עתון חפשי, שאינו מושפע משום מפלגה ואינו חושש להגיד את האמת לכל אחת, ועתון כזה אינו יכול להיות "רשמי".  בחוץ לארץ יכול "העולם" להיות הגון למרות "רשמיותו", אבל בא"י לא יוכל.  והדברים ארוכים.

---------------

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

לונדון, 30 יוני 914.

....נעים היה לי לקרוא דבריך, אחר הפסקה גדולה כל כך, אלא שיחד עם זה נצטערתי הרבה על צורת האותיות שלך, שנשתנתה לרעה מאד, ודאי מפני לקוי חוש-הראות, ומעומק הלב אברכך, שתאורנה עיניך במהרה בקרוב, כבימים מקדם.

גם מבלי אגיד הלא תדע, שאינני מסכים להשקפתך על עתידתה של הציוניות, אבל בהוה יש ויש על מה להצטער.  אך היום נזדמן לי לקרוא מאמר ב"האחדות" (עתונם של "פועלי ציון" בירושלים), שיכול היית להסתייע בו על אמתות השקפתך, אלא שאני סובר, שאין כל זה אלא חזיון עובר, העלאת גרה מן המזון שהביאו עמהם צעירים אלו מן הגולה.  וסוף סוף יגדל בא"י דור חדש שישתחרר מהשפעתם של אלו ויתיחס לקניני היהדות באופן אחר.

ואני פה חי בבדידות מוחלטת כעל אי שומם.  גורמת לכך קודם כל עבודתי יום יום בגיהנום של לונדון הנקרא "City", עבודה האוכלת מיטב שעות היום ועוד יותר – מרגזת ומחלישה את העצבים, עד שבשובי הביתה איני מרגיש צורך בחברת בני אדם, אלא במנוחה.  בשנה האחרונה לא כתבתי מאומה וקראתי אך מעט.  כמדומה לי, שאם כך אחיה עוד איזו שנים, לא אהיה מוכשר עוד למאומה.

בשנה האחרונה הייתי פעמים אחדות בברלין, אבל בכל פעם טרוד הייתי כל כך בענינים שבשבילם באתי, עד שלא מצאתי שעה פנויה לצאת ולראות את ידידַי משכבר הימים.  וצר לי על זה מאד.

-----------------------

למר מרדכי בן הלל הכהן, יפו.

לונדון, 22 יולי 914 (כ"ח תמוז תרע"ד).

רבו עלי הטרדות בעת האחרונה עד לאחת, וע"כ לא כתבתי לך זה כמה, ואתה תסלח.  את מכתביך האחרונים (מן כ' סיון וה' תמוז) קבלתי, ואודך מאד על מה שהודעתני.  ובשכר זה אספר לך גם אני "חדשות אחרונות".  לפני שלשת ימים שבתי מברלין.  חזקה עלי בקשת מר וויסוצקי וד"ר טשלינוב לבוא שמה לעת ישיבת המורטוריום, בשביל לקחת חלק במועצותיהם, אע"פ שבגוף הישיבה לא יכלתי, כמובן, להשתתף.  הישיבה היתה ביום ו', וזה פריה: נתקבלה החלטה ברוב דעות, שרשות נתונה לההנהגה (כלומר לד"ר סימון ונתן) להכריז מכירה של פומבי על כל נכסי הטכניקום,  כדי לשלם את חובותיו.  החובות הם בעיקרם לה"הילפספעריין", כי בעוד שוויסוצקי ושיף נתנו מה שנתנו בתור נדבה, השכילו האשכנזים לתת הכל רק בתור הלואה. ובכן הם רוצים עתה לתבוע חובם ולמכור את המוסד בפומבי, וכמובן, בטוחים הם שהם יהיו הקונים, אחר שאין לנו במזומנים הסך שהם נושים במוסד (כארבע מאות אלף מַרק), ואז יפָטרו ממנו עולמית, והטכניקום יהיה בית ספר של "עזרה" לבדה, שתעשה בו מה שלבה חפץ.  לע"ע לא יכלנו לבוא לידי החלטה ברורה, מה לעשות עתה, כי קודם כל צריך לשאול בעצת יוריסט מומחה ע"ד כמה פרטים שלא הובררו עדיין.  לצערי הוכרחתי לעזוב את ברלין במוצ"ש, כי ביום ב' בבקר צריך הייתי להיות בבית המסחר פה, וע"כ איני יודע מה יעץ היוריסט ואם אפשר יהיה להפר עצתם.  כן, יקירי, אלה הם "מנהיגי ישראל" בארצות ה"נאורות"! וקרוב בעיני, שגם מכתבו של יעקב שיף בעתונים (בודאי קראתם אותו כבר) וגם יציאת החברים האמיריקנים מן המורטוריום – הם חלקים מן התכסיס הברליני.  והדברים ארוכים....

----------------

למר ב. לדיזינסקי, אודיסא.

לונדון, 26 יולי 914.

קבלתי מכתבך מן 17 לח"ז.  סוף סוף הוכרחתי ללכת לברלין לעת ישיבת המורטוריום, אבל הייתי שם רק שני ימים ומחצה, כי הייתי אָץ לביתי.  על מצב שאלת הטכניקום קשה לכתוב בפרטות, מכמה טעמים.  הרבה פרטים אינם ברורים גם לנו, כי, כנראה, הצליחו האשכנזים לפרוש מצודת האינטריגה שלהם בסתר, ביחוד באמיריקא.  למשל, כל עמלנו לא עמד לנו עד כה למצוא את הסבה האמתית שגרמה להם להאמיריקנים לצאת מן המורטוריום כלם יחד באופן דמונסטרטיבי.  מתחלה חשבנו (על יסוד עובדות ידועות) שכועסים הם על האשכנזים.  והנה פתאום בא מכתבו של יעקב שיף בכה"ע (בודאי קראת) ובלבל את מוחנו.  ובברלין נודע לנו בבירור, ששיף עמד במו"מ תמידי עם ד"ר נתן ותומך בידו.  כנראה באו האשכנזים לידי החלטה, שצריך להפטר לגמרי מן הציוניים, ולמטרה זו קבלו בישיבה אחרונה החלטה, שרשות נתונה לההנהגה למכור בפומבי נכסי הטכניקום.  חשבונם הוא פשוט: בית וויסוצקי ושיף נתנו את כספם למוסד זה במתנה, אבל האשכנזים לא נתנו כלום במתנה, אלא הכל בתור הלואה.  ובכן, אם ידרשו עתה בבית דין שישלמו להם את חובם (כארבע מאות אלף מרק) וישיגו רשיון למכירת פומבי, הלא הם עצמם יהיו הקונים, אחר כי אנחנו לא נוכל לשלם להם תיכף במזומן סך גדול כזה, ואז יבָטל המורטוריום, והטכניקום יקום לצמיתות לה"הילפספעריין" בתור קנין פרטי, ויפטרו בבת אחת מכל התערבות "זרה".  זהו ה"פלאן" שלהם, שנתברר בישיבה האחרונה.  לפני הישיבה השתדלו להסתיר את מחשבתם ודברו רק על "ליקווידציא" ולא על "מכירה פומבית", ובין שני אלו יש הבדל גדול, כי "ליקווידציא" פירושה מוגבל בספר התקנת וצריך שתקובל ברוב של 3/4  דעות.  אבל "קונקורס" – הרי זה בַנקרוט שמוכרים נכסיו לתשלומי חובות, ובמצב כזה, כמובן, אין מסתכלים בספר התקנות, אלא בחוקי המדינה הכלליים.  והדברים ארוכים ומסובכים, ואין ביכלתי לברר לך הכל.  איך שהוא, עדיין לא הוברר לנו, אם נוכל להפריע בעדם על יסוד חוקי גרמניא.  החלטנו לשאול בעצת יוריסט מומחה, ועוד לא הודיעוני מברלין מה דעתו של זה....

