_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

משה גליקסון

לתוכן הענינים

 

גורלו

עלתה לו לברדיצ'בסקי מה שעלה ועולה לכמה גדולים שבדור.  הגדול, האישיות היוצרת, משמש לכאורה בטוי נמרץ לדור, להויתו ולהתהוותו;  הוא, כביכול, סמן הקצור של דורו, דיוקן ל"סופרלטיבוס" שלו, למהותו ולתעודת חייו.  ולכאורה יש יחס-גומלין בין היוצר ובין האומה.  הוא נותן לה משלו ומקבל ממנה משלה.  הוא נושא לה את נפשו והיא נושאת אותו על נחשולה;  הוא טובע צורה לחומר משלה, מממש, כביכול, את מהותה.  פעולת-גומלין שביניהם הרי היא ה"פרלילוגרם", של כוח היחיד וכוח הרבים, אותו ה"פרלילוגרם-של-כוחות", הנושא ומקיים את הקשת הרחבה של אותה בירה מקומרה, שאנו קוראים לה תרבות לאומית.

ואף-על-פי-כן כמה גדול לפעמים המרחק בין היחיד-היוצר ובין דורו, שאת מהותו הוא בא לממש.  יש שהיחיד מתקדם ועובר הרחק לפני המחנה, עד שנראה לנו, כאילו אבד החוט המקשר אותו למחנה זה ונעלם במרחקי האופק.  אין הזהב מגיע להמוני העניים אלא בגלגול של פרוטות-פרוטות, אסימונות-אסימונות;  אין היצירה הטהורה, החדוש הרוחני, מגיע להכרתם של עניי-הדעת, אלא אם-כן נתגלגל תחלה בצורת-העויה של "מלים תופפות", שפרחה מתוכן נשמתן הראשונית.

כמה מלים תופפות אפפו ולפפו חזיון זה ששמו ברדיצ'בסקי!  ברדיצ'בסקי הלא הוא, כידוע, "ניצשה העברי", הוא שהביא את תורת צרטוסטרה לישראל, הוא שהרים את דגל המרידה בעבר ובסבל ירושתו, הוא שהטיף לרצון-החיים, לרצון-הכוח, לשלטון של אינסטינקטים ויצרים, שלא בלמום במתג של מצוות עשה ומצוות לא תעשה וכו' וכו'.

"ניצשה העברי" – ירשוני נא להשתמש במליצה חבוטה זו, אבל מבחינה אחרת ובמשמע אחר מן המקובל.  עלתה לו לברדיצ'בסקי בעולמנו הקטן מה שעלה לניצשה בעולמם הגדול.  תורתו של ניצשה הכתה גלים ועוררה לבבות.  שמעו פרופיסורים לפילוסופיה, רגזו וכתבו ספרים על סכנתה של השקפת-העולם החדשה, הפורצת גדרו של עולם, מטיפה לשינוי ערכים, שנקדשו קדושת תרבות ומוסר וכו' וכו'.  שמעו אנשי-המודה, נבובי-הלב וסריסי הרגש הטבעי, והתנפלו על המציאה.  כל ריזוניור ריק, כל יפה-רוח גנדרן ומתרברב מצא אילן גדול לתלות בו את דלותו הנפשית ואפילו את החמריות הצינית המכוסה זהב-רמיה של תורה חדשה.  אלה ואלה, הפרופיסורים ואנשי-המודה, לא עמדו על אפיו של החזון הרוחני הגדול, שנתקלו בו, כביכול, בחטמם.  לא הרגישו בטרגדיה הגדולה, של האדם ושל הדור, וביסוד הקדושה שבה;  לא ראו, כי האנרכיסטן המוסרי הזה – נזיר סגפן הוא, אשר בקש גאולה לעולם בדם לבבו ונתן נפשו מאכל לשממות הבדידות, על מנת לגאול את הדור מן הקרעים ומן הצער שבקרעים.

כך עלתה מבחינת-מה גם לברדיצ'בסקי שלנו, מעטים היו כמותו בספרותנו סופרים-לוחמים, שהטילו סערה בלבבות.  שומרי-החומות, השוקדים על תקנת הלאומיות והקנינים הלאומיים, רעמו פנים למחדש המהפכן שעמד לקעקע את הבירה הישנה, שקרא למלחמה בעבר ובשעבוד לעבר, שקצץ בנטיעות על מנת לנטוע נטיעות חדשות.  וכנגדם נמצאו גם קצת אנשי-מודה ויפי-רוח, נטולי רגש הצבורי והלאומי, שאמרו למצוא בתורה חדשה זו שטר שחרור מחובות לאומיים ולחפאות בשמה על הריקנות שבלב, על האירוניה העקרה והנבובה.  אלה ואלה לא עמדו על עצם מהותו של החזיון, לא הרגישו בטרגדיה הגדולה, של האדם ושל הדור, שברדיצ'בסקי היה לו לפה;  לא הכירו, כי אינדיבידואליסטן זה נתן את נפשו קרבן-צבור;  כי בדם לבבו אמר להתגבר על הקרעים וצער-הקרעים וביד חזקה עקר מלבו את נטיותיו וחבותיו וערכיו, שהביא אתו מנחלת-אבות, על מנת לברוא אחדות חדשה ושלמות חדשה לעצמו ולדורו.

כי אמנם היה ברדיצ'בסקי בטוי נמרץ לדור, להויתו ולהתהוותו, למהותו ולדרכו ולתעודת-חייו.  הוא היה יחיד בעל תוכן-תרבות מעולה ומרוכז, יחיד שחותמו מיוחד לו לעצמו ועם זה הוא טבוע במטבע של הדור.  הוא היה דיוקן לתקופת-מעבר ולשורש נשמתה, אדם שנשמתו קלטה וספגה את שאיפותיה ומלחמותיה של השעה, את מלחמת נגודיה ותהום קרעיה, ובקש להתגבר עליהם לפי דרכו.

כל מפעלו של ברדיצ'בסקי, יצירתו הפיוטית ופרי מחשבתו הצבורית, טבוע בחותמם של אותם הקרעים, כל זה אינו אלא שועת נפש המתחבט ביסורי נגודיה ומבקשת להם גאולה ותקון.  לפנינו "יליד בין השמשות", בן השעה המופלאה של ערבוב תחומים ומזלות, אדם שבחלקו נפל "האסון להיות יורם" ואסון אחר הגדול מזה:  שתהא נפשו ערה ורגשנית כנפש כל אותם האומללים-המאושרים, שלשוננו העניה קוראת להם פיטנים וחוזים;  שתכני-חייו וחלומות-חייו יהיו נתונים לו בעצב ובזעזועי נפש;  שיהא לבו פתוח לכל ההומה ומתרחש מסביב ואזנו קולטת הדם וצליליהם של עולמות רחוקים, עולמות שוקעים ועולמות מתהוים.  לפנינו אדם, שהשכלה עיונית גבוהה וכוח-יצירה אמנותי גדול, גדלו ועלו בו כאחד, והוא יודע לתפוס היסטוריה וחיים תפיסת-מחשבה ולשוב וליתן להם דמות מאוצרה של היצירה הפיוטית, אלא שאין בו ממדתם של אמני ההסתכלות הטהורה ואין הוא יודע למצוא בצורה האמנותית את הגאולה מצער הרצון, מיסורי הקרעים (סוד זה נגלה לו רק בתקופת-חייו האחרונה).  הוא עצמו נתון בתוך ה"קלחת הרותחת", נפשו נטרפה בתוך הסערה, והיוצר נעשה לוחם בעל-כרחו.  ומכאן הליקויים בצורה:  לא שככה סערת-הרגשות, לא שקעו שמרי התסיסה.  על-יד ההנאה מזיוה של התרבות שבעין, בא הרצון לחיים, לגלוי המהות במפעל, אמירת הן ליצרי-החיים ולמלחמת-החיים.  זה טעמם ועצם מהותם של הנגודים ההומים בנפשו של היוצר, וזהו מבחינת-מה גם טעמם ותכנם של הקרעים שבנשמת הדור.  זהו – אם מותר להשתמש בטרמינולוגיה של ניצשה, – קרע-התרבות העמוק שבין היסוד ה"דיאוניסי" ו"היסוד האפולוני", אשר בעולמנו הקטן לבש צורה של מלחמה בין הישן והחדש, בין היהדות הרוחנית, היהדות של מסורת ורומנטיקה, ובין היהדות הארצית, היהדות של יצירה וחדוש.

למלחמה זו נתן ברדיצ'בסקי דמות ובטוי משלו, בלשונו המיוחדת לו, – לשון סימבולית דקה, המגלה טפח ומכסה טפחים ושופעת אור דמדומים של הרגשה מנחשת ונבואת-לב רחוקה.  ולא רק דמות הוא נותן למלחמה זו:  הוא נסחף בסערתה.  הוא נעשה נביאו של החדש.  לא נביא השלום והאמונה:  אין נפשו אל המאמינים התמימים, התוקעים בשופרה של ה"תחיה" ועובדים את אלהיה בשירות ובתשבחות, מתוך נוסחאות פסוקות של ודוי-פה:  אני מאמין ש...  ואני מאמין ש...  מתוך צער של ספקות ויסורין של כפירה הוא קונה לו את אמתו;  הוא מקנא לה וזועם לצריה.  הוא מבקש תקנה לנגודים, עם כשהוא מבליט אותם ושופך עליהם אורות אימים.  הוא רואה ומראה את כל הכשלון והדכדוך אשר בישן, הנשבע לקדושה מתה ומצמית בשמה את החיים.  הוא טוען לחדש, לחיים ולמהפכת-חיים;  הוא מנבא ליהדות של חולין, שתבער אחרי פסולי המקודשין ותשים קץ לשלטונה של מסורת מאובנת, נטולת-חיים ואינסטינקטי-טבע, – ליהדות-אנושיות, שתחדש לנו לב בשר ותתן את העולם בלב זה.

ברדיצ'בסקי נלחם לחדש, אבל עם זה נפשו קלועה בין שני העולמות, והירושה העתיקה חיה והומה ופועלת בלבבו אף בשעה שהוא נלחם בה באף ובחימה.

חסידי ההלכות הפסוקות והנוסחאות הברורות ימצאו כאן סתירה הגיונית והעדר-שלימות.  אבל ההגיון והשלימות אינם מנת חלקם של אנשי-הסגולה המעטים, אשר גורל אכזרי הטיל עליהם לתת דמות ובטוי לדור של תקופת-המעבר, להויתו ולהתהוותו, לנטיות-מורשה שלו ולתעודת-חייו.

 

"הפועל הצעיר" מס' 7, תרפ"ב

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה