*

אַךְ קִינָה וָנֶהִי, אַךְ בְּכִי וִילָלָה,

אַךְ אַנְחוֹת לֵב נִדְכֶּה וְנֶפֶשׁ אֻמְלָלָה

בְּחַבְלֵךְ, אֲחוֹתִי, נָפָלוּ ;

אֵין זִיק רֶגֶשׁ נֹעַם וְעֵדֶן הָרוּחַ,

אֵין קוֹל, שֶׁמִּמֶּנּוּ בָּ"אַהֲבָה" יָפוּחַ –

הָרְגָשׁוֹת הָרְעָלוּ, הָרְעָלוּ ...

מִיּוֹם אֶל מֵיתָרַי הִטִּית אֶת אָזְנַיִךְ

לֹא חָדְלוּ מֵהַזִּיל דַּם-דֶּמַע עֵינַיִךְ

וְנַפְשֵׁךְ, אֲחוֹתִי, נִסְעָרָה ;

בָּרֹן לֹא פָּצַחְתְּ שִׂפְתוֹתַיִךְ הַחֲרֵדוֹת

אַךְ תָּמִיד חָבַשְׁתְּ תְּהוֹם מְצוּקוֹת יוֹקְדוֹת,

גָּוַעַתְּ גַּם מֵחֹם, גַּם מִקָּרָה ...

וּסְבִיבֵךְ ? ... וּסְבִיבֵךְ – הָהּ, לִבִּי, יָנוּעַ –

אַךְ גִּילָה, אַךְ חַיִּים, אַךְ רֶגֶשׁ וּתְנוּעָה

וּמְלֵאִים רַעֲנַנּוּת כֻּלָּהַם ;

שָׁם אָבִיב – הַשֶּׁמֶשׁ בַּהֲדָרָהּ מוֹפָעַת,

פֹּה סְתָו, וְהַסְּעָרוֹת תָּגַחְנָה בְּכָעַס,

וּמְגָרְשׁוֹת אוֹר-יוֹמָם בְּזָעַם.

אַךְ אַתְּ – אַתְּ הוֹסִיפִי לִסְבֹּל בְּדֻמִיָּה ;

הֵן עֵת יֵשׁ לַכֹּל, וְיֵשׁ קֵץ גַּם לַצִּיָּה ;

בָּה נִתְעֶה זֶה רַבּוֹת בַּשָּׁנִים ;

עוֹד יוֹפַע גַּם לָנוּ הָאָבִיב בְּאוֹרָה :

יֵשׁ יוֹם לַאֲדֹנָי, יוֹם מְאֹד גָּדוֹל וְנוֹרָא

בּוֹ נַחַת נִרְוָיָה וַעֲדָנִים !..

"ספר השנה" ב' 384, ורשה תרס"א

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה