_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שאלות ארץ ישׂראל

אחד העם

לתוכן הענינים

 

מאמר שני*

הישוב ואפיטרופסיו

א

הרבה מחשבות היו בלבי בגשתי לפני שנה לסדר את המאמרים האלה על דבר "שאלות ארץ ישׂראל", כרְבות אלה השאלות עצמן.  חשבתי לגלות דעתי על שאלת שכלול המושבות הנמצאות, על שאלת שכלול הפועלים, על שאלת יסוּד מושבות חדשות, על שאלת החנוך ובתי הספר במושבות, ועוד ועוד.  נדמה לי אז, כמו שאמרתי בראש המאמר הראשון, כי צריך ויכול אני, על פי כל מה שראיתי ושמעתי במשך עשׂרים השבועות שהייתי בארץ ישׂראל, "להכניס איזו קוי אור" בכל אחת מן השאלות הנזכרות, הדורשות פתרון בעת האחרונה.  היסוד הכללי, המשותף לפתרון כל השאלות יחד, היה אמנם גם אז כבר ברור בעיני.  כי הוא – הסרת האפיטרופסות מעל הישוב ונתינת יכולת לבני המושבות, בין אלו שנמצאות מכבר ובין אלו שעתידות להוָסד ע"י הפועלים או אחרים, לנסות כוחם בשכלול עצמם ולעלות או לירד לפי כשרונם ורצונם.  ומאז שבתי מארץ ישׂראל לא פסקתי מלהעיר לב עסקני הישוב על העיקר הגדול הזה בכל מקום ובכל זמן שמצאתי שעת הכושר לכך[1].  אבל בדבר אחד טועה הייתי אז: לא הכרתי כראוי את הכוח הצפון עוד בשיטת האפיטרופסות, למרות כל תוצאותיה המרות, וחשבתי באמת, שכבר נגלתה רעתה לכּל ולא יקשה עוד לבטלה, לעקרה משורש, באופן שהגיעה כבר השעה לחשוב על דבר הבנין שעתיד להבּנות על חָרבותיה.

אבל כמעט הספקתי לגמור את המאמר הראשון, – והנה באו מקרים שונים, ביחוד בימי ה"התעוררות" של אספת חו"צ באודיסא וה"דליגציא" המפורסמת שהלכה אחרי כן לפאריז, והורני את משוגתי[2].  ראיתי ונוכחתי, כי לחנם אמרתי כבר לחַלק שלל בעת אשר האויב באמת עודנו תקיף כשהיה, ואם בגָלוי נראה כאִלו תש כוחו מעט, הנה במסתרים יארוב לנו על כל צעד, ולא אך מרחוק יבוא, כי אם גם בקרבנו הוא יושב, אף כי לא יֵראה תמיד לעין, ואין עצה להמלט משחיתותיו כל עוד לא נבעו מַצפּוּניו ולא נהרסו מבצריו עד היסוד...

וההכרה הזאת, שנקבעה בלבי ראשונה, על ידי המאורעות שהזכרתי והלכה ונתחזקה אחרי כן גם על ידי מעשׂי יום יום, היא שרפּתה את ידי ונטלה ממני את הרצון ואת היכולת המוסרית לגמור את אשר החילותי.  מי שאין הדבּוּר עיקר בעיניו, אלא הדבר, לא תנוח עליו "הרוח", אם אין בלבו אמונה עמוקה בתועלת הדברים שהוא בא לדבּר.  ומה תועלת יש בהצעת פתרונים לשאלות מעשׂיות הדוחקות את השעה, כשהפתרונים האלה אין להם תפיסה בחיי אותה השעה, מפני שמתנגדים הם ביסודם להרוח השליט בלבבות ואין הדור ראוי עדיין להגשימם בפועל? מה יועילו, למשל, ההצעות השונות לתקון מצבן של המושבות הנמצאות, אם יודעים אנו מראש, כי העיקר חסר, כי החירות הגמורה של המושבות, שהיא הבסיס לכל התקונים, עדיין רחוקה היא מן המציאוּת, וכל תקון שיבוא מן החוץ, כגזֵרה של מעלה, לא יהיה אלא קלקול? או מה חֵפץ לנו בשכלול הפועלים, אם בדרך זו או זו, כשאנו רואים גלוי מראש, כי האפיטרופסים השונים למיניהם פושטים ידם מבחוץ לא רק כדי לתת להם, להפועלים, את האמצעים לשכלולם, כי אם לנהל בדרך טובה יותר גם את השכלול עצמו, ואלה העניים מבפנים לקבּל את הטובה באיזה אופן שתבוא, וסוף סוף יבּרא פה אך קן חדש לקבצנוּת שפלה ו"ספֵירה" חדשה לחסדי נדיבים וחברות של צדקה? או מה צורך לנו להרבות דברים עתה על אדות הדרכים היותר טובים ליסוד מושבות חדשות, אם אנשים בני חורין אַין אשר יאבו ואשר יוכלו ליסד לעצמם מושבות חדשות בעת הרעה הזאת, והמושבות הנוסדות עתה (בגליל) – האפיטרופסות היא המיסדת אותן וחניכיה הם המתישבים בהן, והיא והם מביאים אתם את ה"רכוש" המוסרי שרכשו להם עד כה במושבות הישנות, והיא והם יש להם כבר טרַדיציות חביבות ומדות קבועות שאין בדעתם לוַתּר עליהן, ולא היא ולא הם לא יחכּו לעצותינו ולא ישׂימו לב לדברינו? ובאחרונה, מה בצע כי נעמיק חקר, איזהו החנוך הראוי לאכּרים עברים בארץ ישׂראל, בעת אשר האכרים האלה עצמם עוד אינם, בעת שכמעט כל אלה הנקראים בשם זה עדיין תלויים באויר והקשר בינם ובין אדמתם רופף מאד, באין ביכלתם עוד להתפרנס ממנה בדרך טבעית, בלי עזרת האפיטרופסים, ואין איש מהם יודע מה יהיה בסופו: היום הוא "אכר" כאן ומחר אפשר שיהיה – הוא עצמו או בנו יורש נחלתו – פֶּדלֶר בנוּ-יוֹרק? ואיך אפשר לקבוע פּרוֹגרמא תמידית ללמודי בתי ספר, שחניכיהם שטים בדמיונם בין מזרח ומערב ואינם יודעים לאיזו ארץ יתגלגלו, באיזו לשון ידבּרו ובאיזו עבודה יתפרנסו לכשיגדלו? ולא עוד אלא שגם בעודם יושבים על אדמתם אין חנוך בניהם של האכרים ברוב המושבות תלוּי בהם וברצונם, אלא ברוח המנשבת "בעולמות העליונים", והרוח הזאת עלולה היא להשתנות מזמן לזמן מן הקצה אל הקצה בלי כל סבּה נכונה, רק מפני שכך עלה פתאום במחשבה לפני השליטים הרחוקים.  היום רואה אתה באחת המושבות בית ספר עברי מסודר כהלכה ולוקח לב ברוחו ודרכי עבודתו; התלמידים לומדים "עברית בעברית" ומצליחים, והמורים שוקדים על מלאכתם באמונה ובחריצות, והכל הולך למישרים – ומחר תעבור פתאום רוח חדשה על האפיטרופסים ויהרסו בלי חמלה את הסדרים הקבועים, כדי לפַנות מקום לאיזו מורה צרפתית, אשר תביא אתה לשון חדשה ונמוסים חדשים, וכל העמל בחנוך הלאומי יעלה בתוהו[3]...

לא! לא עת עוד עתה לפתור בדרך מוחלטת את השאלות הפרטיות של הישוב, כל זמן שאַרסה של האפיטרופסות עודנו מפעפע בכל אבריו, כל זמן שמַעין נרפש זה מעלה אדים רעים מסביב לו ואינו נותן לשום בריה להתפתח ולחיות בקרבתו חיים בריאים ושלמים.  עשׂרים שנה של עבודה "סיזיפית" צריכות היו להביא לנו, לפחות, את התועלת הזאת: לקבוע בלבנו הכרה ברורה ומוחלטת, שאין הישוב יכול להבּנות על ידי אפיטרופסים, יהיו מי שיהיו.  רק תמימוּת של ילדים תוכל לתלות כל הקלקלה באיזו אנשים פרטיים ומקריים: מפני מה לא הצליחו המושבות של הנדיב? "מפני שבראשן עמד פקיד פלוני!" מפני מה לא הצליחו המושבות של חובבי ציון? "מפני שבועד הפועל היה חבר פלוני!" – תשובות כאלה יכולות להניח רק דעתם של אלו המבקשים בכל קלקול לא את סבּתו האמתית, בשביל להסירה, כי אם רק איזה "שׂעיר" בשביל לשכך כעסם בשלחם אותו "לעזאזל"...  אבל מי שאינו מבקש ליסר את ה"חוטאים", אלא למצוא סבּת ה"חטאים", הוא יכיר מיד, כי בעלי התשובות האלה מראים לנו על המסובּב במקום הסבּה.  לולא היתה כאן איזו סבּה כללית ופנימית, שהולידה את התנאים הנאותים לקיומה של הנהגה רעה, לא היו אֵלו המנהיגים יכולים להתקיים זמן רב כזה ולא היה כוחם גדול לבַלע ולהשחית בלי הרף את כל המעשׂים הטובים של ה"נדיב" ושל חו"צ, שנבעו בלי ספק מתוך כוָנה רצויה, להרחיב ולפתּח את הישוב על יסודות נאמנים.  והסבּה הכללית הזאת היא – האפיטרופסות מצד עצמה, אחת היא אם באה ממזרח או ממערב, אם נוהגת שׂררתה על ידי פקיד זה או זה.  האפיטרופסות של חו"צ לא טובה היא בתכוּנתה העצמית מזו של הנדיב או של יק"א, ואם לא הרבתה להרע כל כך להישוּב כחברתּה המערבית, אין זה מהיותה יותר נאה ורצויה, אלא מפני מיעוט כוחה להרחיב חוג פעולתה, מחסרון אמצעים חמריים.  וכשהיה לה רוָחה פעם אחת (בשנת תרנ"א) והרבתה בפעולות, הרבתה גם לקלקל באופן מבהיל, ורשוּמם של מעשׂיה המקולקלים באותה שנה עדיין ניכר ומורגש עד היום (למשל ב"חדרה").  כל עצמוּתה של האפיטרופסות היא – קלקול הכוחות הבריאים, ולכן כל מה שהיא מַרבה במעשׂים היא מַרבה לקלקל, ולעולם אינה יכולה לעשׂות דבר מתוקן כל צרכו.  החיים הם מלחמה תמידית בין חפץ הקיום שבלב האדם ובין תנאי הקיום שמחוצה לו.  במלחמה התמידית הזאת יפתחו כוחות האדם עד שיכשר להסתגל לתנאי קיומו או לשנותם לפי צרכו, ומי שאינו מוכשר לא לזה ולא לזה – הוא המנוצח.  אבל האפיטרופסות בוראה מסביב לחניכיה אַטמוֹספירא של "שלום" בדרך מלאכותית, אטמוספירא שאין לאיש החי בה שום צורך לתגבוֹרת כוחותיו החיוניים, בשביל להתפשר באופן זה או זה עם התנאים הטבעיים והחברתיים המקיפים אותו; אדרבא, הוא מוכרח לחסום את כוחותיו האישיים, המבקשים להם מוצא על פי טבעם, ותחת ההסתגלות לתנאי חייו העצמיים בדרך מלחמת הקיום הטבעית, הוא חי בעל כרחו בתנאים מקריים ומלאכותיים, שנוצרו סביבו על ידי איזה רצון זר לו, העומד מחוץ לחוג חייו ומשפיע עליו רוב טובה שלא מדעתו.  האפיטרופסות היא על כן ההפך מן החיים הטבעיים, וההפך מן החיים הטבעיים הוא – המות הטבעי.

כמה פשוט הדבר, וכמה רחוקים אנו עדיין, בכל זאת, מלהכיר אמתוּתו! במשך השנה האחרונה הוכרחתי פעמים רבות להתוַכּח על שאלות שונות המתיחסות לזה עם אנשים העוסקים בעניני הישוב ובלי ספק "חובבים" אותו ורוצים בהצלחתו, ובכל פעם נגלָה הדבר, כי גם אלו שמודים ברעת האפיטרופסות לא ירדו עוד לסוף תכוּנתה  וסבּת רעתה, ועל כן הם קובעים גבול ואומרים: עד כאן האפיטרופסות נחוצה ומועילה, ומכאן ואילך היא יתרה ומזיקה, כלומר, לא השיטה מצד עצמה פסולה בעיניהם, אלא ההפרזה הקיצונית שהגיעו אליה אפיטרופסים ידועים, – כאִלו באמת יש אפשרות להעמיד שומרים על ה"גבול" – לוּ גם נניח שיש גבול כזה – לבל יתנו לאיש לעבור ממנו והלאה! והרי המציאות מוכיחה תמיד, שמכיון שניתנה רשות למשחית, אינו מקפיד על הגבולים ופוסע ועובר עד מקום שיכלתו מַגעת...  ה"חובבים" האלה אומרים, למשל, שאסור למסור להפועלים את הסכומים הדלים שנאספו בשבילם "בימי הרע", כדי שיעזרו לעצמם כפי יכלתם, בלי שום אפיטרופסות מצד דורשי טובתם: "חלילה – יאמרו "בעלי טובה" אלו – ליתן לאנשים עניים סכום של עשׂרות אלפים ולהניח להם שיעשׂו בו כטוב בעיניהם, כאִלו היה שלהם! זו היא "דימוֹרליזציה".  אנחנו מחויבים לעמוד על גביהם ולשכללם יפה, ורק אחרי כן, כשיהיה הכל מוכן, נעזבם לנפשם, שיהנו מטובתנו כחפצם".  והנה אמנם אפשר להסכים, כי מצד המוּסר, או מצד התועלת החברתית, אין מן הראוי ליתן לעניים מתנות גדולות כאלה.  ואולם, אם אנו סוברים כן, יש לנו רק דרך אחת: לבלי תת מתנות כאלה ולהניח להפועלים שיצאו מן הארץ ויהיו ככל המון עניי עמנו הנודדים ללחם.  אבל אם חביבה לנו ישיבתם ועבודתם בארץ ישׂראל עד שמוכנים אנו להביא קרבנות גדולים בערך לכוחנו, בשביל שישארו שם וימצאו לחמם בעבודתם, – הרי אנו צריכים לשאול את עצמנו: מה היא דימוֹרליזציא יותר גדולה, אם לתת לעני סכום גדול בבת אחת, שיחיה בו כרצונו, או ליקח ממנו במחיר הסכום הזה את בחירתו החפשית, ביחס לעבודתו ואופני חייו העתידים, ולהכריחהו שיבקש הצלחתו דוקא בדרך הרצויה לנו? כשאנו נותנים לאדם אמצעים ידועים, בשביל להזדיין למלחמת קיומו לפי תכונתו וכשרונו, ואומרים לו: בכוחך זה צא והלחם, ומעשׂיך ירוממוך או יפילוך, – הרי הטובה שעשׂינו עמו טובה שלמה היא, שאינה עלולה להשחית צורתו המוסרית של מקבּלה, לפי שאינה נוגעת לרעה בכוחו העצמי ואינה מצמצמת את התפתחותו בדרך שכבשו אחרים למענו, לפי רצונם הם.  ואם לא הצליח ונפל במלחמה, אין עלינו שום חובה לשוב ולהקימו, וגם הוא עצמו לא יעלה על לבבו לָגוֹל עלינו תמיד את משׂא חייו, שהוא אינו מוכשר לשׂאתו בעצמו.  אבל אם אנו מעמידים את פעולתו מראש בתנאים מוגבלים לפי ראות עינינו, אם אנו בוחרים לו מראש את שׂדה מלחמתו ונותנים בידו כלי זיין מן המוכן, לפי חפצנו, מבלי לדעת עד כמה מתאימים כל אלה לרצונו ולתכוּנות נפשו, – איך נוּכל לעזבו אחרי כן בנפלו ולתלות מפלתו בו בעצמו? וכי לא יהיה רשאי אז לאמר לנו: "אתם גרמתם במפלתי, לפי שהעמדתם אותי בתנאים הרצויים בעיניכם ולקחתם את נפשי חֵלף חסדכם עמי, ואִלו הנחתם לי לסדר עניני בעצמי בדרכים שנפשי מסוגלת להם, הייתי מצליח באותם האמצעים עצמם"? ולא אך הוא יאמר כן, אלא אף אנו בעצמנו נרגיש חובתנו לו בעמקי לבנו, גם אם לא תמיד נודה בזה בגלוּי – ונוסיף להחזיק בו גם אחרי כן, בכל עת שיהיה נוטה לנפול.  וכה יהפוך ה"שכלול" של האפיטרופסות ל"תמיכה" שאין לה סוף, שמשפילה את הרוח ומחלישה את הרצון ועושׂה את מקבּליה לבעלי מומים, לאינוולידים, אשר לא יצלחו עוד להתרומם משפל מצבם בכוח עצמם.

וזהו פתרון החזיון הנפלא, שאנו רואים בעת האחרונה, כי בכל היות האפיטרופסים השונים של הישוב, גם במזרח וגם במערב, צועקים מרה על "שיטת התמיכה", מסַפרים בגנוּתה בכעס ותמרורים ודורשים בחזקה לבטלה ולעקרה מן השורש, – בכל זאת לא יחדלו הם עצמם מליתן ולחזור וליתן גם עתה "תמיכות" גדולות וקטנות למושבות שלמות ולאכרים יחידים, ולא ימצאו עוז בלבבם לקפוץ ידם ולהניח לנופלים שיפלו; הם שׂונאים ומבזים בלבם את המבקשים תמיכה, מחרפים אותם גם בפיהם, צועקים ומתמרמרים – ונותנים...  מפני מה? מפני שלבם מכּה אותם בסתר, אולי שלא מדעתם, ואומר להם: בעלי מומים הללו יצורי חסדכם הם, השגחתכם המעולה היא שעשׂתה אותם למה שהם, ואין לכם רשות לעזבם בשעת דחקם, אחר שנטלתם מהם כלי זיינם של אנשים בריאים – את האֶנרגיה הנפשית ואת הכשרון למלחמת הקיום.

ואמנם כל אלה הוכּוּחים והטענות על "שיטת התמיכה" נוסדו מעיקרן על טעות גסה.  באמת אין התמיכה "שיטה" כלל, שנתוַכּח עליה אם להחזיק בה או לעזבה – אלא האפיטרופסות היא השיטה, והתמיכה אינה אלא אחת מתולדותיה של זו, תולדה טבעית ומוכרחת, שלא תוּכל להבּטל על ידי צעקות וחרופים, כל זמן שהשיטה עצמה, המסַבּבת אותה, עדיין קיימת באיזו צורה שתהיה.

אמרתי "באיזו צורה שתהיה", כי אמנם יש לה להאפיטרופסות צורות שונות, ומפני זה יש שמכירים בני אדם את תכוּנתה הרעה באחת מצורותיה ואין מכירים אותה באחרות.  ככה יחשבו רבים, כי האפיטרופסות הרעה היא רק זו שמתלבשת בצורה של אדנוּת אכזריה המשׂתררת בגאוה ובוז, כאותה ששלטה זמן ארוך במושבות הנדיב.  אבל באמת גם אפיטרופסות של רחמים וענוָה ונעימוּת לא טובה היא בעיקרה מרעוּתה זו, ואינה מוכשרת גם היא לגַדל אנשים בריאים.  אם כבנים ואם כעבדים יהיו המונהגים בעיני מנהיגיהם – אין הבדל גדול ביותר; העיקר היא, שיד זרה נוהגת בם ומַרגילתם לחיות על דעת אחרים.  גם אב רחמן שאין בו דעה, המעמיס עליו טרחם של בניו לעולם ואינו פוסק מלטפּל בהם ולסדר להם עניני חייהם, מרוב אהבה, – גם הוא נוטל מהם את הכוח החיוני וגורם רעה לנפשם לא פחות מן האדון האכזרי, העושׂה את עבדיו למכוֹנוֹת של משמעת.  – ולא עוד אלא שגם ההכרה בלבד, כי יש לי גואלים הנכונים תמיד לבוא לעזרתי בצר לי, ואיך שיהיו מעשׂי, אין לי לירוא מפני מפלה מוחלטת, – ההכרה הזאת לבדה, אפילו אם אין איש מתערב בעניני ואין מונע אותי מלעשׂות מה שלבי חפץ, גם היא אפיטרופסות היא במובן ידוע, מפני שמחלישה בלב בעליה הכרת ההכרח להגביר כל הכוחות הצפוּנים בנפשם וגורמת להם להתרשל במלחמת קיומם.  אנשים כאלה, היודעים מראש, כי אחריות מעשׂיהם לא עליהם לבדם תחוּל, כי אם יפלו ברעה יחושו אחרים להושיעם, – אינם מסוגלים לבחוֹר דרכם בכל ענין בזהירות וחריצות הדרושה, ועלולים הם פעמים לעמוֹד במקום סכנה גלויה שלא לצורך כלל ופעמים לברוח מן המערכה מפני חשש סכנה רחוקה, אף אם לא קשה היה להם לנַצח.  התפתחות כל הכוחות בשווּי-המשקל הנכון והכשרון לדעת עת ומדה לכל חֵפץ ולמצוא את הדרך הנכונה בשעה של מבוכה וסכּנה – דברים אלו נקנים רק על ידי ההרגל במלחמת הקיום התמידית, ועל כן אינם נמצאים על הרוב אלא במי שההכרח הביאהו לכבּוֹש לו דרכו בכוח עצמו ולא היה לו על מי להשען.

לפיכך יכולים אנו לאמור בלי הפרזה, כי ראשון לאפיטרופסים ולמחריבי הישוב היה – רעיון הישוב עצמו בצורה שניתנה לו בראשית הוָלדו.  עוד קודם שהיה הישוב בפועל, כשעלה אך במחשבה להבּראות, כבר עשׂתה חבּת ציון את כל ישׂראל לאפיטרופסים לו, וכל מי שהלך להתישב בארץ ישׂראל ולעבוד אדמתה, בין שהיה מוכשר לכך או לא, כבר ידע מראש, כי מעתה חייו וגורלו קשורים בדבר לאומי גדול, שרבים רוצים בהצלחתו ומוכנים להחזיק בו בכל כוחם.  והידיעה הזאת, בהולידה בהכרח, מדעת או שלא מדעת, בטחון בכוח אחרים – היא שגרמה להם למיסדי המושבות, אפילו לאלו שנגשו לפעולה בכוח עצמם ובלי כל כוָנה לבקש עזר מן הצד, לעשׂות מעשׂיהם בקלות דעת ובפזיזות יתרה, באין בנפשם אותו ה"ריגוּלַטוֹר" המנהל את החיים בדרך ישרה – היראה מפני אפשרות המפלה הגמורה, שהיא לבדה מביאה לידי תגבורת הכוחות בהסכם לצרכי היקום בכל שעה.  וכשהנסיונות הראשונים לא עלו יפה, אִשרו וקימו חובבי ציון בכל מעשׂיהם את הבטחון הזה, בתתם יד לכל כושל, לכל "לא-יצלח" שקנה לו ד' אמות קרקע בארץ ישׂראל, ובזה הראו לכּל, כי לא רק הישוב בכללו יקר להם ולא הוא לבדו מטרת תמיכתם (כמו שנהוג אצל אוה"ע בהשתדלותן להרבות הישוב באיזו מדינה ע"י "הנחות" כלליות שונות), אלא כל אחד מן המתישבים, כשהוא לעצמו, שקוּל בעיניהם כעולם מלא, ואינם יכולים לראות בחורבנו.  ועל כן לא יפּלא, כי רבּו אחרי כן המתישבים בארץ בלי חשבון ודעת, מבלי לשקוֹל תחלה את כוחותיהם לעומת המכשולים אשר על דרכם, אחר כי ההתישבות בארץ מצד עצמה היתה בעיניהם כתריס בפני הפורעניות, כשטר חוב על כלל ישׂראל, שיבוא לידי גוביינא בכל עת שיצטרכו לזה.  וכה היו הם, חובבי ציון, הגורמים בדבר, שגם אחרי כל מה שעבר על המושבות הראשונות ואחר שנתברר היטב, כמה גדולים הכוחות החמריים והמוסריים הדרושים להתפתחות הישוב, נמצאו בכל זאת אנשים פשוטים ודלים, שבאו ויסדו מושבות חדשות על בלימה, במחשבה תחלה לתקוע אך יתד קטנה באדמה ולקרוא לה שֵם, כדי לצעוק תיכף אל כלל ישׂראל: "מושבה פלונית בסכנה ועומדת להחָרב, חושו לעזרתה!" – ולולא העמידו חובבי ציון מראש את כל הקורא לעצמו בשם "אכר" בארץ ישׂראל תחת אפיטרופסותו וחסותו של הכלל כולו, לא היה אפשר כלל שימצאו "מושבות" מעין "מַחנַים", ארטוף" או "בני יהודה", אשר גם בהוָסדן לא היתה להן שום תקוה לקיום זולתי הבטחון על האפיטרופסות של כלל ישׂראל.

כללו של דבר, בכל פינות שאנו פונים, כל חסרונות הישוב שאנו מונים, אם נתבּוֹנן היטב, נמצא תמיד יד האפיטרופסות באמצע, אם בתור סבּה קרובה וגלויה או בתור סבּה ראשונה שהולידה סבּות קרובות אחרות; בין כך ובין כך – בה שורש כל הרעה, אחת היא אם תתלבש בצורה אַבטוֹקרטית של נדיב ופקידיו, או בצורה דימוֹקרטית של חברות ומורשיהן, או אפילו בצורה מוסרית של "חבּה" רחמנית.  עם האויב הזה צריכים אנו להלחם איפוא קודם כל, וכל זמן שלא הצלחנו לגרשו כָלָה מכל פנות הישוב, אין שום תקוה לפתור באופן מוחלט ובטוח אף אחת מן השאלות העומדות על הפרק.  צעקו והתמרמרו כאַות נפשכם על ה"תמיכה" ועל שחיתות המדות הבאה לרגלה, בקשו עוונות בני המושבות ותלו את הקלקלה בהם ובהתרשלותם, העמידו עליהם מומחים ומומחים מן המומחים לנהל את העבודה לכל חוקות המדע, החליטו החלטות "מושׂכלות" וכתבו אותן בספר לזכרון, – את כל אלה יחד ישׂא רוח, והמצב ישאר כמו שהוא.  אתם בעצמכם תוסיפו לתת תמיכה לנצרכים לה, למרות כל "כוונותיהם", המומחים שלכם לא יגלו שום "אמריקא" שלא נגלתה שם כבר לפניהם על ידי מומחים שכמוֹתם, והחלטותיכם המושׂכּלות ישארו כתובות בספר עד שתחליפו אותן בהחלטות אחרות, עוד יותר "מושׂכּלות", שגם הן ישארו כתובות בספר.  עד מתי נמאן לראות את אשר יַראה לנו הנסיון בעבודתנו על כל צעד: כי לא באמצעים קלים כאלה נצליח לברוא את המניע העיקרי, אשר אך הוא לבדו יוכל להציל את הישוב מכּלָיה – את תגבורת הכוח העצמי בנפש בני המושבות והתעוררות רצונם להלחם בעד קיומם בדרכים טבעיים על אחריות עצמם? אל המטרה הזאת מובילה רק דרך אחת: לחקור ולדרוש היטב, ביחד עם בני המושבות עצמם, את אשר יחסר להם בשביל להזדיין כראוי למלחמת קיומם, שיוכלו לקוות לנצחון ולא יצאו למלחמה בלב נואש, ואחר שתנתן להם היכולת למַלאות מחסוריהם אלה בבת אחת, יעזבו אותם לגורלם, להלחם על נפשם כחפצם וכשרונם, מבלי להשגיח על מעשׂיהם, אם טובים הם או רעים.  ואם ימָצאו בתוכם אנשים – ואין ספק כי ימצאו – אשר לא ידעו להשתמש כהוגן באמצעי הקיום הנתונים להם ויכשלו ויפּלו, – דמם בראשם; יפלו ולא יהיו למכשול על דרך אחיהם הטובים מהם! הישוב בכללו לא יפסיד בזה, אדרבא, על ידי מפלת הנחשלים והבלתי מוכשרים להתקיים יתחזק הישוב ויתרומם לאט לאט ממצבו השפל, וסוף סוף נזכה אולי לראות אכרים מישׂראל – ולוּ גם במספר מועט – עובדים אדמת אבותינו באמונה ובחריצות וחיים בכבוד על דעת עצמם, בלי אפיטרופסים ותומכים, חובבים ויועצים, היושבים מעבר לים ואוחזים בידיהם חוט החיים של הישוב להטותו לכל אשר יחפצו.

יש אמנם מין מיוחד של עזרה תמידית, אשר לא יוכל הישוב להתקיים בלעדיה גם לעתיד, כל זמן שלא ישתנו התנאים החיצוניים שנוי עיקרי, והיא – הסרת המכשולים הכלליים, שמקורם בסדרי המדינה והעזובה הרבה בארץ, מכשולים שאין בכוח האכרים עצמם לעמוד נגדם.  אבל העזרה הזאת אינה נכנסת בגדר האפיטרופסות, בהיותה בלתי נוגעת בעצם מהלך עבודתם וחייהם של האכרים ואינה באה אלא להסיר מעל דרכם אבני-נגף גדולות ביותר, שאין בארצות אחרות דוגמתן ואינן קשורות כלל בדרך טבעית בעצם עבודת הישוב.  עזרה כזו ראויה היא לבוא מתוך חבּת הארץ, אשר זאת היא מטרתה: להקל יסורי הארץ, המיוחדים לה לבדה, ולהעמיד את המתישבים בה בתנאים טבעיים, שמוצאים לפניהם המתישבים בארצות אחרות בלי כל עזרה מבחוץ.  בהפך מן האפיטרופסות, תועיל העזרה הזאת להתפתחות הכוחות האישיים של העובדים, לפי שהיא משחררת אותם מן המלחמה התמידית עם מכשולים צדדיים ובלתי טבעיים ונותנת להם היכולת להקדיש כל כוחם להטבת מצבם על ידי עבודה פוריה.  ולכן לא יפּלא בעינינו, שהאפיטרופסות צרה עינה בעזרה ממין זה, ובעוד שהיא מפזרת עדיין אלפים ורבבות לתמיכות אישיות שונות, למחית האכרים ולעבודתם, נוטה היא בעת האחרונה לקמץ דוקא באותן ההוצאות הכלליות, שתנאי המקום עושׂים אותן קשות ביותר (מסים ו"בכּשיש", רופאים ורפואות וכו'), ולהעמיסן על האכרים העניים, שעדיין לא הגיעו אף למצוא פרנסתם מעמל כפיהם!

אך ענין זה דורש ביאור רחב לעצמו, ופה כל מגמתי היא אך להראות, מה היתה האפיטרופסות להישוב עד כה ומה יש לקוות ממנה לעתיד.  למטרה זו מוכרח אני לעבור בסקירה כללית על פעולותיה העיקריות של האפיטרופסות במושבות שונות ותוצאות עבודתה במשך עשׂרים שנה, למען נראה באופן מוחשי, עד היכן הפסדה מגיע.  חדשות לא אַרבּה אמנם לסַפּר פה; בשנה האחרונה הרבו כל כך לדבּר על עניני המושבות ולסַפּר כל פרטי מצבן, עד שקשה להוסיף דברים שלא נודעו עדיין, אבל לא המעשׂים הבודדים כשהם לעצמם הם העיקר למטרתי, כי אם צרופם יחד לתמונה כללית, שבה תרָאה האפיטרופסות בכל צורותיה השונות, וקשר הסבּות והמסוּבּבים יהיה בולט במדה מַספּקת בשביל לפקוח עיניהם של הטועים – לא של המַטעים – שיראו בשל מה כל הרעה ובמה יש להתחיל כדי לתקן את הישוב תקון גמור ומוחלט.

והנני מתחיל באפיטרופסותו של "הנדיב", שבה הגיעה השיטה הזאת ל"שלימוּת" שאין למעלה ממנה, ואחרי כן אעבור אל שאר מיני האפיטרופסות, של חו"צ וחברות שונות, ובכולם נמצא את התּכוּנה המיוחדת לשיטה זו באיזו צורה שתהיה: לקלקל במקום שבאה לתקן.

– – –

 

ב

"ממשלתו" של הנדיב – אם נלך מדרום לצפון – מַתחילה בעקרון.  במושבה זו נמצאות עתה אחת ושלשים משפחות של אכרים ובהן כמאה ושמונים נפש.  מה עושׂים פה האנשים האלה ומה תועלת יש בישיבתם בארץ? על השאלה הזאת קשה למצוא תשובה.  בגוף המושבה יש אך אדמה מעטה מאד (יותר מעט משני אלפים דונם), והיא כולה נטועה עצים שונים ונחלקה בין האכרים במדה לא שוה; הרחק מן המושבה כמהלך שעה ויותר נמצאה עוד כברת אדמה, שנקנתה בזמן מאוחר, וגם היא נטועה עצים ולא נחלקה עוד בין האכרים.  וכל הנטיעות האלה, בין אלו שנחלקו כבר ובין אלו שלא נחלקו, לא פרי עבודת האכרים הן, כי אם אנשים זרים, שׂכירי יום עברים וערביאים, שהעמידה האַדמיניסטרציא ושלמה להם שׂכרם, – הם המה אשר עבדו ונטעו כל אלה, והאכרים היו עדי ראיה בלבד.  הנטיעות האלה כמעט כולן לא יצלחו ולא יכניסו אלא דבר מועט שאינו כדאי להביאו בחשבון, מלבד הזיתים, אשר עוד לא נודעה אחריתם, כי רק אחר איזו שנים יגיעו לגמר גדוּלם, ולע"ע אינם מכניסים כלום.  והאכרים יושבים להם איש תחת "עציו" – ומקבּלים תמיכה[4].  וכדי שלא לבוא לידי שעמום מתוך בטלה, הם "משתעשעים" בעבודה וזורעים בין העצים מעט חטים, מעט שׂעורים, וכו', וכל עבודתם אינה מכניסה להם אלא חלק קטן מהוצאותיהם, אחר כי האדמה הזרועה מעטה בכמוּתה וגרועה באיכוּתה, מפני העצים הנטועים עליה, שיונקים את לשדה.  אבל מה בכך? האכרים אינם צריכים כלל לחַשב את הכנסותיהם: – תעשׂה זאת האַדמיניסטרציא, אשר אך לה נוגע הדבר! כי בין שיכניסו האכרים בעבודתם מעט ובין שיכניסו הרבה, הם אינם מרויחים ואינם מפסידים כלום, מפני שהאַדמיניסטרציה ממלאה לכל אחד את חסרונו עד לסכום התמיכה הקצובה, לפי מספר נפשות ביתו.  וכה יושבים האנשים האלה זה קרוב לעשׂרים שנה ואַדמיניסטרציא על גביהן, המוציאה שנה שנה מכיסו של הנדיב יותר ממאת אלף פרנק, – סכום שהיה מספיק לכלכל לפחות שלש מושבות כעקרון בלי כל עבודה ואדמיניסטרציא, ואִלו נחלק בכל שנה רק בין אכרי עקרון בלבד, היו כולם זה כבר עשירים והיו יכולים גם לשלם להנדיב סכום ידוע בכל שנה על חשבון מה שהוציא עליהם[5].

אך לא! לא כל אותן השנים ישבו אכרי עקרון במנוחה ואכלו "שׂכר בטלה".  כידוע, היו הראשונים שהתישבו בעקרון (11 משפחות) עובדי אדמה מנעוריהם, והם באו הלום בתקוה טובה וברצון אמתּי לעבוד ולחיות בעבודתם חיי שלוה על אדמת אבותיהם.  ואִלו נתנו להם אז אפיטרופסיהם, אשר הביאו אותם ממרחק, אדמה די צרכם ואמצעים מספיקים לכל מכשירי העבודה והיו עוזבים אותם לנפשם ולעבודתם – היו הם, העקרונים, מסוגלים באמת להראות לכּל, כי ישוב ארץ ישׂראל על ידי עובדי אדמה מבני ישׂראל לא חלום שוא הוא.  אבל איך יתּכן ליתן לעובדים פשוטים רק האמצעים לעבודתם בלבד, מבלי לטפל ב"שכלולם", כדי שיעלה יפה? לכן התחילו לשכלל את העקרונים והיו הולכים ומשכללים אותם משנה לשנה, עד היום הזה.  מתּחלה נתנו להם, לאחת עשּרה המשפחות הראשונות, אדמה בלתי מַספּקת לצרכם[6].  ואחרי כן הוסיפו – לא אדמה, כי אם עוד שבע משפּחות חדשות על האדמה הזאת, אשר גם להראשונות לא הספיקה, באופן שלכל משפחה היתה עתה אדמה רק כמאה וחמשים דונם, וגם מקום פנוי למרעה לא נשאר במושבה.  לשוא צעקו העקרונים מרה, שאי אפשר להם להתקיים בתנאים כאלו: האפיטרופסות לא האמינה להם, וכדי לסתּוֹם פיהם, שיתרגלו במצבם, נתנה להם – תמיכה.  רק אחר איזו שנים, אחר שיצא כבר ממון רב לבטלה, והאכרים לא חדלו מלצעוק, הכירה גם האַדמיניסטרציא עצמה, שנחוץ להוסיף להם אדמה.  ואז קנו אותה החלקה הקטנה שהזכרתי למעלה.  אבל בזה לא נוֹשעה המושבה, כי לפי מספר נפשותיה, היתה עדיין האדמה מעטה מאד, וגם סבּות מקריות שונות עזרו לרעה, כי התבואות לא נעשׂו יפות בשנים ההן.  וכה נשארו האכרים במצבם הרע, והתמיכה וההתמרמרות לא חדלו.  אז המציאו האפיטרופסים המצאה נפלאה, איך "לשכלל" את עקרון בבת אחת.  תחת להוסיף עוד שנים שלשה אלפים דונם אדמה (שלא קשה היה לקנות אז), החליטו להוציא מידי האכרים גם את האדמה שהיתה להם ולטעת אותה כולה עצים שונים, אשר, לפי חשבונם של "מומחים" צריכים היו להביא הכנסה טובה אחר שנים רבות, ואז ישובו ויחלקו אותם בין האכרים, שיאכלו פירותיהם לשׂובע בלי כל עמל ועבודה.  ולעת עתה, עד שיגדלו העצים, יֵשבו הם, האכרים, במנוחה ויחיו בתקוָתם ובתמיכתם.  האם השתגעו האנשים האלה, שנוח היה להם להוציא מאות אלפים במשך הרבה שנים ולהפוך אנשי עבודה חרוצים לבטלנים ושנוֹררים, הכל כדי שלא להוציא בפעם אחת איזו עשׂרות אלפים למקנת האדמה החסרה? לא, לא השתגעו האנשים האלה, ומה שעשׂו עשׂו בדעת ובכוָנה ברורה על פי דרכי ההגיון של האפיטרופסות: האכרים אנשים גסים הם, שאינם מכירים טובה לאנשי חסדם ואינם נשמעים להם כראוי; זהו כל האסון, ומפני זה אין השכלול עולה יפה, לכן צריך להמציא שכלול חדש, שישלול מן האכרים לשנים רבות כל יכולת לבעוט בחסדי האפיטרופסים ולחיות בלעדיהם אפילו שעה אחת, ואז לא יוסיפו עוד "להפריע את הסדרים" והכל על מקומו יבוא בשלום[7].  אבל האכרים הגסים הבינו את הכוָנה והתנגדו לזה בכל כוחם.  אז באו לעקרון ימי מהומות ו"מרידות", כידוע לבקיאים בתולדות הישוב, וסוף סוף, כמובן, גברו התקיפים.  את המרידות השקיטו ביד חזקה, ראשי המורדים גורשו מן הקוֹלוֹניא, והנוֹתרים נכנעו ולא יספו עוד להפריע את האפיטרופסים ממעשׂיהם לטובת המושב ושכלולה[8].

ומני אז, זה כעשׂר שנים, הולך ונמשך ה"שכלול" במנוחה, אין פרץ ואין צוָחה, וכבר עלה להנדיב לכל הפחות כמיליון פרנק, ועתה – "צריך להתחיל כמעט הכל מחדש".  כך אמרו לי האכרים פה אחד, והם מצטדקים עם זה, כי לא בהם האשם: "במשך כל השנים שעברו לא נתנו לנו לדבּר דבר.  מוכרחים היינו לשתוק, כי כל מי שפתח פיו – גרשוהו".  אבל צריך להודות, שאם מתּחלה היו באמת שותקים מאוֹנס, הנה מעט מעט הורגלו במצבם והתחילו שותקים ברצון.  לא "גבּוֹרים" הם בני עקרון, כי אם אנשים פשוטים, והאדם הפשוט עלול להשלים עם השפלוּת והעצלוּת, כשמכריחים אותו לכך זמן רב ועם זה ממלאים כל מחסוריו בלי דאגה.  רק בעת האחרונה, כשנשתנו הרוחות בפאריז, והאכרים הבינו, שהתמיכה לא תהיה שופעת עוד בלי מעצור כמקודם, התחילו עוד הפעם לצעוק ולחבּר "חשבונות", מה יחסר להם עוד לשכלולם הגמור.  והחשבונות האלה לא קטנים הם.  כי בינתים נתרבו יושבי עקרון, והמשפחות הגדולות ביותר נתחלקו, עד שמספר כולן עתה, כאמור למעלה, שלשים ואחת.  לפי ההצעה שמסרו האכרים למוּרשה יק"א (בהיותו בא"י בשנת 1900), צריך להוסיף אדמה עד 350 דונם למשפחה (300 לזריעה, 50 למרעה), ולפי זה יחסר עוד עתה יותר משבעת אלפים דונם (כפלים ממה שנמצא), גם בהמות וכלי עבודה כמעט אין, ובתים יחסרו שנים עשׂר, ורפתים עשׂרים ואחת.  ואם נוסיף עוד על כל אלה את ההוצאות למחית האכרים ולבהמתם במשך השנה הראשונה עד הקציר, וגם עזר ידוע לשנה השניה, – הנה יעלה השכלול החדש כחצי מיליון פרנק[9].  גם האדמיניסטרציא עצמה מודה כבר עתה – לבסוף! – שצריך להוסיף אדמה ובתים, ובכלל, לגמור את ה"שכלול".  ואעפ"י שהיא ממעטת כמוּת האדמה הדרושה עד 6000 דונם, ומספר הבתים החסרים – עד שלשה, ומספר הרפתים – עד ארבע עשׂרה, בכל זאת מגיעה גם היא בחשבונה לסך של 400 אלף פרנק.

ובכן, אחר כל העמל וההוצאות הגדולות לאין קץ במשך עשׂרים שנה, הצליחה האפיטרופסות "לשכלל" את עקרון באופן כזה, שגמר השכלול דורש עוד כחמשה עשׂר אלף פרנק למשפחה! וכי לא צדקו האכרים באמרם, שצריך להתחיל כמעט הכל מחדש? אבל האפיטרופסות, למרות הודאתה בנחיצות ה"גמר", עדיין מרפרפת ותוהה ואינה מַתחילה מחדש.  זה כשתי שנים עברו מאז הייתי בעקרון וחשבתי חשבון שכלולה עם האכרים ועם הפקידים.  במשך הזמן הזה בודאי יצא עוד סך הגון מאד (עם כל הקמוּץ הנהוג בשנים האחרונות) לתמיכה ועבודה וכו' – ושאלת השכלול לא נתקרבה לפתרונה אפילו כמלוא נימא.  האדמה לא נקנתה, מפני יוקר מחירה, האכרים מוסיפים לקבּל תמיכתם בכל חודש, והאדמיניסטרציא יושבת ומעמיקה חקר, מה לעשׂות לעקרון...  אנו, המביטים על כל זה מרחוק, קשה לנו להבין, איך יוּכלו אנשים בעלי דעה להיות מסופקים אף רגע, איזה דרך יכשר יותר: אם לבזבז פעם אחת בקנית האדמה שש או שבע רבבות יתרות ולשׂים קץ למבוכת המושבה, או להוציא כסכום הזה לא פעם אחת, כי אם שנה שנה, לתמיכה ושאר הוצאות בלתי מועילות, עד שאפשר יהיה – אע"פ שהאפשרות הזאת רחוקה מאד – לקנות אדמה בזול יותר? אבל כך דרכה של האפיטרופסות שמלאכת אחרים נעשׂית על ידה: היא נמשכת אחר "סכֵימא" ידועה, החביבה עליה, ומחזיקה בה בעקשנות גדולה, מבלי להשגיח על צרכי החיים המטפחים על פניה.  "כך רצוני, כך מצוָתי!" – זה היסוד העיקרי לפעולותיה, ועל כן, כשהיא מבזבזת מבזבזת בלי חשבון ובלי צורך אמתּי וכשהיא מקמצת – מקמצת גם כן בלי חשבון ולמרות הצורך האמתּי[10].  החוש הנכון, מתי ובמה לבזבז ולקמץ לפי הצורך האמתּי בכל עת, – יוכל להתפתח רק במי שהוא אדון לעצמו וחפץ קיומו מכריחהו לשקול תמיד שׂכר כל מעשׂה כנגד הפסדו, מבלי להמָשך אחר נטיות צדדיות ופוֹרמוּלוֹת קבועות[11].

אך אם בעקרון עוד נשארה, לפחות, תקוה לשכלול כל האכּרים בזמן קרוב או רחוק, ואין כאן אלא שאלה של הפסד ממון, – הנה ב"ראשון-לציון" הספיקה האפיטרופסות לברוא בעמל עשׂרים שנה מצב בלתי טבעי בעצם יסודה של המושבה, עד שאין עצה ואין תבוּנה עתה לתקן את הקלקלה באופן שיוּכלו כל האכרים להשאר על מקומם ולחיות בעבודתם בלי עזר מלאכותי.  פה אמנם נעשׂתה השגיאה הראשונה לא על ידי האפיטרופסות בצורתה הגסה – אפיטרופסות זו שׂמה קִנָה ב"ראשון-לציון} לאחר שכבר נוֹסדה המושבה – כי אם על ידי אותה האפיטרופסות המוסרית של "חבת ציון" בכלל, אשר הביאה את המיסדים הראשונים להתחיל מפעלם בלי הכנה קודמת ובלי אמצעים מספיקים.  ובאין להם שום נסיון בעבודת האדמה ושום ידיעה בתכוּנות הארץ, קנו אדמת חול, שלא תצלח לזריעה, וזרעוה חטים ושׂעורים.  ממילא מובן, כי לא יכלה עבודתם לעשׂות פרי, ולולא הנדיב, שחש לעזרת המושבה, היתה חרבה בודאי תיכף לבנינה, אחרי כי באמת לא היתה לה תקנה בלעדי נטיעת כרמים ועצי פרי שונים, ובשביל כך זקוקה היתה להון רב, לצרכי הנטיעה וכלכלת הנוטעים במשך הרבה שנים, עד שיגדלו כרמיהם ועציהם, הון אשר רק רוטשילד בידו הרחבה יכול לתת למטרה כזו.  אבל זו היא תכוּנתה של האפיטרופסות: שהורסת בשׂמאל מה שהיא בונה בימין! אִלו היה הנדיב מוכשר לעקור מלבו את האמונה הקבועה בלב נדיבים בכלל, שכּל מי שנצרך לכספם נצרך גם לתבונתם והנהגתם; אִלו היה יכול להתרומם על הדעה המצוּיה אצל נדיבי ישׂראל בפרט, שכל דבר המתקַים בנדיבותם יש להם רשות לנהוג בו שׂררה ולצוּר לו צורה כחפצם; אִלו היה יכול להסתכּל בנפש אנשים זרים לרוחו ולהבין, כי כל בני תרבות, אף אם אינם עשירים, חייהם אינם חיים, אם מוכרחים הם להיות נשמעים לאחרים בכל הליכותיהם, וכי אי אפשר להם לעמוד בתנאים כאלה אלא אם כן תשחת נפשם עד היסוד, – אִלו יכול היה איש כרוטשילד להגיע לדעות רַדיקַליות כאלה, היה נותן אז לעזרתו (כי אמנם אין ספק, שכל חפצו היה רק לעזור למושבה זו) צורה אחרת לגמרי, ומצב המושבה היה עתה שונה לגמרי ממה שהוא.  תחת למַנות על המושבה פקידים וגננים, שתהא עינם פקוחה על כל צעדי האכרים ושישכללו אותם על פי הדרכים אשר יבחר הוא ויועציו ממרחק, – היה מניח להם להאכרים, שישאלו הם עצמם בעצת מומחים ויחקרו וידרשו היטב, מה המושבה חסרה בשביל שתוּכל להתקיים, כלומר, שיוכלו יושביה לעבוד ולמצוא לחמם, פעמים ברוַח ופעמים בצמצום, ככל שאר עובדי האדמה בכל העולם.  ואחר שהיה גם הוא מצדו בוחן היטב את הצעתם, היו באים יחד לידי מסקנא על דבר אופן השכלול והסכום הדרוש לזה במשך כל הזמן, עד שיהיה הכל מוכן.  ואז היה מראה את נדיבות-לבו הגדולה, בקצבוֹ להם בפעם אחת את הסכום הגדול היוצא מתוך החשבונות, לתתו (אחת היא אם במִלוה או במתּנה) בזמנים ידועים, כפי הצורך, – וכל השאר היה מניח להאכרים, שישכללו עצמם באמצעים האלה כפי יכלתם, לטובתם ואָשרם בעתיד.  באופן הזה אין ספק, שהיו האכרים עצמם חרדים יותר הרבה להצלחת הענין ומשתדלים בכל כוחם להגיע אל המטרה באמצעים הנתונים להם, בדעתם היטב, כי אין מי שיספיק צרכיהם עד עולם בלי קצב וגבול וכי, אם יעברו השנים הטובות ולא יצליחו לחַזק עמדתם, לא יהיה להם על מי להשען ועל מי להתרעם אלא על עצמם בלבד.  את כרמיהם היו נוטעים אז בזהירות יתרה, ולא היו ממלאים אותם מיני גפנים שפירותיהן מועטים ואין בהם אלא תּקוה מסופקת: "שמא" יצליחו להוציא יין משובח ביותר.  מי שמרגיש תמיד את גבול כוחו המצומצם, הוא לא יוכל לשכוח, כי "ברי ושמא ברי עדיף".  רבים מן האכרים היו בלי ספק מגיעים אז מאליהם גם לידי הכרה זו, שאין מן הראוי להעמיד כל גורלם ועתידותיהם רק על הכרמים בלבד, והיו משתדלים למצא גם נטיעות אחרות שאפשר להן להאָחז באדמת המושבה ושהכנסתן בטוחה פחות או יותר.  ולמטרה זו לא היו צריכים כלל שישלחו להם גננים מלומדים מאירופא: די היה להם להרים עיניהם ולהביט סביבותיהם על הפרדסים הרבים שבשכונתם ועל יערי הזיתים על יד הערים הקרובות להם (רמלה ולוד)[12].  גם גני הירק שאצל הבתים היו נעבדים ועושׂים פרי, וגם פָרות היו מצויות במושבה הרבה יותר מעתה.  ומספר האכרים לא היה מתרבּה בדרך מלאכותית על ידי הוספת חדשים מן החוץ, כל זמן שלא נתחזק כל צרכו מעמדם של הראשונים ולא הוברר הדבר היטב, אם יש מקום במושבה לחדשים.  בקצרה, בני המושבה היו משכללים את עצמם בעמל ויגיעה, לאט לאט, בזהירות יתרה, כדרך אנשים בעלי דעה (וה"ראשונים" בעלי דעה הם) העמלים לבצר את קיומם בהסכם להאמצעים שבידם.  ובדרך הזה היתה המושבה היהודית הזאת עתה במערבה של יפו דוגמתה של "שרונה" האשכנזית שבמזרחה: קולוניה קטנה, שבּה חיים בעמל כפיהם משלשים עד ארבעים קולוניסטים, שאין בה בנינים מפוארים ומכוֹנות נפלאות, שאין בה יקבים יקרים ובתי מלאכה גדולים עם המון פועלים ופקידים, אבל אין בה גם כן "גפני הודו" ושאלת היין, אין בה חרדת-עבדים ודאגה ליום מחר, שפלוּת הרוח ומרירוּת הלב...

אבל "הנדיב הגדול" – גדול היה רק בידו הרחבה, ולא ברוחב השקפתו על הענין.  כשאר בני גילו, חשב גם הוא, שנדיבותו ביחס למושבה זו מחייבת אותו להיות לה גם אפיטרופוס תמידי, לנהל בעצמו את עניני שכלולה על ידי עושׂי דברו.  ומבּול של זהב ירד "ממרום" על "ראשון" עשׂרים שנה בלי הפסק – וישטוף את הכול: את האהבה והכשרון לעבודה, את הרצון והאֶנרגיא, את האידיאליסמוס הלאומי ורגש-הכבוד האנושי; לא השאיר אחריו בלתי אם לב מר ורוח נכאה, יאוש וקצף אין אונים[13].

איך שכללה האפיטרופסות את "ראשון" בכל השנים ההן, איך החליפה שיטת העבודה פעם אחר פעם בלי דעת וחשבון, איך השחיתה בלי חמלה פרי עמל שנים רבות, בהכריחה את האכרים להחליף גפניהם, לאחר שכבר גדלו, במינים חדשים, על ידי עקירה והרכּבה, על סמך של דמיונות כוזבים, מבלי להביא בחשבון כלל את הזמן ואת העבודה ואת ההוצאות היתרות, – כל זה ידוע היטב לבקיאים, ולא באתי כאן לכתוב תולדות הישוב.  אבל רואה אני צורך למטרתי לתאר בדרך כללית את תוצאות כל ה"שכלול", את מצב המושבה בהוה, אחר שהוציאו עליה כמה מיליונים:

כמעט כל אדמת "ראשון" נטועה גפנים ורובם ממיני "בורדו" (בא"י קוראים להם "גפני הודו"), שענביהן מועטים, אבל מהוללים בזה, שבצרפת עושׂים מהם את היין המשובח, שרבּו עליו הקופצים ומחירו יקר, ועל יסוד זה הרבתה האפיטרופסות לנטוע ולהרכיב את המינים הללו גם בארץ ישׂראל, מבלי לחכות עד שיתברר הדבר תחלה, על ידי נסיונות במדה מועטה, אם גם באקלימה של א"י יתנו הענבים האלה יין דומה להצרפתי.  ולמה היה לה לחכות? יד הנדיב פתוחה לרוָחה, ואין קצה לאוצרותיו, ומה מקום יש כאן לזהירות וקטנוּת המוחין של אנשים פשוטים? אבל הטבע אינו נושׂא פנים אפילו לרוטשילד, וסוף סוף הוברר הדבר, שארץ ישׂראל אינה יכולה להוציא יין צרפת המשובח, וערכּן של "גפני הודו" פה אינו גדול איפוא מזה של המינים הפשוטים.  כל העבודה הרבה בהרכבת הגפנים האלה הביאה על כן רק את ה"תועלת" הזאת, שעוד איזו שנים יתרות הוצרכו הקולוניסטים לחיות על חשבון הנדיב או (ה"חפשים" שבהם) להוציא פרוטתם האחרונה, מבלי להכניס כלום, עד שזכו לראות גפניהם החדשות נותנות פרין – כמחצה ממה שנתנו המינים הפשוטים, שנחתכו בשביל להרכיב בהם את אלה! לעת עתה אמנם אין הקולוניסטים מרגישים עוד כל-כך בהפסדם, מפני שעדיין הפקידות חולקת "כבוד" להמינים המשובחים ומשלמת בעדם מחיר כפול, בהיותה מַכּרת, כנראה, בעצמה את העָול שעשׂתה להקולוניסטים על ידי פקודותיה והבטחותיה בדבר היין היקר שעתידה היא להוציא מגפניהם ושעתיד להעשירם עושר רב[14].  אבל מחיר מלאכותי כזה, שאינו אלא "תמיכה" בצורה של מקח וממכר, לא יוכל להתקיים לעולם.  וכשאנו באים לערוך חשבונה של המושבה הזאת, עד כמה כוחה גדול לכלכל יושביה בדרך טבעית, צריכים אנו להוריד את המינים המיוחסים האלה מגדולתם ולקצוב מחיר אחד להם ולהמינים הפשוטים.  והמחיר הזה אמנם גם הוא לא נתברר עוד כל צרכו, אפילו בקירוב.  גם בעד המינים הפשוטים שלמו לפנים מחיר יותר גדול מעתה, ואחרי כן התחילו להורידו משנה לשנה ועדיין לא הגיעו לקצה הירידה.  הקולוניסטים אמנם צועקים מרה: מפני מה האשכנזים ב"שרונה" משלמים יותר? מפני מה האשכנזים ב"שרונה" מרחיבים עוד את שטח כרמיהם גם עתה? ועוד טענות כאלה.  אבל הם שוכחים, כי האשכנזים ב"שרונה", שלא היו להם אפיטרופסים וכל מה שעשׂו עשׂו על אחריות עצמם, – לא השתקעו בספּיקוּלציות מסוכּנות ולא נטעו כל אדמתם כרמים בבת אחת על סמך של השערות מסופקות, ואין צריך לאמור, שלא מלאו כרמיהם "מינים משובחים" בשביל להתחרות ביין צרפת.  הם ידעו, שאם יפלו, ישׂאו את מפלתם לבדם ולא יהיה מי שיקימם.  לכן היו נזהרים במעשׂיהם והלכו בדרך ארוכה ובטוחה.  מתּחלה נטעו כרמים מעטים, וממילא היה גם יינם מעט.  ולאחר שמצאו ליינם שוק תמידי למכרו במחיר הגון, הוסיפו לטעת קימעא קימעא, וכה הם מרחיבים שטח כרמיהם לאט לאט, בהסכם להתפתחות מכירת היין, באופן שגם עתה עדיין אינם מוציאים יותר מן 4000-4500 היקטוֹליטר יין בכל שנה.  כמוּת קטנה כזו (שהיא בקירוב 15% ממה שמוציא היקב בראשון) מוצאה לה קונים בין הסוחרים הבינונים, שכל אחד מהם קונה אך מעט ומשלם מפני זה מחיר טוב, אבל יינו של "ראשון", שיצא פתאום לשוק בכמוּת מרובה בבת אחת, אינו יכול להשען על המכירה "לאחדים", וכל תקוָתו היא לכבּוֹש לו מקום ב"שוק-העולם", במקומות שסוחרים גדולים קונים אלפי חביות כאחת, ובמסחר הגדול (en gros) המחיר, כנודע, יורד עד הקצה האחרון, ורק המחיר הזה הוא איפוא גם הבסיס האמתּי לקצבת מחיר הענבים במושבותינו.  והנה ידוע, שעד עתה לא הצליחו עוד לכבוש דרך ליין המושבות, שימָכר כולו שנה שנה באיזה מחיר שיהיה.  אבל נניח, שדבר זה יושׂג בעוד איזה שנים; נניח גם כן, שמחיר היין יהיה לא פחות ממה שאפשר לקוות עתה על פי חשבונות שונים; נניח גם זאת, שהוצאות עשׂית היין ביקב יתמעטו מכפי שהן עתה ויעלו רק כמו ב"שרונה", – הנה גם אחר שימלאו כל התקוות האלה, יהיה המחיר האמתּי של הענבים לא יותר מן 20 פרנק הקנטר[15].  ועתה צא וחשוב, מה יוּכל "ראשון" להכניס מכרמיו באמת, אם יחסלו ה"הכנסות" המלאכותיות.  בסבּת רבּוי "המינים המשובחים", כמות הענבים בראשון בשנה בינונית היא בקירוב רק – 1,35 קנטר מכל דונם[16].  ואחר איזו שנים (כשיגיעו כל הכרמים לגמר גדוּלם) יהיה שם שטח הכרמים הנותנים פירות – 5522 דונם, כמוּת הענבים במדה בינונית תהיה אז איפוא – 7450 קנטר, ומחירם – 150000 פרנק.  זהו הגבול האחרון של ה"הצלחה", אם כל התקוות הטובות ימָלאו.  יותר מזה אין לנו רשות לקוות בדרך הטבע.  ננַכּה עתה מן ההכנסה הזאת את הוצאות העבודה (20 פרנק לדונם) – 110000 פרנק, את המַעשׂר והמסים השונים ו"הוצאות הצבור" – 20000 פרנק, והשאר איפוא הכנסה נקיה לכלכלת בני המושבה – כעשׂרים אלף פרנק.  ופירושו של מספר זה: כי באופן היותר הטוב יוכלו כל כרמי "ראשון" ביחד – כשיהיו כולם מביאים פירות – לכלכל בדרך טבעית לא יותר מעשׂרים משפחות[17].

ואם יצאו עוררים על חשבון זה וידקדקו עמי בפרוטות, אתפשר עמהם תיכף ואוסיף להם עוד חמש, עוד עשׂר משפחות.  אבל הלא ב"ראשון" נמצאות עתה לא עשׂרים וחמש ולא שלשים, כי אם יותר משבעים משפחות של כורמים, וכולן צריכות פרנסה ומשליכות יהבן על הכרמים!

וראוי לשׂים לב לדבר, איך נתרבה כל כך מספר האכרים שם.  לא הגדוּל הטבעי גרם לזה.  אִלו היתה המושבה חיה ומתפּתחת בתנאים אֵיקונומיים טבעיים, לא היה אפשר שתמשוך אליה תושבים חדשים, בהיותה עוד במצב רופף ובלתי בטוח.  אבל הלא זה כוחה של האפיטרופסות, שהיא יוצרת תנאי חיים מלאכותיים והטבע משׂחק לה.  "ראשון" היה מרכז האפיטרופסות ביהודה ועיני "הנדיב" היו במושבה הזאת יותר מבחברותיה.  הדבר הזה משך אליה רבים מן הבאים להתישב בארץ, בהיותם מאמינים – על פי הכלל: "הדבק לשחוור" – כי פה יש תקוה לעתידותיהם יותר מבשאר המושבות, כי איך שיהיה גורלם של אלו, – "ראשון" לא יירא רע; הנדיב לא יעזוב את "בנו בכורו"...  ועל כן עלה ב"ראשון, מחיר הקרקע  והכרמים, ואין צריך לאמר מקומות הבנין בגוף המושבה, יותר הרבה מבשאר המושבות ובלי כל יחס להמצב האֵיקונומי[18].  – אך בזה לבד לא היה המספר מתמלא, לולא סגלה לה האפיטרופסות מנהג מיוחד: לברוא קולוניסטים ב"מאמר".  מי שהיה משרת בבית הפקידות או מורה בבית הספר או סתם אדם שמצא חן בעיני הפקיד הראשי, קראוהו ואמרו לו: הוי יודע, שמעתה אינך עוד משרת או מורה וכו' אלא – קולוניסט.  ובזה נעשׂה האיש לקולוניסט, אחת היא אם מוכשר הוא לעבודה או לא, אם בעל משפחה הוא או לא, כי באמת מה הבדל יש בזה? הקולוניסט החדש לא היה צריך אלא לבוא בכל חודש לבית הפקידות ולקבּל תמיכתו למחית ביתו ולעבודת כרמו שנתנו לו ביום עלותו לגדוּלה, ולא יותר.  ומה יהיה בסופו? על זה לא הרבו מחשבות לא הוא ולא אפיטרופסיו: היד הנדיב תקצר? – טופסים שונים מקולוניסטים כאלה נמצאו כמעט בכל מושבות הנדיב, וגם ב"ראשון" בראה האדמיניסטרציא הרבה קולוניסטים ממין זה: נתנה לכל אחד כרם קטן של 6-5 הקטר עם כל ה"זכויות" התלויות בו (תמיכה למחיה, תמיכה לעבודה וכו'), ועם זה דרשה מכולם התחייבות מפורשת, שלא יבקשו לעולם לא בית ולא רפת! קראו נא רשימת אכרי "ראשון" במַחבּרתו של מאירוביץ הנזכרת למעלה ותמצאו, כי כמחצית הקולוניסטים אין להם לא בתים ולא רפתים.  הם עצמם דרים אצל אחרים, ולבהמות וכלי עבודה אין להם מקום קבוע.  מי ראה "אכרים" כאלה בשאר ארצות? ורוב הבריות המשונות האלו – האפיטרופסות היא שיצרה אותן בדרך האמורה.

אבל, כדרך היהודים, נאמר: "גם זו לטובה".  מאחר שלא תוּכל המושבה לשׂאת את כל אכריה ורבים מהם יהיו מוכרחים לעזבה – מוטב שיעזבוה אלו שלא נשתרשו בה עוד בבתים ורפתים ובהמות ולא תהיה פרידתם קשה כל-כך.  והנשארים, אם יחַלקו ביניהם את כרמיהם של היוצאים ויוסיפו להם כברת אדמה למזרע שחַת ועשבים שונים, שיוכלו לעסוק בגדוּל בהמות ולא יצטרכו לקנות מספוא וזבל, ואם יעבּדו עם זה גם גני הירק וישׂימו לבם לשאר "הכנסות קטנות" הקשורות בעבודת האדמה, – אז יוכלו אולי להתקיים במספר גדול מעט מזה שיצא לנו למעלה[19].  אבל איך יוכלו עם זה להשתחרר גם מחובותיהם הרבים, שהם חייבים לא רק להנדיב, כי אם גם למַלוי-ברבּית, וברבּית גדולה? – זו היא שאלה שאין איש יודע לע"ע לישבה אפילו בדוֹחַק.[20]

הנה ראינו איפוא את התוצאות החמריות של האפיטרופסות ב"ראשון", – והתוצאות המוסריות?

לבי בי יהמה בזכרי את האנשים ההם, רובם משׂכילים ואנשי לב, שבאו לארץ ישׂראל במיטב ימיהם לשם אידיאל נשׂגב וחלמו עתידות טובים, חירות וכבוד, עבודה תמה וקדוֹשה, תחית האומה, – ומה הם עתה? עשׂרים שנה "חנכה" אותם האפיטרופסות על פי דרכּה וחנוכה עשׂה פרי: האידיאליסטים אנשי הרוח היו לקטני נפש ורכּי לב, החרדים כל אחד רק לפרוטתו הדלה.  אבד מהם כל רצון וכל נטיה לפעולה גדולה, כללית, בהשתתפות הכוחות.  היאוש המר מציץ מבין עיניהם, והפחד מפני "האדון" רשום בכל תוי פניהם.  לעולם לא אשכח את המחזה המעציב אשר נגלָה לעיני, בבוא המוּרשה של יק"א לסַדר עניני המושבה: איך נשתנה רוחם של הקולוניסטים לפי רוח המושל! אם דבּר אליהם בנחת ובנימוס – ולא היה גבול לאשרם; אם הבטיח ליתן סך ידוע במִלוה עד הבציר – ונשכחו כל השאלות הקשות על דבר העתיד, וכל המושבה צהלה ושׂמחה.  ובכלל, נראה היה אז בכל דבריהם ובכל מעשׂיהם, עד היכן הגיע כוחה של האפיטרופסות לעקור מלבם כל רגש של כבוד והכּרה עצמית, כל אותן השאיפות האידיאליות שהצטיינו בהן אלה "החלוצים הראשונים" לפנים[21].

באחד הימים ההם באתי ל"ראשון" לדבּר עם המוּרשה על אדות שאלה אחת שעמדה אז על הפרק.  וככלותי את דברי עמו ויצאתי החוצה, והנה המון רב מבני "ראשון" עומדים לפני הבית ומחכּים בקוֹצר רוח לצאתי, כי הוֹעידם המוּרשה ליום ההוא, לשמוע מפי כל אחד את מחסוריו ובקשותיו, ואנכי גזלתי מהם, בשׂיחתי עמו, חלק מן השעה ה"משׂחקת" להם.  העיפותי עיני על כל הקהל הזה, זקנים וצעירים יחדו, התבוננתי אל פניהם המפיקים פחד ותקוה, הכנעה וערמה כאחת, אל עיניהם הנוצצות מהתרגשות פנימית והמון מחשבות, – וכל עצמותי רעדו מכעס.  לא עליהם, על האומללים האלה כעסתי, אשר כל חטאתם היא, כי בתומתם לא יכלו להסתפּק במליצות רמות בלבד, ובשמעם לקול לבם, עזבו את הכל והלכו לקיים בפועל מה שהאחרים רק נאה דרשו בפיהם; אבל על אלה בעלי "המליצות הרמות", הקוראים עוד גם עתה: "שלום שלום!" ומשתדלים לרפּאות כל השברים על נקלה, – עליהם התקומם לבי ואותם הייתי חפץ באותה שעה להביא למקום המחזה בשלשלאות של ברזל: בואו הנה, טָחי תפל, וראו את "הישוב הלאומי" בכל הדרו, את "גבורי התחיה" העומדים כעניים בפתח ומיחלים ברעדה למוצָא פי האדון אשר מלפניו משפטם יצא! מניח אני לכם את פלפוליכם על דבר המצב החמרי במושבות, על דבר תקוּן עבודת השׂדות והכרמים, שלא ראיתם מימיכם; לוּ יהי כדבריכם! תקנתם את השׂדות ואת הכרמים, אבל את האנשים מי יתקן? את ההרס המוסרי מי יבנה? האמנם זאת יעשׂו אפיטרופסים חדשים, אשר יבואו ממזרח או ממערב לדכּא את הנדכאים האלה בשיטה חדשה ולהביא אותם בעוּל "מצוות" חדשות?...

"אוי לי, אחַי, שראיתיכם בכך!" – חפצתי לאמר להם.  אך לא אמרתי כלום, כי אם הסבּוֹתי את פני והלכתי לדרכי...

– – –

ולא רחוק מן המושבה האשכנזית "שרונה" יש לנו מושבה גדולה – היא "פתח-תקוה" – שנבראה כמו בכוָנה להראות באופן בולט את כל אפסוּתה של שיטת הישוב עד כה.  המושבה האת, על פי תכוּנותיה הטבעיות, מוכשרת היתה יותר מכל חברותיה להצליח ולהיות לתפארת הישוב.  שטח אדמתה גדול בערך (קרוב לארבעה עשׂר אלף דונם), והכל יש בה: אדמת זרע (כמחצית השטח), אדמת כרמים, אדמת פרדסים וכו'.  פה אפשר היה בנקל ליתן יכולת לאיזו עשׂרות קולוניסטים שישתכללו על בסיס חזק בדרך טבעית, באופן שאדמת הזרע תתן להם לחמם לשׂובע, והנטיעות השונות יהיו להם למקור הכנסה צדדית לצרכיהם השונים, מלבד הלחם, וגם לשלם ברבוֹת הימים מה שחָבו לאחרים בעד שכלולם.  ולא לחנם אומרים האשכנזים בני "שרונה": אִלו היתה "פתח-תקוה" לנו, היינו מתעשרים".  הם, שהצליחו לבצר מעמדם גם על אדמת "שרונה" הכחושה, הם בודאי היו מתעשרים ב"פתח-תקוה", מפני שאין להם אפיטרופסים, שיהיו עומדים על גביהם לנהלם בדרך טובה, אין להם "כלל ישׂראל", שיהיה חרד להצלחתם וסופר כל צעדיהם מרחוק, וכל משענתם היא אך כוח ידיהם ותבונתם.  אבל אנו, שיש לנו כל אלה הדברים הטובים, אנו השׂכּלנו להביא גם מושבה זו למצב של תוהו-ובוהו.

כידוע, קודמת היא המושבה הזאת בזמן לכל שאר חברותיה, כי נוסדה עוד בשנת תרל"ח על ידי בני ארץ ישׂראל.  אבל מפני המחלות ששלטו בה אז ועוד סבּות אחרות, עזבוה בעליה הראשונים והדבר נשתקע עד שנות השמונים.  אז, בהתעורר בחו"ל תנועת ישוב ארץ ישׂראל, השתמשו בזה בעלי "פתח-תקוה" לטובתם ומכרו רובם את אדמתם לבני חו"ל חלקים חלקים קטנים (כל חלק היה 70 דונם).  רבים מקוני ה"חלקים" נשארו אמנם במקומות מושבותיהם בחו"ל, אבל היו בהם גם רבּים שבאו והתישבו על אדמתם המעטה, אשר לא יכלה בשום אופן לפרנסם.  וגם מבני ארץ ישׂראל נמצאו אנשים פקחים אשר הבינו, כי עתה יש תקוה גם למושבה זו להבּנות מ"חבּת ציון", וכל המתישבים בה יש להם על מי לסמוך בשעת הדחק, – לכן השתדלו גם הם לתקוע יתד בה, בהיותם לבעלי "אחוזות", ולוּ גם קטנות ככף איש, רק למען יקָרא עליהם שם "אכרים" ותהיה להם הזכות ליהנות מכל הטוב שעתידה המושבה לקבּל מאפיטרופסי הישוב.  וכה התפוררה אדמת המושבה להמון חלקים, רובם קטנים מאד, אשר עברו מיד ליד כמַטבע[22].  וה"אכרים" הלכו ורבּו בלי גבול; מהם שהיו עובדים את האדמה מעט או הרבה, מבלי מצוא בעבודתם די מחיָתם, ומהם שלא היו עובדים כלל, מחוֹסר אמצעים או כשרון ורצון לעבודה, ועסקו בכל מה שנזדמן להם.  ואלו ואלו היו מתמרמרים תמיד על "כלל ישׂראל", המחבּב את הישוב רק בפה, מבלי לפתוח ידו בעין יפה לאכרים שכמוֹתם העובדים "עבודתו"[23].

והנה סוף סוף "שׂחקה השעה" גם ל"פתח-תקוה" (בשנת תרמ"ט), כי התעורר לב הנדיב לחמלה עליה, – ו"השכלול" החל. 

מכל המון ה"אכרים" שבמושבה ביררה לה האדמיניסטרציא של הנדיב רק שמונה ועשׂרים.  ובזה ודאי עשׂתה כהוגן.  כי אמנם צריכה היתה המושבה הזאת, בשביל שתוּכל להשתכלל, לבירור אחר בירור.  אם השׂכּילה האדמיניסטרציא לבחוֹר את הבחירים באמת, – איני יודע.  אבל נניח, כי כן הוא, כי הנבחרים על ידה היו היותר טובים ומוכשרים לתעודתם.  באופן הזה הלא היתה הדרך הנכונה לשכלולם פשוטה וגלויה לכל אשר עינים לו: ליתן להם אדמת זרע במדה מַספקת למחיתם ולמאכל בהמתם, מעט אדמה לנטיעות שונות, מכשירי העבודה (בנינים, בהמות, כלים וכו'), – ולהניח להם שיעבדו ויחיו איש כחפצו וכשרונו ותכוּנת אדמתו[24].  את הסכום הכללי הדרוש לשכלולם צריך ואפשר היה להגביל מראש ולתתּו אחרי כן לשיעורים, כפי הצורך, לוַעד הנבחר מאת האכרים עצמם, שישגיח על כל מהלך הענין ויתן לכל אחד את הקצוב לו לדברים הנחוצים לעבודתו.  הסכום הזה, אף אם היתה ההערכה נעשָית ברוַח, כיד הנדיב, לא היה מגיע בכל אופן לאותו הסכום הגדול שהוציא הנדיב מאז ועד עתה לשכלול בחיריו עפ"י שיטתו[25] – והם היו עתה משוכללים באמת.

אך אִלו כן עשׂתה האפיטרופסות, הן לא היתה ראויה לשמה.  היא, שנלחמה בבני עקרון מלחמה ארוכה וקשה עד שהצליחה ליטול מהם את אדמתם ולהפוך אכרים אמתּיים ל"בעלי עצים", – היעלה על הדעת שהיא עצמה תעשׂה ב"פתח-תקוה" את ההפך מזה: להוסיף אדמה לבחירה ולעשׂותם אכרים אמיתיים? לא, האפיטרופסות נשארה נאמנה לעצמה, וגם פה היתה ראשית דאגתה – "להכניע גאוֹן האכרים", שיהיו תלויים בכל עניני חייהם ברצון הגבוהים עליהם ואל יעיזו אף לחווֹת דעה בדברים הנוגעים לעתידותיהם.  ובכן התחיל ה"שכלול" גם פה בזה, שנטלו מן האכרים את מעט האדמה שהיתה להם, ואותם ספחו אל מחנה הפועלים העובדים בכרמים ופרדסים, שהתחילה אז האדמיניסטרציא לנטוע במושבה.  ובשׂכר זה קצבו להם תמיכה הגונה (15 פרנק בחודש לכל נפש) וגם הבטיחו להם לתת כרם לכל אחד, כשיתחילו הכרמים להביא פרי.  ואמנם קימה האפיטרופסות את הבטחתה, ועתה יש לכל אחד מבחיריה כרם קטן של 6-5 הקטר (כששים דונם בקירוב).  אבל כמה מכניסים הכרמים האלה? ב"פתח-תקוה" השתדלה הפקידות, עוד יותר מב"ראשון-לציון", להרבות ב"גפני הודו", והן ממלאות פה בקירוב 75% מכל שטח הכרמים של המושבה.  ועם זה גרועים הם כרמי "פתח-תקוה" באיכותם מכרמי "ראשון-לציון"[26], באופן שאפשר לחשב פה לשנה בינונית לא יותר מן 3/4 קנטר מכל דונם[27].  ומפני זה, גם לפי המחיר שמשלמים עוד עתה בעד "המינים המשובחים" (40 פרנק הקנטר), תעלה ההכנסה הבינונית מכל דונם כשלשים פרנק, ואחר נכיוֹן הוצאות העבודה וההובלה ליקב שברל"צ והמַעשׂר (העולה בפ"ת 8%– 10%).  תשאר אולי הכנסה נקיה של 6–5 פרנק מכל דונם, וכרם של ששים דונם לא יספיק איפוא גם ללחם צר.  ואולם אם נזכור עם זה את המבואר למעלה, כי המחיר האמתּי של המינים המשובחים אינו גדול מזה של המינים הפשוטים (20 פרנק ההקטר), הנה נבוא לידי הכרה, שרוב הכרמים בפ"ת אינם שוים כלום, מפני שהכנסתם אינה יכולה להשיב אפילו הוצאות העבודה.

לא יפּלא איפוא, כי עוד בשנת 1899 קצבה האדמיניסטרציא בבודזֶט השנתי שלה יותר מעשׂרים אלף פרנק תמיכה לבחיריה, ולמחית ביתם ועבודת כרמיהם.  ואם נצרף לתמיכה גלויה זו גם את התמיכה המסותרת שמקבּלים האכרים האלה (ככל שאר הכורמים המוכרים ענביהם ליקב ראל"צ) על ידי ה"מחיר" המדומה של המינים המשובחים – הרי אנו מוכרחים להודות, כי יכולים היו להתפרנס בריוח מתמיכתם בלבד, ולא הם ולא האדמיניסטרציא לא היו מפסידים כלום, אִלו עזבו את כרמיהם ואת עבודתם והיו הולכים לבית המדרש לעסוק בתורה כל היום ולהתפלל בעד חיי הנדיב המפרנסם.

בעת האחרונה, כשעברו מושבות הנדיב לרשות יק"א, הכירה אמנם האפיטרופסות את עוָתתה פה, וה"שכלול" החל מחדש.  ישבו האפיטרופסים והעמיקו חקר, מה לעשׂות לה"נבחרים", ולבסוף החליטו ליתן לכל אחד עוד גם חמשה הקטר זרע ולחַלק ביניהם גם את הזיתים שנטעה הפקידות.  אבל הזיתים עוד לא גדלו ועוד כמה שנים יעברו עד שיתחילו להביא פרי, ומי יודע מה יהיה המצב אז; וחמש הקטר אדמת זרע מה הם כי ישׂימו האכרים את מבטחם בהם לתקון מצבם הרעוע? לכן מודה היא האדמיניסטרציא עצמה, שגם אחר ה"שכלול" החדש יצטרכו עוד האכרים לתמיכה עד שיגדלו הזיתים, והאכרים חשבו ומצאו, כי התמיכה הזאת, הדרושה להם אחר ה"שכלול", היא לא פחות מארבעה ועשׂרים אלף פרנק לשנה!

ובאותה העת שהאפיטרופסות אובדת-עצות משכללת ותומכת, תומכת ומשכללת, וקץ לדבר לא נראה עוד, – באותה עת עצמה יושבים ב"פתח-תקוה", בצד האכרים הנבחרים, איזו אכרים בלתי נבחרים, שהתחילו לפני כמה שנים לשכלל את עצמם, אם גם באמצעים מצומצמים מאד, והם עובדים וחיים בלי משגיחים ומנהלים, ומצבם בכלל טוב הוא מזה של בחירי האפיטרופסות, ואם מקבּלים הם לפעמים עזרה מועטה, בתור תמיכה או מִלוה, מאת וַעד חו"צ, – מה הם הסכומים הדלים האלה לעומת פזרנותה של הפקידות? האכרים האלה עשׂו להם ליסוד את עבודת האדמה הפשוטה, ובאין להם לעצמם אדמה די צרכם, הם חוכרים אדמת אחרים במחיר 3-2 פרנק הדונם לשנה.  ויש מהם שהצליחו לנטוע עם זה גם כרמים וגם פרדסים קטנים, והכל מדעת עצמם ועל אחריותם, בלי השגחה של מעלה.  מספּר אכרים כאלו הוא אמנם מעט מאד.  אבל בתוך אַטמוֹספירא כזו, המלאה רעל מוסרי, גם המעט הוא הרבה, בהיותו מראה לנו, איך היתה המושבה הזאת צריכה ויכולה להשתכלל, לולא סם-המות של האפיטרופסות, שקלקל דמיה והביא רקב בעצמותיה.

ואמנם גדול הרקב כל-כך, עד שהקולוניסטים החפשים עינם צרה בחבריהם ה"בחירים" ומקנאים הם ב"הצלחתם", שזכו לגדולה כזו, להיות עבדים לאדון רב חסד.  ואלו המוצלחים גם הם חושבים עצמם כ"בחירים" כמפלגה עליונה, ומתגאים בזה על האחרים.  בשׂיחותי הרבות עם הקולוניסטים משתי המפלגות ראיתי בדאבון לב את הקנאה והשׂנאה שביניהם מבצבצת מכל דבריהם.  רק אחד נמצא – והוא מן היותר עניים – שהגיד לי בגאון, כי למרות עניותו וקושי עבודתו לא היה מחליף חירותו בעבדותם של בחירי הפקידות.  אפשר שיש עוד איזו יחידים החושבים כן, אבל רוב האכרים החפשים היו בלי ספק חושבים עצמם למאושרים, אִלו פרשׂה הפקידות את כנפיה גם עליהם.  ועד כמה רחב הפרץ בין שתי המפלגות – נראה מזה, כי אחר שנתנה הפקידות רשות לבני המושבות בשנים האחרונות ליסד "ועד" בכל מושבה להנהגת עניני הצבּור, מהרו כל המושבות, ואפילו "זכרון-יעקב", להשתמש ברשיון הזה ובחרו להם ועדים מתוכם, ורק ב"פתח-תקוה" לבדה לא יכול הוַעד להוָסד, וכל הנסיונות שנעשׂו בזה בעת ההיא לא הצליחו, מפני המַשׂטמה שבין אכרי הפקידות והאחרים.

ובכן אנו רואים גם במושבה זו את החזיונות הרגילים בממשלת האפיטרופסות: בזבוז הכוחות בלי דעת ומדה נכונה עם מיעוט התועלת החמרית ורבּוי ההפסד המוסרי.

– – –

ואולם המופת היותר נאמן על היות האפיטרופסות בעצם טבעה גורמת הפסד וקלקול ואינה מסוגלת לברוא מצב בריא – הוא החזיון הנפלא, שהמושבה היותר רעועה ומקולקלת עתה, כן מן הצד החמרי וכן מן הצד המוסרי, היא זו שהיתה חביבה על הנדיב יותר מכל שאר חברותיה ובה שׂם את עיניו ביחוד לפארה ולשכללה ביד רחבה מאד.  המושבה הזאת היא, כמובן, "זכרון-יעקב".

לא מושבה היא "זכרון-יעקב", כי אם – חרפּה: חרפּה להנדיב ופקידיו, אשר יצרוה, חרפה ליושביה, אשר הסכימו להיות חומר ליצירה כזו, וחרפה גם לכל חובבי ציון, אשר ראו את הנעשׂה שם במשך שנים רבות – ושתקו.  עתה אמנם, משהותרה ה"רצועה" בשנים האחרונות, כבר הרבּו לדבּר על המושבה הזאת וכבר נודע טיבה בקהל, באופן שאיני רואה צורך בדבר לשוב ולתאר פה את כל עניניה בפרטות.  אבל באמת, גם אחר כל מה שנאמר בזה, מי שלא ראה את המושבה הזאת בעיניו לא יוכל בשום אופן לצייר לו את מצבה כמו שהוא.  המצב הזה הוא זר ומפליא כל-כך, תנאי החיים פה הם בלתי טבעיים כל-כך, עד שגם המסתכל בכל אלה מקרוב קשה לו להאמין למראה עיניו, כי בריה משונה זו יֶשנה באמת במציאות ולא חלום הוא.

יותר ממאה "אכרים" נמצאים בזכרון-יעקב ובנותיה[28] (ובהם רק אחד הראוי לשם זה באמת, בהיות לו גם אדמה (כחמשה ועשׂרים הקטר), גם בהמות וכלי עבודה, והוא חורש וזורע וקוצר וחי בעבודתו בלי תמיכה[29].  כל שאר ה"אכרים" אין להם כמעט שום יחס להאדמה זולתי מה שבמשך שנים רבות היו יושבים ומסתכלים בכרמים ושאר נטיעות, שהאדמיניסטרציה נוטעת והולכת מסביב למקום מושבם על ידי פועלים זרים.  הכרמים נתחלקו אמנם בין הקולוניסטים ונקראו על שמם, אבל – "נקראו" ולא יותר.  כי אין להם להקולוניסטים לא בהמות ולא כלי עבודה[30], והכל נעשׂה על ידי האדמיניסטרציא, על ידי פועליה ובהמותיה ובהשגחת פקידיה, אשר רבּו במושבה הזאת באופן שלא יאומן[31].  והקולוניסטים היו "בעלי הכרמים" רק בזה, שכל אחד מהם יצא וראה בכל יום, כמה פועלים עובדים בכרמו, ואם המשגיחים על הפועלים מטעם האדמיניסטרציא רצו להוסיף בחשבונם על מספר הפועלים שעבדו באמת, היו ה"בעלים" יכולים לדרוש לעצמם חלק ב"ריוח" הזה, חֵלף שתיקתם.  זולת זה לא היה להקולוניסטים כמעט דבר עם הכרמים ופריָם, ועד שנת 1900 לא ידעו כלל, אם קוצבת האדמיניסטרציא איזה מחיר להענבים ורושמת בפנקסה איזה חשבון ביחס לבעלי הכרמים, כי להם עצמם לא נתנו מעולם שום חשבון, כאִלו אין הדבר נוגע להם כלל.  הם קבּלו תמיכתם ואכלו לחמם במנוחה שפלה, ויותר מזה לא ידעו מאומה.  וכשהתאוננו לפני איזו שנים, שאין תמיכתם מַספּקת להם, ובקשו ליתן להם, מלבד התמיכה, גם 10% ממחיר ענביהם, באה פקודה "מגבוה" להוסיף על התמיכה 5 פרנק לכל נפש בחודש, אך לבלי תת להם חלק ממחיר הענבים (אעפ"י שזה היה עולה לסך יותר קטן), כדי שלא יהא נראה הדבר כאִלו יש לה להפקידות עמהם חשבונות של מקח וממכר וחייבת להם סכום ידוע, לא בתור חסד, כי אם בתור תשלומים בעד שוה כסף שקבּלה מהם...  רק בשנת 1900, אחרי שעברה המושבה לרשות יק"א, נתנו בפעם הראשונה לועד המושבה חשבון כללי, שבו נרשמה הכנסת הבציר האחרון וההוצאות שהוציאה הפקידות במשך השנה על חשבון הקולוניסטים ומה שנשאר להם עוד בידה ממחיר ענביהם למחיתם.  ה"נשאר" הזה היה אמנם פחות הרבה ממה שהיו מקבּלים לפנים בתור תמיכה קצובה, ובכל זאת – דבר זה צריך להאָמר לכבודה – היו שׂבעי-רצון מאד, ומי שלא ראה, איך התרגשו אנשי הועד, בעת שהוציאו ופרשׂו לפנַי את מגלת החשבון, ואיך החזיקו בידיהם את המגלה הזאת בזהירות וחבּה יתרה, כאִלו היתה איזה "דבר שבקדוּשה", – לא ראה מימיו שׂמחת עבדים מושפלים שנצנצה בלבם פתאום התקוה לחירות קרובה...

אבל – אומללים! – התקוה הזאת באה לאחר זמנה, בעת שירדה המושבה כבר עד הדיוטא התחתונה, ולא נראה שום דרך להצלתה.  כרמיה (מלבד שטח קטן, כשני אלפים דונם, שנטעו בשנים האחרונות) הולכים וכלים על ידי הפילוכסירא, עציה גם הם רובם לא יצלחו.  לעבודת האדמה הפשוטה אין מקום על הרריה[32] – וסך הכל: כמעט אין בה מאומה, זולתי המון אנשים אוכלים ואינם עושׂים, מהם נקראים "קולוניסטים", ומהם פקידים, ואלו ואלו אין להם מה לעשׂות פה ונראים כזרים, שנזדמנו במקרה למקום הזה, מבלי שימָצא איזה קשר טבעי בינו וביניהם, ושסוף סוף יצטרכו לעזבו וללכת איש איש אל אשר ישׂאנו מזלו[33].

ו"סך הכל" זה עלה להאפיטרופסות ביותר מעשׂרה מיליון פרנק[34] ולבני המושבה עצמם – בעשׂרים שנות עבדות ושפלוּת ובאָבדן כוחותיהם המוסריים וכשרונם לעבודה בריאה, אשר הביאו עמהם בבואם לארץ לפנים.  כי אמנם גם אכרי "זכרון-יעקב", השפלים עתה כל-כך בעיני הכל, באו לא"י לשם עבודה וחירות, וגם עבדו בחריצות בשנים הראשונות, ורק אחר שהביא אותם המחסור בעוֹל האפיטרופסות נעשׂו מעט מעט מה שהם עתה.

איך נהיה כדבר הזה?

לולא ידענו כי כוָנת הנדיב היתה רצויה, כי הוא רצה באמת לברוא כאן מושבה טובה של עובדי אדמה, היינו יכולים להאמין, בראותנו מה עלתה בידו, כי אך שׂחוק אכזרי פה לפנינו, "ספּוֹרט" של עשיר משוּעמם, אשר גם רבבות כסף וגם מאות נפשות כאַין בעיניו, בבואו להראות לכּל, כי אין מעצור לפניו לעשׂות מה שלבו חפץ, לאַבּד כסף ולהשחית נפשות בלי כל מטרה.  אבל הרי אנו יודעים, כי בלב שלם רצה הנדיב בטובת הישוב בכלל, ובפרט בטובת מושבה זו, אשר קרא עליה שם אביו ולא זז מחַבּבה כל אותן השנים.  ומדוע איפוא יצא בפועל ההפך ממחשבתו הטובה? מפני שהפקידים היו אנשים משחתים? אבל ידענו כמו כן, כי עיני הנדיב עצמו היו פקוחות תמיד על כל עניני המושבה, ושום דבר, גדול או קטן, לא נעשׂה בה בלי ידיעתו והסכמתו.  ומי יוכל להכחיש, כי יודע רוטשילד לנהל מרחוק גם עסקים יותר גדולים? ואִלו היה נקל כל-כך לנוֹכלים ורמאים להוליכהו שוֹלל במדה כזו שנים רבות בלי הפסק, לא היה רוטשילד – רוטשילד, כי רמאים כאלו, אשר לא יחסרו בכל מקום שיש מי לרמות, היו זה כבר אוכלים את כל עשרו.

אבל הסבּה האמתּית לכל זה היא, כאמור למעלה – שיטת האפיטרופסות כשהיא לעצמה.  כי מכּיון שאחז הנדיב בשיטה זו, המכלה את הנפש ואת הממון, ונתעה לחשוב, כרבים אחרים, שרק על ידה אפשר לברוא מושבות טובות של אכרים "תמימים", הנשמעים ונכנעים למיטיביהם ואינם מבקשים "גדולות" – הנה אין כל פלא, חזקה אפיטרופסותו ביותר באותה המושבה שהיתה חביבה עליו ביותר ורצה לזכּוֹתה בחסדיו הרבים במדה היותר גדולה, וממילא נגלו פה ביֶתר עוז כל התולדות הרעות היוצאות בהכרח מתוך שיטה זו.

– – –

ובגליל העליון יצר לו הנדיב "סַטרַפּיא" מיוחדת, שמתּחלה כללה רק שתי מושבות – "ראש-פנה" ו"יסוד-המעלה", ואחרי כן נוספה עליהן עוד שלישית – "מטולה".

מכל חלקי ארץ ישׂראל (חוץ מעבר הירדן), הגליל העליון הוא המקום היותר מסוגל ליסוּד מושבות של עובדי אדמה אמתּיים.  ה"ציוויליזציא" החיצונית, ההולכת ומתפשטת בערי החוף וסביבותיהן, עדיין לא הגיעה עד הגליל העליון, ויושביו נמצאים עוד במדה ידועה במצב "פּרימיטיווי"; החיים פה עדיין יותר תמימים ופשוטים וצרכיהם יותר מצומצמים ואינם עוברים על הרוב את גבול ההכרחיות.  גם אדמה למקנה מצויה פה יותר, ולא ביוקר, והבהמות ושאר צרכי העבודה עולים גם כן בזול יותר מבשאר מקומות.  בתנאים נאותים כאלו היו היהודים העירונים, שבאו לכאן מאירופּא בכוָנה רצויה להיות לעובדי אדמה, יכולים להשׂיג מבוקשם בשלמוּת האפשרית, ומעט מעט היו מסתגלים למצבם החדש והיו נעשׂים באמת, הם או בניהם שגדלו בארץ, אכרים פשוטים, המקושרים לאדמתם בקשר של קיימא והמחבּבים את עבודתם הקשה, שמַספיקה להם צרכיהם המועטים בצמצום, יותר מכל מיני "חשבונות" של עשירוּת.  אבל העולים הראשונים, שנתישבו ב"ראש-פנה" ו"יסוּד-המעלה" בראשית תנועת הישוב, באו גם הם לארץ, כרוב חבריהם בשאר מושבות, כמעט בידים ריקניות, בבטחונם על אלהי ציון ועל חובבי ציון, שלא יעזבום בשעת דחקם, ועם זה הוכרחו בשנים הראשונות להלחם גם עם מכשולים חיצוניים ומקריים (כידוע לבקיאים בענין זה), ועל כן לא יכלו שתי המושבות האלה להתקיים בלי עזרה יסודית מן החוץ.  ואִלו באה להן העזרה הזאת בזמנה בדרך מושׂכּלת, אִלו נתנו להן פעם אחת מה שחסרו באמת לשכלולן והיו מפקידים את גורלן בידי יושביהן עצמם, היו המושבות האלה בכללן משוכללות זה כבר והולכות ומתפתחות בדרך ישרה וטבעית, אף כי איזו מיושביהן היו בלי ספק יורדים מטה מטה והיו מוכרחים לבסוף גם לעזוב מקומם, מהיותם בלתי מסוגלים לחיים כאלו.

אבל "העזרה היסודית" באה מידי האפיטרופסות ועל פי דרכה: הירַרכיא של פקידים עם הוצאות בלי גבול, השפּלת הקולוניסטים והרחקתם מן האדמה, עזיבת העבודה הטבעית והמצאת עבודות מלאכותיות, – וסוף הכל: מצב חמרי רעוע והשחתה מוסרית "יסודית", הון רב שיצא לבטלה והמון אנשים אובדי דרך, שעל ידי "אכילת מן" ושפלוּת ידים במשך הרבה שנים נתדלדלו כוחותיהם ונתבלבלו מושׂגיהם, עד שאינם יודעים עוד בעצמם, מה הם רוצים ובמה תנוח דעתם.

ב"ראש-פינה" נתישבו מתּחלה כשלושים משפחות, אך ברבות הימים נוספו עוד משפחות חדשות וגם הראשונות גדלו ונתחלקו, עד שהגיע מספרן לחמשים ותשע.  ביהודה היתה מושבה כזו נחשבת לגדולה ביותר וקשה היה באמת לשכללה בדרך ישרה, מאין יכולת על הרוב לקנות אדה בכמוּת מרובה במקום אחד.  אבל פה, בגליל, לא היה שום קושי בדבר, כי אדמה למקנה היתה מצויה ככל הדרוש, וגם קנתה הפקידות באמת מסביב למושבה הרבה אדמה, שהיתה מספיקה לכל האכרים גם לזרע, גם לנטיעות וגם למרעה[35].  לא היה הדבר חסר איפוא אלא לחַלק את האדמה בין האכרים, לתת להם בהמות ובנינים וכו' ולאמור להם: לכו עבדו כאַות נפשכם, בחריצותכם תחיו ובעצלותכם תאבֵדו!

ואמנם הגיעה האַדמיניסטרציא למחשבה טובה מעין זו, אבל – מתי? אחר חמש עשׂרה שנה של אפיטרופסות מטורפת, שהספיקה להשחית את הכל.  כל אותן השנים עברו על הקולוניסטים בבטלה ושעמום.  הם ישבו ואכלו לחם עצלוּת ושפלוּת, והפקידוּת ישבה והמציאה המצאות חריפות, איך להעשירם ולעשׂותם מאושרים בארץ.  לא הקפידו האפיטרופסים על ההוצאות הרבות[36], לא חשׂכו נפשם מכל עמל וָטוֹרח, רק בשביל למצוא איזה ענף-עבודה שיהיה למחיה להקולוניסטים האומללים.  מה לא נסו לעשׂות פה? נטעו כרמים, זיתים, שקדים ותות, עשׂו יין, צמוקים, משי, וכל אחד מהנסיונות נעשׂה על ידי "מומחים" לדבר, אשר לפעמים הובאו ממרחקים[37].  את הכל זכרו ועשׂו, רק אחת שכחו – את האדמה השוממה אשר להמושבה, שהיתה יכולה בנקל לפרנס את האכרים, לוּ רק עבדוה בפשיטות, כדרך כל העולם,.  וכל-כך שכחו את האדמה, עד כי לא נחשבה בעיניהם למאומה, וכאשר אך נזדמן להם מקרה נאוֹת, מהרו למכור לאנשים זרים כמעט החצי מן האדמה היותר טובה, כדבר אין חפץ בו[38]! רק אחרי שכָּלו כל הנסיונות בלי תוצאות ממשיות, והדמיון כבר נלאָה להמציא עוד המצאות מחוכמות, – רק אז זכרו האפיטרופסים את הדבר הפשוט, שיש אדמה להמושבה, והאדמה לזריעה ניתנה, ומי שזורע – יקצור ולא ירעב ללחם.  ואז התנפלו על האדמה ב"רעבתנות" יתרה, כאִלו רצו לתקן רגע אחד את אשר עִוְתו עליה במשך חמש עשׂרה שנה.  אבל בדאבון לב ובבושת פנים הוכרחו להכּיר מיד, כי "תשובתם" אחרה לבוא: הנוֹתר מן האדמה הטובה – אחר מה שנמכר לאחרים ומה שממַלאות הנטיעות השונות – אין בו כדי חלוקה לכל אכרי המושבה[39]...

אבל הפקידות, מכיון שבאה לידי הכרה, כי השכלול צריך לעמוד בעיקרו על הקרקע, לא נסוֹגה אחור מפני החסרון שנגלָה בכמות האדמה וחבּרה הצעה לשכלול המושבה על היסודות האלה[40]:

ארבעה עשׂר אכרים מקבּלים "שכלול שלם ומוחלט": לכל אחד מהם תנתן אדמת זרע 30 הקטר (330 דונם) ויותר משבעת אלפים פרנק למכשירי העבודה, ועוד גם לבנינים מן 1500 עד 5000 פרנק (כי מקצת הקולוניסטים כבר יש להם בתים במושבה, ומקצתם אין להם עוד כלום).  ושלשה ועשׂרים אכּרים מקבּלים "שכלול מעורב וזמני": אדמת זרע תנתן להם רק 14 הקטר ועם זה גם 6 – 5 הקטר כרמים ועצי תות, למכשירי העבודה – כחמשת אלפים פרנק, ולבנינים – מן 1000 עד 4500 פרנק.  "את השכלול האחרון – אומרת ההצעה – אנו מציעים רק מפני ההכרח, מאין אדמה יותר.  אבל נקוה, כי במשך הזמן יקנו עוד אדמה ואפשר יהיה לשכלל גם את אלו על יסוד הזריעה...  הזהרנו אותם, שצריכים הם ליתן עיקר דעתם על עבודת האדמה הפשוטה...  ושבשעת יכולת יחליפו להם את הנטיעות באדמת זרע עוד 15 הקטר לכל אחד".  – ולשני מיני השכלול צריך להוציא, לפי חשבון ההצעה, עוד כשלש מאות אלף פרנק, מלבד האדמה והבנינים שכבר נמצאו במושבה.  בסכום הגדול הזה יהיו איפוא 14 משפחות משוכללות בהחלט, 23 משפחות משוכללות למחצה ותלויות ועומדות עד שיקנו עוד אדמה, ועוד נשארו 22 משפחות (כמעט כולן מבני האכרים, שגדלו והיו למשפחות בפני עצמן), אשר הוציאה אותן ההצעה לגמרי מכלל השכלול ואינה יודעת מה לעשׂות בהן אלא זה: "למצוא בשבילן עבודה ולשלם להן מחיר גדול, שזה יותר נאה מנתינת תמיכה"[41].

וכי צריך להוסיף כי "שכלול" כזה אין ביכלתו להעמיד באמת את המושבה על בסיס חזק וברשות עצמה? לא אך אלו שיצאו ריקם ומקבּלים תמיכה "בדרך כבוד"[42], אלא אף בעלי "השכלול המעורב" עדיין מרגישים את רפיון מצבם והמצאם ברשות האפיטרופסות, שעתידה עוד להחליף להם את הנטיעות בקרקעות.  זמן החלוּף הזה, לא בהם הוא תלוי, אלא ברצון אחרים, שיכולים לקרב קצו או להרחיקו, כחפצם, ולשנות על ידי זה פתאום את כל דרכי עבודתם וחייהם של הקולוניסטים.  תנאים כאלו אינם מסוגלים להעמיד את האדם על רגליו ולעורר את האֶנרגיא שבנפשו לעבודה בחריצות.  שלא מדעתו הוא מרגיש, שאחריות מצבו מוטלת עוד בעיקרה על אותם האחרים, ואין לו לדאוג הרבה, שמא לא יעשׂה הכל בשלימוּת הדרושה ולא תעלה עבודתו יפה, כי לא בו האשם אם נתנוהו הם במצב מלאכותי וזמני הזקוק עוד לשנויים יסודיים...  ולא עוד אלא שגם אלה המועטים המשוכללים "בהחלט" – עדיין "החלט" שכלולם מוטל בספק.  גם הפקידוּת עצמה מודה, כי רבים מן המשוכללים משני המינים, מפני שהורגלו שנים רבות לחיי בטלה ולהיות נפעלים מאחרים ולא פועלים באיניציאטיווא עצמית – אינם מוכשרים עוד לעבודת-אכרים חפשית, הדורשת שקידה רבה ולב ער תמיד להשגיח על כל פרט ופרט, אף היותר קטן.  הם זכו לשכלול לא מפני שעל פי תכונותיהם העצמיות ראויים הם לכך יותר מן האחרים.  אדרבא, אלו שלא נשתכללו, בהיות צעירים לימים, בריאים בגופם וגם נפשם לא נשחתה עוד כל-כך,    מסוגלים הם לחיי אכרים הרבה יותר ואפשר היה לשכללם גם באמצעים יותר מצומצמים.  ומפני מה נבחרו הבלתי מוכשרים? מפני שכּך היה רצונו של הנדיב: "לשכלל את כל אלה שנחשבו עד כה לקולוניסטים".  ובזה מצדיקה הפקידות את הוַתּרנות המונחת ביסוד הצעת השכלול: היא הוכרחה לתת הכל ביד רחבה, כדי למלאות על ידי זה את חסרון הכשרון לעבודה; בתנאים נוחים כאלו, שהכל נמצא בריוח, אולי גם החלש יהיה לגבור[43]...  וכה נברא במושבה זו בדרך מלאכותית מצב נפלא, שאפשר לו להמָצא רק בממלכת האפיטרופסות: המוכשרים לעבוד ולהצליח נעשׂים בעל כרחם לבטלנים מקבּלי תמיכה, והמוכשרים רק לבטלה ולתמיכה – להם תּחָלק האדמה ולהם נותנים כל הדרוש לעבודה! 

עולם הפוך כזה לא יוּכל, כמובן, להוליד חיים בריאים וטבעיים.  ובאמת גם המשוכללים עצמם אינם מאמינם הרבה בהצלחת השכלול.  הם זוכרים ראשונות, כי הרבה פעמים כבר נתנו להם דברים שונים ואחרי כן חזרו ולקחו מהם...  ובכלל לא נראו בתוכם סימני התעוררות אמתּית לחיים חדשים, להלחם על קיומם בכוח עצמם, באמונה ובטחון.  הכל נעשׂה כמו בעצלתים, ברוח נכאה; הם נכונים אמנם לעבוד כפי "יכולתם", אבל יותר מיכלתם – הרי אינם "מחויבים.  ובכן נעבדת האדמה ברובה על ידי אריסים ערביאים, והקולוניסטים היהודים עומדים על גביהם ומשגיחים שיעבדו יפה יפה[44]...

וכמעט כל אלה החזיונות שראינו ב"ראש-פנה", עד הצעת השכלול ועד בכלל, נשנו, אם כי באיזו שנויים, גם ב"יסוד-המעלה", הכפופה גם היא להפקידוּת של "ראש-פנה".  גם פה יש אדמת זרע במדה לא מועטה, וגם פה היתה רוב האדמה שוממה, והפקידות עסקה בנטיעות ובהמצאות שונות; אלא שבני "יסוד-המעלה", אשר באו לחסות תחת כנפי הנדיב רק בזמן מאוחר, לא זכו למעלת חבריהם שב"ראש-פנה", לקבּל  תמיכה מבלי לעשׂות כלום, והיו "מוכרחים" לעבוד בתור פועלים בנטיעות הפקידוּת ולקבל תמיכתם בתמונת שׂכר עבודה.  וכמו ב"ראש-פנה", כן גם פה נגלָה לבסוף, שכל העבודה הרבה וההון הרב כָּלו לבטלה[45], והנטיעות עם ההמצאות הקשורות בהן לא יושיעו את המושבה; אלא שב"ראש-פנה" לא יצלחו הצמוקים, ופה – השמן, שם צריך לעקור את הזיתים, ופה – את השושנים[46], ובאחרונה הגיעו גם פה לידי הכּרה, שאין הישועה באה אלא מן האדמה ועבודתה הפשוטה.  אך כשבאו לערוך הצעה של שכלול על יסוד זה מצאו גם פה, כי חלק גדול מאדמת המושבה כבר יצא לרשות אחרים; אלא שב"ראש-פנה" כמעט החצי מן האדמה הטובה נמכר לזרים, ופה נמכרו לזר רק כשני אלפים דונם, ועוד כשני אלפים, מן העידית הסמוכה אל המושבה, ניתנה לפני איזו שנים לחמשה אנשים ממשרתי הפקידות, שפטרו אותם ממשמרתם והושיבו אותם כאן.  אבל אחר כל זה עוד נשארה להמושבה אדמה בכמות מרובה בערך, והאדמיניסטרציא נגשה על כן פה לשכלל תיכף את כל הקולוניסטים "בהחלט" ובדרך אחת, על פי הצעה קרובה לזו שראינו בראש-פנה: כשלשים הקטר אדמה, שבעת אלפים ואיזו מאות פרנק למכשירי העבודה, מלבד סכומים שונים לבנינים, לפי צרכי כל אחד[47].  באופן הזה שכללו עתה שבעה ועשׂרים קולוניסטים (מלבד חמשת הפקידים הנזכרים, שנתנו להם זה כבר בעין יפה כל הדרוש לשכלולם), מהם שהיו מאכרי המושבה הראשונים, ומהם שנוספו ע"י חלוקת המשפחות, או מן החוץ, בחסדה של הפקידות[48].

כמדומה אתה, הכל טוב ויפה; הפקידות אין לה עוד אלא להפּטר מן המושבה בשלום, וה"משוכללים" יעבדו את אדמתם ויחיו בשלוָה? – לא! אחרית טובה כזו לא תהיה להנהגת האפיטרופסות.  האדמה שנתחלקה בין הקולוניסטים היא כמעט כולה זבּוּרית, כי, כאמור למעלה, האדמה היותר טובה נתחלקה בוַתרנות אכזריה בין חמשה ממשרתי הפקידוּת עוד לפני שנים אחדות, בעת שהנטיעות היו עדיין העיקר ואדמת-הזרע לא נחשבה למאומה.  ועתה הנה נשאר לכל אחד מן המשוכללים מחדש רק כחמשה הקטר עידית, וכל שאר אדמתם כחושה היא מאד וצריך לזבּלה שנים רבות עד שתהיה מוכשרת לפרנס את בעליה.  אין פלא איפוא, כי הקולוניסטים מתאוננים ומתלוננים ואין בטחון בלבם, שיצליח השכלול החדש, ובאין בטחון, אין אֶנרגיא ואין תשוקה לעבודה – והדברים יגעים.  קרוב אמנם להאמין, כי צדקה הפקידוּת באמרה, שגם מן האדמה הכחושה הזאת אפשר להוציא לחם, אם כי בצמצום, ומעט מעט אפשר להשביחה על ידי זבּול ולהיטיב מצב המושבה משנה לשנה, – לוּ רק יהיו הידים חרוצות והלב מסור לעבודה, בלי נרגנות ובקשת תוֹאנות.  אבל היא היא השאלה: מאין יקחו אלה חניכי האפיטרופסות את הידים החרוצות ואת הלב התם השקוע כולו בעבודה? ב"בית הספר" שנתחנכו בו האנשים האלה לא יכלו לקנות להם את התּכוּנות הדרושות עתה למצבם החדש, ומי זה יוכל לחייבם על שלא נראה בהם רצון כביר ודי כוח מוסרי להתגבר על המכשולים הקשים אשר על דרכם?

ובכן אנו רואים, כי גם בשתי המושבות האלה, שלפי תכוּנתן וכמות אדמתן היו מסוגלות ביותר להשתכלל על יסוד עבודת האדמה הפשוטה ולא היה הדבר צריך כלל ליגיעה והתאמצות מרובה, – כי גם פה הלכה האפיטרופסות בדרכים עקלקלים ורחוקים ובעמל שנים רבות לא עלה בידה אלא לקלקל את המצב כל-כך, עד כי בפקחה עיניה באחרונה לראות את הדרך הישנה והקרובה, מצאה כבר גם את זו חסומה לפניה ע"י מכשולים שיצרה לה היא, האפיטרופסות, עצמה, ושעתה קשה להסירם.

נקל אמנם מאד להראות באמצע על פלוני ופלוני ולאמור, שהם הם קלקלו הכל בזדון, מרוע לב, ולולא הם וכו'.  אבל כבר אמרתי – והנני שונה ומשלש דברי אלה, מפני שההשקפה התמימה והשטחית הזאת נטועה עמוק בלב רבים ומביאה לידי שגיאות גדולות במעשּה – כי אף אם נניח, שכל מה שעשׂו הפקידים עשׂו רק בכוָנה לקלקל, הנה גם אז מוכרחים אנו להוציא מזה, כי האפיטרופסות מצד עצמה עלולה לברוא אויר מָשחת, שבו יכולים לפרות ולרבות "מיקרובּים" מסוּכּנים כאלו, המכלים הכל לעיני השמש במשך שנים רבות בלי שום מעצור והתנגדות מאיזה צד.  ואולם האמת היא, כי לא תמיד היתה כוָנת הפקידים להרע.  יש אשר חשבו בלב שלם, כי על ידי המצאותיהם השונות יוָשעו המושבות תשועת עולמים, ויושביהן, שלא הורגלו מנעוריהם בעבודת האדמה, לא יצטרכו לעבוד עבודה קשה, כהערביאים ה"פלחים", בשביל להוציא מן הארץ לחם צר.  אבל הלא זו היא רעתה של האפיטרופסות גם כשהיא מכַונת לטובה, כי בהיותה בלתי משועבדת במעשׂיה לשלטון חֵפץ הקיום הטבעי, שהוא המכונן שווּי-המשקל במעשׂי האדם הלוחם מלחמת קיומו לעצמו, – לכן עלולה היא לנטות לקצוות ולהגשים בדרך מלאכותית את הפוֹרמוּלא שיצרה לה מראש, מבלי להתאים מעשׂיה לתנאי החיים הטבעיים.  גם פה, מכיון שנטתה האפיטרופסות לצד הנטיעות, לא נזהרה לשמור את הגבול הנכון, ומיד יצרה לה פוֹרמוּלא קיצונית: בני המושבות האלה צריכים להיות אך כורמים ונוטעים, ולא חורשים וזורעים, ושוב לא השגיחה בדריכות החיים ולא נמנעה מלהוציא חפצה לפעולה עד הקצה האחרון, עד שהתוצאות המרות נתגלו באופן ברור ומוחלט וכל האמצעים המלאכותיים לא יכלו עוד לעמוֹד נגדן.

– – –

 

ובשנת 1896 התעוררה האַדמיניסטרציא של הנדיב לעשׂות נסיון חדש, המתנגד ברוחו מן הקצה אל הקצה לכל שאר מעשׂיה עד אז וגם אחרי כן.  איני יודע אמנם בבירור, איך באה לידי כך, אבל משער אני, כי כבר אז התחילה לחוש, שכל אותו הישוב של "המצאות" – מלאכותי הוא ביותר, ואם עדיין החזיקה בהמצאותיה בכל עוז במושבות הישנות, אין זה אלא מפני שהאמינה באמת, כמו שאמרתי למעלה, כי בני המושבות האלה, שנולדו וגדלו בערים, ורובם בספֵירה של משׂא ומתן, לא יוּכלו לחיות בעבודת האדמה הפשוטה ואי אפשר לשכללם אלא על ידי מיני נטיעות שריח "עסק" נודף מהם, שעבודתם מועטה והכנסתם מרובה.  לפיכך, אחר שעברו על הישוב כארבע עשׂרה שנה וכבר נמצאו במושבות אנשים צעירים, מן הפועלים וגם מבני האכרים, אשר גדלו ב"ריח השדה" והורגלו בעבודה קשה מילדותם, – החליטה האדמיניסטרציא לבחור איזו עשׂרות מטובי הצעירים האלה וליסד על ידם מושבה חדשה, יותר פשוטה ויותר טבעית, מושבה של אכרים אמתּיים, שיעבדו את האדמה בפשיטות, בלי "המצאות", ויחיו חיי אכרים פשוטים, בצמצום היותר אפשרי, מבלי להזקק לתמיכה זולתי בשנה הראשונה עד הקציר.  למטרה זו נקנה מאת ה"דרוזים" – בקרן-זוית שבקצה הצפון, הרחק מכל שאר המושבות – הכפר "מטולה" עם כל הבתים והאדמה אשר לו.  ועל פי שיטת ה"צמצום" שאחזה בה האדמיניסטרציא בנוגע לנסיונה החדש, חשבה ומצאה, כי אפשר להושיב בכפר הזה ששים קולוניסטים.  כי אדמה נמצאה בו יותר משנים עשׂר אלף דונם, וזה מספיק לששים צעירים שאינם מטופלים עדיין בנפשות רבות; גם בתים נמצאים במספר הדרוש, ואף כי צרים ו"פשוטים" הבתים ביותר, בהיותם בנויים בטעם האכרים הערביאים, – אין בכך כלום, שהרי זו היתה כל הכוָנה בנסיון חדש, שיַראו צעירי ישׂראל, כי אמנם מוכשרים הם לחיי אכרים פשוטים.  – ובכן נבחרו בשנה הנזכרת ששים צעירים, רובם מם הפועלים שבמושבות שונות, ונשלחו בשעה טובה למקום מושבם החדש, – וחובבי הישוב צהלו ושׂמחו, וגם מאמרים נכתבו בכה"ע בהתלהבות עצומה: על דבר "המהלך החדש" שהחל להגָלוֹת בפעולת הנדיב ועל דבר "התקופה החדשה" אשר יביא המהלך הזה לכל ענין הישוב.

