_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

תחילת דברים אחרונים

לֶב שֶסְטוֹב

תרגם א"נ גנסין

לתוכן הענינים

I: דֶה אוֹמְנִיבּוּס דוּבִיטאנדוּם[1]

עכשיו כבר לא נשארו, לכאורה, בין הפילוסופין אלא מעט מהרבה, שיהיו נחשבים לתלמידיו המובהקים של הֶגֶל ונאמנים לשיטתו; אבל באמת אנוּ מוצאים, שהֶגל זה עדיין הוא עומד ושולט במוחותיהם של בני דורנו.  אחדות מדעותיו שלו, אפשר, עוד העמיקו את שורשיהן בימים הללו הרבה יותר משבתקופת שגשוּגה של ההגליאנות.  דוגמה לדבר – אותו רעיון, שההיסטוריה היא התגלותה של האידיאה במציאוּת.  או בלשון יותר קצרה ובמיבטא יותר קרוב אל שׂכלם של בני הדוֹר – רעיון הפּרוֹגרֶס.  נסו נא ואִמרו להחזיר את האדם המשכיל שלנו מדיעה זו – ודאי, שריקם תשובו.  ואולם דֶה אוֹמְנִיבּוּס דוּבִיטאנדוּם.  במילים אחרות: אין שעתו של הספֵק באה, שיָקוּם וימלא את מִשלחתו הגדולה, אלא כשנעשתה האמונה חזקה בייחוד ואינה עלולה בשום אופן להתמוטט.  ולפיכך, בין שרצונכם בכך ובין שאינו, הרי אתם מוכרחים להניח, שיש מקום לאותו הרהור, החותר תחת מה שאנו קוראים לו פרוֹגרס ורוצה להחליט, שאותו הרעיון של התפתחוּת האנוֹשוּת בתוך הזמן אינו אלא רעיון רוח.  ואף-על-פי שברשותנו אנו מוצאים את הטלגראף שאין לו חוּטים ואף-על-פי שהראדיוּם עומד לשרתנו, ואף-על-פי שיש לנו עוד הרבה והרבה דברים נאים כיוצא באלו – בכל זאת עדיין אין אנו עומדים בדרגה יותר גבוהה מזו של הרומאים או של היוונים אשר לפנים.  מניחים אתם לאותו דבר? איִ הָכי הבה ונעשה עוד פסיעה אחת להלאה: ואף-על-פי שיש לנו הטלאגרף שאין לו חוּטים ואף-על-פי שהראדיוּם ושאר הירקות של הציוויליזאציה עומדים לנו בכל רגע ורגע לשרתנו – בכל-זאת עמידתנו אינה במעלה עליונה מזו של הפראים שעורם אדום ושל אלה שעורם שחור.  הרי אתם יוצאים במחאה? אבל בכאן בא הפרינציפ ואוחז אתכם בציצת ראשכם: רבותי, מכיוון שכבר התחלתם מטילים ספקות – שוב לא נאה לכם שתהיו נסוגים אחור.  מצדי אני הריני חייב להודות, שההרהור בדבר שלימותם הרוחנית של הפראים נולד אצלי זה לא כבר, כשלאחר שכבר עברו עלי שנים רבות למן הקריאה הראשונה בספריהם של טיילור וליבּוק וספנסר, הייתי חוזר ועובר עליהם שוב.  הללו מדברים בביטחה כל כך מצוינה בדבר מעלותיה של האוֹרגניזציה  הנפשית שלנו ומבזים את דלותם המוּסרית של הפראים באמונת-לב כל כך אמיצה עד שבכל-כורחי התחלתי מהרהר אחריהם: שמא דווקא במחתרת זו, דווקא במקום זה, שהכול כל כך בטוחים ואין שום ספק חל בו, נמצא מקורה של התעייה? הגיעה השעה הנכונה לזכור את דיקארט ואת זה הכלל שלו.  ומִיד כשהתחלתי  מפקפק בדבר שוב לא נשאר אפילו זכר לרישומו של בטחוני הקודם – הלא הכול יבינו, כי מתחילה הייתי גם אני מאמין באמונה שלימה בכל אותם העיקרים של האַנתרופולוגים שבאַנגליה...  היתה להם פתאום לפראים הללו באמת עלייה בעינַי וחשיבות יתירה התחלתי מכיר בהם שלא הייתי מוצא אצל כל חכמינו המלומדים גם יחד – ולאו דווקא אצל המאטֶריאליסטים שבהם בלבד, כמו שהפרופסור פולסין רוצה לחשוב, אלא אפילו אצל כל מיני האידיאליסטים והמֶאטאפיזיקים שבהם ואפילו אצל אותם המיסיונֶרים המאמינים (באמת ובתמים.  כוונתי; איני מדבר, כמובן, באלה הרבים, שהדבר משמש להם פרקמטיא), שאירופה הנאורה והנצרנית נוהגת לשלוח אל כל קצוי ארץ שישׂיאו משוּאות לעם היושבים בחושך.  נדמה לי אז, שאפילו אותם שטרי-החוב, שהיו הפראים הללו רגילים לקבוע את פתרונם לעולם הבא, יש להם כוונה עמוקה – וכבר איני מדבר בקורבנות האדם, שהיו מביאים לאלוהיהם! ספנסר היה רואה בזה בארבאריוּת – מה שכל אדם משכיל חייב לראות בזה.  גם אני רואה בזה בארבריות – משום שגם אני נולדתי לאירופה וגם אני למדתי חוכמת ומדעים, ואולם קנא אקנא בהם, באותם הבארבארים הפראים, בדבר הבארבאריוּת שלהם – מעמקי לבבי אני מקנא ושׂבע ביום אני מקלל את השכלתי הנאורה, אותה ההשכלה של אירופה, שרדפה גם אותי, בצוותא חדא עם המסיונרים  המאמינים  והפילוסופים  האידיאליסטים והפוזיטיוויסטים והמאטריאליסטים גם יחד, אל בין המְצרים של העולם המוחש, זה הקבר הצר והמחניק, שאינו מעורר בלב אלא זוועה.  אנחנו יכולים לחבר ספרים מספרים שונים בדבר השארת הנפש ונצחיוּתה; אבל נשינו לא תלכנה אחרינו אל אותו עולם שכולו טוב ותבחרנה "לשאת" את אלמנוּתן פה על אדמות עד בוא מועד.  לנו יש מוּסריות ויסודתה באמונה והיא אוסרת עלינו לדחוק את הקץ...  ולא זו בלבד; כזאת אתה מוצא בכל אשר אתה פונה.  אנחנו משערים השערות; באופן היותר טוב – אנו נושאים חלומות בלבותינו.  אבל החיים שוטפים ועוברים מחוץ לאותן ההשערות ועל פני אותם החלומות.  יש אשר יקום אחד מאִתנו והלך וקיבל עליו את עול החובות הדתיות עם כל תהפוכותיהן ונדמה לו, שעל ידי זה הוא בא באמת במגע-ומשא על מלכות-שמיים; אבל להלאה מגבול המְנהגים אין אדם עושה אפילו פסיעה קלה.  קאנט מת בשנה השמונים וחמש לחייו; אלמלא החוּלירה שפרצה היה הֶגֶל חי עד מאה שנה ויותר – ואצל הפראים...  אצל הפראים הללו היו באים הצעירים והיו מכחידים את הזקנים מתחת השמים ו...  איני גומר בכדי שלא לשרוט את אוזנם של האיסטניסיס.  שׂוּב הריני מזכיר את דיקארט ואת הכלל שלו ואני שואל: מי הצדיקים? אנחנו או הפראים? ואם תמצא לומר שהפראים – הריני שואל שוב: היש מקום לחשוב, שההיסטוריה היא התגלוּתה של האידיאה? מכיוון שהפראים הם הצדיקים אז אפשר רשאים אנו להחליט, שאין הרעיון של ההתפּתחות בתוך הזמן (כלומר, אותה ההתפתחוּת, היוצאת מהעבָר ובאה אל ההוּוה ועוברת אל העתיד) אלא רעיון תפֵל? אמנם, אפשר מאד – והדבר קרוב אפילו לוודאי – שיֵש התפתחות; אבל מסלולה של אותה התפתחות אינו אלא בבחינה אֲנָכית לגבי מסלולו של הזמן.  יוצא לו אותו מסלול – מי יודע? – אפשר מאיזו אישוּת פרטית של איזה בן-אדם שהוא.  יסלחו נא לי אלוהים והקוראים גם כן את הטשטוש שבדברי האחרונים.  אני רוצה לקווֹת, שיש לו סליחה בבהירותם של אלו הקודמים להם.

 

II: בּטוּל הַיֵש וּמאניה גְראנדיוזה

יש לחשוב, שאיש מאתנו לא ימצא את ידיו ואת רגליו, אם יבוא לספר לנו איזה דבר ברור ממהותם של שני אלה; אך על פי שלבטח היה כל אחד ואחד מאתנו מוצא מה להגיד עליהם, לאחר שהיה מפשפש קצת בחייו הפרטיים.  מִזה איני רוצה להוכיח, שבני אדם אינם מרבים לחשוב בדברים אלו.  אדרבה, הרי אנחנו רואים תמיד, שאותן השאלות, המושכות את לבנו ביותר, הרי הן דווקא אלו שאין להן תשובה בהחלט – תשובה, שהכול יהיו חייבים בה.  ואני תקווה, כי סוף כל סוף יבואו בני אדם לידי זה, שיהיו מטביעים את הפילוסופיה, בניגוּדה של המדעים, בחותם שכזה: הפילוסופיה היא תורת אותן האמיתות, שאינן מוטלות חובה על שום איש.  בזה ישימו פעם אחת קץ לאותה האשמה, שמטַפּלים וחוזרים ומטַפּלים על הפילוסופיה, שבעיקרה אינה כוללת בתוכה אלא תורה שלימה של דעות, הסותרות זו את זו.  דבר זה אמת הוא; ואולם בשביל דבר זה אנו חייבים לשבח אותה ולא לגולל אַשמה על ראשה.  משום שבדבר זה איני מוצא כל חטא, משום שלדבר זה יש כמה וכמה מעלות טובות.  רואים אתם – אותה עובדה, שאנו מוצאים במדעים, שהם אינם שכּמוֹתה, שלהם יש החלטות ומסקנות שכאלו, דווקא זו אינה יפה.  זו מכוערת עד למצוקות תופת.  משום שכּל דבר שבחובה אינו אלא משא כבד.  לפי שעה אפשר לו לאדם, שיהא מקבל באהבה או שלא באהבה גם את הדבר במיצר לו – לפי שעה אפשר לו לאדם, שיהא מרכין את ראשו לכל דבר; אבל מי האיש אשר יקבל עליו עוּלו של חוק נצחי כרצונו הטוב? הלא אפילו אצל שפינוזה, אצל שפינוזה זה השלֵו והבהיר, אני מקשיב תכופות את אנחת-הלב הכבוּשה, הפורצת והומה בדבריו.  ותמיד אני בטוח, שאותה אנחה היא אנחת לב שואף לחירוּת ונאנח במיצר – אצל שפינוזה זה, שכפת את כל חייו יחד את גאוניוּתו והקריבם אל ההכרח...  לאחר פתיחתא שכזו כבר אני יכול להגיד את אשר חפצתי, אני חושב שגם ביטול היש וגם השגעוֹן שיש שאדם משוּגע לגדוּלה, כל כמה שאינם דומים זה לזה, אפשר להם, שיהיו דרים בזה אחר זה ואפילוּ בבת-אחת בכפיפה אחת.  אותו הפָּרוּשׂ, שאנו מוצאים אותו מסתלק לגמרי מהעולם, העושה עצמו אסקופה הנדרסת לכל אדם, והמשוגע (מטיפוסם של ניטשה ודוסטויבסקי) הבטוח, שהוא המאור הגדול, היחיד והמיוחד, שעליו העולם עומד, שניהם יחד באים לידי שגעונותיהם אלה (אני חושב לי למוֹתר להוכיח בראיות, שהפרישות היא גם כן כמאניה גראנדיוזה אחד המינים הרבים של השגעון) בדרך אחת, על פי רוב.  אדם אינו מוצא את סִיפוקו בחיים והנה הוא יוצא לבקש לו אחרת וכל אדם, המבקש באמת ובתמים, סופו שתהא דרכו בודדה וכל הדרכים הבודדות מובילות, כידוע, ישר אל חומת-חינה [סין], אל אותה החומה האיומה, הניצבת אילמת ומתווה גבול ללבותיהם של בני אדם.  פה נשאר האדם עומד ושואל את נפשו: לאן? מיפלט יש; יש אפילו שניים.  יכוֹל הוא, שיהיה "מורד" ועושה את כל מה שאפשר לו ובלבד שיעבור את אותה חומה – אם שיהא הורס את גדרו של חוק החדירה ואם את זה של חוק המשיכה.  בדברים אחרים: אם שיתגלגל בדבר קטן מאד או שיהיה לדבר גדול מאד.  אני איני זקוק לכלום, משום שאני גופי איני ולא כלום, אני קטן שבקטנים ואין שיעור לקטנותי והילכך אפשר לי לחדור ולעבור אפילו דרך הפרצים היותר צרים שבחומה.  זהו המיפלט האחד; ויש שני לו: מאניה גראנדיוזה, אני? אני גדול למאוד, אני נשגב למאוד – וממני לא ייפלא דבר.  חומה זו? אני יכול להרוס חומות בּצוּרות, אני יכול לבלי להרוס ולעבור בשלום, אני יכול לפסוע על פיסגתה בקפיצה אחת ואפילו אם גבוהה היא מכל ההרים שבמזרח ושבמערב ואיש לא היה בגיבורים ולא היה עוד איש באמיצי הלב, אשר יהינו לחשוב כדברים האלה עד היום הזה.  כזאת היא, לבטח, ההתחלה של שתי מהפכות-הנפש הזרות והגדולות הללו.  באמונותיהם של כל הלשונות לא תמצא אפילו אחת, שתהא חסרה את הרשמים הללו של אותה מלחמת-הנפש הגדולה, שאדם נלחם לנפשו באפסות כוחותיו.  באמונותיהם של הפרושים השונים מכריעה תמיד במלחמות אלו הנטייה לביטול היש: הרי הבודהיות, המרימה על נס את ביטולה המוחלט של כל הישות ומושחת את נירוואנה לאידיאל.  היוונים אשר לפנים היו נושאים חלומות של אֵיתָנים וגיבורים.  היהודים היו לסגולה מכל העמים והם מחכים למשיח.  ומה שנוגע לאֵוואנגליון – כבד לו לאדם להחליט דבר ברור מה מכריע בו.  מצד אחד אנו מוצאים נסים ונפלאות: המתים יחיו, החולים יקומו, הים ינוס ורוחות יסובו אחור, ובצד זה גופא אנו רואים – אשרי העניים ברוּחם, ובן האלוהים, אשר יֵשב לכיסא מישפט וגבורה, נוטה חסד למנאפות ונהנה משולחנם של מוכסנים ומשרת לקבצנים.  אשר איננו אתנו נגדנו הוא.  את שונאינו ידביר תחת רגלינו ולשאול יהיו לאוכלה.  ואשר ידבר סרה ברוח-הקודש יבוּלָע לָנצַח.  ויחד עם זה אותה הדיברה של הכנעה שבהכנעה ואהבה לשונא: המקבל מכה לחבירו בלחיו האחת, הריהו מצוּוה ועומד להגיש לו את השנית.  האוואנגליון מלא סתירות כתוּמו – לא סתירות חיצוניות, סתירות תולדתיות או מעשיות, אלא סתירות פנימיות, סתירות שבמצבי-הנפש, סתירות, כמו שהיה אומר אחד מבני דורנו, ב"אידיאַלים".  מה שבפרק זה מרימים לשמיים משפילים ארצה בפרק שלאחריו.  אין כל פלא אם רואים אנו, שהתורות היותר סותרות זו את זו מוצאות להן כולן יסודות ורמזים בספר הדל הזה, שחציוֹ הוא מִשנה הדברים שנאמרו בתחילתו.  הנה היו האינקוויזיטורים נוצרים והיזֻוּאיטים היו נוצרים ונוצרים היו בעלי הפרישה המעשית (ה"פּוֹדְוִיז'ְנִיקִים") ונוצרים הם הפרוטסטאנטים שבדורנו ונוצרים הם הכַּתָּנִים או הסֵיקטאנטים שברוסיה.  כולם נוצרים ופחות או יותר את כולם הצדק – ואפילו הפרוטסטאנטים הללו.  משום שבאוואנגליון נפגשים כל כך הרבה זרמים, המתנגדים זה לזה, עד שבני אדם – ובייחוד אלה שדרכם רחבה וסלולה, אלה שאינם יכולים אלא ללכת המונים, המונים למטרה אחת ותחת דגל אחד, תחת דגל, שיהא ניכּר וגלוי לכל אדם, בני אדם הללו, שיש להם רגילוּת להיות מאמינים אמונה שלֵמה באחדותו של השכל ובקדושתם של החוקים שבלוגיקה – אינם יכולים בשום אופן להשיג את תורת ישוע בכל היקפה ותמיד הם שואפים לתת לפעולותיו ולדבריו כוונה אחת קבועה ומסוימה, המוציאה מכללה כל סתירה וצל של ניגוד וכוללת בתוכה רק את אותם המושגים על דבר מעשים ושאלות שבחיים, המובנים לבני-אדם, שהשגותיהם רגילות, שהשגותיהם השגות בני-אדם שבשוק.  "אמן, אמן אני אומר לכם – אם האמין תאמינו ואמרתם להר הזה: הינתק – ויִנתק ממקומו".  קוראים אותם בני אדם את הדברים האלה בספר הנפלא ההוא ומִיד הם למדים מזה, שאדם חייב, שתמיד, בכל עת ובכל שעה, בלכתו ובשבתו, בשכבו ובקומו, יהא חושב רק באחת ונושא את נפשו רק אל אחת – אל זה שכתוב בשבילם זה אלפי שנה בספר, זה שכבר גלוי וברור הוא למדי.  כל זה – בשעה שבאמת הדברים הללו גופם הם המתירים לו לאדם – ולא לבד שהם מתירים – לנסות את נפשו בנסיונות היותר מסוכנים והיותר זרים, כי אשר יש לא היה לגבי כריסטוס; כריסטוס היה לו רק אשר אָין.  פילאָטוס, למשל, היווני הקדמון, מי שהיה אדם משכיל, כפי הנראה, חכם ושלא מהפחותים, אם גם חלש ברוחו, היה מתפלא ולא היה יכול להשיג בשֶלמה בני אדם אלו נלחמים איש ברעהו מלחמה לחיים ולמוות, נפשו היתה בוכה באמת לגורלו של אותו העברי הצעיר והחיוור שהביאו אליו ושכנראה לא היה כל אשם בנפשו.  וכשהחליט, לאחרונה, להציל את נפשו הוא לראש ולראשונה שאל אותו: מה היא האמת? ישוע לא השיב לו מאומה ולא היה יכול להשיב לו – לא "מעם-הארצוּת", כמו שהיו העכו"ם נוטים לחשוב, אלא משום שבדברים אי אפשר להשיב לשאלות שכמותה, לא היה לו לישוע – נדבר מֶטאפוֹרית במקצת – אלא ליטול את ראשו של פילאטוס בכפו ולכוננו כלפי אידך גיסא, בשביל שיהא רואה את אשר לא ראָה מימיו, או – יש מוצא יותר טוב – היה לו להשתמש באותה התרופה, שהיה משתמש "הסוס וחטטרה" שבאגדה, כשהיה רוצה שאיוואנושקה השוטה שלו יתגלגל פתאום ויהיה לבחור יפה ופיקח: בתחילה אל אמבטי של חלב רותח ואחר כך אל דוּד של מים סולדים ולאחרונה – אֶל יוֹרָה שמֵימֵיה נצטננו.  יש רגלים לחשוב, שכשפילאטוּס היה יוצא מכל אלו המקוואות, היה מתחיל שואל שאלות לגמרי אחרות.  ואני חושב, שביטול היש ומאניה גראנדיוזה הרי הם לכל הדעות "מִקוואות" כשֵרות לדבר.  השלילות הגדולות והחלומות הדגולים עושים מהפכות כאלו בנפשו של האדם ובתכונתו עד שמה שלא היה בתחילה אפשר מתגלגל אחר כך ונעשה לדבר שאפשר ומה שהיה בלתי מושג נעשה לו מושג.

 

III: אֲמִיתּוֹת נִצְחִיוֹת

במימוֹרַבִּילִיוֹת שלו מספר כְּסֶנוֹפוֹנְטוּס בפגישה אחת שהיתה לו פעם לסוֹקראטס את הסוֹפיסט המפוּרסם גִיפִיוּס.  כשבא גיפיוּס זה אל סוקראטס מצאוֹ כשהוא יושב ודורש, כדרכו מימים ימימה; וכדרכו מימים ימימה, היה מתפלא מאוד לזה שהיה רואה, שכשבני אדם רוצים ללמוד להיות לבנאים או לנפחים הרי הם יוצאים ומוציאים מִיד את אלה הנחוצים להם בשביל זה; מה שאין כן כשהם חפצים ללמוד תורה ומעשים טובים הרי הם תועים נבוכים ואינם יודעים אל מי יש להם לפנות בדבר.  את כל הדברים הללו כבר היה גיפיוס שומע מפי סוקראטס, לא אחת ולא שתיים.  ולפיכך שאל אותו: אפשר, סוקראטס, עדיין אתה יושב על אותה מדוכה שישבת לפני כמה וכמה שנים? סוקראטס הרגיש בדבריו לִגלוג ו"ישַנס את מותניו" בנפש חפֵצה – כמו שהיה עושה כפעם בפעם  – לצאת אתו למלחמת דברים.  התחיל ויכוח גדול ובסופו ראו הכול ונוכחו, כי הפעם (כמו בכל פעם שכסנופונט ואפלטון מסַפרים בסוקראטס) השכיל סוקראטס מאד בחכמת הדיאלקטיקה וניצח את בר-פלוגתיה.  עלתה בידו להוכיח, שאותה ההשגה, שיש לו בדבר הצדק והיושר, יש לה יסודות שאינם מתמוטטים – ממש כאותם היסודות, שיש לכל דעה ודעה, שהוא משמיע ברבים, ויחד עם זה הוכיח גם את זאת שאלו המסקנות, שאדם בא אליהן פעם אחת – אם רק מסקנות של אמת הן – שוב אי אפשר להן שיִשתנו לעולמים; כי מסקנות שכאלו משועבדות אל השפעותיו של הזמן ממש באותה מידה, שהמתָּכוֹת היקרות משועבדות אל פעולותיה של החלודה.  סוקראטס היה חי שבעים שנה.  הוא היה רק פעם אחת ילד.  פעם אחת גבר ופעם אחת בא לידי זיקנה.  אבל אילו היה אותו סוקראטס חי מאה וארבעים שנה והיה חוזר וחי את שלוש התקופות הללו עוד פעם אחת ואחר כך היה חוזר ונפגש את גיפיוס – יודעים אתם מה שהיה "דורש" אז? אחרת.  אם יש אמת בתורתו של סוקראטס זה גופו והנפש יש לה השארה לנצח ואותו סוקראטס גופו חי איפוא עכשיו והוא נמצא באיזה מרחב אשר בלבנה, לדוגמא, או באחד המזלות האחרים, שנברא לכתחילה מששת ימי בראשית בשביל אותן הנשמות הנכבדות – אפשר מאמינים אתם, שגם עכשיו הריהו יושב שם וקוֹסס את אוזניהם של בני-שיחו בדרשות ארוכות על דבר מעשים-טובים ובנאים ונפחים? מאמינים אתם, שגם עכשיו הריהו מנצח בוויכוחיו את גיפיוס ואת כל האנשים האחרים, שיש בהם החוצפה להחליט, שלא אנו ולא שום דבר שבעולם – ואפילו דעותיהם ומסקנותיהם של בני אדם – לא רק שאין אנו בני חורין מהשפעותיו של הזמן אלא שאפילו חייבים אנחנו להיות משועבדים להן, משום ששיעבוד כזה לא לבד שאינו מזיק לאנושות אלא שהוא אפילו מועיל לה? אֶרֶץ וְשמיים.  הכול מדברים על הצדק.  אפשר באמת עומד הצדק אצל בני אדם בדַרגה גבוהה כזו? אחרת גדולה מזו: אפשר הוא באותה דרגה אצל סנגוֹריו ופרקליטיו המוּשבעים – אצל המשוררים השונים, אצל הפילוסופים הרבים, אצל אנשי המוסר, אצל הכוהנים – אני מדבר בטובים שבהם, באלה שכשרונותיהם וישרתם מצטיינים משֶל חבריהם? כשאני לעצמי אני מרשה לי להטיל בזה ספק גדול.  יִטוֹל אדם ויפשפש היטב ביצירותיו של אחד החכמים שהיו לפנים או החיים אתנו כיום.  הצדק – אם רק נסכים כולנו, שהמושג הזה כולל בתוכו את שוויונם של כל בני-האדם החיים לגבי חוקי הבריאה –  וכלום אפשר שלא נסכים לזה? – הצדק, אני אומר, לא היה מעסיק מימיו אפילו אחד מהם.  אפלטון לא התריס אפילו פעם אחת כלפי "הגורל" ולא שאל אותו משום-מה יצר את טֵירְסִיטֶס בזוּי אדם ולפאטרוֹקלוס העניק נשמה יתירה.  הוא היה טרוד כל הימים בתביעותיו לבני-האדם שיהיו צדיקים ולא היתה לו החוצפה מימיו לשאול בזאת גם מאת האֵלים.  ולא זו בלבד, אם נקשיב בשום לב לדבריו אפשר שנהיה למדים מהם, שהצדק אינו מידה טובה אלא לגבי בשר-ודם פשוטים, אבל לגבי דרי-שמיא אינו ולא כלום, משום שלהם יש מידות טובות אחרות, המיוחדות להם בלבד.  וכאן המידות הטובות שלנו צריכות לרחמי שמיים.  אנו איננו יודעים דבר ברור בדבר השארת הנפש.  יש מאתנו המאמינים שישנה ויש כופרים במציאותה.  אבל מה היינו אומרים אילו היינו פתאום מוצאים, שאלו ואלו אינם דברי אלֹהים חיים, וגורלם של בני אדם שונה הוא לאחר מיתתם: יש נשמות מאושרות, הזוכות ומקבלות את פני השכינה, ויש כאלה הסרוחות ונרקבות בקברות של החומר העכור? אגב אורחא.  הנחה שכמותה כבר הניח נביאה הגדול של רוסיה, דוסטויבסקי, צור האהבה והצדק, בלֶגֶנדה שלו בדבר "האינקוויזיטור הגדול".  מה איפוא היינו אומרים אילו היינו מוצאים, שדוסטויבסקי זה גופו, למשל הריהו באמת נשאר לנצח, וריבואות תלמידיו וחסידיו הנאמנים, אותו הציבור, "האפור" בכל הבחינות, שאין לו ספֹורוֹת, אלה גומרים את חייהם ביחד עם מיתת גופם – ההיה יכול אדם, ולא איזה אדם שהוא, אלא אפילו אותו דוסטויבסקי גופו, שקראתי פה את שמו שלא במקרה אלא בכוונה תחילה, משום שאני רואה בו את אחד ממגיני הצדק היותר נלהבים (מי שדוסטויבסקי לא יספיק לו רַשאי לקרוא בשם האחר, שהיה נלהב ויותר גדול ממנו: אני איני רוצה הפעם לנהוג קלוּת ראש בקודש) – ההיה יכול דוסטויבסקי זה להשלים בלִבו עם הדבר הזה – כלומר, ההיה קם שמה, בעולם האמת, ומתריס כלפּי שמיא ואומר לו בפניו שהוא אינו צדיק או שהיה נשאר יושב לו בפינתו השליווה שהכינו בשבילו.  והיה שוכח את כל אחיו האומללים לגמרי? אַ פּרִייוֹרִי כּבֵד להחליט דבר ברור; ואולם אַ פּוֹסְטֶרִייוֹרִי הרי אנו חייבים לחשוב, שהיה שוכח אותם, משום שרואים אנו, שאותו ההבדל שישנו פה בין דוסטויבסקי זה ובין אחד הלבלרים שבאחת הערים הנידחות – בכלל, אותו ההבדל שישנו בין הגדולים ובין הקטנים פה על אדמות – הוא גדול מאד וקולו של היָשר הנרמס ברגל גאווה צועק גם מזה ועולה עד השמיים; ובכל זאת הרי אנו חיים לנו בשלווה גמורה ואת קולנו אפילו איננו מרימים כלפי הדבר הזה – בכל אופן, לפרקים רחוקים מאד ואפילו אז – אליבא דאמת כבֵד מאד להגיד ברור לשם מה אנו "צועקים" אם בכדי להרגיז את מנוחתם של השמיים, השטוחים להם בשלווה והכול אחת להם, או משום שבכלל יש בתוכנו הרבה אנשים החובבים את הצעקה משל לאותה הנודדת שב"סוּפָה" של אוסטרובסקי, שהיתה לה תאווה רבה לשמוע כשמיַללים "היטב".  כל אלה ההשערות והרמזים יכולים שתהא להם חשיבות יתירה עיני אותם האנשים, שכמוני אני היום (איני אחראי בעד מחר) הם מוצאים, שיש אמת בהנחתו של דוסטויבסקי, שאפילו אם יש השארת-הנפש גם אז אינה בשביל הכול אלא בשביל יחידי סגולה, ומניח אני כמו כן, בהסכמה לדוסטויבסקי, שלצַפות להשארת הנפש אפשר להם רק לאלה, שיש רגליים לחשוב, שאחרי מותם ירֵע להם מאשר בהיותם בחיים.  העליונים למטה יהיו עליונים גם למעלה ולתחתונים לא תהי כל תקומה.  ולא זו בלבד אלא שלא יהיה אפילו מי שיפצה פה בשבילם; כל אלה הדוסטויבסקים והטולסטויים ושאר "העליונים" האחרים, שיהיו זוכים ליהנות מזיו השכינה, יהיו טרודים בעניינים הרבה יותר חשובים...  ואחר כל אלה הרי אתם יכולים אם רצונכם בזה להיות הולכים ודואגים לסַדר את חיי בני האדם פה על אדמות ביושר ובצדק ולהניח ביחד עם אפלטון את תורת הצדק והיושר ליסוד מוסד גם לתורת הפילוסופיה. כּוחָה שֶל הוֹכָחָה. שוֹפנהויר בא וכפר לגמרי בהשארת-הנפש. האדם בבחינת דבר בפני עצמו, באותה הבחינה המפורסמת לתהילה של "דינג אַן זיך", יש לו ודאי קיוּם ונירוֹ לא יאבד; אבל האדם בבחינת חזיוֹן – זה אינו אלא צל עובר. בדברים אחרים: כל מה שיש לנו משֶלנו, משֶל אישיותנו הפרטית, הריהו קיים ועומד כל זמן שהחומר שלנו קיים – ולא יותר; אלא מכיוון שכל אחד ואחד מאִתנו אינו במהותו אלא התגלות "רצונו" – דינג אַן זיך – של מקום, של אותו היסוד הנצחי, שלֵית שינוי דחל ביה, שהוא הוא אותה המהות היחידה והמיוחדת של העולם, המתפּשטת בריבוא ריבואות "חזיונות", לפיכך הרי גם אנו יש בנו מהנצח עד כמה שיש בנו מאותו היסוד. אבל לא יותר. זאת החלטתו של שופנהויר, שכנראה היא יוצאת באורח ישר והגיוני מכל שיטתו הפילוסופית כולה – תולדה מחויבת מתורתו בדבר "הדינג אַן זיך" ומזו שבדבר האינדיווידוּאוּם. פה אנו יכולים שלא לנגוע כלל באותה התורה שלו, המטפלת בדינג אַן זיך. סוף סוף אפילו אם נחליט, שהיתה טעות בידי שופנהויר והדינג אַן זיך גם הוא המוות שולט בו, לא תהא הצרה גדולה כל כך, כמו שאין השמחה גדולה אם יש רגליים לדבריו והדינג אַן זיך יש לו השארה לנצח. אבל אנו ניגש אל תורת האדם שלו – את האינדיווידוּאוּם. תורה זו נוטלת ממנו את זכותו להיות בנצח בכוחה של ראיה אחת, שלכאורה אין עליה פירכא. בא שופנהויר ואומר: כל מה שיש לו ראשית יש לו גם אחרית; הרי, שהאינדיווידוּאוּם שיש לו התחלה – כלומר, הלידה – יש לו גם סוף – כוונתו, המוות. שופּנהויר גופו היה כל כך בטוח, שגם ההנחה וגם המסקנה שלו הם דברי אלוהים חיים, עד שאפילו על דעתו לא עלה, שאפשר לו לאיש שיבוא ויטיל ספק בזו או בזוֹ   או אפילו בשתיהן יחד. ובכל זאת הדבר ברור למדי, שהפעם אנו רואים לפנינו מסקנה שבטעוּת של הנחה משובשה. כי ראשית לכול איננו יודעים מִנָליה לשופנהויר הָא, שכל דבר שיש לו ראשית הרי הוא חייב שתהיה לו גם אחרית. אמת הדבר, שההסתכלות המוחשית מביאה אותנו לידי השערה כמו זו; אבל כלום אפשר לנו לבנות איזה דבר על יסוד הסתכלות אֵמְפּירִית בלבד? וכלום יש לנו הרשות להניח הנחות כאלו ליסוד להחלטות של השאלות הפילוסופיות  היותר חשובות? ואפילו אם נודה לו, שהנחה זו אמת היא, גם אז עדיין אין היא מוכיחה, שמסקנתו נכונה. מאוד יכול להיות, שכל דבר שיש לו ראשית יש לו גם אחרית; מאוד יכול להיות, שסוף כל אינדיווידוּאוּם לנשייה; אבל כלום מכאן ראיה, שכליון הנפש הוא אחוז וקשור בכליונוֹ של החומר? הלא אפשר מאוד, שהחומר ימות לו והנפש שסופה אמנם גם כן למיתה, נשארת עוד בחיים ולו גם שלא לזמן רב, שלא לעולמי עולמים, כמו שחושבים האופטימיסטים הקיצונים, אבל נשארת ומוצאה לה פה או בעולם אחר, שעדיין אין אנו יודעים את טיבו, איזה חומר אחר, הטוב לה פחות או יותר ומתלבשת בו. בני אדם אומללים, כמה היו שמֵחים אפילו לתקווה רפויה שכזו! ובייחוד כשעדיין הדבר מוטל אצלנו בספק אם יודעים אנו בברור מה בני האדם הללו חפצים כשהם מדברים וחוזרים ומדברים בדבר השארת הנפש: אם שצריכים הם שיהיו חיים דווקא לנצח נצחים או שהיו מסתפקים אפילו בזה שהיו יכולים לחזור ולחיות את חייהם עוד רק פעם אחת או שתיים ולא יותר – ובייחוד אילו היו בטוחים, שהפעמים האחרות הללו לא תהיינה כל כך מלעיבות כפעם הראשונה הזאת, הדורשת כל כך תשלומים וייסורים רבים אפילו במחיר מישרת מורה בתלמוד תורה, למשל. כשאני לעצמי אני חושב, שלא כל אחד היה מסכים שיהא חי לנצח נצחים. מה יעשה האדם כשיהא מַעיין האפשריות דוֹלל והכול יתחיל מחדש?... מכל מה שאמרתי אין לנו, כמובן, להוציא, שיש לנו איזה יסוד שהוא לקווֹת לחיי העולם הבא: השאלה נשארת שאֵלה אפילו לאחר שהכחשנו את הוכחותיו של שופנהויר, אבל מה שבלי כל פקפוק אנו חייבים להוציא מדברי אלו הוא, שאפילו הטובות ש"בהוֹכחות" אינן מחזיקות מעמד מכיוון שאנוּ מתחילים מפשפשים בהן היטב. קוּאָד דֶמוֹנסטראנדוּם אֶראט – מאליו מובן, רק עד אותה שעה, שתבאנה הוכחות אחרות ותטפחנה על פני ההוכחות הללו, המכחישות את שופנהויר. את הדברים הללו הוספתי בכוונה בכדי ליטול ממבקרי את ההנאה ואת היכולת לעשות מישחק במלים.