------------------------

למר א. דרויאנוב, אודיסא.

לונדון, 29 יולי 914 (ו' מנ"א תרע"ד).

בזמנו קבלתי אגרתך הגלויה מן ט' תמוז וגם את הגליון הראשון של ה"כתבים". ומאחר שלא היה לי מה להעיר על הדברים שבגליון ההוא, לא מהרתי לענותך, בהיותי טרוד מאד בשבועות האחרונים.

בינתים הייתי בברלין, כי נקראתי לבוא שמה לעת ישיבת המורטוריום לעיניני הטכניקום, שהיתה ביום 17 יולי.  כמובן, דברתי שם עם טשלינוב ע"ד "העולם" וצר לי לאמור לך, שאין הלבבות נוטים להעברתו לברלין ומסופק אני אם יש תקוה לזה.  לעמת זה יש נטיה חזקה להעבירהו לא"י.  בארתי לטשלינוב את השקפתי (שכבר כתבתיה גם לך), כי העתון הדרוש בא"י צריך להיות חפשי ולא עתון רשמי של ההסתדרות, - והודה לי, אלא שלפי דעתו אפשר בכל זאת להעביר לשם את "העולם" ולשחררו מן ה"רשמיות".  השתדלתי לבאר לו, כמה קשה דבר זה מכל הצדדים.  אבל, כאמור, נשענת הצעה זו, על נטיית הלב, ולא על הגיון.  בברלין שמעתי ג"כ (איני זוכר, אם מטשלינוב או מאחר), שאתה עכשו נוטה לעקור דירתך לא"י, אם יחליטו להעביר לשם את "העולם".  האמת הדבר?...

חושב אני לצאת למנוחתי ביום 18 אוגוסט... ורוצה אני ללכת ישר לזודן "שלנו", אם עד אז לא יהפך העולם לתהו ובהו.  הלא עומדים אנו עתה לפני "יום הדין הגדול" בחיי אירופא, ומי יודע מה יהיה מצב כל העמים והארצות לאחר שלשה שבועות.

-------------------

לד"ר י. טשלינוב, ברלין.

לונדון, 29 יולי 914.

תודה לך על מכתבך והמצורף לו.  קראתי את ה"בעריכט" והמכתב החוזר הנלוה לו.  ודאי כל זה טוב, לברר את המצב במדה ידועה לאלה שלא ידעו כלום.  אבל אנו בעצמנו, לצערי, עדיין אנו מגששים באפלה ואין אנו יודעים את העיקר, כלומר מה שאפשר או אי אפשר לעשות ע"פ חוקי הארץ.  אין אנו יודעים עדיין להשיב, למשל, אפילו על שאלה חשובה כזו: אם, כשיגיע הדבר לידי "קונקורס", יכולים אנו – יורשי וויסוצקי ואפיטרופסיו – לדרוש בחזרה מאת-האלף השניה, שניתנה לא במתנה גמורה, אלא לשם בנין אינטרנט.  והלא בזה תלוי כל המצב, שאם נוכל לדרוש מאת אלף ר"כ, והנציונלפונד – מאה אלף פרנק בעד הקרקע – הרי אנו "מיוחסים" כמעט כמותם ולא קשה יהיה להתחרות עמהם.  עוד שאלות יורידיות חשובות תלויות ועומדות, ועד שיתבררו אין אנו יכולים להחליט כלום.  והנני מתפלא הפלא ופלא, שעד עתה לא הספקתם לעשות את הצעד ההכרחי הזה: למסור את הדבר ליוריסט מומחה למקצוע זה ולקבל מאתו "גוטאכטען" על כל הפרטים.  ווייצמן שלח לי את מכתבכם אליו ותמהתי מאד בקראי שם את הידיעה, כי ביום א' שעבר עתידים הייתם לקרוא לישיבתכם איזו "ציוניסטישע יוריסטען" בשביל להועץ אתם.  לא זה הוא מה שנחוץ לנו.  אלו היה מי מאתנו נזקק לפתרון שאלה משפטית חשובה ביותר לעניניו הפרטיים, בודאי לא היה סומך על "שיחה" עם יוריסטים ציוניים, אלא היה מוסר את הדבר ליוריסט אחד הידוע למומחה בשאלה הנידונת, בין שהוא ציוני או לא, ואפילו גוי.  ומדוע אין אנו עושים כן גם בענין זה? אתמהה!