אבל באותה עת שהאפיטרופסים הרוחניים של הישוב – החובבים והסופרים השונים – קשרו כתרים מרחוק להאפיטרופסים הגשמיים בגלל מפעלם זה הגדול, הכביר וכו', כנהוג, – באותה עת עצמה כבר היה המפעל הגודל לאפס, ובמקום המעשׂה נשמעה "שירה" אחרת לגמרי.  הצעירים באו למקומם, והנה – אין מאומה: אין אדמה לעבוד ואין בתים לשבת ואין רפתים לבהמות.  מכל אדמת המושבה רק כששת אלפים דונם טובים לזריעה, כלומר כמאה דונם למשפחה, וכל השאר היא אדמת סלעים וסיד, אשר לא תצלח למאומה[49].  והבתים – לא בתים הם, כי אם חורבות קטנות, לחות ואפלות, שהישיבה בהן לא רק קשה לבריאות, אלא גם סכנה יש בה, מפני המַפּוֹלת[50].  ובחורבות האלה צריכים היו הקולוניסטים לישב ביחד עם הבהמות, כי רפתים מיוחדים לבהמות לא נמצאו שם.  נקל איפוא להבין מצב נפשם של הקולוניסטים מראשית בואם הלום, ומה יפּלא, כי הצעירים האלה, שבאמת היו רובם מוכשרים לתעודתם, נשתנו לרעה בתנאים פרועים כאלו ונהפכו במשך שנים אחדות ל"קולוניסטים" במובן הרגיל בממלכת האפיטרופסות: אוכלים תמיכה לתיאבון ומבקשים חשבונות עשירים לשכלולם, ממעטים בעבודה ומַרבים ב"פוליטיקא"?...  בעת הראשונה אמנם צעקו מרה ודרשו בחָזקה, שישימו קץ למצבם הרעוע, שיתּנו להם אדמה בכמוּת הדרושה ויבנו להם בתים ורפתים, כדי שיוכלו לחיות בעבודתם ולא יצטרכו לתמיכה.  אבל האדמיניסטרציא לא יכלה עוד לתקן את אשר עִותה, כי לקנות עוד אדמה בסביבות המושבה אי אפשר היה, מפני שהממשלה במקום ההוא (פלך דמשׂק) התחילה בינתים להתנגד לישוב היהודים, כידוע, ולא נשאר לה, להאדמיניסטרציא, אלא להרגיע את רוח הקולוניסטים, שיאכלו תמיכתם במנוחה ולא ידאגו לאחריתם, כי האפיטרופסים לא יעזבום גם לעתיד, כמו שלא עזבום עד עתה.

ככה נגמר "המהלך החדש" בחרפה ו"המהלך הישן", חזר ונראה גם פה בכל תקפו, כבשאר המושבות[51].  באין אדמה בכמוּת מַספּקת, התחילו גם פה לבקש "המצאות", וסוף סוף מצאו – את הטַבּק.  והנה תיכף התלהב הדמיון, והאדמיניסטרציא ערכה "חשבון מדויק" – מעֵין אותם החשבונות של הכרמים ביהודה – ומהרה לבשׂר לההנהגה הראשית שבפאריז, כי כל הקטר טבק יכניס 1300 פרנק, ולפי זה, אם יזרע כל קולוניסט רק שני הקטר טבּק, תהיה הכנסתו קרובה לשלשת אלפים פרנק.  בעל הכנסה הגונה כזו יש לו רשות להרחיב מעט את חוג צרכיו ועם זה יכול ומחויב הוא גם כן לשלם בכל שנה סכום ידוע על חשבון מה שהוציאו לשכלולו.  לכן חִלקה האדמיניסטרציא את ההכנסה העתידה באופן זה: 1400 פרנק יהיו להקולוניסט לצרכי ביתו, והמוֹתר ישלם שנה שנה על חשבון חובו להאדמיניסטרציא.  – וכי יש לך "אידיליא" יפה מזו?

אין ספק איפוא, כי אִלו היה גם הטבּק מין עץ שעושׂה פירות רק לאחר איזו שנים, היו גם פה מכסים בינתים כל האדמה בנטיעות של טבק, כמו שמלאו מושבות יהודה גפנים, על סמך העושר העתיד לבוא.  אבל הטבּק נותן תבואתו בכל שנה, ובכן בא הקץ לכל ה"אידיליא" תיכף בשנה הראשונה.  כמעט ראתה האדמיניסטרציא, כי הנסיון הראשון לא עלה יפה ועסק הטבּק הביא הפסד, נפלה מיד (כדרכה לעבור מקצה לקצה) מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, וברפּוֹרט החדש ששלחה לפאריז (בחודש יולי 1899) לא תקַוֶה עוד מן הטבּק כמעט מאומה ומוכרחת מפני זה להודות בפה מלא, שאינה יכולה למצוא שום פתרון מחלט לשאלת "מטולה".  כי מצד אחד, לפי כמוּת האדמה הטובה לזריעה, "אפשר לשכלל במטולה רק עשׂרים משפחות", ומצד אחר אי אפשר להוציא מן המושבה את רוב יושביה, "כי הקולוניסטים יראים בצדק להשאר פה במתי מעט", מפני פחד הדרוּזים, יושבי "מטולה" לפנים, העוֹינים את בני המושבה ואורבים גם לנפשם[52].  היא מניחה על כן את השאלה לההנהגה הראשית, שתמצא לה תשובה כחכמתה, והיא, האדמיניסטרציא המקומית, כדי שלא להפּטר בלא כלום, מציעה היא בשׂפה רפה מעֵין "שכלול לחצאין", שיעלה קרוב לשלש מאות אלף פרנק ושלא יהיה אלא כאמצעי זמני, להשקיט מעט תלונות הקולוניסטים.  ואולם הקולוניסטים יש להם חשבונם לעצמם, אשר על פיו נחוץ להוציא עוד כאחד עשׂר אלף פרנק למשפחה, מלבד אדמה (עוד כשנים עשׂר אלף דונם), ותשלומי חובותיהם, שחָבו לאנשים פרטיים, כחמשים אלף פרנק, באופן שהכל ביחד יעלה קרוב למיליון פרנק! אבל לע"ע קשה לקנות אדמה בסביבות המושבה, וכל החשבון הזה אינו איפוא אלא "להלכה"[53].

ומה הוא ה"מוּסר" היוצא ממעשׂה "מטולה"?

פה בודאי יטענו המצדדים בזכות האפיטרופסות "המושׂכּלת", כי הכל נהיה אך במקרה, והמקרה לא יתמיד ואינו מוכיח כלום.  מצד עצמה הרי היתה מחשבת האפיטרופסות טובה מאד, אלא שבמקרה נמסר דבר מקנה האדמה לאנשים שאינם מהוגנים, אשר סבבו את הנדיב (ואולי גם את פקידיו הראשיים) בכחש, בקנותם, במקום אדמה, סלעים וסיד, ובמקום בתים – רפתים אפלים, ונמצא שכל ה"מוּסר" הוא רק זה: שצריך להשמר מפני הרמאים.  והנה אמנם יכול הייתי להסתפק גם פה בתשובה קצרה מעֵין זו שכבר חזרתי עליה פעמים אחדות למעלה: כי כל מקום שאתה מוצא אזהרה באותיות גדולות: "השמרו מפני הגנבים!" – סימן הוא, שסבּות פנימיות, המונחות בתנאי המקום, גורמות כאן להגנבים שיהיו מצליחים, וגם אחר כל האזהרות הגנבות מצויות כבתּחלה.  אבל פה יש צד אחר לדבר, שראוי הוא להתבונן בו.  הנה "מטולה" לא מעֵבר לים היא ולא מעֵבר למדבר, ורק כמהלך יום או יומים מפסיק בינה ובין המושבות שמהן יצאו הצעירים להתישב בתוכה.  והאם לא זר ומפליא הדבר מאד, כי "נלקחו" ששים אנשים צעירים – לא נערים קטנים – הם ובני ביתם, ו"הובאו" למקום הזה, שבו צריכים היו למצוא בתים בנויים ואדמה מוכנה לעבודה, ולאחר שכבר נתישבו הכירו פתאום בטעותם, שאין כאן לא הא ולא הא? וקודם לזה היכן היו? וכי לא היו צריכים, וגם יכולים בנקל, לשלוח תחלה מרגלים מקרבם, שילכו לראות את המקום בעיניהם ולהתבונן היטב, לאן "מוליכים" אותם? ואמנם אין כל ספק, שכּך היו עושׂים הצעירים האלה, אִלו מסרה האפיטרופסות את כל הענין בידיהם והטילה את כל אחריותו עליהם, אִלו אמרה להם תיכף לבחירתם: "הרי אנו קוצבים לשכלולכם סך כך וכך על מנת שתעסקו בעבודת-אדמה פשוטה כאכרים אמתּיים, ועתה צאו ובקשו לכם אדמה למקנה במקום נאוֹת, בנו בתים וקנו בהמות וכלים וסַדרו הכל כטוב בעיניכם; אנו לא נתערב בעניניכם, אלא אם כן תבקשו את עצתנו ועזרתנו המוסרית בדבר שקשה לכם לעשׂותו לבדכם (ביחס אל הממשלה, וכדומה לזה); אבל עליכם לזכור בכל רגע, כי בסכום הקצוב צריכים אתם להגיע אל המטרה, ואם לא תצליחו, הקוֹלר תלוי בצוארכם, ואנו לא נטפּל בכם עוד".  אם כך היה הדבר נעשׂה מראשיתו, לא היה שום רמאי שבעולם יכול להביא את האנשים האלה לידי קלוּת דעת כזו, שיצאו ויתישבו במקום שנקנה ע"י אחרים והם עצמם אינם מכּירים בטיבו, אלא בודאי היו חוקרים ודורשים תחלה בעצמם, והיו מגַלים את הרמאוּת עוד קודם שנעשׂה מעשׂה.  אבל עכשיו, שכל הענין נעשׂה ע"י האפיטרופסות עצמה, אין כל פלא, שלא ראו הצעירים שום צורך בזהירות יתרה מצדם, בדעתם היטב, כי האחריות לא עליהם תחוּל, ואם תכּשל האפיטרופסות והשכלול לא יעלה יפה, לא יהיו צריכים אלא לצעוק, והצעקה הזאת תפרנסם שלא בצער, ולא ייראו רע...  ולולא דמסתפינא הייתי משער, כי אפשר שבאמת הגיעו שמועות רבות רעות לאזני הצעירים עוד קודם שהלכו למקומם החדש, אלא שבכוָנה עשׂו עצמם כלא-שומעים והחרישו, מיראתם פן ירגיזו את האפיטרופסות בתלונותיהם, ומקרה שבא לידם להגיע למעלת "קולוניסטים" – יעבור לבלי שוב עוד...

זהו איפוא ה"מוּסר": האפיטרופסות, גם בחפצה ללכת בדרך ישרה, עלולה היא לנפול בפחַת, וההולכים אחריה עלולים לעצום עיניהם במתכוין או שלא במתכוין, לבלתי ראות את המכשולים אשר לפניהם, כאִלו אין הסכנה נוגעת להם כלל, כאִלו נעקר מלבם האינסטינקט הטבעי, המכריח כל בריה להשמר מפני כל המזיק לקיומה והתפתחותה.

– – –

שבע המושבות אשר עברנו עליהן עד כה הן הן עיקר מפעלו של הנדיב בארץ ישׂראל; בהן היה מטפּל כל אותן השנים ולשכלולן יצאו כמעט כל המיליונים שיצאו.

והנה אמנם ידעתי, כי יותר הרבה ממה שאמוּר כאן אפשר היה לאמור על דבר הנהגת האפיטרופסות במושבות האלה.  בשביל לצייר תמונת ההנהגה הזאת בכל פרטיה, צריך היה לכתוב ספר שלם.  אבל למטרתי פה מַספּקת, כמדומה לי, גם התמונה הכללית אשר העברתי בזה לפני הקוראים, והנבונים שבהם יוכלו להקיש בעצמם מן הנאמר על מה שלא נאמר.  ככה, למשל, לא קשה לחכם להבין מדעתו, כי במושבות החיות ומתנהגות ברוח כזו, גם הילדים מחונכים בהכרח שלא כדרך הטבע, וההשחתה המוסרית, הממלאה את כל האויר מסביב, אי אפשר שלא תחדור גם לבית הספר.  הרבה דיוֹ כבר שפכו סופרינו על דבר "הרוח הפאריזי" השולט בין בני הנעורים במושבות הנדיב, אלא שהם ראו סבּת כל הרעה המוסרית באותן ה"מורות" שנשלחו מפאריז ללַמד שפת צרפת בבתי הספר, כמו שהורגלו לתלוֹת כל הרעה החמרית בהפקידים שנשלחו מפאריז.  אבל האמת היא, כי גם הרעה המוסרית, כמו החמרית, מקורה לא באנשים פרטיים ומקריים, כי אם עמוק הרבה יותר: בגוף האפיטרופסות כשהיא לעצמה.  עוד בטרם ידעו הילדים אף מלה אחת צרפתית, כבר ידעו מתוך שׂיחות הגדולים, כי עיר אחת גדולה יש במדינת הים ושמה "פאריז", ובה יושב אדון גדול ורב חסד, המכלכל ברחמיו הרבים אותם ואת הוריהם ואת כל מַכּריהם, ובלעדיו אין שום בריה יכולה להתקיים.  ידיעה כזאת עושׂה בהכרח רושם עמוק בנפש הילדים הרכּה, וגם בלי עזרת ה"מורות" צריכה היתה "פאריז" להצטייר בדמיונם בתמונה נעלה ונשׂגבה, כעולם שכולו טוב, כמקור חיים ואושר, והנדיב השוכן בה – כאֵל אדיר וחזק, שהחיים והמות בידו והכל חייבים להיות עפר תחת כפות רגליו[54]...

יתר פעולות הנדיב בארץ ישׂראל, כמו יבּוש הבצות ב"חדרה" וקנית קרקעות שונות שלא נוֹשבו עד עתה – אין להן יחס ישר להענין שאנו עסוקים בו כאן, ועל כן לא אטפּל בהן הרבה, אע"פ שמצד עצמן ראויות היו להתפרסם בפרטיהן.  רק על פרט אחד מאלה לא אוּכל לעבור בשתיקה, והנני רושמו כאן זכרון לדורות, בהיותו מראה באופן בולט, עד היכן הגיעה קלוּת הדעת והעדר-הזהירות של כל אפיטרופסי הישוב למיניהם.

בשנת תרנ"ג, אחר שקנה הנדיב קרקעות מרובות מעבר לירדן, פרסמה האדמיניסטרציא שלו בשׂורה טובה, כי הצליחה להשׂיג עם זה גם רשיון מאת ממשלת תוגרמא להושיב על הקרקעות האלה איזו מאות משפחות מיהודי חוץ לארץ, על מנת שיהיו לנתיני תוגרמא בבואם לארץ.  ועל סמך זה נוֹסד בפאריז מטעם הנדיב ועד מיוחד, שמטרתו היתה לבוא במו"מ עם בני חו"ל, הרוצים להתישב מעבר לירדן, ולמכור להם קרקע בתנאים ידועים.  הועד הדפיס מודעה בכה"ע וגם שלח מכתבים פרטיים לאיזו מראשי חו"צ ברוסיא, בבקשה לעודד את העם, שיקנו קרקעות ממנו.  – ובאותה עת עצמה הייתי בארץ ישׂראל ובמקרה נזדמן לי לקרוא העתק מאותו הכתב שקבּלה האדמיניסטרציא מאת ממשלת תוגרמא, כתשובה על דבר הרשיון אשר בקשה.  קראתי והשתוממתי ולא האמנתי למראה עיני.  כי בכתב ההוא נאמר ההפך ממש מן הבשׂורה שפרסמה האדמיניסטרציא.  ממשלת תוגרמא מֵאנה לתת את הרשיון המבוקש, אפילו אם יקבּלו עליהם המתישבים עוֹל מלכותה, והיא נותנת טעם למיאוּנה, כי יודעת היא ע"פ הנסיון, שהיהודים הבאים מחו"ל ונעשׂים נתיני תוגרמא, אם יקרה להם אחרי כן איזה סכסוך עם ילידי הארץ או עם פקידי הממשלה, הם שוכחים מהר את "נתינותם" החדשה ומבקשים עזרה מאת הקונסולים של המדינה שיצאו משם...  אבל לגלוֹת את הדבר מפורש בדפוס לא הייתי רשאי אז, כי ניתן לי הכתב למקרא על מנת שלא לפרסמו, ולכן הוכחתי להסתפק, במאמרי "אמת מארץ ישׂראל" השני שנדפס אז[55], רק באזהרה סתמית, שלא יסמכו הרבה על הועד הפאריזי, כי מלבד מכירת הקרקעות לא יעזור להמתישבים בהסרת יתר המכשולים אשר יפגשו על דרכם בבואם להתישב על אדמתם.  ואולם בבואי תיכף אחר זה (בראשית שנת תרנ"ד) לפאריז, גִליתי הכל לאחד מראשי הוַעד שם ובקשתי לאסוף את הועד ולקרוא לאספה גם אותי וגם את הפקיד הראשי של הנדיב, כדי שיתברר הדבר.  האספה היתה ימים מעטים אחרי כן, ובה נתגלה קודם כל, שאף אחד מחברי הועד לא ראה את הרשיון ולא בקש לראותו, בסמכם כולם על דברי הפקיד הראשי, כי יש אתו רשיון כזה.  ואחר שספּרתי בפניו את תוכן הכתב שקראתי, והוא לא מצא מַענה, העירותי את הועד על האחריות הגדולה שהוא מעמיס על עצמו, במכרו קרקעות לאנשים בלתי עשירים, המתעתּדים להתישב בארץ בכוח הרשיון המדומה ומהרסים בשביל זה בידיהם את מעמדם במקום מושבם עתה.  ואחר מו"מ ארוך הוחלט להודיע תיכף לראשי חו"צ שברוסיא, שאין הועד יכול לקבּל עליו שום אחריות בנוגע להיתר ההתישבות.  ההחלטה הזאת הרגיעה את רוחי, בהיותי בטוח, כי ראשי חו"צ, בקבּלם התראה כזו, ימהרו לפרסמה מיד, כדי למנוע את העם ממכשול.  ומה גדלה איפוא תמיהתי, בהגיע ליָדי אחר איזו שבועות – ואני אז בלונדון – "מכתב חוזר" של "המרכז הרוחני" לחובבי ציון[56], המבשׂר בשׂמחה דבר הוָסד הועד הפאריזי ומעורר את כל החפצים להתישב בא"י, שיקנו קרקעות מאת הועד וישׂיגו מבוקשם על נקלה! ועם זה הגיעו ליָדי גם כתבי העת העברים, שבהם יצאו ה"צופים" של הישוב, הרואים ויודיעם הכל מרחוק, לבטל את ה"אמת מארץ ישׂראל" ביטול גמור, ובכללה גם את אזהרתי על דבר הועד הפאריזי.  מתוך כל זה באתי לידי חשד, שמא לא קיים הועד הפאריזי את החלטתו ולא הודיע לחו"צ את אשר היה עליו להודיע.  אבל בתשובתי למבקרי, שהדפסתי אז, לא יכלתי, כמובן, לספר דבר האספה שהיתה בפאריז, והוכרחתי לצאת ידי חובתי ברמז בלבד[57].  ואולם במכתב הוֹדעתי פרטי הדבר לאחד ה"עסקנים" שבעיר "המרכז הרוחני", כדי שימהרו שם לתקן את אשר עִותו בבשׂורתם.  מני אז לא הגיעה אלי עוד שום ידיעה בענין זה, עד ששבתי לביתי אחר איזו חדשים ונודע לי, כי עדיין מוסיפים לשלוח מעיר המרכז לשאר הערים אותו "המכתב-החוזר" המבשׂר טוב...

ואחרית הדבר הלא ידועה: הרבה אנשים, יחידים וגם אגודות שלמות, שמעו לעצת המבשׂרים וקנו קרקע מאת הועד, בתקוָתם להתישב בעזרתו בא"י על יסוד הרשיון שבידו, ואחר שמכרו כל אשר להם ובאו לארץ ישׂראל, לא הניחו להם פקידי הממשלה להתישב על אדמתם, ואלו שהצליחו להתישב באמצעים שונים, גורשו אחרי כן.  רבים מן המגורשים האלה, ששלמו להנדיב בכסף מלא, אם על ידי הועד הפאריזי או על ידי האדמיניסטרציא, בעד אדמתם אשר גורשו מעליה, – מתגוללים עתה בצפת וב"ראש-פנה" וגוֹועים ברעב, והאדמיניסטרציא תחזיק טובה לעצמה בתתה לפעמים עבודה למי מהם בחסדה הגדול...

יודע אני, כי חטאתי להסדר ההגיוני במה שנטיתי הצדה והארכתי בדבר שאינו מגוף עניני כאן.  אבל יש חזיונות העושׂים רושם עמוק כל-כך בלב, עד שזכרונם לבד, כשהוא מתעורר פתאם, ירגיז את הנפש עד היסוד ולא יתן לה להכּנע לפני דרישת ההגיון הקר.  ורושם כזה השאירה בלבי שׂיחתי עם אחדים מן השדודים האלה, אשר באו אלי, בהיותי ב"ראש-פנה", לבקש "עצה" ממני.  ומה יכלתי ליעצם לאחר כל המעשׂים? אומללים! – אמרתי בלבי – אַים איפוא יועציכם "חובביכם", אשר הביאוכם עד הלום? הם, מגיני הישוב, יושבים במנוחה איש על מקומו, ועדיין הם עומדים על המשמר, כמאז, לכסות בכל מיני טענות ומענות על האמת המרה בכל עת שהיא מתפרצת החוצה, – ואתכם, קרבנות-"חבּתם", שכחו, ולבם לא יכּם על האסון אשר הביאו עליכם, כי הלא לטובת הישוב נתכַּונו...

אך אשובה לעניני.

אם נצרף יחד את שבע המושבות ההן ונסתכל במצבן, כפי שהיה בראשית שנת 1900, בעת שעברו לרשות יק"א, – הנה נראה איפוא את התמונה הזאת: כשלש מאות וששים קולוניסטים יש לו להנדיב בכל המושבות יחד[58], ובשבילם הוא מוציא בכל שנה (כפי הבּוּדזט האחרון של הפקידוּת, בשנת 1899) כמיליון וחמש מאות אלף פרנק, שזה עולה יותר מארבעת אלפים פרנק למשפחה, מלבד הוצאות שני היקבים שב"ראשון-לציון" ו"זכרון-יעקב", המגיעות גם הן לסך של מיליון ומאתם אלף בשנה[59], סך שרק חלק קטן ממנו חוזר ונכנס על ידי מכירת היין.  ואם נזכור עם זה, כי בשנים האחרונות נתמעטו ההוצאות, מפני שרוב הנטיעות והבנינים נגמרו בעיקרם כבר לפני זה ומפני שכבר נלאָה הנדיב לתת ולא היתה ידו פתוחה עוד כמלפנים, – הנה תהיה לנו רשות לשער, כי בשנים הקודמות היה הבּוּדזט השנתי עוד יותר "עשיר".  ולפי זה נראה, שאין שום הפרזה בהערכת הבקיאים מבני ארץ ישׂראל, כי עלה הישוב להנדיב עד שנת 1900 לא פחות מארבעים מיליון פרנק.  והנה מכל המבואר למעלה, על דבר מצב המושבות האלה בהוה, נקל לבוא לידי הכרה, כי כל מקורי הכלכלה הנמצאים עתה בכולן יחד (אדמת-זרע, כרמים, עצי פרי וכו') מספיקים, באופן היותר טוב, לכלכל בדרך טבעית, בלי תמיכה ובלי "הכנסות" מדומות, לא יותר ממאה משפחות.  אִלו היה איפוא הנדיב רוצה ויכול בשנה ההיא להעמיד תיכף את המושבות על בסיס טבעי על ידי הרחת המשפחות היתרות, – היה צריך לרשום בפנקסו חשבון נפלא מאד, שלא היה לעולמים: במחיר ארבעים מיליון פרנק הגיע לבסוף, אחר עמל שמונה עשׂרה שנה, לראות מאה משפחות מפרנסות את עצמן בעבודתן; כל משפחה עלתה לו איפוא בארבע מאות אלף פרנק!

לא יפּלא על כן, כי כשנפקחו סוף סוף עיניו של הנדיב לראות את מפעלו בצורתו האמתּית, לא מצא עוז בלבבו "לגמור את החשבון" בבת אחת ולהגיע עד ה"אַבּסוּרד" המבהיל שבאותה "השורה האחרונה".  גם אנשים פשוטים לא נעים להם, שיהיו מעשׂיהם לשׂחוק בעיני הבריות, וכל שכּן "בעל חשבון" כרוטשילד – איך יוכל להראות גָלוי לכּל, שהוא טעה בחשבון כל-כך, עד שהגיע באחרונה לסך-הכל של שטוּת, המַלבּין פני בעליו? לכן הפסיק הנדיב את ה"חשבון" באמצע, ומבלי להודיע דבר לאלה שהמעשׂה הזה נוגע עד נפשם, מהר למסור את ה"גמר" לאחרים – לחברת יק"א, המפורסמת בכשרונה לחבּר "חשבונות" יפים: אולי יעלה בידה לעשׂות נפלאות גם פה, ומשתי פעמים שנים תוציא – חמשה[60]...

והנה אמנם, כפי הנראה מתוך כל הידיעות הבאות מא"י, נפלאות לא נעשׂו עוד שם; פקידים הולכים ופקידים באים, ו"לוּח פּיתגוֹרס" עדיין בתקפו עומד.  אבל לא אטול רשות לעצמי לבקר פה מעשׂי החֶברה במושבות הנדיב מאז ועד עתה, כי חוק שׂמתי לי ליסד משפטי רק על מה שראיתי בעיני בהיותי בא"י או על מה שבחנתי היטב במקום המעשׂה ונראה לי אמת, בעוד שהמעשׂים האלה של יק"א נעשׂו כבר אחר עזבי את הארץ וידועים לי רק מפי השמועה, ושמועות הבאות "מהתם" לא מיד אפשר לסמוך עליהן.

ואולם החברה הזאת כבר היה לה גם אז, כשמסר הנדיב את מושבותיו בידה, "עָבר" ידוע בא"י, כי עוד שנים אחדות לפני זה החלה פעולתה שם, והעבר הזה לא היה מסוגל כלל לחַזק את האמונה בכשרון מעשׂיה, זולתי הכשרון ליַשר כל ההדורים – על הנייר.

ובזה הננו עוברים לאפיטרופסות ממין אחר – אפיטרופסות של חברה גדולה ועשירה, אשר בזאת תתהלל תמיד, כי רחמים לא תדע ו"שנוֹררוּת" שׂנאה נפשה, וכל דבר גדול וקטן תעשׂה רק על יסוד "אֵיקונומי" בריא וטבעי.  אפיטרופסות אשר לה "פּרינציפּים" כאלה הלא בודאי צריכה היתה להגיע למטרתה, אִלו היה באמת, כמו שחושבים רבים, עיקר חסרון הישוב עד כה מה שאפיטרופסים ידועים היו נוטים לרחמנות יתרה או תומכים את ה"שנוֹררוּת", ולא מה שהאפיטרופסות עצמה, במציאותה לבד, היא ניגוד גמור לכל יסוד אֵיקונומי בריא וטבעי.

תבוא איפוא המציאוּת ותעיד!

עד שקבּלה יק"א לרשותה את המושבות של הנדיב, היתה מטפּלת רק בשכלולה של מושבה אחת – משמר הירדן.

המושבה הזאת היא אחת מאלה שנוֹסדו על ידי "עסקנים" יחידים לשם חבּת ציון", בכוָנה תחלה להעמיס טרחן ומשׂאן על אפיטרופסותו של כלל ישׂראל.  בשנת תר"נ, בעת הקדחת של "יסדנוּת" שתקפה את חו"צ, הלך לו אחד מתושבי "ראש-פנה" ולקח בהקפה חלקת-אדמה קטנה על חוף הירדן (שהיתה קנינו של איש יהודי אחד מבני רוסיא), על מנת לשלם מחירה אחר כמה שנים, ואת האדמה הזאת קרא בשם "משמר הירדן" – והמושבה החדשה נָכוֹנה! "קולוניסטים" לא קשה היה לו להמיסד למצוא, כי אנשים שונים, מתושבי הארץ ומבני חו"ל, קנו מידו בחפץ לב "חלקים" קטנים ושִלמו לו מחירם, בדעתם היטב, כי יחד עם ה"חלק" קנה לו כל אחד גם את הזכות להקרא בשם "קולוניסט", כלומר "בן יקיר" לכנסת ישׂראל.  בכסף הזה, שקבּל המיסד במחיר האדמה אשר הוא עצמו לא שלם בעדה אף פרוטה, נגש אל העבודה, "לשכלל" את המושבה: לבנות בתים, לנטוע כרמים ולפרנס את אלה מן הקולוניסטים שנתישבו על אדמתם.  וממילא מובן, שלא יכול הבור להתמַלא מחוּליָתו, ולא היו ימים מועטים והמושבה החדשה הגיעה עד משבר.  אך המיסד לא נפל לבו: בצפת ישנם אנשים טובים המַלוים לעניים בשעת דחקם, אם כי ברבּית גדולה, ובאודיסא יש וַעד שלכך נוֹצר, לתמוך "קולוניסטים" בארץ ישׂראל.  ובכן התחיל המיסד להשתמש בשני אלו האמצעים יחדו.  בידו האחת לקח כסף במלוה מאת כל נותן, ואת השניה פשט לועד התמיכה בבקשות והצעות, לשכלל את משמר-הירדן בדרכים שונים ומשונים, שאין מן הצורך לבארם פה[61].  הועד אמנם לא נפתה להכניס עצמו בעוֹל "השכלול המוחלט" שרצו להעמיס עליו, אבל סוף סוף נתן וחזר ונתן סכומים הגונים לצרכים שונים, סכומים שיצאו אחרי כן, בבואם לידי המיסד, לא לאותן המטרות שלהן ניתנו, אלא להספּקת צרכי הרגע, לפי ראוֹת עיני המיסד עצמו, אשר בצר לו לקח מזה ונתן לזה, בלי כל סדר וחשבון, רק כדי לסתום פיות התובעים באותו רגע.  כה הלך ונמשך הדבר שנים אחדות, ומשנה לשנה הורע מצב המושבה, עד שבאחרונה רפתה גם האֶנרגיא העצומה של המיסד ולא יכול עוד למצוא תחבולות חדשות בשביל להחזיק מעמד.  אבל בינתים הצליחו מגיני המושבה הזאת – לא אדע במה – לחבּבה על מנהיגי יק"א, ובראשית שנת 1898 באו לשם מטעם החברה שני מומחים, אחד מלומד באַגרוֹנוֹמיא ואחד מלומד בנסיונות, וחקרו ודרשו היטב את מצבה, וזה הוא מה שמצאו:

אדמה יש במושבה אך כאַלפּים דונם, ומזה כשלש מאות דונם נטועים גפנים, אשר לא יצלחו וצריך לעקרן כמעט כולן, ועוד כחמש מאות דונם טובים פחות או יותר לזריעה; כל שאר האדמה אינה אלא טרשים ולא תכשר לא לזריעה ולא לנטיעה.  והאדמה המעטה הזאת, שבקושי תספיק לכלכלת ארבע משפחות (בצירוף אדמת הגפנים), יש לה יותר משלשים בעלים, אשר כמחצה מהם יושבים על אדמתם וכמחצה נפוצים בכל קצוי ארץ, כי לא נמנע המיסד מלמכור "חלקים" לקרובים ולרחוקים, אם אך ישלמו איזה סכום במזומנים.  בנינים – כמעט אין.  נמצאו אמנם אחד עשׂר בתים קטנים, אבל רובם חורבות רעועות שצריך לסתרן.  בהמות וכלי עבודה – אין.  לעומת זה יש ויש חובות.  בצפת ושאר מקומות חייב המיסד למַלוי ברבּית כחמשה עשׂר אלף פרנק, ולבעל האדמה הראשון עדיין לא שלמו מאומה, אע"פ שכבר תמו שנות ההקפה לפי השטר, והוא תובע את חובו – יותר מעשׂרים אלף פרנק – בחָזקה ומאיים על בני המושבה, שימכור את האדמה לאחרים.

ועתה הגע בעצמך, מה יש "לשכלל" על "יסוד אֵיקונומי בריא וטבעי" במקום שאין מאומה זולתי חלקת אדמה קטנה מאד, אשר יותר משלשים "בעלים" אוחזים בה מצד זה, והבעל הראשון לא יַרפּה ממנה מצד זה, ובעלי-חובות מרובים שולחים ידם אליה באמצע? אִלו היתה איפוא יק"א באמת רק חֶברה של קולוניזציא, הרחוקה מצדקה ואפיטרופסות ואינה עושׂה דבר בלי יסוד אֵיקונומי בריא, היתה רואה מיד, על פי החשבון הזה, כי אין כאן מושבה כלל, אלא אחיזת עינים בלבד, וכי יותר נקל ליסד מושבה חדשה במקום אחר ולהעביר אליה את העובדים המעטים היושבים במשמר-הירדן, מלשכלל חורבה כזו, הרעועה עד היסוד.  אבל יק"א, עם כל ה"פרינציפּים" הבריאים שלה, מצאה לאפשר לפרוֹשׂ כנפי חסדה על המושבה הזאת וקבּלה על עצמה לשכללה על פי "שיטתה".  ושיטתה באמת לא נבדלה משיטת הנדיב אלא בזה, שבמקום אפיטרופסות פזרנית באה אפיטרופסות קמצנית, אבל בעיקרו של דבר לא נשתנה כלום.  פקיד נשלח אל המושבה, לשכללה על יסוד ה"אֵיקוֹנוֹמיא", כלומר הקמוּץ הקיצוני, והוא נהג נשׂיאותו ברמה ועשׂה הכל כרצונו, על פי הפוֹרמוּלא שמסרו לו "מגבוה", מבלי שׂים לב לתלונות הקולוניסטים, אשר היו בעיניו כילדים, ש"מחנכים" אותם בעל כרחם ואין שואלים בעצתם ואין משגיחים בצעקתם.  וצריך לדעת, כי הפקיד הזה לא היה אדם מן השוק, הרחוק מכל רעיון ואינו דואג אלא להנאתו, כרוב הפקידים במושבות הנדיב; פה נמסרה ההנהגה לידי איש משׂכּיל וישר "משלָנו", חובב ציון מנעוריו ועם זה גם אַגרוֹנוֹם מלומד – ובכל זאת, כיון שנתמנה פקיד, נעשׂה פקיד.  כי אַרסה של האפיטרופסות יש בו סכנה לא רק להמונהגים, אלא אף להמנהיגים.

מתושבי המושבה נבחרו לשכלול אך שתים עשׂרה משפחות, ועם שאר בעלי האחוזות נתפשרו ושלמו להם בעד "חלקיהם" סכומים שונים.  גם לבעל-האדמה הראשון שלמו את חובו[62] וכן הוכרחו לשלם כל החובות שחָב המיסד למַלוים פרטיים, והכל ביחד עלה, למרות ה"אֵיקוֹנוֹמיא", לסך של שנים וארבעים אלף פרנק.  במחיר הזה הצליחו איפוא להפּטר מן העוֹררים השונים ולזכּות בתשע ידות מאדמת הקולוניא (כי חלק עשׂירי ממנה השאיר הבעל הראשון לעצמו עוד בשעת המכירה להמיסד, ועדיין לא קנו ממנו זכותו זו).  אבל כל האדמה, כאמור למעלה, היתה אך כאַלפּים דונם, ובנכיון חלק עשׂירי – כאלף ושמונה מאות דונם, ורובה סלעים, באופן שלא היתה שוה אף החצי מן המחיר הזה ולא הספיקה אף לארבע משפחות.  ובכן צריך היה למהר ולקנות עוד אדמה, כדי ליתן יכולת לכל י"ב המשפחות לגשת לעבודתן.  ובאין בעת ההיא סמוך להמושבה אדמת נכרים עומדת למכירה, הוכרחו לקנות מאת המושבה "מַחנַים" שני אלפים דונם במחיר שנים ושלשים אלף פרנק (בקירוב)[63], אף כי לא קרובה היא האדמה הזאת למשמר-הירדן וגם אדמת ערביאים מפסיקה בינה ובין המושבה.  ואחר כל זה עוד לא הגיעה המושבה הקטנה לכמות האדמה הדרושה לה (כי רוב משפחותיה מרובות בנפשות), ועד עתה, כמדומה לי, לא נתמלא עדיין החסרון הזה, ובכל שנה מוכרחים לבקש גם אדמת זרים לחכירה באשר תמָצא.

ולשאר צרכי ה"שכלול" (בנינים, בהמות, כלי עבודה, כלכלת האכרים) קצבו תחלה כשנים וששים אלף פרנק, ואחרי כן הוסיפו עוד שנים עשׂר אלף.  הסכומים האלה, אע"פ שבאמת "אֵיקוֹנוֹמיים" הם, היו אולי מספיקים בדוחק, אִלו עזבו את הקולוניסטים לנפשם, להשתכלל בזה כפי יכלתם, מבלי להעמיד אדמיניסטרציא על גביהם, להצר צעדיהם ולגזור עליהם "גזרות" שאינם יכולים לעמוד בהן: שיבנו דוקא בנינים כאלה וכאלה, שיקנו לעבודתם דוקא שוָרים ולא סוסים, וכדומה מן ההגבּלות, אשר מצד אחד לא נתנו להאכרים לסַדר עניניהם בהסכם להאמצעים שבידם, איש איש כפי נטות לבו, ומצד אחר הביאו אותם בהכרח לידי אמונה, שיש להם עסק עם "פּטרוֹן" תמידי, אשר קבּל על עצמו את אחריות שכלולם, ומחויב איפוא לטפּל בהם ולמַלאות כל מחסוריהם עד שיוכלו להתפרנס בריוח מעבודת אדמתם.  מה יכלו, למשל, האכרים לעשׂות כשהוצרכו, לפי התכנית הכללית, לבנות בתים מרוּוָחים עם רפתים גדולים, הכל במדה קצובה, ולצורך זה נתנו לכל אחד סכום בלתי מספיק כלל? הבנינים אמנם נבנו ברובם, והפקידות השׂיגה את מטרתה.  היא הראתה "בחוּש" כמה גדול כוחה של "אֵיקונומיא" לעשׂות נפלאות, ורפּוֹרט שלחה לפאריז, שבו תודיע בשׂמחה של נצחון, כי אכר פלוני בנה בנינים ששוים יותר מן 5000 פרנק, אע"פ שנתנו לו לבנין רק 2050 פרנק, ופלוני – בניניו שוים 2640 פרנק, אע"פ שקבּל על זה רק 1646, וכל כל אחד ואחד.  הסבּה לזה – לא ייעף המודיע להטעים ולחזור ולהטעים אחר רשימת הבנינים של כל אחד – היא מה שהאכרים עצמם השתתפו בעבודת הבנין.  והחֶברה, כנראה, נחה דעתה בטעם זה וראתה כאן מופת חותך, ששיטתה מושׂכּלת מאד ושה"אֵיקונומיא" היא באמת הפתרון היחידי לכל שאלות הישוב...  ולא שאלו חכמי יק"א לעצמם: וכי אפשר באמת, שהאכר בהשתתפותו בבנין השׂתכּר אלף וגם אלפּים פרנק? ובשביל למצוא תשובה לשאלה זו, לא היו צריכים אלא לשוב ולשאול: כמה ימים יכול היה האכר לעבוד עבודת הבנין וכמה שׂכר הפועל ליום?...  אבל האמת היא, כי ה"נפלאות" האלה נעשׂו באופן פשוט: האכרים הוציאו בבנין יותר ממה שנתנו להם, ועל ידי זה נשתקעו אחדים מהם בחובות ואחדים לא יכלו לגמור את בניניהם וגם לא נשאר להם סכום מספיק לשאר הצרכים.  ולא יפּלא על כן, כי מלאה המושבה תלונות וצעקות, ורוח ה"שנוֹררוּת", ששלטה בקרבה מיום הוָסדה, התעוררה עתה עוד ביֶתר עוז, בהיות לה "נוֹשׂא" נאות בתמונת אפיטרופוס עשיר, אם גם כילַי, שאפשר סוף סוף להוציא ממנו פרוטה יתרה...  כל זה עושׂה רושם מעציב מאד על הבא מן החוץ, ביחוד אם שמע לפני זה פקידי יק"א מתהללים בגאוָה, שכל הרוצה לראות מושבה מתוקנה לכל חוקות ה"אֵיקונומיא" – ילך למשמר הירדן...

ובין כה וכה יצא לשכלול  המושבה הזאת במשך שנתים (עד פברואר 1900 – זמן היותי שם) – 196 אלף פרנק[64], ועוד חסרה אדמה, כאלף דונם, אשר גם היא, לכשתמָצא, תעלה 20-15 אלף, ועד שתמָצא הלא צריך לתמוך את האכרים[65] או לחכור בשבילם אדמת זרים – באופן שיעלה השכלול ה"אֵיקונומי" של שנים עשׂר אכרים לא פחות ממאתים ועשׂרים אלף פרנק, כלומר 19-18 אלף למשפחה! ועדיין אין אנו יודעים, איך תוּכל מושבה קטנה כזו של שתים עשׂרה משפחות לשׂאת עליה, גם אחר שיגָמר השכלול, עוֹל הוצאות הצבור, אף היותר הכרחיות.  כל תוקף ה"אֵיקונומיא" נראה איפוא רק בזה, שהרבה בנינים לא נגמרו[66], הרבה חצרות לא נגדרו בשלמוּת, בנין בית המרחץ נפסק באמצע (כי נתנו לזה סכום בלתי מספיק), ולבית הכנסת ובית הספר יחד תשמש חורבה אחת קטנה ומדולדלת, שאינה ראויה אפילו להיות רפת לבהמות[67].

גם באיזו מושבות אחרות (גדרה, רחובות, ואדי-חנין, חדרה) שקעה יק"א הון רב, אך באלה לא קבּלה על עצמה את "השכלול המוחלט", כי אם הסתפקה בזה, שנתנה לרבים מן הקולוניסטים סכומים הגונים במִלוה, על מנת לשלם לשיעורים במשך זמן ידוע, והם עשׂו את שׂדותיהם ושאר נכסיהם אפותיקי לה.  ה"עסק" הזה, שלכאורה אין לו דבר עם צדקה ואפיטרופסות והיה יכול באמת להעשׂות על יסוד אֵיקונומי בריא וטבעי,– נעשׂה גם הוא בדרך זרה, שיש בה מעֵין "שנוֹררות", והוסיף אך קלקול, ביחוד קלקול מוסרי, במושבות האלה.  הקולוניסטים האשכנזים שבארץ ישׂראל יש להם, כידוע, באשכנז בנק מיוחד לבני חברתם ("טעמפעלבאנק"), המַלוה להם ברבּית קטנה, לשלם במשך תשע וארבעים שנה, ואינו חושב עצמו בשביל זה כפטרוֹן להם, אינו מתערב בעניני עבודתם ואינו משגיח על אופני הוצאת הכסף, אין לפניו "מיוחסים" ובלתי מיוחסים" ובכלל דבר אין לו עם הלוֹוה כשהוא לעצמו, אלא רואה, כמה שוים נכסיו של כל אחד כמה אפשר להלוותו לו בדרך בטוחה, ועל פי שוּמא זו הוא נותן מה שנותן, בחשבון מדויק ובתנאים ברורים ונוחים לשני הצדדים – ומסתלק לו.  זה הוא באמת מעשׂה של "משׂא ומתן", העוזר הרבה להתפתחות הקולוניזציא האשכנזית בא"י על יסוד אֵיקונומי אמתּי.  אבל לא כך עושׂה חברת-הקולוניזציא היהודית.  קודם כל החליטה לבחון ולבדוק את המבקשים מִלוה, לא רק לפי שויָם של נכסיהם, כי אם גם לפי תכוּנותיהם העצמיות בתור אכרים, ולדחות בקשתם של ה"בלתי ראויים", לפי ראות עיני הפקידים שבידם נמסר הדבר.  ובזה, כמובן, נתנה יכולת לפקידיה לנהוג שׂררה בכל הענין ולעשׂות מה שלבם חפץ, לקצוב סכומים גדולים לאהוביהם ואהובי אהוביהם ולדחות לגמרי בקשתם של אלו שלא זכו למצוא חן בעיניהם או שלא היו להם "מליצי יושר" בין ה"מקורבים".  על ידי זה הכניסה החברה רוח רעה בין האכרים, רוח שׂנאה וקנאה וחנופה.  ובאחת המושבות, שהיתה מצוינת לפנים באחדוּת יושביה, הגיע הדבר לידי מחלוקת גלויה, שכמעט החריבה את בית הספר ובטלה את התינוקות מתלמוד תורה, הכל מפני עוצם השׂנאה והקנאה שבין שני הצדדים: המקורבים לפקידי יק"א, שקבּלו הלוָאות, והמרוחקים, שלא קבּלו...  אך גם אלו שזכו להכּתב "בספר של צדיקים" ונקצב להם מה שנקצב, הוכרחו לקבּל על עצמם תנאים שאי אפשר לעמוד בהם.  זמן התשלומין נקבע, שלא כדרך כל העולם, רק מעשׂר עד שמונה עשׂרה שנה, באופן שרבּים יצטרכו לשלם 600-500 פרנק בשנה, דבר שהוא מן הנמנע לאכרים עניים ושיביא בהכרח תמיד לידי צעקות ותחנונים מצד זה ולידי "הנחות" וחסדים טובים מצד זה, והיחס ה"אֵיקונומי" שבין המַלוה והלוֹוה יתהפּך ליחס של "צדקה" שבין נותן ומקבּל.  – והסכומים שניתנו במִלוה נקצבו מראש לצרכים שונים, על הרוב בפרטות יתרה: כך וכך לבנין, כך וכך למטע כרמים, כך וכך לתשלומי חובות וכו', ועל הפקידים היה מוטל להשגיח, שיוציא הלוֹוה את הכל בדיוק לכל דבר כמה שנקצב לו, ולא ישַנה חלילה מדבר לדבר, לחַסר מזה ולהוסיף על זה.  ואין צורך לבאר, כמה מן ההפסד האֵיקונומי והמוסרי יש באפיטרופסות כזו, השׂמה כבלים על ידיו של העובד ואינה נותנת לו לסדר עניניו לפי הכרתו ונטיותיו בכסף הניתן לו במלוה ובאפותיקי של כל נכסיו.  ממילא מובן, כי גם בהשגחה זו היו מדרגות מדרגות, לאלו הקלו ולאלו החמירו, הכל לפי חפץ הפקידים, ובכלל נעשׂה הענין לא על יסוד אֵיקונומי, כ"עסק" שבין שני צדדים שוים בזכויותיהם, כי אם כדבר של צדקה וחסד-אדונים, הלוֹוים לא קבּלו שום כתב, שיהיה חובם מפורש בו בדיוק לכל תנאיו, ושנים אחדות אחר קבּלם את המלוה עדיין לא ידעו, כמה חייב כל אחד (בצירוף הרבית והוצאות האפותיקי) וכמה יהיה צריך לשלם בכל שנה, כי לא באה עוד על זה "פקודה" מפאריז.  – וכה נהיה הדבר, כי גם במושבות האלה, אע"פ שמעולם לא קבּלה יק"א על עצמה לשכללן, נתפתח לאט לאט מעין יחס של אפיטרופסות בין האכרים ובין החברה, ובצר להם פושטים ידם אליה, ולבם זועף ומתמרמר אם לא תתן להם את מבוקשם[68].

זה היה ה"עָבר" של חֶברת יק"א בארץ ישׂראל, בשעה שמסר לה הנדיב את מושבותיו לרפא את הריסותיהן.  ואִלו חשב לו הנדיב לחובה לחקור ולדרוש היטב, קודם שעשׂה מעשׂה, מה הן התוצאות האמתּיות של "השיטה האֵיקונומית" אשר אחזה בה החברה, – היה יכול כמעט לקרוא "בנחת רוח": "tout comme chez nous!" ולא קשה היה לו לשפוט מן העבר על העתיד, עד כמה תצליח האפיטרופסות החדשה בקמצנותה לתקן את אשר עִותה הקודמת לה בוַתרנותה...

– – –

 

ד

אך הנה כבר ארכו הדברים מאד, ואנו צריכים עוד לבחון דרכיה ותוצאותיה של האפיטרופסות היותר "אידיאלית" – זו של חובבי ציון.

גם האפיטרופסות הזאת, כמו שכבר אמרתי למעלה, הרבתה לקלקל כפי כוחה, ולא בה האשם כי לא היה כוחה גדול ביותר, ומפני זה לא יכלה "להתחרות" בקלקולים עם חברותיה המערביות, החזקות ממנה.  ואולם גם המעט אשר עשׂתה יש בו די והוֹתר להראות, כי גם ממנה לא יוּכל הישוב להבּנות, כי בכל חפצה הטוב לבנות בנין קיים לדורות, לא הצליחה על הרוב אלא לברוא חורבות רעועות, הממלאות לב רואיהן כאֵב-תמרורים.

המשך הדברים עד כה הביאני אמנם כבר לנגוע פעמים אחדות גם במעשׂי חו"צ, וכבר ראינו דוגמאות שונות מן הדרכים העקלקלים שהלכו בהם גם אלה אפיטרופסי הישוב, בכוָנה רצויה להגדילו ולהרחיבו במהירות היותר אפשרית ולהוציאו בשביל זה מתחת שלטון החוקים האֵיקונומיים הטבעיים על ידי אמצעי-האפיטרופסות המלאכותיים.  אבל בנגיעה קלה אגב אורחא אי אפשר לפטוֹר את הצד הזה של השאלה, החשוב לנו ביותר, ועל כן הנני מוכרח להוליך את הקוראים עוד גם למושבות אחדות מיסודם של חו"צ, שבהן נראה את תכוּנותיה של האפיטרופסות גם בצורתה זו.

שלש מושבות "גוססות" נמצאות עתה בארץ ישׂראל, אשר עליהן אמרתי למעלה, כי "גם בהוָסדן לא היתה להן שום תקוה ליום זולתי הבטחון על האפיטרופסות של כלל ישׂראל", וכי "אי אפשר היה למושבות כאלה להמצא, לולא העמידו חו"צ מראש את כל הקורא לעצמו בשם אכר בא"י תחת אפיטרופסותו וחסותו של הכלל כולו".  מן המושבות האלה הכי "נכבדה" לעניננו היא – מחנַים, מעשׂה ידי חו"צ שבגליציא.  המצב הנורא של המושבה הזאת בהוה כבר נודע לכּל ע"י כה"ע וכבר שמענו "כָרוֹזים קוראים בחַיִל" להחיש לה עזרה בהקדם האפשרי, כי סכנה נשקפת לה להמָכר בפומבי ע"י נושיה הרבים, או גם (לפי דברי אחד המודיעים) לנפול בידי המסיתים האנגליים, – ונמצא שם הישוב ושם ישׂראל מתחלל.  אבל היודע תולדות המושבה הזאת, איך נתיסדה לכתּחלה על ידי אפיטרופסיה הגליציים בקלוּת דעת נוראה, בלי שום יסוד נכון, רק על סמך "כרוֹזים" כאלה, בשם כבוד הישוב וכבוד ישׂראל, שיעמדו לה בשעת הסכנה, – הוא לא יוּכל לגרש מלבו את "המחשבה הזרה", שאולי יותר מועיל לעצם הישוב לעזוב עתה את המושבה הזאת לגורלה, למרות חלוּל הכבוד, כדי שתהיה אזהרה חיה לעתיד, שלא יזידו עוד אפיטרופסים קלי דעת לעשׂות מה שלבם חפץ על חשבון הכלל, ועניי עמנו לא יוסיפו עוד ללכת בעינים עצומות אחר כל מי שיקח "המשׂרה על שכמו" ליסד להם "מושבה" בארץ ישׂראל.

הקוראים יודעים כבר על פי המסופר למעלה, כי המושבה הזאת מראשיתה "בעוֹן חוֹללה", כי אדמתה נקרעה בחוזק יד מאדמת "ראש-פנה", ועל ידי זה נהרס מצבם של הרבה מאכרי "ראש-פנה", שנתחייבו עתה חובת גלות, באין להם אדמה לעבוד במקום מושבם.  אם באמת יצאה תועלת להישוב בכללו ממעשׂה זה, שמושבה קיימת מכבר נתמוטטה ביסודה בשביל ליתן מקום בצדה לחורבה חדשה? – על השאלה הזאת יענו לעצמם אפיטרופסי החורבה הזאת, מיסדיה ותומכיה השונים.  וקרוב בעיני, שרבים מהם חושבים גם עתה, כי שתי חורבות טובות לנו ממושבה בריאה אחת, כדי להרבות בשמות של מושבות ולהראות להעומדים מבחוץ, שהישוב הולך ומתרחב[69]...  בכל אופן כך חשבו המיסדים הגליציים.  הם באו לידי החלטה, כי לתועלת הפּרופּגנדא הציונית במדינתם נחוץ ליסד בא"י "מושבה גליצית"[70], ומכיון שהדבר נחוץ להעשׂות, אין להמתין עוד שיהיה גם אפשר להעשׂות.  – ומיד נגשו על כן להוציא מחשבתם לפעולה, בלי הכנות יתרות וכמעט בידים ריקניות.  ובאין ביכלתם לקנות אדמה מאיש נכרי, שהיה דורש מחירה בכסף ממש, הוכרחו לעשׂות "עסק" רק עם הנדיב, אשר לא הקפיד הרבה על התשלומים במזומנים, ולקחו מה שנתנו להם.  ואם על ידי זה יצא הפסד מרובה למושבה אחרת, שכבר נמצאה – אין רע: לוּ רק ידעו אחב"י בכל רחבי גליציא, כי חובבי ציון במדינתם עושׂים חַיִל, כי כבר יסדו מושבה וקראו לה שֵם, ועוד ידם נטויה!...

ואמנם צריך להודות, כי ה"עסק" שעשׂתה החברה הגליצית עם הנדיב היה באמת עסק טוב, המעיד על חריפותם וחריצותם של מנהיגי החברה.  הם קנו את האדמה (קרוב לתשעת אלפים דונם, כשני שלישים אדמת זרע והשאר טרשים) במחיר 13 פרנק הדונם, לשלם לשיעורים, עשׂרים אלף פרנק בשנה, עד תום כל החוב.  זה היה בראשית שנת תרנ"ח, בעת שנמצאו עוד בקופת החברה הסכומים הדלים שאספה עד אז מבלי להוציא מאומה, לכן יכלו המנהיגים לשלם, וגם שלמו באמת, עשׂרים האלף הראשונים, כמו שהודיעו אז בכה"ע בתרועת נצחון.  אבל על ידי ה"נצחון" הזה נתרוקנה קופתם ולא נשאר בידם כלום לבנין גוף המושבה.  מה עשׂו?  מכרו כשליש מ"אדמתם" הטובה לחברת יק"א בשביל "משמר הירדן" (כמו שהזכרתי למעלה) על מנת שתשלם להם את המחיר – יותר משלשים אלף פרנק – תיכף במזומנים.  החשבון נעשׂה איפוא יפה: עשׂרים האלף ששלמו להנדיב ישובו לקופתם, ועוד נוסף עליהם "ריוח" הגון, יותר מעשׂרת אלפים, והאדמה שנשארה להם – נשארה בלי מחיר! כה חשבו האפיטרופסים הגליציים להגיע למטרתם לא רק בזול, כי אם בחנם ממש.  אבל הפקידות של הנדיב, בכל קלוּת דעתה, הבינה גם היא את ה"חשבון" ולא הסכימה להעסק החדש.  ומפני שהסכמתה של הפקידות היתה מוכרחת לאישור המכירה (בהיות האדמה רשומה עדיין בערכאות על שמה), הוכרחו הגליציים לשנות את חשבונם ולהסתפק במועט: הם קבּלו במזומנים רק חמשה עשׂר אלף, והשאר הכניסה יק"א לאוצר הנדיב על חשבון החוב בעד אדמת "מחנַים" כולה.  לפי זה לא עלתה בידי המיסדים לקבּל את ה"ריוח" אשר קוּו לו, וגם מכספם הם, ששלמו להנדיב בקנותם את האדמה, הושב להם רק חמשה עשׂר אלף, וחמשת אלפים נשארו בידי הנדיב עד היום הזה...

ה"עסק" נתקלקל איפוא, אבל בכל זאת אי אפשר לאמור, כי היה רע ביותר: בעד חמשת אלפים פרנק (כי להוסיף ולשלם להנדיב סכומים ידועים, כפי המדובר, גם בשנים הבאות – זה, כמובן, לא עלה עוד על לב) נשארה להם להגליציים אדמת-זרע טובה כששת אלפים דונם, שאפשר להושיב עליה בדוחק שש עשׂרה משפחות (250 דונם למשפחה).  ולא היה הדבר חסר עוד אלא למצוא תשובה על השאלה הקטנה: מאין יבואו האמצעים הדרושים לשכלול המשפחות האלה? אבל המיסדים הגליציים, כרוב מיסדי-מושבות מבין חו"צ, בעלי בטחון היו: לא אלמן הישוב מאפיטרופסים; אפשר שתעזור יק"א, אפשר שיעזור הנדיב, אפשר שיעזרו חו"צ שברוסיא או חו"צ שבאשכנז.  צריך רק "לעשׂות" – וישועה קרובה לבוא.  ובכן – "עשׂו.  קודם כל שלחו להמושבה החדשה את הדבר היותר נחוץ לה:     אַדמיניסטרטוֹר, ואחרי כן שלחו לשם מגליציא גם אחת עשׂרה המשפחות המאושרות שיצא עליהן הגורל (כי בגורל נבחרו, מפני רבּוּי הרוצים לעלות) להתישב ראשונה.  ולצרכי הנסיעה לקחו מאת המתישבים עצמם כחמש מאות פרנק למשפחה, והם נתנו בחפץ לב, כי מה הוא סכום קטן ודל כזה בערך להאושר הצפוי להם בארץ אבותיהם? וכרוזים נשמעו בכל תפוצות הגולה: בני גליציא מתעתּדים ללכת, בני גליציא כבר הולכים, כבר ישבו באניה, כבר באו לארץ ישׂראל...  ולא הניחום פקידי תוגרמא להכּנס! הבשׂורה האחרונה הזאת אמנם לא מאת מנהיגי החברה באה: חלילה לחו"צ שכמותם לבשׂר רע מא"י ולרפּות ידי העם! אדרבא, כשנמצא מגלה סוד, שהודיע דבר זה ברבים, התנפלו מנהיגי החֶברה בחֵמה עזה על "מוציא דבּה" זה והוכיחו בעדים וראיות, שלא היו דברים מעולם ושבאמת נכנסו בני גליציא בשלום ובכבוד ולא היה פוצה פה ומצפצף נגדם.  ובשעה שקנאו פה המנהיגים קנאה גדולה לה"אמת" ולחבּת הארץ, היו הקולוניסטים שלהם שם מטיילים בים שלא בטובתם: מיפו לחיפה, מחיפה לבירוּט, ומשם בחזרה, כי בשום חוף מחופי הארץ לא נתנו להם להכּנס.  עד שהוכחו לבסוף לשוב לאלכסנדריא ומשם נפוצו ונכנסו בלאט במקומות שונים, וכל הטלטולים האלה עלו, כמובן, בסכום לא מעט.  – אחרי כן נוספו עוד משפחות אחדות, והאַדמיניסטרטור החל "לשכלל".  החברה מגליציא שלחה אך סכומים דלים, וכל השכלול מראשיתו נעשׂה כמעט רק בחסדם של מַלוי ברבּית.  החסד הזה אמנם לא עלה עוד בזול, כהאדמה שנקנתה מאת הנדיב, אבל דרך אחרת לא היתה לפני האַדמיניסטרטור והחזיק טובה גם לאלו, שנתנו לו יכולת, באיזה אופן שיהיה, לגשת את העבודה[71].  ובינתים לא נחו ולא שקטו גם המנהיגים בגליציא.  הם דפקו על כל הדלתות, בשביל להמציא להמושבה את האמצעים הדרושים לה.  אך עמלם לא עשׂה פרי הרבה.  הנדיב כבר החל אז לחשוב מחשבות, איך להפּטר גם מן המושבות שלו, ולא רצה, כמובן, להכניס עצמו בשכלול מושבה חדשה; יק"א אמנם הבטיחה מתּחלה להַלוות סכום הגון, אך חזרה בה אחרי כן, כשנודע לה מצב הדבר לאמתּו; וחובבי ציון המערביים אמנם נתנו מה שנתנו, אבל כספם נֶאכל עד מהרה, ולכן היתה המושבה כבר בראשית שנת 1900 (זמן היותי שם) קרובה לחורבן.  כל "האינוונטר" שלה (ביחד עם הבנינים) היה שוה אז, לפי חשבון האדמיניסטרטור עצמו, 77 אלף פרנק, ועל זה היתה חייבת למַלוי ברבּית כחמשים אלף פרנק, לדברי האדמיניסטרטור, או משבעים עד שמונים אלף לדברי אחרים.  כל האינוונטר, או כמעט כולו, היה איפוא קנין של זרים, והכסף שנתקבל עד אז מקופת החברה הגליצית, מאֵת האכרים עצמם ומאת חו"צ בארצות שונות – הכל ביחד כשבעים אלף פרנק – יצא רובו ככולו לצרכים עוברים: לנסיעות, לתשלומי רבית ולכלכלת האכרים והאדמיניסטרציא.  ועם זה היה האינוונטר הנמצא בלתי מספיק כלל: הבנינים לא נגמרו, ובהמות ושאר מכשירי העבודה לא נמצא אף כשליש מן הדרוש.  לפי חשבונו המפורט של האדמיניסטרטור, חסר לו עוד אז, בשביל לשלם את החובות ולגמור את השכלול של 16 אכרים, לא פחות מן 160 אלף פרנק, מלבד 70 אלף שחייבת המושבה להנדיב בעד האדמה ושאפשר "לשכחם" לע"ע.  ומאין איפוא יקחו הגליציים העניים סכום עצום כזה.  עוד הפעם נסו דבר אל יק"א, אבל היא לא חפצה להטות אזנה לכל ההפצרות והתחנונים, ומן החברות האחרות שבמערב כבר הוציאו כל מה שאפשר היה להוציא.  לא נשאר כי אם וַעד חברת-התמיכה שברוסיא, אשר בהשתדלותם של איזו מראשי חו"צ שם קצב למחנַים בעת ההיא עשׂרים אלף פרנק לגמר הבנינים[72].  אבל מה יושיעו הבנינים במקום שהכל חסר? – לכן, בראות אפיטרופסי המושבה, כי רעה נגד פניהם, נפטרו והלכו להם בשלום, האדמינסטרטור – שעד הרגע האחרון היה עושׂה הכל כחפצו, והקולוניסטים היו נכנעים ונשמעים לו – יצא מן הארץ לבלי שוב עוד, גם החברה עצמה בגליציא נתפרדה ובטלה, ואת המושבה עזבו לאנחות שתגמור חשבונותיה בעצמה, כאשר תשׂיג ידה, בחירוּת גמורה...

זו היא אחת מן התּכוּנות שבהן מצטיינת ביחוד האפיטרופסות של חובבי ציון.  בראשונה הם מסורים למעשׂי ידיהם, מתהללים ומשתעשעים בהם בחבּה יתר, ומרוב אהבה מַרבּים להשגיח על האנשים התלויים בהם ושומרים כל צעדיהם, שמא חלילה יעשׂו דבר שלא כהוגן ויגרמו רעה לנפשם ולהישוב.  אבל לאחר שרואים, כי הרעה באה, עם כל ה"שמירה", והקלקול גדול כל-כך עד שאי אפשר כמעט לתקן, – אז רגילים הם לשכוח ראשונות, יד מי היתה בכל אלה, ונוטים להסתלק במנוחה מן החורבה אשר כוֹננו ידיהם, כאִלו לא הם אחראים לה ולא ב"עזרתם" באו יושביה עד הלום...  במעשׂי חו"צ הרוסיים תתגלה פעמים רבות נטיה מעֵין זו, כמו שיעידו הפלפולים בישיבות הועד האודיסאי, הנדפסים בכה"ע.

ואל מעשׂי הועד הזה, שבו נתגשמה בעיקרה האפיטרופסות של חובבי ציון, נשאר לנו עוד להתבונן עתה, בשביל להשלים את התמונה.

– – –

גם לפני הוָסד, בשנת תר"נ, "חברת התמיכה" המקוּימת מאת הממשלה עם הועד המנהיג באודיסא והועד הפועל ביפו, – היתה להם לחובבי ציון, כידוע, אוֹרגניזציא מסודרת, שמרכזה הראשי היה גם הוא באוֹדיסא וגם לה היה מעֵין "וַעד הפועל" ביפו.  ובהוָסד החֶברה המקוּימת, ירשה היא את נחלתה של האורגניזציא הקודמת לה, את פועליה שבחוץ לארץ ואת מפעליה שבארץ ישׂראל, וגם שיטת הפעולה לא שנתה ביסודה, רק הרחיבה את גבולותיה מעט, לפי רְבות עתה האמצעים החמריים, בהיות היכולת בידה לקבּץ כסף בפרהסיא.  החברה הזאת אינה איפוא בריה בפני עצמה, אלא רק המשך הפעולה המסודרת של חו"צ שהתחילה באמת עוד שנים אחדות קודם לכן.  וכשאנו באים להתבונן על תכוּנת הפעולה הזאת ותוצאותיה, צריכים אנו על כן להתחיל לא מזמן הוָסד החברה המקוּימת, כי אם מעת שנוֹסדה האוֹרגניזציא הראשונה, באספת ראשי חו"צ שהיתה בעיר קאטאוויץ, בשנת תרמ"ה.

עוד לא נכתבו בדרך היסטורית אמתּית תולדות "חבת ציון" ומפעליה בארץ ישׂראל מראשית היותה, ואין לנו לע"ע אלא ספרי-זכרונות שונים, שכמעט כולם כתובים ברוח סוּבּייקטיבית, בכוָנה גלויה "להוכיח" או "להכחיש" דברים שונים, "להצדיק" או "לחייב" אנשים שונים, הכל לפי נטות לבו של המחבּר, שעל הרוב היה הוא עצמו אחד מן ה"פועלים".  גם החומר להיסטוריא כזו – כתבים ומכתבים מקוריים – לא רב הוא לע"ע.  בעשׂר השנים האחרונות נוהג וַעד החברה להדפיס, לפחות, מזמן לזמן "תוצאות" מן הפרוטוקולים שלו ו"חשבונות" כלליים שונים, שאפשר להשתמש בהם, במדה ידועה וב"זהירות" הדרושה, בתור חומר למשפט היסטורי.  אבל מן התקופה שלפני החברה המקוּימת, שאז היה הכל נעשׂה בחשאי, בלי ישיבות של פומבי ומבלי לפרסם את המשׂא-ומתן שהיה בין חברי ההנהגה, – אך מעט הוא החומר שנוֹדע בקהל עד כה, ועל כן קשה מאד לשפוט בצדק את פרטי המעשׂים ועושׂיהם בעת ההיא[73].  ואולם גם המעט אשר נודע לנו מספיק להראות בדרך כלל, כי כבר אז, בראשית הפעולה בא"י, הונח היסוד לאותה ה"אפיטרופסות מאהבה", שעזרה גם היא הרבה לעשׂות את הישוב לבית אינוולידים ולהרחיקו מן החיים הטבעיים.

בקראנו את מכתביהם של המנהיגים אז, אי אפשר שלא נשתומם על האנשים הנכבדים ההם, שהיו בתוכם גם בעלי דעה וגם בעלי נסיון, איך יכלו לאַחד בקרב לבם את התקוה הגדולה לתחית האומה, ע"י הישוב בא"י עם אותה התמיכה השפלה לאיזו עשׂרות עניים, תמיכה בלי מטרה ברורה ובלי שיטה קבועה, שהיא היא היתה כל עיקר פעולתם ושעליה התוַכּחו כל הימים ובשבילה לא פסקו מביניהם דברי ריבות ו"דיפּלוֹמטיא" של הבל! הנה ה"תקוה הגדולה" שבלבם מביאתם להכיר וגם להודות בפה מלא, כי המושבות המעטות והדלות שנמצאו אז, כשהן לעצמן, אינן כלום, בערך אל התכלית המבוקשת, וכל זכות קיומן היא רק בזה, כי כאשר יגיעו יושביהן לשכלול גמור ו"ימצאו את לחמם בריוח", "יהיו הם למופת לרבים בעלי כסף לעשׂות כמוהם ולהאָחז בארץ ישׂראל"[74].  הם יודעים איפוא, כי המושבות הנמצאות כל תעודתן היא אך להיות "למופת", למשוך את לב העם לישוב הארץ, בהראותן בחוש את האפשרות הטבעית להתפרנס בא"י מעבודת-האדמה בדרך כבוד, ואם לא יוכלו למַלאות את תעודתן זאת, אין להן שום ערך, ונוח היה להן שלא נבראו, – ובכל זאת אין אנו מוצאים בכל המעשׂים אז השתדלות אמתית לברר את התעודה הזאת, אם ובאיזו דרכים אפשר להן להמושבות להתקרב אליה; אין אנו מוצאים בכל הפלפולים הרבים בין חברי ההנהגה אף רמז להשאלה העיקרית, שבפתרונה היה תלוי דבר בוא ה"מופת": על מה תשען התקוה, כי בהנתן להקולוניסטים בתים ובהמות וכלי-עבודה (שעל זה הוציאה ההנהגה את הסכומים אשר אספר), יוכלו באמת "למצוא לחמם בריוח" ולא יצטרכו עוד להתפרנס מן הצדקה? כמה אדמה יש לכל אחד מהם ומה היא ההכנסה הבינונית, שאפשר לקוות, לפי תנאי הארץ, מחֶלקת אדמה כזו, כשיעבדוה היטב, בזריעה או בנטיעות? וכמה צריך כל קולוניסט, לפי מספר נפשות ביתו, להוציא למחיתו "בריוח", או אפילו בצמצום? – שאלות ממין זה לא העסיקו את מחשבות המנהיגים, אלא חִלקו את פרוטותיהם לכל הקולוניסטים העניים הנצרכים לכך, מבלי להבדיל בין מי שיש לו באמת תקוה להגיע במשך הזמן למטרתו ובין מי שאין לו תקוה כזו, ממעוּט אדמה או מחסרון כוח וכשרון לעבודה.  ובשביל להשתיק את הספק אשר יעלה אולי על לב מי מחובבי ציון, בנוגע לאחרית המושבות, הביאו המנהיגים "עדוּת גדולי עמנו", ובתוכם גם "בן הרב הכולל מלונדון", אשר עברו על פני המושבות ונוֹכחו ברגע אחד, כי "יש תקוה לאחריתנו", כי "הקולוניות דשנות ופוריות מאד, עובדיהם חרוצים במלאכתם וכל עין רואה תעידם, כי אם תנתן להם העזרה הדרושה יצליחו הקולוניות והיו למשׂוֹשׂ לב" וכו' וכו'[75].  במליצות סתמיות כאלה יצאו ידי חובתם, לשכּך את הלב בדבר עתידות המושבות, וחזרו ל"עבודתם" לאסוף פרוטות ולחַלקן, בלי דעת וחשבון ותכלית.

עיקר ה"עבודה" של חובבי ציון בתקופה ההיא היתה – תמיכת שתי קולוניות: "פתח-תקוה" ו"גדרה"[76].  ומתוך מכתבי המנהיגים נראה, שמַחלוֹקת תמידית היתה ביניהם על דבר "משפט הבכוֹרה".  אחדים מהם רצו ליתן היתרון ל"גדרה" ולזכּוֹתה בתמיכה יותר גדולה, ואחרים נטו יותר אחר "פתח-תקוה" ועינם היתה צרה ב"גדרה" ובתמיכה הניתנת לה.  ואולם אם יחשוב הקורא, כי יסוד המַחלוקת הזאת היה דבר ה"מופת" הנזכר, כי הללו חשבו, ש"פתח-תקוה", לפי כמוּת אדמתה המרובה ותכוּנות יושביה, מסוגלת יותר להצליח ולהיות למופת בקרוב, והללו חשבו להפך, כי "גדרה" ויושביה יותר מסוגלים לכך, ואלו ואלו הביאו ראיות ממעשׂים ומספּרים להוכיח צדקת דעתם, – אם כה יחשוב הקורא, אינו אלא טועה.  המַחלוקת הזאת לא היתה אלא המשך המחלוקת הישנה שבין "האמונה וההשׂכּלה".  הרבנים ושאר ה"יראים" שבין המנהיגים רצו להמשיך עיקר השפע ל"פתח-תקוה", מפני שיושביה הם גם כן "יראים", יהודים מאמינים מן הטופס הישן, בעוד שבני "גדרה" נחשבו ל"משׂכּילים" והיו מרננים אחריהם, שאינם מדקדקים במצוות ואין דעת רבני ירושלים נוחה מהם.  והמשׂכּילים שבין חברי ההנהגה הראו חבּה יתרה ל"גדרה" ורצו להשפיע עליה רוב טובה מאותה הסבּה עצמה: כי היו יושביה צעירים משׂכּילים מבני חברת ביל"ו, ומפני זה – יותר קרובים אל לבם הם[77].  אבל שתי הכתּות יחד לא שׂמו לב כלל להצד העיקרי שבדבר ולא שאלו לעצמם, איזו משתי הקולוניות האלה קרובה יותר אל התכלית הנרצה.  אנו רואים אחד המנהיגים עוסק בשאלה חשובה: אם אמת היא מה שאומרים על בני "גדרה", כי למדו "בבתי ספר גבוהים"[78], אבל אין אנו רואים ביניהם אף אחד, שיחקור וידרוש, אם חלקת האדמה הקטנה, שניתנה לכל אחד מבני "גדרה", תספיק לו "למצוא לחמו בריוח" בזמן קרוב או רחוק.

ואִלו היו המנהיגים נותנים דעתם לחקירות ודרישות כאלה, היו מוצאים בנקל כבר אז, כי שתי הקולוניות האלה גם יחד לא יוכלו לבוא לעולם לידי שכלול גמור על פי אותה השיטה שהחזיקו בה אפיטרופסיהן.  ב"פתח-תקוה", כמו שידענו כבר, היו כמעט כל האכרים מעוטי אדמה ולא היתה להם שום אפשרות להתפרנס מעבודת אדמתם בלבד.  התמיכה שניתנה לאכרים כאלה לבנין בתים ומקנה בהמות וכלי עבודה – לא יכלה איפוא להושיע להם וגרמה אך רעה להמושבה בכלל, בעצרה בדרך מלאכותית בעד הפּרוֹצס הטבעי, שהיה מביא בהכרח את היותר חלשים במובן האֵיקונומי לעזוב את המושבה ולשחררה מטרחם ומשׂאם, ואדמתם היתה עוברת להנשארים, המסוגלים יותר להצליח[79].  ואולם "פתח-תקוה" היתה בכל זאת מצד עצמה מושבה הגונה, שבלי אפיטרופסות רחמנית היתה יכולה להגיע ברבות הימים למצב טבעי.  אבל "גדרה", שנוסדה בתקופה ההיא על ידי האפיטרופסות עצמה של חו"צ, נבראה לכתחלה בלי שום בסיס אֵיקונומי, בלי שום חשבון אשר יראה מראש, ולוּ רק בקירוב, איך ומתי יגיעו המתישבים בה לחיות בעבודתם בלי עזרת אחרים וכמה יעלה שכלולו של כל אחד עד שתושׂג המטרה.  לקחו אנשים צעירים ומלאי-כוח, שהיו עובדים עד אז אצל אחרים וחיים בשׂר עבודתם, והושיבום על חלקת-אדמה קטנה וכחושה, בשביל להתפרנס שם מקופת הצבור, מבלי דעת עד מתי! לכל אחד מהם נתנו "חלק" באדמת המושבה, והחלק היה כמאה ועשׂרים דונם, אשר בהם אך כארבעים דונם טובים לזריעה.  ואז הן לא נולדו עוד התקוות המוגזמות להכנסת הכרמים, ובאמת לא חשבו אז כלל, שסופה של "גדרה" לעמוד בעיקרה על הכרמים, ועל מה אפוא נשענה תקות המיסדים, כי יוכלו בני "גדרה" לחיות במשך הזמן בכוח עצמם ולהיות ל"מופת"? על השאלה הזאת אין אנו מוצאים במכתבי המנהיגים שום תשובה.  אף אלו מהם שהתנגדו לשכלול "גדרה", לא מטעם זה התנגדו, שאין עתידות להמושבה, אלא אם מפני כבוד התורה, כאמור למעלה, או מפני שה"גדרים" פנויים הם, ובני "פתח-תקוה" הם בעלי משפחה, "ועל כן הדעת מחייבת, כי יותר טוב לתת כסף התמיכה לבעלי משפחה מאשר לפנויים"[80].  דבר ה"מופת" נשכח איפוא לגמרי, הישוב נדחה מפני המתישבים, וכל השאלה לא היתה עוד אלא – כמו בכל קופה של צדקה: – על מי מן העניים האלה צריך לרחם יותר?

וראוי להזכיר, כי אחד מהמנהיגים, שהלך אז לא"י במַלאכוּת חבריו, הציע משם לפני ההנהגה, "לחַלק את בני ביל"ו [תושבי "גדרה"] בין "פתח-תקוה" להיות אצלם לפועלים, ולתת לאחרים בעלי הון את אדמת גדרה"[81].  והנה לא אדון כאן על החלק הראשון מן ההצעה, בדבר מסירת בני ביל"ו לאכרי "פתח-תקוה".  ואולם חלקה השני, בנוגע ל"גדרה", היה בלי ספק רעיון נכון מאד מצד טובת הישוב הכללית.  "גדרה", לפי תכונת אדמתה המעטה, ראויה היתה באמת להבּנות אך על ידי בעלי הון, שיטעו להם שם, על ידי פועלים, כרמים ועצי פרי שונים, והם עצמם ישארו במקום שהם ויוסיפו לעסוק במה שעוסקים, מבלי להשליך יהבם על נחלתם זאת הקטנה[82].  אבל ליסד פה מושבה של צעירים עניים, שכל הונם הוא כוח ידיהם וכל תקוָתם לעתיד היא חלקת האדמה הזאת, שאינה מַספּקת כלל, – זה היה רעיון-רוח מעיקרו, שלא היה יכול לעלות על הדעת, אִלו זכרו המנהיגים תמיד – לא רק בשעה שבאו להלהיב לבות ה"חובבים" כדי שיפתחו את ידם – כי לא בשביל לעשׂות חסד עם אנשים פרטיים שונים, יראים או משׂכּילים, נוֹצר הישוב, כי אם למטרה לאומית יתר חשובה.  אבל, כאמור, שכחו המנהיגים כמעט לגמרי את עיקר המטרה, ומזכיר ההנהגה אז מחזיק טובה לעצמו, שהוא הוא הצליח, בתחבולות שונות, לבטל את ההצעה הנזכרת, אשר "עשׂתה עליו רושם רע מאד", כי "מי יוכל להציע לגרש את הצעירים האלה מן האדמה שנקנתה מעיקרה בעדם ונושבו עליה, אחר שסבלו כל מיני תלאה במשך שתים שלש שנים?"[83] – בעל כרחנו עלינו להודות, כי הרבנים היו נאמנים לעצמם ולמטרתם יותר מן המשׂכילים.  הם, הרבנים, לא שכחו אף רגע את האידיאל שלהם ומה עיקר חפצם בישוב ארץ ישׂראל.  הם ראו בישוב הזה קודם כל – מצוה, שגוררת עוד מצוות רבות התלויות בארץ.  ועל כן דרשו בצדק, לפי השקפתם, שיהיו המתישבים כולם שומרי תורה בכל דקדוקיה.  וכשחשדו בבני "גדרה", שאינם מסוגלים להוציא לפעולה את ה"עיקר", מיד נקעה נפשם מהם ולא מצאו עוד חפץ במושבה כזו, עד שלא נרתעו לאחוריהם גם מפני ההצעה ה"אכזריה": "לפזר כמה אלפים פרנק וליתן להם [לבני "גדרה"] לשוב לחו"ל ולהושיב ב"גדרה" אנשים כשרים מיושבי ירושלים[84].  כך דרכם של אנשים כבּירי-רצון המסורים לאיזה אידיאל באמת, בכל לבבם ובכל נפשם.  הם לא יֵדעו רחם לא על עצמם ולא על אחרים, כשרואים הפסד לאותו דבר שהם נותנים נפשם עליו.  ואִלו היו גם חובבי-ציון המשׂכילים מסורים במדה כזו להאידיאל שלהם, היו מתבישים מפני עצמם על רגש-הרחמים הזה, שהביאם להושיב ולתמוך ב"גדרה" אנשים שלא היתה המושבה יכולה להבּנות על ידם באופן הדרוש להשׂגת המטרה, – רק מאותו הטעם, "שסבלו כל מיני תלאה במשך שתים שלש שנים" חלף "כל מיני תלאה" אפשר וראוי היה "לפזר כמה אלפים פרנק", כעצת הרבנים; אבל ליסד בשביל זה לכתחלה מושבה רעועה ביסודה, שתהא זקוקה לתמיכה בלי גבול ולא תוכל אולי לעולם להגיע לשכלול טבעי, – זהו מעשׂה של אפיטרופסות צדקנית, השוכחת בהמון רחמיה עיקר הרעיון שבשבילו נוצרה.

וסופו של דבר מה היה?

ה"גדרים" נשארו על אדמתם, וההנהגה הואילה לתת להם "רשיון לעבוד כל אחד מהם שבעים דונם בחלקו"[85].  כי כן חשבו אז, ש"שבעים דונם מוכשרים לזריעה" נמצאים בחלקו של כל אחד[86] אבל באמת לא הגיעה האדמה הטובה גם לכמות מועטה כזו, וממילא מובן, כי לא יכלו בני "גדרה" להתפרנס מעבודתם והוצרכו לתמיכה תמידית.  וכשנתדלדלה קופת חו"צ אחר איזה זמן "ובני גדרה חדלו כמעט לקבּל את תמיכתם", – "הוכרחו לבקש להם עבודה כשׂכירי יום ב"ראשון-לציון", ועל ידי זה בא נזק לעבודתם במושבה".  אז התחילו הקולוניסטים להתאונן על מעוט אדמתם ודרשו "להוסיף להם אדמת זרע"[87].  והדבר הזה עורר וכּוּח עצום בין המנהיגים: אם להוסיף אדמה לבני "גדרה" או שלא להוסיף? אנו קוראים את הדברים ולא נאמין למראה עינינו.  לא היה די להם להמנהיגים, שיסדו קולוניא מבלי לחקור ולדרוש תחלה, אם יש בה אדמה טובה במדה מַספּקת למחית עובדיה, – אלא שגם אחרי הגָלוֹת קלונם להם עצמם, כי הושיבו עובדים במקום שאין מה לעבוד וגרמו בזה רעה להישוב, תחת חפצם להיטיב – גם אז היה עוד הדבר לשאלה, אם יש לתקן את המעוּוָת, לפחות לאחר המעשׂה, ע"י הוספת אדמה להמושבה, והיו מן המנהיגים "שלא הסכימו לזה בשום אופן", ומזכיר ההנהגה מספּר לנו, באיזו תחבולות הוצרך להשתמש, "כדי לשׂים קץ להמַחלוקת, אם ראוי בכלל להוסיף אדמה לבני גדרה"[88]...

אבל כל ה"מחלוקת" והתחבולות היו להבל.  כי גם אחר שנפתרה השאלה בחיוב, לא נקנתה חלקת האדמה שעמדה אז למכירה (כנראה, מפני מעצורים חיצוניים שונים), ובני "גדרה" נשארו מעוטי-אדמה ואוכלי-תמיכה, כבתּחלה.

במצב הזה נמצאה "גדרה" בעת שנוֹסדה החברה המקוּימת וירשה כל עניני האוֹרגניזציא שקדמה לה.  לפי עדותה של המַחבּרת שהוציא הועד למלאות עשׂר שנים לקיומו[89], יצאו לצרכי המושבה הזאת עד הוָסד החברה – כמאה ושלשים אלף פרנק, כלומר כעשׂרת אלפים פרנק למשפחה (כי אך שלשה עשׂר קולוניסטים נהנו מחסדי חו"צ, ויתר בעלי האחוזות שם היו בעלי הון).  ואחר כל זה, כשנגש הועד החדש לפתור בהחלט שאלת "גדרה", לא מצא ידיו ורגליו, בהיות העיקר – אדמה לעבוד – חסר.  ואולם בעת ההיא (שנות תר"נ-תרנ"א) כבר שלטה בא"י "קדחת הכרמים", והכל האמינו בעושר הרב השמור לבעלי כרמים בעתיד.  לכן לא יפּלא, כי באין יכולת להוסיף ל"גדרה" עוד אדמת זרע, הסכים הועד לבסוף להצעת הועד הפועל שביפו, לעשׂות את האכרים גם פה לכורמים, כבמושבות הסמוכות.  לפי הערכת הועד הפועל, צריך היה להוציא לנטיעת הכרמים ושאר צרכי ה"שכלול" והתמיכה, עד שיתנו הכרמים פריָם, כששים אלף פרנק, ועי"ז יגיעו הקולוניסטים אחר איזו שנים להכנסה נקיה כאַלפּים פרנק בשנה לכל אחד.  והוַעד, בסמכו על ההבטחה הזאת, בנוגע לההכנסה העתידה, מצא לאֶפשר להקטין עוד את הערכת ההוצאות, אחר כי אין מתעודתו כלל לעשׂות את הקולוניסטים הנתמכים לעשירים בעלי הכנסה מרובה כזו, ודי לו שיתן להם יכולת לחיות בעבודתם שלא בצער, אם גם בצמצום.  ובכן חשב ומצא, שאם בששים אלף פרנק יגיעו הקולוניסטים להכנסה שנתית של אַלפים פרנק, הנה יספּיק גם סך של ארבעים אלף פרנק בשביל שימצאו הקולוניסטים את מחיתם בצמצום.  ועל יסוד ההיקש ההגיוני הזה החליט הועד ליתן לשכלולה של "גדרה" עוד רק כארבעים אלף פרנק, "ובזה – כך חתם אז הועד את "חשבונו" על דבר "גדרה" – הוא חושב, כי מלא את חובתו ביחס להמושבה הראשונה הזאת"[90].

אבל הנסיון האכזרי לא נכנע לפני ההיקש ההגיוני, ובפועל עלה לו להוַעד "מלוּי חובתו" ל"גדרה" לא ארבעים ולא ששים אלף, כי אם כמאה ושלשים אלף פרנק[91].  לשכלול שלש עשׂרה משפחות הוציאו איפוא חובבי ציון (בצירוף מה שיצא עד הוָסד החברה) כמאתים וששים אלף – כעשׂרים אלף למשפחה! הסך הזה גדול הוא מאד בערך לקופת חו"צ העניה, אך לא היינו צריכים בכל זאת להתעצב על זה הרבה, אִלו היו תוצאות הדבר טובות באמת כמו שמתאר הועד: שיש עתה לבני "גדרה" הכנסה בינונית נקיה (אחר נכּוּי הוצאות העבודה והמסים וכו') כאלף ושלש מאות פרנק בשנה לכל משפחה[92].  ואולם האמת היא, כי גם בטרם בא המשבר הכללי על מושבות-הכרמים, לא הגיעה ההכנסה הנקיה של רוב בני "גדרה" מאדמתם אפילו לאלף פרנק בשנה למשפחה[93]; אלא שאחדים מהם הצליחו להיטיב מצבם על ידי עבודה צדדית אצל בעלי האחוזות שאינם דרים במושבה, ויתרם נשתקעו בחובות, אם למַלוים פרטיים או לחברת יק"א[94].  ועתה, בעת הקריסיס הכלכלי, מצבם של בני גדרה רע עוד הרבה יותר מזה של כורמי הנדיב.  כי אלו האחרונים יש להם עסק, לפחות, עם "אדונים" המרגישים בחובתם לתקן באיזה אופן שיהיה את אשר עִוְתו לפנים הם ועושׂי דברם, בעוד אשר בני "גדרה" אין להם אף נחמה זו, לראות את "משכלליהם" משתתפים בצערם ומבקשים לדעת, באיזו דרכים אפשר להוציא את המושבה ממבוכתה בעת רעה כזאת.  חובבי ציון והועד בראשם כמו שכחו לגמרי, איך ועל ידי מי נתיסדה "גדרה" ומי היה הגורם בדבר, שהוצרכו יושביה להשליך יהבם על הכרמים ולהיות עתה תלויים באויר.  הועד רשם זה כבר בספרי חשבונותיו כי גדרה "משוכללת" ואכריה יש להם הכנסה מַספּקת למחיתם בריוח, ובזה הוסרה מלב חו"צ דאגת המושבה הזאת.  ואם המציאות באה ומטפּחת על פניהם, הם אומרים כאותו הפלוסוף שהראו לו על המציאות הסותרת שיטתו: – "אוי לה להמציאות"!...

– – –

כמיליון פרנק הוציא הועד בארץ ישׂראל במשך עשׂר שנות קיומו (עד אפריל 1900)[95].  ובדאבון לב אנו מוכרחים להודות, כי בכל עמלו לא עלתה בידו כמעט מאומה.  מלבד הסך שיצא לשכלול "גדרה", אשר כבר ראינו מצבה, ליסוּד המושבה "קסטיניא", אשר אדבּר עליה להלן, – יצא כמעט כל השאר להוצאות שאינן חוזרות ולתמיכות שונות שלא הביאו שום תועלת ממשית לא להנתמכים עצמם ולא לישוב הארץ בכלל.  המושבות שבהן פזר הועד את כוחו מיוסדות היו מראשיתן על בלימה, על השערות דמיוניות ותקוות מוגזמות, ובהיות יסוד הבנין רעוע, מה תועיל התמיכה הניתנת לתקון הגג?[96].  לשנות את המצב ביסודו לא יכלה, וכל פעולתה היתה רק זאת, שגרמה למקבּליה להסיח דעתם לשעה ממצבם הרעוע ולבלתי בקש אמצעים יותר נאמנים בשביל לתקן את כל הענין תקון גמור ומוחלט.  וכה עזרו גם חו"צ לעצור בדרך מלאכותית בעד המשבר, שהיה מוכרח לבוא בזמן קרוב או רחוק, ולהגדיל על ידי זה את הרעה בבואה, כדרך כל מצב בלתי טבעי, שכל מה שהוא מאריך ימים הוא מוסיף קלקול.

ואולם אין מן הצורך לעניָני כאן לבקר בפרטות כל מעשׂי הועד בכל המושבות ההן, אשר לא על ידו נוסדו והשתתפותו בתמיכתן והנהגתן לא היתה גדולה ביותר.  רק על מושבה אחת מאלה ראוי לנו להתבונן מעט, בהיותה משונה בגורלה המר מכל חברותיה.

"חדֵרה" נוסדה, כידוע, בתקופת "התרוממות הרוח" שבאה לחו"צ בשנת תרנ"א, בעת שהועד הפועל הראשון של חברתנו היה מעֵין "מַמלכה קטנה" ביפו, ומכל קצוי ארץ באו שמה אנשים מישׂראל ו"צרורות" בידיהם, בשביל לקנות קרקעות – אם לעצמם בלבד או לאגודות שלמות אשר שלחו אותם – על ידי הועד הזה, שגדלה אז האמונה בו כמעט בלי גבול.  סופה של התנועה ההיא ידוע לבקיאים, ולא באתי כאן לשוב ולהזכיר אותו הענין הרע שכבר נשתקע.  אבל "חדרה" נשארה עד היום כמצבת זכרון לכל "המחשבות הגדולות" של התקופה ההיא, – "מצבה" כפשוטה: שתחתיה נקברו אנשים רבים, ובהם צעירים מלאי כוח גופני ומוסרי, שהיו מוכשרים להיות לתפארת הישוב.  מי אשם בדבר הזה, שקנו לכתחלה אדמה מוקפת בצות מכל עברים, אשר הכל ידעו כי אוירה מלא רעל והמתישבים עליה לפני יבּוּש הבּצות מתחייבים בנפשם?[97] על השאלה הזאת קשה להשיב נכונה.  בודאי אשם הועד הפועל, אשר עליו סמכו קוני האדמה, באמונתם בו, והוא עשׂה מעשׂיו בקלוּת דעת יתרה.  אבל האמנם רק הועד הפועל לבדו אשם, ואנחנו כולנו נקיים? כל מי שזוכר את הרעש הכללי, שקם אז בין חו"צ בכל מקום שהם, את תרועת הנצחון שהריעו מכל עברים על כל שעל אדמה שבא לידי ישׂראל בא"י, את הצמאון הגדול ל"מעשׂים כבּירים", שנתעורר פתאום בכל הלבבות ודרש ספּוקו מאת הועד הפועל שביפו, – מי שזוכר את כל אלה, מוכרח יהיה להודות לעצמו, כי כל חו"צ היו שותפיו של הועד הפועל במעשׂים ההם והאחריות המוסרית תחוּל על כולם יחד; כי לא נקל היה לאנשי הועד להיות "ישנים בין העֵרים", לעשׂות מעשׂיהם במתינות ובדעה מיושבת בתוך אותה ההתלהבות המטורפת, שדחקה את השעה ורצתה לכבוש את הארץ בקול שופר, כבימי יהושע...[98] אבל איך שיהיה, הנה אדמת "חדרה" נקנתה, ורבים מבעליה באו והתישבו עליה, מבלי לחכות עד שיטהרוה מבצותיה – והנגף החל.  ובקראנו עתה חשבון הועד, כי הוציא לתמיכת "חדרה" יותר מתשעים אלף פרנק, והוא מחזיק טובה לעצמו, שבעזרתו נבנו בתים ב"חדרה" וגם אהלים למעון הקיץ[99],    תעלה על לבנו בעל כרחנו שאלה מרה: מי יודע, בכמה נפשות עלתה ל"חדרה" האפיטרופסות הרחמנית הזאת? אִלו לא קבּלו בני "חדרה" שום תמיכה לבנין ולשאר צרכי העבודה, היו מוכרחים עוד בשנים הראשונות לעזוב את המושבה עד לאחר יבּוש הבצות, והרבה מן החולים והמתים שם היו חיים ובריאים עד היום.  אבל גואלי הישוב, מאחר שכבר הכניסו את "חדרה" במספר המושבות, לא יכלו להסכים, שיהיה המספר חסר אחת, ואפילו רק לזמן, ולכן נטפּלו להם לבני "חדרה" וחִזקו את ידיהם בתמיכה חמרית ומוסרית.  מתּחלה בנו להם בתים מרוּוָחים, בסמכם על תקוה רחוקה, שלא תהיה הקדחת שולטת בבתים כאלו.  ואחרי כן, כשלא באה התקוה הזאת ומספר החולים והמתים הלך ורב, מצאו להם תקנה חדשה, שידורו בימי הקיץ (זמן התגברות הקדחת) באהלים על שׂפת הים, ונתנו להם גם סכומים חדשים להקמת האהלים.  ורק אחר שגם תקנה זו לא עצרה בעד מלאך המות, אשר חרבו היתה שלופה על המושבה הזאת מיום הוָסדה – רק אז עשׂו הקולוניסטים מה שצריכים היו לעשׂות עוד לפני הרבה שנים: עזבו את המושבה לזמן, עד שיטהר אוירה, והתישבו עם בני ביתם במושבות הסמוכות, שמשם יבואו הגברים בעת העבודה לזמן קצר, בשביל לעשׂות את המלאכות היותר הכרחיות, ביחוד בכרמים.

מזלי גרם, שהייתי בארץ ישׂראל בעת שנוסדה המושבה הזאת וראיתי את שׂמחת מיסדיה הראשונים ואת פניהם המאירים בדבּרם על העתידות הגדולות של בחירת נפשם זו, – ועתה ראיתיה בשוֹממוּתה ואֶבלה, אחר עבור עליה עשׂר שנים מלאות עמל ויגון.  מיסדיה הנזכרים כבר מצאו להם קבר, יחד עם תקוותיהם, באדמתם האהובה; בתיה היפים עזובים וסגורים ועומדים כאבלים, ועצב נורא שפוך על פני כל אשר בה, כאִלו רוחות מתיה הרבים משוטטות באויר ומתלחשות זו עם זו...  קשה לתאר בדברים את הרגש אשר דכּא את לבבי כל ימי שבתי שם, אבל יותר מכל הֵמר לי הרעיון הנורא, אשר לא הרפּה ממני: כי אנו כולנו, אפיטרופסי הישוב, חובביו ותומכיו, – אין לנו צדקה לקרוא: ידינו לא שפכו את הדם הזה...[100]

אך הנה כל המושבות האלה – כך מצדיק הועד את עצמו[101] – נוסדו על ידי אחרים, והוא בא לעזרתן אחר שכבר נעשׂה מעשׂה, לכן אי אפשר להטיל עליו את אחריותן.  הוא עצמו, "בלמדו לדעת היטב, בעזרת הנסיון, את כל מהלך הישוב, בא לידי הכרה, כי בעצם השיטה היו כלולות שגיאות גדולות, שעכּבו הרבה את התפתחות הענין"[102].  את השגיאות האלה מעמיד הועד על ארבע: א) מיסדי המושבות הראשונות, בהיותם בלתי מנוסים בענין עבודת האדמה, קנו אדמה שאינה מוכשרת לזריעה.  ב) כמוּת האדמה היתה מעטה ביותר.  ג) הקולוניסטים לא היו מוכשרים לתעודתם ככל הדרוש.  ד) האפיטרופסות על הקולוניסטים היתה "קיצונית ביותר וממושכה ביותר", וזה גרם להחליש בלבם התעוררות הרצון לפעולה עצמית[103].

ובכן, מאחר שחשב הועד, כי כבר הכּיר את המחלה לכל פרטיה, ומאחר שהכרת המחלה היא, כידוע, חצי רפואה, – הנה היתה לו הצדקה להאמין, כי עכשיו יודע הוא, איך מיסדים קולוניות בלי שגיאות, ואם יגש הוא עתה, מזוּין בידיעתו זאת, ליסד קולוניא חדשה מעיקרה, שעדיין לא חלו בה ידי אחרים לקלקלה, בודאי יעלה הדבר בידו באופן היותר טוב.  על סמך זה אסף הועד את מיטב כוחותיו ויסד באמת, בשנת 1896, קולוניא חדשה – היא "קסטיניא" – בכוָנה רצויה לברוא "קולוניא של דוגמא", כדי להראות את הדרך הנכונה ליסוּד מושבות חדשות בעתיד[104].

והנה הקורא חשבון הועד (לשנות 98-96) ע"ד יסוּד "קסטיניא", הוא יהיה מוכרח להודות, כי אמנם עשׂה הועד את מעשׂהו זה בזהירות היותר אפשרית.  להנהגת הענין ביפו מנה קוֹמיסיא מיוחדת; כי מחרדתו על הדבר לא רצה למסור גורלו בידי הועד הפועל לבדו.  ובקוֹמיסיא הזאת היו – מלבד חברי הועד הפועל – גם אַגרוֹנוֹמים מלומדים ועוד אנשים ידועים, מן היותר בקיאים בהלכות הישוב.  גם באוֹדיסא בחר הועד מתוכו קוֹמיסיא מיוחדת, ובה גם כן אחדים מן היותר בקיאים בענין, לבקר היטב את ההערכה שנשלחה מיפו ואת הכללים שקבעו המומחים שם בדבר בחירת הקולוניסטים ואופני ההתישבות וההנהגה.  ואחר שבּקרה הקומיסיא את כל אלה והציעה דעתה לפני הועד, הוסיף גם הוא לעיין בדבר ועשׂה תקונים שונים מצדו.  ובגוף המושבה נמסרה ההנהגה לא לפקיד סתם, כי אם לאַגרוֹנוֹם מומחה, שעליו הוטל לשכלל את המושבה מתּחלת יצירתה על פי בקיאותו המדעית וללמד את הקולוניסטים בשנים הראשונות לעבוד עבודה מתוקנת ככל חוקות האַגרוֹנוֹמיא.  וכשהוכרח האַגרוֹנוֹם הזה לעזוב את המושבה (מפני המקרה הרע שקרהו עם הערביאים, כידוע), נמנה תיכף במקומו אַגרוֹנוֹם אחר, שהיה עד אז חבר הועד הפועל.  בקצרה, הכל נעשׂה בהכנה והשתדלות קודמת, שלא יהיה מקום כאן לאותן השגיאות שנכשלו בהן מיסדי המושבות הראשונות: א) האדמה נקנתה על פי עדותם של האגרונומים שבין חברי הקומיסיא, אשר העידו עליה, כי אין טובה כמוה לזריעה בכל האדמה שבידי ישׂראל בארץ ישׂראל.  ב) ועל דבר כמות האדמה דנו הקומיסיות מראש וקבעו "פּרינציפּים" ידועים, כמה דונם צריך ליתן לכל משפחה, לפי מספר העובדים שבה.  ג) והקולוניסטים צריכים היו להבּחר מבין טובי הפועלים, גם כן על פי "פּרינציפּים" מושׂכלים שנקבעו מראש, כדי שיהיו "מוכשרים לתעודתם ככל הדרוש".  ד) והאפיטרופסות לא היתה "קיצונית ביותר", לפי המושׂג הרגיל, כלומר, לא נהגה שׂררתה "בזרוע נטויה", כבמושבות הנדיב, ולא היתה עם זה גם "ממושכה ביותר", כי לא נמנה הפקיד במושבה אלא לשנים הראשונות, עד שיִלמדו בני המושבה לעבוד כהוגן ויוכלו להתפרנס מעבודתם בלי תמיכה.  – מה היה לו איפוא להוַעד לעשׂות עוד ולא עשׂה?

ואחר כל אלה, הנה, כידוע, גם הנסיון הזה לא הצליח! פרטֵי דברי המושבה הזאת ומצבה בהוה כבר נתפרסמו למַדי בחשבונות הועד ובמחבּרות שונות שהוציא בשנים האחרונות וגם ב"תוצאות הפרוטוקולים" שלו, הנדפסות בכה"ע, ואיני רואה על כן שום צורך לשוב ולספּר פה הכל בפרטות.  די לנו לדעת, כי תמצית כל הידיעות והחשבונות של הועד עצמו היא זאת: שבמקום "מושבה של דוגמא" בשביל העתיד, יש לנו ב"קסטיניא" עוד "דוגמא" אחת של העבר, דוגמא של המושבות הישנות עם "שגיאותיהן" הידועות לנו: כמות האדמה אינה מַספקת לפרנס כל הנפשות שהושיבו עליה[105]; הקולוניסטים, אף כי עובדים חרוצים הם, "אינם מוכשרים לתעודתם" לפי תכונותיהם המוסריות; הנטיה ל"שנוֹררוּת" וחסרון "התעוררות הרצון לפעולה עצמית" נראו גם פה, כבכל שאר המושבות, אע"פ שהיתה פה האפיטרופסות "בלתי קיצונית ובלתי ממושכה"; וכל זה ביחד עלה גם פה, כביֶתר המושבות, ביוקר מאד: יותר מארבע מאות אלף פרנק, כלומר יותר מכפליִם כפי ההערכה שנעשׂתה בעת הוָסד המושבה.

מפני מה? איפה הוא מקור הרעה?

ועוד הפעם אנו שומעים את התשובה הרגילה: הועד הפועל אשם, כי "נכשל בשגיאות שיכול היה להנָצל מהם".  בבחירת הקולוניסטים השגיח רק על כשרונם לעבודה ולא על תכוּנותיהם המוסריות, ועם זה בחר במשפחות גדולות ביותר, שאחדות מהן נתחלקו תיכף כל אחת לשתים ושלש; כמו כן לא השתדל שיעסקו הקולוניסטים בזריעת שחת למספוא, גם הוציא הוצאות יתרות וכו' וכו'[106].  ובכן, לעתיד אין הדבר חסר אלא למַנות בראש הועד הפועל "אפיפיור" שאינו עלול לשגיאה, והכל יעלה יפה על צד היותר טוב...

ועם כל עוצם הכאב הפנימי שירגיש כל "חובב ציון", בראותו את ה"אפס" שיצא מכל העמל הרב בישוב הארץ, – אי אפשר בכל זאת להתאפק משׂחוק למשמע ה"פזמון" הזה עם "החרוז האחרון", החוזר ונשנה תמיד אחר כל מעשׂה שלא הצליח: בודאי היה הדבר עולה כהוגן, לולא פלוני, שעשׂה מַדחה בשוגג או במזיד.  ציירו נא לכם בדמיונכם איש שכל ימיו רודף אחר מטרה אחת, ובכל עמלו לא השׂיג כלום.  והנה הוא עומד לפניכם ומספר בגאוה את כל "גבוּרותיו", כי כזאת וכזאת עשׂה וכמעט השׂיג מטרתו, אלא שפלוני עמד למכשול לו, ושוב עשׂה מעשׂה אחר, עוד יותר רצוי וטוב, שבודאי ובודאי היה מוליך ישר אל המטרה, לולא אלמוני, שמָעל בשליחות וקלקל הכל, – וכן הלאה והלאה עד לבלי גבול: תמיד הוא מתחיל כהוגן, ותמיד באים אחרים ומקלקלים, וסוף סוף הנה כבר הלבּינו שׂערותיו ועדיין הוא עומד במקום שעמד בילדותו.  מה תהיה דעתכם על איש חרוץ כזה.  הלא תשׂחקו בלבכם ותחשבו (אם לא תאמרו לו זאת מפורש, מפני הכבוד): "הנַח להם לפלוני ואלמוני! ניכר הדבר, שאתה בעצמך גבר לא יצלח"...

"הועד הפועל שגה"! – אבל מדוע שגה? הכל יודעים, שחברי הועד הפועל אז היו אנשים המסורים בכל לבם לענין הישוב, ובכל הנוגע לקסטיניא הרי לא היו הם דנים יחידים, כי, כאמור למעלה, נוסדה לזה קוֹמיסיא מיוחדת, שבה השתתפו המומחים היותר גדולים שבארץ ישׂראל.  והשגיאות היסודיות הלא היו אז ידועות כבר, כמו שראינו, אפילו להועד שבאודיסא, היושב הרחק ממקום המעשׂה ורוב חבריו אינם מומחים לדבר, וכל שכּן שלא נעלמו השגיאות האלה מחברי הקוֹמיסיא, הבקיאים הרבה יותר בצרכי הישוב, בראותם הכל בעיניהם ועוסקים בדבר שנים רבות להלכה ולמעשׂה.  ואיך איפוא נהיה הפלא הזה, כי למרות הידיעה ולמרות הרצון הטוב, שמִלא בלי ספק לבות כל המשתתפים בשכלול "קסטיניא", – חזרו ונראו גם במעשׂה זה אותם החזיונות המעציבים, שכל עצמה של "קסטיניא" לא נבראה אלא בשביל להמלט מהם?

צריך אדם להיות סומא בשתי עיניו בשביל שלא לראות כאן את המופת היותר נאמן, כי גם הידיעה הרחבה וגם הכוָנה הרצויה לא יועילו לה להאפיטרופסות להוציא מתחת ידה דבר מתוקן; כי עצם הרעיון, ליסד ישוב בריא ומתוקן על ידי אפיטרופסות, ואפילו "בלתי קיצונית ובלתי ממושכה", – כולל שני הפכים בנושׂא אחד.  בשעה שהחליט הועד "ליסד" את "קסטיניא" בעצמו, "להושיב" ו"לשכלל" בה ע"י שלוּחיו את הפועלים אשר יבחר הוא ובאי כוחו, – באותה שעה כבר נחתם גזר דינה של "קסטיניא" שלא תצליח.  הפועלים שמעו, כי הועד "בוחר מושיב ומשכלל", ואין כל פלא, כי כולם – ואף אלו שהיו בעלי משפחות גדולות, שהוצאותיהן מרובות, והיו עם זה משׂתכּרים לחמם בריוח בתור פועלים – התאַווּ להיות מן הנבחרים והשתדלו בזה בכל יכלתם ע"י מכיריהם הקרובים להקוֹמיסיא, מבלי לדאוג כלל שמא לא יעלה הנסיון יפה ביותר ונמצאו הם מפסידים, אחר כי ידעו היטב, ביד מי הם מוסרים גורלם ומי הוא המקבּל עליו אחריות כל הענין: חברה הבאה בכוח הכלל, והכלל עשיר לעולם.  – והקומיסיא מצדה, בקבעה לה מראש עיקר גדול (אשר נתאשר מטעם הועד), שצריך ליתן היתרון למשפחות שיש בהן עובדים רבים, נמשכה אחרי ה"פוֹרמוּלא" הזאת – כמנהג האפיטרופסות, אשר ראינו כבר פעמים רבות – עד הקצה האחרון, ודחתה מפניה כל השאר.  וכשלא מצאה, בכל זאת, משפחות כאלה במספר הדרוש, לא נכנעה לפני המציאות, אלא אדרבא – גם כן כמנהג האפיטרופסות שראינו כבר – השתדלה להכניע את המציאות לפני הפוֹרמוּלא ובראה את המשפחות הדרושות לה בדרך מלאכותית, בחַבּרה יחד משפחות נפרדות של אבות ובנים, שבתור פועלים כבר היו לפני זה עובדים ומפרנסים את ביתם כל אחד לעצמו.  והמחוברים בזרוע לא סרבו אף לזה, במחשבה תחלה, לשוב ולהתפרד למשפחותיהם מיד לאחר "שיושיבום" במקומם החדש, בהיותם בטוחים מראש, כי הללו שחבּרו אותם והושיבום יחדו, לא יוכלו עוד להתעלם מהם, וסוף סוף יהיו מוכרחים לדאוג להם, שימצאו לחמם גם בהתפרדם.  וכשהתנתה הקומיסיא עמהם בשעת בחירתם, שיקבּלו למחיתם בשנה הראשונה (עד הקציר) תמיכה בלתי מַספּקת כלל, שרובם היו עד אז משׂתכּרים בעבודתם הרבה יותר, – קבּלו עליהם גם תנאי זה, ובלבם שׂחקו בודאי על תמימותם של האפיטרופסים: "תנו כמה שתתנו, ואחרי כן תוסיפו ותתנו בעל כרחכם".  ועל פי בטחונם זה, שהיה מיוסד בטבע הענין, לקחו בהקפה ובמלוה מאנשים פרטיים מה שהחסירו להם המשכללים, וכה נשתקעו בחובות במנוחה שלמה, בדעתם מראש, שסוף סוף יהיו האפיטרופסים מוכרחים לשלם את הכל, שלא לחבּל מעשׂה-ידיהם.  הקמוץ הקיצוני הזה גרם כמו כן, שהתפתחה הנטיה ל"שנוררוּת" מראשית הוָסד הקולוניא.  כי בהיות שני הצדדים מכירים היטב, שהקצבה החדשית מַספקת רק בדוחק לצרכים היותר הכרחיים, אי אפשר היה לדרוש מאת האכרים, שיוציאו אפילו כל שהוא מתמיכתם לדברים צדדיים שאינם מצרכי אוכל נפש (תקון כלי העבודה, נסיעה לעיר, וכדומה).  ובכן היה למנהג קבוע, שכל פעם שהוצרך איזה קולוניסט להוציא פרוטה יתרה, היה פונה אל הועד שביפו או אל האַדמיניסטרטור שבמושבה – ומבקש וגם מקבּל את הפרוטה.  ואין הדבר צריך ביאור, מה היתה הפעולה המוסרית של המנהג הזה על רוח הקולוניסטים האלה, אשר גם בלעדי זה לא הצטיינו רוגם במושׂגים "דקים" על דבר מוּסר וכבוד[107].

גם שאר החסרונות שמונה הועד בדבר יסוּד "קסטיניא" ותולה אותם בשגיאות הועד הפועל, כמו הוצאות יתרות לבנינים ומכשירי העבודה וכו', ואפילו התּגרה הידועה עם הערביאים – הכל בא רק בסבּת "השגיאה" היסודית של הוַעד עצמו, בחשבו לאפשר ליסד "קולוניא של דוגמא" ע"י אפיטרופסות.  ובשביל להוָכח באמתּוּת המשפט הזה, די לנו לצייר לעצמנו במחשבה, איך היה הדבר נעשׂה בלי אפיטרופסות.

נניח, שהיה הועד מחליט מראש למסור כל הדבר, מן הצעד הראשון, בידי הפועלים עצמם, מבלי להתערב בזה אפילו במשהו.  מה היה צריך לעשׂות? – כמובן היה מצַוה על הועד הפועל לאסוף את הפועלים הנמצאים בארץ ולהודיע להם, כי יש עם לבבו של הועד ליסד, בתור נסיון, קולוניא קטנה מטובי הפועלים, אשר תעודתה תהיה להראות בפועל, כי יש אפשרות לעובדים חרוצים לחיות בא"י בעבודת האדמה, וכי שכלולם לא יעלה בסכום גדול מכפי כוחו של הועד.  ובכן עליהם לשלוח אנשים מקרבם לראות את האדמה ולהגביל מספר האכרים שיוכלו להשתכלל עליה וכמות הסכום הדרוש לשכלולם על פי הערכה מפורטת, ואחרי כן יבחרו בעצמם, ברוב דעות, את האכרים האלה מבין היותר ראויים "להיות למופת", והנבחרים יגשו אל העבודה להוציא את הדבר לפעולה, ובראשם יעמוד "ועד המושבה", אשר יבחרו להם מקרבם ואשר יעשׂה מעשׂיו על פי תקנות שיקבעו להם בעצמם.  הועד הפועל של חו"צ לא יהיה אלא הגזבר, ועליו יהיה אך ליתן להמושבה את הסכומים הדרושים בכל עת, בהסכם אל ההערכה, עד תום כל הסך הקצוב מראש, לא פחות ולא יותר. 

בשיטה כזו היה האינטרס העצמי של הפועלים בכללם מכריח אותם מתּחלת המעשׂה להשתדל בכל כוחם, שיצליח הנסיון הזה הראשון, כדי שלא יהיה גם האחרון ולא תכּרת תקוָתם להאָחז כולם בארץ בתור אכרים.  ההערכה היתה מפני זה נעשׂית על ידם מראש בצמצום האפשרי, כדי להראות שאין הדבר למעלה מיכלתם של חו"צ; אך לא בצמצום בלתי אפשרי, כההערכה שנעשׂתה ע"י חברי הקומיסיא, שלא היתה להם סבּה מַכרחת לדקדק בזה ביותר, בדעתם, כי אם יהיה צורך אח"כ להוסיף – יוסיפו.  הנבחרים ע"י הפועלים עצמם היו בלי ספק "מוכשרים לתעודתם" הרבה יותר מאלו שנבחרו ע"י האפיטרופסות, כי תועלתם של הבוחרים היתה דורשת מהם לבחור את המסוגלים להצליח, ומאות הפועלים שנמצאו אז בארץ, שהיו בתוכם הרבה אנשים של צורה, בודאי לא היו בוחרים מקרבם ברוב דעות בעלי תכוּנות נפסדות.  גם משפחות גדולות ביותר לא היו נבחרות, בהיות צרכיהן מרובים ויש לחשוש שמא לא תספיק ההכנסה לפרנסתן, וגם הן עצמן לא היו מסכימות בנקל לעמוד בנסיון שתוצאותיו לע"ע רק "שמא" בעת שהיה שׂכרם בתור פועלים "ברי".  ובכן היו מתישבים ב"קסטיניא" כעשׂרים צעירים, בעלי צרכים מועטים וכוחות מרובים, שהיו נגשים לעבודתם בלב מלא תקוה ובטחון על עצמם, על עבודתם וחריצותם.  להוצאות יתרות בבנינים וכלי עבודה, ואין צריך לאמור ל"שנוֹררוּת", לא היה מקום כלל בתוכם, בהיותם יודעים, כי רק סכום כזה וכזה קצוב להם ונמצא ברשותם; יותר אין מי שיתן ואין ממי לתבוע, וכל פרוטה שמוציאים לבטלה – על חשבון עצמם הם מוציאים ועתידים להרגיש בחסרונה[108].  ובאין אדמיניסטרטור במושבה, שכבוד "אדנוּתו" דרש מידו להראות להערביאים את ידו החזקה, לא היתה המושבה מסתבּכת גם באותו הענין הרע עם שכניה הערביאים, שגרם לה, כידוע, הפסד מרובה.  וכה היתה "קסטיניא" מגיעה באמת לשכלולה בזמן קצר ובהוצאות לא גדולות בערך למה שיצא עתה.  יושביה היו מתרגלים מתּחלת בואם אל המושבה לבטוח אך בכוח עצמם ולעשׂות הכל על דעת עצמם.  ואם היו נכשלים באיזו שגיאה וקלקול, היו מבקשים ומוצאים להם בעצמם דרכים שונים לתקון מצבם, בלי כל טענות ותביעות על אחרים.  ומי יודע? אולי היה ה"מופת" הזה גורם, שיפתרו עתה כל שאלות הישוב באופן אחר לגמרי: הנדיב היה אולי מוצא לאפשר "לגמור חשבונו" בלי עזרת אפיטרופסים חדשים, אִלו היתה לנגד עיניו מושבה כזו, שנוסדה ונשתכללה בלי כל צל של אפיטרופסות; הפועלים היו אולי זה כבר הולכים ומשכללים את עצמם במושבות חדשות שהיו מיסדים להם בדרך האמורה, וכל חובבי הישוב שבמזרח ובמערב היו קוצבים להם ברצון את האמצעים הדרושים לזה, לאחר שהראו הם, הפועלים, במעשׂה, מה שעתה אינם יכולים אלא להבטיח בדברים ואין מאמין להם[109].

– – –

ובזה תמה דרכּנו ממושבה למושבה.

ארוכה היתה הדרך הזאת מאד, ארוכה אולי יותר מסבלנותם של הקוראים, ורבים מהם אולי קצרה נפשם בדרך כזו, שצורה אחת לה מראש ועד סוף ובכל המקום אשר באו ראו אך חזיון אחד החוזר ונשנה כמעט בלי שנוּי.  ככל האפשר השתדלתי אמנם לבלי עמוֹד על הפרטים הבלתי חשובים כל-כך לעניננו או שכבר נתפרסמו על ידי אחרים במדה מַספקת.  ובכל זאת יצאו הדברים ארוכים ביותר, עד שהוכרחתי מפני זה לעבור בשתיקה על איזו מן המושבות (למשל, רחובות), שהיו מוסיפות לנו דעת בנוגע לתכוּנת ההשפעה המוסרית של האפיטרופסות על כל סביבותיה, אף מעבר לגבול שלטונה הגשמי.   

ואולם, איך שהיתה דרכּנו – הנה סוף סוף באנו, כמדומה לי, "למחוז חפצנו": מצאנו את ה"אויב" היותר קשה – בהיותו מסתתר בדמות "אוהב" – להתפתחות הישוב, ואשר בו עלינו איפוא להלחם בכל כוחנו, ובחפצנו להרים את הישוב משפלותו.

אבל המלחמה הזאת צריכה להיות מכוּונת לא נגד האפיטרופסים המערביים כמחשבת רבים, כי אם נגד עצמנו.  מה יש לנו צדקה לדרוש מאחרים, שיִטלו את הקורה מבין עיניהם, כל זמן שאנו בעצמנו אין אנו רוצים ליטול את הקיסם מבין עינינו? קטן ודל הוא חלקנו בישוב הארץ, ובאלה ארבע אַמותינו הצרות, באלה הפרוטות המעטות שאנו מכניסים לא"י, מתנהגים אנו עד היום כ"פטרוֹנים" העושׂים צדקה וחסד עם בריות שפלות שאינן כדאיות לכך.  כי למה נכחד? כל יחוסנו אל האכרים והפועלים מעיד בנו, שאנו מביטים עליהם עד עתה בבוז ושאָט נפש ואין אנו יכולים להתגבר על ההרגל, שנעשׂה לנו כטבע שני, לחשוב את כל בני הישוב לא רק לרמאים ושנוֹררים, אלא גם לחסרי דעה ונסיון, שאי אפשר להאמין בהם ולסמוך על דעתם ויושר לבם אפילו בדבר שטובת עצמם דורשת מהם לעשׂותו כהוגן.

זהו אחד מן החזיונות הנפלאים שבחיי היחיד והצבור: מרוב עבודה שעובדים בני אדם בשביל להשׂיג איזו מטרה חביבה עליהם – יש שהם משתקעים כל כך בפרטי המעשׂים, עד ששוכחים את הכלל, את המטרה שלמענה הם עמלים, ולא יסוֹגו אחור ממעשׂיהם, אף אם יראו ברור, כי מביאים הם נזק ולא תועלת לאותו הענין שהמעשׂים האלה צריכים להיות אך כאמצעים להשׂגתו.  הנה חובבי ציון בודאי התחילו מעשׂיהם בישוב הארץ אך לשם האידיאל הגדול של תחית האומה, והרי אין הדבר צריך לבינה יתרה בשביל להכיר, כי ישוב של רמאים וחסרי-לב, שאינם מוכשרים לעשׂות אף צעד אחד כהוגן בלי השגחה מן החוץ ואינם נאמנים על שום דבר בלי שמירה מעוּלה, – כי ישוב כזה לא תועלת הוא מביא, כי אם הפסד מרובה, להתכלית הנרצה, ואינו אלא מכשול חדש שאנו יוצרים לנו בידינו על דרכנו לעתיד, הקשה גם בלעדי זה.  ואם באמת מאמינים גם מנהיגי הישוב שלנו, כמנהיגיו המערביים, שבני המושבות הם כולם "שנוֹררים וגנבים שכל מזמתם היא רק להוציא פרוטה יתרה מכיס של אחרים"[110], – למה ולמי איפוא הם עמלים? – למה הם מכלים ממונם של ישׂראל, למה הם מבַלים כוחם וזמנם, בשביל לקיים את הישוב הזה ולשמור עליו מפני בעליו עצמם, בעוד שהדבר גלוי, כי מצד התכלית העיקרית, בטולו של ישוב כזה יפה מקיומו? – אבל הוא אשר אמרתי: ברבוֹת הימים ה"עיקר" נשכח וה"עבודה" כשהיא לעצמה נעשׂית עיקר, כאִלו כל עצמו של הישוב לא נברא אלא בשביל שמנהיגיו ואפיטרופסיו השונים בא"י ובחו"ל ימצאו להם מקום לעבוד "עבודת הכלל" במלחמתם התמידית עם בני המושבות...

עלינו איפוא להלחם תחלה בנו בעצמנו, לעקור מלבנו בחוזק יד את המשפטים הקדומים שהורגלנו עד כה לעשׂות מעשׂינו על פיהם.  אם ראויים בני הישוב להאמין בהם ולהפקיד גורלם בידיהם עצמם או אינם ראויים – דבר זה לא נוּכל עדיין לדעת, באין לנו עד כה שום נסיון אשר יראֵנו בפועל, איך היו הם עושׂים מעשׂיהם, אִלו נכחדה האפיטרופסות מן הארץ והיתה היכולת בידם לעשׂות הכל, מהָחֵל ועד כָלה, בחירוּת גמורה, מבלי היות תלויים בדעת אחרים בשום פנים[111].  ולעומת זה יש ויש לנו נסיון מספיק, המראה באופן היותר ברור, כי הנהגת האפיטרופסות מוסיפה אך קלקול על קלקול, חמרי ומוסרי כאחד, ואין כל תקוה להישוב להבּנות ממנה.  מה יש לנו איפוא להפסיד? אנו רואים את הישוב הולך ויורד בחומר, הולך ונשחת ברוח, ואנו יראים לעשׂות נסיון חדש, שמא חלילה לא יעלה יפה! כשהחולה נוטה למות, מנסים הרופאים גם את התרופות היותר מסופקות והיותר מסוכנות.  במצב כזה אין שואלים: שמא לא יעלה יפה? אלא אדרבא, שמא יעלה יפה?...

ננסה נא איפוא! נחדול נא מהיות אפיטרופסים להישוב ומהפקד פקידים בא"י לחַלק שם את הפרוטות ולנהל את מקבּליהן בדרך טובה.  נשתדל נא לקבוע אמונה בלבנו, שרוב הקולוניסטים והפועלים חפצים הם עצמם בטובת הישוב – שהיא גם טובתם – לא פחות ממנו, ושיש ביניהם אנשים המבינים עם זה, גם כן לא פחות ממנו, מה טובת הישוב דורשת ואיזו הם הדרכים היותר רצויים לתקונו.  ואם עד כה לא נראה חפצם הטוב בכל מלואו ולא נשמעו מפיהם עצות הגונות לתקון המצב הכללי – הלא הסבּה לזה מובנה בנקל: כשאדם יודע, שאין קולו נשמע וחפצו אינו עושׂה רושם בפועל, תש כוחו והאֶנרגיא שבו מסתתרת ומתנַונת.  לא כן יהיה, אם ירגישו פתאום, כי אָפס אדון, תמו אפיטרופסים, והכל תלוי בהם עצמם, – אז יתעוֹררו כולם כאיש אחד לבנות הנהרסות, ואף אלו שבאמת ירדו פלאים במצבם המוסרי, בעטיה של האפיטרופסות, אף הם יתרוממו ברוחם, על ידי השפעת ההתעוררות הכללית, וישתדלו להיטיב מעשׂיהם, ובכל אופן לא יוכלו להביא נזק אלא להם עצמם, מבלי לעצור בעד התפתחות הענין בכללו.

מרובים צרכי הישוב ועצומים המכשולים אשר על דרכו.  על ראשי המכשולים האלה כבר רמזתי בראשית המאמר: יחס הממשלה לעובדה האדמה, המַעשׂר ושאר המסים, הכבדים מנשׂוא, ואופן גביתם מכבּיד משׂאם עוד יותר.  גם מצב הארץ עתה בכלל, השממון והעזובה הרבה, פרעות החיים ורוע ההנהגה, – כל זה עושׂה את הישוב החדש בא"י למפעל קשה מאד, הדורש שקידה וחריצות בלי גבול בשביל שיוכל להצליח.  ואם דבּרתי עד כה רק על הרעה שגרמה לו האפיטרופסות, לא היתה, כמובן כוָנתי לאמור, כי רק היא לבדה עומדת לשׂטן לו, וכשתבטל היא, מיד יוּסרו כל המכשולים בבת אחת והישוב יעלה כפורחת בלי יגיעה יתרה.  מחשבה כזו לא תוּכל לעלות על דעתו של שום אדם היודע מצב הדבר לא על פי השמועה בלבד.  ואולם – היא הנותנת! מפני שרבּו המכשולים כל-כך ומפני שהענין דורש התעוררות האֶנרגיא והתרכּזות הכוחות במדה מרובה כל-כך, לכן אי אפשר שיצליח, כל זמן שהנהגתו נמצאת בידי אפיטרופסים, העומדים מחוצה לו וממעל לו, ואלה העובדים עבודתו מבפנים, שהם לבדם קשורים בו והוא בהם קשר טבעי ואמתּי, אינם אלא אַבטומַטים המתנועעים לפי רצון אחרים.  ועל כן אני אומר, כי אם רוצים אנו, שיהיה הישוב מה שהוא צריך להיות, עלינו להשתדל קודם כל, שיהיה הוא אדון לעצמו, שעובדיו הפנימיים יהיו גם יוצריו ועושׂיו כרצונם, בלי כל לחץ ודחק מן החוץ, ואנחנו, כל בית ישׂראל שבגולה, נעמוד לימינם מרחוק, בתתנו להם יכולת פעם אחת להזדיין כראוי למלחמתם הקשה ובהמָצאנו להם אחרי כן בכל עת אשר יקראו אלינו לעזור להם בעניניהם הכלליים: ביסוד בתים לחנוך והשׂכלה, בהקלת משׂא המסים ודרכי גביתם, בחפּוּשׂ שוָקים לממכר פירותיהם, וכדומה.  אז נוּכל, לפחות, לקוות, שיעלה בידם להגיע בזמן קרוב או רחוק למצב בריא ואיתן.  אבל בלעדי התנאי העיקרי הזה, אין לנו גם תקוה רחוקה לנַצח את המכשולים וכל עבודתנו אינה אלא לבטלה.

והנה, מששבתי מארץ ישׂראל והצעתי לפני הועד האודיסאי לבטל את "הועד הפועל" של פקידים ולמסור הנהגת הענינים בידי בני הישוב עצמם, – נבראה "ספרות" קטנה על דבר השאלה הזאת.  וצריך לקרוא את הפרוטוקולים של הועד ואת ה"מאמרים" שבאו בכה"ע על הענין הזה, בשביל לראות, כמה קשה לבני אדם להבין את הרעיון היותר פשוט, כשהוא מתנגד למושׂגים ומעשׂים שהורגלו בהם.  בצר לה, זכרה האפיטרופסות פתאום, שיש בעולם חכמה ששמה "אַגרוֹנוֹמיא" ומני אז יש לה תרופה אחת לכל המחלות: "השבחַת העבודה ע"י אַגרוֹנומים".  וממילא מובן, כי גם שאלת "הועד הפועל" היתה לשאלה אַגרונומית: צריך להפקיד בראש "הועד הפועל" אגרונום מומחה, ואז יוָשע הישוב תשועת עולמים.  והנה, כמובן, לא יכחיש שום אדם בתועלת שיוכלו להביא לעניני הישוב נסיונות מדעיים ("נסיונות" – כי אמנם עדיין לא הובררו שאלות עבודת האדמה בא"י, והאגרונומיא לא תוכל לע"ע לקבוע שם הלכות פסוקות, אלא לעשׂות נסיונות בלבד), וכל ה"ראיות" שמשתדלים מגיני האפיטרופסות להביא על זה ממעשׂי עמים שונים בארצות שונות – אינן אלא אבּוד דברים לבטלה.  אבל האמת הפשוטה הזאת אין לה שום יחס לשאלת האפיטרופסות, וכל המוציא מזה תולדה, שצריך להעמיד בראש הישוב אגרונומים-פקידים, אשר ישגיחו על העבודה ויתקנוה כהלכה, – הרי הוא מעיד על עצמו, שאינו מבין אמת פשוטה אחרת, החשובה עוד יותר לעניננו, כי גם השבחת העבודה היא דבר שאדם עושׂה כהוגן רק כשהוא עושׂהו ברצון, על דעת עצמו, מתוך הכרת הצורך והתועלת שבו, ולא על פי פקודה של פקיד.  יהיו נא בני המושבות אדונים לעצמם, ידעו נא, כי אך בכוחם ורצונם הטוב תלויה ישועתם, – ומאליהם ישתדלו להשביח את כל ענפי עבודתם, מאליהם יעשׂו נסיונות, ישאלו בעצת מומחים, יקראו בספרים המתיחסים לזה, ובמשך הזמן יגיעו גם בשאר ענפי העבודה לאותה השלימוּת שהגיעו לה בעבודת הכרמים, אשר התמכּרו אליה בכל לבם, בתקוָתם להבּנות ממנה.  במדינות ידועות אמנם שולחים אַגרוֹנוֹמים לכפרים למשוך לבם של האכרים לתקונים שונים על ידי דברי פתּוּי ונסיונות המראים תועלת התקונים, או גם להנהיג בתוכם דרכי עבודה חדשים באונס.  אבל לעשׂות כן גם במושבותינו בארץ ישׂראל – זהו חקוי של קופים, בלי שׂימת לב להבדל המצב פה ושם.  מי שיודע, כמה כתבי עת המוקדשים לעבודת הכרמים נמצאים באוצר הספרים שב"ראשון-לציון", ואיך ישתדלו הכורמים שם לקרוא בהם ולהוציא מתוכם תועלת מעשׂית, – הוא יבין, כמה מן הזרות יש בדמיון הזה, שמדמים אכרים כאלו לבני הכפרים החשוכים שברוסיא, אשר גם רופא צריך לשלוח להם בעל כרחם.  – אם רוצים האפיטרופסים לשלוח "מומחה" לא"י, שיעשׂה נסיונות שונים בעניני העבודה, תבוא עליהם ברכה: ישלחוהו ויתנו לו חלקת-אדמה מַספּקת, שישב לו שם ויעשׂה נסיונותיו לעצמו, אולי יצליח להוציא מן האדמה יותר הרבה ממה שמוציאים עד עתה, ואז – בזה אין ספק – יבואו האכרים אליו ללמוד תורה מפיו ויחַקו את מעשׂיו בחפץ לב.  אבל מה ענין שליחות כזו לשאלת "הועד הפועל", אשר מטרתו היא לתמוך ולנהל את הישוב ב"פועל"?

התקון הראשון – וגם האחרון – אשר עלינו לעשׂות, בשביל לגמור את אפיטרופסותנו, לפחות, במעשׂה אחד הגון, – הוא איפוא זה: ליסד בא"י "ועד פועל כללי" מבני הישוב עצמם, כלומר, שחבריו יהיו אנשים אשר יבחרו בהם כל האכרים והפועלים ברצונם הטוב לזמן מוגבל, ולא "פקידים" שימַנו עליהם מן החוץ ויחליפו אותם בכל עת שיחפצו הממַנים.  הועד הזה יהיה האוֹרגַן הראשי, שבידו ימָסרו כל עניני הישוב הכלליים: הוא יהיה המליץ בין בני המושבות ובין הממשלה, הוא יהיה המפקח על בתי הספר ושאר צרכי-הצבור הרוחניים, והוא גם יעמוד בין הישוב ובין חובביו ותומכיו אשר בגולה.  וקודם כל צריך יהיה הועד הזה לחקור היטב מצב כל מושבה, מה הם הדברים העיקריים החסרים לה ומעכּבים את התפתחותה ובמה אפשר לתקנה ולתת לה האפשרות לחיות בלי תמיכה חיצונית.  ואחר שיתברר הדבר הזה בירור שלם ומוחלט, אז יהיה מקום לחובבי הישוב להראות "חבּתם" באופן יותר נאה מאשר עד כה: למלאות בבת אחת כל המחסורים האמתּיים של המושבות שברשותם (כלומר, שאינן תלויות בדעתו של הנדיב וממַלאי מקומו) ולהסתלק עם זה מכל אדנוּת והשגחה על עניניהן הפנימיים ומהלך עבודתן.  וכן יעשׂו גם להפועלים: יתנו להם את האמצעים שנועדו למענם, בשביל שיעזרו לעצמם בדרכים האפשריים לפי המצב, כפי שימצאו הם עצמם והועד הפועל הכללי, – ושוב לא ישגיחו במעשׂיהם, אם משתמשים הם באמצעים שבידם לעבודת אדמה או לאוּמנוּת, או אפילו להוצאת הדרך של אלה מהם המוכרחים לעזוב את הארץ: גם יציאתם של אנשים יתרים, שאינם יכולים לבסס מצבם בארץ, הנאה היא לא להם בלבד, אלא גם לישוב הארץ בכלל.

ואז, אבל רק אז, תהיה לנו צדקה להשתדל לפני האפיטרופסים המערביים, שיעשׂו גם הם כמונו, ואולי נמצא אז שם אוזן קשבת יותר מאשר עד כה...  אך גם אם לא ישמעו לבקשתנו תיכף, אין לנו להתיאש: כאשר יעלה נסיוננו יפה – ואחר כל האמור, אפשר שיודו רבים, כי רשות לנו לקוות שיעלה יפה, אם אך יֵעשׂה בשלמוּת, בהחלט, בלי פשרות והנחות, – אז יחַקו הם, האפיטרופסים המערביים, מאליהם את מעשׂינו; אחרי כי סוף סוף גם הם חפצים בטובת הישוב, אלא שאוחזים הם בשיטתם המקולקלת, מפני שאינם רואים אחרת נאה הימנה.

אבל כבר יצאתי חוץ לגדרי.  לא לעוּץ עצות באתי כאן, איך לסדר עניני הישוב אחר שתוּסר מעליו האפיטרופסות.  בעצות טובות יתקנוהו אחרים, בבוא העת המוכשרת לכך, ואני לא היתה מגמתי בכל המאמר הזה אלא לקרוא קריאה גדולה באזני כל ישׂראל:

"Hands off!"

הסירו את ידכם הקשה מעל הישוב, אם רוצים אתם בבנינוֹ ולא בחורבנו.[112]

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



* נדפס ב"השלח" כרך ט' חוב' ב'-ו' (אדר-סיון תרס"ב).

[1] עי' במַחבּרת "הרצאת הבקורת" שהוציא הועד של "חברת התמיכה" ובתוצאות הפּרוֹטוֹקוֹלים של הועד שנדפסו בכה"ע בשנה האחרונה.

 

[2] עי' חלק ג': "ילקוט קטן", פרק ל"ח ול"ט.

[3] מעשה שהיה בשנה זו בגליל.

[4] 12 פר' בחודש לכל נפש, מלבד למאכל הסוסים 30 פר' בחודש לסוס. משפחה של שלש נפשות נחשבת לענין תמיכה כארבע, ושל ארבע – כארבע וחצי, מפני שהמשפחות הקטנות הוצאותיהן יותר מרובות בערך למספר נפשותיהן. – ואחר כל זה יש מן האכרים שתמיכתם אינה מַספקת להם, והם חייבים גם לאנשים פרטיים סכומים ידועים.

[5] בשנת 1893, בשובי מא"י לאירופא, נזדמנתי לאניה אחת עם ראש כל פקידי הנדיב אז, וכשגליתי לו דעתי, כמה זרה בעיני שיטת השכלול בעקרון, הגיד לי בפה מלא, כי היה הדבר מוכרח, מפני מרים וקשי ערפם של האכרים, שאי אפשר היה להביאם לידי משמעת כל זמן שהיה להם אף לחם צר לזמן קצר מפרי עבודתם בלי עזרת האַדמיניסטרציא.

[6] המשפחות היו גדולות מאד, כעשׂר נפשות למשפחה, ואדמה ניתנה להם רק כמאתים ועשׂרים דונם לכל אחת.

[7] בשנת 1899/900 – השנה שבּה עברו המושבות מרשותו של הנדיב לרשות יק"א – עלה הבּודזט של עקרון קרוב למאה ועשׂרים אלף פר', – ובזה למחית האכרים רק כארבעה ועשׂרים אלף, והשאר – לעבודת הנטיעות, למאכל בהמות, למסים, בנינים, שומרים, פקידים וכו'.

[8] יש בידי צרור מכתבים כתובים בקיץ שנת 1893 בעצם ידו של הפקיד הראשי במושבות יהודה אל משנהו, אשר נשלח לעקרון להשקיט את המהומה שהתעוררה שם בעת ההיא. במכתבים האלה התגלה תכוּנת האפּיטרופּסות כשהיא באה לכלל כעס. בין שאר עצות טובות שנותן הכותב למשנהו נמצאה גם זו: שאם יהיה צורך בדבר, יקרא לעזרתו את הערביאים מן הכפר הסמוך, הכועסים על אכרי עקרון ויהיו שׂמחים בהיות לאל ידם להנקם בהם. גם יצוֵהו להכות את האכרים ולגרות בהם את "כלביו המהוללים", אם אי אפשר יהיה להכניעם בלעדי זה. גם גדולי הרבנים מירושלים עמדו אז לימין האַדמיניסטרציה, ועל פי בקשתה הלכו לעקרון לעורר את הקולוניסטים שיכּנעו לפני אדוניהם. וכשעלה הדבר בידם ובקשו את הפקיד העליון, שיבוא גם הוא לעקרון בשביל לדבּר עם האכרים, – צוה למשנהו להגיד להם, כי חולה הוא. ובלחישה הוא מודיענו, כי צר לו על שהצליחו הרבנים להשקיט את רוח האכרים, וחפץ היה יותר שלא יצליחו, כדי שיצדיקו גם הם את הענשים הקשים, שישׂים עתה הנדיב על המושבה...

[9] האדמה סביבות עקרון, כמו בסביבות שאר המושבות העבריות, עלתה במחירה, ועתה אי אפשר לקנות שם בפחות מן 40-35 פר' הדונם. – העזר לשנה השניה נחוץ הוא, מפני שעל הרוב אין השנה הראשונה מבורכת, כי אין העובדים יודעים עוד את תכוּנת אדמתם ואופני העבודה הנאותים לה. והעקרונים אומרים בצדק, כי לא שנה אחת, אלא חמש ושש שנים יעברו עד שיכירו היטב את סגולת האדמה החדשה וידעו איך להוציא ממנה כל מה שתוּכל לתת. – את הנטיעות הנמצאות במושבה לא יביאו האכרים בחשבון, כי רובן לא יצלחו, והזיתים, אם יעלו יפה, יהיו לתשלומי החוב להנדיב. יש במושבה גם פרדס גדול (כשבעים דונם), אבל מצבו רע מאד ודורש תקון הרבה. האכרים דורשים, שיתקנוהו ויכוֹננו בו כוח הקיטור, כדי לחַבּר אליו גם בית-טחנה, ואז יהיה להם בו מקור הכנסה לצרכי ההוצאות הכלליות, שאין בכוח שלשים משפחות לשׂאתן.

[10] בעת היותי בעקרון בנו ארבעה בתים חדשים בשביל האכרים, וכולם מרוּוָחים ויקרים יותר מכפי הראוי בכפר פשוט. וכששאלתי את הפקיד: כל הוַתרנוּת הזו למה? ענה לי, כי הרופא אמר, שאקלימה של א"י דורש קודם כל בית מרוּוָח עם אויר ואוֹר הרבה. "הרופא אמר", הפוֹרמוּלא נמצאה, ותיכף עושׂים מעשׂה על פיה. אם אפשר הדבר מן הצד האֵיקונומי, שאכּר פשוט יוציא מארבעה עד חמשה אלפים פרנק לבנין בית לבד, בלי רפת וחצר – שאלות כאלה אינן מעכּבות את האפיטרופסות מלעשׂות מה שלבה חפץ, אם אך הפוֹרמולה מצאה חן בעיניה.

[11] בחשבון השנתי של יק"א לשנת 1900 נאמר על דבר עקרון: "הפתרון היסודי האחד הוא, כנראה, לקנות אדמה בסביבות הקולוניא בכמוּת מַספּקת להעבודה היותר חשובה [מזרע תבואות]. והפתרון הזה רצוי ביותר גם מצד היות האכרים מראים חבּה וכשרון להעבודה ממין זה. לעת עתה משתדל הוַעד [של יק"א] להקטין את ההוצאות הכלליות והוצאות העבודה במושבה ולמשוך לב הקולוניסטים יותר למטעי עצי פרי". (Jew.Chr., June 21, 1901). קשה אמנם מאד להבין את הקשר ההגיוני שבין ראש הדברים וסופם: "הפתרון היסודי" הוא – קנית אדמה למזרע תבואות; הקולוניסטים אוהבים עבודת הזריעה ומוכשרים לה ביותר; ובכן משתדלים האפיטרופסים לעת עתה" – "למשוך לבם למטעי עצי פרי"! אבל, אם קשר הגיוני אין כאן, קשר פּסיכולוגי יש כאן: האפיטרופסות הישנה היא שנטעה עצי פרי בעקרון, והאפיטרופסות החדשה, יורשת נחלתה, אע"פ שמודה היא, כי הפתרון היסודי אין לו דבר עם עצי פרי, לא תחפוץ בכל זאת להראות גָלוּי, כי כל עבודתה של חברתּה לא היתה שוה כלום...

[12] גם עתה יש מאכּרי ראשון לציון שנטעו להם זיתים, אתרוגים ועצים אחרים ונטיעותיהם מביאות להם הכנסה הגונה. אבל, כמובן, אינם אלא יחידים יוצאים מן הכלל.

[13] כמחצית הקולוניסטים ב"ראשון" הם אמנם "עומדים ברשות עצמם", כלומר, אנשים שהביאו עמהם אמצעים הגונים ולא קבּלו תמיכה מאת הנדיב. אבל גם הם עמידתם ברשות עצמם אינה אלא למראית עין. מראשית התישבותם ועד עתה הוכרחו תמיד להיות נכנעים לפני הפקידים ולמלאות כל מצוותיהם, כחבריהם הנתמכים. כי באין בידם שטרי-מקנה מקוימים כדת המדינה, היתה הפקידות יכולה לגרשם מן המושבה בכל עת, ובכוחה זה (וגם בהיות בידה למנוע מהם עזרת הרופא ושאר צרכי הצבּור) עשׂתה גם את אלה מדרס לרגליה. אין צריך לאמור בעניני עבודה, בנטיעה והרכּבה, שלא יכלו ה"חפשים" להמרוֹת פי הפקידות ולסור מן הדרך אשר התותה לפניהם, מיראתם פן לא יקבּלו אח"כ את ענביהם ליקב הפקידות; אלא אף בחייהם הפרטיים והצבוריים לא היתה להם שום מעלה יתרה על האחרים. במשך זמן רב, למשל, היה "חוק" שולט ב"ראשון", שאין רשות לשום קולוניסט להכניס לביתו איש זר, אפילו ללינת לילה, בלי רשיון מיוחד מאת הפקידות. והחוק הזה היה חל גם על העומדים ברשות עצמם. ועוד גם בעת האחרונה, בהיותי ב"ראשון" לפני שנתים והלכתי לבקר את הפקיד, מצאתי במסדרון ביתו את זקני הקולוניא ונכבדיה, נתמכים ובלתי נתמכים יחד, עומדים על רגליהם בגלוּי הראש (ומחכים עד שיעלה לרצון לפני האדון (שישב בחדר הסמוך ולא שׂם לבו להם) לצאת אליהם ולשמוע את "בקשתם". והבקשה היתה לא בקשת תמיכה וחסד, כי אם – לשלם להמושבה מחיר הענבים שהכניסה להיקב לפני חמשה חדשים ועדיין לא קבּלה את מחירם בשלימוּת. המחזה הזה גלה לפני ברגע אחד את כל שפלוּת מצבם. בוֹשתי להביט בפניהם והם – בפני. וכששאלתים בשׂפה רפה, אם כבר ארך זמן עמידתם פה, ענני אחד מהם במרירוּת: כך אנו עומדים זה שמונה עשׂרה שנה!...

[14] כשהתחילו "גפני הודו" לעשות ענבים, שלמה הפקידוּת בעדם – עוד טרם ידעה מה תהיה איכות היין – 70 פרנק הקנטר. ולא לחנם איפוא קוו הקולוניסטים להתעשר, כהבטחת הפקידות, והרשו לעצמם מפני זה להרחיב חוג צרכיהם. אבל מעט מעט התחילה הטעות להגָלוֹת, והמחיר היה פוחת והולך משנה לשנה. בשתי השנים האחרונות שלמו בעד המינים האלה 40 פר' הקנטר, בעוד שמחיר הפשוטים היה רק 20 פר'.

[15] לפי הרפּוֹרט של אחד מבני "ראשון", שנשלח מטעם חברה אחת לחקור מצב שוק היין בערי המזרח, – המחיר היותר גדול שאפשר לקוות בקוֹנסטנטינוֹפּוֹל, אם ימכר שם היין בכמות מרובה לפי ערך, הוא 30 פרנק ההיקטוֹליטר בחנותו של הקונה, שמזה צריך איפוא לנַכּוֹת דמי ההובלה לקונסט' וההוצאות שם עד המסר הסחורה לידי הקונה. – ובהמבּוּרג (המרכז היותר גדול למסחר היין) נמכר יין "ראשון" בשנת 1901 כחמשת אלפים חביות (החבית הוא 2.2 היקטוליטר) במחירים שונים, מן 50 עד 80 פרנק החבית, ואם ננַכּה את ההובלה להמבּורג (9 פרנק לחבית) ועוד 15% מן המחיר הכללי, שעולים בהמבורג דמי קוֹמיסיא, "פּחַת, ועוד, גם נצרף "הוצאות העסק" בהמבורג, שעולות, לפי כמות היין הנמכר, כשנים עשׂר פרנק לחבית, – הנה ישאר לנו המחיר הנקי ביפו על האניה (à bord) מן 13 עד 21 פרנק ההיקטוֹליטר. ולפי החשבון הזה, אף אם נאמין, שברבות הימים ימכר חלק גדול מן היין על ידי החברות השונות ("כרמל" ועוד) ואנשים פרטיים, שמשלמים מחיר יותר טוב, גם אז נצא ידי כל הדעות אם נקבע את המחיר הבינוני של היין ביפו על האניה 25 פרנק ההיקטוֹליטר. – והוצאות עשׂית היין (בצירוף החבית, המס, הובלה ליפו ושאר הוצאות, עד המסרוֹ להאניה) עלו עד כה (לפי חשבון ראשי היקב בשנת 1899/900) – 17,50 פרנק להיקטוליטר. אבל הקולוניסטים טוענים בצדק, שיש כאן הוצאות יתרות בלתי מוכחות. ולכן נוּכל לחשבן, כפי שעולות ב"שרונה", רק 13 פרנק להיקטוֹליטר (ב"שרונה" יחשבו פחות מעט, אבל ההובלה ליפו עולה שם בזול יותר, בהיות "שרונה" בתחום העיר). נשאר איפוא ממחיר היין, אחר נכיוֹן ההוצאות, 12 פרנק להיקטוליטר. וזהו מחיר הענבים האמתּי (אם לא ננַכּה שום % לריוח ו"אַמוֹרטיזציא" של היקב עצמו). ומאחר כי 1 הקטוליטר יין (אחר נכיון הפחַת הבא ע"י ההתנדפות) יוצא מן 0,6 קנטר ענבים, הרי מחיר הענבים – 20 פרנק הקנטר.

 

[16] בשנת 1899 הכניסה המושבה להיקב 4793 קנטר ענבים, ושטח הכרמים המכניסים היה אז – 223 דונם (עי' הרשימות הסטטיסטיות של מאירוביץ במַחבּרתו הרוסית). אבל השנה ההיא היתה גרועה מבינונית בערך 20% (בשנה שקדמה לה עשׂה היקב 30 אלף היקטוליטר יין, ובזו רק 24 אלף בקירוב). נוסיף איפוא עוד 20% ותהיה הכמות הבינונית 5991 קנטר, או 1,35 קנטר לדונם.

[17] בהוצאות עבודת הכרמים יש בא"י דעות שונות, הללו מַרבּים והללו ממעטים. אבל מתוך כל הידיעות שאספתי בזה נראה ברור, כי לפי מצב "ראשון" כעת, שאין שם לא מספּוא לסוסים ולא זבל וזה וזה נקנה בכסף מלא, – אי אפשר לעבוד היטב את הכרמים בפחות מן 20 פר' הדונם. בעת האחרונה, משהתחילה האַדמיניסטרציא לקמץ, המעיטה גם את תמיכתה לעבודת הכרמים עד 110 פר' להקטר (10 פרנק לדונם). אבל זהו קמוּץ קיצוני בלי דעת (כדרך האפיטרופסות כשהיא נוטה לצד זה או זה), לפי שעבודה זלה ביותר גרועה היא באיכותה וממעטת את ההכנסה. יש בידי חשבון מפורט של אחד מטובי הקולוניסטים ב"ראשון", שהכל מעידים עליו, כי בקי הוא בעבודה ומשגיח היטב על כל פרטיה, ויוצא מתוך חשבונו, שעולה לו העבודה עתה כשלשים פרנק הדונם. אך מזה יש לנַכּות כחמשה פרנק היוצאים למשרתים ומשגיחים (הוא נזקק לזה, מפני ששטח כרמו גודל ביותר), וישאר סך 25 פר' לגוף העבודה. גם ברחובות וגדרה עולות הוצאות העבודה להכורמים הטובים מן 20 עד 25 פרנק, ומי שפוחת מזה, גם הכנסתו פוחתת, בהיות הכרם בלתי מזוּבּל ומעובד כל צרכו. בואדי חנין, שמפני עניותם של הכורמים אין להם סוסים וגם ממעטים בזבל, עולה להם העבודה רק כחמשה עשׂר פרנק, אבל גם הכנסת כרמיהם מעטה מאד בערך לשאר המושבות, – ובנוגע להמסים ושאר ההוצאות, הנה המַעשׂר עלה ב"ראשון" עד העת האחרונה 4% מן ההכנסה, אבל כפי הנשמע, עולה עתה יותר. בכל אופן יש לחשבו, ביחד עם שאר המסים, לסך 10-8 אלפים פרנק. ו"הוצאות הצבור" עלו בשנת 1899 – 13,460 פרנק, מלבד הרופא והספקת מים, שהיו עוד אז על חשבון הפקידות. ואם גם ננַכּה איזו הוצאות יתרות, אי אפשר לפחות מן 12-10 אלף.

[18] גם בשנים האחרונות, כשהמצב הרע כבר נגלָה לכּל, היו משלמים עוד ב"ראשון" בעד מקום לבנין – 1200 פרנק הדונם.

[19] "שרונה", ששטח אדמה כמעט שוה לזה של "ראשון" (כשש מאות הקטר), יש בה כשלשים וחמש משפחות של אכרים.

[20] למַלוי ברבּית היתה המושבה חייבת בשנת 1900 יותר ממאת אלף פרנק, והרבּית הגיעה בודאי לסך של 15-12 אלף פרנק בשנה. כמה חייבת המושבה להנדיב, אי אפשר לדעת, אחַר כי מן המיליונים הרבים, שנקברו במושבה זו, החלק היותר גדול יצא לבטלה: לעבודות יתרות, לבניני היכלות שאין בהם צורך ולכלכלת ה"חצר" של הפקידות עם כל המון משרתיה. היקב עם כל כליו עלה לשני מיליון ומחצה, כי בהיותו נוֹעד לעשׂית ייני צרפת היקרים, לא קמצו בהוצאות ועשׂו הכל בתכלית השלמוּת. אבל עתה כל הכבוּדה הזאת למוֹתר, כי ליינות פשוטים די היה ביקב פשוט (כמו ב"שרונה" או ב"מקוה ישׂראל"), שהיה עולה לכל היותר כחמישית הסך הנ"ל.

[21] מובן מאליו, שאני מדבּר בזה על הכלל, אך אינני מחליט, שאין יוצא מן הכלל.

[22] בשום מושבה לא גדלה הערבוביא, בנוגע לשטרי-המקנה על האדמה, כב"פתח-תקוה". כשליש מאדמת המושבה רשומה בערכאות על שם אנשים פרטיים שונים, שרבים מהם כבר חזרו ומכרו את "חלקיהם" לאחרים, והם עצמם יצאו מן המושבה, או גם מן הארץ, ושטרי המקנה נשארו על שמם עד עתה. כשבע מאות דונם, קנינם של אנשים שונים, רשומים על שם איזה איש בלתי נודע מארץ הונגריא שאינו יושב בארץ. באופן שהרבה מבעלי האחוזות בפ"ת אין להם שום בטחון, כי בזמן מן הזמנים לא יבואו פתאום אנשים זרים, שאין להם שום יחס לישוב הארץ, לקחת את אדמתם מידם.

[23] בהיותי בא"י בפעם הראשונה (בשנת תרנ"א) באו אלי אחדים מנכבדי פ"ת להתאונן על מצבה הרע של המושבה ומיעוט ה"השגחה" עליה מצד חו"צ, ומתוך דבריהם נתברר לי, שהם מחלקים את בני המושבה לשתי מפלגות: קולוניסטים ושאינם קולוניסטים. והקריטיריון לחלוקה זו היא לא העבודה, כי אם – התמיכה. בשם "קולוניסטים" נקראו אלו שזכו לקבּל תמיכה ולהכּנס לרשות אפּיטרופסותם של חו"צ או של הנדיב, ומי שלא זכה עדיין לכך – אינו קולוניסט, אף אם הוא עובד אדמתו בחריצות הרבה יותר מן הקולוניסטים הנתמכים! מושׂגים כאלה יכולים להבּראות רק בבצת האפיטרופסות.

[24] אפשר היה אז בנקל לקנות קימעא קימעא את אדמתם של הרבה מבעלי האחוזות הקטנות, ובאמת קנתה האדמיניסטרציה הרבה "חלקים", אלא שהחזיקה אותם ברשותה ונטעה עליהם כרמים ופרדסים.

[25] עוד בשנת 1899 עלה הבוּדזט השנתי של האדמיניסטרציה בפ"ת כמאה וארבעים אלף פרנק.

[26] הסבה הראשית לזה היא, כנראה, מה שנעשׂתה פה מלאכת הנטיעה ע"י פועלים ברשות האדמיניסטרציא, בעוד שבראל"צ עסקו בזה האכרים עצמם כל אחד ברשותו.

