_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אגרות אחד העם: תוספות

אחד העם

לתוכן הענינים

 

 

למר ש. גולדמַן, קובנא.

אודיסא, כ"ח אלול תרמ"ט.

מכתבך מן כ"ב ח"ז קבלתי אתמול, ואשמח למקרא דבריך המושכלים ונאמנים.  אין כל ספק, כי החנוך הטוב הוא תקותנו האחת לעתיד לבוא, ככתוב גם ב"דרך החיים".  וגם זה אמת, כי טוב החנוך בידי נשים הוא.  אבל לבי נוקפני, אם כל אלה אשר נתנו יד לחֶברות "בנות ציון" אשר אתה מיסד – אם כולן, או לכה"פ רובן, נהפכו באמת בין לילה לבנות ציון במעמקי לבן, ואם לא "מודא" חיצונית היא להרבה מהן גם הדבר הקדוש הזה.  ובכל זאת מודה אני, כי חֶברות כאלה תוכלנה להביא תועלת רבה, אם אך מתנהגות הן בהשכל ודעת ואינן מרבות לקרוא "קיש קיש". . . אך חברות נערים צעירים, בני בי רב, הן לדעתי מסוכנות בתולדותיהן ופעולותיהן על החנוך.  הילדים צריכים להיות פעולים ולא פועלים.  עלינו לעשותם לבני עמם לאט לאט מבלי שירגישו במעשינו, מבלי שיראו את היד הפועלת וידעו את חפצה.  כי רק הרגשות כאלה המתעוררות בלב הנער כמו מאליהן, מבלי דעת נפש, רק אלה טבעיות הן לו ויש תקוה לאחריתן.

בנוגע לאגודתנו, הלא ידעת ע"פ ה"צעד", כי השנה הראשונה מוקדשת כולה רק להרחבת הענין– ובדבר הזה נעשה חיל: בכמות, ועוד יותר באיכות.  כי בכל מקום אשר דברנו מגיע יתנו ידם לנו טובי עמנו ובחירי החובבים.  וככה נלך לפנים, לא ברעם ולא ברעש, לאט לאט, אבל – בטח.  תקותנו חזקה, כי ברבות הימים יתאספו אל תחת דגלנו כל בחור וטוב בעמנו, אם אך נוסיף ללכת בדרך הזה, וכל החברים ישמרו לעשות את התנאים אשר קימו וקבלו עליהם וידעו להוקיראת הסדר והמשפט, מבלי שיבנה לו כל אחד במה לעצמו.  אם קטן הוא הדבר הזה כשהוא לעצמו – גדול הוא לאנשי מעשה, לבעלי לב רגיש כמוך, אחי.  כי אנשים כאלה, אשר לבם לא יתן דמי להם והסכן הסכינו להקדיש כל כחם אל הדבר אשר הציבו להם למטרה, - לאנשים כאלה קשה מאד לתת מעצור לרוחם, לשבת בחבוק ידים, בעוד שיש לאל ידם לעשות. ועל כן יש בטלה שמביאה טובה הרבה יותר מן המעשה, ולפעמים שכר הפרישה גדול משכר הדרישה.  ולאות כי לא פחד שוא אפחד, יהיו לנו דבריך בסוף מכתבך, שבהם תבטיחני להודיעני מווילנא את אשר עשית שם לטובת עניננו, ושכחת איפוא, כי למען עשות דבר מה "בזהירות ומתינות" הראויה, צריך היית להמלך בי ולהודע מצב עניננובווילנא, ואם לא ימָצאו לנו שם אנשים אחרים, העושים כבר את הדרוש לעשות, או אולי יש סבות המפריעות אותנו מלעשות שם איזה דבר עתה, וכדומה. . . בכלל עלי להודיעך, כי חוק שמנו לנו לפנות בערים הגדולות ראשונה אל ראשי העם ומנהיגיו, ורק אחר אשר נדע את לבב אלה נשים לב גם אל יתר העם.  ואתה, אחי, בהיותך עוד צעיר לימים, עם כל טוהר לבך וטוב טעמך לא תוכל לקוות לקנות לנו לבות הזקנים והנכבדים אשר בקהלות גדולות לאלהיםכווילנא או קובנא. לכן הנח להם!  תקוה טובה נשקפת לנו עתה לתקוע יתד בערים האלה על ידי אחרים.  ואתה הסתפק לפי שעה רק בהכינך את לבב הצעירים לקראת היום הבא, עת נוכל להרחיב שם את חוג פעולתנו. אך אל נא תספר לאיש דבר או חצי דבר על אדות אגודתנו ופרטי חוקיה.

 

למר י. אייזנשטדט, יפו.

אודיסא' כ"ט טבת תרנ"א.

זה כשלשה שבועות נסתם כל חזון מכם.  מה זאת? גם במכתבך האחרון מן כ"ט כסלו קצרת ביותר ולא מצאת לנכון להודיעני מכל אשר אתכם, אחר אשר במכתבך הקודם נבאת עתידות לא טובות.

הנני כותב לאחינו טמקין[i] ע"ד המון החברות והאנשים הפרטיים אשר, כפי הנראה, יתאספו ליפו אחר הפסח לקנות קרקעות.  לבי אומר לי, כי אם לא תטכסו עצה בעוד מועד, תהיינה תוצאות הדבר מעציבות מאד.  כי יעלה מחיר האדמה ביותר, ואוי לנו אם יקנו ואוי לנו אם לא יקנו. . . עליכם לשית לב לזה ולהכון כראוי. . . .

את הנהגת האגודה כבר מסרתי ליד הועד אשר נוסד בוורשא (שפ"ר, גלוסקין, שרשבסקי, מתתיהו כהן, קפלן)[ii].  אך עד כה לא נראה עוד פעלו. . . .

מפולטבא מודיעים, כי באלו הימים נכנס שם בבריתנו ד"ר קמינר.  לעמת זה מודיעני ה., כי ח. וסיעתו עזבונו.  ד"ר בעד ד"ר.  והנני שמח מאד, כי סוף סוף נהרסה הלשכה הבילוסטוקית אשר יסדת ואשר יראתי מפניה, כידוע לך.  – אחר ימי חגיהם אתחיל להשתדל בהשגת תעודת מסע.  ובכן אקוה, כי נתראה בקרוב בשלום. . . . .

 

למר י. ח. רבניצקי, אודיסא.

יפו, ה' אדר שני תרנ"א.

. . . . בבואי הלום מצאתי את הלשכה פרועה מאד, כי פרעוה הסכסוכים והמריבות בין החברים. סוף דבר היה, כי קראתי אספה כללית, ופ. וב"טוה. יצאו מאגודתנו, אף כי לא יכלתי להסכים לאופן יציאתם, אבל השעה היתה צריכה לכך.  עתה אין עוד פרץ וצוחה בלשכה אה"ק, ובהסכמת כל החברים החלטנו לבטל באה"ק משרת "מנהיג", ולא יבדלו החברים ללשכות לשכות, כי אם לשכה אחת תהיה באה"ק, ומנהיגה יהיה היועץ אשר יבָחר ושני עוזרים על ידו. . . . הלשכה פה היא הרת פרוייקטים רבים וגדולים.  אנכי הגדתי להם אמנם את דעתי, שתופסים מרובה, אבל הם כפי הנראה חושבים, כי עוד לא שאפתי הרבה מאויראדא"י וע"כ לא אוכל להגביה עוף כמהם.  מי יתן והיה הצדק אתם, ואז, כשאראה באמת, כי לא חלומות יחלמו אודיעכם פרטי הדברים.

בודאי לא תחכה לשמוע ממני כבר עתה, שני שבועות מאז באתי אל הארץ, משפט חרוץ על ענין הישוב בפרטיו.  רק זאת אוכל להגיד לכם, כי אלמלי היתה היכולת בידי, הייתי מוסיף סעיף אחד בספר תקנות "החברה לתמיכת" וכו', והוא: כי לחברי הועד באודיסא יוכלו להבחר רק אנשים אשר היו באה"ק וראו הכל בעיניהם ממש.  הרבה שאלות, שנתלבטנו בהם בישיבות הועד ופלפלנו בחכמה רבה, נפתרות פה מאליהן בלי כל משא ומתן.  ומי שלא ראה בעיניו מעשי הועד הפועל וכל טרדותיו הרבות והשונות לא ידע ולא יבין כלל מה עלינו לדרוש ממנו, מה יוכל ומה לא יוכל לעשות.  ומי שלא עבר עליו לילה אחד בעת סער וגשם שוטף בגדרה בבית של עץ אשר יחשב לנפול בכל רגע (כאשר קרני אני) – הוא לא יוכל לחוות דעתו, אם צריך לבנות בתי אבן לבני גדרה תיכף או לאחר זמן.  בקצרה, עתה מבין אני את השחוק העובר על שפתי חברי הועד הפועל, בקראם את המכתבים מאודיסא, הכתובים בנוסח של מושל ומצוה, של רב לתלמידיו, של יודעים ללא יודעים.  מכתב כזה קראתי באלו הימים פה וצירתי לי במחשבתי, מה הייתי אומר אלמלי קראתיו שם באודיסא, ומצאתי, כי שם הייתי חושב כל דבריו לדברי טעם, אבל לפי שקראתיו פה, תיכף אחרי שובי מתור את הקולוניות, לא יכלתי לעצור בעד השחוק ההוא...

כאשר תבין מדברי הקודמים, ראיתי כבר את הקולוניות אשר סביב יפו: ראשון-לציון, ועד-אלחנין, רחובות, עקרון, גדרה, קוסטיניא.  ראשון ועקרון הם שתי הקצוות בהנהגת האדמיניסטרציא של הנדיב.  בראשון מגדלים אדונים, ובעקרון – עבדים חולים, אשר יעוררו רגשי חמלה בלב כל רואיהם.  קוסטיניא אינה אלא כברת ארץ שוממה מאין יושב, ועד-אלחנין היא פֶרמא טובה ויפה, אבל אינה ראויה לשם קולוניא, גדרה תוכל להיות ברבות הימים לקולוניא טובה מאד, אם אך לא ישתדל הועד באודיסא להרסה על ידי מצותיו עוד בטרם נבנתה.  "רחובות" – זאת היא קהולוניא הראשונה – אשר תקח לב כל אוהבי הישוב.  ראשיתה מתאימה עם כל החלומות אשר חלמנו ע"ד קולוניא עברית באה"ק, אבל אחריתה– מי ישורנו עתה? נקוה! כי בלעדי תקוה אין לנו כל. . .

ידעתי אמנם כי לא הרבה תחכמו מכל דברי אלה.  אבל מה אעשה ועוד לא הגיע זמני "להגביה עוף" ביחד עם כל אחינו פה.  חפץ אני בכל לבי – האמינו לי – לראות רק טוב, לקרוא: שלום, שלום! אבל לא אוכל, אין נשמתי מסוגלת עוד לזה.  והנני חי לע"עבתקותי, כי כאשר אוסיף לשבת פה להתבונן בכל דבר היטב, אמצא תשובה לכל ספקותי.

"דיליגטים" הרבה נמצאים פה עתה, אשר באו לקנות אדמה, וכאשר ירבו הדיליגטים כן ישרצו הסרסורים ויפרו הספקולנטים ומחיר האדמה הולך וגדל ואחב"י נכונים לשלם בלי דעת וחשבון, כי איך ישובו לביתם ומאומה אין בידם ומה יענו לשולחיהם אשר נתנו להם מקופתם על הוצאות דרכם? ... הסבה הזאת היא העיקרית וכל השאר טפל לה....

 

לראש לשכת ב"מ, פולטבא.

אודיסא, י"ט אב תרנ"א.

כמלואים למכתבי משבוע שעבר, הנני להעירך בזה, כי אחרי שובי להתבונן בדבר היטב, מצאתי שאין חטאו של בעל המכתב גדול כל כך.  הספרות היא רשות הרבים, והסופר "אחד העם" אינו רשאי לאסור את הבקורת למאמריו מצד אֶחיו בני אגודתו.  האגודה לחוד והספרות לחוד.  יכול להיות אמנם שאיזו דברים במכתב הנזכר עוברים את גבול הכבוד והאחוה, אבל על דברים קטנים כאלה עונשים רק בתוכחת-אחים ולא יותר.  ובעת רעה הזאת עלינו להזהר לבלי עורר מדנים בין אחים בשביל דברים צדדיים. כי על כן אבקשך לבל תהרוס את השלום והאחוה בלשכתך בשביל זאת, ולאות כי הנני מוחל על כבודי במחילה גמורה, הנני מוסר את המכתב הקטן הזה לידי אחינו הנדון[iii].

 

ללשכת ב"מ, יפו.

אודיסא, י"ח אלול תרנ"א.

על כל מכתביכם המעציבים שהגיעוני בימים האחרונים לא עניתי דבר מפני כמה טעמים, והגדול שבהם הוא מה שכבר כתבתי לכם, כי לפי המצב עתה כל מלה מיותר מסוכנת מאד, והלואי שהייתם גם אתם נזהרים בדבריכם שבע"פ ובכתב, והייתם פוטרים אותנו מצער וכעס ומכאובים יתרים, שגרמתם לנו בלי כל תועלת. תמימים אתם ביותר, אחי היקרים, אם תחשבו כי יש בכחכם וכחנו להפוך הכל משרש,  והצד האחר יקבל עליו את הדין באהבה וישתוק.  עליכם לדעת, כי גם פה הננו יושבים אל עקרבים ושונאינו רבו, שונאים בעלי כח.  וגם "הצד האחר" כותב ומשטין ועושה מה שביכלתו להבאיש ריח אגודתנו בעיני העם וגדוליו.  בעת הזאת, שצריכים היינו לצמצם כל כחנו על דברים שיש בהם ממש, הננו מוכרחים לעמוד בקשרי מלחמה ולפזר ולבזבז כחותינו על ריב ומצה! והכל בשביל מה? בשביל שנלהבים אתם ולא תוכלו לעצור ברוחכם ולקיים מה שנאמר: כשם שמצוה לאמור דבר הנשמע וכו'.  די לי להגיד לכם, כי הרבה כוח והרבה זמן הלך לאבדון, רק כדי להעמיד את אחינו ט.  על כנו, כי כפשע היה בינו ובין המות הרוחני... אבל עתה כבר עברה הסכנה, וט. ישוב אליכם בקרוב, והנני מקוה כי בבואו תהי לאל ידו לתקן כל הקלקולים ולהשיב להועד את כבודו הראשון.  ובכן, אם באמת ובתמים בנים אתם לאגודתנו וכבודה יקר בעיניכם, הנני דורש מכם בשמה, שתשבתו מריב ותעשו כל מה שבכחכם להעמיד השלום על כנו, כדי שבבוא ט. ימצא לפניו הכל מוכן לעבודה ממשית, ולא יצטרך גם הוא לאבד כחותיו עד דברים של מה בכך.  אחינו בוורשא יודיעוכם בודאי, כי הייתי שם באלו הימים ועשינו תקונים שונים בעניני אגודתנו....

בקבלכם את מכתבי זה תמהרו-נא להשיבנו דבר, והנני מקוה כי התשובה תהיה ברוח אגודתנו, רוח "אמת ושלום".... אוי לי שזכיתי לשמוע כבר את השם "אגודה יעזואיטית"ביחס אלינו, וכאבי גדול ביחוד על כי באמת יש דברים שאפשר לפתרם במובן כזה, אף כי אנחנו בעצמנו יודעים את אשר חפצנו; אל גם בעיני העם עלינו לשמור על דגלנו, לבלי תת פתחון פה לשטן.

 

ללשכת ב"מ, יפו[iv].

אודיסא, כ"ט אלול (ער"ה) תרנ"א[v].

...... בשבוע זה שבו מחו"ל הגרש"מושפ"ר.  הרבה הבטחות טובות הביאו אתם, אך מפי הנסיון למדתי כבר לדעת ערך "הבטחות" כאלה, וע"כ אחריש אתאפק עד אם נראה מה אחריתן.

לא תוכלו לצייר לכם עד כמה הושפל כבוד א"י וחו"צ בעיני רוב בני הגולה.  השבים מא"י יפיצו בעם דבות נוראות על הארץ ויושביה בכלל ועל חו"צוהוה"פ בפרט.  והדבר המעציב ביותר הוא כי העם שומע באהבה ושמחה את כל אלה ומוצא נחת-רוח במה שזכה לראות במפלת-שונאיו, כלומר, ארץ אבותיו וחובביה! האין בזה אות נאמן, כי כל התנועה לא היתה אלא צל מדומה ואחיזת עינים, וכי באמת אין בעולם חו"צ זולתי מתי מספר אשר נער יכתבם? – תמול בלילה, הלילה האחרון לשנת תרנ"א וקללותיה, ישבתי בדד בחדרי וחשבתי חשבונה של השנה הזאת, והנה נזכרתי כי בשנה שעברה בעת הזאת שלחתי אל "המליץ" את המאמר "הכהנים והעם".  אז היה מצב הדברים שונה מאד מאשר הוא עתה, וע"כ נתעורר בי החפץ לראות עוד הפעם מה שהגיתי אז ולשהשוותו עם מחשבותי עתה, וראה זה מצאתי במאמר ההוא: "ואם במבט חודר יביטו (חו"צ) אל עמקי המעשים אז יראו ברור, בי אף אם קרובה עתה חבת ציון בפי העם, אך רחוקה רחוקה היא עוד מלבבו, כירק סבות חיצוניות, מקריות, עשו להם כל החיל הזה, וסבות חיצוניות אחרות יכולות לשוב ולהפוך הכל"[vi].

אהה! בעת שכתבתי זאת אז בודאי לא עלה על לבי, כי לתקופת השנה כבר עתידה הנבואה הזאת להתקיים.

ויהי רצון שתהא השנה הבאה לקראתנו טובה ומבורכת לכם ולנו ונזכה לראות בה אותות חיים אמתיים בכלל ישראל.

בימים הרעים האלה רק תקוה אחת לנו, שיתאחדו ויתלקטו אחד אחד כל הטובים והישרים תחת דגל "האמת והשלום", ותהי איפוא זאת נחמתנו, בראותנו כי חפצנו זה יוצא אל הפועל מעט מעט.

 

ללשכת ב"מ, יפו.

אודיסא, הושענא רבה תרנ"ב.

....... ע"ד מצב הענין הכללי עתה בא"י ובחו"ל – מה אומר ומה אדבר? אבל כל הרואה בזה "תנועה לאחור" ומיצר ודואג לאחריתנו – אינו אלא טועה.  אין לנו באמת לא תנועה לפנים ולא לאחור.  הכל לא היה אלא אחיזת-עינים: חלום  חלמנו, כי התעוררנו בני עמנו להבין ולהוקיר את רעיון התחיה, והנה עתההקיצונו ונראה, כי חלום שוא היה.  העם לא התעורר כלל וכלל "תנועתו" לא היתה אלא "מסחרית".  ובכן, לפי דעתי, לא רק שלא הפסדנו כלום, אלא, אדרבא, הרוחנו בזה, שעתה נדע לפחות מי לנו באמת ומי התערב בתוכנו בשגיאה.  תמיד יותר טוב לדעת מדת הכחות האמתיים מאשר לרמות את עצמנו בדמיונות וחלומות.  ואם "הנסיון" זה יַראה פעולתו על רוח החובבים האמתיים ויכירו וידעו סוף סוף, כי לא כך עושים היסטוריא– אז, אודה ולא אבוש, אחשוב את כל אסוננו בחדשים האחרונים לטובה ותועלת רבה לעצם הענין....

 

ללשכת ב"מ, וורשא.

אודיסא, כ"ו חשון תרנ"ב.

מכתבכם קבלתי היום, והנני חושב לי לובה להגיד לכם בזה את כל לבי בדבר מצב קופת הועה"פ, ואז תוכלו לשפוט גם ע"ד העצה היעוצה מאתכם.

מעשים אשר לא יעשו עושה ט. עם כסף הקופה, ואע"פ שאינני מסופק כי כונתו היתה לטובה, אבל גם כונה רצויה לא תוכל לכפר על פזור אלפי-פרנקים של זרים בלי ידיעתם בקלות דעת נוראה. בהיותי בא"י ושמעתי מפיו ומפי העוזרים על ידו, את המעשים הגדולים שהם אומרים לעשות, היתה ראשית שאלתי: מאין יקחו את הכסף הרב הדרוש לכל אלה? וע"ז ענוני בשחוק-מהתלות: אצלנו בא"י אין כסף נחשב למאומה, כשנצטרך לכסף נמצא ככל הדרוש.  תשובה זו לא הניחה אמנם את דעתי, אך לפי שלא עלה על לבי אז גם הרהור קל, שירשה לו ט. להשתמש בכספים מושלשים על ידו אף למטרות "אידיאליות" כאלו, על כן החרשתי ושחקתי על חלומותיהם. – רק לפני איזו ירחים קבלתי מכתב מלווין-עפשטיין, שבו יודיע כלאחר-יד, שיש בקופת הועד איזה "דיפיציט".  הידיעה הזאת מחצה את ראשי ולבבי ולא ידעתי מה לעשות.  מעט מעט התחלנו לקבל ידיעות משם, מצד אחינו ומצד חברי הועד, אשר מהן יכלנו להבין, כי הדיפיציט הוא גדול הרבה, הפוחתים אמרו 40 אלף פר' והמוסיפים הגיעו עד מאת אלף, פניתי בשאלה אל ט. שהיה פה, והוא הרגיע את רוחי, כי הדיפיציט אינו גדול כל כך וכי בקרוב ימָלא ע"י הקניות החדשות.  עד שבא לפה פ., ששלחוהו חברי הועד לפה לבקש עצה איך להשלים את הקופה, ותיכף לבואו פנינו במכתב לט. שיבוא הלום לתכלית זו, והוא ענה במנוחת-נפש, כי חושב הוא את מלאכות פ. לדבר שאין לו שחר ואין בו צורך כלל.  אחרי כן כשהיה פה עוד הפעם הוסיף להרגיעני, כי ראה את ד. (אחד מן הנושים היותר גדולים) וגמר עמו שימתין עוד איזו חדשים, ובין כה וכה ישתדל בדרך מסעו לאסוף את הסך הדרוש ולמלאות את החסרון.

כה היה מצב הדברים אז, אבל עתה נשתנה הרבה.  בהיותי בוורשא כבר התבוננתי, כי אין כל תקוה לאסוף כסף למטרה זו בערי המדינה.... אך לא דברתי ע"ז עם ט., בראותי את מצבו הרע; הוא שתק ואני שתקתי וכן שבתי לביתי, ובחברת אחינו תמהנו הרבה על מנוחת נפשו של ט.במצב כזה, בעוד שאנו אין אנו רואים שום אמצעי להציל כבודו וכבוד כל הענין. – פתאום והנה בא הלום שבוע זה אורח הגון, ה' ד. הנזכר, וספר לי דברים אשר צללו אזני לשמעם, ואשר אין לי רשות למסור לכם פרטיהם, אבל בכלל אגיד לכם, כי באשמתם ט. מסר ה' ד. לח. סך עצום מאד לקניית הקרקעות החדשות, ועתה, כשכל האגודות חזרו בהן, וח. יפשוט באלו הימים את הרגל, עתה ממילא מובן, שכל כספו של ה' ד. אבד.  אך הוא, כאיש ישר, אומר: מה בצע כי אחלל כבוד ט. והוא הלא לא יוכל למלאות את חסרוני, אף על פי שהוא מחויב לעשות זאת.  ובכן רק זאת בקשתו האחת: להשיב לו לפחות תיכף את יתר הפליטה, כלומר, הסך (בערך 40 אלף פר') שלקח אצלו ט. בתור גמ"ח לזמן קצר, עד שיקבל מאת ה' גר"בכסף שכבר היה אז בידו של גר"ב, וכבר עברו מאז ועד היום כששה חדשים ועוד לא השיבוהו לו.  על טענה כזו לא היה לי כל פתחון פה להשיב, ויראתי אף לרמז לו שגם הסך הזה בסכנה, פן יתמרמר ויגלה את סודו הגדול לכל הקהל, ואז לא תהיה עוד תקומה לט' ולכל הועד.  וגם עוד בטרם ראה את פני כבר היה אצל גזבר ועדנו והוא שלח תיכף טלגרמא ליפו לשלוח לפה תיכף את כספו של ד. והיום נתקבלה תשובת-הועד, שבה יבקשו להודיע לט. ע"י טלגרמאשיתן מוצא לכסף, כי במבוכה גדולה הם ולא ידעו מאין ישלמו לד.

ולא די בזה והנה באה לפה שבוע זה מגלה גדולה מאגודת קובנא, שבה הם דורשים בחזקה, שישיב להם הועה"פ את כספם סך 67 אלף פר', ועתה הגעו בעצמכם, מה נוכל לעשות בעת כזאת? – אנחנו אמנם מהרנו להודיע מכל זה לט. (במכתב ע"ש אחינו נ.) וליעצו שיסע תיכף לקובנא, אולי יצלח לו להרגיע שם את הלבבות; אך בחשאי אומר לכם, שלפי הידיעות האחרונות, הנני מסופק מאד, אם יוכל הועה"פ לשלם לד. לבדו, גם אם בני קובנא לא ילחצוהו עתה.

מכל זה תבינו בעצמכם, כי האסון עומד אחר כתלנו ומציץ מן החרכים....(אגב אודיעכם, כי בכל עמלי לא צלחה לי לדעת בדיוק את הסכום החסר.  ב"ט כותב שט. הניח קאסא ריקה בלי כל חשבון.  וגם ט. בעצמו אינו יודע כפי הנראה את חשבונתיו היטב).  –הענין דורש ישועה קרובה, ומאין תבוא? בכל אופן, עלי להעירכם על דבר אחד שכפי הנראה תשכחוהו: כל הצרה הזאת נוגעת אמנם אלינו כלכל חו"צ וגם מעט יותר, אחר שאחינו הוא ט., אבל לאגודתנו בכלל אין הדבר נוגע ביחוד: כל מה שעשה ט. ועוזריו עשו על דעת עצמם ובתור חברי הועה"פ, ואם היה רוח ב"מ שולט בלבם באותה שעה לא היו עושים מעשים כאלה.  ובכן, עלינו להזהרמאד מאד, שלא נכניס עצמנו בענין זה בעובי הקורה, באופן שנתן בעצמנו יד לפושעים לגול את האשמה על אב"מבכלל.  בלי ספק יעשו זאת מעצמם, גם בלי עזרתנו, אבל אם נוסיף עוד להראות בפרהסיא, כי הננו חושבים את השאלה הזאת לשאלתנו, אז תהיה אב"מ השעיר המשתלח, ושמה ישאר לחרפה וכלמת-עולם.

כי על כן זאת עצתי: מה שאפשר יהיה לעשות נעשה, אך לא בפני עצמנו, כי אם ביחד עם יתר חו"צ הנאמנים, שכבוד הועד יקר להם, ואדרבא, נשתדל שיעשו המה, ואנחנו נהיה רק בעזרתם ונתבולל בתוכם, – כולי האי ואולי נצליח להציל כבוד אב"מ וחייה....

 

ללשכת ב"מ יפו[vii].

אודיסא, ר"ח כסלו תרנ"ב.

מכתבכם ע"ד ח. קבלתי שבוע זה.  למרות החלטתי לבלתי כתוב דבר עד שאראה מה תהי אחרית הקריסים– הנני מוכרח לענותכם על שאלתכם, אשר ממנה ראיתי כי גם אתם לא תדעו מצב הדבר כמו.

כאשר ידעתם ע"פ תשובת ט. לפ"פ אשר העתקתי לכם, לא שם ט. לבו הרבה למלאכות פ"פ, וגם בהיותו אח"כ פה הרגיע את רוחנו, כי החסרון בקופת הועד לא יעלה ליותר מארבעים אלף פרנק ואותו הסכום ישתדל למלאות במסעו בערי המדינה וכי ד.  אשר ראהו ביליסווטגרדהבטיחהו לבלתי דרוש את כספו שהלוה לט' בתור גמ"ח  (ערך 35,000 פר') עד סוף ינואר. – ומה גדלה איפוא מבוכתי, בבוא הלום ד. בשבוע שעבר וספר לי פרטי-הדברים, אשר צללו אזני לשמעם.  לא אוכל להודיעכם הכל, אבל העיקר הוא, שיש ביד ד. שטר שנכתב ונחתם בידי ט' (בעיני ראיתי) ובו כתוב, כי מלבד ההלואה הנ"ל קבל ט. מאתו בתור פקדון סך תשעים אלף פרנק! ו"הפקדון" הזה הוא מה שלקח ח. לצורך קנית-הקרקעות.  אבל ד. הוא איש ישר, ואומר: "מה יושיעני אם אחלל כבוד ט., אחר שאין לו לשלם, וגם אני חייב בדבר, לפי שידעתי לאיזו מטרה נלקח הכסף.  לכן רק זאת אבקש, שישיבו לי לפחות תיכף במלואו את הסך שלקחו מאתי בתור גמ"ח לימים אחדים".  על בקשה קטנה כזו אי אפשר כלל להשיב, וע"כ שלח הועד טלגרמא ליפו שישלחו את הכסף לפה, וב"ט השיב לעפשטין שישאל את ט. איפה יקח את הכסף, וט. השיב ליפו שיקחו מדמי-קובנא, וסוף סוף נתקבלה טלגר' מ"ט, ששולח רק עשרים אלף פר'.  ד. מתמרמר מאד ובקושי גדול יכלתי להרגיע את רוחו לפי שעה, כי בודאיישלחו גם את המותר בקרוב.  ולא די בזה והנה גם בני קובנא שלחו כבר שני מכתבים להועדבהתראות והפחדות, שאם לא ישיבו להם תיכף את כספם יחולל כבוד חו"צ בכלל, כי יש בהם מרי נפש הנכונים לעשות כל מה שבכחם כדי להציל כספם...