למר וויסוצקי לא כתבתי.  כי מה אכתוב לו בטרם נתברר מצבנו המשפטי? הלא כל השערותינו והצעותינו אין להן שום בסיס בלי ידיעת הדבר היסודי הזה.

בודאי קראתם את הקרוספונדנציא מברלין ב"דזשואיש קרוניקל" האחרון.  דבר זה שנה את דעתי ע"ד הפרסום.  הנה כבר נודע בין החיים דבר  ה"קונגרס", והקהל נוטה להאשים אותנו בכל מה שקרה בזמן האחרון, ומדוע איפוא לא נפרסם את העובדות  (רק עובדות "יבשות" בלי שום ביאורים או פילימיקא), שיפקחו עיני הקהל לראות את הדברים כמו שהם? היה לי בזה מו"מ עם וויצמן.  אני יעצתיו לשלוח "Communiqué" למכ"ע הנ"ל, להדפיס לא בשמו (של ווייצמן), אלא בתור "הודעה ממקור נאמן".  אבל הוא, כנראה, אינו נוטה לזה.  אפשר תשלחו אתם הודעה כזו להדז. קר.? זה נראה לי יותר נכון מלהדפיס ב"וועלט".  כי מה שנדפס ב"וואלט", אפילו ספור המעשים בלבד, כבר נחשב בעיני הבריות כעדות של נוגעים בדבר, כפוטלימיקא של "קיצוניים", שאן משגיחים בה.

----------------

למר מרדכי בן הלל הכהן, יפו.

לונדון, 2 ספטמבר 914 (י"א אלול תרע"ד).

כחודש ימים לא קבלתי מא"י מאומה, והנה לפני ימים אחדים בא פתאום מכתבך מן כ"ו מנ"א.  למרות תכנו המעציב, שמחתי עליו מאד, בתתו איזו תקוה, שגם בימי המלחמה יש אפשרות לבוא בדברים עמכם.  הנני כותב לך איפוא גם אני, ויהי רצון שיגיע המכתב לידך בשלום. 

המצב הנורא שתארת במכתבך לא הפתיעני, שהרי יודע אני פחות או יותר מהיכן "בריה זו" חיה ויכלתי להבין מדעתי, מה מצבה עתה כשנפסקו צנורות ההשפעה מחו"ל.  כבר חשבתי הרבה על זה, אבל לא מצאתי כל מוצא.  המרכז הציוני ודאי אינו במציאות עתה (אמרתי "ודאי", לפי שנפסק הקשר, כמובן, בין לונדון וברלין, ואין פה שום ידיעה ע"ד המרכז), ומרוסיא ג"כ אי אפשר לחכות לעזרה ממשית עד עבור הקריסיס.  ובנוגע לאמיריקא, אהה, גם שם אינני רואה כלום.  בשבוע זה היה פה ד"ר פרידנוואלד, על דרכו מא"י לביתו באמיריקא.  טיילתי עמו ארוכות וקצרות במעמד ידידינו גלוסקין ולוברסקי, וסוף סוף נתברר לכלנו, שאין מה לקוות מאמיריקא.  בינתים קבל גלוסקין טלגרמא מיפו, שהמצב נשתנה לטוב בכמה פנים.  אבל עדיין איני יודע איך יתקימו המוסדים שלנו,  ביחוד בתי הספר.