[27] בשנת 1899 הביאו כרמי פ"ת בשטח של 2890 דונם – 1723 קנטר ענבים, או 0,6 קנטר מכל דונם. אך על זה יש להוסיף 20%, כמו שראינו למעלה בחשבון ראל"צ.

[28] ה"בנות" הן, כידוע, שתי קולוניות קטנות הסמוכות ל"זכרון-יעקב", שהושיבה בהן הפקידות איזו עשׂרות פועלים. הן נחשבות כטפלות להמושבה הראשית, בהיותן תלויות בה ודומות לה בכל תנאי קיומן.

[29] עוד שני בדומה לזה היה שם, אך האדמיניסטרציא מצאה, שאדמתו יפה לגפנים, ונטלתה ממנו בעל כרחו ונטעה אותם גפנים, והוא הוכרח לנוד לכפרים הסמוכים ולחכור אדמה מן הערביאים. ודבר כזה נעשׂה בשנת 1899 – בעת שראו כבר, כי לא מן הכרמים תוָשע המושבה!

[30] איזו מהם אמנם יש להם סוסים, אבל ה"אכרים" האלה הם באמת עגלונים, וסוסיהם משמשים להם לא לצרכי עבודת האדמה, כי אם להובלת משׂא ואנשים, שזהו כל עסקם.

[31] עוד בשנת 1900 היה מספּר הפקידים ומשרתיהם (ביחד עם פקידי היקב ומורי בית הספר) כתשעים איש ומשׂכרתם לחודש – כששת אלפים פרנק!

[32] רוב האדמה בעמק, המסוגלת לעבודה פשוטה, מכוסה כרמים ושאר נטיעות.

[33] זמן מה קודם שעברו המושבות לרשות יק"א התחילה האפיטרופסות לבקש דרכים לשכלול "זכרון יעקב", ואז לא נואשו עוד לגמרי מהצלחת "היין המשובח". לכן חשבו לשוב ולנטוע כרמים מרובים במקום הנפסדים ע"י הפילוכסירא. וה"מומחה" הידוע בא מצרפת ועשׂה "הערכה", אשר לפיה צריך היה להוציא עוד לשכלול המושבה שלשה מיליון ושש מאות אלף פרנק, כלומר כחמשה ושלשים אלף פרנק למשפחה! אך בינתים נמסרו המושבות ליק"א, והיין המשובח היה לחלום שוא. ובכן נעזבה המחשבה הזאת ובחשבון השנתי של יק"א לשנת 1900 – אשר בכלל הוא ממתיק את הדינים – לא יכחדו עוד האפיטרופסים החדשים, כי אף אם הכרמים המעטים שנטעו מחדש יצליחו באופן היותר טוב, אין שום תקוה לשכלל את המושבה עם כל יושביה עתה; כי גם לקנות עוד אדמה בקרבתה אי אפשר באותה מדה הדרושה לכולם, וסוף סוף "מן ההכרח יהיה להרחיק מן המושבה חלק מיושביה".

[34] עוד בשנת 1899 היה הבּוּדזט השנתי של זכרון יעקב (מלבד היקב) כשבע מאות וחמשים אלף פרנק. ומזה נוּכל ללמוד, כי הסך הכללי שיצא לבטלה במושבה זו במשך כל השנים – הוא בכל אופן יותר מעשׂרה מיליון. 

[35] לפי הרשימה של האדמיניסטרציא, יש עתה, לראש פנה (מלבד מה שנמכר כאמור להלן) כארבעה ושלשים אלף דונם אדמה, ובהם יותר משמונת אלפים דונם אדמת זרע טובה ויותר משלשת אלפים דונם כרמים ושאר נטיעות (שגם מזה היה חלק גדול טוב לזרע), קרוב לאלף דונם אדמת מרעה טובה וכעשׂרים ואחד אלף אדמת אבנים, שגם היא ברובה יכולה להחָשב כאדמת מרעה, אם כי לא טובה ביותר. (ברשימת מאירוביץ המספּרים אינם מתאימים לאלו שהבאתי פה, ואיני יודע מאיזה מקור שאב, אבל אחשוב, כי בענין זה האדמיניסטרציא נאמנת יותר). וראוי להעיר אגב אורחא, כי על חלק גדול מן האדמה הזאת לא עשׂתה הפקידות שטרי מקנה כדת, וחלק אחר עדיין לא נפרד מאדמת הערביאים על פי שטר-חלוקה מקוּים ("מַפרוּז"). כל זה מראה, עד כמה זלזלה הפקידות בערכּה של האדמה לשכלול המושבה.

[36] עוד בשנת 1899 עלה הבּוּדזט השנתי של ראש פנה ליותר ממאתים וארבעים אלף פרנק.

[37] למעשׂה הצמוקים הביאו מומחים נכרים מספרד.

[38] היא האדמה שקנו חו"צ מגליציא (קרוב לתשעה אלפים דונם, ומהם כשני שלישים אדמת זרע טובה) ועשׂאוה למושבה בפני עצמה בשם "מחנים".

[39] בין הנטיעות היו 892 דונם זיתים, שהם, כידוע, היותר קרובים לשׂכר מכל עצי פרי בא"י, אבל האפיטרופסים השׂכילו לנטוע את הזיתים באוּמנוּת כזו, שכמעט כולם לא יצלחו, וכבר החליטו לעקרם ולהניח מהם רק 22 דונם, ועל ידי זה "נתעשרה" המושבה בשטח של 870 דונם אדמת-זרע טובה...

[40] ההצעה הזאת נחתמה ביום 9 יולי 1899, ואחר שנשלחה לפאריז ונתאשרה שם, נגשו תיכף להוציאה לפעולה (כמדומה לי, באיזו שינויים קטנים).

[41] "למצוא עבודה" – זוהי תחבולה רגילה בהרבה מושבות של האפיטרופסות, וביחוד היו משתמשים בה ב"ראש-פנה". העבודה כשהיא לעצמה אין בה שום צורך ותועלת, אבל "מוצאים" (או ביתר דיוק: ממציאים) אותה, כדי להעסיק את אלו שהאפיטרופסים חפצים או מוכרחים לדאוג לפרנסתם, באופן שהתמיכה מקבּלת צורה של שׂכר עבודה. ומאחר שכל עיקר העבודה אינה אלא למראית עין, הרי אין לה מחיר קצוב, ולכן משלמים בעדה פי שנים ושלשה ממחיר העבודה האמתּית.

[42] כפי הנשמע החליטו עתה להוציא את אלו מן המושבה ולהושיבם במקום אחר.

[43] בהצעתה לא הרשתה הפקידוּת לעצמה סכום מוגבל ולקבּוֹע זמן ידוע לתשלומי החוב של הקולוניסטים בעד השכלול, והיא מציעה רק בדרך כלל, שאחר איזו שנים, כשיתבצר מעמדם, יתחילו הקולוניסטים לשלם על חשבון החוב 12% מהכנסתם. וכן עשׂתה גם בהצעתה לשכלול "יסוד-המעלה" ו"מטולה". מזה נראה, כמה היתה אמונתה רופפת בעתידות הקולוניסטים גם אחר השכלול.

[44] האריסים הערביאים ("חראתין" בערבית) זהו אינסטיטוּט מיוחד למושבות הגליל, שאין דוגמתו ביהודה. האָריס יושב עם כל משפחתו בבית הקולוניסט (או יותר נכון: ברפת, יחד עם הבהמות); הוא עובד את האדמה, ואשתו וילדיו משמשים בבית, ובשׂכר זה הוא מקבּל חלק ידוע (על הרוב – חוֹמש) מתבואת השׂדה. כמעט אין קולוניסט בכל מושבות הגליל שלא יחזיק בביתו אריס אחד או שנים, ויש גם שמחזיקים שלשה, ארבעה ויותר. יחס הקולוניסט אל אריסיהם ובני ביתם – הוא ממש כיחוסם לבהמתם. ומי שלא ראה את המחזה המכוער הזה, לא יוכל להבין כל עומק ההשחתה המוסרית הכרוכה בו. ביחוד רבּה רעת האינסטיטוט הזה בפעולתו על רוח הילדים העברים, המתרגלים מצד אחד לגאוַת "אדונים" ביחס לעבדיהם, ומצד אחר הם לומדים מן הילדים הערביאים אותן המדות הנשחתות שהללו מצוינים בהן... על ידי האריסוּת רבּו כל-כך הערביאים במושבות הגליל, עד שלפעמים קשה להבחין, מי הם פה התושבים העיקריים: היהודים או הערביאים. ב"יסוד המעלה", למשל, נמצאים שלשים ושנים קולוניסטים עברים וכחמשׂים משפחות של ערביאים.

[45] הבּוּדזט  השנתי של יסוד המעלה הגיע עוד בשנת 1899 ליותר משבעים אלף פרנק.

[46] השושנים כסו פה שטח של חמש מאות דונם מן העידית, והניחו מהן רק כחמשים דונם, מעין "זכר לחורבן", ואת השאר עקרו וחלקו את האדמה בין האכרים.

[47] בהיות פה פרטי  ה"שכלול" שוים לכל משפחה (מלבד הבנינים), קבּלה המלה הזאת  ("אינסטאללאציאן") בלשונם של בני יסוד המעלה מובן של מספר ידוע וקצוב, כמטבע של כסף, ככה תשמעו מדבּרים שם: שכלול אחד, שני שכלולים, חצי שכלול, שכלול וחצי וכו'...

[48] בין אלו האחרונים יש, למשל, זקן אחד, שהיה מלמד ב"ראש-פנה", וכשפטרוהו ממשמרתו זו ולא ידעו מה לעשׂות בו בשביל שיוּכל להתפרנס, עשׂוהו לקולוניסט ב"יסוד-המעלה". – גם בחלוקת המשפחות הגיעה האדמיניסטרציא לקיצוניות נפרזה, שלא כדרך הטבע, אלא כדרך האפיטרופסות. משפחה אחת, למשל, שאביה זקן ולו בן יחיד – חלקוה לשתים ונתנו לה "שני שכלולים", אחד להבן לבדו ואחד להאב הזקן לבדו.

[49] לפי רשימת מאירוביץ, נמצאה שם אדמת זרע 8600 דונם, ואיני יודע מאין שאב זה. באמת אין במטולה אדמה טובה לזריעה אלא כששת אלפים דונם. על זה העידו לפנַי פה אחד גם הקולוניסטים וגם פקידי האַדמיניסטרציא.

[50] בכל שנה נופלים בתים אחדים. וכבר היה מעשׂה, שבית אחד נפל על יושביו והמית שתי נפשות.

[51] רק בבנין הבתים החזיקה האדמיניסטרציא במחשבתה הראשונה, שהקולוניסטים צריכים לישב דוקא בבתים הבנויים בדרך הערביאים, ולא בבתים אירופיים. וכשראתה לבסוף, שהבתים הישנים לא יצלחו וצריך לבנות חדשים, החליטה לבנות את הבתים החדשים בטעם הערבי, כלומר בכיפת אבנים מלמעלה, במקום גג מכוסה רעפים, כמנהג אירופא. למטרה זו נשלח ארכיטקטון מפאריז, והוא בנה חמשה בתים "ערביאים", שעלו כל אחד כארבעת אלפים פרנק, כלומר יותר ממה שהיו עולים בתים אירופיים! פה נראית האפיטרופסות בעקשנותה הקיצונית נגד השׂכל הבריא ונגד התועלת הגלויה לכּל. מתּחלה החליטו להושיב את הקולוניסטים בבתים ערביאים, מפני שהם פשוטים וזלים, ולבסוף לא נמנעו גם מלהוציא הוצאות יתרות ולבנות בתים יקרים, לוּ רק יהיו "ערביאים" בתמונתם החיצונית...

[52] "מטולה" עברה לידי ישׂראל בשעת חירום, כשמרדו הדרוזים במלכות תוגרמא והיא חזרה והכניעה אותם ביד חזקה ועשׂתה בהם שפטים. ב"שעת הכושר" הזאת השתמשה, לחרפתנו, האדמיניסטרציא של הנדיב ובעזרת פקידי הממשלה גרשה  את הדרוזים בעלי "מטולה" מבתיהם, מבלי לשלם להם את הסכום שנקצב בעד החורבות האלה (כמדומה לי, כעשׂרת אלפים פרנק). המגורשים לא מצאו מנוח והתגלגלו ימים רבים בעמק ה"חוּלי", והשמועה עוברת, כי רבים מהם מתו בקדחת הירוקה השולטת בעמק הזה. מני אז גדלה מַשׂטמת הדרוּזים לבני "מטולה". פעם בפעם יבואו שלוחיהם להמושבה לתבוע את המגיע להם בעד בתיהם (גם בהיותי שם באו שלוחים כאלה), ובכל פעם ידחו אותם בקש. באַפּם כבר הרגו איש אחד מבני  המושבה, ועוד ידם נטויה. והאדמיניסטרציא עומדת על דעתה ואינה משלמת להם את שלהם, אע"פ שבשביל כך מוכרחת היא לשלם שנה שנה ארבעת אלפים פרנק לשני תקיפים ערביאים, כדי שישמרו על המושבה מנקמת הדרוזים.

[53] בעת האחרונה, כפי הידיעות הבאות מא"י, נשתנה מצב הדברים ב"מטולה". כעשׂרים משפחות יצאו משם להתישב בקולוניות החדשות הנוסדות עתה על ידי יק"א בגליל, ועוד כעשׂר משפחות עתידות לצאת. גם חזרו עתה להאמין שנית בהצלחת הטבּק. אבל מסופק אני מאד, אם באמת תוָשע עתה המושבה ע"י כל זה. כבר הורגלנו לשמוע מרחוק "בשׂורות טובות" מפי האפיטרפסות וסופריה בכה"ע, וסופן – מפח-נפש.

[54] כשנכנסתי לבית הספר ביסוד המעלה, מצאתי במחלקה התחתונה את המורה מלמד לתלמידיו הקטנים (בני שש ושבע) לשיר בעל פה "הימנון" בלשון עברית, שחבּר הוא עצמו, בשבח "הנדיב אדוננו" וחסדיו עם בני המושבות – ובראשון לציון סיפר לי אחד האכרים המשׂכּילים בשׂמחה רבה את חכמת בנו הקטן, כי בשמעו פעם אחת שׂיחת הגדולים על דבר נסיעה לפאריז והכסף הרב שנצרך לזה, שאל בתמהון: "וכי יש צורך לקחת כסף מפה כשהולכים לפאריז? הלא שם הנדיב עצמו, השולח את הכסף לפה!"... חזיונות כאלו, שאפשר היה להוסיף עוד הרבה דוגמתם, מראים לנו, כי גם בלי ידיעת שׂפת  צרפת מוכרחים היו להתעורר בלב ילדי המושבות רגשי אהבה וכבוד לפאריז, ששם "הנדיב אדוננו" ומשם הכסף בא.

[55] עי' "על פרשת דרכים" חלק א'.

[56] כידוע, היה מרכז כזה קיים שנים רבות באחת מערי הצפון וממנו היתה יוצאת פּרוֹפּגנדא בעניני הישוב, ע"י "מכתבים חוזרים" שנשלחו לערים רבות מעת לעת.

[57] עי' "מלואים לאמת מארץ ישׂראל, ג". עפ"ד  חלק א'.

[58] ב"ראשון-לציון", וכן ב"פתח-תקוה", לא כללתי בחשבון את האכרים ה"חפשים", שאין אחריות שכלולם על הנדיב ולא נמסרו ליק"א.

[59] כשמונה מאות וחמשים אלף – מחיר הענבים, והשאר – הוצאות העבודה.

[60] מסירת המושבות ליק"א נעשׂתה בלי ידיעת הקולוניסטים. הנדיב לא חשב לו לחובה לשאול את פיהם תחלה, אולי יוכלו למצוא בעצמם דרך יותר ישרה ורצויה לשני הצדדים, ולא עלתה על דעתו אפילו להכין, לפחות, את לבם, ע"י דברים טובים ונחוּמים, לשנוי עצום כזה, שבּו תלויים חייהם. הוא מסרם שלא מדעתם לאשר ישר בעיניו, כמו שמוסרים איזה חפץ דומם או בהמה. הדבר הזה מציין תכוּנת האפיטרופסות והשקפתה על הנפשות התלויות בה – יותר מכל מה שהפה יכול לדבּר.

[61] הרוצה לעמוד על פרטי הדבר יקרא חשבונות הועד הנדפסים, ביחוד הראשון (לשנות 1892-1890) והשני 95-93), שבהם באה תמצית ההצעות ההן והמו"מ על אודותן.

[62] בזה השתתפו גם הועד האודיסאי וחברת עזרא שבברלין.

[63] על ה"עסק" הזה בין מחנים ומשמר-הירדן ידובר עוד להלן.

[64] על הסכומים הרשומים למעלה, שיצאו למקנה האדמה ולצרכי השכלול נוספו עוד גם הוצאות כלליות שונות – כחמשים אלף פרנק.

[65] כפי הנשמע, נתנו כבר באמת להאכרים עוד כמה אלפים.

[66] כמעט בכל בתי המושבה אין עוד חדרי בישול, ויש שגם תנורים אין להם ומבשלים בדרך פרימיטיווית.

[67] כמו שאמרתי למעלה, הנני מתאר מצב המושבה כמו שראיתיה בעיני בהיותי שם ואולי נשתנו איזו דברים במשך השנים האחרונות.

[68] ראוי היה אמנם להראות גם כן, מה היא התועלת החמרית שיצאה להמושבות האלה מחסדי יק"א. על הרוב לא הוטב על ידם מצב הלוֹוים, ויש גם שהורע (למשל, בואדי חנין), כי ה"חשבונות" הידועים של הכנסות הכרמים לעתיד לבוא היו היסוד לכל הענין, וחלק גדול מן הכסף ניתן וגם יצא למטעי כרמים חדשים, שנוח היה להם שלא נבראו, או לבנינים גדולים, שאפשר היה לקמץ בהם הרבה ולא קמצו, מפני שסמכו על ההכנסות העתידות. אבל דבר זה אינו מעניני. כי חשבונות הכרמים נהיו ליסוד הישוב ביהודה ע"י האפיטרופסות של הנדיב, עוד קודם שהתחילה יק"א את פעולתה שם, ופקידיה נמשכו בזה רק אחר הנטיה הכללית ששלטה כבר לפניהם.

[69] בשנת תר"ס, אחר שהייתי ב"מחנַים" וראיתי מה טיבה, יעצתי למוּרשה יק"א (שהיה גם הוא אז בא"י) לשוב ולקנות מאת הגליציים את האדמה והבתים – אחר כי הם לא יוכלו להתקיים פה – כדי להושיב במקומם את האכרים הבלתי משוכללים שב"ראש-פנה". ועל זה ענני המוּרשה, כי מחשבה זו כבר עלתה גם על לבו, אלא שיש מחובבי הישוב בא"י המתנגדים לזה בכל כוחם, מפני שאז לא תהיה עוד "מחנַים" מושבה בפני עצמה, מושבה גליצית, כ"א רק סניף ל"ראש-פנה".

[70] עי' למעלה במאמר "המדיניוּת וישוב ארץ ישׂראל".

[71] הסרסור, שהיה המליץ בין האַדמיניסטרטוֹר ובין המַלוים שבצפת, זכה בשׂכר זה להיות גם הוא ל"קולוניסט" ב"מַחנים"...

[72] במַחברת אחת, שיצאה בימים האלה ע"ד הישוב בא"י, מסופר כי "המבקרים" ששלח הועד הזה לא"י בשנת תר"ס, "קיימו את דבר התמיכה [למחנַים], כי לא יכלו להשיב ריקם את פני הפקיד". והנה אני הייתי, כידוע, אחד מאותם "המבקרים", וממה שתפס המחבּר לשון רבים משמע, שגם אני קיימתי את דבר התמיכה הזאת. וזה שקר גמור. עוד בטרם הספּקתי ללכת אל הגליל, כבר החליט הועד לתת את תמיכתו, כי האיצו בו אנשים שונים, שדבריהם נשמעים אצלו, ולא חכה לעצתי. וכששבתי מא"י, הצעתי לפני הועד את דעתי על המושבה, כפי המבואר בפנים, אך הוא לא חשב לאפשר לשנות את החלטתו.

[73] ה' ליליענבּלום, במַחבּרתו "דרך לעבור גולים" (ווארשא, תרנ"ט), אשר אמנם גם היא כתובה בטנדנציא ידועה, פרסם אגב אורחא איזו כתבים ומכתבים חשובים, שבהם השתמשתי במה שיבוא. אבל המון דוֹקוּמנטים כאלה שמורים עוד באוצר הועד וגם מפוזרים בידי אנשים פרטיים מן העסקנים הראשונים החיים עוד היום. וראוי היה להוַעד למַנות קוֹמיסיא מיוחדת, שתקבץ ותסַדר כל החומר הרב הזה בשביל לפרסם את הראוי לפרסום.

[74] "דרך לעבור גולים" ע' 29 ועוד.

[75] שם עמ' 27.

[76] גם את "יסוד-המעלה" תמכו בסכומים שונים, אבל לא הרבו לטפּל בה כל-כך.

[77] עי' "דרך לעבור גולים" ע' 103-93 ועוד.

[78] שם ע' 29.

[79] על פי החשבון שנשלח מטעם ההנהגה לאגודות חו"צ בשנת תרמ"ז, היו אז ב"פתח-תקוה" שלשים וארבע משפחות מקבּלות תמיכה, ובהן רק תשע ששטח אדמתן היה יותר ממאה דונם (מן 116 עד 160), עשׂרים ושתים לא היה להן אלא מן 50 עד 80 דונם, "ולשלש מהן – מסיים החשבון בתמימות נפלאה – אין אדמה כלל" (דרך לעבור גולים" ע' 77). "אכרים" מקבּלים תמיכה בשביל להיות למופת – ואין להם אדמה כלל!

[80] שם עמ' 29.

[81] שם, שם.

[82] כשליש מאדמת "גדרה" בא באמת לידי בעלי הון, שנטעו כל אחד על חלקו כרמים ועצים ע"י פועלים ומשגיחים, והם עצמם נשארו במקום מושבם. והדבר הזה היה לישועה מאז ועד עתה לאחדים מבני המושבה, המשׂתכּרים בכל שנה סך הגון בעבודתם אצל אלו וממלאים עי"ז את מחסורם.

[83] שם, שם.

[84] שם עמ' 94.

[85] כך אמור מפורש בחשבון ההנהגה, כי בחודש נובמבר שנת 1885 "ניתן רשיון לבני גדרה לעבוד" (שם ע' 64). כמה זר ומתמיה חבּוּר שתי אלו המלות יחד: "רשיון – לעבוד"! ובמושׂגים כאלה קותה אז האפיטרופסות לברוא ישוב של "מופת"...

[86] שם ע' 81.

[87] שם, שם.

[88] עי' שם ע' 115-111.

[89] "השקפה על פעולת החברה לתמיכת אכרים ואוּמנים מבני ישׂראל בסוריא ופלשתינא במשך עשׂר שנים מעת הוָסדה". אודיסה 1901. (בלשון רוסית). ע' 9.

 

[90] עי' חשבון הועד לשלש השנים הראשונות (1892-1890).

[91] "השקפה על פעולת החברה" וכו' ע' 9.

[92] שם,  שם.

[93] בשנת 1898 היו בגדרה רק ארבעה קולוניסטים שנשאר להם מהכנסת אדמתם למחית ביתם יותר מאלף פרנק, והשאר היתה הכנסתם הנקיה: שנים – כשמונה מאות, אחד – כשבע מאות, אחד – כחמש מאות, אחד – כמאתים וחמשים, אחד יצא כמעט בלא כלום, ושלשה גמרו את השנה בהפסד. ובשנת 1899 רק אחד מהם נשאר לו יותר מאלף, שנים –כאלף, אחד – קרוב לשמונה מאות, ארבעה – משלש מאות  ושלשים עד ארבע מאות וששים, שנים לא נשאר להם כמעט כלום, ושלשה יצאו בהפסד.

[94] רק שבעה מבני גדרה זכו לקבּל מלוה מאת יק"א ולהשתחרר על ידי זה מן המַלוים ברבּית. אך, כמו שכבר העירותי למעלה, גם תנאי המלוה של יק"א אינם נוחים ביותר. כל אלה השבעה יחד קבּלו כחמשה ושלשים אלף פרנק, וביחד עם הרבית צריכים יהיו לשלם כתשעה ושלשים אלף, וכל זה במשך עשׂר שנים. כל אחד צריך איפוא לשלם קרוב לשש מאות פרנק בשנה, אך באמת יש ביניהם שצריכים לשלם עוד יותר, כי לא נחלק המלוה בין כולם בשוה, ומהם שחייבים שבעה וגם שמונת אלפים.

[95] עי' "חשבון הועד הפועל" בסוף ה"השקפה" הרוסית הנזכרת למעלה.

[96] איזו עשׂרות אלפים הוציא הועד גם לתמיכת הפועלים והאוּמנים. והנה מצב הפועלים עתה ידוע ואינו צריך ביאור. אך גם תמיכת האוּמנים לא הביאה ברובה שום תועלת. כי הצורך באוּמנים האלה היה גם הוא אך מלאכותי, בהיותו תוצאת המצב המלאכותי של המושבות שבסביבות יפו. וכשנעצר מַבול-הכסף במושבות, נשארו גם האוּמנים ביפו בלי עבודה.

[97] בעת שנקנתה אדמת חדרה השלישו בעליה בידי הועד הפועל כשלשים אלף פרנק ליבּוּש הבצות. מזה נראה, כי לא מחסרון ידיעה נכשלו במקנה האדמה הזאת, אלא שלא חקרו ודרשו היטב מראש, מה טיבן של הבצות האלה ואם נקל יהיה באמת ליבשן בהוצאות מועטות, כמו שהבטיחו המוכרים. עתה, כידוע, כבר הוציא הנדיב לדבר זה כשלש מאות אלף פרנק, ועדיין לא נודע, אם באמת יבוא הקץ בזה לצרות המושבה. כי אך בצה אחת נתיבּשה לגמרי, ושאר הבצות, היותר גדולות, לא הובישו, מסבּות שונות, אך הקיפו אותן עצי אקליפּטוס במספר רב. ויש מן הרופאים בא"י המטילים ספק בתרופה זו.

[98] על דבר מצב הרוחות בעת ההיא עי' "אמת מארץ ישׂראל" מאמר ראשון ("על פרשת דרכים", חלק א').

[99] עי' ה"השקפה" הנזכרת למעלה, ע' 12, ובחשבון הועד הפועל שבסופה.

[100] בחשבון האחרון של הועד (לשנות 1898-1896) אנו קוראים: "חדרה היא מושבה גדולה ופוריה, אך יושביה מעטים בערך לשטח אדמתה ועם זה האקלים בה, ביחוד בסוף הקיץ ותחלת הסתו, אינו טוב ודורש רפּוי". זהו כל מה שמסַפּר ה"חשבון" על דבר מצבה של "חדרה", ומי שאינו יודע את המצב לאמתּו ממקור אחר, לא יוכל בשום אופן להעלות על לבו, כי בתוך הדברים הקצרים והיבשים האלה, שנאמרו במנוחת נפש כאִלו אין כאן שום דבר יוצא מגדר הרגיל – צפונה טרגדיא איומה המַחרדת את הלב עד היסוד. כמעט אין בית בחדרה אשר לא היה שם מת או, לפחות, חולה מסוכן, שינצל בנס, אך צפוי כל ימיו לחולי וגם למות (כי כך טבעה של "הקדחת הירוקה", שמי שנלקה בה פעם אחת, עלול ביותר להלָקות שנית, ולפעמים תכריעהו לאחר זמן, אפיל אם שנה את מקומו). משפחות אחדות נכחדו כמעט לגמרי, במוֹת בהן נפשות רבות, הורים וילדיהם, זה אחר זה. יש בידי רשימה מפורטת (נתחבּרה על ידי אחדים מבני "חדרה" עצמם) מכל החולים והמתים מעת שנוֹסדה המושבה עד כסלו תר"ס, והנני מביא פה מתוכה פרטים אחדים, כדי להראות, מה פירושם של דברי החשבון: "האקלים אינו טוב ודורש רפוי":

-          לערמאן. בא עם אשתו ובתו וב"א, בחודש תמוז תרנ"א, וחלה ומת בד' אלול. זוגתו היתה חולה איזה חדשים ומתה אח"כ בירושלים בשנת תרנ"ד. בתו היתה מסוכנת בחדרה ונסעה מחדרה, וכפי הנשמע מתה ג"כ. ב"א היה חולה בחדרה ומת בשנת תרנ"ד בירושלים.

-          גלוזאל. בא עם אשתו וכו', בס"ה עשׂר נפשות, בחודש תמוז תרנ"א. הוא מת ב"זכרון" בחודש אלול, זוגתו מתה ביפו י"ב אלול וכו' וכו'. ב"ה מתו מן המשפחה הזאת שבע נפשות.

-          דאקטאראוויץ. בא לחדרה עם זוגתו ושני ילדיו בחודש תמוז תרנ"א וחלו כולם פה והתמהמהו פה שני ירחים ואח"כ נסעו ליפו. שם מתו עליו זוגתו ובנו, והוא עם בנו השני נסע לרוסיא.

-          קוליקאוו. פועל. בא לחדרה עם משפחתו בקיץ תרנ"א וחלו פה כולם ומת עליו בחדרה ילד אחד, וביפו – הוא ועוד שני ילדים.

-          גאפאנאוויץ. בא עם משפחתו, שלשה בנים ובת אחת עם זוגתו, בחורף תרנ"ג. הוא חלה ומת בשנת תרנ"ה, בתו מתה ג"כ בשנה הנ"ל, בקיץ תרנ"ו מת בנו הבכור וגם הצעיר, ובחורף תרנ"ט מתה אשתו. (הבן האחד שנשאר מכל המשפחה הזאת הוא עתה תלמיד ב"מקוה ישׂראל").

-          סמאלניק. בא בחורף תרנ"ג עם אביו ואמו וזוגתו וחמשת ילדיו. אביו מת בתמוז תרנ"ג, בתו מתה ג"כ בקיץ בשנה הנ"ל, בנו הקטן מת בשנת תרנ"ד, הוא וילדיו הנשארים חלו בשנת תרנ"ה. בשנת תרנ"ו חלתה בתו עוד הפעם, ובשנות תרנ"ז ותרנ"ח ותרנ"ט חלה הוא ומשפחתו ונתרפאו כולם. בשנת תר"ס בחודש תשרי מתה בתו ובחודש חשון מתה אמו (בחודש טבת שנה הנ"ל, אחר שנחתמה הרשימה הזאת, מת עוד אחד מבניו, ובמצוַת הרופאים עזב את הארץ עם אשתו ובנו האחד שנשאר לו).

וכה הולכת ונמשכת הרשימה, הזאת, הממַלאה תשעה עמודים גדולים. כמובן, יש בין המתים גם אחדים שמיתתם באה מסבּות אחרות, כמנהגו של עולם; אבל רובם הגדול – אקלימה של "חדרה" הוא שהמיתם, אם ב"חדרה" עצמה או במקומות שיצאו לשם אחר שחלו.

[101] "השקפה על פעולת הועד" וכו', ע' 13.

[102] שם ע' 12.

[103] שם, שם.

[104] שם, שם.

[105] שנת תר"ס היתה שנה בינונית, והגיעה ההכנסה הכללית (בנכיון הזרע) לסך 35,000 פרנק, ואחר נכּוּי הוצאות העבודה, מספוא לבהמות (העולה במושבה זו, כידוע, ביוקר מאד) והוצאות מקריות שונות, נשאר לכלכלת כל הקולוניסטים (29 משפחות, ובהן 109 נפשות) 12-11 אלף פרנק. וגם זה "נשאר" רק מפני שהועד שלם בעד כל המושבה את המַעשׂר ושאר המסים, ואִלו היו הקולוניסטים משלמים כל זה בעצמם, לא היה נשאר להם למחיתם כלום. הועד ב"השקפה" הנזכרת רוצה אמנם להראות, כי אפשר להם לבני קסטיניא להתפרנס מעבודתם, ובעת האחרונה הוא משתדל גם כן להשׂיג על זה "הסכמות" מאת "מומחים" שונים. אבל כל ההסכמות של כל המומחים שבעולם לא יוכלו לעמוד נגד המעשׂה הזה, שאחד עשׂר קולוניסטים, רובם צעירים – כלומר, מיטב הכוחות של המושבה – עזבוה בשנה זו ויצאו הם ובני ביתם (כי יש ביניהם גם בעלי משפחה) לבקש לחמם בארצות רחוקות. או אולי עשׂו זאת רק כדי להכעיס את הועד ואת המומחים שלו?...

[106] "השקפה" וכו', ע' 16-15.

[107] כשהגיע הפסח הראשון, דרשו הקולוניסטים, שיתנו להם תמיכה נוספת לצרכי החג. וכשהוכיחם על זה האדמיניסטרטור ואמר, "כי חרפה היא לבקש מעות חטים", נתאספו הקולוניסטים והחליטו לענות לו על תוֹכחתו: "לא מעות חטים בקשנו, רק להוסיף לנו על משׂכורתנו בחודש ניסן... כי מכסף חדשי שנותנים לנו אין לנו אף לחם לאכול לשׂובע... אבל בימי החג לא נוּכל לחיות בהסתפקות כזו, ועל חג הפסח נחוץ מצה, יין וכלים... ונחוץ בגד ומנעל, ומתי יעשׂה איש ישׂראל בגד ומנעל אם לא על החג?..." צריך לקרוא את התשובה הזאת במלואה, כדי להוָכח מכל תכנה וסגנונה, שכבר אז, ירחים אחדים אחרי הוָסד הקולוניא, היה "הכל מוכן": מושׂגי האפיטרופסות והשנוֹררוּת הכרוכה בהן הספיקו בזמן קצר להביא רקבון בעצם היסוד, ונקל היה לראות כבר אז את אשר יקרה אחרי כן לכל הבנין. ולא היה על כן הדבר לפלא בעיני, כשאיזו מאכרי קסטיניא פנו אלי, בעת היותי שם, בבקשות וטענות, אשר במקומות אחרים היו חושדים את בעליהן, שיצאו מדעתם. אחד מהם, למשל, טען, שמחוּיב הועד "להשיב לו" מה שהוציא "מכיסו" לבנינים שונים בחצרו. ועוד אחד חשב לראוי ונכון, שישיבו לו מה שהוציא, גם כן "מכיסו", לנשׂואי אחותו. ועוד כּאלה.

[108] בהערכת השכלול שנעשׂתה ע"י הקוֹמיסיא נקצב, למשל, סכום ידוע לבנות חדרים נוספים ברוב הבתים, ואחרי כן יצא לדבר זה יותר ממה שקצבו מראש, אבל אין ספק, שאִלו היו הקולוניסטים אדונים לעצמם ולכסף הנקצב להם, היו מוצאים לאפשר לישב לע"ע בבתים הישנים כמו שהם, כדי שלא לחַסר ע"י הוצאה יתרה זו מן הסכומים הדרושים להם לצרכים יותר מורגשים, – עד שיתבצר מצבם, וירחיבו אז את בתיהם איש איש כפי יכלתו. – בזמן מאוחר הוסיפו לקצוב להם עוד סכומים חדשים גם לרצפת אבנים, מפני שלדברי הרופאים, כשאין רצפה בבית, הקרקע מעלה אבק הקשה לעינים. והנה שמירת הבריאות, ביחוד באקלימה של ארץ-ישׂראל, ודאי דבר גדול הוא, ואנו מבינים בנקל את הרגש המוסרי שהביא את האפיטרופסים להסכים להוצאה זו, שלא להיות "אכזרים" בדבר הנוגע לבריאותם של הקולוניסטים ובני ביתם. אבל גם זה ודאי בעיני, שאִלו היו הקולוניסטים משכללים את עצמם, בלי אדונים רחמנים, היו הם "מתאכזרים" על עצמם ובני ביתם, ולא היה עולה על לבם להוציא מקופת השכלול לצורך כזה, בעוד שיש להם צרכים אחרים יותר "ממשיים". גם בגולה יש ויש לבני ישׂראל צורך בתקון דירתם לשמירת הבריאות, אבל אין אדם חושב לשכלל דירתו לפי חוקי ההיגיאינא, כל זמן שצרכי פרנסתו דורשים ממנו להקדיש להם כל מחשבותיו והאמצעים שבידו.– בהיותי ב"קסטיניא" חזקו עלי דברי הקולוניסטים, שיבנה להם הועד רחַים, וההכנסה תהיה מוקדשת להוצאות הצבור של המושבה. בכל מיני אותות ומופתים השתדלו להוכיח לי, כי הכנסת הרחַים היא ודאית ואין לפקפק בה כלל. אחרי כן, כשגמרתי עמהם כל החשבונות ושננתי להם היטב היטב, שמלבד הסכומים אשר קצבתי להם, לא יקבּלו עוד מאומה, – הצעתי לפניהם, שאם יש ברצונם לבנות להם רחַים, יתן להם הועד עתה בבת אחת את הסך 15 אלף פרנק, שנקצב להם להוצאות הצבור במשך שלש שנים, ומאחר שבטוחים הם כל כך בהכנסת הרחַים, הלא יוכלו כבר בשנה הבאה להשתמש לצרכי הוצאות הצבור בהכנסה זו. אבל הם חשבו בדבר והתיעצו הרבה, ולסוף השיבו לי בשלילה, כי לא רצו לעשׂות הנסיון "בכספם"...

[109] כידוע, צועקים עתה הפועלים, שאפשר ואפשר להם להשתכלל באמצעים מצומצמים, אם אך יתנו להם לסדר עניני שכלולם בעצמם, אבל אין קולם נשמע, לפי שחובבי ציון זוכרים את כל הנסיונות שנעשׂו עד כה, שגם הם היו מתּחלה תופסים רק מועט ולבסוף עלו ביוקר מאד ולא השׂיגו את מטרתם, – ושוכחים עם זה, מי היו העושׂים עד כה ומפני מה לא הצליחו מעשׂיהם.

[110] עי' להלן: "ילקוט קטן", ל"ט.

[111] כבר רמזתי למעלה, כי גם הקולוניות הנקראות "חפשיות", כמו "רחובות" או "ואדי-חנין", נמצאות באמת תחת שלטון ההשפעה המוסרית של האפיטרופסות, המַקפת אותן מכל עברים, מלבד היותן תלויות בדעתה ורצונה גם במצבן החמרי, באין להן מקום למכור את ענביהן זולתי היקב שב"ראשון לציון".

[112] [מובן מאליו, שכל האמור בזה מתיחס רק אל הישוב הנמצא כבר, בשביל להצילו מן הרקבון השולט בו וליתן לו יכולת להתפתח עד הגבול האפשרי לו. ואולם בנוגע לשאלת הרחבת הישוב לעתיד במדה הדרושה למטרתנו הלאומית, הנה כבר גליתי דעתּי במאמרי "אמת מארץ ישׂראל" (על פרשת דרכים" חלק א'), שדבר כזה אי אפשר לו לצאת לפעולה כל זמן שלא הוּסרו כל המכשולים החיצוניים והפנימיים אשר מניתי שם.]