מכל זה תראו, כי ה"אידיאלים" הגדולים והפרויקטים היפים שעסקתם בהם אשתקד (כמו "נס ציונה"  "הכנסת אורחים" וכו') ואשר שחקתם עלי כששאלתי: איפה תקחו כסף? לפי שאנכי לא ידעתי כי לצרכים כאלה מותר להוציא כממון אחרים- כי כל אלה הביאוני עתה בין המצרים באופן נורא, וכפי הנראה עתיד הוה"פ לפשוט את הרגל בעגלא ובזמן קרוב.  הועד שלנו גם הוא חכם ולא יאבה כלל להכניס עצמו בזה.  זוכר הוא היטב, שלפני שלשה חדשים, כשרצה לשלוח הודעה בכה"ע, שאינו מקבל עליו אחריות של מעשי הוה"פ, הודיע ט. במכתב אליו בלשון מדברת גדולות, שאין להועד רשות להתערב בברים שאין לו שייכות להם, כי כל אמונת העם אך בו ולא בהועד. ואני התם, שנלחמתי אז בכל כחי בעד כבוד הוה"פ, אף צלחה לי לשנות את ההחלטה הנ"ל, שיודיע ט, ולא הועד – אני הנני עתה "השעיר", וחברי הועד מראים עלי באצבע, לאמור" בשלך הכל!....

יותר לא אוכל עתה לכתוב.  דרשו בשמי לשלום כל אחינו וסלחו לי אם לא אשיב על כל פרטי השאלות האחרות אשר בהפרוטוקולים שלכם.  האמינו לי, כי לא אוכל עתה לשים לב לשום ענין פרטי, כי חלול שמנו ושם חו"צ הקרוב לבוא, ואשר לא אוכל לסלוח לכל אלה שהסבו אותו על ידי קלות דעתם-מחץ את לבי וערבב את דעתי.  חולה אני, אם לא בגשמיות עכ"פ ברוחניות, ואחרית "מחלתי" לא אדע עוד גם אני.  אפשר שסוף סוף אבוא לידי הכרה, כי כולנו יחד מוכשרים רק לקלקל במקום שנחשוב לתקן, וטוב טוב גם לנו גם לכל ישראל שנחדול מהיות "בעלי טובה"....

 

ללשכת ב"מ, וורשא

אודיסא, ו' כסלו תרנ"ב.

מכתבכם מיום ג' ח"ז קבלתי היום.

האמת אתכם, שאני כותב תמיד "כשואל ולא כמצוה", מפני שאינני מסוגל, לפי תכונת נפשי, להיות מצוה, ובהיותי רחוק מאד מלחשוב, כי אינני עלול לשגיאה, לכן אשתדל תמיד רק להציע את דעתי בטעמיה, כדי שיתבוננו גם אחרים בדבר ויסכימו לה; אבל אם אינם מסכימים, הריני מבטל דעתי מפני דעת הרוב, אף אם בלבי נדמה לי כי הצדק אתי.  זאת היא שיטתי, או חולשתי, ובמובן זה התמלטו מפי הדברים המעטים בסוף מכתבי; לא שכונתי להתרעם עליכם על כי לא עשיתם כחפצי, אלא שמתאונן אני על "מזלי", כי לא אוכל להסביר היטב את דעתי, כדי שתהא ברורה גם בעיני אחרים ויקבלוה....

.... ועם זה אודיעכם, כי הצלחנו להטות לב חברי ועדנו שישלחו ציר לפַריז להשתדל לפני הנדיב שיקנה את כל הקרקעות של הספקולנטים (ביחוד – של ח.), כדי להציל ממון ישראל ואדמת ארץ ישראל מידי נכרים.  לתכלית זו דרשנו ע"י טלגר' שימסור ח. את הקונטרקט שלו על שם ד. (כי עם ח. לא יבוא הנדיב בדברים) ולשלחו לפה.  אקוה כי כשיתקבל פה הקונטרקט יצא דבר השליחות אל הפועל, אף כי מסופק אני אם יצלח לנו להטות לזה לב הנדיב ואם לא נפגוש מכשולים במשתיו ועושי רצונו... אם יצלח לנו, אז תצא מזה אולי תועלת גם לקופת הועה"פ. . .

 

למר ב. לדיזינסקי, יפו.

אודיסא, כ"ג כסלו תרנ"ב.

מכתביך האחרונים קבלתי.  ביני ובינך אין צורך לרוב דברים למען הבינך מה שבלבי עתה.  הנך אומר במכתבך האחרון, כי תבין היטב את מצב נפשי אחר הידיעות הטובות, ואני חושב, כי אמנם תבינני אולי יותר מאשר אבין את נפשי אני.  ההרגשה הממלאה עתה כל חדרי לבי לא אדע עוד לכנותה בשם.  מרגיש אני כאב נורא, כאלו נשכני נחש, ועם זה גם גועל-נפש, כאלו רמשים זוחלים על בשרי; אך לא אוכל לנתח את ההרגשה הזאת היטב, לדעת מה נמצא בה יותר: כעס או שנאה או גועל-נפש או בושת-פנים.  כמדומה לי שהיסוד העיקרי בה הוא זה האחרון: בושת הפנים.  – אחי, אחי! יש לנו במה להתבושש... גברים לא-יצלחו אנחנו, בלי הגיון, בלי טעם, בלי שום כשרון למעשים מתוקנים, וכל דבר אשר נקח בידנו נהפכהו לתהו ובהו.  ולא עוד אלא שגם המעטים בקרבנו המבינים מעט, מבינים הם, ולא יותר, מבלי שיעצרו כח להשתמש בהבנתם לאיזו תועלת מעשית.  זכור-נא מה שדברנו אני ואתה בגן קמניץ בירושלים בימי הפסח העבר. וכי לא ראינו אז, שהערבוביא הנוראה והמעשים המבוהלים עתידים להביא עלינו אסון? הן אמנם לא עלה על לבנו, כי יהיה האסון בתמונה מגואלה כזו, אבל הלא ראינו וגם הגדנו איש לרעהו, כי מהנהגה כזו לא תצא טובה.  ומה עשיתי אז? קודם כל שלחתי לוורשא "התפטרות", כדי להסיר מעלי את האחריות הגדולה, אשר היתה מוטלת עלי, לעצור בעד הרעה; ורק אחרי כן, כשנהייתי ל"אח" פשוט, מצאתי עוז בלבבי להגיד לט. בינו וביני, כי דרכיו לא יתכנו בעיני, כי אסור להיות דן-יחידי בענין גדול כזה, כי יועצים בלתי הגונים יסובבוהו וינחוהו ארחות עקלקלות, ובתחנונים בקשתיו, שירחיק מעליו את יועציו אלה ויביא בכל הענין סדרים אחרים יותר טובים, וגם אולי טוב שישלחו מאודיסא עוד איש אחד כערכו אשר יהיה לו לעזר וכו', והוא גם הוא ענני רכות ובחן שפתיו השתדל להרגיעני, כי אין כאן לא יועצים ולא סכנה, כי לשוא אפחד פחד, ואין כל צורך באיש חדש, אשר יביא רק מבוכות חדשות וכו'.  הוא אמנם לא הרגיע את רוח; אבל אנכי לא יכלתי עוד לשוב ולהגיד מה שכבר הגדתי, וכה נפרדנו בשלום והכל נשאר כמקדם.  – כך עשיתי, ואל אלהים יודע, כי לא יכלתי לעשות אחרת, לפי תכונת רוחי, אבל האם כך הייתי צריך לעשות? ואם כך היה עושה במקומי איש מעשה בעל רוח כביר? הן תחת "התפטרות" ודברי תחנונים, הייתי יכול להשתמש בכח אגודתנו ולהכריח את ט. שישנה את דרכו או שיגיד, לפחות, בפה מלא, כי רק בפיו יכבד את דגלנו ולבו רחוק ממנו; הייתי יכול לדרוש בחזקה, בשם דגלנו, מאת אחֵינו בעלי-החלומות, אשר סבבו את כסא כבודו, שלא יבלבלו את מוחו בפרויקטים גדולים חדשים לבקרים, ותחת זה ישגיחו שימלא באמונה את חובותיו להועד ולכל העם.  וכי לא הבנתי אז שכך צריך לעשות? הבנתי והבנתי.  אך הבנה ומעשה הם שני דברים נפרדים.  ואם אני כך, אשר בהרכיבכם אותי אלוף לראשיכם הלא תחשבוניבודאי לאחד מן "האריות שבחבורה" – מה הם איפוא האחרים? – ואם ב"מ, החושבים עצמם לטובי חו"צ, כך, מה הם איפואחו"צ האחרים? ואם חו"צ כך, החושבים עצמם לטובי עמנו, מה הוא איפוא יתר העם? – כן, אחי! יש לנו במה להתבושש, ביחוד לנו, ב"מ, אשר עוד שלש שנים לפני זה באנו לידי הכרה וגם הגדנו במפורש בכתבינו היסודיים, כי "לא זה הדרך"[viii], כי עמנו עוד דורש "חנוך" ואיננו ראוי עוד לגאולה... לידי הכרה כזאת באנו אמנם, אך לידי מעשה לא באנו, וכאשר אך יצאנו אל שוק המעשים, שכחנו את יסודותינו ונסחבנו אחר ההמון, הגדול כצאן אחר העדר, והשקענו את כל כחותינו במעשים חמריים, אשר ידענו היטב, כי עוד לא הגיעה השעה לזה, והיינו לבוני קולוניות על רגל אחת, למחשבי חשבונות הכרמים, למיסדי אגודות של סוחרים ומוכרים – ככל שלומי אמוני "חובבי ציון" ... הוא אשר אמרתי: הנה ומעשה הם שני דברים נפרדים.

אבל העבר – עבר.  ואתה תסלח נא על כי לא יכלתי לעצור ברוחי מלשפוך את לבי, את המחשבות הממלאות אותו כעת ולא תתנינה לי מנוח.  עתה אפנה אל "ההוה".

הנך משתדל לנקות את ט. מפשע רב, באמרך כי מצדו אין כאן אלא קלות דעת וכי האחרים הרחיבו את הפרץ ... ואני, אף כי שאלות כאלה – לא אכחד – הן עתה בעיני קלות ערך מאד: למראה מצב איום ונבזה כזה מי ישים לב עוד לשאלות הנוגעות להאנשים הפרטיים? – בכל זאת, מוצא אני לנכון להעריך, כי ב"ט במכתביו אומר בפה מלא, כי ט. הניח אחריו בהקאסא רק חמשת אלפים פר' במזומנים.  ועתה, אם יודע ט. כמה הניח כסף מזומן, אז לא אבין, איך יוכלו הם להעמיס על חשבונו אפילו פרוטה אחת יתרה.  הן לא תוכל להיות הכחשה בנוגע לבעלי חובותיו של ט. ושלהם, ואם כן הלא נוכל לדעת כמה היו חובותיו עד צאתו וכמה הניח כסף מזומן, והחסר הוא הדיפיציטשלו, וככה נעשה גם עם בעלי-החובות האחרים שמסרו כספם להם, ונדע את הדיפיציטשלהם, אם ישנו. אך אם גם את זאת לא ידע ט., אם לא טרח גם למסור במספר מדויק את הכסף המזומן, - אז, הגידה בעצמך, היש כפרה למעשה כזה? האם לא שקולה היא "קלות דעת" כזו בענין כזה כנגד כל החטאים שחיבים עליהם מיתת בי"ד.

אך, כמו שאמרתי, שאלה זו היא בעיני קלה מאד בערך אל השאלה היותר נכבדה: מה לעשות עתה? – אתה הנך מדבר על לבי לבל אעזוב חלילה את המערכה לעת כזאת, לבל אמנע מלעשות כל מה שבכחי, ועם זה אתה מבטיחני כי כחי חזק ודברי נשמעים לחברי הועד. – תמימות יש בך, אחי! – ראשונה, הלא עליך להבין, כי עתה, לא לבד שאין דברי נשמעים, אלא, אדרבא, עלי לנקות עוד גם את עצמי מפשע רב אשר יגולו עלי חברי הועד, כי אנכי הייתי האחד אשר מנעתים לפני ארבעה ירחים מלהודיע בכה"ע שאינם מקבלים עליהם אחריות הכספים המונחים באוצר הוה"פ.  ואע"פ שאמרתי אז בפה מלא, וגם נכתב בהפרוטוקול, כי אנכי רק בעד הועד הפועל אלחם ולא בעד חברי הועד הפועל, ואם אבדה אמונת הועד בחברי הוה"פ, ישלח אחרים תחתיהם, וגם הצעתי שישלחו מבקר אשר יבקר את הקאסא והחשבונות, ולא שמעו אלי; בכל זאת הלא ידעת דרכי בני האדם: "שעיר" דרוש להם, ואם אך ימצאוהו, לא ירפו עוד ממנו; אני יכול לקרוא בקול עד שיחר גרוני, להראות באצבע על הכתוב בפרוטוקול – אני בשלי והם בשלהם, שומעים את דברי ולא יחפצו גם להשמיעם היטב לאזניהם והולכים להם ושונים ושוניםבואלתם.  – שנית, אם גם היו דברי נשמעים, איזו הם הדברים שאוכל להשמיע כדי שיהיו נשמעים? האציע לפני הועד שישלם את הסך הנורא הזה מקופתו, או, כמו שיאמר ב"ט בלשון נקיה, שישלח הועד "אבַנס נכון" לקופת הוה"פ? וכי יצאתי מדעתי? וכי לא אדע שאין בקופת הועד גם חצי הסכום הדרוש וכל מה שישלח עתה להוה"פ יהיה כזורק אבן לחמת? או האציע שיאספו למטרה זו נדבות פרטיות מ"נדיבי עמנו"? הלא בצדק ישחקו על חלומותי.  הן כל "החברה" עם כל המון "המורשים" לא יקבצו סך כזה במשך שנה שלמה גם להקופההאופיציאלית.  וכששבו הגרש"מ וחבריו מחו"ל והבטיחו בשם חכי"ח "הרים וגבעות", אם אך יתנו בני רוסיא לצורך זה כמאת אלף פרנק, - הלא נאספו כל "טובי חו"צ" מערים רבות לוורשא ודברו וכתבו והרעישו את העולם, ועתה הולך ט. וסובב בערים למטרה זו ומקהיל קהלות ברבים ודורש וחוזר ודורש, וסוף סוף – בושתי להגיד לך, כמה נאסף עד כה, במשך חודש וחצי, וקרוב לודאי שלא יאסוף את הסכום הנ"ל גם במשך חדשים רבים, - ואתם, חכימי דארעא קדישא, חושבים בתומתכם כי נקל לקבץ סכום עצום ונורא בצוק העתים הללו – ובשביל מה? לא בשביל איזו מטרה מועילה וממשית, כי אם בשביל ששוטים או קלי-דעת או עוד גרוע מזה – עשו מעשים אשר לא יעשו! אבטיחך, אחי, כי למטרה כזו לא יתן גם עשיר ונדיב אמתי איזה סך הגון, וכל שכן "נדיבי עמנו" שברוסיא. 

ובכן? – ובכן, הנני יושב וממתין עד שיבוא היום הנורא, יושב בחבוק ידים ובלב סוער, ומשתדל לאסוף את כל כחותי המוסריים, כל מעט "הפלוסופיא" שלי, למען אוכל לשאת את האסון המתעתד לבוא, לפחות, באיזה צל של דעת וסבלנות "סטואית".

אמור שלום בשמי לכל אחינו, ביחוד לאחינו לווין-עפשטין.  ולברזלי תאמר, כי קבלתי את מכתביו האחרונים וגם חפצתי לענות לו, אך מכתבו האחרון הניאני מזה.  כי בו מצאתי כתוב דברים שהכעיסוני מאד, וידעתי מראש כי לא אוכל להשיב עליהם בנפש שקטה, וע"כ אבחר יותר להשיב עליהם על ידך, ואתה תוכל להראות לו את מכתבי זה.  וזה הדבר: הוא מודיעני כי ב"ט אמר לו כי "לגינזבורג הגיד שחפץ לגלות להועד והוא (כלומר, אני) אמר: השמר לך מעשות זאת, עליכם לשלם בעצמכם, ולפי דבריכם יש תקוה להכניס כששים אלף פרנק ממכירת הקרקעות, כי עתה הלא קבצתם חצי פרנק לדולאם". – ועל דברי ב"ט האלה .... לא מצא ברזלי מה להשיב כי אם את הדברים האלה: "גינזבורגוכלנו ידעו אך מן ששים או שבעים אלף פרנק". – לא אוכל להתאפק מלשאול בדברי אחינו לווינסקי (בהצפירה): "מה זאת? תמימות או ערמומות?" – האמנם לא ידע ברזלי, כי בעת היותי בא"י לא ידעתי ולא הודיעוניאף ברמז קל על איזה דיפיציט מכסף הפקדונות, וכל מה שידעתי היה רק דבר ההוצאות השונות מן הקופה האופיציאלית של יכלו להכתב בספר ואשר לא עלו אז יותר מן 15-10 אלף פרנק? האמנם שכח, כי כאשר שאלתי בישיבת ב"מ (בבית ל. ע. בראשון לציון – התזכור?): איפה יקחו כסף לצורך האיסטיטוט האגרונומי שאמרו ליסד בשם "נס-ציונה"? ענני אז הוא בעצמו (או אייזנברג? לא אזכור עוד), כי "אצלנו בא"י אין כסף נחשב למאומה, וכאשר נצטרך לכסף, נמצא בנקל" – ועם זה שחק מטוב לב וגם אני שחקתי – על חלומותיו? האמנם לא ידע כי הראשון שהודיעני במכתב ע"ד איזהדיפיציט (בערך 45 אלף פר') היה ל"ע, אחר הטלגרמא שלו ושל פ"פ בסוף הקיץ, וכי חשב אז לנחוץ לבאר לי בפרטות אנה הלך הכסף ולהוסיף עם זה כי גם הוא מודה שט. חטא ואשם במה שמעל בפקדון? או האמנם שכח ברזלי, כי המס של חצי פרנק נעשה ימים רבים אחר עזבי את הארץ, ובזמני לקחו רק פיאסטר מכל דונם, ועם זה הלא גם קניות ח. נעשו רק אחר שובי לביתי, ובזמן היותי בא"י נמצא איפוא למכירה רק כערך 80 אלף דונם.  צא וחשוב פיאסטר לדונם ולא יעלה כל הסכום אף לט"ו אלף פרנק.  ועתה אם, כדברי ב"ט, יעצתיו שימלאו את החסרון ע"י המס הזה, הלא ברור הדבר שלא היו דברינו אז אלא ע"ד ההוצאות הקטנות הנ"ל?

עוד הפעם אשאל: מה זאת? תמימות או... אולי יאמין ברזלי כי טוב למשוך גם אותי אל תוך הרפש, כדי שאשתדל לצאת ממנו ויקל גם לאחרים לצאת עמי? – אך להצלחתי נמצא בידי מכתב מב"ט עצמו, ובו כתוב מפורש כי דבר עמי רק "ע"ד ההבדל שבין הקאסאהאופיציאליתלהקאסא הנמצאת", כי אנכי אמרתי לו שלא ישאל מאומה מאת הועד כי הועד "יצוה להם למלאות החסרון" (חסרון שיוכל איפואלהמלא על ידיהם!) וכי גלה לי אז רק "כאצבע קטנה של תינוק בן יומו" (לשונו ממש).

איך שיהיה, הנני מוצא את עצמי מחויב לצאת במחאה ממעמקי לבי נגד הדבה הבזויה הזאת, ואבקשך להאמין לי, כי אם הייתי יודע בהיותי בא"י שט. מועל בקדושת הפקדון, הייתי אני הראשון לפנות לו עורף, לו ולכל המחזיקים בידו, והייתי חושב לי לחוב קדוש לגלות גם את "האמת" הזאת, אם גם, כמובן, לא בכתבי-העת.

אבקשך למסור את דברי אלה לכל אחינו.

היום הננו קוברים את מתנו היקר, אשר לא הניח כמותו, את הד"ר פינסקר.  אשריו, שמת בטרם נפתחה הרעה, בטרם יהיה כבודו לכלימה.  "מפני הרעה נאסף הצדיק".

 

אל הנהגת ב"מ וורשא[ix]

אודיסא, ג' טבת תרנ"ב.

...... במכתבכם הראשון תאמרו, כי החברים דורשים עבודה.  והנה אף אם, לא אכחד, הדרישה הזאת כבר היתה לי לזרא: כמה פעמים השתדלתי לבאר לאחינו כי לא לכך נוצרה אגודתנו, שתהיינה ידי החברים מלאות עבודה כל הימים, וכי אם גם נשב כולנו ימים ושנים בלי כל עבודה, ורק פעם אחת בכמה שנים יהיה חפץ באגודתנו לצורך המטרה הכללית – דיינו.  כי כל עיקרן של אגודות כאלה היא לבוא לעזרת העניין שבשבילו נוצרו בשעת דחקו, בשעה שאנשים פרטיים רבים לא יוכלו לעשות את כל הדרוש, ורק אורגניזציא טובה תוכל לעשותו.  כל זאת בארתי כבר פעמים רבות, אך ללא הועיל.  ואולם עתה תשובה אחרת בפי.  עתה כמדומה לי, קרוב היום שכל חברינו יהיו צריכים באמת לעבוד, ורק אז נוכל לדעת אם יש באמת רוח חיים בקרבנו.  הנה האסון הגדול הולך וקרב.  כפי הנראה לא תהי לאל ידנו להציל כבוד הועד הפועל. . . ובלי ספק ישתמשו בזה שונאי-ציון להרעיש עולם ומלואו נגד "חבת ציון" בכלל.  ואז תבוא העת לאגודתנו לעמוד בפרץ ולעמול בכל כחה שלא יערבבו בני עמנו את המושגים ולא יעשו "חבת ציון" אחראית בעד כל אלה.. איך ובמה נשתמש לזה – תורנו העת.  אבל בכל אופן עליכם יהיה אז לצוות, ועל החברים –לשמוע ולעשות.

 

למר ק. שולמַן, ווילנא.

אודיסא, י"ב טבת תרנ"ב.

מכתבו היקר לי עם ספרו "דברי חפץ", אשר כבדני בו, קבלתי באלו הימים.  ובתתי לו בזה את תודתי מקרב לבי בעד ספרו הנכבד, אבקש עם זה גם את סליחתו בעד אחור תשובתי, מפני טרדותי הרבות והשונות. 

אדוני מבקש לדעת "את מערכי לבי כעת ע"ד רעיון ישוב א"י".  וכמדומה לי שכונתי לדעתו במה שנטיתי קו על המלה "כעת", לאות כי בה אני רואה עיקר טעם שאלתו.  ועל זה אוכל להשיב באמת ובתמים: הנני אשר הייתי, ומלבד באיזו פרטים טפלים, אינני רואה כל סבה לשנות עתה את דעתי מאזבענין הזה. הן גם לפנים, מאז החלותי לדבר בקהל, לא כחדתי תחת לשוני, כי לא אמצא נחת הרבה בכל אותו האושר המדומה והיפעה החיצונית, אשר שמחו לב חו"צ בעת האחרונה.  כי אידיאה גדולה כזו אינה שוק של מסחר והתחרות, אינה יכולה להבנות על יסוד התאוה והכבוד (שאי אפשר לשניהם גם בלי השלישית – הקנאה), ולא תצא אל הפועל לעולם בלי אחדות שלמה ושיטה קבועה ומנהיגים הגונים ובלי "כהנים" המסורים לה באמת בכל לבם ואשר יואילו להביא לה קרבנות גדולים (לא רק פרזות ריקות), למען יכבשו הם את הדרך לפניה והעם יבוא אחריהם וילך בעקבותיהם.  את כל זאת דברתי פעמים רבות, וכל מהלך הענין בעת האחרונה הוא בעיני רק מופת אחד ארוך על צדקת ההשקפה הזאת.  המקרים המעציבים לא בראו את הקריסיס, כי אם קֵרבו רק את עת בואה.  לו לא קרה אסון מן החוץ, היה אולי נמשך השאון עוד איזה זמן, היו אולי הבונים מוסיפים עוד איזו שורות של אבנים; אבל היסוד הרעוע מבפנים היה סוף סוף נהרס מכובד המשא וכל הבנין כלו היה נופל פתאום מאליו, ומפלתו היתה אז אולי מסוכנת לנו הרבה יותר מעתה.

כן הדבר.  עצב הייתי בשעה שהכל היו שמחים, ועתה, שהכל בוכים, אינני בוכה עמהם.  הנסיון המר עלה לנו אמנם בדמים (תרתי) יקרים מאד, אולי יותר מכדי כחנו, אך בכל אופן – לא יותר מכדי שויו, אם אך נדע להוציא ממנו כל התועלת הלמודית שאפשר להוציא.  הדבר האחד אשר יעציבני הוא איפוא רק הספק אשר יתגנב אל לבבי, אם באמת נדע ונחפוץ להשתמש בשביל העתיד בנסיוננו זה, אשר הרבינו במחירו כל כך.  הן כמה וכמה נחלי דם כבר נשפכו בישראל בלי כל תועלת, ובעת שיכלו ללמוד מהם הרבה, לא למדנו מאומה.  ומי יודע איפוא אם לא יהיו דמינו גם הפעם כמים הנגרים ארצה...

והנני, אדוני, מוקירו ומכבדו בכל לב מאביב עלומי ועד עתה.

 

ללשכת ב"מ, יפו[x].

אודיסא, כ"ב בטבת תרנ"ב.

מכתבכם מן ה' טבת בצרוף העתקת פרוטוקול ט' ויו"ד קבלתי.

מצב הדברים עתה הלא ידעתם כמונו.  תקותנו האחת היא, כי בקונסטנט' יתבררו הדברים והחשבונות, ונדע לפחות מדת האסון.... גם ט. אינו יודע את החשבון בבירור, וה"ביכל" הקטן שלו, אשר בו אנו מוכרחים לבקש חשבונות של רבבות פר', הנכתבים בקנה-עופרת בלי סדר ובלי זמןובערבוביא נוראה –ה"ביכל" הזה ראוי להשארבהארכיבלחו"צ, וממנו תדע אותנו ההיסטוריא הרבה יותר מאשר תלמוד מכל ה"חומר" שנדפס בכה"ע ושנמצא במכתבים שונים.

הטענות בפרוטוקול יו"ד אות ד' אינן נכונות, ומראות רק, כי עד היום מוסר לא לקחנו ועוד הפרזא אוכלת אותנו כמקודם.  "עלינו החובה לעשות מה שבכחנו" – מי יכחיש זאת? אבל מה כחנו? עת להביט בעינים פקוחות על מצב הדברים, ואז תראו, כי אם יקפצו ב"מ בראש, יביאו רק נזק לגוף הענין וחרפה על עצמם ואגודתם, והצל לא יצילו.  בעוד שאם ישתדלו שיעשו אחרים, היכולים אולי לעשות, אז, אף על פי שמסופק אני אם יועילו, לפחות לא יזיקו.  ומה שאתם אומרים, "כי אין אנו נקיים לגמרי, כי שגינו והשגינו אחרים" – אין כן האמת.  אמנם, אחדים מאחינו באמת "אינם נקיים ושגו והשגו אחרים", אבל האחדים האלה עשו זאת לא בשם האגודה ולא ברוחה, אלא כאנשים פרטיים.  ואלה האחדים "שאינם נקיים" יוכלו ללמוד מסוף המעשים, להפך, כי לא המעשה הוא העיקר, כי אם הדעת והמתינות, וכי לפעמים טוב מעט, טוב גם לא-כלום, ממעשים מבוהלים ומסוכסכים הבנוים על הזיות ודמיונות.

לפי הידיעות האחרונות מא"י, נראה כי ה. לא ילך לקונסט' וכי מצב חדרה בסכנה גדולה.  אנחנו אמנם לא נוכל להבין שיטתו של ח. , האומר כפי הנראה "תמות נפשי עם פלשתים", בעוד שאם היה הולך לקונסט', יכול להיות שהיינו מצליחים למסור קרקעותיו להנדיב, והיה מציל את עצמו ואת אחרים.  אבל מה נוכל פה לדעת? ב. כותב, כי חברי הוה"פ אשמים, בני חדרה אומרים כי ח. אשם, כי רוצה למכור נחלתו לנכרים, ט' אומר, כי איננו מאמין אף במלה אחת מכל דבריהם...  לסתרי א"י אין חקר!

איך שיהיה זה ברור, כי אם לא יבוא ח' למסור הקונטרקט ולגמור עניני חדרה, אז ילך ממון רב של ישראל לטמיון וכל הקרקעות תשובנה לידי הערביאים, וחדרה, הפרי האחד שהביאה לנו שנת –השאון הזאת, אולי גם כן לא תנצל. – שישי ושמחי, בת ציון, בחובבַיִך ובונַיִך!....

 

אל הנהגת ב"מ, וורשא

אודיסא, ט' שבת תרנ"ב.

בשים לב קראתי את המכתבים ע"ד המאסף[xi], וכמדומה לי שאין כל הבדל יסודי בין דעותיהם של אחֵינו שפ"רוה"ש ובין הדעות שניהם לדעתי.

כלנו מודים, שמטרת מאספנו איננה חקירה היסטורית לשמה, בשביל חוקרינו בלבד, ואם ה"ש רוצה להקדישו "לכל קהל הקוראים", כונתובודאי לקהל הקוראים המבינים; שאם אל כן, צריך היה להגיד: "להמון העם בלבד".  כי הכל יודעים, שספרים בשביל ההמון הפשוט לחוד ובשביל קוראים מבינים (לא חוקרים, כי אם אנשים בינונים) לחוד.  ואת "המבינים" הבינונים האלה רוצים אנחנו להבין מהלך ההיסטוריא של אחינו הספרדים עד הקריסיס, כדי שיבינו את הקריסיס עצמה ותוצאותיה עד היום.  ולפי זה, אין ספק שהתקופה הקרובה להגירוש, כלומר, משנת קנ"א ואילך, נכבדה למטרתנו יותר מימי השלוה שקדמו.  אבל גם בלי השקפה על התקופות הקודמות אי אפשר להבין את תקופת הגירוש, ועוד פחות מזה – את רוח המגורשים, שאיננו אלא פרי כל החיים הקודמים, וע"כ צדק ה"ש שצריך המאסף להתחיל מראשית התישבות היהודים בספרד, וצדק גם שפ"ר, שעד שנת קנ"א צריך להקיף הכלבקצרה, בסגנון בולט, אשר יַראה את הקוראים רק מהלך החיים הכלליים, מבלי להאריך במקרים פרטיים או חיי אנשים פרטיים.  ומשנת קנ"א והלאה צריכים הדברים להתרחב יותר ויותר עד הגירוש.  ומזה יוצא, כי היטיב שפ"ר לעשות במה שבמכתבו הגלוי הציב הגבול רק משנת קנ"א.  אחר שהמכתב הזה נועד בשביל הסופרים אשר יואילו להשתתף במאמריהם ע"ד אפיזודים שונים (כי ההשקפה הכללית הלא תֵעָשה אצלכם), ולקבל מאמרים כאלה אפשר באמת רק מזמן הגירוש או התקופה הסמוכה.  כי באופן אחר יהיה מאספנו רק קובץ של פרגמנטים שונים מתולדות ישראל בספרד, בלי כל אחדות פנימית ויחס אמתי אל הגירוש.

ובנוגע אל השאלה השנייה – ע"ד "דון" יצחק ו"רבי" יצחק, כמדומה לי שגם שניהם, ה"שושפ"ר, לא הביטו על הענין מנקודת-הראות הדרושה, וע"כ באו לידי מחלוקת.  אלו היתה מטרת-מאספנוהיסטורית בלבד, אז היה מקום לשאלה כזו: איזה מקום ראוי ליחד לפלוני ואיזה לפלוני, איש כערכו, כדי שלא נגדיל או נקטין ערך איזה איש היסטורי ונחטא אל האמת ההיסטורית.  אבל עתה, שבעיקר הענין יש לנו מטרה מעשית: להראות לבני עמנו האשכנזים (ואולי גם להספרדים עצמם) את נפש אחינו הספרדים, איך התפתחה הנפש הזאת, מה ואיך סבלה בעד קניני ישראל הלאומיים, ואיזו רשמים ושנוים עשו בה הצרות שסבלה, עד שהיתה למה שהיא עתה, כדי לקרב מעט שני בתי ישראל אלה, - עתה, כמדומה לי, כשאנו מגיעים לפרק "גדולי הגירוש", צריכים אנו להעריך את הגדולים האלו לא לפי ערכם העצמי, כי לפי אשר נראה בם ועל ידם את נפש העם, את מכאוביו, את נחמותיו ותקותיו אשר נתנו לו כח לשאת ולסבול, את הזרעונים אשר התפתחו אחרי כן ועשו פרי בחיי הספרדים.  ומנקודת-הראות הזאת יקר לנו ביחוד "דון" יצחק, לא בשביל "דונ"ותו, כי אם מפני שבספריו הרבים (ביחוד – המשיחיים) הניח לנו חלק גדול מנפש בני דורו, מה שאין כן ברבי יצחק אבוהב.  ולא עוד, אלא שמן הנקודה הזאת מוקיר אני אחר דון יצחק את ר' יוסף יעב"ץ, אשר בספריו בכלל, וביחוד – ב"אור החיים", נמצא גם כן פרק יפה מן הפסיכולוגיא של הדור ההוא....

עוד העיר שפ"ר, "שהוא רואה מצדנו אי-נטיה ואי-רצון לכל חקירה מדעית, ואינו יודע מה טיבה".  אבל "טיבה" הוא פשוט: אין מאספנו מיועד לחוקרים, ועל כן אין בו מקום לחקירות.  ואולם אם חושב שפ"ר כי חכמינו שבחו"ל יוכלו לתת לנו גם מאמרים דרושים לחפצנו, - אז מובן מאליו שנוכל לקבל ברצון.  אבל זאת עליכם להחליט מראש, כי גם אם פרופיסור גדול שבגדולים ישלח לכם "חקירה על קוצו של יוד" לא תתנו לחקירתו מקום מפני הכבוד. אם יכול שפ"ר לקבל עליו אחריות זו, מוטב, ואם לא, טוב שלא נפנה אליהם כלל.  לפי שלבי אומר לי, כי הפרופיסורים ההם, המביטים מגבוה על הספרות העברית וסופריה, יחשבו לנו לאושר, אם יתנו לנו ללחך איזו עצם מעצמותיהם היבשות המתגוללות אצלם באיזו קרן זוית.  ואחרי כן יאמר שפ"ר בעצמו: מה נעשה? הן לא נוכל להלבין פני דוקטור ופרופיסור גדול....

 

אל הנהגת ב"מ, וורשא.

אודיסא, כ"א שבט תרנ"ב.

היום קבלתי מכתבכם....

ע"ד מצב הענינים פה, אעשה כדבריכם, כלומר, אבקש את עפשטיין שיודיעכם פרטי הדברים.  בכלל, הנה כבר הובררו החשבונות (כמה שאפשר היה לברר) ונמצאו חובות עד 170 אלף פרנק, ומעות מזומן כמעט אין מאומה, רק חובות שרובם מוטלים בספק גדול ושוה כסף שגם כן אינו שוה עתה הרבה.  הבלנס עולה יפה כמעט, כלומר הדֶביט והקרדיט כמעט שוים, וע"כ אין מקום לחשוד מי שיהיה בהעלמות גדולות.  מובן, כי כל זה אדע מפי אפשטיין, ואנכי בעצמי, למרות חפצי בכל נפשי, לא יכלתי לקחת חלק בבירור החשבונות ולא אוכל להגיד מאומה על פי הכרה פנימית.  אולי ידעתם כבר, כי ברַמסון נקרא לבוא הלום ובא זה ימים אחדים, אך אנכי לא ראיתיו.  כפי ששמעתי כבר התרגל גם הוא במצבו ונכון לעשות הנחות כמו שעושים לבנקרוט... אוי לנו שבאנו לידי כך! – בכלל הנה אף אם נאמין, שבאמת אין כל העלמה, רואים אני בפרטי הדברים לפחות קלות-דעת במדה כזו, שלא היתה עוד דוגמתה בשום ענין כללי, ואני לא אוכל לצייר לי, איך יוכלו אנשים המסורים בלב שלם לאיזה ענין, לנהוג בו קלות-ראש כזו.

מח. נתקבלה טלגרמא, שיֵצא באלו הימים לקונסט', וע"כ ילכו לשם גם גר"ב וט' וב"ט, אולי יצלח להם לגמור דבר חדרה.  לע"ע מצב הענין ברע.  אבל אין בידו מח.  שום כתב על קבלת כסף, וירא אנכי מאד, פן יהיו ביניהם הכחשות גדולות ... כי לפי הנשמע, לא רק שח. חושב עצמו לעבד-לוה, כי אם, להפך, הוא נושה עוד בט. סכום הגון, אף כי לא נדע עוד פרטי טענותיו....

 

אל הנהגת ב"מ, וורשא[xii]

אודיסא, י"א אדר תרנ"ב.

..... טוב כי נעזוב לגמרי את הענין הבזוי הזה ולא נוסיף לדבר בו.  מצב כל הענין עתה שפל ונבזה בלי גבול וכל הנוגע בו לא ינקה מרפש.  פה הרימו ראש כל אלה שצריכים להרים ראש במצב כזה... כאשר הגדרתי לכם מראש כן הוא.  הצל לא הצלנו מאומה ולא נוכל להציל מאומה, אבל את עצמנו ואת ענינינו הבאנו במבוכה והיינו לנושא אינטריגות ובוז וקלסה.  מאמרו של לל"ב אינו אלא התחלה, וכפי הנשמע, תצא לאור בקרוב גם מחברת שלמה, שתכליתה לגול כל האשמה עלינו, לעשות אותנו ל"שעיר" על כל החטאים שלא חטאנו ולהראות לכל הקהל כי הקומיטט וכסאו נקי... ולפי שגם מן העתיד אין לקוות מאומה, כי עתה יד אחרים תקיפה והועה"פ ביפו עתיד להיות בקרוב לקנצלריא של שרים עם עבדים, - לכן, הנני אומר לכם בפה מלא, ומדעתי זו לא אוכל לזוז, כי אם יש את נפשנו לחיות ולעשות איזה דבר מועיל בהסכם ליסודותינו, אז עלינו להסב עינינו לגמרי מן הועד וכל מעשיו פה ובא"י.  ילך לו הוא וכל האינטריגנים הסובבים אותו בשם כל החביב בעיניהם, ואנחנו נלך בשם רעיוננו ונעסוק בעניניםאחרים, המתאימים למטרתנו ואינם מגואלים בשפלות-הנפש ובריב האינטריסים הפרטיים; בקצרה – ישמרו הם את כבודם ותועלתם, ואנחנו נהיה נא באמת ל"שומרי-רוח"[xiii].  – כל אסוננו עתה הוא, כי שומרי רוח היינו עד כה רק "על הנייר", ובאמת התערבנו בדברים הרחוקים מאוד מן ה"רוח", אף כי בכונה טובה, אך לא לפי "רוחנו"....

 

ללשכת ב"מ, יפו.

אודיסא, י"ב אדר תרנ"ב.

.... מצב הועה"פ ברע מאד וקלונו כבר נתגלה ברבים ואין תקוה להצילו.  חובותיו עולות עד 170 אלף פר', והאקטיב כמעט כלו הוא רעוע מאד.  מח. מגיע לו, כפי הבלנס, ערך 40 אלף פר', ומבני חדרה – ערך 47 אלף, שגם זה מוטל בספק, אחר שהקושאנים ביד ח. וצריך יהיה לשלם לו סכום הגון עבורם.  קצרו של דבר: מעשים כאלו לא נעשו עוד בשום ענין כללי בישראל וחרפתנו גדולה מהכיל. – ביחוד, גדולה חרפתנו אנחנו[xiv], כי לא די שהתערבנו בענינים כאלו, שנשאנו ונתַנו כל הימים בשאלות הועה"פ ומעשיו וכל דרכיו, שלא היו כלל לפי רוחנו, אלא-כמו שהגדתי לכם מראש-שונאינו מוצאים כאן עילה נכונה להתנפל עלינו ולגול כל האשמה עלינו, באמרם, כי ט. עשה מה שעשה על פי פקודתינו.  אנחנו יודעים אמנם, כמה רחוקה היא הדבה הזאת מן האמת, אבל דעת הקהל לא תחפוץ לדעת זאת....

על החלטותיהם אין לי מה להעיר, רק זאת אגיד, כי שמחתי מאד לראות, שעתה כפי הנראה, אחרי שקם הרעש לדממה וכל הפוליטיקא עברה וכלתה כעשן, יש תקוה לנו להצטמצם באמת בחוג הפעולות הראויות לנו לפי רוחנו.  הצעתכם ע"ד ספרי-החנוך בודאי טובה מאד, ואנחנו בחו"ל נעזרכם בכל אשר נוכל.

 

ללשכת ב"מ, יפו.

אודיסא, כ"ו אדר תרנ"ב.

.... לא תוכלו לציר לכם עד כמה ירד כבוד חו"צ בעיני העם בסבת הועה"פ ומעשיו.  והלואי שנפָטר בזה לבד ולא יחולל לפחות שם ישראל בעיני העמים על ידי חו"צ...

פרטי הדברים שמעתם כבר בודאי מה' סג"להחדריומלואיהם תשמעו מפי ה' בן-טובים השב מחר ליפו.  ועל כן לא ארבה דברים, כי לבי דוי מאד ולא אוכל לדבר בענין זה.  ישועה רחוקה מאתנו ואינני רואה כל דרך איך להשיב לחו"צ את הכבוד אשר גלה מהם.  שנים רבות תעבורנה עד אשר יתוקן כל מה שקלקלה השנה הזאת עם כל שאונה והמונה....

 

ללשכת ב"מ, יפו.

אודיסא, כ"ג ניסן תרנ"ב.

.... אח' קפלן שואלני במכתבו הפרטי על טעמי ונמוקי בדבר שנוי שם אגודתנו בצאתה בגלוי[xv], הטעם האחד הוא, כמו שהבין מדעתו, שלא יחשדונובכונהדתית; אך מלבד זה, הנה השם "ב"מ" אחוז ומקושר בהגדות שונות ומעורר בהכרח בלב העם חשדות ע"ד סתרים וכונות עמוקות, ומה גם עתה, שמתנגדינו כבר השתמשו בכל אלה להבאישנו בעיני העם.  ובכל זאת אינני רוצה בשום אופן למחוק מעל דגלנו את השם "משה", אשר כבר היה לעצם מעצמנו ואי אפשר להפרד מעליו.  אני הצעתי לפני חברינו פה לבטל רק את המלה "בני", ולקרוא את אגודתנו "אגודת משה".  ההבדל הקטן הזה, אשר בהשקפה הראשונה לא יגדל ערכו, הוא באמת גדול מאד.  הן נמצאות בין חו"צ אגודות בשם "עזרא", "נחמיה", "זרובבל", ובמה יגרע "משה"? – ובזה נפטר מכל הדרשות של דופי ע"ד "בני משה" וכל המתיחס להם, אחר שחברינו יקָראו "בני אגודת משה".  – הואילו נא להתבונן בזה ואל יהיה הדבר קל בעיניכם: לפעמים שמא גרים טובה הרבה וגם רעה רבה.  –אחדים מחברינו פה מציעים: "משה וישראל" ....

 

אל הנהגת ב"מ, וורשא.

אודיסא, כ"ז ניסן תרנ"ב.

שבוע שעבר כתבתי לכם, ועתה באתי לעוררכם על דבר אחד הצריך תקון.

בימים האלה נתקבל על שם הועד כתב שטנה מאת אחד הסופרים מאנשי המעשה, ובו יספר בשפה ברורה, כי "בעלי השיטה הידועה" המדפיסים מאמרים בכה"ע על אודות "שיטה קבועה ומסודרה" – אינם מסתפקים בדברים שבדפוס, אלא מפיצים "כתבי-פלסתר" ו"רוקמים בסתר" ומוציאים דבה על הועד "וחותרים חתירה עמוקה תחת כסא כבודו".  זה כשנה הם עושים כל זאת "במחשך", אך ביחוד גדלה רעתם מאז נתגלה דבר הסכסוכים בעניניהוה"פ ביפו, כי בזה ישתמשו האנשים האלה למטרתם, בהשתדלם להטיל כל האשמה על ראש הועד, ובהיות להם חברים מקשיבים לקולם בערים רבות, נקל להם להוציא מחשבתם הרעה אל הפועל, באופן שסכנה גדולה נשקפת לכל הבנין אשר עמלו בו הוא וחבריו שנים רבות, וכו' וכו'.

השקר הנבזה הזה, כשהוא לעצמו, אינו ראוי אמנם לשים לו לב, ומה גם שנראים הדברים, כי בעל-הדלטוריא, באולתו, נפל בפח האינטריגות של גדולים וערומים ממנו ונעשה כלי למעשיהם.  אבל מה שעוררני להודיעכם מזה הוא, כי בין יתר דבריו הוא מביא ראיה מדברי מכתב אחד, אשר לפי דבריו כתב אליו אחד "מבני הכת הזאת" היושב במטרפוליןדליטא.  מסגנון הדברים שהעתיק מן המכתב ההוא אני שופט, כי כותבו הוא אחד מבני חדרה שבווילנא וכפי הנראה הוא מחליף מכתבים תמיד עם אותו האיש וע"כ לא חד גם הפעם להוציא לפניו את כל רוחו והטיח איזה דברים נגד הועד על כי לא יֵצאו לעזרת הועה"פ.  וע"ז סמך האיש הנ"ל ואומר: "אם לי העיזו לכתוב כן, לי הידוע לאחד ממוקירי הועד וכו', מזה נקל לשפוט מה הם כותבים לאחרים".

המקרה המעציב הזה יורכם לדעת עד כמה נחוצה עתה הזהירות מצדנו.  ובכן, הנני כופל עוד הפעם את בקשתי אשר כבר בקשתי מאתכם לפני שבועות אחדים, מאז נודע המצב האמתי, שתדרשו ותצוו בשם דגלנו על כל חברינו לבל יכתבו מאומה על אדות הועד וכל המתיחס לפעולותיו ואם יהיה להם דבר בזה יפנו אליכם.  עת לנו לראות ולהבין כי דרכנו שונה הרבה מדרך "אנשי המעשה" וגם כלי הנשק שלנו ושלהם שונים מאד.  עם אנשים המשתמשים באינטריגות ובדלטוריות ובכל יתר האמצעים היפים – עם אנשים כאלה אין לנו לבוא במשא ומתן ולא להתערב בעניניהם.  ואם את זאת לא נעשה – הנני מגיד לכם מראש, כי דגלנו יחולל ושמנו יהיה לחרפה, וטוב טוב לנו שנתיר את הקשר הקדוש המאחד אותנו, בטרם נהיה מוכרחים לעשות זה מפני חלול השם....

על דברי אלה אבקש מכם תשובה תיכף.

 

אל הנהגת ב"מ, וורשא.

אודיסא, י"ב אייר תרנ"ב.

מונחת בזה העתקה מתוך מכתב אחד שכתב באלו הימים בעל הדלטוריא שהודעתיכם זה כבר אל ה' לל"ב.  זה האחרון התנהג בו כראוי: הראהו לה' עפשטין וגם את תשובתו אליו הראהו, ובה יאמר שאינני מאמין בכל זה. – תוכלו לצייר לכם, מה רב גועל נפשי למראה כל אלה.  ובכל זאת מצאתי את עצמי מחויב להודיעכם מזה, כי ממנו תראו עד היכן הדברים מגיעים, וגם נראה מן המכתב הזה, כי בקרבנו אנחנו ישנם אנשים החורשים עלינו רעה ומלשינים עלינו לפני רעיהם העומדים מחוץ לגבולנו.  במצב כזה עלינו קודם כל להכפיל כפלי כפלים את הזהירות בנוגע לכתבים ומכתבים.  כי אינני בטוח שאנשים כאלו, אחר שהתיצבו על דרך המלשינות, לא יצאו בדרך הזה גם חוץ לגבול ישראל... לפי דעתי, צריך לכתוב לכל מקום, להאיש היותר נאמן שם, שיקבץ כל הכבתים והמכתבים מידי חבריו ויבער את הבלתי נחוצים ויתרם יחזיק בידו במקום בטוח, באופן שבכל מקום ימָצאו דברים שבכתב רק בידי איש אחד נאמן.  – אולי תוכלו להציע עוד איזו דברים נחוצים לפי המצב עתה – הודיעוני במוקדם.  אנחנו החלטנו להראות לה' לל"ב את "מגלת הספר"[xvi] שנשלחה מירושלים, למען יראה ויוכח כי שקר ודבה בזויה בדברי עוזרו הנ"ל, ואז נדרוש מאתו בשם האמת והצדק שיכתוב לו כראוי. אם יעשה זאת – לא נדע...

מן המכתב תראו ג"כ שיש את לבכם לנסות דבר אל הגרש"מ.  אינני מאמין אמנם שתצלח זאת בידם: הגרש"מ חכם הוא ויודע אותנו ואותם.  ובכל זאת אולי טוב שילך מי מכם לביאלוסטוק לדבר אתו פא"פ.  כי לכתוב אליו לא אמצא לנכון מפני טעמים שונים.

חפץ הייתי שגם אתם תבקרו את הארכיב שלכם ותבערו את הדברים היתרים שאין בקיומם תועלת.

 

ללשכת ב"מ, יפו[xvii]

אודיסא, ח' אלול תרנ"ב.

זה קרוב לשלשה חדשים לא כתבתי לכם ולא עניתי על מכתביכם.  הסבה לזה היא: כי כבר נלאיתי לראות את מצבנו הרע והמסוכסך, את האי סדרים והקפאון השורר גם בקרבנו, והחלטתי לשים קץ לכל אלה בפעם אחת, להקים חרבותינו ולהעמיד את עניננו על בסיס נכון, או, אם אי אפשר הדבר, למה זה נעמול לשוא והועיל לא נועיל? את תלונותיכם[xviii] במכתבי אחינו ד. וג. ראיתי כהד ללבי, וגם מחברים אחרים קבלתי תלונות כאלה; אות הוא כי כבר באה העת לפקוח עין ולחדול מלבלות זמן בשחוק צעצועים ולקרוא לזה "עבודה תמה".  – והנה זה איזה ירחים שהנני עומד בקשר מכתבים בענין זה עם ההנהגה[xix], וסוף סוף באתי לידי הכרה כי ע"י מכתבים לא נגיע להבין היטב איש את אחיו.  ולפי שנכון אני ללכת בקרוב לוורשא לזמן הגון, לרגלי ענינַי הפרטיים, לכן דחינו את הדבר עד בואי שמה, ואז נקרא אולי גם איזו מאחינו מערים אחרות, ועל פי הנסיון שבידינו, נחליט דבר, מה יש לנו לעשות: "להיות או לא להיות", ואם להיות – איך ועל פי איזו אופנים.  ובסבת הדבר הזה לא כתבתי בימים האחרונים לא לכם ולא לאחרים, כי לא חפצתי להעיר שום שאלה ולהתחיל בשום מעשה עד שיבורר מצבנו.  וגם עתה לא באתי להציע לפניכם את מערכי לבי בזה – למה אדבר חצי דבר? – כי אם מטרת מכתבי זה הוא לעוררכם על ענין אחד.

באלו הימים קבלתי מכתב מראש הוה"פ על דבר יסוד בוליטין תמידי ביפו.  המכתב כתוב בידי אח' ברזלי ובודאי תדעו כל פרטי הדבר, אחר שהרעיון הזה בקרבנו נולד.  והנה היום אני משיב על המכתב ההוא ואבקשכם לשים לב לדברי שם ולהשתדל שיכונן הענין בזהירות הראויה.  כי בוליטין כזה הוא חרב פיפיות וכשם שיביא תועלת רבה בצורה ידועה כן יוכל להביא נזק רב בצורה אחרת.  אקוה כי תבינו בעצמכם את אשר לפניכם ותודיעוני תוצאות הדבר.

גם בלעדי תדעו כבר, כי גם דבר בית העקד גם דבר בית הספר יצאו בשלום מבית ועדנו פה.  בכלל, נקל עתה להוציא אל הפועל כל דבר טוב ומועיל ע"י ה' בינשטוק[xx], אשר דבריו נשמעים לחברי הועד וכל מעשיו עד כה מוצאים חן בעיני הזקנים שבועדנו, מסבה ידועה.  ממילא מובן כי גם אני וחברי פה שמחים מאד על כי ה' ב"ש התיצב על דרך כזה.  ובחו"צ שביפו הדבר תלוי עתה לתמוך בידו ולהעירו תמיד על מצב הענין וצרכיו האמתיים....

 

למר י. ח. רבינצקי, אודיסא.

וורשא, כ"ח חשון תרנ"ג.

עצל! גם בוש לא תבוש להגיד כי לא כתבת לי עד כה לפי שחכית למכתבי! איזו הם האינטיריסים שלך בוורשא אשר חכית לידיעות על אדותם? בעוד אשר לי, הלא תודה, כי לי יש באודיסאאינטיריסים שונים, שהייתי אני חפץ ואתה היית יכול להודיעני בפרטות, מה מצבם ומה החדשות שנעשו בם? – האם לא בזיון וכלמה לכולכם, כי גם משלום האנשים הקרובים אלי ואליכם לא שמעתי מאומה מיום צאתי מאודיסא? .... והנני רואה, כי לוא עקרתי דירתי מאודיסא לפה היה הקשר בינינו נפסק לגמרי במהרה בקרוב.  בושו! –

באלו הימים תקבלו את המכתב החוזר של "ל. ישורון"[xxi].  וגם מבלי אגיד תכירו בודאי מסגנונו כי לי הוא.  לבי אומר לי, כי עתה עומדות רגלינו על הדרך הנכונה, והתקונים האלה הם האחרונים.  בכל אופן הם האחרונים.  כי אם חלילה גם עתה לא נצליח, לא נוסיף עוד "לתקן", כי אם נודה בלב נשבר, שאין אנו מסוגלים לכך, ונניח את הענין לדור יבוא.  אבקשך, כי תשתדל גם אתה לבלי תחמיצו את תשובתכם על המכתב ההוא, ותהיו מן הראשונים לעשות כל הכתוב בו.  יראו-נא "בני ישורון" כי גם באודיסא יש רוח חיים....

ע"ד "פרדסך", אשמח מאד כי סוף סוף תתחיל לקבל חומר נאות.  ובנוגע לי – מה אעשה לך, אחי, ומצבי הרוחני לא ירשני בשום אופן לעשות למענך מטעמים אשר יאותו לך! – לא רק לכתוב, כי אם גם לקרוא בשים-לב איני יכול.  "ר' מנדלי–אתה אומר–הסיר את שכמו מסבל הת"ת ויקרב אל המלאכה".  אהה, יקירי! גם אנכי הסירותי עתה את שכמי מסבל "תלמוד תורה", ועל כן לא  אוכל לקרוב אל המלאכה: "לדידיה לא הוהמומא ולדידי הוהמומא"...

ובכל זאת הנני בטוח, כי עד שיצא ה"פרדס" עוד אמצא מועד להביא לו מנחה גם אני, אם מעט ואם הרבה, אך שמי לא יפקד.

המו"ס לווין-עפשטיין אמר לי כי ספריו של גרזובסקי נמכרים ונדרשים במדה מרובה.  ואם כן הלא צריך להשתדל במעט אנרגיא, כי יבואו גם חוברות "בית הספר" לפה.  הלא ימצאנו עון כי נוכל לעשות דבר לתועלת ספרות א"י, ומה גם ספרות הילדים, ולא נעשה!

דרוש בשלומי לשלום כל אחינו היקרים.  כולכם חיו בטוב והסירו מעליכם את האַפַתיא והעצלות, כי לא נאה.

 

ללשכת ב"מ יפו[xxii].

וורשא, יו"ד כסלו תרנ"ג.

.... ע"ד החדשות שנעשו בעיני ב"מ לא אוכל לכתוב הרבה, כי הסכמנו למסרן לכם בע"פ ע"י אחינו לווין-עפשטיין השב לא"י באלו הימים.  רק בכלל תדעו, כי הנהגת הענין נמסרה לכם ובכם יהיה הדבר תלוי מעתה להביאהו קדם או אחור.  הננו מקוים כלנו כי מעתה יתפתח באורח ישר ולא יצטרך עוד לתקונים חדשים לבקרים.  אך בכל אופן החלטנו כי אם חלילה גם הפעם לא יצלח חפצנו בידינו, לא נוסיף עוד לתקנו ולשנותו, אלא נודה בלב נשבר כי אין אנחנו מסוגלים עוד לזה....

....תרעומתכם על הדברים שכתבתי לה' בינשטוק מביאה אותי לדבר באזניכם, גלוי בפני כולכם, מה שבלבי.  והנני מקדים, כי בחיי הפרטיים לא הייתי מסוגל כלל לדבֵר ככה, אבל פה הנני מרגיש את חובתי ואעשנה למרות רצוני, ואקוה כי גם אתם, כולכם, תדעו להבדיל בין דברים פרטיים שבין איש לחברו ובין הדבר הזה.  ובכן, דעו נא, אחי, כי דברַי ההם היו מכוונים באמת כנגד אחד מכם, הלא הוא אחינו ברזלי.  הוא באמת חשוד בעיני לפעמים על "התלהבות יתרה", ובכל הכבוד אשר ירחש לבי לרגשותיו, יודע אני על פי הנסיון, כי יש אשר יביא לפעמים רעה בחפצו להיטיב.  והנה, ע"פ סימנים מובהקים רואה אני כי אחינו הנ"ל הוא היותר קרוב לה' בינשטוק ואל כל אשר יחפוץ יטנו.  הדבר הזה הביא באמת דאגה בלבי אם לא יצא ח"ו איזה מכשול על ידי ה"התלהבות", ואז כמו שראינו בשנה שעברה, נהיה אנחנו כולנואחראים לדבר.  ועם זה עליכם לדעת ג"כ כי כבר  יש בין חו"צ ממתנגדינו אנשים הרואים ומגידים, כי בינשטוק עושה רצוננו.  ואינני מסופק כי כל מה שיעשה שלא כהוגן יגלגלו עלינו.  – במצב כזה אל נא תשיתו עלי חטאת, אם חשבתי לי לחובה להזהירו, והיו הדברים האלה לעדים לנו, כי לא עלתה על לבנו לעשותו כלי לכל מה שהדמיון הבוער יחפוץ להוציא לפעולה.  – כעין סמך לדאגתי הנזכרת מוצא אני במכתבכם האחרון אלי ואל "ישורון"[xxiii] מן כ"ו חשון שקבלנו אתמול.  שם נאמר: "על יד רחובות יש לקנות 400 דונם אדמה וכו',  רוה"פ נכון להשתדל לקנותה בעד הפועלים, אך שאלה נכבדה בדבר השם של הקושאן".  – אם הייתי שומע דברים אלו לפני שנתים (וכמה דברים כאלו שמעתי אז באמת!) הייתי שותק ולבי לא מלאני לשאול ע"ד מקור לכסף, פן אהיה לשחוק בעיני חברי (כמו שקרה לי באמת); אבל עתה, כמדומה לי, לא ישחק עוד איש מכם, אם אשאל: האמנם אין פה שום "שאלה נכבדה" זולתי בדבר שם הקושאן? ושמונת אלפים פר' (בקירוב) הנחוצים לזה, וכי מלתא זוטרתא היא? או אולי תבטחו בהצעת אחינו שביקטרינוסלבובהסכום 1500 פר' אשר הבטיחו שם לתת במשך שלש שנים לטובת הפועלים? ואם הדבר כן, אז עלינו להודות, כי לשוא עברה עלינו שנת תרנ"ב: הכל שכחנו ומאומה לא למדנו...

אנא אחַי, סלחו לדברַי המרים האלו והאמינו לי, כי קשה היה עלי לכתבם אולי יותר מאשר עליכם לקראם.

אקוה, כי גם בלעדי אגיד תבינו שכל הדברים הכתובים בזה כתובים לכלכם וגם אחינו ברזלי בכלל....

 

למר י. אייזנשטדט, יפו.

אודיסא, כ"ה טבת תרנ"ג.

.... את מכתבך הארוך מן ב' טבת קבלתי .  והדין היה נותן שלא אשיבך עליו כלל.  כי אני כתבתי את דברַי[xxiv] לאחַי שבא"י, שמע מינה, שאני חושב את תוכנם לדבר הנוגע לכלנו, ותחת תשובה מלשכת א"י באת אתה לבדך להצטדק ולהתרעם, כאלו אין כאן אלא דברים שביני ובינך.  – ובכל זאת הנני עושה הפעם לפנים משורת הדין, ואענך על דבריך בקצרה, בלא לב ולב ובלי ציצים ופרחים.

איני יודע אם תם אתה או מתמם, בהרבותך דברים על אדות הקרקע אצל רחובות, כאלו כל עיקר דאגתנו נולדה רק על יסוד הודעתך זאת.  הלא מפורש אמרתי במכתבי, כי על פי סימנים מובהקים רואה אני שאתה מושל יחידי בבית הועד ואל כל אשר תחפוץ תטה את לב הראש.  הדבר הזה הוא שנתן דאגה בלבי ובלב רבים מחברינו שמא תצא מזה איזו תקלה והיינו אנחנו כלנו חטאים.  גם זאת אמרתי שם, כי הדאגה הזאת לא לנו בלבד היא, כי גם אחרים מראשי העוסקים בעניניחו"צ רואים את ידך במעשי הועה"פ ומתאוננים על זה בקול רם.  ועל כל אלה אתה משיבני בפלפולים: "מאין ידעתי כי דעתך נוחה ממעשה רוה"פ בדבר הקרקע?" – גם אם לא היית כותב לל"ב מזה, או גם אם היית אומר בפה מלא כי אין לך כל חלק בהצעה זו, היינו גם אז רואים בזה את השפעתך על רוה"פ, אשר נפחת בו את רוח הפרוייקטין הגדולים של תרנ"א.  האמנם תדמה כי אוכל לשכוח את "נס ציונה", את הפונד הלאומי שאתה ופרנקפלד ועוד כאלה הבטיחו לתת לו עשרה % מהכנסותיהם, ויתר המחשבות הגדולות שלא יכול מוחי הקטן להולמם  בהיותי בתוככם אז? – את המחשבות הגדולות האלה אנו יראים גם עתה, ולדאבון לבנו אנו רואים, כי לא מתו בלבך.  ע"כ נירא בצדק, שלא תביאנה עוד הפעם את אגודתנו במבוכה, וע"כ דרשנו ג"כ בצדק מאת אחינו שבא"י שישגיחו עליך ולא יתנו לך להיות שליט יחידי במעשי הועה"פ, ובכלל – בכל הענינים הנוגעים להישוב.

שאלתך: אולי עליך להתרחק לגמרי וכו'? – עשתה רושם רע מאד גם עלי גם על יתר אחינו פה שקראו את מכתבך.  לא נדע איך לכנות אותו הסגנון המעורב מענוה יתרה עם גאוה יתרה (סלח נא לדברי אמת); התערובה הזאת לא תוכל למשוך את הלב.  אבל, לא באתי בזה להגיד מוסר ותוכחה, כמו שלא זאת היתה כונתי גם במכתבי הראשון.  אותך ידענו היטב, עם כל יתרונותיך ומגרעותיך, וידענו ג"כ כי בימי העמידה אין האדם משנה עוד את טבעו ותכונותיו.  ועל כן לא פניתי אליך בבקשה שתעשה מעשיך באופן כך וכך, כי ידעתי שכל אשר אתה עושה מוכרח אתה לעשות לפי רוחך ונטיותיך.  אבל אל אחינו אשר אתך פניתי, שלא יעלימו עין ממעשיך, ובכן, עליהם ולא עלי להשיב לך על שאלתך הנ"ל.  אם ישימו לב לדרכך וימצאו כי מעשיך אינם רצוים, למרות  כונתך הרצויה, אז באמת הרשות בידם לדרוש ממך, כי לא תתערב כלל בעיני הועה"פ וכו'.  בכל אופן, צריך היית לפנות בדבריך ושאלתך אליהם ולא אלי.

על יתר דבריך, בנוגע להעבר, אחשוב למותר לענות, כי לא יתנני לבי לשוב ולהזכיר ראשונות בכל פרטיהן המעציבים.  רק זאת אעירך, כי אני, במצאי את עצמי בלתי מוכשר להנהיג אגודתנו ביד חזקה,  כמו שדרשו תנאי החיים אז, לא חכיתי עד שיבוא ברזלי ויפקח עיני על חסרוני זה, לא הרביתי בשאלות ובדברי ענוה או גאוה, אלא הודעתי בפשיטות לראשי אגודתנו אז, שהנני מסיר מעלי את העטרה הזאת, מפני שאינה הולמתי.  אם היית גם אתה הולך בדרך זה, היית בעצמך בוחן ובודק היטב את תכונות רוחך, ועל יסוד הנסיון היית יכול לבוא לידי הכרה, כי צריך את להשגחה ואינך מוכשר לעשות לבדך מעשים מתוקנים.  ואז היית בעצמך פונה לחבריך בא"י בבקשה, שיקחו חלק בכל מעשיך, ולא היית עושה מאומה מבני המלך תחלה בחבריך....

אבל מה אדבר? דברים כאלו הם מן המסורים ללב.  ואם לבך לא יגיד לך כל אלה, שוא כל עמלי להוכיח לך צדקת משפטנו.

 

אל הנהגת ב"מ, יפו.

אודיסא, י"ט אייר תרנ"ג.

.... ע"ד ביה"ס אודיעכם, כי ה' וויסוצקי ממוסקבא, שהוא עתה פה, בא אלי תיכף בבואו הלום והגיד לי, כי מאמרי בהמליץ עוררהו לאהבה את ביה"ס הזה עד שנכון הוא לתת 10 אלפים פר' להיות לקרן-קימת לתכלית זו. נשען על הבטחתו, ובדעתי ג"כ כי ה' וויינשטין נכון לתת למטרה זו כל הסכום השמור בידנו מנדבתו (14 אלף), ובתקותי עם זה כי האספה הכללית העתידה תקצוב ג"כ לזה איזו אלפים פרנק לזכר הד"ר פינסקר (כמו שכבר החליטה הקומיסיא שנמסר לה הדבר), וכי בני ישראל בפריז ובלונדון המוקרים שם ערלנגר ז"ל לא יחדלו ג"כ מלתת סכומים הגונים לזכר שמו (כפי החלטת ועד ביה"ס האמורה בקול-הקורא שקבלנו מיפו), - נשען על כל אלה הצעתי לפני ועדנו להשתדל בכל כחו שיתאסף בארצנו לשם הד"ר פ. מנדבת נדיבים יחידים עד 50 אלף פר' ולפנות אח"כ לאחינו בחו"ל שיתנו ג"כ כסך הזה לשם ערלנגר, ומן הכסף הזה יוקדש חלק ידוע לבנין שני הבתים, ובעד המותר יקנו בא"י נכסי דלא ניידי שהכנסתם תהיה ליסוד הספקת צרכי הבתים האלה עד עולם.  הצעתי זאת לא מצאה אמנם חן בעיני אחדים מחברי הועד,.... אבל מצד אחד מצאה לה גם סניגורים רבים, ואקוה כי בעת האספה הכללית נצליח להוציאה אל הפועל.  הודיעני נא איפואתיכף, מה יש לכם להוסיף או לגרוע.

ע"ד ההערות בנוגע להפועלים, לא אוכל להסכים עמכם.  "קולוניאדוגמאית" אין פירושה, לפי דעתי, כרמים טובים, כי אם עבודת-אדמה פשוטה, שיהיה קודם כל לחם לאכול, עם כל יתר האטריבוטים של עובד-אדמה (עופות, ביצים, חלב וחמאה וירקות וכו') והנטיעות תהיינה טפלות לעיקר העבודה.  לקולוניאכזו (בעלת עשרים קולוניסטים) אין צורך בחצי מיליון פרנק ולא בחצי הסך הזה, אחר שהתמיכה תמשך רק שנה אחת, עד הקציר הראשון, והעבודה עצמה לא תצטרך לפועלים שכירי-יום  האוכלים רוב ההוצאות בנטיעת הכרמים.  ואם גם הסכום הדרוש לזה אינו עוד בידינו, עלינו להשתדל שיהיה ולחכות עד שיהיה.  משא"כ אם נפזר את כספנו "כל קמא דמטי לידנו" על פשרות שונות, כי אז לא נגיע לעולם לדבר ממשי.  והלא זה כל אסוננו, שבקוצר רוחנו לא יכלנולחכות והוצאנו תמיד את כספנו לחצי דברים ועל ידי זה ירד לטמיון אולי הרבה יותר מחצי מיליון פרנק.  הנסיון, כמדומה לי, הורנו כבר באופן היותר ברור, שכל אלה המוסדות שמתחלתן נבנו על "אולי", "לעת עתה", "בדיעבד", וכדומה מן הדברים שאנו יהודי הסלוִים מצוינים בהם – שכל מוסדות כאלה אוכלים רק את יגיענובמדה נוראה, מבלי להביא אף עשירית התועלת המקווה.  כי על כן אחשוב, שהפעם עלינו למשול ברוחנו ולחכות עד שנוכל לעשות דבר מתוקן.  ומה גם אחר שבאמת אין לנו עוד בקופת הפועלים אף כדי שכלול שנים או שלשה.... ובכלל, לא אוכל להתאפק מלהגיד לכם, כי "החשבונות" ע"ד "הנטיעה", "היקב", ו"התמיכה" שבינתים– הספיקו בשנים האחרונות להיות כבר למשא על כל איש בעל דעה, וגם אני, סלחו נא אם אגיד זאת בפה מלא, לא אוכל למלט נפשי, בקראי חשבונות כאלה, מאנחה מסותרת ומקול "השטן" הקורא בקרבי: "לוקוס, לוקוס וכו'". – וע"ד קוסטיניא, אמנם גם פה עלה הרעיון הזה על לבבנו, אבל הבַרון דורש בעד האדמה מחיר גדול ביותר וגם לא יחפוץ למכור החצי, בשביל עשרים משפחות.  וע"כ טוב יותר לחכות: אולי תבטל בקרוב הגזרה ונוכל לקנות בעבר הירדן במחיר קטן .....

 

אל הנהגת ב"מ, יפו[xxv].

אודיסא, כ"א סיון תרנ"ג.

מכתביכם האחרונים עם הפרוטוקולים 12-8 הגיעוני ומפני שבאיזו דברים מצאתי לנכון להועץ תחלה עם אחינו פה – מה שלפי מצבנו לא בכל יום אפשר – לכן נתאחרה תשובתי מעט.

קודם כל הרשוני-נא, אחים יקרים, להביע לכם את צערנו ממעמקי לבנו, בראותנו כי בפעולותיכם הראשונות לא תשמרו כראוי את חוק"הזהירות" אשר קבלנו עלינו: "לחשוב תמיד מראש את מדת כחם ולצמצם לפיה את פעולותיהם באופן שיוכלו להוציא מתחת ידם דבר מתוקן" (התעודה)[xxvi].  ובשלשה דברים אנו רואים התנגדות מצדכם לחוק זה.  הראשון והיותר נכבד הוא דבר בתי-הספר.  הלא תזכרו בודאי כי עוד בשנה שעברה בקשתיכם לבל תגשו להקמת שני בתי ספר כאחד, כי לא תעצרו כה לכוננם כראוי.  ואתם הרגעתם רוחי בחשבונות המראים לדעת כי ההוצאה לא תהיה גדולה ביותר.  עתה מה אנו רואים? בית הספר לנערות גרם לכם דפיציט הגון, אשר אם גם נניח כי יתמלא על ידי הנדבות הפרטיות, בכל אופן יהיה למכשול גדול להתפתחות ביה"ס לנערים.  במכתבכם על שם הועד תדרשו בשביל ביה"ס לנערים עוד איזו אלפים פר' לפתיחת מחלקה חדשה, והדין עמכם, אבל אם תקוו באמת להשיג הסך הזה מקופת הועד תשגו מאד.  ידוע תדעו כי מקופה זו לא תקבלו אף פרוטה אחת נוסף על הסך 4000 פר' שנקצב לזה.  גם על הסך הזה יש עוררים רבים ויותר מזה אי אפשר בשום אופן לדרוש מקופה שכל עיקרה נוסדה לתמיכת עבודת-האדמה.  ואם לא תבוא איפוא עזרה מאיזה מקום אחר בלתי נודע לנו יעמוד ביה"ס על עמדו ולא יצעד קדימה, ובזה נסיר מעלינו את כל הנימבוס אשר הצלחנו עד כה להקיפו ושני בתי-ספרכם יהרסו איש את רעהו.  האמנם כך עובדים ב"מ?[xxvii]– הדבר השני הוא "העתון".  בהיות פה אתנו לע"פ חשבנו בזהירות הראויה את חשבון הכסף הדרוש לזה ומצאנו כי יותר מאלף פר' אין אנו יכולים להוציא על זה וכי בסך כזה אפשר להוציאו רק פעם אחת בחודש.  וע"כ החלטנו "לצמצם פעולתנו זאת לפי מדת כחנו".  עתה האם לא יש לנו צדקה להשתומם בשמענו כי "מצאתם לנחוץ להוציאו פעם לשבועים" ותפנו אלי "לבקש עצה", אבל אני מוצא כי אף אם היתה "עצה" איך למצוא כסף אסור לנו להוציא סך כזה על פורטא.  והנני אומר לכם בפה מלא בשם כל חברינו פה' שאין אנו מסכימים בשום אופן לשנות את ההחלטה ע"ד הוצאת העתון פעם אחת בחודש.  ומה גם שאין אנו רואים כלל צורך בזה.  אדרבא, רבוי העלים יביא רק לדברים בטלים יתרים, אחר שבאמת אין חיי הארץ עשירים כל כך במעשים בכל יום[xxviii].  השלישי הוא הנהגתכם עם רוה"פ[xxix].  הלא תזכרו את הוכוח שהיה ביניהם בחורף העבר על אדות ענין זה.  ואתם הבטחתוני כי באמת חזק הוא בדעתו ואינו נשמע לשום אדם.  עתה אוכל לבשרכם כי כל הדברים שמסרתם לו (פרוטוקול 9 N) הציע הוא לפני הועד, כמובן, בשם עצמו.  אבל בעל עין-חדה יכול לראות תיכף כי רוח אחרים מדברת מתוך גרונו, אחר שלא היתה לאל ידו לבאר טעמו ונמוקוברבות מהצעותיו.... שיש בהן כאלה אשר אין להן שום יחס עם תכונת הועד.... האמנם לא חלום הבל הוא להציע לפני הועד שכלול המושבות, הדורשות בשנה זו, לפי חשבון רוה"פ, עד 150 אלף פר'? ואם לא דמיון עז דרוש להוסיף עוד על זה "יקב מרכזי" שכשהוא לעצמו צריך לבלוע הכנסת הקומיטט לפחות משלש שנים? והאמנם על הועד לעסוק בהפצת "האור"? – אבל מה אוסיף עוד? הנני חושב לי לחובה רק להזכירכם, כי ההצעות האלה מעידות לפנינו עם מי היה הצדק בוכוחנו אז, וכי אם תוסיפו לעשות את רוה"פ שליח לדברים כאלה, בלי זהירות יתרה, אז תגרמו לפקוח עיני שונאינו פה שיראו מי ומה הם מנהלי עניני הועד בא"י, ואז נאבד בידינו גם את מעט הכח שיש לנו עתה.

את הדברים האלה מצאנו לנחוץ לדבר באזניכם ולבקשכם עם זה בכל תוקף חובתנו וחובתכם לעומת הענין המסור בידינו, כי מהיום והלאה תשימו יותר לבכם לחוק ה"זהירות".....

יכול להיות כי בעוד שנים שלשה שבועות אצא מפה לארץ ישראל[xxx]....

 

אל הנהגת ב"מ, יפו.

באניה[xxxi], י"א אלול תרנ"ג.

הנני שומר הבטחתי ואודיעכם כי עברנו בשלום עד הלום והיום בערב או מחר בבקר נבוא למרסיליא.  את השבת מוכרח אהיה לשבות במרסיליא, כי ללכת פריזה לא תספיק עוד העת.  והנני שמח כי לא אצטרך להתעכב בפריס.  התודעתי בדרך אל ה' שייד וטילנו אתו ארוכות וקצרות בהלכות הישוב, ואינני מתחרט על זה... לפחות יודע אני עתה אותו ואת שיחו....

 

אל הנהגת ב"מ, יפו.

פריס, י"א אלול תרנ"ג.

ממרסיליא כתבתי לכם שלא אתעכב בפריס, וכן עשיתי באמת, אבל בדרך נס הנני שנית פה! בלונדון הייתי שני ימים ובקשתי ולא מצאתי את האנשים העיקריים אשר עליהם השלכתי יהבי, באופן שעל פי היסוד שאני רוצה ללַמֵד לאחרים – לעשות רק דבר מתוקן או לבלתי עשות מאומה – מצאתי עצמי מחויב ללכת גם בעצמי בדרך הזה, כלומר, לבלתי התודע לאיש בלונדון עד שישובו האנשים ההם, והם ישובו, יכול להיות, רק אחר החגים.  ובכן, בחרתי יותר לשוב לפריס (שיש לי פה מכירים) עד אחר ימי החג, מאשר לישב בדד בלונדון בלי כל מכיר ומודע.

ממילא מובן כי עתה בהיותי פה אראה ואתבונן על כל סביבי, ואדע מה יש לנו לקוות מפה....

מסבות שונות נתאחר בידי המכתב ימים אחדים, ועתה נשתנו הדברים הרבה, אך לא אוכל עוד להודיעכם מאומה, כי גם לי לעצמי לא נתברר עוד מצבי היטב.  איני יודע עתה בבירור, מתי אצא מפה, ואם אצא – אנה.  לכן אל תכתבו לי מאומה עד שתקבלו מאתי מכתב שני עם אדריסא ברורה....

 

למר י. ח. רבינצקי, אודיסא.

לונדון, י"ב תשרי תרנ"ד.

.... הנך שואל, מדוע לא כתבתי לכם "על אדות מצב אגודתנו הכללי והחדשות שצמחו לרגלי ביאתי לא"י"? – תשובות רבות לדבר.  אבל העיקרית היא, כי במזל רע מאד באתי לא"י, ותיכף לביאתי התחילה הקדחת להרוס על סדרי החיים, באופן שבכל משך ימי שבתי בארץ לא יכלנו אף פעם אחת להתאסף אספה שלמה: זה חולה וזה עוד לא קם מחליו וזה ברח לאחת המושבות וכו'.  במצב כזה אי אפשר גם להתבונן כראוי על מהלך הענין וכל שכן לעשות איזה דבר.  ובכל זאת אחשוב, כי אף אם לא כתבתי ישר אליכם, הנה הכרתם בכל זאת את ידי במכתב הרביעי מן המכתבים לא"י, ואם תצרף לזה את "האמת" השנייה עם מכתבי הפרטי לאח' עפשטין אשר בודאי קראתם, – אז יהיה לכם מושג נכון מכל מה שראיתי והגיתי במשך ימי שבתי בא"י בנוגע לכל הענין; ובנוגע לאגודתנו בפרט, הנה בודאי קראתם, – אז יהיה לכם מושג נכון מכל מה שראיתי והגיתי במשך ימי שבתי בא"י בנוגע לכל הענין; ובנוגע לאגודתנו בפרט, הנה בודאי גם אתם לא תחכו לשמוע חדשות ונצורות.  הן תכונת עבודתה אינה לעקור הרים, כי אם להשגיח על הכל ולהיטיב בַכל קמעא קמעא, בלי שאון ובלי התראות יתרה.  ואת זה עושים אחינו שם כפי יכלתם.  באופן, שאני לעצמי מוצא את ההנהגה טובה ומכוונת לצרכי השעה.

בפריס שהיתי כשלשה שבועות וגם שם לא שבעתי נחת.  ועוד גדל כאבי בהתבונני כי אמנם אפשר היה לתקן שם הרבה, לו רק היה לו שם איש אחד אשר יתמכר לזה בכל לבבו ודבריו יהיו נשמעים מעט, לפחות, להרבהר"צ הכהן.  אבל האחד הזה איננו.  יתר הדברים אשר עשיתי בפריס כתבתי לראש הועד של חברת התמיכה, שאלו את אח' עפשטין והוא ימסור לכם הדברים בלחישה.

ופה? – האמת אגיד, כי המעט אשר שמעתי עד כה ממצב הענין פה לא יוכל לשַמֵח את לבבי ולחזק תקוותַי. אבל, עוד אין לי רשות להוציא משפט בטרם התבוננתי היטב על הכל.

כל הדברים האלה מכוונים, כמובן, לא לך לבדך, כי אם לכל אחינו היקרים.  ומאתך אבקש לקיים הבטחתך ולהודיעני מכל אשר אתכם, הכל בפרטות, כי אי אפשר לכם להבין מה יקר לי עתה כל פרט ופרט מחייכם ומעשיכם וכל הנוגע לכל בכלל ובפרט.  זה יבין רק מי שחיה זמן הגון בודד בארץ מרחק, ולבו שם, בביתו ומשפחתו, בין רעיו ואוהביו...

ומה "פרדסך"? ירא אני כי נבואתי לא תתקיים, כלומר, שלא יצא לאור לימי הפסח... הודיעני-נא אם יָצאו פרורַי (ביחוד, האחרון) נקיים מידי המבקר.

לא אוכל עוד לדעת אם יצלח לי לכתוב בשבילך עוד דבר מה.  חפץ הייתי לעשות זאת (ביחוד, עתה, באין לנו "מליץ", צריך אני להגיד בפרדסך איזה דברים בנוגע לה"אמת" האחרונה והתמרמרות חו"צ עליה); אבל הדבר תלוי במהלך ענינַי הפרטיים פה, אשר עוד לא נתבררו....

שכחתי להודיעכם, כי התראיתי בפריס עם הד"ר שווַצפלד, משנה למנהיג עניני הברון הירש.  האיש הזה מפורסם בין חו"צ כשונא ומתנגד גדול לעניננו.  ומה השתוממתי איפוא לשמוע מפיו, כי מוצא הוא את רעיוננו רם ונשא ובכל לבו מסור הוא לעצם הרעיון, אבל מתנגד הוא לאופני פעולתם של חו"צ, אשר ישחיתו כל הענין עודנו באבו.  ופה הציע לפני את השקפתו, אשר ברוב הפרטים מתאימה היא עם השקפתנו אנחנו.  צר לי כי לא יכלתי להתמהמה עוד בפריס ולהתראות אתו עוד פעמים אחדות.  אבל מזה תוכלו לראות, מה שונה היה מצבנו עתה, לו הבינו חו"צ את אשר לפניהם...

 

אל הנהגת ב"מ, יפו[xxxii].

לונדון, כ"א תשרי (הושע"ר) תרנ"ד.

עתה באה העת לשפוך לפניכם את לבבי.  הנני מצייר לי איזו השערות מחודדות נולדו אצלכם בקבלכם את מכתבי מפריס.  אבל, כמו ברוב מקרים כאלה, האמת היא פשוטה ולא מחודדת: מכתבים מביתי ומצבי הפרטי כמעט שגרמו לי ללכת מפריס למקום אחר.  אבל אחר כן נשתנה הדבר, החלומות ההם נפתרו לרעה, ובכן שבתי הלום והנני פה כשני שבועות.  בכל העת הזאת טרוד הייתי בחפוש מעון, התראות עם אנשים שונים וכו', ולא הספקתי אלא לכתוב לכם את המכתב הגלוי הקצר משבוע שעבר עם כתובתי.  בודאי קבלתם.  עתה הנני כבר "תושב" פה, ואף כי ראשי מלא על כל גדותיו ותוצאות אין לע"ע, בכל זאת יש לי פנאי די והותר לכתוב מכתבים, והנני להודיעכם איפוא את אשר עבר עלי עד כה. 

בפריס קבלוני הכל באופן היותר טוב.  אין צריך לאמור אנ"ש הרוסים, כי אם גם הצרפתים, ביחוד הכירני לטוב הרב ר' צדוק הכהן, וראו זה פלא: הוא יודע אותי בתור "אחד-העם" ובשם הזה קראני בכל עת בואי אליו, אף הגיד לי דעתו על "ספרותי".  הוא עשה עלי רושם טוב מאד.  הוא חכם ובעל לב.  ובדבר הזה שגיתי מעט את השקפתי על תקותנו מפריס, כלומר, הנני מאמין עתה, כי אם היה לנו בפריס איש אשר יהיה כחו רב לעורר תמיד את הרב על כל הדרוש, אפשר היה לפעול הרבה, לפחות, בנוגע להטבת מצבן של קולוניות הנדיב.  כי הרב עצמו, בכל חפצו, טרוד הוא ביותר ואינו יכול לחשוב מחשבות הרבה ע"ד א"י.  צריך היה שאיש אחר יחשוב את המחשבות וימסרן להרב מוכנות ושלמות.  אבל איש כזה אין בפריס.

גם את "הועד" [xxxiii], אשר עליו ישליכו יהבם חו"צ ע"פ עצת ה' לל"ב, גם אותו ראיתי וידעתי עתה. כי נקרא נקראתי גם אני אל ישיבתו שהיתה ביום עזבי את פריס.  והנני יכול להגיד בפה מלא שאינו אלא משל (כלומר, פיקציא").  מלבד עוד הפעם רצ"כ אין איש.  מטרת הישיבה היתה לשמוע חשבון ה' שייד מפעולותיו בקושטא, ולהחליט מה לענות על המכתבים הבאים מאת החפצים לקנות קרקעות.  להודיעכם פרטי הדברים אינני רשאי, אבל בכלל אגיד, כי אני לקחתי חלק גדול בכל המשא ומתן, וסוף סוף הוכרח ה' שייד להודות, שאין לו שום תקוה על בטול איסור ההתישבות בהחלט, וכל תקותו היא להשיג רשיון ארעי על התישבות מספר משפחות, כדבר יוצא מן הכלל, וכי גם תקוה זו אינה אלא תקוה בעלמא, מבלי שיוכל הועד על סמך זה לקבל עליו איזו אחריות בנוגע לההתישבות.  ובכן, הוחלט לענות להקוניםמרוסיא בסגנון כזה: כי אמנם יש קרקע לממכר, אבל ההתישבות אסורה, כי הברון ישתדל אמנם להשיג היתר, אבל אי אפשר לדעת אם יעלה בידו.  ואם הקונים לא יוכלו להתישב יושב להם הכסף ששלמו להברון בעד הקרקע מבלי שיקבל עליו הועד איזו אחריות בעד הנזק שיגרום להם הדבר.

אם תצא ההחלטה אל הפועל – מסופק אני, ויש לי על מה לסמוך.  בנוגע לחכי"ח כבר הודעתיכם, כי אי אפשר לבנות מגדלים גדולים על יסוד זה.  מלבד הסבה הראשית אשר הודעתיכם – חסרון כסף – הנה גם פה אין איש.  ה' ביגַר הוא מתנגד גדול ליא"י ואין לסמוך עליו. 

לעמת זה אבשרכם, כי ד"ר שוורצפלד (משנה למנהיג עניני הברון הירש), אשר חו"צ מעת ה"דילינציא" תארוהו כמתנגד גדול, הוא   חו"צ כמובן הרחב וכל התנגדותו היא רק לפעולותיהם  של חו"צ, ובכל השיחה הארוכה שהיתה לי עמו נשב רוח ב"מ, כאלו קרא את כתבינו. באופן, שאינני מסופק, כי אם היו חו"צ "אנשי מעשה" במובן "פוליטי".... לא כבד היה לצעוד לפנים בדרך הזה....

ומפה אין לי לע"ע להודיעכם גדולות.  לע"ע ראיתי רק את הד"ר הירש, את ה' פראג (מזכיר החברה פה) ואת המגיד "מכבי".  קולוניל גולדסמית אינו בעיר, הרב אַדלר (יש לי אליו מכתב הגון מהרב רצה"כ) אינו בעיר .... וישוב רק אחר החג.  ומבלעדי אלה אין איש שאפשר יהיה לפנות אליו.  מן השיחות השונות שהיו לי עם האנשים הע"ל וזולתם הנני רואה, כי גם לע"ע הכל הבל.  אבל הכרתי הפנימית במקומה עומדת: פה ורק פה אפשר לעשות גדולות, אלא שצריך לזה זמן רב וכחות גדולים (כלומר, כחות שכליים ומוסריים, ועם זה גם חמרייםבמדה הדרושה להראשונים שיוכלו לעבוד במנוחה).  באנגליא הכל נעשה במתינות ובפסיעות קטנות.  וכל שאלתי ובקשתי מאלהי ציון הוא כי יתן לעבדו מנוחה וזמן פנוי, להכון לקראת עבודה כזו.  אבל, חבל! מסופק אני אם מצבי הפרטי וחובותי לביתי ירשוני לעשות זאת באופן הדרוש.-

זה הוא כל מה שיש לי להודיעכם עד כה, ומה שיתחדש עוד לא אמנע, כמובן, מלהודיעכם......

 

למר י. ח. רבניצקי, אודיסא.

לונדון, א' דר"ח חשון תרנ"ד.

..... ובדבר "המליץ"[xxxiv], חלילה לי לכסות ממך את אשר אני אומר לעשות.  ואם לא כתבתי לך מזה, הסבה היא פשוטה: אינני מאמין באפשרות הדבר, אחר שלפי השמועה נמצאו קופצים עליו בפ"ב עצמה, ואני הלא מוכרח אני להעבירו לאודיסא, מה שבזמן הזה קשה מאד בלי שתדלן מובהק כארז ע"ה.  ואף אם נניח, כי יוכלו היורשים להשיג רשיון, מי יכריחם לעשות זאת כשיש להם קונים בלי תנאי קשה כזה? -  זו היא השקפתי.[xxxv]  ובכל זאת –וואסמאנןווינשטגלויבטמאנןגערן– אולי באמת יש לך יכולת להיות לעזר לי בזה, אנא, עשה את אשר תוכל.

כי אינך יכול לצייר לך מה מאושר הייתי לו יכלתי לעזוב את השוק השנוא לי ולהסגר בחדר הכתיבה....

גם אני ממרחק שלחתי אתמול כרטיס של ברכה לה' מל"ל ליום חגו.  ואמת אגיד לך, כי מלבד כבוד בעל החג בעצמו החביב עלי, למרות "בטלנותו" שהראה בדברו על אודותַי ב"המליץ", - הנה הרגשתי צורך פנימי להשתתף בשמחתכם, ובשבתי אתמול בודד בחדרי וזכרתי כי אתם כולכם עתה נאספתכם יחד, ואני לבדי אינני בתוככם, לא נתקררה דעתי עד שלקחתי עטי בידי וכתבתי דברים אחרים לחתן היובל ובאותה שעה נדמה לי, כי הנני גם אני שם עמכם .....

 

אל הנהגת ב"מ, יפו[xxxvi].

לונדון, ו' חשון תרנ"ד. 