גם מצבנו אנחנו פה אינו בתכלית ההדור.  המלחמה באה לפתע פתאום ולא הספקנו להכין את האמצעים הדרושים... ועתה אין שום יכולת להעביר ממון לפה מרוסיא.  הנחמה היחידה היא – צרת רבים.  כי גם הבנקים הרוסים שיש להם מחלקות פה וגם כל שאר בתי המסחר הגדולים הנמצאים במו"מ עם רוסיא – כלם מצבם כמצבנו.  הננו חיים לע"ע על הכסף המזומן שנשאר בידנו במקרה בשעה שהתחילה המלחמה.  אבל אם תארך המלחמה – איני יודע איך נצא מן המיצר....

--------------------

לד"ר ח. ווייצמן, מנטשסטר.

(תרגום מרוסית)

לונדון, 3 ספטמבר 914.

השיחה עם ד"ר פרידנוולד בררה, שאין תקוה מאמיריקא.  בינתים קבל גלוסקין טלגרמא מיפו, שמתוכה נראה כי במושבות הוטב המצב, ע"י ניירות שהוציא הבנק.  אבל מה יהיה גורל המוסדות התרבותיים שלנו? על השאלה הזאת, אהה, אין תשובה.  ועל זה נוספה עוד "הפרספקטיבא" של השתתפות טורקיא במלחמה.  איום ונורא הרעיון.  אשריך שיש לך עבודה מוגבלת, אשר בה תוכל מעת לעת "להטביע" את כל המחשבות.

------------------

לד"ר ח. ווייצמן, מנטשסטר.

(תרגום מרוסית).

לונדון, 15 ספטמבר, 914.

קבלתי היום את מכתבך מאתמול.  מבין אני היטב את מצב רוחך, הדומה מאד למצב רוחי אני ובודאי גם למצב רוחם של כל חברינו.  אבל איני מסכים לדעתך, שכבר הגיע הזמן לחשוב ע"ד איזו "פעולה".  בזה, לפי דעתי, צריך להמתין עוד.  מהלך הענינים אינו נותן עוד שום "מפתח" לראות מראש את הבאות, ויש מקום עוד לכל מיני הפתעות.  באלו הימים בקרוני סכר וסימון ודברנו בפרטות על המצב ובאנו לידי החלטה, שכל פעולה בעקבותיו של ז. היא ברגע זה חטא לעם ישראל, אשר לא נתן כח הרשאה לשום אדם לפעול בשמו.  כמובן, לא אוכל לכתוב על זה בפרטות.  החלטנו לפנות לז. ולג. ולהציע לפניהם שנוָעד יחד... אבל עד עתה לא קבלנו תשובה.  כנראה, הם חושבים, שהם עצמם די מוכשרים להציל את היהדות גם בלי עזרתנו.

בנוגע לנסיעתך לאמיריקא, אוכל לאמור רק זאת, שלתכלית הפרופוגנדא נראה לי בלתי אפשר בהחלט להשיג איזה דבר בזמן קצר כזה.  צריך היית על כן לברר תחלה, לאיזו מטרה הם קוראים לך....

-----------------

לד"ר ח. ווייצמן, מנטשסטר.

(תרגום מרוסית)

לונדון, 3 נובמבר 914.

אין רצון לכתוב, וגם אין על מה לכתוב, זולתי אולי על חוסר-כחנו.  כמו שידעת כבר מתוך העתונים, באופן רשמי אין עוד מלחמה עם טורקיא, אבל קשה להאמין שלא תהיה.  יותר מדי הרחיקו הטורקים כבר ללכת.  ומה יהיה אז גורלה של ארץ ישראל? גם המחשבה לבדה כבר מפילה אימה, ומה גם שאין המחשבה יכולה להגיע לאיזה מוצא.  שלא ברצונך נעשה אתה "פַטַליסט".  מי יודע? אפשר שאחרי ככלות הכל יתגלה, כי "גם זו לטובה"...

את ג. לא ראיתי, אבל מתוך הגליון האחרון של ה"ראזסוויעט" נראה, אהה, שספוריו יש להם יסוד.  וכשתגמר המלחמה, יהיה זה שכרנו בעד הכל, שיבקשו אותנו לעזוב את פולין (הקראת ב"טיימס"?).  אפשר להשתגע!

איני רואה פה איש עתה ואיני יודע מצב רוחם של אנ"ש.  די לי בשלי...

--------------------

לד"ר ח. ווייצמן, מנטשסטר.

(תרגום מרוסית)

לונדון, 15 נובמבר 914.

באמת איני יודע מה להגיד לך, בנוגע למכתבך האחרון.  לנאומו של ראש הממשלה, כמובן, שמתי לבי כראוי לו.  אך גם מבלעדינו שמו לב לו עוד אחרים.  אם קראת את הגליונות האחרונים של ה"דזואיש קרוניקל" (המאמרים הראשיים והקורספונדנטיות), הנה יכלת להוָכח, כי לא אנחנו בלבד מתרגשים עתה.  כל יהודי שיש לו מוח בקדקדו מתעוררת בלב עתה ההכרה, כי הגיעה שעה היסטורית גדולה ליהדות ולארץ ישראל וכי צריך לעשות איזה דבר.  אבל כשאתה מתחיל לחשוב על השאלה: מה לעשות, הנה בהכרח תרפינה הידים.  הנה, למשל, מציע איזה איש ב"דש. קרוניקל" לקרוא בלונדון אספה יהודית כללית, בלי הבדל מפלגה שבראשה יעמוד הלורד רוטשילד.  והאם לא נוכל לצייר לנו מראש, מה תהיינה תוצאותיה של אספה כזו? נפשות-עבדים אלה הלא אינן מוכשרות אף להבין את מגמותינו.  הכל יגָמר בזה, שיבקשו את גריי, שהוא יבקש את סזונוב[23], שהוא ירַמז למי שנחוץ לרמז, שראוי היה להקל מעט קט את סבלותם של יהודי רוסיא.  ואם גריי יבטיח לעשות זאת, תגדל השמחה בישראל עד כדי להביא לידי יאוש אנשים שכמונו, מרוב בושה וגועל נפש.  בקצרה, יקירי, אין מי שיטיל ספק, כי "באו בנים עד משבר", אבל בכאב צורב בלב מוכרחים אנו להודות, כי "כח אין ללדת".  ואולם בזה איני רוצה להגיד, שאינני מודה באפשרות שנוים גדולים לטובה בעניננו הלאומי.  אדרבא, זהו חלומי בהקיץ, והנני משתדל לעורר בלבי כל אותן התקוות שבשעה זו אפשר לחשבן בגבול האפשרות.  ואולם, אם התקוות האלו יבואו, הנה יהיה זה רק מתנת המזל, שאנחנו בעצמנו לא עשינו דבר להשיגה...

ובכל זאת מבין אני היטב את מצב רוחך (שהוא גם מצב רוחי וזה של רבים אחרים).  רוצים אנו לברוא לעצמנו "אילוזיא", שעושים אנו איזה דבר, שמניעים אנו גלגל חיינו.  בשעה כזו קשה להשלים עם הרעיון של אפיסת כחנו המוחלטת.  ובכן – נשתדל "להניע".  ננסה לסדר שיחות שונות עם אנשים בעלי השפעה ולהכין דעת הקהל האירופית (אותה "אייראָפאֶאישעס געוויססען" שהצליח נורדו כל כך לתארה בקונגרס העשירי).  באנגליא, כידוע לך, זה כמעט אי אפשר עכשו. עד כמה אפשר להתחיל בתעמולה זו כבר עכשו באמיריקא – זאת יגידו לנו חברינו האמיריקנים.  על תכונת התעמולה כבר דברנו פא"פ, ואני עדיין מחזיק בדעתי, שאין לנו להפריז על המדה בדרישותינו...

מקוה אני שתודיעני, אם תקבל תשובה מאת בַלפור.

-----------------

לד"ר ח. ווייצמן, מנטשסטר.

(תרגום מרוסית).

לונדון, 22 נובמבר 914.

קבלתי הכל.  תודה לך... מכתבו של בַלפור הנני משיב לך בזה. 

חושב אני, כי ס. כתב לך ע"ד שיחתו עם מר ל. וואולף.  הנך רואה, כי הגדולים שלנו מתנהגים בדיוק כמו ששערתי מראש במכתבי הקודם).  יותר ויותר מתחזקת בלבי ההכרה, שצריכים אנו להפרד מהם לגמרי.

צדקת מאד, שצריך לשלוח לבלפור תזכיר קטן.  בכלל צריך להשתמש בכל מקרה נאות בשביל לרכוש לנו את הסימפתיות והעזר של אנשים בעלי השפעה (אני מדבר, כמובן, על שאלת ארץ ישראל).  זהו הדבר היחידי שאנו יכולים לעשות עתה.  פרופגנדא פומבית לטובת  השקפותינו על עתידה של ארץ ישראל – זה הוא עדיין דבר שיש בו סכנה: עוד רחוק פתרון השאלה, מה יהיה גורלה של טורקיא.  אבל חשוב לנו מאד, שאנשים כבַלפור וקרוּ  יהיו עמנו כשיגיע הרגע המקווה.   מכתב אחד מאת בלפור בעתונים יעשה אז תעמולה יותר גדולה לטובתנו ממאה מאמרים כתובים בידי יהודים.

הנני חושב, שצריך היה בכלל לחבר תזכיר לא רק בשביל בלפור לבדו, כי אם בשביל כל אותם האנגלים שיעלה בידינו לבוא עמהם במו"מ ישר.  הדוקומנט הזה צריך, כמובן, שיחובר בדיקנות גדולה ובזהירות יתרה.  כידוע לך, דעתי היא, שצריכים אנו להיות "צנועים" בדרישותינו, להסתפק רק בקולוניזציא חפשית ובעבודה קולטורית, מבלי להסתיר אמנם את תקותנו, כי בעתיד, כשהעבודה הכפולה הזאת תתפתח במדה הדרושה, נשיג בא"י חיים אוטונומיים תחת דגלה של אנגליא.  בעד פרוגרמא צנועה זו עלינו היה להלחם, מצד אחד, עם ה"פרֵזורים" המדיניים שלנו, אשר בודאי ימצאו את השעה ההיסטורית הזאת מתאימה מאד לצאתם בקול רעש גדול, מקושטים בכל הדר בפרזיאולוגיא שלהם, בהיותם דואגים רק להדורה של "יציאתם", ולא לתוצאותיה.  ומצד אחר, ה"גדולים" שלנו יצאו במחאה נגד כל רמז לאופיו הלאומי של הענין ולתקותנו לעתיד, ויחפצו להשפיל הכל למדרגת מפעל פילנתרופי לעזרתם של איזו אלפים "יהודים עניים".  ואני מכיר בעומק לבי, שהכל תלוי בזה, אם נהיה מוכשרים לעמוד בכל תוקף על דעתנו, מבלי לנטות לצד זה או זה, ולזה אנו צריכים לשאוף בכל כחנו.

מר י. גולדברג, הנמצא כעת פה, אומר גם הוא, כי טשלינוב יבוא באלו הימים, וכן גם סוקולוב.  טוב יהיה, שגם אתה תבוא אז, כדי שנועץ יחד על כל זה ונקבע את היסוד הכללי לפעולה מאוחדת.  בלי זה אפשר שתצא קטסטרופה גדולה...

-----------------

לד"ר ח. ווייצמן, מנטשסטר.

(תרגום מרוסית)

לונדון, 16 דצמבר 914.

קבלתי היום את מכתבך מאתמול וקראתיו ושניתיו ובאתי לידי הכרה, שדבר גדול עלה בידך (או יותר נכון – בידנו).  כשתגיע השעה, אז יהיה ערך יותר גדול לעזרתו של ב.[24] מהתנגדותם של כל ה"מנהיגים" שלנו יחד.  ובפרט שלפי מצב הרוחות עתה במדינה זו, אפשר מאד שלאחר המלחמה יעבור השלטון לידי הקונסרבטורים, וב. יהיה בראש הממשלה.  בקצרה – יישר כחך!...

השאלה ע"ד נסיעתך לאמיריקא אי אפשר לפתור בהחלט עד בואו של טשלינוב... ראיונך עם ל.ג.[25] ועם ה.ס.[26] יוכל גם כן להשפיע הרבה על ההחלטה בשאלה זו.  הייתי מיעצך ע"כ להניח לע"ע שאלה זו בלי תשובה.

ביום ו' בקרני סימון.  הוא אמר לי, כי חלק מן התזכיר[27] מעבד הוא.  ובכל זאת אינני חושב שיגמרו את העבודה כל כך מהרה.  ואולם בנוגע אל ל.ג. נראה לי שהיית יכול לראותו בלי התזכיר ולשלוח לו את זה אחרי כן.  שאם לא כן, הלא תצטרך לדחות את הראיון עד שיעבור על התזכיר תחלה, וזה לא יתכן...

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 

 



[1] הצעד היה זה, ששני החברים ממוסקווא פנו אל המורטוריום בדרישה לקרוא ישיבה חדשה לשוב ולדון על שאלת הלשון.

[2] הוא היה אז פרופסור בקהירא.  אחר הכבוש הבריטי נעשה לאחד מראשי הממשלה בארץ ישראל.

[3] כתב ידו קשה מאד למקרא.

[4] כנראה, חפצה ההסתדרות ליסד את אגודת סתרים בשם זה.  הנסיון שמרומז עליו פה הוא – אגודת בני משה.

[5] בגוף המכתב הבאתי את דברי אל מר וויסוצקי רוסית, ופה תרגמתים לעברית.

[6] עי' מכתב שלפני זה (לטשלינוב).

[7] ד"ר ווייצמן הצליח אז למשוך לבותיהם של הברון עדמונד רוטשילד ושל המלומד הגדול ד"ר פויל עהרליך לרעיון יסוד מכון מדעי גדול בירושלים.

[8] כידוע לקוראים, תרגמתי אמנם את מחברתו של פינסקר, והתרגום נדפס ב"ספר פינסקר" שיצא לזכר המנוח בירושלים בשנת תרפ"א.

[9] מי שהיה אז מנהל הטכניקום.

[10] עי'  למעלה מכתבי להועד מן 2 פברואר.

[11] למלאת כ"ה שנה לעבודתי הספרותית.

[12] עי' מכתבי אליו מן 7, 26 אוגוסט 910 (כרך ד' ע' 146, 147).

[13] עי' להלן ע. 188

[14] ד"ר ש. לווין.

[15] הדברים הבאים בזה מוסבים על סכסוך שנפל אז בחברת "חובבי שפת עבר" באודיסא ושביאליק לקח בו חלק בראש, בעקב ענין צבורי אחד.  וכבר נרמז על זה למעלה במכתבים שונים.

[16] עי' למעלה ע' 176.

[17] החלק הראשון ממכתב זה, שהשמטתי כאן, עוסק בשאלות פרטיות מעניני הטכניקום אז, וכתוב רוסית, כדי שיוכלו לקראו שאר החברים שעסקו בזה במוסקווא, והשמטתיו, מפני שכבר עבר זמנן של אותן השאלות.

[18] המשרד הציוני ומשרד ה"הילפספעריין".

[19] עי' מכתב שלפני זה.

[20] עי' מכתבי אליו מן ח' סיון למעלה ע' 182.

[21] מפני המלחמה לא יצא אז "ספר היובל" של הועד.  אבל תרגומי הנזכר פה יצא ב"ספר פינסקר".  עי' למעלה הערה למכתבי לועד החברה לא"י באודיסא מן 2 פברואר 914.

[22] עי' למעלה ע' 91.

[23] המיניסטרים לענינים החיצוניים באנגליא וברוסיא אז.

[24] בַלפור

[25] ללויד-ג'ורג'.

[26] הרברט סמואל.

[27] עי' למעלה מכתבי לווייצמן מן 22 נובמבר.