היום הגיעוני מכתביכם בצירוף מכתב ה' ופרוט' כ' וכ"א.  גם אני כתבתי לכם (הושע"ר) פרשת נסיעתי דרך פריז וראשית ישיבתי פה.  עתה אין לי הרבה להוסיף לכם.  מגדולי עמנו פה ראיתי לע"ע רק את הרב הכולל ד"ר אדלר.  הוא אמר לי, כי בכל ה"סימפתיא" שבלבו אל עבודתנו אינו יכול לעשות מאומה.  לא מרפה כח, אדרבא, "כחי ב"ה גדול והייתי יכול לעשות הרבה" (אלו דבריו ממש), אלא שהרבנות לוקחת כל עתותיו, ומאז נתרבו בארץ הזאת גולי רוסיא אין לו מנוחה והנהו טרוד ושקוע כל הימים בהלכות שחיטה וטרפות, כדי להרגיע את רוחם, ובכל זאת הם מרבים במחלוקת, מחללים שם ישראל ולא יתנו לו מנוחה.  מלבד זה, וזהו העיקר, הוא מתנגד בהחלט ליסוד מרכז ראשי פה.  הברון אדמונד הוא עמוד התוך לכל הענין, והמרכז צריך להיות בפריז.  לשואנסיתי לגלות אזנו מעט מהרבה מדרכי פעולותיהם של שלוחי הברון.  על הכל הוא עונה: "כולנו בני אדם והשגיאה מצויה". –יכול להיות כי באלו הימים אראה את גולדסמית.  אמרתי "יכול להיות".  מפני שאחפוץ דוקא שיציבוני לפניו וידע תחלה כי ראוי לדבר אתי. כי באופן אחר אין כל תועלת מראיִַת פניו.  ולע"ע איני יודע אם העוסקים מן המדרגה השנייה יקבלו עליהם את הטורח הזה. – בכלל יש לי כבר איזה מושג ממצב הדבר פה, אך לע"ע לא אחפוץ לבארו לפניכם עד שיתברר היטב בלבי.

על דבר מכירת היין פה, הנה נוכחתי, כי אמנם פה אפשר היה למצוא שוק הגון.  היין בכלל הוא פה ביוקר ומעט סימפתיא לא"י ג"כ יש, ביחוד בין הנוצרים,  ולא חסר אלא איזה אגנט בעל אֵינרגיא, אשר ידע לנהל העסק כראוי.  אבל אגנט כזה בין חו"צ אין.  ואם היה שלום וסדר בין עושי היין בא"י היו צריכים לשלוח משם איש עתי לפה, וקרוב לודאי בעיני שהיה מוציא הדבר אל הפועל.

ע"ד ה"אמת מא"י", הנה מאז נכתבו הפרוטוקולים כבר קראתם ב"המליץ" תשובותיהם של "איש יהודי", עפשטיןולל"ב, ובקרוב תקראו גם "תשובה קצרה"[xxxvii] מאתי על כל התשובות האלה.  מתוך התשובה הקצרה הזאת תראו ג"כ, כי אם ביתר הדברים חושב אני לנחוץ לעמוד על דעתי, הנה בדבר "הדבור העברי" היתה כל מגמתי להעיר את הלבבות שלא יקריבו על המזבח הזה את העיקר, אבל אחר שנתעוררו הלבבות, ארכין ראשי לכל הגלים שיעברו עלי ולא אוסיף להתוכח על זה....

..... אגב נזכרתי (לכשתדעו פרטי הדברים תבינו את הקשר), כי אין במכתבכם שום רמז ע"ד האספה שהיתהבדרוזגניק והועד ה"רוחני" שיסדו שם.  האמנם לא ידעתם מזה מאומה? שאלו את קפלן ויגיד לכם, או סוכובולסקי.  כי אני לא אחשוב לנכון לדבר ע"ז, אחר שרק מפי אחרים ידעתי.

על דבר הפועלים כתבתי ג"כ לאודיסא בהצעתי הנזכרת, כי לפי דעתי אי אפשר עתה לעשות מאומה, אחר ששאלת הפועלים נמצאת עתה במצב של מעבר: העבודה הולכת ומתמעטת ורבים מהם מוכרחים לעזור את הארץ, ועם זה אין לסמוך כלל (בתור בסיס לפתרון השאלה) שיוכלו למצוא עבודה בתמידות באיזו קולוניא ידועה, עד שנוציא על סמך זה את הכסף בבנין בתים בקולוניא זו.  וע"כ יעצתי שיאספו לע"ע כסף ולא יוציאוהו עד שיהיה בידם סכום גדול וגם הקריסיס תעבור ונדע כמה פועלים ישארו ומה אפשר לעשות לטובתם.  כָתבו לי מאודיסא כי הקומיטט החליט לשים לב לדברי.  אך שימת-לב זו אינה אלא פרזא, מפני הכבוד.

סירקין היה בפריז והחלפתי מכתבים עמו ועם דיזנגוף.  כפי הנראה לא הצליחו לשנות מהלך הענין אף כמלא השערה.  מכתבו של סירקין, האחרון קודם שעזב את פריז, מלא תאניה ואניה.

 

אל הנהגת ב"מ, יפו[xxxviii].

לונדון, י"ז חשון תרנ"ד.

.... במכתב הקודם העירותיכם על דבר " הועד הרוחני", ועתה רואה אני כי ידעתם פרטי הדבר.  הנני איפוא להוסיף רק כי גם אני הייתי שמח מאד בועד כזה אלמלא היה בלבי ספק גדול בדבר "רוחניותו".  ירא אני כי נוסד הועד רק למלאות תאות-הכבוד של אנשים נכבדים ידועים, וסופו לגרום פירוד הלבבות.  אלו הייתי באודיסא באותה עת הייתי מתנגד לזה בכל כחי.  ממילא מובן, כי זה אין צריך להפריע אתכם מבוא בדברים גם עם הגרש"מ.  אבל – הוו זהירים, שלא תמָשכו בלי כונה אל תוך רשת הדיפלומטיא העתידה לבוא (כמדומה לי), ולא תקחו חלק בהקלקלה אשר אולי תצא מזה.

"איש מיוחד לעניניחו"צ בפריז" הוא באמת חסרון מורגש.  אבל לא ע"י הגרש"מ ולא בעת הזאת יוכל החסרון הזה להמנות.  האיש החסר צריך להיות בעל דעה וטקט במובן אירופי, שיוכל לרכוש לו את הכבוד הדרוש לציר חו"צ בעיני אחינו הצרפתיים.  ואיש כזה אינני רואה בתוכֵנו, אשר יאבה ויוכל להתישב בפריז לצורך זה, ואף אם ישנו, הנה הגרש"מבודאי יבחר באיש ממין אחר, ואז תצא מזה רק קלקלה ובזיון.  מלבד זה, אין אלו אלא דברים בעלמא, מפני חסרון כסף.  הועד הגשמי לא יוכל לתת לצרכים כאלו, והרוחני אין לו אף על הוצאותיו ומבקש הוא עתה מאת הגשמי לתת לו סכום ידוע.

מכתב הרב רצה"כ ראיתי זה כבר (הנני מחזיר לכם בזה את ההעתקה).  אך לא שמתם לב, כי נכתב המכתב עוד ביום 29 אוגוסט, וישיבת הועד ההיא היתה 14 ספטמבר.  ובאותו מעמד הביע הרב את צערו על כי כתב בסגנון כזה מחסרון ידיעה.  ואולם החלטת הועד לכתוב שנית בסגנון אחר כפי הנראה לא יצאה אל הפועל.  עד עתה לא שמעתי שנתקבל מכתב כזה באיזה מקום [xxxix] .....

ביום א' שעבר היתה לי שיחה ארוכה עם הקולונל גולדסמית וה' ד' אביגדור.  הם שניהם חו"צ טובים ורצונם גדול, אבל כמדומה לי שיכלתם קטנה הרבה מרצונם. לפי דבריהם עצמם לא הצליחו עד כה להשפיע מרוחם על האריסטוקרטים שלנו פה.  ובלעדם אין איש מאלה מחזיק עמהם.  כל עיקר פעולתם עתה היא ההשתדלות בדבר יסוד קולוניא אחת קטנה, וכפי שהציע לפני הקולוניל את מערכי לבו, קרוב הוא חפצם לחפצנו בדבר קולוניאדוגמאית.  אבל דא עקא: גם אותם הוליכו עד כה שולל מפריז ע"י מכתבי ישועה.  על יסוד המכתבים האלה האמינו כי באמת בטלה הגזרה, וע"כ פנו לרוסיא בהצעה שיבוחרו בשביל קולוניא זו לע"ע כעשרה אנשים עובדי אדמה מנעוריהם אשר יהיו מורי דרך להארחים.  וגם את הקושַן על האדמה שקנו אצל הנדיב חפצו לכתוב על שם ה' מונטיפיורי, אשר על האדמה שקנו אצל הנדיב חפצו לכתוב על שם ה' מונטיפיורי, אשר כבר נתן הסכמתו לזה. ורק לפני ימים מספר קבלו מכתב מפריז ובו ידרשו מה' מונטיפיורי שיתחייב בחתימת ידו לבלי הושיב אמיגרנטים על אדמתו, וכי באופן אחר אי אפשר להשיג הקושן.  תוכלו לצייר לכם את כעסם ומבוכתם.  ה' מונטיפיורי לא יתן בשום אופן התחיבות כזו, וגם הם עצמם אינם יכולים להסכים על זה, מפני הבזיון הגדול אשר תעטנ על כל חו"צבאנגליאהתחיבות כזו, ביחוד בעיני הנוצרים.  הן חו"צ פה דורשים בפומבי ע"ד ההכרח לישב יהודים בא"י וזו כל מטרתם ואומנתם בעתידות ישראל, ועתה מה יאמרו הגויםבהודע

להם, כי חו"צ אלו עצמם התחיבו לממשלת תוגרמאלבלי הושיב יהודים בא"י? – הלא יהיו לשחוק! – סוף דבר, הם במבוכה גדולה ולא ידעו מה לעשות.  אנכי בארתי להם מעט מצב הדבר וסבת הידיעות הסותרות זו את זו מפריז, והודו לי מאד.  הם מחכים רק לביאת א. ר. מנוי-יורק, אשר אתו יחד ילך מי מהם (אולי גולדסמית) לפריז לברר הדברים.  עתה לפני שעה קבלתי מכתב, כי ר'. כבר בא וביום א' הבא אראה אותו אם יהיה מה, אודיעכם.

בכלל ראיתי כי העבודה פה רבה יותר ממה שחשבתי, ולא בשנה ולא בשנתיים תעשה....

 

למר י. ח. רבינצקי, אודיסא.

לונדון, י"ג כסלו תרנ"ד.

...... שמחתי מאד לשמוע כי לא השחית המבקר כלום ב"פרדס"ך וכי גם "פירורֵי", ואף השלישי, יצאו בשלום.  – חֲמורים!

ואני הנני מתעתד עתה להיות לרידקטור בישראל! אם לא יצליח דבר "המליץ" אז קרוב לודאי שאני ביחד עם "אחיאסף" ניסד עתון חדשי בפריז.  אני אהיה העורך והמשגיח על הדפוס והם יתעסקו בהפצתו באצנו.  – הנני יוצא מפה לפריס בשבוע זה, ואם נחליט הדבר אשלח משם מכתב גלוי לסופרינו, וממילא מובן כי אשלחהו גם לך גם לכל הקהל הקדוש של סופרינו באודיסא....

 

למנהיגי "אחיאסף", וורשא.

אודיסא, י"ט טבת תרנ"ד.

חכיתי אתמול והיום לתשובתכם על הגלוי שלי מיום ו' שבוע שעבר, ולא השגתי.  לא אוכל אמנם להאמין שיש בלבכם טינא עלי בשביל שהנני מתון יותר מכם בשאלה הנוגעת עד נפשי ונפשות ביתי, בעוד שלכם אינה אלא צדדית.  אבל אם לא תענוני בהקדם האפשרי גם על מכתבי זה, אז אהיה מוכרח לפרש שתיקתכם באופן כזה.

עתה הנני להודיעכם את החלטתי האחרונה.  יש לי רשות עתה לאמור "האחרונה", אחר שכל מי ומה שיכול לפעול על החלטתי כבר עשה את שלו, ומכל הפעולות האלה ביחד יצאה החלטה זו שאבאר בזה לפניכם בקצרה בטעמיה.

א. על פי דעת כל אוהבי ומיודעי פה (וביניהם גם ש"י אברמוביץ ומרגלית) אין לי רשות להעמיד את מצבי החמרי ושמי הרוחני במצב מסוכן הכרוך בתמורה פתאומית, מסוחר לסופר פרופיסיונלי, ומה גם לעזוב את אודיסא ולצאת לחו"ל בשביל עתון שאחריתו עוד מסופקת. 

ב. עתון היוצא בחו"ל אין יכולת, ביחוד בעת הראשונה, לצמצם תמיד עת בואו, שלא יאחר מועדו, וממילא קשה להבטיח זאת מראש, שמא תגרום ההבטחה חלול "השם", ועם זה גם תרעומת הקוראים ומפלת כל הענין.

ג. לפי מצב הדברים עתה בארצנו אין הדבר מן הנמנעות להשיג רשיון על הוצאת עתון חדשי, או פעמים בחודש, גם פה בארץ, בהשתדלות הדרושה.

ד. אחר התבוננות ברשימת הסופרים החליטו כל הסופרים פה שאי אפשר לבטוח מראש כי יהיה די חומר טוב לעתון, אפילו חדשי.  על פי הטעמים האלה החלטתי להתחיל, מצד אחד, באותה השתדלות, לפי יכלתי, ומצד אחר, לגשת תיכף להוציא בברלין מין "קובץ" מיוחד, אשר הפרוגרמא תהיה מוגבלת בחוג ידוע, וכל חוברת תחזיק 7 גליונות, ושש חוברות תעשינה ספר אחד.  החתימה מתקבלת לספר שלם, ומחירה עם פורטו 3.50.  במשך שנה יֵצא לא פחות מספר אחד, (אך לא דוקא בזמנים מיוחדים ומוגבלים מראש), ואם אפשר, גם יותר.  אני אערוך את הקובץ פה ואת ההשגחה על הדפוס ויתר הדברים אמסור ללודביפול או לאחר בברלין.

אלה הם ראשי פרקים ממחשבתי, ואת הפרטים אודיעכם בקרוב.  והנה ע"פ מכתביכם הקודמים ידעתי היטב שאין דעתכם מסכימה למין הוצאה כזו ואינכם מאמינים בהצלחתה, ובכל זאת אבקשכם כי אם גם לא תחפצו להשתתף בזה, אל נא תרפו את ידי בזה.  הנני מקבל עליאת אחריות ההוצאה הזאת על שמי ועל חשבוני, ואל מפני שאקוהלהרויח בזה הרבה, אלא כדי לדעת ע"פ נסיון הספר הראשון, מה אפשר לקוות גם מסופרינו וגם מקוראינו, ואז אדע מה לעשות.

אבל השאלה היותר קשה היא ההפצה פה בארצנו, שאין אני יכול לעסוק בה.  ובכן הנני פונה אליכם בשאלתי: התוכלו לקבל עליכם את הטורח הזה, שיהיו כל האכסמפלרים נשלחים אליכם מברלין ואתם תעבירו כל חוברת דרך הצנזורא ותשלחוה לכל החותמים, הכל כמו שחשבנו לעשות בעתוננו? אם תוכלו לעשות זאת, נקבו לי שכרכם, פשוט בתור סוחרים, מבלי להביא בחשבון את היחס שבינינו בכלל.  ואם לא תוכלו או לא תחפצו, אבקשכם ליעצני מה לעשות, אולי יש איזה מו"ס בעירכם אשר יהיה ראוי לסמוך עליו.  בכל אופן, התנאי העיקרי הוא שתדברו עמי בלב שלם, מבלי לעשות למעני דבר שאין רוחכם נוחה הימנה.  הנני כותב לכם זאת, מפני ששמעתי פה כי בן-עמי פנה אליכם בבקשה כזו בנוגע למחברתו "חנוכה" ודחיתם אותו.

ובנוגע אל ההשתדלות בפ"ב, כבר בקשתיכם במכתבי הגלוי ופה אכפיל בקשתי, לשלוח לי את האדריסא של לנדוי[xl].  ותיכף כשאקבלה אכתוב לו ואשאל בעצתו על כל הפרטים.  – אבקש ג"כ לשלוח לי את ה"צירקולר" שהנחתי, כי נחוץ הוא לי בשביל המכתב שהנני אומר לשלוח בקרוב לאחדים  מסופרינו שאקוה מהם כי יעזרוני בעבודתי.

 

אל הנהגת ב"מ, יפו.

אודיסא, י"ב אייר תרנ"ד.

..... יום ג' שעבר יצא מפה לא"י ה' סירקין.  קודם יציאתו היתה לנו ישיבה קטנה עמו ע"ד שאלת "בית-העקד הלאומי", אשר כידוע לכם היה הוא המעורר לדבר.  אחר מו"מ ארוך הסכימו חברַי, וגם ה' סירקין, לדעתי, שלע"ע אי אפשר לגשת לפעולה כזו, ורק זאת עלינו לעשות: ליסד ביפו "ועד" שישגיח על בתי הִעקד שכבר ישנם וייסד גם חדשים. מרכז כל בתי העקד שבא"י יהיה "שער ציון" שביפו.  אליו יבואו כל הספרים מחו"ל, והוא (כלומר הועד שיעמוד בראשו) ישתמש הבדובליקטים (שבודאי יבואו במספר רב) ליסד מחלקות בערים אחרות ובמושבות.  ועל יד בית העקד שביפו תוסדמחלקה מיוחדת, שתהיה כעין התחלה לבית העקד הגדול לעתיד לבוא.  אל המחלקה הזאת יבואו ג"כ דובליקטים וחוץ לזה גם ספרים אחרים שבעליהם יתנוםבפירוש בשביל מחלקה זו.  ההבדל בין המחלקה הזאת ובין "שער ציון" הוא, כי תחת שהאחרון נותן ספרים למקרא לידי קוראיו המוציאים אותם מן הבית וגם מן העיר, לא תהיה הרשות לשום אדם להוציא ספר מן המחלקה מכתלי חדרה והלאה.  – אלה הם ראשי פרקים מהצעתי.  את הפרטים אני מניח לכם, ובהיות ה' סירקין אצלכם תוכלו להועץ יחד ולהוציא את הדבר אל הפועל.  עליכם לדעת כי ה' סירקין יכול לעשות בזה הרבה, אך לפי תכונת רוחו דרוש לעוררו ולתת בידו פרוגרמא פרטית.  כי נוטה הוא להמשך לפעמים אחר חלומות יפים שאין סופם להתקיים.

 

למר ק. ז. וויסוצקי, וויסבדן[xli].

אודיסא, כ' סיון תרנ"ד (24 יוני 1894).

גם מבלי אגיד תבין מדעתך את שמחת לבי בקבלי ביום ו' שעבר את יקרתך מן 7/19 ח"ז.  כבר גליתי את הענין לאחדים מחכמינו פה, וכל השומע ישמח מאד, והכל מודים, כי לנצחון גדול כזה לא זכתה ספרותנו זה הרבה מאות שנה.

לא אכחד אמנם ממך, אדוני היקר, כי התנאי שהתנית עמי, לקבל עלי הנהגת הענין כולו, לנצח על העריכה ועל האדמיניסטרציא, – כי התנאי הזה עוד רפה בידי ולא אדע אם אוכל למלאותו.  מצבי החמרי, כידוע לך, אינו איתן ביותר, ואע"פ שבימים האחרונים יש לי תקוה להטבתו...אבל לא במדה גדולה כזו, שאוכל להסיח דעתי מצרכֵי החמריים ולהקדיש מיטב כחי וזמני לעבודה גדולה כזו, הדורשת יגיעת בשר ורוח הרבה מאד.  ואם היתה כונתך שאעשה זאת על מנת לקבל פרס, צריך אני גם כן להתבונן עוד הרבה ולחשוב חשבוני עם נפשי, עד כמה מסוגל אני לקשר יחד עבודה קדושה עם הנאה גשמית... הן אמנם אינני רואה בזה, כמובן, שום עול או חרפה; אך ההרגל הוא טבע שני, ואני מעודי לא הסכנתי ליהנות מעבודתי בעניני הכלל אף באצבע קטנה, אדרבא, הרבה הוצאתי על זה מכיסי.  – נניח איפוא שאלה זו תלויה ועומדת עד שובך לשלום הלום, ואיך שיהיה פתרונה אז, בטוח אני מראש, כי שאלה פרטית כזו לא תוכל להיות למכשול לבנין כללי ורם כזה, ואינני מסופק כי יחד עמך נבוא לאיזו החלטה ישרה ולא נעזוב חלילה את הענין עצמו בשביל דברים כאלה.

ובנוגע לתנאיך ע"ד השתתפות ידידנו חתנך הנכבד נ"י, מובן ממילא כי נותן אני צדק לחפצך ואין בזה מקום למשא ומתן.

ואולם, בדחותנו את האורגניזציא המוחלטת עד בואך, אין אנו צריכים לדחות הכל עד אז, ואדרבא, ראוי לפי דעתי להתחיל תיכף בהכנות הדרושות, אשר לפי רב גדלן תמשכנה בודאי זמן רב, ואולי שנה שלמה.  בשביל למצוא אותם "המומחים" המוכשרים ביותר לעמוד איש איש בראש מחלקה ידועה, צריך קודם כל לחלק את הענין למחלקותיו בעיון רב, צריך גם לבוא בדברים עם חכמים וסופרים רבים בארצנו ובחו"ל, ואולי גם לבוא בדברים עם חכמים וסופרים רבים בארצנו ובחו"ל, ואולי נחוץ יהיה סוף סוף גם לנסוע לאיזו מערי חו"ל לדבר עם חכמים שונים פא"פ.  כל זה דורש זמן, וע"כ טוב לבלי החמיץ הדבר. באלו הימים דעתי לאסוף פה מיטב חכמינו וסופרינו בשביל להועץ אתם ע"ד הצעדים הראשונים, הפרוגרמא וחלוקת העבודה וכו'.  יחד עם זה רוצה אני לפרסם בדפוס מאמר קטן, אשר יכלול תמצית הענין ותכליתו, כמו שבארתיו לפניך במכתבי הראשון (כמובן, עם השנוים הדרושים לדבר שבדפוס), כדי שישמעו כל מביני דבר ויתמכונו בעצות והצעות טובות.  את המאמר הזה אשלח אל "המליץ" שידפיסהו על חשבוננו בתור "הוספה מיוחדת" לאחד הגליונות וישלח לנו עם זה איזו מאות אכסמפלרים ממנו, אשר נשתמש בהם אח"כ בבואנו בדברים עם חכמים שונים, ולא נצטרך להאריך במכתבים פרטיים על תכלית הענין ותכונתו. – נשען על הרשות שנתת לי במכתבך להזכיר שמך בעת הצורך, אחשוב לעשות זאת תיכף במאמר הנזכר.  ראשונה, בשביל שידעו הכל, כי יש לדבר בסיס חמרי נכון וקיים, ולא יחשבוהו לאחד מאותם המפעלים הרבים בספרותנו, הנולדים בקולי קולות על יסוד השנוררות ואינם מגיעים לעולם להתגשם במעשה מתוקן ומסודר.  ושנית, איני רואה סבה שבשבילה יהיה עלינו להסתיר מכל קהלנו את שם האיש אשר לו אנו חייבים להודות על הדבר הגדול הזה.  ומדוע לא יֵדעו בני עמנו הנאמנים את המתנה הטובה שנתת להם לחג יובלך? כי על כן אקוה שלא תתנגד לחפצי בזה.  את המאמר אגמור ואשלח בראשית השבוע הבא.

אני מצדי אודיעך, כמובן, בכל עת שנעשה בעניננו, ואקוה שלא תמָנע גם אתה מלהודיעני תמיד את אשר תמצא לנכון להעיר.

 

למר י. גרוזבסקי, יפו.

אודיסא, כ"א אב תרנ"ד.

.... ע"ד ה"אוצר" עוד זמן רב יעבור עד שנוכל לגשת לפעולה ממשית, כי ההכנות הדרושות גדולות מאד.

צר לי כי לא אוכל למלאות את בקשתך ע"ד פרוגרמאללמודי תלמידיך.  מלבד שקשה מאד לחוות דעה מרחוק בענינים כאלה, הנה טרדותי עתה אינן נותנות לי בשום אופן להרבות דברים ומו"מ על שאלות פרטיות כאלה.  אך בכלל, כמדומה לי, שטוב בענין כזה ללכת בדרכי קדמונינו: שאין אדם לומד אלא ממקום שלבו חפץ.  התבונן איפוא היטב בנטיותיו הפרטיות של כל אחד מתלמידיך וספי ליה ביחוד ממה שלבו חפץ, ואז תצליח בודאי.

ע"ד ה"רקבון" לחנם נתוכח ונרבה דברים, כי לא בידינו הישועה.  אך מכיון ששואל אתה, "מה לעשות", אשתמש בזה להעיר אזנך עוד הפעם על מה שכבר דברנו גם פא"פ: עד שאתה מבקש להועיל במה שאין בכחך, השתדל נא להועיל לע"ע במה שבכחך, כלומר, חדל מדרכך לדבר כל מה שבלבך באזני אנשים שדבריך חותים גחלים על ראשם...כי מאנשים נאמנים נודע לי שהמקרים האחרונים נצחו עוד הפעם סבלנותם של איזו מאחינו, ואתה בכלל, ושלחו רסן מלשונם... לא טוב הדבר, ומה גם אחר שהרביתם להבטיח לבני הגלה שכל טענות מתנגדי ביה"ס הן רבות שפלות שבדו מלבם...

 

למר בי. לדיזינסקי, יליסבטגרד.

אודיסא, ז' תשרי תרנ"ה.

בודאיובודאי צדקת, כי צריך הייתי לראות מראש שיתנפלו עלי החשוכים, ובאמת הגדתי לא אחת באזני אחי ורעי שמתפלא אני מאד על שתיקתם.  אבל חשבתי כי יעשו זאת בגלוי בדרך ספרותית, ואז הייתי יכול להוסיף דברים ולברר הכל כראוי.  והנה הם בחרו להם דרך הפסקבילים ובחשכה יעשו מעשיהם, ולא אחשוב לי לכבוד להלחםבפסקבילנטים.  אבל בלחישה אגיד לך, כי יותר הרבה ממעשי האויבים העציבוני מעשי האוהבים.  ממכתבים שונים אני רואה כי נבהלו אחינו מפניהם ורבים בהם נכונים ללבוש טלית-קטן ולהראות ציציותיהם, לאמור: אנחנו הרינו כשרים ומאמינים וחלילה לנו להטיל ספק אף בקוצו של יו"ד, ואם יש בקרבנו אנשים חטאים כאלה, לא לנו הם ולא בנו האשם וכו' וכו'.  בנוסח כזה נכתב מכתבו של הגרש"מ שהדפיס סלוצקי, ויותר עוד גם מכתב "מזרחי" שנשלח לכל הערים ואולי גם אליכם.  שם נאמר מפורש: "אם אחד העם חטא, העם כולו מה חטא?"...

זה הוא איפוא פרי השלום בינינו ובין האורתודוכסים על שדה חבת-ציון וזאת היא הסבלנות שאליה קוינו ועל פיה כרתו ברית אתם.  חפץ הייתי לשמוע מה יגיד עתה עורך "המליץ" ע"ד הסבלנות אשר דרשתי במכתבי הגלוי אליו אשתקד.  אם על פסקבילי האויבים חשבתי לעבור בשתיקה, הנה על הצטדקות האוהבים אינני חושב לאפשר לעבור בשתיקה, אך לא החלטתי עוד, איך ובאיזו צורה אגיד להם מעט "אמת".

דבר "האוצר" עודנו תלוי ועומד.  ה' וויסוצקי בא הלום בשבוע שעבר, וכמובן כבר דברנו רבות על הענין, אך להחלטה גמורה עוד לא באנו.  ההתנגדות מצד הפרושים בקובנא והסופרים בוורשאופ"ב לא פעלה עליו אמנם מצד עצמה במדה גדולה, אבל היא היתה לעזר לאחדים מן האנשים הקרובים אליו להטיל ספק בלבו בהצלחתהענין. כי אחר שכל הכתות מתנגדות לו, הן ימעטו הקונים ויגדל ההפסד ולא נעצור כח להביא הענין לידי גמר בסך עשרים אלף.  זאת היא טענתו ששמו הם בפיו, ולע"ע לא אדע עוד איך יפול דבר....

 

למר מ. קריטשבסקי, פולטבא

אודיסא, ח' תשרי תרנ"ה.

על יקרתך מן א' דסליחות אתכבד להודיעך, כי כל הדברים נודעו גם לנו, וכבר ראית בודאי מה שהשיבו חו"צ על כתבי-הפלסתר.  תשובותיהם אלו גרועות בעיני יותר מכתבי-הפלסתר עצמם, כי על פיהן (ביחוד על פי מכתב "מזרחי" שהגיע בודאי גם לעירכם) יוצא לנו שאין רשות לשום אדם להקרא בשם חו"צ עד שיבדקו תחלה את ציציותיו, ואנחנו חשבנו עד כה כי ברית כרותה בין האורתודוכסים והחפשיםשבחו"צ לעבוד יחד בא"י על יסוד הסבלנות הגמורה.  אם על כתבי הפלסתר לא חפצתי לענות מאומה, הנה על הדברים האלה של חו"צ עצמם לא אוכל לעבור בשתיקה ובקרוב אדבר על זה בקהל.

ע"ד "אמת מארץ" לא נודע לנו מאומה.  אם תוכל לשלוח לנו את הקונטרס מה טוב, ואם לא, הודיענו נא מה תכנו.

 

אל הנהגת ב"מ, יפו[xlii].

אודיסא, כ"ב חשון תרנ"ה[xliii].

... כמדומה לי שכתבתי לכם כבר דעתי, כי היטבתם מאד, לענות לאחינו הווילאים ע"ד יחס אגודתנו לעניני הדת. הנני חושב, כי גם עתה (או יותר נכון–עתה ביתר שאת) עלינו לדבר דברים ברורים ולהשמר עד מאד לבלי תת מקום להמשכילים לחשדנו בצביעות ולהקנאים לחשבנו לרכי-לב הנכונים להתפשר אתם ולעשות להם הנחות כחפצם. טקטיקא כזו (שבה יבחרו, כנראה, אחינו הצפוניים), מלבד שמתנגדת היא ליסודותינו הראשיים, מסוגלת, להרחיק מעלינו את טובי העם החביבים לנו ביותר ולהגדיל את ה"אפטיט" של צוררינו וקדושינו במדה גדולה מאד... במכתבו של הגרש"מ אליכם, הנזכר בפרוטוקול, רואה אני כברר אשית פרי הכנעתנו היתרה הזאת, והלואי שלא ננחם באחרונה על כל זה.

כשאני לעצמי, על עמדי אעמוד ולא אותר מדעותי ומיסודות אגודתנו אפילו כל שהוא. במאמרי האחרון ב"המליץ"[xliv] היתה מגמתי להראות לאחינו ה"יראים" איזה דרך נכון אני ללכת גם לימים בהאים ומה הוא יחס אגודתנו לדעות-חבריה השונות. א ם הצלחתי לפקוח עיני רבים מהם–מסופק אני. כבר יש לי סימנים, שגם הפעם יעוררו הדברים רק תלונות ותרעומות בלי כל תועלת, ואני חשבתי, כי אחר דברים ברורים כאלה אי אפשר עוד לאיש המכבד את עצמו לפסוח על שתי הסעפים, אלא מוכרח להסכים ליסוד הסבלנות המוחלטת או לעזוב את אגדתנו...

­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­

אל הנהגת ב"מ, יפו.

אודיסא, ט"ז חשון תרנ"ה.

...הוכוחים ע"ד התשובות למתנגדינו הורוני, כי מפריזים אתם על ערכם ופעולתם של הפס קבילים. באמת הועילו,להפך, לעורר לחיים לבות חו"צ וגם לקרבם יותר אלינו, בראותם מתוך דברי שונאינו, מי ומי הם עיקר חו"צ שעליהם יתנפלו שונאי הישוב... ופרושי קובנא וכל סיעתם הלא גם לפני זה לא היו מאוהבינו,ו מה לנו וליחוסם אלינו? ואולם, כמו שכבר כתבתי לכם, למדוני כל המקרים האלה, כי לא טוב לנו להסתר עוד, אחר שהכל יודעים מציאותנו. עלינו ע"כ לגלות מעט מעט (מבלי לעורר "סנסציא" פתאומית ומבלי למשוך על דברינו עיני הצנזורא) את יסודותינו וחיינו, באופן שאחר איזה זמן נהיה גלוים וידועים. והדבר הזה אפשר לעשות בלי פולימיקא עם השפלים ההם. באמת אינם רואים כלל לכבוד הזה. הנה אני רמזתי מעט במאמרי האחרון, הנה סלוצקי דבר דברים מפורשים, בקרוב ידבר גם לווינסקי ע"פ דרכו, וזה לא כבר בקש ממני  "איש יהודי" רשות להדפיס "דרך החיים" בתוך מאמר אחד שהוא כותב בשביל ה"פרס" של "המליץ", שבו יחפוץ להציב זו לעמת זו חברת "ב"מ" עם חברת "מחזיקי הדת" על פי היסודות והתקנות של שתיהן, הנמצאים בידו. את הרשות נתתי לו, ואם אך יצלח לעבור בשלום את הצנזורא, תהיה זו תשובה יותר טוב מכל הוכוחים.–

כל זה אני אומר בנוגע לאגודתנו בכלל, אך בנוגע לביה"ס, הנה קראתי אתמול מכתב הרבה מיפו ב"החבצלת" גליון 7 שנשלח להרב ס. (מדוע חדלתם לשלוח לנו גליונות כאלה?), וכמדומה לי שועד בית הספר צריך להשתמש במקרה הנאות הזה לגלות כל תעלולי השפלים ביחס לביה"ס...על יסוד כל הפקטים שהודעתם אותנו מזמן לזמן, כרשום בזכרוני. מובן שהתשובה הגלויה הזאת צריכה להכתב בסגנון של חכמים, בנחת ובכבוד, בלי שום מבטא של זלזול וריב אנשים מן השוק, ועל החתום יבואו כל חברי הועד, וראה כל העם מה בינינו ובינם...

 

אל הנהגת ב"מ, יפו.

אודיסא, כ"ז טבת תרנ"ה.

אבקש סליחתכם כי אתחיל מכתבי בדברים הנוגעים לחיי הפרטיים, באשר לא אוכל באופן אחר להטעים לכם את בקשתי שתבוא אחרי כן. הנני מודיעכם איפוא, כי בהיותי גר עתה מחוץ לעיר אין עסקי מרשה לי בשום אופן לבוא העירה יותר משלש פעמים בשבוע לשעות אחדות. והשעות האלה מוכרח אני לחלק בין צרכים שונים ומשונים: עניני הישוב, עניני ספרות, עניני משפחה, עניני מסחר וכו'. ובהיותי מוכרח לשוב הביתה לא יאוחר משעה 10 בלילה וישיבות הועד עתה תמיד מתחילות בשעה 1/2 8 בערב, לא אוכל פעמים רבות לקחת חלק בהן, וגם בקחתי חלק באיזו ישיבה, מוכרח אני כמעט תמיד לעזוב את הבית בטרם נגמרה הישיבה. על זה נוסף עוד בימים האחרונים ענין רע: כי על דרכי מחוץ לארץ אחזתני צנה ובריאותי התמוטטה, באופן שע"פ מצות הרופאים עלי להזהר מאד מאד לבלי התחמם, לבלי התקרר, לבלי עבוד הרבה, וכדומה מן "המצוות" הידועות. ועם זה, הנה כמו שתקראו באלו הימים ב"המליץ", קבל גם דבר "אוצר היהדות" צורה מוגבלת בחזקה שאקדיש לו חלק נכבד משעותי שאני מבלה בעיר. ולא די בכל זה, והנה החלטתי בימים האחרונים, מסבות רבות ושונות, להדפיס כל מאמַרי, שראו אור עד כה, בכרך אחד, וכמובן, דורש סדורם ותקונם זמן הרבה.

מכל זה תראו ותבינו מדעתכם, כי בנוגע לדבר הדורש עבודה, ביחוד בעניני הועד, הנני כמעט "גברא קטילא", וכל הענינים ממין הזה שאתם מטילים עלי אין להם תקוה לצאת אל הפועל. כל מה שאוכל עתה לעשות הוא רק זה: להגיד דעתי לכם, לאחינו פה, או גם לחברי הועד (כשיודע אני מראש, כי שאלה נכבדה תעלה על השלחן, הנני מתאמץ להשתתף אז בישיבת הועד). וגם בזה צריך אני לעשות "איקונמיא" ככל האפשר, כי אסור לי לכתוב הרבה, ומן השעות המעטות המוקדשות לכתיבה, רק חלק ידוע אוכל להקדיש לכתיבת מכתבים, והמותר לעניני ספרות.

אחר ההקדמה המוכרחה הזאת, אקוה כי לא תתרעמו על בקשתי שאבקשכם בזה, שכל דבר הדורש איזו פעולה תכתבו לא לי, כי אם לעפשטין או לרבניצקי. וגם מה שאתם כותבים לי אל נא תפזרו במכתבים שונים, גרזובסקי לחוד ואיזנשטדט לחוד ומכתבים כללים לחוד, כי קשה עלי מאד לקבץ את הידיעות המפוזרות ולעשות לי מושג כולל ממצב הדברים אצלכם, וכל שכן שקשה עלי במצבי עתה להשיב על כל מכתב בפני עצמו. הנני מבקש איפוא, אחים יקרים, לכתוב לי מכתב אחד בכל שבוע או שבועים, אשר יתן לי ידיעה כללית מכל אשר אתכם. ובשבוע שאין בו מקום למכתב כללי, יכתוב נא אחד מאחינו, אייזנדשטדט או גרזובסקי, מכתב פרטי.–ועוד הפעם אבקש סליחתכם על כי הטרחתיכם לקרוא דברים אלו שאינם אלא ענינַי הפרטיים. ועתה אבוא לעניני הכלל העומדים על הפרק.

בחירת הוה"פ עודנה תלויה ועומדת. אולי ידעתם כבר, כי החליט הועד להעמיד עוד הפעם ועד של שלשה. ואחרי אשר כמעט ברור שאחד יהיה מצד הארתודוכסים והשני אייזנשטדט, הנה יהיה השלישי בהכרח אגרונום בעל דעה שנוכל לסמוך עליו כי לא יכָנע לפני האחר. לע"ע עוד הדברים יגעים, ועד אפריל קשה להגיד דבר ברור.

גם בשאלת הפועלים עוסק הועד בימים האחרונים, ואחשוב כי ידעתם כבר את ההצעה שבאה לנו מפריז ע"ד קוסטיניא. אם אפשר יהיה להוציא את הדבר הזה אל הפועל, הנני מסכים גם אני, כי דבר גדול נעשה. אף כי אינני בטוח שאחר קנית האדמה לא יקבל הענין גם הפעם צורה משונה ע"י התערבות "אנשי המעשה" מפה ומחו"ל. אך אז נלחם אתם בכל כחנו ונשתדל שיצא הדבר מתוקן כראוי.

הדבות על ביה"ס כבר יצאו מאף הקוראים שבחו"ל, וכמדומה לי שנוכל בנפש שקטה לעבור עליהן בשתיקה מעתה, כי אין דבתם של אלו עושה רושם עוד....

 

אל הנהגת ב"מ, יפו[xlv].

אודיסא, כ"ד אדר תרנ"ה.

זה איזו שבועות לא כתבתי לכם, אע"פ שבריאותי בזמן האחרון הוטבה הרבה, אך רוגזם של ענינים אחרים קפץ עלי, ואמרתי להתאפק מלכתוב לכם עד שיתבררו הדברים. ואולם בראותי כי "הבירור" הולך ונדחה מי יודע עד מתי, הנני מוצא לנחוץ להודיעכם הכל, למען תדעו מצבנו ותבינו מה הוא דורש.

דעו איפוא, אחים, כי האינטריגות הירושלמיות הצליחו לחדור גם אל בית הועד ולסכסך איש באחיו. לפני שלשה שבועות קרה מקרה אשר לולא ראיתי לא האמנתי. ה' ס. עודד נגדנו את ה' מ., וזה האחרון שלח "הודעה" להועד, כי מתפטר הוא ממשמרתו, מפני שנודע לו כי יש חברה מסותרת אשר בידה כל הנהגת הישוב והיא נוהגת גם בהועד ומטה אותו לחפציה הפרטיים וכו' וכו', הכל כדברי הירושלמים. רוב חברי הועד הבינו אמנם היטב, כי אין זו אלא אינטריגא בזויה מצד... ונקמה שפלה מצד מ... אבל מצד אחר יודע הועד, כי אם באמת יצא מ. מפני טעם כזה, אז סכנה גדולה נשקפת להועד. כי מ. בודאי יפרסם הדבר, ואנחנו חיים ברוסיא!–אני מצדי חשבתי לי לחובה להודיע באות מעמד ראשי פרקים מתכונת אגודתנו ותולדותיה ודרשתי עם זה, שיושיבו קומיסיא לחקור הדבר לכל פרטיו, ואני אציע לפניה כתבים ומכתבים אשר יַראה מצב הדבר לאמתו. לע"ע עוד לא נכנסה הקומיסיא לישיבה, מפני שאחד מן הנבחרים חלה. כמובן, הנני בטוח, שהקומיסיא תדע להבחין בין אמת ושקר ותכיר צדקתנו. אבל בזה עוד לא נושענו. כי אף אם נניח שישאר מ. כמקודם, אי אפשר יהיה עוד להשיב את האמונה איש ברעהו ששררה עד כה ולהסיר לגמרי את החשד שהטילו בלבבות. מלבד זה קשה גם עלי להתגבר על התקוממות לבי כנגד העול הנוראה הזה שנעשה לי חלף עבודתי את הועד באמונה ובכל כחות נפשי במשך חמש שנים, והנני מרגיש כי לא אוכל בשום אופן לשוב ולעסוק בעניניו במנוחה. ואף אם אולי לא אתפטר בדרך אופיציאלית (שמא יביא הדבר נזק לעסקי הועד), אתרחק ממנו בחשאי ולא אוסיף עוד לקחת חלק בישיבותיו. כל זה הוא רק בנוגע לי, אשר הועד לא יוכל להרחיקני ביד חזקה, אבל בנוגע לעפשטין וברזלי, נוטה הועד להרחיקם ממשמרותיהם. כי נפל פחד מ. עליהם ויראים הגבורים האלה מאד, שמא ילכדו גם הם בעונותינו. לע., בהיותו איש נחוץ, הציעו שיצא מתוך אגודתנו ואז ישאר על משמרתו. אך עד כמה נחוץ ב. הן לא ידעו פה ורבים אויביו בין היושבים בועדנו. ע"כ הנני משער (כי עד עתה לא באה עוד שאלה זו לדי דבור) כי בקושי יצלח לנו להשאירו על משמרתו בהביבליותיקא. אבל להועד הפועל כמעט ברור שלא יבחר. ובכלל ישתדל הועד מעתה להתרחק מאתנו כפי היכולת. והנני חוזר ואומר, כי כל זה הוא לפי מצב הדבר עתה. ואולי תביא הקומיסיא איזה שנוי לטובה. אך לא אאמין שתצליח למחות כליל את כל המאורע עד שלא ישאר שום רושם ממנו.

והנה בנוגע ליחס ב"מ אל הועד מעתה, כמובן, עוד לא באה העת להחליט דבר עד שנראה מה אחרית כל זה. אבל המקרה הזה הורני, כי שגיתי הרבה בבטחי בישרת לבם ובדעתם הצלולה של חו"צ בכלל, ובהאמיני, כי אחר שפעולות כל אחד מאתנו גלויות וידועות לכל במשך שנים רבות, אין לנו לירא מפני אינטריגות. עתה יודע אני, כי אין אנו יכולים לבטוח במעשינו שיעידו עלינו, וצריכים אנו לחשוב מחשבות על מצבנו אשר ברע הוא מאד. ולו לפחות היתה אגודתנו באמת חזקה ומוכשרת להחזיק מעמד כנגד האויבים! אבל, מתוך מכתבים ומתוך דברים שונים שאני יודע בעצמי רואה אני היטב, כי באמת אנו נלחמים בעד דגל, אשר רוב נושאיו אינם ראוים לו ואינם מסורים לו כלל...ואם עד כה יכלנו לחכות ולקוות, כי ברבות הימים ישתנה הדבר לטוב, הנה עתה, במצב כזה, הלא בודאי תודו, כי באה העת להציב בכל תקפה את השאלה: אם להיות או לחדול, אם להיות הויה אמתית או לחדול לגמרי מהיות.

כשאני לעצמי, הרביתי בימים האחרונים לחשוב על זה ובאתי לידי הכרה ברורה:

א. כי אי אפשר בשום אופן להמשיך חיי אגודתנו בתור אגודה מסתתרת, כי באופן הזה לא רק שלא תוכל עוד להביא תועלת לחבת ציון, אלא עוד תהיה כאבן נגף על דרך התפתחות הענין, בהיותה סבה למריבות פנימיות וסכסוכים ובהיות גורמת להטיל חשד במעשי חבריה, באופן שלא יוכלו עוד להיות לתועלת אף בפעולותיהם הבודדות על דעת עצמם,כאשר עד כה.

ב. כי כל החקים והצירימוניות, אשר בשבילם היתה האגודה עד כה לאגודה מסתתרת, לא רק שלא הועילו מאומה למטרתה, אלא אף לא יצאו אל הפועל כמעט בשום זמן ונשארו אותיות מתות. וגם "המשמעת" אינה אלא כתובה בספר ולא במציאות.

ג. כי, מצד אחר, יש באגודתנו רוח חיים ומוכשרת היא להתפתח. יען אשר הבסיסי המוסרי והאידיאלי, שעליו נוסדה, הוא לה למקור חיים וכח, והוא פועל פעולה נמרצה על לבות אלה שנתנו ידם לה באמת ובתמים. והוא הוא שמטביע חותמו על כל מעשי החברים האלה ונותן להם צורה יפה של אמת, תום, התמכרות אחדות וסדרים. באופן שגם אנו בעצמנו נשגה לפעמים, בראותנו איך החברים מתיחסים זה לזה בענוה ואהבה ומשתדלים להתאחד בכחותיהם ולעזור איש למעשי רעהו,ואנו נוטים ליחס כל זה לפעולת חוק המשמעת, בעוד שבאמת אינו אלא פעולת היסוד המוסרי שברוח האגודה.

ד. כי על כן, אם חפצים אנו בחיי האגודה, עלינו להרוס בלי חמלה ובפעם אחת את כל "החומה הסינית" אשר בנינו סביבה ולהפכה מאגודה מסותרת למפלגה גלויה, אשר ביד רמה תרים דגל התפתחות רוח האומה והטבת מצבה המוסרי על יסוד חבת ציון ואשר תקבל באהבה ובפומבי את כל אלה שיש תקוה מהם להצלחת הענין, בלי כל צירימוניות יתרות ומבלי להסתיר שמותיהם. כאמור, הנני בטוח, כי עצם רוח האגודה, בלי כל חקים חיצוניים, יהיה סבה גם לעתיד לתת לפעולות חבריה אותה הצורה של אחדות וסדרים שאפשר לדרוש מאת בני עמנו לפי מצבם המוסרי עתה. ויותר הן לא נוכל לדרוש ולא נוכל להשיג גם אם נוסיף עוד אלפי חקים כתובים.

ה. כי מאתנו, יושבי רוסיא, אין האגודה יכולה לקוות גדולות, אף בהיותה למפלגה גלויה כי מצבנו בארץ לא יתננו גם אז לקרוא אספות, לדרוש ברבים, וכדומה מן הדברים שכל מפלגה משתמשת בהם למטרתה. אבל בכל זאת יקל לנו אז הרבה לפעול, לפחות, בתור חברים יחדיים, או בהשתתפות איזו יחידים כאחד, מבלי להביא לידי רעד אנשים כחברי-ועדנו ודומיהם. לא כן בא"י ובארצות המערב ואמיריקא. שם תוכל "מפלגת בני משה" לעשות הרבה בזמן קצר ולהרחיב רעיונה ופעולתה במדה גדולה מאד. כי על כן אחשוב, אחים, שאתם צריכים להרים דגלנו ולהשתדל לשאתו אל המערב , מבלי שים לב הרבה לעת עתה אל אחינו הצפוניים.

אלה הם היסודות הראשיים. וכמובן, יש עוד פרטים רבים שצריכים אתם לדון עליהם במוקדם האפשרי ולהביא הדבר לידי גמר במהרה בקרוב. מן הפרטים האלה אעירכם רק על אחדים:

א. צריך יהיה להדפיס שנית מחברת סכ"ה[xlvi] בהשמטת כל הדברים שהתיחסו רק לצורת האגודה עד כה, באופן שישאר רק היסוד הפנימי. ההכרח לעשות זאת  רואה אני מזה, כי אויבינו פה משתמשים במחברת הנזכרת, מראים באצבע על איזו פרזות מקוטעות. ואנחנו הן לא נוכל להוכיח במופתים, כי כבר נתבטלה מחברת זו ואין לה שום כח בפועל. לזה צריך שתהיה בידנו מחברת זו בצורה חדשה אשר תבטל את הישנה. כמובן תוכלו לשנות וגם להוסיף "קול קורא" אל כל הקרובים לנו ברוחם ובאידיאליהם שיתנו ידם לנו לעבוד יחד לשם האור והאמת. את המחברת הזאת (או, אם תמצאו לנכון, מחברת בדומה לה) צריך יהיה להפיץ בכל הארצות, על ידי אחד מחו"צ הידועים לכם בתור אנשי לב ודעה.

ב. אל אחינו במרכז אשר קבעתם כתבו נא בשפה ברורה, כי הנהגתם אינה מתאימה כלל וכלל לחובות ב"מ, וממילא מובן, כי כשתקבל האגודה צורה חדשה אין לה צורך במרכז זה ולא בשום מרכז מלאכותי. ארץ ישראל היא המרכז הטבעי, וזולתו יתפתחו "מרכזים" מאליהם במקום שיהיו החברים היותר מוכשרים ועסקנים.

ג. במכתביכם אלי אבקשכם שלא יהיה מעתה שום רמז לאיזו אורגניזציה, כמו "לשכה" וכדומה. וגם התואר "אחה"ג" אל נא יזכר עוד. כמה פעמים בקשתיכם ע"ז ואתם לא נעניתם לי. ועתה, כשהוכרחתי להרחיק מביתי כל הכתבים והמכתבים שיש בהם דבר אשר לא ימצא חן בעיני אחרים, דאב לבי בראותי כמה מכתבים שאין תכנם כולל שום ענין מעורר חדש, ורק מפני "אחה"ג" הוכרחתי להוציאם מתחת ידי ולשלחם בגולה... לכן תדעו מעתה, כי כל מכתב או כתב שיבוא בוא איזה בטוי כזה אקרעהו מיד ואחשבהו כאלו לא נתקבל. גם הפרוטוקולים אבקש מבלי לשלוח לי כצורתם, כי אם את תמציתם, בלי הנוסח "נכנסו לישיבה" וכו', כל הדברים האלה אינם מעלים ולא מורידים לעקרו של דבר, בעוד אשר אותנו פה יוכלו להביא בסכנה.

כבר הארכתי יותר מדי ולכן לא אוסיף עוד. בכלל, אנא, אחים, לבשו עוז וגשו אל המלאכה באינירגיא ובדעה חזקה. כי אם תאמרו להתחיל גם הפעם בשאלות ותשובות ופלפולים עם החברים בלשכה זאת ובלשכה אחרת–תבלו זמן לבטלה ומאומה לא יעלה בידכם. עת לעשות היא ולא להתפלפל. ואם לא תרגישו עוז בלבבכם לעשות כן, אז יותר טוב שנתיר את אגודתנו רגע אחד ולא נוסיף לבלות זמן וכח בדבר גדול מיכלתנו.–גם אני עשיתי כן, והנני כותב כל זאת על דעת עצמי ולא נמלכתי בחברינו פה. מפני שידעתי עפ"י הנסיון, כי ע"י הפלפולים לא נצליח לגשת לאיזו פעולה רדיקלית לעולם, בעוד שפעלולה כזו נחוצה עד מאד...

סלחו נא על הבלבול והמחקים ורוע הסגנון שבמכתבי זה. הרבה סבות לדבר, והעיקרית: כי בדם לבבי כתבתיו.

המכתב נתעכב בידי יום אחד, וביום ד' בערב היתה ישיבת ועד. אני לא הייתי שם, אך כמו שמסרו לי חברינו, מצב הדברים הורע הרבה. ה..., בראותו כי צלחה לו לסכסך איש באחיו, יוסיף אומץ ויוסיף לסכסך. כבר עלתה בידו להודיע לחברי הועד ולקבוע בלבם לפחות ספק, אם אולי צדק פ. בדבתו על ועד הפועל, כי התמיכות נתונות רק לב"מ ולקרובים אליהם. נחץ מאד שברזלי, אשר בו נוגעת דבה זו ביחוד, יכחישה ב"הצבי" בראיות ברורות(אשר נקל לאספן חבילות חבילות) ולשלוח הגליון לפה באיזו אכסמפלרים.

 

אל הנהגת ב"מ, יפו.

אודיסא, כ"ד ניסן תרנ"ה.

על הטלגרמא של ברזלי לא ענינו, כי מצאנו אתנסיעתו עתה כדבר שלא בעתו, מטעמים שונים, וגדול שבהם הוא, כי אחר שאי-אפשר לעשות זאת בלי הסכמת הועד, כלומר, בלי ידיעתם שונאינו, נביא בזה רק את האחרונים להתעורר ביתר שאת ולהכין את הלבבות עד בואו באופן הדרוש להם. אל נא תשכחו, כי בדבר אחד כחם גודל משלנו: הם הולכים מבית לבית ומלשינים בסתר, ואנחנו הן לא נעשה כזאת. ועם זה עליכם לדעת ג"כ, כי שונאינו רבו מלבד האינטריגנים, גי כי גם מל"ל ואחרים נכונים לעשות כל מה שבכחם בשביל להדפנו ממצבנו, ביחוד את ברזלי, ואך תמימות יתרה היא מצד ברזלי בהאמינו במכתבים "חמים"...

מצב הדברים לא נשתנה לע"ע. ב. עוד לא קם מחליו ועל כן לא נכנסה עוד הקומיסיא לישיבה. ובינתים יעשו שונאינו כל מה שבכחם. עד היכן הדבירם מגיעים תוכלו לראות מזה, שבאחת הישיבות האחרונות דנו ע"ד איזו פרה של אחד הקומוניסטים בפ"ת, וגם פה מצא ס. מקום להטיל חדש בב"מ, ולא יכול ב"ע להתאפק וידבר אליו קשות ופרצה מריבה בזויה בתוך הישיבה, דבר שלא היה מאז נוסדה החברה.–מזה תראו, כי אם אומר לצאת מתוך הועד, אין זה רק מפני "פגיעה בכבוד", כי אם מפני שבמצב כזה איני רואה שום תועלת בשבתי בתוכו. הן עד כה היה כל כחי במה שהועד האמין בישרת לבי ובחפצי בתועלת הענין בלי שום כונה צדדית, וע"כ הטה אוזן תמיד לדברי. אבל עתה, כשהצליחו האינטריגנים להטיל בו ארס של חשד, כי כל מגמתי היא להשיג איזו מטרות נסתרות של ב"מ, הרי לא יהיו דברי נשמעים ובכל פעם יהיה עלי לאבד זמן וכח על מלחמה בזויה עם האינטריגות, דבר שלא הורגלתי בו ואיני מוכשר לו, ובכל אופן אוכל להביא תועלת יתר הרבה בהקדישי כחי וזמני לעבודת הכלל בענפים אחרים.

אעפ"כ עוד לא החלטתי לגמרי לעשות כן עד ישיבת הקומיסיא, ואם אצליח להביא את האחרונה להכיר את האמת, אז אדרוש מאת הועד שלשה דברים: א) לאסור אוסר על כל הנחשבים לחברי הועד שלא ילכו איש לבית חברו ולא יקבלו איש את חברו בביתו בשביל להטות את הלבבות לאיזה צד בענינים הנוגעים להועד, אלא כל אחד ידבר כל מה שיש לו גלוי בישיבות הועד; ב) לאסור על כלם שלא ידפיסו בכה"ע שום ידיעה ע"ד עניני הועד הפנימיים ויחוסו לשאלות ואנשים שונים, בלי ידיעת הועד והסכמתו; ג) שיפרסם הועד ע"י "המליץ"(או במכתב חוזר), כי למרות כל ההשתדלות של אנשים שונים להביא סכסוכים בקרבו פנימה, איננו שם לב לדבותיהם וכאז כן עתה מתיחס בכבוד הראוי ובאמונה לכל חבריו, איש איש כפעלו וכערכו הפרטי.–ורק אם יקבל הועד את התנאים האלה, אשר אראה בהם לפחות "הצלה פורתא", אסכים להשאר בתוכו.

בימים האחרונים היא אחד מאחינו בווילנא ומסרתי לו דברים אל אחינו שם והוא הביא לי תשובתם בכתב, אשר לא השביעתני נחת. ממנה ומדבריו שבע"פ ראיתי ברור, כי אין לנו שם על מי לסמוך. לעמת זה קבלתי טלגרמא מווארשא ובה יודיעוני אחינו כי החליטו להגן על דגלנו באֶנרגיה הראויה. ובהם אני מאמין, וע"כ כתבתי להם, כי למרות היות ה"מרכז" בווילנא, הנני מוסר להם את המלחמה העתידה, אם יגיעו הדברים לידי כך, ולע"ע בקשתי אותם לבוא בדברים ע"ז עם כל אחינו (וגם הווילנאים בכלל), למען נדע מי לנו באמת, וולהיות נכונים על כל צרה שלא תבוא.

בנוגע להכנת הכתבים בשביל השוניים שאנו אומרים לעושת מבפנים, אתעסק בזה ג"כ אחר ישיבת הקומיסיא, כשאראה להיכן הדבר נוטה, ובזמנו אודיעכם. גם את התעודות צריך יהיה לשנות, אך עוד נדבר ע"ז בבוא העת. כי בשעת חירום כזו לא טוב לעשות שנוים פנימיים, ורק בדעתנו מה אחרית המלחמה בתוך הועד, נדע מה לנו לעשות, כלומר, איך להוציא מחשבתנו אל הפועל...

כדי שתראו מי הם הללו "המחזיקים את הדת" נגדנו ותבינו מה גדול גועל נפשי, הנני שולח לכם בזה שני מכתבים של האחים ט. אל רבניצקי משנת תרנ"ג ותרנ"ד, ומהם תראו, כי כל "חרי האף" הגדול הזה הוא על כי לא נחשבו בעינינו לתת מקום לפטפוטיהם "בהפר-דת", כמו שהם קוראים לפרדסנו. אם תחפצו, תוכלו למסור מכתביהם עם "השירים" לבן-יהודה שיבדח בהם דעת קוראיו כאות-נפשו.

 

אל הנהגת ב"מ, יפו.

אודיסא, ט"ז אייר תרנ"ה.

כבר ידעתם ע" הודעתנו הטלגרפית, כי נצחנו פה את שונאינו. ביום ה' העבר היתה ישיבת הקומיסיא וביררתי לפניהם באותות ובמופתים כי שקר ענו בנו שונאינו, וכל החברים הודו כי הצדק אתי וגם מ. בעצמו הודה בפה מלא, כי נפל בפח האינטריגנים, ובקש סליחתי....

תשובת ברזלי ב"הצבי" עשתה רושם טוב, ועוד יותר–תשובת פ. על זה, אשר ממנה ראו הכל כי אין בפיו מלים ורק תואנה יבקש.

ומפני טרדותי הרבות עתה אקצר ובשבוע הבא נודיעכם הכל ברחבה.

לפי מצב הדברים עתה החלטנו לבלי השתדל הרבה בדבר בחירת הועה"פ, כי אם להניח הדבר למהלכו הטבעי, רק בעד ברזלי נלחם בכל כחנו, מפני שאם יוסר מפקודתו יהיה זה עלבון גדול לב"מ בכלל.

 

אל הנהגת ב"מ, יפו[xlvii].

אודיסא, א' סיון תרנ"ה.

...בהיות פה איזו מאחינו מערי המדינה דברנו הרבה על מצב עניני ב"מ עתה. אך מתוך השיחות נתגלה ברור כי רחוקים אנו עוד מאד מאחדות הדעות אפילו בשאלה העיקרית: מהות ב"מ ומטרתם הראשית. וע"כ החלטנו שאנחנו פה ואתם והוורשאים נחבר שלש פרוגרמות מבוררות ומוגבלות ע"ד מטרת ב"מ ופעולותיהם וסדריהם מעתה, וע"י חלוף מכתבים נבוא אח"כ לידי החלטה אחת.והנה נגשתי שבוע זה אל המלאכה הזאת, ראיתי כי הפרוגרמא שלי תהיה רק הכפלת מה שכבר אמרתי וכתבתי מאה פעמים ואחת, ואחר שכל דברַי עד כה לא הועילו לברר הענין ועדיין בלבול הדעות בקרנו במקומו עומד, אין ספק שגם הפעם לא אועיל מאומה, ואולי באמת זו היא הסבה העיקרית לכל הבלבול הזה, מה שאני הייתי עד כמה מחבר כל הפרוגראמות, ובעונותי לא זכיתי שיבינוני חברינו ויסכימו לדעתי. כי על כן באתי לידי הכרה, שאין אני יכול לחבר עוד הפעם פרוגרמא חדשה שאראה איך יבינו אחרים מטובי חברינו את הנעין, וע"כ כתבתי לוורשא שיחברו הם תחלה את הפרוגרמא שלהם וישלחוה אלי, וכן אבקש בזה גם מאתכם. ואחר שתהיינה בידי שתי אלו הפרוגראמות, אולי יצלח לי להבין מה הוא ההבדל העיקרי בינינו ואולי תעלה אז בידי להסיר המכשולים מעל דרכנו ע"י הסרת היסודות הסובייקטיביים מן הפרוגרמא שלנו. הואילו נא איפוא לעשות זאת במוקדם האפשרי ולשלוח לי (וכן לוורשא) העתקה מהצעתכם.

ועד שיתבררו עיקרי הדברים אינני חושב לנכון שנצא בדברים גלוים ב"המליץ" ויתר כה"ע, כדי שלא נכשל בלשוננו ולא נדבר בשם ב"מ דברים שאינם אלא דעת יחידים מהם. רק זאת עשיתי: שלחתי את מכתבכם ל"איש יהודי" וגם הוספתי דברים מצדי ובקשתיו שידפיס תמצית "ההכחשה וההודעה" בתור העתקה מתוך "הצבי".–להדפיס דרה"ח בלי שנוים אי אפשר, מפני הבקורת, ובשנוים לא יתכן, כדי שלא נתן פתחון פה לשונאינו לאמור, כי זייפנו בכונה בשביל להונות את הבריות.

על ה"מכתבים מא"י" לא טוב שיבוא שם איש פרטי, כי אז יאבד ערכם לגמרי, ומה גם עתה, שברזלי הוא חבר רשמי לועה"פ, בודאי אינו יכול לחתום שמו על דברים אלו, ובכלל לא טוב לשנות שם "בית הלוי" שכבר יצר טבעו בעולם וקנה לו הרבה לבבות. נחוץ רק להוסיף אחר "בית-הלוי" בחצאי-עגול: ("בני משה"), או עוד יותר טוב להודיע רק פעם אחת בהערה מיוחדת, כי בה"ל הם ב"מ.

נצחוננו בדבר בחירת הועה"פ מטיל עלינו חובות גדולות וקשות. אל נא תשכחו, כי שונאינו יביטו בשבע עינים על כל דרכי חברי הועד הזה וכל שגיאה שתצא מתחת ידי אחד מהם ירימו על נס וייחסוה לפעולת ב"מ בכלל. הנני מקוה על כן כי תדעו להזהר לבלי תת לשונאינו שום תואנה. ביחוד צריך ברזלי להביט בעין פקוחה על כל צעד וצעד שהוא עושה. לפי שלבחירתו התנגדו גם רבים שאינם מן האינטר גנים, והוא, במחילה מכבודו,מוכשר באמת לעשות לפעמים מדחה בתשוקתו הגדולה להניח דעת הכל. בכלל, צריכים חברי הועה"פ להתרחק ככל האפשר מן המחלוקת... כי בכבודם תלוי גם כבוד ועדנו. ככה, למשל, חושב אני לצעד בלתי נכון תשובת ברזלי השניה לפ. הראשונה עשתה רושם טוב מאד, ותשובת פ. עליה עוד חזקה את הרושם, כי ממנה ראו הכל שבאמת נסתתמו טענותיו. אבל התשובה השניה של ברזלי, ביחוד "מתיקותה" היתרה, הועילה להחליש את הרושם הזה.

מחשבתכם להוציא מחברת כוללת "פניני החבצלת"–טובה מאד. כמובן דורש חבורה כשרון וטַקט. באמת אין כלי-נשק יותר טובים נגדם מדבריהם עצמם. לו היה ביכלתי להשיג רשיון בשביל "החבצלת" שיניחוה לבוא לרוסיא, הייתי חושב זאת לאמצעי נאמן להפילם מפלה גמורה. כי מי איש ישר ובעל טעם אשר יקרא דבריהם ולא ירגז תחתיו ולא יסב פניו מהם בגועל-נפש?–אגב, אבקשכם לשוב ולשלוח לי את גליונות "החבצלת" שיש בהם דברים נוגעים אלינו או בכל אל חבת ציון והשכלה, כי זה איזו שבועות שחדלתם משלוח. מה ענו על ההודעה שלכם?

בנוגע לאספת ב"מ, אינני רואה בזה שום תועלת. כבר הורנו הנסיון פעמים רבות (וכן ראינו גם בשיחותינו פה בשבוע שעבר), כי שיחות שבע"פ אינן מובילות אל המטרה. וחס אני על ההוצאות הרבות שנוציא על אספה בלי כל צורך ותועלת. יותר טוב שיבורר הכל ע"י מו"מ בכתב...

ע"ד החרם, איני מאמין שימצאו עוז בלבבם לעשות זאת. אךְ באמת אגיד לכם, כי לפי דעתי היו מביאים לנו בזה טובה תחת רעה. כי מעשה כזה מצדם היה מעורר עליהם חמת כל ישרי לב בכל הארצות...

 

ללשכת ב"מ, (ווילנא?)

אודיסא, כ"ד תמוז תרנ"ה.

מכתבכם האחרון הגיעני לפני איזו ימים, ומפני סבות שונות לא יכלתי לענותכם עד כה, ואתכם הסליחה.

רואה אני מתוך דבריכם שאינכם יודעים מאומה מתוכן המו"מ שהיה פה בינינו ובין איזו מאחינו מערי המדינה (שפ"ר, אוסישקין ועוד) בהיותם פה בימי בחירת הועה"פ. ואני אמרתי כי מוורשא שלחו לכם העתקת המו"מ הזה וע"כ לא מצאתי לנחוץ אז להרחיב הדברים.  והנה עתה אתכם אחינו שפ"ר, והוא יציע לפניכם הדברים כמו, ואז תראו ותוכחו, כי אמנם יש ויש צורך "לברר הדברים" עוד הפעם, כי למרות כל הבירורים שנעשו עד כה נמצאים בנו חברים נכבדים אשר יאמרו, כי אין כל מטרה למציאותינו וטוב לנו ההעדר מהקיום.

ובנוגע ל"פועל חרוץ" אשר ילך לפנינו, מסכים אני לדעתכם, אבל איה נקחהו? כשאני לעצמי, ברור בעיני, כי לו עמד בראש ב"מ מראשית הוסדם איש כזה, היה הענין מתפתח בדרך ישרה, ומי יודע אם לא היינו עתה קוריבם אל מטרתנו הרבה יותר. אבל האסון הוא, כי איש כזה אין בתוכנו, כי אני עבדכם אינני מוכשר להיות "אדמיניסטראטור", לצוות ולהנהיג בהאֶנרגיא הדרושה. אבקשכם לבל תראו בדברַי אלה לא ענוה ולא גאוה, אלא דברים כהויתם. כידוע לכם, נסיתי לא אחת ולא שתים למסור ההנהגה לידי האחרים, מפני שהרגשתי בנפשי כי אני נושא עטרה שלא תהלמני. אבל בכל פעם נתגלגלו הדברים ששבה עטרה זו אלי, ומזה אני דן, שלא נמצא בקרבנו איש הראוי לה.

איך שיהיה, דרשו נא מאת הוורשאים את המו"צ הנזכר וגם העתקת הפרוגרמא החדשה, שמציעים בני ארץ ישראל (אם לא שלחו לכם העתקה מא"י) ושפטו על כל אלה בישוב הדעת והודיעוני דעתכם. כי כל זמן שלא אשמע דעת טובי אחינו על כל אלה, לא אוכל לענות דבר לבני א"ג, והענין תלוי ועומד. מהרו איפוא לבוא לידי איזו החלטה.

 

אל הנהגת ב"מ, יפו.

אודיסא, כ"ז תמוז תרנ"ה.

לא כתבתי לכם זה כשלשה שבועות מחסרון חומר. הימים ימי הקיץ והכל מבקשים מנוחה ונפוצים בכפרים ובערי חו"ל. ישיבות הועד מתנהגות בכבדות ובמתי מעט, גם חברינו מוורשא ומווילנא הודיענוני כי לא יוכלו לע"ע לדון בעיון הראוי ע"ד הפרוגרמא, מפני שרוב החברים הטובים אינם בביתם. ולפי שצריך עתה לשים רץ לכל חלוקי הדעות לבלי נצטרך עוד לחדש הפרוגרמא בכל שנה, לכן נוטה אני להמתין עוד שבועות אחדים עד שנשמע מה בפיהם...

שבוע זה קבלתי ידיעה מפטרבורג כי שאלת "הצבי" נפתרה לרעה, והוא עצמו אשם בדבר. כי בין הגליונות ששלח לשם למבחן נמצאו דברים מתוך ספרו של לֶקקי האנגלי (הספר הזה אסור ברוסיא) האומרים, כי האמונה בנסים ונפלאות היא רק נחלת הבוערים בעם, ועוד דברים אחדים, הפוגעים בכבודו של הקדוש אבגוסטין. קצרה בינתי מהבין, איך לא שם בן-יהודה לבו לדבר פשוט כזה, וכועס אני מאד על אי-זהירותו, אשר היא שמסרתו למלכות בירושלים והיא שמה לאל תקותנו ועמלנו עתה. אוי לנו, כי קלות-דעת מושלת בכל מעשינו, ואיש אין.

המכתב האחרון של אחינו ברזלי הפליאני מאד. הוא מודיע, כי "בנקל אפשר יהיה להשיג עתה רשיון בקושטא לקנית אדמה", וכי הקולוניות של הנדיב עומדות לצאת מרשותו לרשות חכי"ח. לא אכחד מכם, כי כל זה זר בעיני מאד, ואתמה על כי ברזלי, כנראה, בונה כבר מגדלים על היסודות האלה. הודיעוני נא פשר דבר אם ידעתם...

 

אל הנהגת ב"מ, יפו.

אודיסא, י"ב אב תרנ"ה.

תמה אני עליכם, כי כל נסיון העבר לא הספיק לברר לכם מה יש לקוות מאספות בכלל ומאספות "פריזיות" בפרט. בנוגע לי, אין דבר שנוא עלי כאספה של חו"צ, שאינה אלא בָמָה לפטפטנים וסבה לאינטרגיות, בלי כל תועלת מעשית. ומטעם זה, ועוד גם מטעמים אחרים, מוצא אני הצעתכם בדבר האספה בפריז לדבר שסכנתו מרובה ותועלתו אפס. ברור בעיני שלא ישים הנדיב לבו כל עיקר להצעת חו"צ אשר תמסר לו ע"י צירים כאלה, וברור בעיני גם כן שרוב האנשים אשר נקבתם בשמות לא יערבו את לבבם למסור לו הצעה כזו. ולעמת זה עוד לא הוברר בעיני כלל שבאמת ירד כבוד שייד ואין פעולתו על הנדיב ניכרת עוד. כי הלא רק בתנאי זה אפשר לדבר עתה בענין זה. כי כל זמן שעוד לא נכרתה כליל אמונת הנדיב בחכמתו וצדקתו של שייד לא תצליח שום הצעה בעולם וזה האחרון ימצא תמיד דרכים איך לפסול את ההצעה והמציעים ולהפוך לב הנדיב לשנוא אותם. הן הרב רצ"כ יודע זה מכבר מעשי שייד וגם ערלנגר ז"ל ידע, והאנשים האלה,ה חשובים מאד בעיני הנדיב, קצרה ידם להלחם בשייד. אתם דנים ע"פ רוח האיקונומיא הנושבת עתה בהפקידות. יכול להיות אמנם שכבר נלאה הנדיב ליתן ולחזור וליתן, אבל מזה עד מפלת ה' שייד עוד הדרך רחוקה מאד. יודע אני אותו היטב, וכמעט ברור בעיני שאם אך באמת נוטה עתה לב הנדיב לאיקונומיא אז יהיה הוא הראשון אשר יתחיל לצעוק "איקונומיא", ובחכמתו יצליח לקבוע אמונה בלב הנדיב כי הוא, שייד זה ימים ושנים רוצה באיקונומיא וכל האסון הוא מה שלא שמעו בקולו, והשעירים לעזאזל יהיו איזה פקידים, ואם יתערבו בזה חו"צ, יצליח להשליך צל גם עליהם...

ובכן, אם באמת יש איזו תנועה עתה בפריז, אז רק דרך אחת לפנינו להשמיע דברינו להנדיב: צריך להעתיק הצעת לעפ"ש (כי היא יותר מסודרת ויותר קצרה) לצרפתית ולהדפיסה בפריז "בתור מנוסקריפט", ואת האכסמפל' הנדפסים צריך לשלוח לכל נכבדי חו"צ בחו"ל וגם להנדיב, ולהשתדל עם זה שידובר טובות על תוכן ההצעה באיזה עתון גדול בפריז או בלונדון. הדבר הזה האחרון יכריח את הנדיב לקראה ולשים לבו לה, ואז נראה מה אחריתה. הנני חושב איפוא לשלול את ההצעה למיודעינו בפריז ולבקש מאתם שיחקרו וידרשו היטב ע"ד מצב "התנועה" שם, ואם יש באמת איזו תקוה, יעשו בה כנ"ל. זה הוא לדעתי הצעד היותר נכון, שבכל אופן אין בו סכנה, אחר שההצעה תודפס בלי שם המחבר, רק מאת אחד מיושבי אה"ק הבקי במצב הענינים. יכול להיות שצריך יהיה להוסיף עוד פקטים ומספרים, אך על הפרטים עוד אפשר יהיה לדון. כך אני חושב, ובעוד ימים אחדים אועץ על זה עם אחינו פה, ואם יסכימו לדעתי אעשה כן.

הנכם מזכירים כלאחר יד איזה מכתב של שייד לבני גדרה ע"ד הענבים, ואני אין לי שום מושג ממכתב זה. כן יזכיר ברזלי (במכתבו מן כ"ד תמוז) איזה מכתב מבני רחובות ללעפ"ש ע"ד השמיטה, וגם זה איני יודע מה הוא. לימים הבאים אבקשכם לשים לב כי לא כל הידוע לכם ידוע גם לנו, וע"כ תבררו לנו הדברים באר היטב. בנוגע להשמיטה, הרבה נלחמתי בועדנו, וסוף סוף הצלחתי לברר להם, כי מוסד  של צדקה כחברתנו יכול להשען על היתר החכם-באשי בצירוף הגרש"מ ואינו רשאי להיות מן המחמירים. ואם יש בהקולוניסטים אנשים מן "המהדרים", יהדרו על חשבונם ולא על חשבון קופת הצדקה. עפשטיין אמר לי כי כבר נכתב בסגנון כזה אל הוה"פ...

 

אל הנהגת ב"מ, יפו.

אודיסא, י' אלול תרנ"ה.

...את מכתב ה' שיידל הקולוניות ע"ד מטע כרמים לא ראיתי בזמנו, כי, כמו שנודע לי אתמול, הוצע לפניה ועד באחת הישיבות שאני לא לקחתי חלק בה. אך מן המכתב הזה הלא תראו כי צדקה השערתי: ה' שייד מבקש דרכים איך להראות כי הוא הוא הרואה ויודע את הדרך הישרה וכל האסון הוא שאין אחרים שומעים לעצותיו. ואני אינני מסופק כי חפצו יעלה בידו וכאז כן עתה ישאר הוא מה שהוא ואחרים ישאו עליהם כל העונות והכל ישאר כשהיה.

... רוב החלטותיכם שהודעתם אותי במכתבכם (אות ו') אינן אלא שאיפות טובות שאין להן יסוד במציאות... ב"מ ישנים שנת-ברזל ועל כל מכתבי לווילנא ולוורשא ע"ד הפרוגרמא אין קול ואין עונה...

מעשי הקומוניסטים בראשון-לציון בדבר השמיטה שמחני מאד, ואקוה כי גם ביתר הקולוניות יסמכו הקומוניסטים על היתר החכם-באשי והגרש"מ וידעו צבועי ירושלים עי אין שומע להם בתוך העם...

אולי טוב שתכתבו אתם לווילנא ולוורשא לעוררם שישימו לב אל שאלת הפרוגרמא ולהוכיחם על איחור תשובתם אלי, כי אני כבר נלאיתי לכתוב להם בזה...

 

אל הנהגת ב"מ, יפו.

אודיסא, י"ז אלול תרנ"ה.

בשבוע שעבר כתבתי לכם, ועתה באתי רק להודיעכם, כי קבלתי שבוע זה תשובה מפריז. הם מסכימים לדעתי, שאי אפשר לקוות לפקוח עיני הנדיב ע"י שלוחים, ובכלל, לפי דעתם, אין איש בפריז שיקח עליו המשרה המסוכנה הזאת, לדבר עם הנדיב דברים שה' שייד לא יסכים עליהם, ואף אם היה נמצא איש כזה, היה מעורר עליו חמת הכל (ואף ר"צ כהן בכלל) ומאומה לא הועיל. דעת בעל המכתב מפריז הוא לפנות לה' שייד בעצמו, כמובן,לא בהצעות רדיקליות כאלה, כי אם "בהצעת איזו תקונים ממוצעים אשר יוכלו להתקבל גם על לב שייד, מבלי היות הרבה נגד תועלתו הפרטית". או, בלשון אחרת, הכל הבל ואין ביכלתנו לעשות כלום.

בעל המכתב הנ"ל שואלנו שאלה אחת אשר לאא דע להשיב עליה וע"כ אציעה בזה לפניכם בלשונו:

"בעלי ההצעה מדברים בדור הבא ומתאוננים כי בני הקומוניסטים ישנאו עבודת האדמה וכל הגיגם לצאת לחו"ל וגו'. והנה אספר לך את אשר יעשו בעלי ההצעה עצמם. לפני שבועות אחדים בא הנה צעיר אחד... להשתלם בלמודים. הוא למד במקוה ישראל שלש שנים ועליו היה להשאר שם עוד שתי שנים בתור תלמיד-פועל, ולא חשב לנחוץ לגמור למודו ויעף פריזה להשתלם בלמודים. ומה עשו "אחינו"? נתנו על ידו מכתבי מליצה ועוד השיגו למענו מכתב מליתה מסירקין ומר' יצחק אלחנן! ואם אנחנו עוזרים לבני קולוניסטינו לעזוב את הארץ וללכת לאירופא, למה נתאונן על קומוניסטי הנדיב?"

הפרופסור יוסף הלוי וה' במבוס מברלין הם, כמדומה לי, עתה בא"י. הועצו איפוא אִתם, מה אפשר לעשות עתה בנוגע לשאלת הפקידות.

הידיעות ע"ד השמיטה שקבלתי אתמול מאת ברזלי היו לי לתועלת גדולה, ביחוד העתקת מכתב הגרש"מ כי אתמול היתה ישיבת הועד ועוררתי שאלה זו,ו אחר משא ומתן ארוך וחם הצלחתי להביא את הועד לידי החלטה מפורשת ואינרגית, אשר בודאי יודיעכם אותה היום בדרך אופיציאלית. ועם זה הוחלט גם כן לבוא בדברים עם הרצ"כ (בתור רב), שיטה גם לב הנדיב לסמוך על היתר הח"ב והגרש"מ. והנני מקוה כי נעשה ונצליח...

 

אל הנהגת ב"מ, יפו[xlviii].

אודיסא, כ"ה כסלו תרנ"ו.

...שאלת ב"מ נמצאה עתה במצב זה: כידוע לכם, בעת בחירת הועה"פ באו לפה אחדים מטובי אחינו, ויחד אתם נשאנו ונתננו בענין זה, ומתוך המו"מ יצא לנו, כי עד היום לא הצלחנו להביא בקרבנו אחדות הדעות גם בדבר עיקר עצמות האגודה ומטרתה. הדבר הזה, ועוד סימני-רקב שונים שנראו לי אז בגוף אגודתנו, עשה בנו רושם מעציב כל כך , עד שבאנו לידי החלטה להציע לפני אחינו בווילנא ובוורשא את השאלה היסודית: אם לא באה העת להתיר את הקשר לגמרי, אחרי שבאמת אינו במציאות גם עתה. לפני איזו שבועות קבלנו תשובותיהם. הם אינם מסכימים לזה בשום אופן, אבל בדבירהם לא מצאנו עוד, איזהו דרך ישרה בשביל להביא בנו חיים אמתיים על יסוד פרינציפ אחד ברור ומתקבל לכל החברים.  לע"ע עוד לא עיננו בהלכה זו שנית, ונראים הדברים, כי גורל הענין יהיה תלוי ועומד עד עת הבחירות בחודש מאי הבא, שאז בודאי יבואו אחינו הצפוניים לפה ונועץ מה לעשות. לפי דעתי נמצא דגלנו בידי שתי כתות, שכל אחת מושכתו אליה, ועי"ז סופו להקרע, אלא אם כן תרפה מנו זו או זו... ואת אחינו ברזלי אבקש לזכור ראשונות וללמוד מכאן הלכה למעשה, לפחות, בשביל העתיד: כי נטיה קטנה הצדה, צעד אחד שלא כהוגן בראשית דבר, מביא רקב בגוף הדבר, וסופו כליון...

בדבר מצב הענינים החמריים בא"י הרשוני נא להגיד לכם, כי אינני שבע רצון מראשית פעולות הועה"פ החדש. אמור אמרנו כי הוא יביא באמת רוח חדשה במהלך הענין, רוח עבודה ושאיפה למטרה ברורה ואחדות כל המעשים, והנה עוד הפעם הזמר הישן: זה כבר נעשה, זה צריך לעשות מפני הרחמנות, ואין אחדות ואין שיטה בהתמיכות השוהות המצטרפות לרבבות. מצבי הפרטי עתה איננו מרשה לי לבקר לשכת הועד לעתים קרובות כמלפנים, ורק בעת הישיבות אלמד לדעת כפי היכולת את הנעשה ע"י הועה"פ ואת הצעותיו, ובכל פעם מוכרח אני להתנגד להרבה מדבריו וחפציו ובכל פעם אצא מבית הועד בלב כואב.

 

אל הנהגת ב"מ, יפו.

ברלין[xlix], כ"ז כסלו תרנ"ז.

אם הפרוטוקולים וגם את המכתבים הפרטיים מאת אחינו א"ש וגרזובסקי וד"ר יפה–את הכל קבלתי בזמנו, לפני שני ירחים בקירוב, ואם החשיתי ולא עניתיכם דבר עד כה–מה שלא הורגלתי לעשות מעודי אף בדבר קל ערך,–אין זה כי אם מפני השאלה הקשה שעמדה לפני בכל העת הזאת ולא יכלתי לבוא בה לידי החלטה גמורה עד היום. כידוע לכם, שמו עלי אחינו, בעת הישיבה באודיסא, חובות חדשי בנוגע להנהגת ב"מ,  ואני אף כי בכל כחי התנגדתי לזה ובארתי לפניהם, כי מצבי הנוכחי הוא בלתי מוגבל ולא אדע אם ירשני למלאות חובותי אלה אמונה. אך הם לא שמו לב לטענותי וסוף סוף פתוני ואפת וקבלתי עלי. ואולם בבואי הלום ובגשתי אל המלאכה, מלאכת הקודש, אשר למענה עזבתי את ביתי ומשפחי והרחקתי נדוד, ראיתי כי לא היה לי תחלה אף מושג כל שהוא מכל קושיה של עבודה ספרותית זו וכי למען אעשה הכל כראוי, עלי להקדיש לזה את כל זמני ואת כל מחשבות לבי ואף את חלומותי בלילה. מי שלא ראה בעיניו איך וכמה אני עובד, לא יוכל לצייר לו זאת. וכל זה מחויב אני לעשות ובאופן אחר אי אפשר. כי מלבד שבהצלחת הדבר תלוי לע"ע קיומי החמרי–אשר גם זה אי אפשר לבטל לאיש בעל אשה ובנים–הנה בה קשור גם כבוד שמה של ספרותנו ואולי גם של אגודתנו, אחרי כי סוף סוף הכל יודעים שרוח ב"מ הוא שהוליד גם המפעל הזה, ואם חלילה לא יצליח יהיה זה אסון כללי, כי תאבד האמונה באפשרות תחית ספרותנו וכל הידים תרפינה. כי כמוני כמוכם יודעים אנו עד כמה יאמינו עתה כל חובבי ספרותנו ותחיתנו בעתידות המפעל הזה ובהתועלת שיביא לרעיון התחיה הלאומית.–הדבר הזה הביאני במבוכה, בנוגע אל החובות להנהגת ב"מ. כי ראיתי היטיב שבשום אופן אי אפשר לי למלאות גם את החובות האלה באמונה, כאשר הסכנתי מאז. ולעשות מלאכת ה' רמיה לא אחפוץ ולא אוכל. והנה עד עתה הייתי עוד פוסח על שתי הסעיפים, כי אמרתי בלבי, אולי כל העבודה הרבה אשר עלי אינה אלא ההתחלה הקשה, ובצאת החוברת הראשונה ובהיות הענין כבר במהלכו התמידי והסדרים יקָבעו כראוי–תקל עבודתי ואוכל לעמוד בדבורי. אך לדאבון לבי רואה אני עתה כי לא כן הוא, ואדרבא העבודה עוד הולכת ורבה לא תתן לי לעסוק כראוי בשום ענין אחר עוד שנה שלמה לפחות. סבות הדבר הזה רבות ושונות הן ולא פה המקום לבארן בארוכה. אבל בכל אופן, בחשבי דרכי היטב, באתי לידי הכרה שאין לי רשות לדחות את תשובתי עוד, והנני מודיעכם בזה, כי בתור איש ישר-דרך ובתור חובב ספרותנו וגם בתור ב"מ– אינני מוצא לאפשר לשאת עלי שם ראש ב"מ ולהבטיחכם שאשים לב לבחון מעשיכם, כאשר תבקשו, כי זמני קדוש למלאכת שמים, הנכנסת גם היא בחוג פעולות ב"מ, והעוסק במצוה פטור מן המצוה. ולכן הנני שולח לכם בזה העתקת הסעיפים שבאה עליהם הסכמת הקומיסיא באודיסא, והנני מברככם מקרב לבי שתצליחו בכל מעשיכם ב"א ובחו"ל. ואם תזכרו לי אהבת אחים והעבודה התמה שעבדתי את אגודתנו כל עוד היתה לאל ידי ותודיעוני מעת לעת מכל מעשיכם–לא לבחינה ובקורת, כי אם למען אדע–אודכם על חסדכם מקרב לבי.

 

למר מ. ז. פייערברג, נובוגרד-וואלינסק.

אודיסא, 16 יאנואר 899.

...היום או מחר אשיב לך סוף ספורך[l] בתכריך מיוחד. לכתוב לך "רמיזות" לא אוכל. ראשונה, מפני שלזה צריך הייתי לקרוא שנית כל הספור, מה שלא תרשה לי העת. שנית, וזה העיקר, דברים כאלו אינם נעשים כל פי הוראת אחרים, כי אם צריך שהצייר עצמו ישאבם מתוך לבו. בכלל כבר הגדתי לך מה שיחסר בו: קשר פנימי בין המקרים האחרונים והראשונים, באופן שיצאו אל מתוך אלו בדרך טבעית, והקורא ירגיש כי כך צריכים היו לבוא. ולזאת אין צורך כלל להרבות ב"פובליציסטיקא".

בדבר מיתת המשוגע לא דקדקת בדברַי ולחנם הארכת לבאר לי כי לא היה יכול לחיות עוד. זאת הבנתי גם אני, אבל היא הנותנת: אם מהלך חייו גרם שלא יוכל לחיות, צריך היה המות לבוא מתוך סבה פנימית, אם שהתגברי עליו שגעונו ומת, או שבהרגישו שאין ל ומקום בחיים יאבד עצמו לדעת, וכדומה. אבל ההתקררות היא סבה מקרית שאין לה כל קשר עם חייו. וכי מי שנואש מן החיים מחויב להתקרר? לכן אמרתי, כי הדבר עושה רושם כאלו לא ידע המחבר מה לעשות בגבורו (כלומר, לא להמשיך חייו ולא להמיתו מתוך חייו) וקרא לעזר את ההתקררות...

 

למר י. אייזנשטדט, ירושלים.

הומיל , ד' תמוז תרס"ה.

לא עניתיך עד כה על מכתבך מן י' אייר, כי זה כחודש ומחצה שהנני בדרך וטרוד מאד בעניני חול. הייתי במוסקווא ואח"כ ביקטרינבורג אשר מעבר להרי אוראל, ואך בשבוע שעבר באתי לפה לנוח איזו שבועות, כמנהגי בכל שנה.

ומה אכתוב לך? מצבנו עתה ברץ הזאת ידוע לך. כל יום קללתו מרובה משל חברו ואין אדם יכול להגיד מה יביא לנו יום מחר. עתה על הפרק מעשי אודיסא, ואתה תוכל לצייר לך מה שבלבי. חפצתי לשוב לביתי להיום עמם בצרה, אבל ב"ב אינם רוצים בכך וגוזרים עלי לישב פה, ואמנם המנוחה נחוצה לי מאד, כי עיף אני והעבודה רבה עלי בחדשים הבאים. אבל מה זו מנוחה שכשהלב מלא מרירות?

ובעניני הכלל–אל אלהים! מה אומר ומה אדבר? אוי לנו שהגענו לראות בעינינו בהרמס כל קדשינו ברגלי אנשים אשר חשבנו אותם לאחים בדעה. כשאני לעצמי אמנם אוכל להנחם בזה, שגם לפנים לא נמשכתי אחר הזרם וראיתי את הרפש שהוא גורר עמו. אבל–אוי לנחמה כזו.

גם עבודתי הספרותית לא תוכל להניח דעתי. זמן פנוי לכך יש לי אך מעט ובכל החורף שעבר הספקתי לכתוב אך מאמר אחד (אמנם גדול הכמות: כשני גליונות בדפוס) על הרמב"ם, אשר יודפס בקרוב ב"השלח". כשתקראהו תודיעני דעתך. כמדומה לי שיש בו חגשות ושגם בסגנונו עלה יפה.

בתי הבכירה לאה נשאת בל"ג בעומר שעבר לבחירה, אשר נתקשרה עמו בשנה שעברה בברלין, הוא הצעיר פבזנר, אשר ראית לפני זמן מה בא"י ואשר היה עובד עמי לפנים ב"השלח" בשם "שמואל בן נתן". הם עתה בחוץ לארץ.

ושלום לך, ידידי, והיה צלח ושמח בחלקך, שאתה חי, אם כי בדוחק, בארץ אבותינו ואינך רואה את הגלות עתה בעיניך...

 

למר י. ח. רבניצקי, אודיסא.

הומיל, 10 יולי 1905.

... שולח אני לכם היום (ע"פ כתובתו של דרויאנוב) שארית השירים שבידי[li]: "גביר ליברל", "סדר כפרות", "השקפה עפה". בנוגע להראשון, אחזתי, כמו שתראו, בנוסח הקצר ולא הוספתי מתוך הארוך אלא בתים אחדים. ב"סדר כפרות" מחקתי הרבה ואפשר היה למחוק עוד הרבה יותר, אך כבר נלאיתי למחוק ולהחרים. ב"השקפה עפה" לא שניתי הרבה, רק את המלה "עפה" מחקתי מתוך השם והוספתי הערה קצרה בשולי הגליון. ואולם בכל זאת אינני קובע מסמרות, ורשות בידכם להוסיף ולמחוק כאות נפשכם. שימו לב ג"כ להמכתב ע"ש אברמוביץ שבראש ה"כפרות". כמו שתראו מתוך הערתי שם, החלטתי להדפיסו כולו, כי ראוי להשאיר זכרון, שעוד אז הבין קמינר, כמה מן ההבל והאולת יש באותה מלחמה עם "מורדי האור" על איזו מנהגים ריקים, וכי מטרת הספרות צריכה להיות אחרת. אבל גם בזה אני מוסר לכם את ההחלטה: אם תמצאו יותר נכון להשמיט את המכתב–שמטוהו. ואם כה תעשו, אבקשכם לשלוח לי העתק ממנו: אפשר שאשתמש בו בהקדמתי.

ומה בדבר הביאוגרפיא? כבר כתבתי לכם, שאינני חושב לאפשר לכתוב את ההקדמה עד שאקרא את מאמרך. לכן הזדרז נא...

הגיעה אלי שמועה, שגוטמן יוצא ג"כ לא"י. האמת הדבר? לפני צאתי אמנם התיעץ עמי על זה, אך לא חשבתי אז, שכה ימהר לצאת. הוי, יקירי, קננו מתרוקן ועוד מעט ונשאר שנינו לבדנו באודיסא. אתה אולי תמצא נוחם בילד הז'רגוני הנולד לכם עתה ברחמי מר כ"ץ,–ואני מה אעשה?...

 

למר י.ח. רבניצקי, אודיסא.

פטרבורג, 7 אוגוסט 1905.

...גם פה "צירי הקונגרס שבים", שנים מהם כבר ראיתי (אידלסון ורוזוב) והרביתי שיחה עמהם וגם עלי עשו דבריהם רושם כאלו לבם נוקפם... אספות ו"הרצאות"–כמו שהיה המנהג לפנים–לע"ע אין. כנראה, לא המרצים ולא שולחיהם אינם מרגישים צורך בזה הפעם.

מדוע שנה הועד את דירתו? האמנם רק בשביל "שנוי מזל"? ואיפה עתה מקום "מנוחתו"? הודיעני נא. אם תדחה האספה הכללית עד הירחים האחרונים לשנה זו, מסופק אני אם תמצא אינטֶרֶס בתוך קהלנו, כי אז תעסוק כל הארץ באספות אחרות ובבחירות אחרות[lii], ואחב"י, כנהוג, יתרגשו וירבו שאון יותר מכל שאר ה"אזרחים"–ומי יזכור אז את ארץ ישראל ואת הועד?

אגב: הודיעני נא איזה רושם עשה בעירנו פרסום ה"קונסטיטוציה". פה לא נראה שום רושם. התהלכתי אתמול ברחובות שעות שלמות תיכף אחרי הפרסום והתבוננתי בפני הקהל–ולא ראיתי לא שמחה ולא עצבון ולא כעס. הכל קנו גליונות כה"ע, קראו קריאה חטופה–ושבו לטיולם ולשיחתם, ולא ניכרו בהם אותות התרגשות, רצון או אי-רצון, כאלו לא קרה דבר! אמנם, עוד ה"אזרח" הרוסי צריך חנוך, ולע"ע אך לחנם מרעישים עולמות על אדותיו. עדיין איננו כלל במציאות.

עוד לפני קבלי מכתבך ספר לי מר שאול גינצבורג, שקבל מכתב מאתך על דבר יובלו של רבי מנדלי ואינו יודע מה הכונה בזה: אם העיקר הוא–טלגרמות ומכתבי ברכה ביום היובל, אז אפשר ואפשר "לעשות הרבה" בפטרבורג, אבל אם הכונה היא–מעות, קשה יהיה להשיג סכום הגון פה בעתים הללו, שהצרכים מרובים והנותנים מועטים. אמרתי לו, שאחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שלא יסתפקו ב"ברכות" בלבד. אבל מסופק אני אם יצא מזה דבר "מוחשי":אין הלבבות פנוים עתה לדברים כאלו. יתר חכמי פ"ב פזורים עתה בכל קצוי ארץ ואיש אין בעיר...

 

למר י.ח. רבניצקי, אודיסא.

מוסקבא, 26 נובמבר 1906.

...בשורתך ע"ד "החתימה הטובה" של "השלח" לא העירה בי "עליצות נפש" יתרה. שואל אני את עצמו: ומה יהיה בשנה הבאה, כשתשקע "אש ההתלהבות", כנהוג אצלנו? והנני זוכר, שבהיותי ילד וקראתי בפעם הראשונה באיזה ספר את הדעה האומרת, שתחית המתים לא תהיה אלא לזמן ואלו שיקומו לתחיה יחזרו וימותו אחר חיים ארוכים,–זכורני שלבי הקטן התפלץ בי והרגשתי כל העול שבאכזריות זו, להחיות את המתים בשביל שיטעמו אח"כ טעם מיתה שנית!... וכל שכן בנידון דידן, שהמיתה השניה _או השלישית) תבוא אחר שנה....

תאב אני לדעת, אם על דעת כולכם נמסרה כתובת ההסיטוריא של חבת ציון למל"ל, או נמצא לפחות אחד ביניהם שהבין את האבסורד הזה כראוי ומחה עליו....

בדבר "היובל" של ר' מנדלי סתמת דבריך ביותר ואיני יודע מה תדרוש ממני. הודיעני איפוא: א) מי הם "חכמי מוסקווא" שהבטיחו (כנראה מדבריך) לעסוק בזה? ב) מה אתה רוצה מהם: דברים טובים לכבוד בעל היובל ליום המיועד או... "דבר אחר"?

את מאמרי בשביל "העומר" שלחתי לאודיסא מפני ההבטחה שנתתי לאוסישקין (כמדומה לי שהיית באותו מעמד), ואע"פ שמובן מאליו, כי הייתי רוצה לדעת משפטו של מבקרי התמידי לפני ההדפסה,–לא נתנני לבי בכל זאת לכתוב לבני שימסור לך את המאמר, לפי שהייתי חרד עליו, שמא יאבד איזה דף, כשיהיו הידים ממשמשות בו ביותר, וחפצתי שישָלח למקומו בהקדם.

ומה אכתוב לך על דבר חיי פה? חפשי אני רק בשעות הערב, ביום השבת עד צאת הכוכבים וביום א'. ועל הרוב מבלה אני שעותי החפשיות בחדרי, בקריאה או בכתיבת מכתבים. את "עסקנינו" פה רואה אני אך לעתים רחוקות. טשלינוב, כידוע לך, הוא עתה "יושב ראש" בהלסינגפורס. בימים האלה ישוב ובודאי תהיה אספה ונשמע את הגדולות שעשו שם...

 

למר י. אייזנשטדט, ירושלים.

מוסקבא, 16 דצמבר 906 (כ"ט כסלו תרס"ז).

...תודתי לך על כל הדברים שהודעתני ועל מחברת "בצלאל" ששלחת לי. זו נשלחה לי עוד לפני איזו חדשים ע"י אחד מחברינו ביפו ועשתה עלי רושם טוב מאד. כתבתי אז להשולח, שזאת הפעם הראשונה אני מאמין בהצלחתו של מוסד חדש בא"י, וזה לפי שרואה אני מתוך דברי המיסד, שהוא "בעל מלאכה אחת", שאינו עוסק ב"פוליטיקא כללית" ורואה חזות הכל רק במפעלו. בכל לבי הייתי חפץ לעוזר להצלחת מפעל זה, אבל איני ידוע במה אוכל לעזור. חי אני עתה כמעט חיי בדידות, וגם המצב בארצנו אינו מסוגל כלל לקנות לבבות לדברים כמו אלה.

אני שלום. עבודתי פה לא קלה ואוכלת כל יומי. רק שעות הערב לי הן, והנני עוסק כפי היכולת בקריאה וכתיבה. לפני שלשה שבועות גמרתי מאמר בשביל "העומק" ושלחתיו ליפו. אפשר שקראת אותו–הודיעני דעתך.

...אודך אם תוסיף להודיעני מזמן לזמן מעט מעניני א"י. אל תחשוב, שעושים זאת אחרים. מאת חתני אינני מקבל כלום, ואיני יודע אם טרוד הוא כל כך או סבוות אחרות לדבר. סמילַנסקי כותב לי לפעמים, אך דבריו על הרוב נוגעים רק לעניני ספרות, וגוטמן גם הוא מודיעני לעתים רחוקות איזו פרטים מעניני החנוך–וזה הכל...

 

למר י. אייזנשטדט, ירושלים.

חיפה, י"א תמוז תרס"ז.

...בכל חפצי לראותך, אין ביכלתי לבוא ירושלימה. כי , כידוע לך, באתי לפה אך לשם מנוחה ורפואה, ואם אך אצא מקיר העיר וחוצה לראות את הארץ, אקפח את בריאותי ומצבי ירע עוד יותר משהיה בחו"ל. מלבד זאת אין לי זמן מספיק לכך. צריך אני לשוב לאודיסא לא יאוחר מן 1/14 יולי, בשביל ללכת משך תיכף למוסקווא. לפי זה אוכל להשאר פה לכל היותר כשבועים , וללכת אח"כ דרך אלכסנדריא ומשם באניה הרוסית המהירה, שתביאני לאוידסא ביום 1 ביולי. חושב אני לשבת עוד ימים אחדים בעיר, ואחרי כן–על ראש הכרמל כשבוע, עד שובי לביתי...

 

למר י. אייזנשטדט, ירושלים.

לונדון, י"ד אדר תרס"ח.

שמחתי מאד על מכתבך מן כ"ד שבט, שהגיע לידי באלו הימים אחר הפסקה ארוכה שלא שמעתי ממך כלום.

על שאלתך בנודע למצבי הגשמי הרוחני לא אוכל להשביך  דברים המשמחים את הלב. כנראה קרובים לי הימים שאין בהם חפץ. בריאותי נתמוטטה זה כשנה וכל השתדלותי ברופאים ורפואות לא הועילה, והנני מרגיש שכחי הולך ודל. ומצב נפשי גם הוא לא כשהיה. פה הנני מרגיש עצמי כאילן שנעקר משרשו. ואע"פ שאחינו בלונדון, גם המזרחיים וגם המערביים, מראים לי אותות חבה הרבה יותר משיכלתי לקוות מראש, בכ"ז איני יכול "להתאזרח" פה וכאלו חומת ברזל מפרידה ביני ובין החיים פה. נסיתי כבר לצאת אל אחי, ובודאי תדע מתוך כה"ע, שכבר דרשתי פה ברבים ודרשתי עשתה רושם, אבל גם זה לא ימלא את הריקות שבנפשי, וכל חלומותי עתה מָפנים מזרחה. הוי, אחי, אלו יכלתי לעזוב את הכל ולבלות שארית ימי בדד על ראש הכרמל! אבל לע"ע עוד לא יצא הדבר מידי חלום רחוק.

את חוברת "השלח" שאתה מתאונן עליה עוד לא קראתי, כי האכס. שלי אבד בדרך ואך בשבוע זה קבלתי אכסמפלר שני. אבל בכלל רואה אני זה כבר בדאבון לב, שביאליק שלנו פרץ את גדרי ופתח את "השלח" לדברי תאוה ופריצות. ומה אוכל לעשות? דור דור ועורכיו, דור דור ומושגיו.

ובזה אומר שלום לך,ידידי. אשריך שיושב אתה בירושלים, ואוי לי, שנשמתי תועה בעולם שאינו שלי.

בודאי ידעת שמר ליבונטין הוא עתה פה. הוא חלה בדרך ואינו יוצא מחדרו. בקרתי בשבוע שעבר ובעונג רב בליתי עמו שעה בשיחות של א"י, וגם אותך זכרנו לטוב.

בסוף מרס או בתחלת אפריל אשוב לאודיסא. שם אשב עד אחר הפסח ואח"כ אלך למוסקווא, ושם תפתר השאלה ע"ד ישיבתי פה: אם תהא אך ישיבת ארעי או ישיבת קבע. בכל אופן אצטרך, כנראה, לשוב לפה במאי, אם לזמן קצר או ארוך.

 

למר י.ח. רבניצקי, אודיסא.

סט' מרגריטס ביי, 9 אוקטובר 1908 (ערב סכות).

קבלתי מכתבך, וגם "ספר האגדה" קבלתי. ואף כי יושב אנכי עתה הרחק משאון העיר ומקשיב לשאון הגלים על שפת הים, בכל זאת לא עלתה בידי לעבור על הספר בעיון, כבקשתך. ראשונה, מפני שדבר זה צריך עיון גם בספרים אחרים לפרקים, ואני פה מחוסר ספרים. ושנית, וזה העיקר, גם לבי בל עמי, עצבי רופפים ומכונת המחשבה מתנהגת בעצלתים. בעוד שבועות אחדים, כשאזכה לשבת עוד הפעם בחדרי שלי, בין ספרַי, אל שולחני, כאשר הסכנתי באודיסא, אז אשוב גם לספרכם ואשתדל למלאות את בקשתך. לע"ע שמתי עיני אך כה וכה, בהעברה בעלמא, ואוכל לאמר רק זאת, שהספר בכללו עושה רושם טוב מאד. הלואי שתזכו להגיע עד סופו ולקיים את הבטחתכם ב"הקדמה" ע"ד ה"נספחים" הנחוצים באמת.

גם בשורתך ע"ד הספר העברי של רבי מנדלי נעימה לי מאד. אגב אורחא, מה אומר זקננו על דבר החלטת חכמי-טשרנוביץ[liii]? אינני שואלך, מה תאמר אתה, כי חס אני עליך ורואה אני מרחוק, שכבר אדמו פניך למקרא הדברים האלה. אבל מאחר שסכנת בעצמך וכתבת את מכתבך אלי בעברית, ולא "בלשוננו הלאומית", סימן יפה הוא, שאימת שלום אַש לא תבעתך. חזק ואמץ, יקירי, אין השד נורא כל כך.–

... ואני עודני "נע ונד", אך בעוד שבועות אחדים אקוה לשבת בביתי ולשוב לחיות גם "חיי נשמות".

ולביאליק שלנו מסור נא ברכת שלומי ואמור לו, כי לא שכחתי "חבלי לשון"[liv], אלא ש"חבלים " אחרים, יותר קשים, מנעוני עד כה מלשים לב לזה. יבוא יומם.–וגם זאת אמור נא לו, שאחר החלטת טשרנוביץ, רוצה אני לקוות, שהוא, ביאליק, כבר אמר "דאס לעצטע וואָרט" בלשוננו "הלאומית"...

 

למר י. ק. גולדבלום, לונדון.

לונדון, 2 מאי 909.

יקבל נא בזה את תודתי על ההזמנה. לדאבון לבי, קשה לי מאד למלאות בקשתו. בכל ימות השבוע טרוד אני בחבלי העוה"ז ושאון ה"סיטי" מרגיז את עצבי ומכלה את כחי, ולולא מנוחתי בשתי השבתות, שלנו ושלהם, בכל שבוע, לא הייתי יכול לעמוד בפני החיים פה. לכן הנני בורח בשני הימים האלה מכל דבר המעורר את העצבים וביחוד ממחזות של פומבי, ואיני יוצא מביתי אלא לצורך גדול. ומאחר שחלוק הפרסים אינו אלא "צירומוניא" בלבד, איני רואה צורך להשבית מנוחתי בשביל כך. גם בלעדי יתאסף בודאי "מנין" הגון. ובתקותי, שיסלחו לי, הוא וחבריו על גלותי להם את הטעם האמתי ואיני בודה מלבי איזה טעם יותר "נאה", הנני מברך פעלם בהצלחה.

 

למר י.ח. רבניצקי, אודיסא.

לונדון, 10 אוקטובר 1909.

מכתבך מן ער"ה הגיע לידי בהיותי בחו"ל ולא הספיקה לי השעה לענותך שם, כי הימים האחרונים לישיבתי בחו"ל בליתי בברלין והייתי טרוד בעיני הטכניקום, בשאלת "הקונגרס היהודי" וב"בקורים" ושיחות חולין עם תלמידי חכמים שונים. עתה זה לי יום החמישי לשבתי בביתי ומעט מעט הנני שב לדרכי-חיי הרגילים פה. מקוה אני שבחורף זה אוכל לסדר את עניני באופן שאוכל לעבוד מעט או הרבה גם במקצוע הספרות. אבל לע"ע, בשבועות הקרובים, עדיין איני מוכשר לכך, כי "עניני חול" שונים דורשים תפקידם תחלה.

"ספר האגדה" השני הגיע לידי לפני צאתי לחו"ל ולקחתיו עמי, בתקותי לעבור עליו בימי המנוחה. אבל לא עלה הדבר בידי, מסבות שונות, ואשתדל לעשות זאת בהקדם האפשרי. הנני מקוה שבחלק הזה השגחתם יותר על ההגהה ואין בו שגיאות גסות מעין אלה שבאו בכרך הראשון.

ה"טכניקום" כנראה יֵצא בקרוב ממצב ה"הריון" ויהיה ל"עובדה ריאלית". לעומת זאת הקונגרס העברי עדיין לא הגיע למדרגה זו. בישיבת ":הועד המכין", שגם אני השתתפתי בה, באנו לידי החלטה, כי אי אפשר בשום אופן לקרוא את הקונגרס לזמן שנקבע ראשונה (בדצמבר), אלא אם כן נחפוץ לעשות נחת ל"היהודים" בעלי "לשון יהודית" (הנך רואה כמה אותיות עקמתי, שלא להוציא מפי דבר מגונה "זרגון", מפני כבודך), שיוכלו להראות באצבע על קונגרס זה לאות ולראיה, כמה עלובה היא "העבריה". ובכן הוחלט לדחות את הקונגרס לימי הקיץ הבא, ובדצמבר תֵאָסף אך קונפרנציא קודמת,להכין את התנאים הדרושים להצלחת הקונגרס.

...הקורא אתה "דעס נייע לעבען" של זשיטלובסקי? בימים האחרונים נשלחו אלי שתי חוברות של אוגוסט, ובדאבון לבי ראיתי, ש"היהדות הז'רגונית" הולכת וקרֵבה במהירות לאותו הדרך שתהום בינו ובין יהדותנו אנו. עוד מעט וגם "הצלב" לא יחסר בה. לא קשה היה לראות כל זה מראש. יהדות שנעקרה משרשה ההיסטורי אי אפשר לה לעמוד בפני הזרם החיצוני. אבל "אתם" לא חפצתם לראות, ומי ידע אם לא תעצמו עיניכם גם עתה?!

 

למר י. אייזנשטדט, ג'יניבא.

לונדון , 7 נובמבר 1916.

חייב אני לבקש סליחה ממך על כי לא כתבתי לך זה יותר מחודש ימים, אע"פ שבמשך זמן זה קבלתי מאתך מכתבים אחדים. טרוד אני בעת האחרונה מאד, ומאחר ששעות היום עוברות בעבודת בית המסחר ולא נשאר לי לעבודות אחרות אלא שעות אחדות בערב,–אין זה מספיק לכל הצרכים הרבים. בימים האחרונים הוצרכתי גם לכתוב מאמר קטן ברוסית (בשביל הגליון המיוחד לשם פינסקר, שמוציא жизнь Евр[lv], וגם זה שלל ממני זמן הגון.

וקודם כל אני מודה לך מקרב לבי על דבריך הטובים בנוגע למצב בריאותי. כמעט בושתי לקרוא את הדבירם: אתה, שחולה אתה באמת, יושב ודואג על מצבי אני, שאינו רע כלל! אמנם יש שם "מבפנים" איזה פגע שמטרידני לעתים קרובות, אבל אין זה מונעני מלעבוד ולהתהלך בחוץ כאחד האדם. כבר דרשתי ברופאים, קטנים עם גדולים, וסוף סוף באתי לידי הכרה, ששומר נפשו ירחק מהם. כל זמן שיכול אדם לעמוד על רגליו ואינו מרגיש כאב בתמידות, מוטב לו לשכוח את "בריאותו" ולחיות כמו שהורגל. ביחוד בימי הזקנה, אם מתחיל אדם לדאוג לגופו ולשים לב לכל מה שנראו לו כסימני מחלה–מובטח לו שיחלה באמת ויקרב בעצמו את קצו. כיודע לך, בקרתי בחדשי הקיץ מקומות רפואה וחייתי כששה שבועות במנוחה שלמה–ומה הועלתי? כששבתי העירה, שם גם מצבי הקודם. לא, ידידי, רוצה אני לחיות עוד כמה שאוכל– וחיי "רפואה" אינם חיים...

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[i]ראש ועה"פ אז ביפו מטעם ועד יא"יהאודיסאי.

[ii]אני הכינותי עצמי ללכת לא"י לאיזו חודשים, ובשביל כך מסרתי את הנהגת ב"מ לועד הנזכר פה.

[iii]כנראה, יצא אז אחד החברים שם נגד אחד ממאמרי (אמת מא"י?), ושאר החברים רצו להענישו על זה.

[iv]נדפס בעפ"דIV עמ' 211-210.

[v]כידוע לבקיאים בתולדות יא"י, בא משבר גדול במהלך הישוב, אחר "ימי הרעש", בסוף שנת תרנ"א.  ממשלת תוגרמא אסרה כניסת היהודים לארץ ומקנה קרקעות, ונתבטלו הקניות הגדולות ואבדו סכומים עצומים של אגודות שונות, ובכלל נתחלל אז כבודה של "חבת ציון" ומנהיגיה מצדדים שונים, ביחוד מצד מעשי "הועד הפועל" של חו"צ ביפו, שלא נזהר כראוי בעניני האגודות שנמסרו לידו.

[vi]עפ"ד I, ע' 18.

[vii]חלק מן המכתב הזה נדפס בעפ"דIV, עמ' 211.

[viii]כרך ו' - 7

[ix]נדפס בעפ"דIV עמ' 212-211.

[x]קטע מן המכתב הזה נדפס בעפ"דIV עמ' 212.

[xi]הם התעתדו אז להוציא קובץ ע"ד תולדות היהודים בספרד (לרגלי מלאת ד' מאות שנה לגירוש ספרד). –ה"ש הוא פריעדבערג.

[xii]נדפס בעפ"דIV עמ' 213-212.

[xiii]בשם הזה נדפס בעת ההיא פוליטון ב"המליץ" מאת רמ"לליליענבלום נגד אגודה ב"מ.  ואני השבתי לו אח"כ במאמר ארוך שנדפס ג"כ ב"המליץ" בשם חסידים ואנשי מעשה".  המאמר ההוא לא נכנס לקובץ מאמרי "על פרשת דרכים" מפני כבודו של ליליענבלום, כמו שרמזתי על זה בהקדמתי.

[xiv]כלומר ב"מ.

[xv]היתה אז הצעה, שאגודת ב"מ תחדל מהיות אגודת-סתרים.

[xvi]בשם הזה נקראה מחברת קטנה (ששה עמודים), שהדפיסה אז הנהגת ב"מ בשביל החברים בנוגע לשערוריות הועה"פ ביפו.

[xvii]קטעים מן המכתב הזה נדפסו בעפ"דIV עמ' 214-213.

[xviii]כרך ו' - 8

[xix]לשכת וורשא.

[xx]ראש הועה"פ החדש שנשלח מאודיסא במקום טמקין.

[xxi]הוא המכתב שנדפס בעפ"דIV עמ' 214 והלאה.

[xxii]קטע מן המכתב הזה נדפס בעפ"דIV  עמ' 214.

[xxiii]לשכת וורשא.

[xxiv]עי' למעלה במכתבי ללשכת ב"מ בא"י מן י' כסלו תרנ"ג.

[xxv] נדפס בעפ"ד עמ' 217-215.

[xxvi]בעת שהעבירו את המרכז לא"י, הנהיגו ג"כ "תעודת חברות" הנתונה מאת ההנהגה לכל חבר.  על התעודה היו נדפסים שלשה סעיפים, הכוללים בקיצור נמרץ מטרות האגודה וחובות החברים וכו', כדי שיהיה כל זה תמיד לעיני כל אחד.

[xxvii]ע"ד בתי הספר האלה עי' עפ"ד חלק א' עמ' 59; חלק ב' עמ' 149 ואילך וחלק ג' עמ' 21.

[xxviii]"עתון" זה לא היה עתון ממש, כי אם "מכתבים מארץ ישראל", הכוללים רק ידיעות ע"ד מצב הישוב בא"י, ועל החתום – "בית הלוי".  המכתבים האלה – שיצאו במשך שנים אחדות בכל חודש וקנו להם שם טוב – היו נדפסים בתור כתב-יד באכסמפלרים מועטים ונשלחים במעטפות סגורות לכל הלשכות וגם להרבה עסקנים מחו"צ שלא היו חברים לב"מ.

[xxix]בראש הועה"פ של חו"צ ביפו עמד אז המנוח מר בינשטוק, איש משכיל ואוהב עמו, אשר, לפי תכונות רוחו, נוטה היה למגמות ב"מ, ואם כי לא היה חבר להאגודה, היה מתיעץ בכל השאלות עם החברים שביפו.

[xxx]להבנת המכתבים שאחר זה עלי להוסיף, כי אמנם הלכתי אז לא"י, ואחר שנתברר לי המצב, כמו שתארתיו במאמרי "אמת מארץ ישראל" השני (עפ"ד חלק א' עמ' 43 ואילך), הלכתי מא"י ללונדון דרך פריז, בתקוה לעורר את הלבבות שם על הנחיצות ליסד בארצות המערב אורגניזציא גדולה לישוב א"י (עי' שם עמ' 49).

[xxxi]בשובי ממסעי השני לא"י.

[xxxii]קטעים קצרים מן המכתב הזה הובאו במאמרי "נסיון שלא הצליח" (עפ"ד IV, ע' 217, 218).

[xxxiii]עי' עפ"ד II ע' 245, 246.

[xxxiv]"המליץ" עמד אז (אחר מות ארז) למכירה, והיתה מחשבה להעבירהולאודיסאואני אעמוד בראשו.

[xxxv]כרך ו' - 9

[xxxvi]קטעים מן המכתב הזה נדפסו בעפ"דIV עמ' 219-218.

[xxxvii]עי' עפ"ד I ע' 64.

[xxxviii]קטעים מן המכתב הזה נדפסו בעפ"דIV עמ' 220-219.

[xxxix]עי' על הענין הזה עפ"ד II ע' 245, 246.

[xl]הצנזור העברי אז בפטרבורג.

[xli]עי' המאמרים "על דבר אוצר היהדות בלשון עברית".  עפ"ד I עמ' 208 ואילך.

[xlii] נדפס בעפ"ד IV ע' 220.

[xliii] בשנת תרנ"ד נתעוררה בירושלים, מסבות ידועות, אגיטציא עצומה נגד ב"מ, שהלכה ונתפשטה גם בחו"ל ונמשכה גם בשנת תרנ"ה. בכתבי פלסתר מיוחדים ומאמרים בכה"ע ומכתבים פרטיים השתדלו להבאיש ריח האגודה בעיני העם על ידי שקרים שונים ומשונים. ביחוד השתדלו לקבוע בלבבות את האמונה, שכל עיקר מגמתה של האגודה היא הריסת הדת. וכל אותה העת הוכרחנו לבלות זמננו וכחנו בהגנה על יסודות האגודה ומעשיה ובהכחשת השקרים אשר בדו עליה מתנגדיה.

[xliv] הוא המאמר "דברי שלום" (עפ"ד I ע' 103 ואילך).

[xlv] חלק מן המכתב הזה נדפס במאמרי "נסיון שלא הצליח" (עפ"ד IV עמ' 221 והלאה) ועתה חשבתי כבר לאפשר לתתו כלו, חוץ מאיזו פרטים חסרי ערך.

[xlvi] ר" ת סדר כניסת החברים, מחברת נדפסת בתור כת"י, שהיתה ידועה לחברים ובה באו כל הכתבים היסודיים של האגודה.

[xlvii] קטעים מן המכתב הזה נדפסו בעפ"ד IV עמ' 224-223.

[xlviii] קטע מן המכתב הזה נדפס בעפ"ד IV עמ' 227.

[xlix] באתי אז לברלין ליסד את "השלח". וזו היא העבדוה,המרוזמת עליה להלן.

[l] הוא הספור הידוע "לאן?", שנדפס אז ראושנה ב"השלח". ועי' "אגרות" למעלה כרך II ע' 10, 23.

[li] "שירי קמינר". עי" להלן מאמר "ד"ר י. קמינר".

[lii] לה"דומא" הרומית הראשונה.

[liii] אז היתה אספת הסופרים הז'רגוניים בטשרנוביץ והחליטו שהז'רגון הוא "לשוננו הלאומית"...

[liv] שם מאמר של ביאליק ששלח לי אז ובקשני להודיעהו מה שיש לי להעיר עליו.

[lv] עי' להלן "עוללות" ד'.