 

VI: [2] כּשֶהַבַּרבּוּרים מְשוררים

אני חושב, שאיש לא יכחיש, כי האֶפילוג הדראמטי של איבּסן "כְשֶאֲנַחְנוּ הַמֵתִים יְקֵצִים" נושא   עליו חותם אוטוביוגראפי יותר מכל יצירותיו האחרות.  יותר – משום שחותם זה, או, לפחות, רישומו אנו מוצאים בכל מה שכתב.  גדולה מזו: הדבר היותר מצוין שבכל יצירותיו של אבסן אינו אלא מה שאפשר לו לקורא לחדור אל פרטי מלחמת-הנפש של היוצר.  אלא שמאד אפשר, שבנידון דידן יש לו להאֶפילוֹג הנזכר חשיבות יתירה משום שיצירה זו נולדה ונכתבה בתקופה האחרונה של חיי היוצר.  אותם האנשים, שיש להם תשוקת-הנפש להיות מקשיבים ומסתכלים אל מה שבני-האדם עושים ואל מה שהם מדברים בשעה שהם עומדים על הגבולין, מוצאים תמיד חשיבות יתירה בשיחת זקנים, בפטפוטו של שכיב-מרע ובכלל הרי הם שמים את לבם ביותר לבני-אדם הנתונים בתנאים מיוחדים; ובייחוד כשאנשים הללו אינם חוששים להגיד את האמת, כשהודות לנסיונות הרבים, שהיו להם בימי חייהם, יש להם גם די יכולת וגם די אומץ להיות מביטים אל המציאות בעיניים פקוחות.  בנידון זה נותן איבסן יותר חומר אפילו מִזה של טולסטוי.  כל אותם הכִשרונות שהזכרנו לא חסרו ואינם גם עכשיו חסרים לטולסטוי.; אלא שטולסטוי.  זה הריהו קודם כל – איש המוּסר.  כבימים מקדם עדיין גם עכשיו השְליטה בבני-אדם עיקר גדול לגבי דידיה והיא יותר יקרה לו ואפשר גם יותר צודה את נפשו מכל תענוגי העולם הזה.  עדיין יצרו מסיתהו גם עכשיו להיות מפקד בבני אדם ותובע מהם והוא רוצה שיהיו מצייתים לו – יהיה מה שיהיה ובלבד שיהיו מצייתים לו.  אפשר לו לאדם – ואולי גם חייב הוא – שיהא מתייחס ברגש כבוד אל התכונה הזאת שבנפשו של טולסטוי, הלא לא יחיד הוא לגבי אותו דבר.  הרבה, הרבה מתבודדים שבממשלת-המחשבה היו עומדים עד סוף ימיהם ותובעים מבני אדם, שיהיו הולכים אחריהם.  סוקראטס היה ביום המיתה שלו, שעה חדא לפני מיתתו, יושב ודורש, שיֶשנה רק אמת אחת ואותה היא זו שהוא מצאהּ.  אפלטון היה מכתת את רגליו בימי זקנותו ונד לסירקוסא להפיץ את תורתו ברבים.  לבטח, יש לה לעקשנות זוֹ של כל הגדולים מקורה שלה וכוונתה שלה.  גם טולסטוי.  וגם סוקראטס וגם אפלטון וגם נביאי ישראל שבבחינה זו היו גם כן, כמו בהרבה בחינות אחרות, דומים מאד לכוהני החוכמה, כולם היו לבטח צריכים לרכז את כל כוחותיהם ולשתפם לדבר אחד פנימי גדול, שכל קיומו לא היה תלוי אלא באמונה, שכל העולם כולו יהיה נספח אליהם ועובד אתם שכם אחד.  לגבי טולסטוי.  כבר אמרתי במקום אחר, שבתקופה האחרונה נמצאת השגת-העולם שלו על גבול הסוֹליפּסיוּת.  טולסטוי.  וכל העולם כולו אינם אלא שני מושגים שהם אחד.  אלמלא טעות לפי שעה זאת של כל מהותו (לא של המוח, לא טעותו של השכל: השכל יודע ברור למדי, שטולסטוי.  לחוד וכל העולם כוּלו לחוד), אלמלא היא שהיתה לו היה עליו להסתלק לגמרי מכל מעשיו היותר חשובים לו.  הרי הדבר דומה למה שאנו, אחרי קופרניקוס שיהי לנו, יודעים לבטח, שהשמש לעולם עומדת, שהכוכבים אינם נקודות-זהב בהירות אלא גושים, גושים גדולים מאוד של חומרים מחומרים שונים ושאותה הכיפה הכחולה והיפה, השטוחה ממעלה לראשינו, אינה במציאוּת כלל.  אנו יודעים – ובכל זאת אין אנחנו יכולים ואין אנחנו רוצים לנקר את עינינו בכדי שלא נהיה נתעים בשקר ונהנים מהאילוזיות של העולם הנגלה.  אותו דבר, שאמת שמו, יש לו לגבי דידן רק ערך מוגבל.  מסירות-נפשו של גליליוס אינה כלל סתירה לדברי.  "ובכל זאת היא מסובבת": – אפשר היה לפראזה זו, שלא יהא לה כל יחס אל הארץ ואפילו אם נאמרה בכוונה אליה.  גליליוס לא היה יכול לבגוד בחייו.  אבל מי יהיה אחראי לנו, שלמסירות-נפש שכזאת יהיה מסוגל לא לבד גליליוס גופו, אלא אף אחד מתלמידיו – ואפילו אם הוא אחד מתלמידיו המובהקים, היותר נאמנים לו והיותר אמיצים ברוחם, ובלבד שאת תורתו החדשה קיבל מפי רבו  ולא במחיר מלחמת נפשו הוא? פטרוס השליח בגד בישוע רבו שלוש פעמים רצופות בלילה אחד.  ובימינו אלה ודאי שלא היינו מוצאים אפילו איש אחד שיהא רוצה להקריב את נפשו לשם "האמת" של גליליוס.  כפי הנראה, אין להם לכל האנשים הגדולים נטייה יתירה לגלות את מצפוני מעשיהם הגדולים לאנשים מן הצד.  כפי הנראה, אין הם יכולים לתת אפילו לעצמם דין וחשבון מפורט מתכונתה וכוונתה של ה"שליחות" המוטלת עליהם.  אותו סוקראטס שכל ימי חייו היה חוזר אחרי "הבהירוּת", שלתכלית זו המציא את חוכמת הדיאלקטיקה, שהנהיג, שיהיו בני אדם משתמשים בסימנים ובציונים, שכל עיקרם לא היה אלא בירורה של המציאות: אותו סוקראטס, ששלושים יום לפני מיתתו היה יושב רצופות ודורש לפֹני תלמידיו, שהוא מקבל עליו את הדין לשם האמת ולשם הצדק – אותו סוקראטס גופא אפשר מאד – והדבר קרוב לוודאי – שהוא עצמו לא היה יודע לשם מה הוא הולך למות יותר ממה שיודעים ריבואות בני אדם פשוטים, המתים בכל יום ובכל שעה מיתה טבעית, בשביל מה הם מתים ולא יותר ממה שריבואות הילדים, הנולדים בכל עת ובכל שעה, יודעים מי הוא – הצר ואויב ואם רוח אלוהים טובה – ומה כוחו של זה, אשר קראם לחיים וברא אותם מאין ליש.  אלה הם חיי האדם: כולנו, כולנו מגששים באפלה ומכוננים את צעדינו לפי אותן הכוונות והתכליות הנסתרות, שעדיין לא גילו לנו כל אותם הספרים הרבים, שנכתבו עליהן בין בידי חול ובין בידי קודש.  את כל ההשערות הללו הזכרתי בכאן כלל וכלל שלא בכדי לטפח לה שוב פעם לדוֹגמאטיוּת של פניה.  כל ימי הייתי בטוח ואיני ז מבטחוני זה, שבדברים ייווסרוּ בעלי-העיקרים ואפילו אם יבואו מלכי מזרח ומערב לא יזיזו אותם ממקומם.  מלבד זאת באתי בימים האחרונים לידי החלטה, שבעיקרו של דבר אין לנו רשות לטפול עליהם אשמה אם הם עומדים במריָם.  האמונה, הנחיצות שיש לה לנפש באמונה היא עזה כאהב, כמוות.  ומכאן ואילך אני חושב לי לחובה קדושה לעשות ויתורים מוויתורים שונים לגבי בעלי-העיקרים ואפילו להודות להם בכל אותם הצללים החיוורים והמטושטשים של אמונותיהם ודעותיהם.  אלא שתנאי אחד אַתנה עמם למפרע, תנאי שאינו חשוב ביותר, שכמעט אינו ולא כלום: שלא יטילו את אמונותיהם ודעותיהם חובה על שום איש – כלומר, שלא יהיו הכול, מבלי כל יוצא מן הכלל, חייבים בהן.  את רובם של בני אדם, את הרוב היותר גדול שלהם – ריבואות ואפילו רִיבוא ריבואות אנשים הריני נותן להם בחפץ-לב – והריני משער, שגם בחפץ לבם הם: אין נפקא מינה – אם שיהיו רוצים מעצמם או שהם יהא להם הכוח לפתותם ללכת אחריהם (כרצונם הטוב, כמובן; כי בדברי-אמונה אין מצַווים כידוע).  באחת – הריני מוותר להם כמעט על כל בני האדם כולם ובלבד שגם הם מצדם יוותרוּ על אלה היחידים או העשיריוֹת הבודדות שיישארו, שלא חייבים בנפשם פנימה (כי הכנעה חיצונית הריני מקבל) באמונותיהם ובדעותיהם.  אני חושב, שנצחון שכזה – וַדאי לי, שווידוּי זה הוא לבעלי-העיקרים אות לנצחונם הגמור – יש בכוחו לפייס את דעתו של כל בעל-עיקר שבעולם.  סוקראטס היה צדיק.  הצדיקים היו אפלטון וטולסטוי והנביאים.  יש אמת אחת ואדנָי הוא האלוהים.  אותה האמת צריכה שתכחיד את השקר והאור שיהא מגרש את האפֵלה.  אלוהים, אל טוב וסַלח, אל כל יכול – כל יכול, כאלכסנדר מוקדון בעצמו – יַדבּר תחתיו את כל העולם כולו ויפיל את חיתתו על השטן ולקול תרועת ריבואות גיבוריו ועבדיו הנאמנים יקום ויגרש מנחלתו את כל הממרים את פיו.  יגרש – אבל שליט לא יהא בהם.  את חסדיו יסיר מהם – אבל גביר לא יהיה להם.  וכנופיה זו של השיבולים הבודדות תנוד ותתור לה את אחד האיים הרחוקים, שריבואות לא ישורו אותו, שמה תתישב ושמה תחיה לה חיים של הפקרות והתבודדות.  עכשיו – סוף סוף צריך שנשוב את התחלת הדברים – עכשיו נחשוב נא, שבכנופיה הבודדת הזאת אנו מוצאים גם את איבסן, אותו איבסן שהיינו רואים אותו בתקופת חייו האחרונה, אותו שראינוהו באֶפילוג האחרון שלו.  ודאי, שנמצא שם גם את גוגול, את גוגול שמרוסיה.  כי בעיקרו של דבר לא היה איבסן מרים על נס האפילוג זה שלו אלא מה שגוגול עשה חמישים שנה קודם לזה.  הוא מסתלק שם מהאמנות.  בבוז ובלגלוג הרי הוא מדבר בכל אותם הדברים שהיו בשכבר הימים דברי ימי חייו, בחמישה עשר לחודש אפריל 1866 היה איבסן יושב וכותב לקארלוס קיסר לאמור: אני איני נלחם בשביל שאוכל לשבת בשלווה.  אני נלחם לתעודה, שנתנו לי אלוהים למלאותה בימי חיי, אותה התעודה, שאליה נפשי נשואה כי אותה – את זאת אני יודע ברור – אמנם נתנו לי האלוהים." אגב אורחא.  אם תהיו מחפשים בנרות לא תמצאו אפילו אחד מהגדולים, שלא היה מדבר כדברים האלה, אם בתמונה זו או באחרת.  כפי הנראה, אין כל אותה המלחמה הגדולה, שבני אדם נלחמים למעשיהם הגדולים, ואין כל אותם הקרבנות הגדולים, שבני אדם מקריבים להם, אפשריים אלא בשעה שיש בלבותיהם של אנשים אילוזיה זו – אם שלפי שעה ואם שבקביעות, וכפי הנראה – לא זו בלבד אלא שאפילו את מעשיהם הקטנים אין בני אדם יכולים לעשות מבלי אשר תהיינה להם אילוזיות שונות: הלא בשביל שיהא בשר ודם פשוט מתחיל וגומר את דברו הפשוט הריהו זקוק לכל כוחותיו הדלים.  ומי יודע? אפשר מאד, שאותו אַקאי בן אַקאַקי היה גם כן בטוח, שמשמיים  נגזרה עליו, שיהא כותב יום, יום ב"ניירות" של הקאנצלאריה ותופר לו "שִיגֵל" חדשה? כזאת היא ה"שליחות" שלו.  ודאי שהוא גופו לא היתה לו מימיו החוצפה להגיד כזאת – ראשית מפני בַּישנותו ומלבד זאת משום שלא היה בכלל שולט במכמני הדיבֵּר.  כי המוּזוֹת, כידוע אינן אוהבות לטפל בקבצנים ובחלשים: יש להן עבודה אחרת למדי והן טרודות כל הימים בקשירת כתרים למי שהכתר שלו.  אבל אין כל ספק, שמה העליונים שברומא אף העליונים שבכפר חושבים את עצמם לסגולה מכל אדם.  צֵּיזארוס היה מרגיש את האמת שבזאת וכשאמר את פתגמו הידוע לא אמר אותו מתוך רדיפה אחר הכבוד גרידא.  בני אדם אינם בטוחים בעצמם מימיהם – ולפיכך הרי הם משתדלים תָמיד לתפוס להם מקום כזה, שיהא אותו מקום מחַזק בלבותיהם – אם בצדק ואם שלא בצדק – את האמונה, שאותם אמנם הבדיל אלוהים מכל אחיהם.  אבל חלומות אינם אלא חלומות וכמוץ מרוח יסוֹערוּ.  הנה אנו רואים את גוגל, מי ששנים רבות היה לו אותו המושג של איבסן בדבר "מישלחתו" הספרותית, והנה הוא נוטל לפני מותו את יצירתו היותר מצוינה ומשליכה אל האח הבוערת; ורואים אנו את איבסן והנה גם הוא עושה כמעט שכמותו.  יוצא אלינו הפרופסור רוּבֶק שלו ומספר לנו, שאיבסן הזקן קם פתאום והתחיל מטיל שמצה בכל עבודת חייו הרבה ועושה אותה ללעג ולקלס, אף על פי שהיא ולא אחרת הביאתהו לידי זה שהוא עכשיו, היא ולא אחרת הביאה לו את כל אלה הדברים, שאליהם אפשר לו לאדם לפלל: תהילה, גדוּלה, עושר ...  ואפשר יודעים אתם בשֶלמה כל הרעש? משום שנזכר פתאום, שהאמן שבנפשו ניצח את הגבר שבה; משום שהיה מעשה והוא היה מוכרח לסור מאִירֶינָה אשר אהב וללכת אחרי אחת הנשים שלא היתה לו אלא כאחת הנשים.  או שמא נתבררה לו לאיבסן באחרית ימיו שטעות היתה בידו כל הימים, שאלוהים שלחוֹ משמיים לא בשביל שיהא אמן אלא בשביל שיהא גבר? כלום אפשר הדבר? הלא גברים – כולנו, ואמנים בהם מתי מספר.  אכן, אלמלא איבסן שהיה המדבר באוזנינו את הדברים הללו אלא בשר ודם פשוט – מה היינו קוראים לזה אם לא ניבול-פה? אבל כשאנו שומעים את הדברים יוצאים מפורש מפי אותו סבא, מפי מי שחיבר את בראנד, אותו הספר, שממנו שואבים כוהני אירופה חומר לדרשותיהם, כשאנו שומעים אותם יוצאים מפי מי שכתב את "הקיסר והגלילי", יש לה פתאום צורה חדשה בעינינו ואנו רואים בהם כוונה צפונה וטמירה.  עכשיו אי אפשר לנו לדחותם בקש ובאמתלה של ניבול-פה.  לא אדם מן השוק – איבסן הוא המדבר.  הראשון שלא בכפר ואפילו שלא שברומא – אלא שבכל העולם כולו.  ומדַבר הוא בקול רם והוא מדבר בלב בטוח – אוּרְבּי עֶט אָרְבּי.  אכן זה כל האדם: כיצד אומרים בני אדם – מן התפיסה ומן התרמיל אל תידוֹר הנאה לעולם.  אפשר, שפה המקום להזכיר את שירוֹת-הברבור של טורגניב גם כן.  היו גם לטורגניב זה אידיאלים גדולים, שנפשו היתה ניזונית מהם, והוא ודאי היה בטוח, שהוא עושה את רצונו של מקום.  אותה הפּראזה, שסיים בה את מאמרו בדבר "האמלט ודוֹן קישוט", אפשר היה לתתה אל שפתיו של בראנד בלי כל פקפוק.  "הכול חולף ועובר ומעשים טובים יש להם קיום".  הנה לפנינו טורגניב מראשו ועד רגלו.  טורגניב "בעל-ההכרה" של אותה התקופה שבחייו – ולא רק של אותה.  טורגניב "בעל-ההכרה" לא היה מתבייש בדברים אלו גם בתקופה שלאחר זה, גם באחרית ימיו, ואולם הנה הוא מתחיל כותב את "השירים שבפרוזה" ומשם פורץ פתאום ופועם פזמון אחר לגמרי.  גם בשירים הללו – ממש כביצירתו האחרונה של אבסן – אנו מקשיבים בכל מלה ומלה ובכל סיפור וסיפור אותה התוגה העמוקה, תוגה שאין לה תקנה, הנמשכת ומספידה את החיים, שכּלוּ להבל, את החיים, שלֶ הקח "הטוב" אכלם וילחכם...  ואין אדם זה דואג לאיבוד ילדותו ואינו חס על בריות-גופו שאבדה ולכוחות העלומים שלא ישובו לו אינו בוכה, אפשר, שאפילו המוות גופו אינו נורא לו כל כך...  מה שסבא זה אינו יכול לחשוב בו מבלי אשר תבכה בו נפשו אינה אלא – "הילדה מבנות הארץ"...  כל ימי חייו היה יושב וקושר לה כתרים, שלפניו לא ראתה כמותהם – ואולם כל אותם הימים לא היתה משמשת לו אלא מוֹדֵלין וקרוב לא קָורב אליה כל הימים...  חֵטא חָטָא, לנפשו, חטא שאין לו כפרה – בפלילים יבוא.  הכול יש לו סליחה, כל דבר אינו אלא צל עובר, גזירה על הרבה, הרבה דברים, שישתכחו כמת מלב – ואולם האיש אשר כזאת חטאתו לנפשו הוא חטא ונכתמה לעולמים.  זאת תורת "הסֶניליה".  יכול הייתי – ואפשר היה יותר נכון לקרוא לזה "שירת-הברבור".  אפלטון מספּר: "בשעה שהברבור מרגיש את בוא חליפתו מתחילה נפשו מדברת והוא מתחיל אומר שירה ובאותו יום שירתו ערֵבה ונעימה כמו שלא היתה מימיה, משום שנפשו מלֵאה חדווה על כל גדותיה והיא עורגת ונכספת בכל געגועיה לחזות את פני האלוהים, אשר לכל בוֹ היו חיי רוּחה כל הימים".  פני האלוהים, פני אפוֹלוֹ, אלהי האורה והשירה, אשר לכל בו היו גם חיי רוחם של איבסן ושל טורגניב.  וגם אצלם, אצל הזקנים-הברבורים הללו, היתה הסניליה שלהם המצוינה שבכל שירותיהם.  גם בשירות הללו עמקוּת המחרידה את העין, ואולם עמקות כל כך נפלאה, כל כך רומזת, כל כך מלבבת – – – קרנות מזבח מצד זה, קרנות מזבח נאמנים, והזקנים הגדולים מצד זה, התהום הרומז מהסניליה שלהם – ואנו אנה אנחנו באים? איה הדרך? אל זרועות הזקנים: בעיניים עצומות והנפש חרֵדה אל חשכת קרנות המזבח: באוזניים אטומות, כאֵלו של אודיסיאוס איש מזימות בהינָצלוֹ משירוֹת בנות-הגלים, אל קרנות המזבח הנאמנים, שאבותינו ואבות אבותינו מבטיחים אותנו שהם נאמנים? מוצא יש.  ישנה מלה אחת, שהסיטרא אחרא ירֵאה מפניה: סֶנִילִיָה.  ככה היה בתחילה טורגנייב גופו רוצה לקרוא לשיריו שבפרוזה: סימני מחלה, חולשה שבזיקנה, התנוונות...  דבר זה נורא; מזה יש לברוח.  שופנהויר, פילוסוף מֶטאפיזיק זה, היה בימי זיקנתו חושש לעשות איזה תיקונים בספרים, אשר כתב בראשית ימיו, שמא ויקלקל אותם במגע בלבד.  ואדם אין בארץ אשר תהיה בלבו אמונה יתירה לזיקנה – הכול יראים מפניה, הכול בורחים ממנה.  אבל מה יהיה אם טעות בידם? מה יהיה אם אין הסניליה אלא מקרבת אותנו אל האמת? אפשר, שתוגת האַיות החכמות הללו של אפּוֹלוֹ אינה אלא אותה התוגה הנכספת לחיים – אלא אחרים; אפשר, שהפחד האוכל את לבם אינו פחד מפני המוות אלא פחד מפני החיים הללו; -+אפשר שגם בסניליה של טורגניב וגם בזו של איבסן כבר אוזנינו מקשיבות אם לא ממש את הדברים האחרונים של האדם – לכל הפחות רמז להם – –

 

VII: פִילוֹסוֹפיה מהי?

אם תהיו מחפשים בספרי הלימוד של הפילוסופיה ומצאתם תשובות רבות ושונות לשאלה זאת.   במשך של אלפיים וחמש מאות שנה היה לפילוסופיה סיפק למדַי שתהא יושבת לא אחת על מדוכה זו ויגֵעה לברר לעצמה את מהותה; ואולם עדיין לא מצינו, שיהיו חכמי הפילוסופיה המוסמכים באים לכלל החלטה אחת בזה.  כל אחד ואחד מוציא לו מסקנות לפי רוחו שלו וקובע מסמרים למסקנותיו שלו ואיש אינו שם אל לבו אפילו למצוֹת איזה קוֹנְסֶנְסוּס סאפִּיֶינְטִיוּם בדבר.  מה שיש בכאן מהזרוּת הריהו זה, שדווקא בכאן, דווקא באותו מקום, שהוא "סלע המחלוקת" לכל החכמים והלומדים למיניהם, הרי אנו מוצאים קוֹנְסֶנְסוּס פּרוֹפאנוֹרוּם גמורה ולגבי בני אדם פשוטים אינו אלא "עמק השווה".  כל אותם בני אדם, שלא למדו פילוסופיה מימיהם, שמימיהם לא פתחו אפילו ספר אחד – לא לבד של פילוסופיה: שבכלל לא קראו ולא שנו מימיהם, כל אותם בני אדם יש בפיהם תשובה אחת לשאלה הזאת.  אמת הדבר, שאנו אי אפשר לנו לדון על דעותיהם בדרך ישרה, משום שבני אדם שכמותם אינם יכולים כלל וכלל להשתמש באותה השפה המקובלה של תלמידי-החכמים ומימיהם אי אפשר להם שיהיו שואלים ומכל שכן שיהיו משיבים כאותה הלכה, המקובלה אצל הפילוסופים; אבל מִכְלָלָא איתמר.  יש לנו הוכחה אחת ואותה הוכחה נותנת לנו רשות ויכולת להחליט דבר.  אין כל ספק בדבר, שכל אותם בני אדם, שבאו אל הפילוסופיה בכדי למצוא סיפוק למשאלותיהם הנפשיות ויחד עם זה לא היו להם הכשרונות באותה מידה, הדרושה לו לאדם בשביל שיהא אפשר לו להיספח אל משפחת הפילוסופים הפרוֹפֵסיונאלים, שכל אותם בני אדם יצאו מאִתה וידיהם על ראשם.  מזה אנו למדים – אמת, דבר שבשלילה, לעת עתה – בלי כל פקפוק, שהפילוסופיה אינה עוסקת אלא בדברים כאלה, שרק מתי מספר יכולים למצוא בהם איזו חשיבות ואינטרס לנפשם; ואולם הרבים אינם אינם מוצאים בה שום צורך, אבל מוצאים בה – גיהוּק ופיהוּק.  דבר זה שאנו למדים מכאן, כפי שאתם רואים, אפשר לו שיניח במידה שאין למעלה הימנה גם את דעתם של תלמידי החכמים וגם את זו של בני אדם פשוטים.  משום שכל תלמיד חכם, אפילו אם הוא מהמצוינים שבחבריו, אינו יוצא מכלל בני אדם פשוטים וכדאי לו שיחדל להשתמש בשפתו האקאדמית והרינו נשאר בשר ודם פשוט כאחד מאתנו.  לבו של אדם זה גופא הריהו עלול, שגם בו תצמחנה פתאום אותן השאלות גופא, שרדפו את בני האדם הפשוטים בשכבר הימים אל אוהלה של תורתו של זה לכבות את האש אשר אכלה את נפשם.  דוגמה לדבר – איוון אילאיץ' זה של טולסטוי או אותו הפרופסור שב"סיפורו המשומם" של צ'חוב.  ואז, כמובן, יהיה גם תלמיד חכם זה ש"סרח" מוכרח להודות, שכל אותם הכרכים הגדולים, שהוא כל כך בקי בהם, אינם נחוצים לו כלל וכלל בשביל זה, משום שהם אינם מטפלים בזה כל עיקר.  ולא זו בלבד – אלא שיהיה מודה לזה אפילו בשמחת הנפש.  משום שאין אני יודע אם יש איזה דבר שיהא יותר איום לאדם מאותה חובה, המוטלת עליו ברגעים היותר קשים שבחייו, להיות זהיר במצווֹתיה של איזו תורה שיא – למשל, לחשוב אז ביחד עם אפלטון או שפינוזה, שתכלית כל התכליוֹת שבחיים אינה אלא השלימות המוסרית, לאמור: ביטול היֵש...  יפה היה לאפלטון להיות נאה דורש בשבחו של הצדק.  כל הדרשה שלו לא היתה שמה מחסום לו כלל וכלל כשהיה רוצה להיות כאחד מבני דורו, כלומר: להיות גם הוא פורץ אותם הגדרים גופם, שהיה דורש בשבחם, באותה המידה, המקובלה אצל כל בני דורו.  שפינוזה, כפי מה שאפשר לנו לחשוב, כבר היה תמים ברוחו יותר מהקודם והיה באמת מתגבר על יצרו; אבל זה היה מונח בטבעו.  כזה היה.  כי לא רק שכלו לבד היה ישר אלא שגם כל מהותו היתה ישרה.  וגילויה של ישרותו לא היה אלא גילויה של מהותו.  ומה שנוגע לשופנהויר – הנה בשופנהויר זה יודע כל בר-בי-רב דחד יומא, שלא היה נאה דורש אלא בספרים שהיה כותב, אבל לא היה נאה מקיים כלל וכלל – ממש ככל אדם אחר שאינו שוטה ובדעת אחרים אינו תלוי גם כן.  אלא שכל אלה שהבאנו במספר לא היו אלא – מורי האנושות.  כל אלה לא היו אלא בני אדם, שנתנו לנו תורות שונות ומצווֹת  שונות.  ואולם מי שאינו רב אלא תלמיד, מי שבא אל הפילוסופיה בשביל למצוא בה תשובות לשאלות, האוכלות את נפשו שנכשלה ומחפשת אחיזה, זה אינו יכול לוותר אפילו אערקתא דמסאניה, זה חייב לדקדק בכל מצווה קלה כבחמורה, משום שמהותה של כל תורת חיים ויסוד היסודות של תורה שכמוֹתה הם דווקא שתהא לא רק שולטת בבני אדם ומכוננת את מעשיהם לפי רוחה – אבל גם משעבדת את חיי כל העולם כולו לאותו הציווי המוחלט שלה.  ציוויים כאלה אמנם כבר נמצאו לא פעם על ידי פילוסופים שונים; אבל לידי הסכמה אחת עדיין לא באו אותם פילוסופים, לאושרנו.  לאושרנו – משום שעובדה זו מגוללת מבחינה ידיעה את האבן הכבֵדה מלבותיהם של אלה האומללים, שנואשוּ מגאולה כי תבוא לנפשם ממקום אחר והלכו ואחזו בקרנות המזבח של הפילוסופיה.  מכיוון שאין אני מוצא כל פּרינציפּ מוסכם, פּרינציפּ שהכול יהיו מודים בו והכול יהיו חייבים בו, שוב, לפחות, לא יהיה מי שיאסור עלי להיות חושב את מחשבותי שלי ומרגיש את הרגשותי שלי ואפילו עושה את שנפשי שלי רוצה.  יכול אני שאהיה מציית לשפינוזה; אבל הרי אני יכול גם שלא אציית לו.  רצוני והאידיאות הנצחיות של אפלטון קודש לי; אבל אם יש את נפשי אני מקבל את המציאות המשתנה בכל רגע.  רוצה אני ואני מקבל את הפסימיוּת של שופנהויר; ואולם אם אומַר לישא אשה הריני בן-חורין ואין שום בן אדם יכול לבוא ולאסור עלי את הנישואים משום ששופנהויר היה מלגלג לאהבה.  וּבשביל שתהא לו לאדם החירות הזאת אינו מוכרח כלל וכלל להזדיין בחוכמת הדיאַלִקטיקה המרפרפת של הפילוסופים היוונים אשר לפנים או בחוכמת ההיגיון הכבד של היהוּדי העני אשר מהולאנד או בחריפות שכלו של האשכנזי העמקן.  הוא אינו מוכרח להתווכח אּתם.  אפשר לו אפילו שיהא תמים דעות אּתם.  עולמו של הקב"ה אין לו קץ ואין לו גבול ולא רק שיש בו מקום למדַי בשביל כל אותם בני אדם שחיו בדורות שהיו ושיחיו בדורות שיבואו, אלא שאפילו כל אחד ואחד מהם יכול שימצא לו פה מכל אשר יש את נפשו.  יש כאן בשביל אפלטון עולם מלא אידיאות; שפּינוזה יכול שימצא פה את המהות היחידה והנצחית שאין השינוי חל בה; בשביל שופנהויר יש כאן אותה נירוואנה של בודהה.  כל אחד ואחד מהם, בין אלה שנזכרו בכאן ובין אלה שלא נזכרו, בין שהם פילוסופים של חול ובין שהם של קודש, כולם יכולים שימצאו פה את כל מה שהם צריכים – אפילו אותה האמונה השלימה, הנחוצה לכל אחד ואחד מהם בשביל שיהא בטוח, שהתורה שלו ודווקא שלו היא תורת האמת היחידה, המקיפה את הכול וכוללת את הכול.  אלא שבה באותה שעה יכולים גם בני אדם פשוטים שיהיו מוצאים להם בכאן כל אחד ואחד את עולמו שלו.  דבר זה שאנו מוצאים, שצר המקום לבני האדם על פני הארץ, שכל צעד וצעד עולה לו לאדם בעמל ובייסורים רבים, דבר זה אינו מוכיח עדיין, שהעניות והבערות והעריצות לא תחדלנה לעולם ושהאחדות האֶקונומית הרי היא המיקלט  האחרון של האדם.  ריבוי העולמות וריבוי האנשים וריבוי האלים במרחב האין-סופי של העולם האין-סופי – סלחוּ נא למוצא שפתַי, אבל הלא זהו אידיאל! אמת אידיאל שאינו מיוסד על יסודות אידיאליסטיים למדַי; אבל תחת זה הנה המסקנה, רבותי – זאת המסקנה המציצה לנו מזה! נחדל נא עכשיו מאלה הפילוסופים שהוכחותיהם בידיהם; הכי באֵלים עסקינן.  על פי ההשערות והאמונות שיש לנו אנו יודעים, שגם האֵלים היו מקנטרים ומנצחים זה את זה.  אפילו האמונות המונותיאיסטיות לא יכלו שלא תהיינה מציירות להן את האלוהים כאיש מלחמה ולתכלית זאת בראו לו גם אויב מיוחד לדבר – את השטן.  בני-אדם אינם יכולים בשום אופן שישתחררו ממושגם בדבר מלכותא דשמיא שהיא כמלכותא דארעה; ולפיכך הרי הם מוצאים את כל המידות של נפשם הם, גם את הטובות וגם את הרעות, בכל דרי שמיא.  חסר – ובאמת הלא אפשר מאד, שהרבה, הרבה, מאותם הדברים, שאנו בטוחים בהם שהם הם החיים גופם, אינם נוהגים שם כל עיקר.  באותם הדברים אני כולל גם את המלחמה, את הקינתור.  ואני רואה בזה דבר טוב.  משום שכל קינתור וקינתור סופו שיהא בא לידי הכאה.  כי בשעה שפוסקות ההוכחות ההגיוניות והאשפה מתרוקנת מהחצים המוסריים אז הלא אין להם למתווכחים הנלהבים אלא – להפשיל את שרווליהם.  ואנחנו יודעים שהדבר נוהג, שאז אמנם הוויכוח גומר – לכאן או לכאן.  משום שערכי כל ההוכחות ההגיוניות והמוּסריות הם הפקר לרצונו של כל אדם ואדם; מה שאין כן הכוח החומרי, שהוא נמדד ונקצב בליטראות וברגליים שאפשר למנותם מראש.  הווה אומר, שבמקום שאותם הליטראות והרגליים אינם בנמצא – אין, על פי רוב, כל פשרה קבועה לוויכוחים.  כשדֶמוֹנוֹ של לרמנטוב שם את פניו אל אוהלה של תמרה נפלה תיגרה בינוֹ ובין מלאך האלוהים אשר פגש בו.  זה היה אומר תמרה שלי היא וזה היה אומר שלי.  מאליו מובן, שבדברים ובהוכחות לא יוּסר דֶמון.  אין טבעו בכך.  וּמה שנוגע למלאך האלוהים – הלא גם הדברים למותר הם.  המלאכים הללו הרי הם תמיד בטוחים.  שצדקתם עולה כפליים על שני חבריהם.  כיצד איפוא אפשר להחליט דבר? בכאן לא היה לו ללרמנטוב די יכולת או די חוצפה להמציא איזה גמר-דבר חדש; ולפיכך גָמַר: מאן דאלים גבר.  את תמרה מוציאים מזרועותיו של דמון בחוזקה – ממש כמו שהדבר נוהג אצלנו.  כפי הנראה, הניח המשורר לגמר זה בתורת ארנונית, שהיה היושר המסורתי תובע ממנו.  אבל אני חושב שגמר-דבר שכזה לא רק שאינו מן היושר – אלא שהנהו אפילו חירוף וגידוף כלפי היושר.  בו אנו מוצאים את הרושם שלא נמחה עדיין של הבארבאריות ועבודת הגילוּלים.  לאלוהים מייחסים בכאן אותן הנטיות ואותם האַטריבּוּטים גופם, שעריצי אדם נושאים אליהם את נפשותיהם.  אין כל ספק בדבר, שהוא צריך ורוצה להיות עליון על כול וגיבור מכול וכו' – ממש כיוליוס ציזאר בילדותו.  כל התנגדות וצל של התנגדות מטילים עליו אימה יתירה ואלה, שאינם נכנעים מפניו, אין להם סליחה לעולם.  אבל הדבר ברור שאין זה אלא טעות גמורה.  האלוהים אינו זקוק לזה כלל.  אמת – האל צריך שלא יהא חלש מאחרים, דבר זה מובן למדַי, בשביל שלא יהיו אותם האחרים פוסעים על ראשו; ואולם אין לנו כל יסוד, שיכריח אותנו לייחס לו את אהבת-הכבוד והתפּארות לשווא.  ומכיון שכך – שוב אין לנו יסוד לחשוב, שאינו סובל את הדומים לו.  יותר מתקבל על הלב לחשוב שהוא חי בשלום אפילו עם אותם היכולים פחות מאחרים להסתגל אל נטיותיו ורגילוּתוֹ.  אפשר אפילו שהוא שמח מאד לראות, שיש אחרים שאינם שכמותו ולפיכך הרי הוא חולק ממֶשלתו גם לשטן בחפץ לב.  ובייחוד, אחרי שחלוקה זו אינה מפחיתה כלום לא משֶל זה ולא משֶל זה – משום שדבר שאין לו סוף (ממשלת האלהים היא אין סופית – בזה אני מודה), אפילו כשנחלק אותו לשתיים, יישאר לעולם אין-סופי.  ועכשיו יכולים אנו שנשוב את השאלה הראשונה שלנו ואני חושב, שיכולים אנו גם להשיב עליה תשובה כהלכה – שתי תשובות אפילו: האחת – תשובת תלמידי-חכמים, זו של הסאפיינטום, והשנית זו של בני אדם פשוטים, של פרופאנורוּם.  הפילוסופיה הרי היא לתלמידי החכמים אמנות לשם אמנות.  כל תלמיד חכם מדרכו שיהא טורח ובונה לו את שיטתו שלו, שיטה ישרה, מרובת גוונים, בנויה בהדר ומלאה אינטרס.  לחומר לבניינו זה הרי הוא נוטל ראשית כל את נסיונותיו שלו הפנימיים ומלבד זאת גם את פרי הסתכלותו שלו ושל אחרים, אשר הסתכלו ומצאו בחיים אשר מסביב להם.  התלמיד חכם הריהו בבחינה ידועה אותו האמן, שיצירתו שקולה בעיניו כנגד הכול ואפילו כנגד חייו שלו לפרקים.  בכל אשר אנו פונים הרינו מוצאים את תלמידי החכמים של הפילוסופיה, שכשהשעה צריכה לכך אינם מפקפקים אפילו ומוותרים על כל היקר להם ואפילו על האמת עצמה בשביל שיטותיהם.  דבר אחר – "עם-הארציים" שבנו.  לאלה אין הפילוסופיה – ביותר דיוק: אותו דבר, שהם היו קוראים לו פילוסופיה, אילו היו מושלים במכמני הטֵרמינולוגיה המדעית – אלא קרנות מזבח.  ככלות כּוֹחותיו של אדם לגמרי, כשאדם פונה ימינה ופונה שמאלה ואינו מוצא שום דבר, אשר יעודדהו ויוסיף לו אונים לעמוד בקשרי המלחמה המטרידה, אשר הוא נלחם לזכויות חייו ששוֹללוּ מאתו, אז הוא אוחז אפילו בקש וגבבא והריהו נמלט אפילו אל אותו המקום שכל הימים היה כל כך מתנכר לו, ומשם הוא מצפה לגאולה כי תבוא.  הרי לנו דוגמה בהירה.  נאפוליון על אִיה של הלנה.  אותו נאפוליון, שכל ימי חייו לא היה אלא מצביא את צבאותיו ומרבה לו תותח, מכיוון שהרגיש שידיו ורגליו אסורות, מִיד נעשה לפילוסוף.  אמת, במקצוע זה אנו מוצאים אותו לפנינו כאדם שהוא מתחיל, כאדם שאין לו מנסיונות ולא כלום וכל כמה שלא יהא הדבר מעורר צחוק – כאדם הירא וחרד.  אותו איש, שלא היה ירא את המחלות היותר נוראות, שחִצי אויב היו מישחק לו, אותו איש גופא היה אחר כך ירא להישאר יחיד בחדר אפל. אותם בני אדם שהסכינו את הפילוסופיה – שופנהויר, למשל, ודִכְוָתִיהִ – מטיילים תמיד בחדרים אפלים ולבם בטוח ושליו בהחלט, אף על פי שמיריות רובים ואפילו מדברים פחות מסוכנים הרי הם תמיד מסלקים את עצמם הצדה. אבל העיקר פה, שאותו איש המלחמה הגדול, שרק כפשע היה בינו ובין המושל היחידי בכיפתה של כל אירופה כולה, היה פתאום לפילוסוף כשבא אל איה של הלנה – ולא זו בלבד אלא שהסכים וקיבל עליו את מרותה של המוסריות – מטרוניתא זו, שהאמין, כנראה, שבידיה גורלו. ראשית כל התחיל מבטיח אותה, שכל מה שעשה לא עשה אלא לשמה ורק לשמה. לא צחוק הוא? ככה דיבר אותו האיש, שכל זמן שהיה הכתר על ראשו וצבאותיו אִתו לשרתוֹ לא היה יודע כמעט אפילו שיש איזו מוסריות בעולם. אבל זה אינו אלא דבר שבטבע. היה אדם חי ארבעים וחמש שנה רצופות בסביבתו שלו ובהרגליו שלו ופתאום אובד לו הכול והוא רואה לפניו סביבה חדשה וזרה לו לגמרי, סביבה שמימיו לא ראה אותה בחלומו – אפשר, שלא יהא כל דבר ודבר מטיל עליו אימה יתירה ושלא יהא מביט אפילו על מוסריות זו, שאין לה לא גוף ולא צורת גוף, אבל יש לה אותה האימה, הכובשת את הרוחות מסביב לה, כעל המושלת היחידה, השולטת בגורלם של בני-אדם? בעל כורחו אדם נזכר בכל אלו המטרוניתות, השולטות במפתחות של ה"השפעה" בחצרות מלכים ורוזנים, ומִיד הוא מתחיל מחפש את המפתח ללבה היא ושולח את לשונו בחלקות ופותח את אוצר ההבטחות. אלא שאנו איננו צריכים לשכוח, שאלה היו צעדיו הראשונים של נאפוליון. לא נקל היה לו להסתגל אל הפילוסופיה באחרית ימיו – כשם שהיה כבד מקארלוס הגדול לסגל לו את מלאכת הכתיבה לעת זיקנתו. אבל תחת זה לא היה מטיל ספק אפילו לרגע במטרה אשר לשמה בא אליה – ואפילו אם באים יחד גם אפלטון וגם שפינוזה ויחד עמם שופנהויר לא היו מזיזים אותו מדעתו זו. אפשר רק זה, שבימים הראשונים להיוֹתוֹ  שם, כשעדיין היה ירא את החשֵכה, היה מנענע להם בראשו, משום שהיה חושב לפי רוחו הוא, שגם פה, במלכותא דפילוסופיא, אין ה"גבוהים", כאותם שבמלכותא דארעא, סובלים תשובות לדבריהם; אפשר מאוד, שהיה עושה שקר בנפשו לפי שעה, כמו שעשה כבר בשעה שניצב פנים אל פנים קָמֵיה דמוסריות; ואולם את אשר הוא מבקש באמת לא היה שוכח. משום שהוא בא אל הפילוסופיה שלא לשם פילוסופיה ויכולים אתם להיות בטוחים בו שלא יהא נדחה בקש. האי גברא ראה כבר כיצד קם אחד הפקידים הנמוכים של צבא קורסיקה והלך ונעשה לאימפרטור בצרפת – ולאדם שכזה אין כל מלחמה נוראה... המוסריות – הפילוסופיה אומרת: ביטול היש?... אָה, היא תוותר. הפעם תוותר. המטרוניתות הללו וַתרניות הן: אלא שאדם צריך שלא יפול בו רוחו. ככה באים, הנאפּוליונים הללו, אל הפילוסופיה וזהו המושג שיש להם ממנה. ועד שלא יבוא אדם ויוכיח לנו, שלא כך צריך לגשת אל הפילוסופיה, אין מה שיפריע בעדנו מלחשוב, שהפילוסופיה האקאדמית הרי היא המלה האחרונה או אפילו זו שלפני האחרונה של האנושות. אותה, את המלה האחרונה הזאת, אפשר נושאים בחובּם אותם מבני האדם, שלדבּר, אמת, לא למדו, אבל תחת זאת למדו להיות אנשים אמיצים, בנו-אדם עקשנים, שאינם מוותרים משלהם כלום.

 

VIII: הֵנרִיך הֵינֶה

יותר ממאה שנה עברו מיום הולדת האדם הנפלא הזה ויותר מחמישים מיום מוֹתוֹ ותולדת הספרות עדיין לא גמרה את חשבונותיה אתו. אפילו האשכנזים, שאצלם נולד ואתם חי (ואפשר דווקא הם) אינם יכולים בשום אופן לבוא לכלל הסכמה אחת בנוגע להערכת כשרונו. יש אנשים, שחושבים אותו לגאון, ויש שאינם מודים לגמרי בכשרונו והם בטוחים שהוא לא היה אלא אחד הנבלים המצויים. ועדיין אנו מוצאים גם עכשיו בדברי מריביו אותה החימה הרותחת, השִנאה הכבושה, שהיינו מוצאים באותם הדברים שהיו אומרים כנגדו בימי חייו; עדיין אנו רואים, שמריביו דהאידנא שונאים אותו ממש בשל אותם הדברים גופם, שבני דורו היו מטפלים עליו. הכול יודעים, שבעיקר לא היו בני דורו יכולים לסלוח לו את הלב ולב שבדבריו. מימיהם לא היו יכולים מבחינים מתי הוא מדבר באמת ובתמים ואימתי הוא מלגלג; לאיש לא היה ברור מה הוא אוהב ואת מה ישנא; לאחרונה, לא היו מוצאים את ידיהם ואת רגליהם בבירור אמונתו באלוהים. אנחנו מצדנו חייבים להודות, שכל האשמות הללו, שהיו בני דורו מטפלים עליו, היו ברובן צודקות. הרי אני מכבד את אבל   הֵינה מאד.  לדידי, הריהו אחד ממשוררי אשכנז הגדולים מאוד.  ובכל זאת איני אחראי אם אמצא את ידַי ורגלַי לכשישאלוני את מה היה אוהב ובמה היה מאמין; ויש מקומות רבים בדבריו, שבשום אופן איני יכול להחליט בנפשי: אם נאמרו באמת ובתמים או שיש בהם אֵיזו כוונה זרה.  אלא שאחרי כל אלה איני יכול להחליט, שדבריו נאמרו בלֵב-ולב.  אדרבה, דווקא אותם היסודות המיוחדים לו, שהיו כל כך מקניטים את האשכנזים שבדורו ושלאחר דורו, אותם היסודות שבהם היו הם מוצאים ראיות לאשמותיהם, מדברים ללבבי שלי אחרת ובהם אני רואה את ישרת לבבו המצוינה, שהיתה יחידה במינה.  לדידי, היתה הסיבה הנכונה לטעותם של האשכנזים, שלא הבינו את הינה כראוי – אותה הפגיעה, שנפגעה אהבת עצמם בדבריו וממשלת הדעות הקדומות אצלם.  מדרכו של הינה היה, שיהא מתחיל את דבריו בפנים רצינים שברצינים וגומר אותם בלגלוג של אדם.  הילכך היו המבקרים והקוראים סתם, שלא היו מוכנים מתחילה לשום סוּרפריז שכזה, מקבלים תמיד את הלגלוג לנפשם הם והיו נעלבים.  פגיעה שכזו בכבודו של אדם אין לה סליחה; ולפיכך אנו רואים את כל אותה השנאה, הרותחת בלבותיהם של האשכנזים כלפי הינה ובאמת אנו מוצאים, שהינה היה לפרקים רחוקים מאד מזלזל בכבודם של אחרים ובכל מקום שאנו רואים אותו מלגלג אינו מלגלג, על פי רוב, אלא לנפשו הוא – ובייחוד ביצירותיו של השנים האחרונות, אשר נכתבו בהיותו מוטל ב"מאטראצֶנגרוּפ'ט" שלו.  אצל הרוסים אנו מוצאים גם כן הרבה אנשים, שלא היו יכולים לסלוח לו לגוגול שלהם את לגלוגיו.  אחר כך בא גוגול זה גופו והודה, שכל ימיו לא היה מלגלג אלא לנפשו הוא.  ומה שאיננו מוצאים כל "התמדה" במשפטיו של הינה זה עדיין אינו מוכיח שנאמרו שלא באמת.  הינה לא היה כל ימיו להוט אחרי תאוות הקנטור.  הינה לא היה יודע באמת במה יש לו להאמין ואת מה יש לו לאהוב והיה משנה את טעמו שבע ביום; אבל מה מוכח מזה? אילו היה רוצה היה יכול גם לעשות את עצמו כאילו הוא נאמן לדעותיו או-אילו היתה עינו פחות חודרת – היה יכול גם הוא כהרבה אנשים אחרים לסגל לו בכוונה תחילה מחשבות-תפארה ידועות ולהיות קושר להן כתרים כל הימים ולהקים חַיִץ בין המחשבות החיצוניות הללו ובין אותם ההרגשות ומצבי-הנפש שלו הפנימים.  הלא יש רבים מאד החושבים שכך חייב כל אדם לנהוג, כשאדם בא "לשאת דעוֹ" יש לו להשתמש רק באותן המחשבות של צֶרֶמוֹניה, המונחות מוכנות בשביל זה בכל אותם הספרים, שכתבו החכמים והמלומדים הגדולים מימות דורות, מבלי אשר ינסה אפילו לבדוק אותן ולראות אם מתאימות הן אל הנעשה בנפשו הוא.  ולפיכך אנו מוצאים לפרקים תכופות מאוד, שבני-אדם פחותים, בני אדם אכזרים, בני אדם נוקמים ונוטרים כנחשים יוצאים ומקלסים לנו בספריהם את אהבת הטוב ואת הסליחה הגדולה ואת הוותרנות ואת גדלוּת הנפש ואת כל אותם הדברים הגדולים, שהם מוצאים בספריהם של כל החכמים הגדולים, ואת נפשם הם הרי הם מכסים ממנו.  בטוחים הם, שכל אלו "התאווֹת הפחותות" לא נולדו אלא בשביל שיקבור אותם אדם חיים והעיקר הוא ה"מסקנות" שאדם רוכש לו.  אמת הדבר, שלקבור את התאווֹת חיים לאו בכל זימנא אפשר: התאווֹת הללו חוצפה יתירה יש להן; אבל לסַמא אותן מן העין – ובייחוד בספרים שאדם כותב – אפשר ואפשר.  ואנחנו לא לבד שאיננו רואים בזה חטאת, אלא שיושבים אנו וקושרים כתרים לראשי האנשים הללו.  ולפיכך אנו רואים בכל אשר אנחנו פונים – אחת: החיים משועבדות "מסקנותיהם" של בני אדם אל כל תאווה קלה שלהם, ובספר הרי הללו יושבות לכיסא משפט ודנות את "התאוות" ואת "היצר" בכל מיני דינים קשים.  וזאת היא רוח אמונה, אבל אמונת רוחו של הינה היתה אחרת.  הוא היה מדבר את כל אשר את נפשו; ולפיכך היו נטוּרי "האידיאלים" המושבעים מזדעזעים ומוצאים את "רגשותיהם היותר נשגבים" נפגעים מדבריו.  חרוֹד חָרַד לבם לחומות ולגדרים, שדורות ויובלים שלֵמים השקיעו בהם כל כך הרבה עמל וכוונות טובות, שלא יהי סופם לכליה.  ואפשר, שהם היו הצדיקים.  סוף סוף אין העולם עומד אלא על הצביעוּת.  בשביל שיהא הכול יפה יש לכסות הרבה.  יש חולים ומשוגעים, שאינם צריכים לנקר את העיניים ויש בתים מיוחדים בשבילם יש קבצנים מזוהמים, שנחוץ לסגור אותם במרתפים יש תאווֹת שונות, שמקומן במסתרי הנפש.  הצדק והחירות ודאי שהם דברים גדולים במאוד ויכולים הם שיהיו מטיילים אפילו בחוצות קריה; ואולם את שלוות החיים, את השלווה הפנימית של החיים ואת החיצוניות שלהם, הרי הם צריכים להתחשב.  הפרוֹטֶסטאנטיוּת גם היא מבינה את זאת לא פחות ואפשר גם יותר מהקאתוליות.  הפּוּריטאניוּת הדייקנית הרימה את הדיסציפלינה הנפשית למדרגת חוק מוסרי גבוה, שהיה שולט בבני אדם ובחייהם בעריצות נוראה.  בתחילה חופה וקידושין ואחר כך חיי משפחה – זה כל האדם; אבל אהבה – לאפוּקי אהבה.  גרֶטכן זו, אותה הילדה התמימה שהלכה אחרי לבה, שהיתה בה החוצפה להקשיב לקול רגע נפשה, היא בעצמה יודעת, שחלאת האדם היא.  זאת הדיסציפלינה הפנימית, שזלפה הפּוּריטאניוּת אל הנפשות, היה כוחה יפה הרבה מכוחה של אותה החיצונית, שכל מיני תליינים ושרי הסוֹהר היו משגיחים עליה.  היא היתה מעוז לממלכות ומישגב ללאומים.  את בני האדם נתנה כזבל אשר בשדה.  למאות ולאָלפים היה והֹווה מספר הקרבנות אשר הועלו בלי כל פקפוקים יתרים על מזבח ה"אינטרסים הנשגבים של הרוח".  ה"עבודה" לסדרם של הדברים הללו השתרשה כל כך בלבותיהם של יושבי אשכנז (הריני מדבר בהם משום שכבד מאוד למצא איזה עם אחר שיהא כל כך משועבד אל הדיסציפלינה כמוֹתם) עד שאפילו אותם האנשים, שהחירות היתה מהותם הנפשית, לא היו משוחרריםהימנה: החטא היותר פלילי אינו העבירה גופא (כל עבירה, שיסודה אינו בחולשה כמו זו של גרטכן, לא היתה בכל זאת נחשבת לחמורה, אף על פי שכפרה לא היתה גם לה), אלא ה"מרידה" שבעבירה, ההתרסה הגלויה והחצופה כלפי החוק ואפילו אם אינה מתגלית אלא בדברים של מה בכך.  לפיכך כל שאיפתו של אדם היא ראשית כל להראות לכול את ישרת רוחו לגבי זה.  במידה פחות או יותר מרובה היו הכול פורצים גדר: אלא שיותר שהיה אדם חוטא במעשה יותר משבח היה ומקלס את החוּקות ואת המשפטים בדברים.  וסדר-דברים שכזה היה נוח לכּול.  הכּול ראו בו את אותו הסדר, שטבע הדברים מחייב, אותו, שהמוסר דורש, שאחֵר הימנו אין המוסר יכול לדרוש.  הכול ראו בו פרי נצחונותיו של הרוח על החומר ושל השכל על תאווֹת האדם.  הכול מבינים, שאף אילו היה הדבר באמת ככה, לא היה אפילו אחד שתהא בו החוצפה לשאול אם באמת מהראוי שינצח הרוח את החומר והשכל את התאווֹת.  ולפיכך כשבא הֵינה ומצא בלבו חוצפה כזאת ושאל אותה שאלה והיה רוצה אפילו להשיב עליה לפי רוחו שלו, מִיד חרדו כל אותם האשכנזים הכשרים ממקומם וראשית דברם היה – בלב ולב ידבר האיש.  משום שאי אפשר לו לאדם, שלא יהא רואה את כל האמת והיוֹשר שבסדר זה; הווה אומר, שמשַטה הוא.  ויותר משהיוּ פוגשים בדבריו של הינה את אותם המקומות, החסרים באמת את ביטחת האיש שדרכו סלולה לפניו, יותר היתה סברתם זאת נראית להם לוודאית.  יש אצל הינה שיר אחד, הגומר בדברים הללוּ: "אל הבשר, אל הבשר אשא נפשי, אל הבשר הצעיר והענוג; את הנפש יכולה את לקבור באדמה אפילו – נפש יש לי לעצמי למדי".  כפי שאתם רואים – דברים שבחוצפה יתירה; אבל בחוּצפה זו פועם ועולה אותו הצחוק המיוחד שלו, שאנו צריכים להבינו כהתגלותה של התפלגות-הנפש, שאנו צריכים לראות בו לגלוג לנפשו שלו.  במקום אחר הוא מספר מעשה בשתי נשים, אם ובתה, שפגש.  שתיהן נוחות לו.  האם משום שהיא יודעת הרבה והבת משום שאינה יודעת ולא כלום.  מה יעשה? והנה הוא ניצב כאותו החמור ששתי קוּפות של מיספוא מוטלות לפניו.  שוב אותה החוצפה, שוב אותו הלגלוג – ומה יעשה האשכנזי הכשר שלא יתרגז? הרגשות שכאלו לא גליא לבּא לפומא; ואם יש שרוצה אדם לסַפר בהן, יש בשביל זה סגנון מיוחד ודברים מיוחדים, אותו הסגנון הבכייני ואותם הדברים הרכים של התשובה שבלב וכל הסיגופים שלה; אבל שיבוא אדם ויהא צוחק בדבר זה? צחוק בדברים שכּמותם אינו מן הנימוס; צחוק בדברים שכאלה אינו אלא מקניט.  הרי אני חוזר ואומר: הינה גופו לא היה מובטח תמיד, שהצדק אתו בזה.  במבחר שנותיו הריהו מספר כבר בפרצה אחת גדולה ככל העולם כולו, שנפלה בנשמתו לאורכה וחצתה לשתיים את אחדות-ההרגשות שלו, שהיתה לו לפָנים.  כשהיה דויד המלך מתחטא לפני האלוהים וקושר כתרים אל הטוב ואל הצדק היו חטאיו הרבים רחוקים משפתיו וכשהיה אפילו מזכירם לא היה מזכירם אלא בשביל להתוודות עליהם ולהתחטא לפני אביו שבשמיים.  גם נשמתו שלו היתה שבורה; אלא שהוא היה יכול להיות זהיר.  כשהיה בוכה לא היה יכול ולא היה רוצה להיות שמח; כשהיה מתחטא היה החטא רחוק ממנו; כשהיה מתפלל – לא היו מחשבות זרות בלבו; כשהיה מאמין – היה הספק ממנו והלאה.  יושבי אשכנז, שהיו כל ימיהם משוררים את פרקי תהילים שלו, הסכינו לחשוב, שאחרת אי אפשר.  מודים היו, שיש אשר תהיינה בנפשו של האדם הרגשות סותרות בזו אחר זו; אבל שהרגשות כאלו תתנגשנה בנפש אחת בבת אחת – הלא זהו דבר שאי אפשר, הלא זהו פשוט דבר מגונה, הלא זה אינו אלא לשאט בנפש – דבר שכזה, שאינו לא לפי רוח המצווֹת ולא לפי הלכות ההגיון! הם לא היו יכולים לחשוד בהינה, שהוא גופו אינו יודע את אשר אתו, ולפיכך לא ראו ביצירותיו אלא כוונה להשחית וחילול כל קודש והתחילו חרדים.  שלוות רוחם האזרחית נטרפה לגמרי כשראו, שהינה נשאר עומד במריו אפילו לפני מותו.  כיצד? אדם מוטל על מיטתו רצוץ ושבור; כוחו יצאהו לגמרי; מכאוביו הנוראים לא יַרפו ממנו וכל תקווה לא נשקפה לו שירפו – והוא לא יחדל מחלל את הקודש כאחד הנבלים.  גדולה מזו: יותר שהיו מכאוביו גדולים, יותר שהיו ייסוריו מתרבים, יותר היה ארסו הולך ורוחש, יותר חִציו נעשים שנונים.  דומה, מה יש לו לאדם מדוכא וחרב שכמותו לעשות אם לא לשוב בתשובה שלֵמה אל אלוהים שבשמיים ולהתפלל לחסדיו? אבל כביר היה הרוח אשר פעם בבשר המדולדל הזה.  כל מחשבותיו היו אמנם שואפות לאלוהים, לאלוהים אשר את ידם החזקה ואת ממשלתם הגדולה לא היה אדם זה יכול שלא יהא מרגיש בנפשו הוא; אבל כל המחשבות הללו וכל ייחוּסו אל האלוהים כל כך לא היו דומות לשל אחרים ואותם האחרים, בני אדם רצינים, שהיתה להם קו-משקולת בכל דבר, לא ראו אלא להיות שורקים לו בשפתיהם.  ככה לא דיבר עוד איש אל האלוהים מימות עולם.  בנוהג שהעולם, שבני אדם יראים את האלוהים או אוהבים אותו; הילכך אנו רואים אותם כשהם כורעים אליו ונפשם קוראה לסליחה או כשהם מרקדים לפניו ונותנים לו שבח והודיה.  אצל הֵינה לא ראינו לא הא ולא הא.  בכל שיריו הרבים לא מצינו אלא חוצפה רבה, אותה החוצפה הנפלאה, שהגדוּלה מבצבצת מתוכה, אותה החוצפה, שהיתה מיוחדת לו בלבד.  הוא אינו מוֹדה בחטאיו הרבים; ואפילו כשחרב חדה מונחת על צווארו לא יפול רוחו בו.  הוא אינו מתפלל לחיי העולם הבא; הוא אינו רוצה להיות נהנה מזיו השכינה לאחר מותו – אחת הוא שואל מאת האלוהים ואותה יבקש: שיְקימנו מחוליו הכבד וירים במקצת את קרנו בדיני-ממונות.  "אני יודע היטב.  האדמה מלאה חטאת, האדמה מלאה מרי; ואולם אנכי כבר הסכנתי בהם.  מלבד זאת אני יושב תמיד אוהל.  הנח לי, אלוהים, ואהיה לי פֹה  – אתה רק את מחלתי ממני הסירה ומדלוּתי פלטני".  אלה הם דבריו באחד משיריו האחרונים.  הנשמות הכשרות הללו, החיות תחת כנפי השכינה – אמת; אבל "להיות רוכב הערבות ולזמר פרקים מתהילים – זה אינו לפי טעמי שלי כלל".  הוא נזכר באלילה היפה שבלוּבר, אותה האלילה, שלרגליה היה מוטל ובוכה כילד, ונפשו מתחילה אומרת שירה כבשנים קדמוניות.  "דאס הוֹהֶליד" אינו אלא ערבוביה נפלאה של חוצפה צינית ושל עליית נשמה יתירה ושל יאוש נורא לגלוג שלא היה כמותו.  איני יכול להגיד בביטחה שבכלל לא היה עוד איש אשר יחשוב מחשבות כאלו לפני מותו; אבל בלב בטוח אני יכול להחליט, שאיש לא דיבר עוד את הדברים האלה בספרות.  ב"פּרוֹמיתיאוּס" של גיתה אין אנחנו מוצאים את זו הגאווה השלֵווה, הגאווה האיתנה, המרוממה את הנפש ואותה ההכרה, שאדם מכיר בנפשו הגדולה ובזכוּיותיה הגדולות, שאנו רואים "בדאס הוֹהליד" של הינה.  האלוהים, האלוהים הכבירים, אל קוֹנה שמיים, אשר ברוח פיו היתה האדמה, אשר אמר ויהי האדם, הוא יכול לייסר את גופי כרצונו, הוא יכול למרר את נפשי כחפצו, ואולם ברוחי שלי אני הוא השליט; אני לבדי יודע את אשר אני צריך, אני לבדי יודע את אשר אני רוצה, אני לבדי יודע מה טוב לי ומה רע.  זאת היא תמציתה של השירה הזאת וזאת היא בכלל תמציתם של כל הדברים, אשר כתב בשנים האחרונות לימי חייו.  לא היה נכחד ממנו, שהפילוסופיה והמוסר והאמונה כולם פה אחד, כי גאולה לנפש האדם אינה אלא בהכנעת הרוח ובקבלת עול מלכות שמיים; אבל הוא היה בוחל בגאולה אשר כזאת והיה מלגלג גם לפילוסופיה וגם למוסר וגם לאמונות השונות.  החכמים חושבים ככה.  להם, כנראה, טוב לחשוב ככה – ויהי אלוהיהם אתם; אבל מי מילא את ידיהם, שיהיו כופים גם עלי את ההר הזה? או אפשר יש להם באמת אותו הכוח, שיהא יכול להכריחני לחשוב שכּמוֹתם? ככה היה הינה שואל.  ואנחנו – אפשר נבוא גם אנחנו אחריו? ואם נבוא – אפשר גם שנעשה עוד פסיעה אחת להלאה? הינה מוטל לפנינו רצוץ ושבור.  אם נהיה מאמינים לדבריו (ויש רגליים לדבר) שהוא מספר ב"דאס הַוֹהֶליד", לא באה לו מחלתו הכבֵדה וייסוריו הרבים אלא הודות לדרכי חייו שקדמו לה.  היש לנו איפוא לחשוב, שגם להבא (אם נניח, שאותו ה"להבא" ישנו) לא יהא אותו איש מוצא בדרכו אלא ייסורים וחוליים נוראים ושכל ה"רדיפות" הללו לא תחדלנה ממנו עד אשר ישַבֵּר, לאחרונה, את גאוותו ויַכנע את רוחו וישים את צווארו באותו העוֹל, שהוא עומד ומצוּוה עליו מתחילת ברייתוֹ, בעולו של המוסר? בכלל – היש לנו רשות לחשוב, שיש איזה פינה מיוחדה במרחבי תבל, ששם יושבים השליטים בגורל האדם ודנים ומבקשים תרופות בכדי לעשות את בני האדם שיהיו פרצופיהם דומים ונפשותיהם דומות? אפשר, שמעקשנותו זו גופא של הינה אנו יכולים להיות למֵדים כוונות לגמרי אחרות, שיש להם לשליטים הללו? אפשר – כל אותם הייסורים והמכאובים שנוחלים פה כל אותם בני אדם, המתריסים כלפי החוקים (ההסתכלות האֶמפירית מוכיחה ברור למדי, שכל נטייה קלה אל הצד, שאדם נוטה מהנהוג והמקובל, סופה שהיא מנחילה אותו ייסורים רבים ומביאה אותו לידי כליה), אינם אלא נסיונות, שבהם מנסים האלוהים את האדם.  מי שרוחו גובר בו, מי שלא יירא ולא יֵחת לא מפני האלוהים וצבאותיו ולא מפני השטן וחֵילו, סופו שיהא יורש עולם הבא.  כשאני לעצמי יש אמנם שאני חושב, כי "שמה" אוהבים ומכבדים בייחוד את עזי המצח הללו; אלא שמאִתנו מסתירים את הדבר בסוֹד גדול בכדי שלא ימצאו להם החלשים והוותרנים שבנו תרופה להיות מתקשטים בנוצות זרות ולרכוֹש להם בעורמה חסדי שמיים.  ומי שרוחו רפת אוֹנים, כל המוותר על נפשו הוא – דינו, שיקוימו בו חלומותיהם היותר מאושרים של כל אותם הפילוסופים שבמֵטאפיזיקה: שיהיה לאחד אֶת מהותה של ההווויה ביחד עם כל רבוא רבואות האינדיודוּאוּמים הדומים לו.  אני יש לי נטייה לחשוב, שכל אותן השיטות שבמֵטאפיזיקה, הדורשות בשבחו של ביטול היש לשם האהבה או של האהבה לשם ביטול היש, אינן כלל וכלל דברים של הבאי, כמו שהפוֹזיטיוויסטים רוצים.  בשיטות הללו יש כוונה עמוקה, כוונה נסתרת, כוונה שכולה סוד.  אמת גדולה למאוד יש בשיטות הללו.  הטעות האחת שלהן היא רק מה שהן קובעות מסמרות.  זה אינו טוב.  בני אדם נמנו וגמרו משום מה, שבאֶמפיריקה יש אמיתות רבות ובמטאפיזיקה אינה אלא אחת.  זה לא אמת.  יש גם במטאפיזיקה הרבה.  הן אינן דומות זו לזו; אבל זה אינו גורם להן, שלא תהיינה יכולות לדור בכפיפה אחת.  אלו האמיתות שבאֵמפיריקה, ככל היצורים האֶמפירים האחרים, הרי הן נרגנות, ולפיכך זקוקות למשטר גבוה; אבל אלו שבמֶטאפיזיקה עשויות לגמרי אחרת ואינן צרות אשה את חברתה.  אין כל ספק, שאותם בני אדם, שנפשם היתה להם למשא וכל חלומם הוא ביטול היש, ביטולו של ישותם, יש להם הרשות לזה.  ולפיכך תהא סוף כל סוף תשוקתם זאת נִמְלָאָה, לבטח.  ישותם הם תהא בטלה במה שנפשם חפצה: בישותם של האנשים הקרובים להם או בזו של הרחוקים מהם או, כמו שהפאנתֶאיסטים חולמים, ביֵשותו של הטבע הדוֹמם.  אבל אי הכי יש לנו רגליים, שנהיה מאמינים גם בזה, שאותם האנשים אשר נפשם הם יקרה להם מכל אותם הקרובים והרחוקים ואפילו מאותם ה"אידיאלים הנשגבים" גם יחד, תהא להם נפשם לשלל – אם לא לנצח נצחים – אז לפחות, עד אשר תהי להם לזרא.  ומכיוון שכך כבר אין אותם האשכנזים – בייחוד אותם שהיו מביטים על הינה שלא מנקודת-הראות האוּטיליטארית (מנקודת-ראות זאת גם אני איני יכול אלא להאשים את הינה בהחלט), אלא מנקודת-ראות נשגבה – מזו של האמונה או המטאפיזיקה, כמו שנוהגים בימינו אלה – אני אומר, אינם צריכים שוב להיות צוֹררים אותו.  הוא לא יהא להם למכשול.  הם – יתאחדו להם כאוות נפשם, הם יתאחדו הכול יחד, לבטח יתאחדו ויהיו לאחד את האידיאה, את הדִינג אַן זיך, את הסוּבּסטאנציה, או את איזו אחדות אחרת, המושכת את הלב – ולא הֵינה הוא האיש, אשר יהיה בלגלוגיו למכשול לשאיפותיהם הנשגבות.  ואם הוא גופו ועוד מְתי מספר עקשנים שכמותו יהיו באותה שעה מתבודדים וחיים להם לפי רוחם שלהם באחת הפינות הרחוקות ואפילו אם יהיו מפרק לפרק שולחים את לשונם ומלגלגים לאידיאות שונות – כלום כדאי דבר זה, שיהיו בני אדם רצינים שמים אליו לב?

 

IX: אמת מהי?

הספקנים שבפילוסופים באו לידי החלטה, הכופרת לגמרי במציאותה של האמת.  אמת אינה ואי אפשר לה שתהיה.  החלטה זאת נשתרשה כל כך בלבותיהם של בני דורנו עד שאותה הפילוסופיה של קאנט, שנטלה ליסוד לה את הספקנות, היא עכשיו השיטה היותר מקובלת אצל הפילוסופים.  ואולם כדאי לנו שנשים את לבנו אל הפתיחתא שכתב קאנט למהדורה הראשונה של "ביקורת השכל הנקי", בשביל שנראה בהדיא, כי שאֵלה זו, שאנו שואלים אם יש אמת במציאות, לא היתה מעסיקה אותו כל עיקר.  קאנט זה לא היה מטפל אלא באותה השאלה, השואלת מה יעשה אדם לאחר שהוברר לו, שלמצוא איזו אמת אובייקטיווית הוא דבר שאי אפשר.  על מדוכה זו היה קאנט יושב כל הימים ולאחר שראה, שאותה המטאפיזיקה הנושנה והחלטותיה הפורחות באוויר, אותן החלטות, שהיו באמת למטה מכל ביקורת, אינן אלא מקניטות אותו, החליט, שבשביל להיפטר מזו הדיסציפלינה הבּורית, שהוא בתור מורה לפילוסופיה היה צריך להיות לאחד העומדים בראשה, כדאי לו לאדם שיהיה מודה אפילו באמת הייחוסית של הספקנות, ואולם גם בטחונם של הספקנים גופם וגם ותרנותו של קאנט לגבי דידהו עדיין אינם מכריחים אותנו לשום דבר.  ולא זו בלבד – אלא שאפילו קאנט לא היה סוף סוף מדקדק בהרבה דברים, שעל פי המקובל היה חייב לדקדק בהם.  כי מכיוון שאנו מטילים ספק במציאותה של האמת, שוב מה טעם יש לאותם הפּוֹסטוּלאטים של האלוהים ושל האלמָוות? שוב מה אנו מוצאים באמונות בני אדם – תהיינה איזו תהיינה ואפילו אם היא הנצרנית בכבודה? אמת, האֶוואנגליון רחוק מאותם המושגים שיש לנו בדבר חוקי הטבע השונים; אבל הלא אין אנו מוצאים בו כלום גם מה שיהיה מתנגד אל השכל.  אנחנו איננו מאמינים בנסים, לא מפני שאינם בגדר האפשרות; אדרבה, אפילו השכל היותר פשוט והיותר בריא ברור לו למדי, שיסוד ההוויה, שתמצית החיים אינם אלא בנס.  ואלמלא היתה כל תכליתה של הפילוסופיה אלא להוכיח שהנסים הם בגדר האפשרות, כי אז היתה זו גומרת זה כבר את מלאכתה באופן היותר נעלה.  ברם דא עקא, שבני אדם אינם מסתפקים בנסים מוחשים בלבד – ומזה, שהרבה נסים כבר נעשו, עדיין אי אפשר לללמוד שיהיו נעשים עוד הרבה אחרים, אשר בלעדם אי אפשר לו לאדם לפרקים פשוט לחיות.  אדם כי יוּלד – הרי לפנינו נס גדול שאינו מוטל בספק; קיים ועומד עולם מלא נהדר – שוב נס שבנסים.  אבל כלום כל זה מוכיח, שבני-אדם ישובו לחיות לאחר שימותו ושאדהכי יהיו יושבים בגן עדן ונהנים מזיו השכינה? בזה שֶלַעְזָר המת שב לתחייה, מטילים עכשו ספק אפילו אותם האנשים המעריצים את האֶוואנגליון – הריני חוזר ואומר – לא מפני שאינם מאמינים בנסים בכלל, אלא משום שמכיוון שלהחליט אַפּרִיןֹרִי איזה נסים הם בגדר האפשרוּת ואיזה הם מחוצה לה אינם יכולים בשום אופן, לפיכך הרי הם מוכרחים להיות דנים על זה אַ פּוֹסְטֵרִיוֹרִי: אותם הנסים שבּאוּ ויאתוּ הרי הם מקבלים בכל לב ובאותם שלא היו – הרי הם מפקפקים; ויותר שהם צמאים אליהם ויותר שהם נכספים להם יותר הרי הם מפקפקים בהם.  בשביל שיהא אדם מאמין בנצחונו המוחלט, שבאחרית הימים ינצח הטוב את הרע (אף על פי שדבר זה הוא אחד הנסים הגדולים) או בכוחה של ההתפתחות או (גם כן נס שאינו מהפעוטים!) בצִדקתו התמה של האפיפיור, אין הוא זקוק כלל וכלל ליגיעה רבה – משום שאחרי ככלות הכל הרי אין בני אדם מתייחסים גם למלחמת הטוב וגם לכוחו של הפרוֹגרס וגם להמעשים-טובים של האפיפיור אלא בקרת-רוח גמורה.  יגיעה יותר רבה דרושה לו – אויה, ואפילו זו לא תועיל לו במאומה – בשביל שיהא מאמין בשעה שמתו מוטל לפניו, שאלוהים ישלח לו את מלאכו הטוב והוא ישיב לו את הנפש היקרה לו, המונחת לפניו בלי רוח חיים.  – יגיעה יותר רבה דרושה לו בשביל זה, אף על פי שכל העולם כולו מלא תמיד חזיונות לא פחות נפלאים מתחיית המתים.  יוצא לנו איפוא, שהספקנים הללו, הכופרים במציאותה של האמת לגמרה, לא בצדק ידברו.  אמת – יֶשנה; אלא שאנו איננו יודעים אותה בכל היקפה; כי מה שאנו יודעים – אפילו איננו יודעים לו נימוקים; אין אנו יכולים לרכוש לנו איזה מושגים שהם ממה שיהא מבאֵר לנו משום מה היה דבר זה כך ולא ככה ואם היה באמת הכרח לאותו דבר שיארע דווקא כמו שאירע או אפשר היה לו שיהא בא באופן אחר.  היו ימים והיו הפילוסופים חושבים, כי המציאות משועבדת אל החוקים של ההכרחיות; אבל כבר בא יוּם והורה, שהמושג הכרחיוּת אינו אלא סוּבּייקטיווי ולפיכך דינו – כדינם של כל המושגים המתעים שכּמותו – לגניזה.  בסברה זו נתלה קאנט (אלא שאת סוֹפה לא קיבל) ובא וכִייל אותה.  כל אותן ההחלטות והדעות שלנו, שאנו רואים בהן אופי של כללוּת ושל הכרחיות, אין אנו רואים אותו אלא הודות להאוֹרגניזאציה הנפשית שלנו.  כלומר – דווקא אותה ביטחה יתירה שיש לנו בחשיבותה האובייקטיווית של איזו החלטה, דווקא אותה אינה אלא ביטחה סובייקטיווית שבסובייקטיווית – אמת, ביטחה שאינה חולפת וקיימת לעד לגבי העולם הנגלה.  את סופה של סברת יוּם כידוע, לא קבל קאנט.  כלומר, לא רק שקאנט לא עשה כל נסיון בשביל לשרש מקרבנו את הרגילוּת לדרוש סמוכים והוכחות ללא אמת (כמו שעשה יוּם, למשל המושג של ההכרחיוּת), אלא שעוד עמד וגילה לנו, שנסיונות כאלו אי אפשר להם שיהיו מצליחים.  השכל המעשי בא וגילה לו לקאנט, שאף על פי שכל החלטותינו אינן על פי מקורן היסודי אלא החלטות שווא, מבלי כל יוצא מן הכלל, אפשר לו בכל זאת לדבר זה גופא שיהא משַמש לנו שֵירוּת חשובה בעולם החזיונות, זאת אומרת – בגבוליו של אותו המרחב, המתחיל בלידתו של אדם וגומר במיתתו.  אם אמת היתה בפי אפלטון, שהיה האדם חי גם בטרם שנולד ושיהיה חי גם לאחר שימות – הנה שם, באותם העולמות, ודאי שאין הוא זקוק כלל וכלל "לאמיתות" שלו השונות; אבל פה יש אשר ימצא חפץ בהן.  והאמיתות של אותם העולמות מָהֵן ואם בכלל יש שם אמיתות – את כל זה לא היה קאנט רוצה אלא לנחש וניחושיו אלה לא עלו לו אלא הודות לזה, שהיה מוכן בכל עת ובכל שעה לוותר על הסדר הישר שבהחלטותיו.  פתאום מנצנצת במוחו מחשבה והריהו נוֹטל את האמונה ומזַכֶּה אותה בזכוּיות כל כך רחבות להחליט דָבר בּדבר העולם המושכל, שהיא עצמה לא היתה חולמת עליהן מימיה אלמלא הפילוסוף הזה שהיה נוטלה תחת חסותו.  מפני מה יהא אפשר לה לאמונה מה שאי אפשר לשכל? או הנה שאלה יותר חותרת: אפשר כל אותם הפּוֹסטוּלאטים השונים אינם אלא יצירותיו של שכל אחד, אותו השכל, שה"ביקורת" הראשונה שוללת ממנו לגמרי את כל זכויותיו ושהודות לתנאים של שינוי הצורה מזכים אותו בסופו בריסטיטוּציה אין אינטֶגרוּם? השערה אחרונה זו היא היותר מתקבלת על הלב.  ומכיוון שכך – שוב הרי אפשר, שבאותו העולם המושכל, שקאנט מבדיל אותו הזהירות כל כך יתירה מעולם החזיונות, יש לא רק הרבה דברים חדשים אלא גם לא מעט דברים נושנים.  בכלל, כנראה, אין השערה זו, שהעולם שלנו אינו אלא עולם לרגע, חלום יעוּף, צל עובר, שאינו דומה לגמרי לעולם הממשי – השערה זו בכלל, כנראה אינה אלא טעות.  השערה זו, שאביה מחוללה היה אפלטון, ושרישי-מתיבתא הרבים והשונים של המחשבה הפילוסופית והדתית היו מסרסים אותה אחר כך ודורשים אותה לכמה וכמה פנים, אין לה כל יסודות מחליטים.  כוונתו של אפלטון היתה רצויה.  הוא היה רוצה לשחרר את החיים ממשא "קטנויות" אחדות, שכנראה לא היו מתאימות בעיניו אל "תכלית השלימות" והיו אפילו מרגיזות במקצת.  ואולם גם כוונה רצויה זו, כרוב הכוונות הרצויות, היה לה כדאי, שתתלבש במלים פחות או יותר ברורות, וכבר קיבלה גם צורה גסה יותר מדַי ויותר מדַי פשוטה וחדלה מהיות דומה לפרצופה שלה.  מהותם של אותם החיים האמיתיים, של חיי העולם הבא, הרי היא, בהשגתו של אפלטון, הטוֹב האבּסוֹלוּטי, שאין בו כל תערובת זרה – תמציתם של המעשים-טובים.  ואולם סוף כל סוף אין אפילו אפלטון יכול לסבול את אווירוּתה הטהורה של ההוויה הרוחנית הזאת והריהו מתבּל אותה כפעם בפעם ביסודות שאינם רוחנים למדי – דבר, הממלא את הדיאלוגים שלו אינטרס והתרכזות-הנפש.  אם משום אוזו סיבה שהיא לא בא לידיכם מימיכם ללמוד את אפלטון במקורו והרי אתם באים ללמוד את תורתו מפיו של אחד מתלמידיו וחסידיו הרי אתם מתפלאים לריקניות שבה ולחוסר תוכנה.  צאו וראו את ספרו עב-הכרס של נאטרופוס, אותו הספר שהוא מפורסם לשבח לכל הדעות, וידעתם את הערך שיש לה לתורתו "המנופה" של אפלטון.  בכלל – אידי דאתינא להכי – יש להשתמש בדבר זה תמיד כשאנו באים  לנתח את ה"אידיאות" של כל פילוסוף מפורסם: לשאוב את תורתם לא רק מפיהם הם אלא גם לראותה בהרצאותיהם השונות של תלמידיהם, של אלה היותר כרוכים אחריהם והיותר ישרים בלבותיהם.  כך רק כשאנו משתחררים מהשפעתו האישית ומכשרונו של המחבר והרי אנו נשארים פנים אל פנים את ה"אמת" שלו כשהיא ערומה (התלמידים מאמינים תמיד, שרבם היה נושא איזו "אמת" בחובו והם באים ומגלים אותה לנו כמוֹת שהיא), נעשה לנו למדי עד כמה אין כל ממש בכל ה"מחשבות" היסודיות ואפילו של אלה הפילוסופים המפורסמים לשבח.  ויותר ברור אנו רואים את הדבר כשאנו מוצאים את תלמידיהם הנאמנים להם יושבים ודורשים במסקנות שהוציאו מההנחות של רבותיהם: יכולים אנחנו להיות בטוחים, שיותר שתהיינה המסקנות הללו הגיוניות ויותר שתהא רוחם של התלמידים הללו ישרה – יותר יהיו פני הרב מלבינים מהם.  חיבורו של אותו נאטרופוס גופא, מי שהיה באמת בקי גדול בתורתו של אפלטון, הריהו בכללו רֶדוּקציה עד אַבּסוּרדוּם של אידיאותיו של הרב.  אפלטון אינו בחיבורו זה של התלמיד אלא אחד הניאוֹקאנטיאנים האדוקים, אדם מלומד ומוגבל מאוד.  שגמר באופו מצוין את חוק לימודוֹ באחת הישיבות שבהיידלבּרג או שבפרייבּוּרג.  יחד עם זה הרי אנו רואים באותו ספר, שאידיאותיו ה"מנופות" של אפלטון לחוד וייחוסו האמיתי אל העולם ואל החיים לחוד והרי אלה שני דברים שאין להם כל שייכות זה לזה.  ואנחנו צריכים, שנקבל את אפלטון כמו שהוא, אותו אפלטון שאינו "מנופה", אותו שיש לו סתירות רבות בדבריו גופא ויש לו קפיצות שונות בהגיונותיו, אותו, שיש לו מידות טובות ויש לו מידות רעות; וצריכים אנחנו כמו כן, שתהיינה מידותיו הרעות חביבות עלינו, לפחות כמו שחביבות אלו הטובות שלו לפחות כי אפשר מאד, שטוב היינו עושים אפילו אם היינו מגוללים על ראשו אשמה אחת ושנייה שלא חטא ואת אחת ממידותיו הטובות היינו מחסירים ממנו.  אפשר מאד, שלא הינו חוטאים בזה כל עיקר.  סוף סוף לא היה אפלטון אלא בשר-ודם פשוט, וכבשר-ודם פשוט – ודאי שלא היו זרות לו כל אותן המידות של בני אדם פשוטים ויש, לבטח, שיצרו הסיתהו לייחס לנפשו בשתיקה אל אחת המידות הטובות, שלגמרי לא היתה בו, ולכסות באותה שעה את אחת מאלו הרעות שלו.  וככה יש לנהוג גם במָארֵי דאורַייתא האחרים ובתורתם הם.  מי יודע? אפשר, שאילו היינו נוהגים ככה, לא היה אותו ה"עולם האחר", שאין לנו כל תקווה להתקרב אליו, כל כךרחוק מ"עמק העכור" שלנו.  מאוד יוכל היות, שאז היינוּ מוצאים גם אמיתות אחדות ודווקא אֶמפיריות – לאו דווקא כמו שקאנט חושב – שיש להן איזה יחס שהוּא לשני העולמות הללו גם יחד.  וגם שאלתו של פילאטוּס תאבד איפוא אז חלק גדול מבטחונה המנַצח.  צריך היה פילאטוּס זה שיהא יכול לאמור: "ידי לא שפכו" – והלך ושאל "אמת מהי"? רבים היו לפניו ורבים לאחריו, שלא היתה להם כל תשוקה לטפל בדבר זה הרבה, והלכו ומצאו שאלות-חכם ואחר כך היו אוחזים בקרנות המזבח של הספקנות.  אבל באותה שעה גופא הלא כל אחד ואחד יודע, שיֵש אמת  – ולא זו בלבד אלא שיֵש אפילו, שכּל אחד ואחד יכול גם לסמן את אותו המושג שיש לו בדבר האמת, ולתת לה צוּרה קבועה באותה הבהירות והדייקנות, שהיו מניחות אפילו את דעתו של דֶקארט.  היכן גומרים הנסים? תאמר, שפוסקים הם באלה שכבר היו או שמצודתם פרוּשׂה גם להבא? ואם פּרוּשׂה – עד היכן היא פּרוּשׂה?

 

X: שוּב בדבר האמת

אפשר, שמהותה של האמת גופא היא הגורמת, שלא יהיו בני אדם יכולים שתהיה ביניהם לגבי דידה איזו הסכמת-דברים מסוימה – לפחות, אותה הסכמת-הדברים, המצויה ביניהם.  כל אחד ואחד אפשר לו שתהא אמת גלויה לו בנפשו הוא; אבל שיבוא בגללה בחליפת-דברים עם אחרים אינו יכול אלא אם כן יסכים בתחילה בנפשו שיוותר על האמת כשיהא מוכרח לזה ויביא תחתה איזה שקר מוסכם.  אלא שחשיבותה של האמת אינה נפחתת מזה ולא כלום.  אדרבה, אפשר מאוד שדווקא דבר זה מרימה למדרגה גבוהה.  אם יבוא אליכם איש וישאל מכם שתגידו לו מה זאת אמת – לא תמצאו בפיכם מלים בשבילו אפילו אם הייתם כל ימיכם יושבים והוגים בדברי חכמים; אבל בנפשכם אתם תהא מהותה של האמת ברורה למדַי באותה שעה.  מכאן אנו למדים, שהאמת במהותה שלה אינה דומה כלל וכלל לאותה האמת שבאֶמפּיריקה, ומזה יוצא לנו, שמִיד כשאנו באים אל גבולותיה של הפילוסופיה יש לנו להשאיר אחרי גוונוּ את כל אותם הדרכים והמידות, שהיינו רגילים להשתמש בהם בהיותנו במיצרה של החוכמה המדעית כשהיינו באים לחפש אחרי איזה דבר או לקבוע לו ערכין.  צריכים אנחנו להיות מוכנים ומזומנים לקראת דברים חדשים לגמרי, שאינם דומים כלל וכלל לאותם הישנים, שעברו לנו בירושה מדורי-דורות.  ולפיכך אין אנו צריכים לחשוב, כמו שחושבים הרבה אחרים שאינם בקיאים בדבר, שכל היגיעה שאנו יגעים לחתור חתירה תחת כיסאה של החוכמה המדעית אינה לא מעלה ולא מורידה.  והילכך אין לו לחוקר ולמבקר איזמל יותר חד מזה של ההלצה והלגלוג.  האויב היותר נורא של החוכמות החדשות היה ותמיד יהיה ההרגל.  כשאנו מביטים אל הדברים כמו שאנשי מעשה מביטים הרי אנו רואים, שיותר שהדברים שלפנינו יכולים לסַגל את האדם אל התנאים הזמנים של הוויתו – יותר הם נחוצים לו ויותר הוא צריך ללמוד אותם; מה שאין כן אותם הדברים שהחשיבות הזמנית חסרה להם, אף על פי שכשהם לעצמם יכולים הם שיהיו חשובים למאוד, אינם עיקר לגבי האדם.  הנטייה הטבעית, המכריחה את האדם תמיד לשמור את נפשו, היא תמיד חזקה אפילו מהתשוקה היותר כבירה, הלוהטת בלבו אל הדעת.  צריכים אנו שלא נשכח, שאותה הנטייה היא תמיד מזוּינת בכל מיני הנשק היותר חדים וכל כשרונותיו של אדם כולם, למאותם הרֶפלֶקסים, שהכרתו אינה מַרגשת בהם, ועד הוד רוממתו השכל ומוסר-הכליות גולת כותרתו – כולם עומדים לעשות את רצונה.  בזה אֵיני צריך להרבות דברים; משום שכבר דיברו בזה חכמים ומלומדים גדולים לא אחת ולא שתיים והפעם אני יכול להתגדר בקוֹנסֶנסוס סאפיינטיוּם שעל צִדי.  אמת, בדבר אחד אני החוטא חולק עליהם.  כשהיו הם מדברים בזה היו פניהם ארוכים ורוחם נכֵאה ונפשם בוכה ודואגת לרוח האדם היורדת פלאים – ואני איני רואה בזה כל סימני ירידה.  אני חושב, שמִשרה זו, שהנטייה הטבעית מַטילה על השכל שלנו ועל מוסר-כליותינו, לכבוד הם צריכים לחשוב להם – ואפילו אם אותה נטייה אינה אלא נטיית האדם הפשוטה לשמור את נפשו.  השניים הללו אינם צריכים להרים ראש – והם אמנם יודעים את זאת ומקבלים את מרותה של הנטייה בנפש חפֵצה.  יש להם אמנם תביעות על משפט הבכוֹרה; אבל דורשים הם שלא יהיו מבַכּרים אותם אלא בספר: בחיים הם יראים את הבכורה.  בכל פעם שהבחירה ניתנת להם בחיים – פחד גדול נופל עלים, כאותו הפחד המחריד את נפשותיהם של ילדים קטנים, שאבדו את דרכם בלילה אפל.  משום שיודעים הם, שבכל מקום אשר הם פונים, סופם שהם באים לידי גזירות קשות מאוד.  ואפילו בזה הם מוצאים לאחרונה שלא היו כלל משוחררים בדינה מאותה הנטייה השלטת, אלא שכל אותה שעה לא היו מכירים בה, משום שצורתה היתה אחרת לגמרי.  נפש האדם הרגישה פתאום, שהיא צריכה להריסה, שההריסה נחוצה לה בשביל קיומה, והלכה ושיחררה את אסיריה ותפקד להם" הרוֹסוּ! והללו התפרצו והתחילו הורסים וחוגגים בחדווה פראית את חג חירותם ולא היו מרגישים כלל, שאין הם בני-חוֹרים כל עיקר, שאת הכבלים הסירו מהם רק בשביל שתהא היכולת להשתמש בחירותם.  דוסטויבסקי הכיר בדבר זה לפני שנים רבות והעיר, שהנטייה להרוס מונחת בנפשו של אדם כמו שהנטייה לבנות מונחת ביסודה.  וכל כשרונותינו האחרים כולם אינם אלא כשרונות ממדרגה השנייה, שיש אשר נפשנו מוצאה גם בהם חפץ.  מכל מובנה של האמת לא נשאר לנו כלום אלא האידיאה בדבר הנוֹרמה – בזה מודים עכשיו לא רק הפוזיטיוויסטים הגסים בלבד, אלא אפילו אותם האידיאליסטים החשודים במֶטאפיזיקה.  בדברים יותר ברורים" האמת אינה משמשת אלא בשביל שיהיו בני אדם, הנפרדים זה מזה מפני ריחוק מקום או מפני ריחוק זמן, יכולים לקבוע ביניהם, לפחות, איזו חליפת דברים שהיא.  כל אדם רואה לפניו שתיים: הבדידוּת הגמורה והאמת בצִדה – מִצד זה, וקירבת אנשים ושקר בצִדה – מִצד אחר.  שאלה: אָנָה יִפְנֶה? תשובה: יש שביל שלישי.  גם מזה וגם מזה אַל ינח ידו.  ואַל תאמרו, שתשובה זו אינה אלא דחייה בקש.  בייחוד, ודאי שיאמרו כזאת אותם בני אדם, שנמנו וגמרו שיפה כוחה של הלוגיקה בוודאוֹתיה כזה של המאתמאטיקה.   אבל באמת אפשר מאוד – ולא לבד שאפשר מאוד (באפשרות בלבד לא היינו מסתפקים בשום אופן: אנו איננו אותם האשכנזים, שנפשם מוצאת די סיפוקה באותו הטוב שלא היה לעולמים), אלא שבכל אשר אנחנו פונים הרי אנו מוצאים, שמצבי הנפש היותר סותרים זה את זה אפשר להם והם אמנם דרים בבת אחת ובכפיפה אחת.  כולנו דוברים שקר מִיד כשאנו פוצים פה: שפת האדם היא כל כך דלה וכל מי שאומר לדבר בה הריהו מוכרח להסכים בתחילה בנפשו שיהא מדבר שקר.  ויותר שהדבר שאנו מדברים בו הוא נֶאצָל יותר הולכת מדרגת השקר שבדברינו וגדולה; ולפיכך כשאנו מטפלים בדברים היותר סבוכים הרי אנו מטפלים שקר על שקר – ויותר שרוחו של האדם המדַבּר הוא תמים אתו יותר יוצא השקר שלו גס ויותר אי אפשר לסבול אותו משום שכל איש אשר רוחו תמים אתו, הרי הוא בטוח.  שהתנאי היסודי של האמת אינו אלא העדר הסתירות, ולפיכך הריהו מרַכז בדיבּורו את כוחותיו בשביל להתאים את משפטיו זה לזה בהתאמה הגיונית – וככה הוא שוזר את קוּרי השקר שלו לעבוֹתות העגלה.  וכשאותו אדם יושב ומקשיב לדברי חברו הוא אוחז גם כן את אותה אמת-המידה שלו בידו.  ומִיד כשהוא מרגיש צל של סתירה בדברי חבֵרו הריהו מתנפל עליו בכל חוֹם לבבו התמים וצועק, שהוא נוהג שלא כהלכה, שהוא אינו נזהר בכל אותם הגדרים המוסכמים, שגדרו ראשונים ואחרונים לישרת הרוח הפשוטה.  והדבר הנפלא ביותר הוא, שכל אלה האנשים שלמדו פילוסופיה (הקורא יכול להרגיש זה כבר, שפה אני מדבר רק לאנשים שכאלה), שכל האנשים הללו הלא יודעים היטב, שעד היום הזה עדיין לא ראינו אפילו את אחד מהפילוסופים שעלה בידו להכחיד כָּלָה את הסתירות משיטתו.  הלא מי לנו גדול משפינוֹזה – אדם זה, שלא היה חס לכל דבר, שלא נמצא שום דבר שיהא יכול להיות לו למכשול בדרכו – ובכל זאת מַתחילה גם שיטתו שלו מתמוטטת מהבל פיה של הביקורת ההגיונית: דבר זה גלוי ומפורסם לַכּוֹל.  דוֹמה, לאחר כל אלה היו הבריות הללו צריכים לשאול לנפשם את אותה השאֵלה הפשוטה והברורה: אי הכי – מי יאמר לי באמת, שההגיוֹנוּת כל כך נחוצה לנו? אי הכי – אפשר מאוד, שדווקא הסתירות שאנו מוצאים באיזו השקפת-עולם שהיא, משמשות סימנים לנצנוצי האמת שבה? ואלה התלמידים של קאַנט ויורשי רוחו – אלה היו יכולים אפילו להשיב בשלווה גמורה, שההגיוניוּת באמת אינה נחוצה לנו כלל וכלל ושהאמת אינה ניזונית אלא מהסתירות בלבד.  אבל מה אנו רואים? מלבד – בבחינה ידועה הֶגל ושופנהויר, כל אחד לפי רוחו שלו – לא נמצא איש, אשר תהא בו החוצפה לחשוב כזאת; ואפילו הגל זה ושופנהויר שהחציפו – כלום גדול השכר שיצא להם מזה?...  ננסה נא.  אפשר נוכל ונוציא מכל האמור למעלה איזו מסקנות: הלא כל זה שיכולים אנו שתהא לנו איזו טובת-הנאה מהלוגיקה, איננו צריכים להיות וַתרנים הרבה ולבלתי השתמש בה.  ובייחוד שהמסקנות הללו, כפי הנראה, לא תהיינה חסרות אינטרס.  ראשית כול – כשאתה מדבר אל תהא משתדל שיהיו הדברים מתאימים אל אשר דיברת בתחילה.  דבר זה לא יהיה אלא מיצר את חירות הדיבור שלך, הנתונה גם בלא זה בכבלים רבים של מִלים וחוקות שונות שבדקדוק השפה.  כשאתה שומע את דברי אחרים או כשאתה קורא בספר, אל תטפל חשיבות יתירה למלים בודדות ואפילו למשפטים שלֵמים.  לא זה העיקר שכח את המחשבות הבודדות ולב אל תשימה אפילו לאידיאות שהובררו בסדר הגיוני.  אחת זכור: אותו אדם היה אפילוּ רוצה בכל נפשו אלא שלא היה יכול לגלות את מהותו מבלי אשר ישתמש באופני הדיבור המוכנים מכבר.  יותר טוב יהיה אם תהא מסתכל אל ארשת פניו ומקשיב לכל חילופי-ההטעמה שבקולו.  בעזרתם אפשר יקל לך לחדור אל נשמת דבריו.  ואת חילופי-ההטעמות הללו אפשר לה לאוזן שתבחין ואפשר לה לעין שתהא מבדילה את תוויה היותר קלושים של ארשת פניו של אדם לא לבד בשיחתו שבעל-פה אלא אפילו בספרים אשר כתב.  אַל תהא מקשה לו מִמַר אַדְמַר.  אַל תהא משתדל להחזירו מדעתו.  אַל תהא דורש ממנו הוכחות; אחת עשה – הקשיבה.  והיה אם תבוא אתה לדבר באזני אחרים ותהי גם לך כל החירוּת הזאת – והיית מדַבּר ואיש לא ידרוש ממך הוכחות, אותן ההוכחות שיודע אתה ברור למדי שאינן אתך, משום שאי אפשר להן שתהיינה לך.  והיית מדַבּר ואיש לא יגלה את סתירותיך, אותן הסתירות שאתה יודע ברור למדַי שישנן ושתמיד תהיינה בדבריך ושלהיפרד מהן צר לך וגם פשוט אי אפשר.  ומה שנכבד ביותר הוא, שאז תראה ותיווכח, שהאמת אינה תלויה כלל בלוגיקה, שאמיתות הגיוניות אינן במציאוּת כלל וכלל, שאתה רשאי להיות מחפש את הדברים הנחוצים לך בכל אותם הדרכים הנחוצים לך ואי אתה אחראי כלל "לבוא דווקא לידי החלטה"; שאז תהא בטוח, שבסופו של אותו חיפוש, אם רק תבוא אל סופו, לא תמצא לא פוֹרמוּלה ולא חוק ולא פּרינציפּ ולא אידיאה.  מה שאין כן בשעה שכל עיקרו של החיפוש אינו אלא לשם ה"אמת" – אז הלא אנו צריכים להיות מוכנים ומזומנים לקראת כל דבר.  למשל – שנהיה באים בסופנו "לידי החלטה", שהמאטֶריאליסטים הם צדיקים ויסודו של העולם אינו אלא החומר והאֶנֶרגיה.  מה שעכשיו הרי אנו מבטלים את המאטריאליסטים ואת כל הוכחותיהם יחד כעפרא שארעא – אינו עדיין ולא כלום.  בדברי ימי המחשבה הרי אנו מוצאים לא אחת ולא שתיים "תשובות" גמורות למחשבות שכבר נפסלו.  מה שהיה אתמול טעות שאינה מוטלת בספק יכול שיהיה מחר לאמת קדושה.  ובאמת – אם רק לא נשים לב אל תוכנה שלה – מה רעה אשר אנחנו מוצאים בשיטתם של המאטריאליסטים? שיטה ישרה, הגיונית שיטה שפירצה אין בה.  כבר העירותי פעם, שלהביא בני אדם לידי עליית נשמה יכולה גם שיטה זאת ככל האחרות – למשל זו הפאנתיאיסטית או האידיאליסטית  וכדומה.  ואידי דאתינא להכא הריני חוזר שוב ומודה בפניכם, שכשאני לעצמי אינני מוצא בכלל אידיאות, שתהיינה פחוּתוֹת אַן זיך: גם היום אפשר לי, שאהיה חוקר ודורש בהנאה בהתפתחותה של אידיאת הפרוֹגרֶס, המתגלית בבתי-חרושת ובמסילות-ברזל וכיוצא בזה, אלא שבה באותה שעה הרי אני יודע, שתמימות יתירה היא לאדם לחשוב שכל הדברים הקלושים הללו (באידיאות אני מדבר) יכולים שיהיו משמשים חומר לחיפושיו של אדם.  אם אפשר לה לאותה המלחמה הנוראה, שההיסטוריה והלֶגֶנדה מספרות בה, שתהא מתלקחת בין האלוהים והאדם – זיכרו נא את פּרוֹמיתאוס, למשל, – אבל כל ספֵק אינו צריך שיהיה לנו, שאי אפשר לה שתהיה מלחמת-מצווה לשם איזו אמת או אידיאה.  האדם רוצה שתהא לו הגבוּרה, האדם רוצה שתהא לו הגדוּלה – שתהא לו החירות, שיהא הוא המושל בכיפה – אדם זה תולֵעה שיסודו מעפר וסופו לעפר, שכל חייו תלויים לו בשׂערה, כאלה של הרמש, הרומש לרגלינו, ואם אנו רואים אותו והוא מדבר באידיאות, אז אין זה אלא מפני שראה ונוכח שכל תקווה לא נשקפה לו שתאוותוֹ תהא נמלאה באחד הימים.  הוא בא לידי הרגשה ברורה, כי תולעה הוא.  הוא מכיר היטב, שיסודו אינו אלא עפר והוא ירֵא, כל מהותו חרדה מפני סופו, שאינו גם כן אלא עפר – והנה הוא נמלט אל השקר והנה הוא רוצה להַראות ששִפלותו כביכול אינה מחרידה אותו, שכל דבר לא נורא לו – ובלבד שתהא האמת נגלית לו.  שקר זה יש לו סליחה; משום שמהשפתיים בלבד מוצאו.  ידבר לו איפוא את אשר ימצא בפיו.  כל עוד אוזנינו תשמענה בדבריו את אותם הקולות, הקוראים למלחמה, כל עוד שעינינו תחזינה בעיניו הוא את אותה השלהבת של החלטה שלאחר יאוּש – נהיה מבינים לנפשו.  כתבי היתֵדות אינם זרים לנו כלל.  ואולם אם יבוא אדם ויאמר לנו בדברי האשכנזים שבדורנו, כי כל האדם ושאיפותיו אינו אלא האמת והנוֹרמה – אז יש לנו לזכור עם מי יש לנו עסק ואפילו אם חננוֹ האלוהים במתת הדִבֵּר של ציצֶרו.  טוב לו לאדם שיהא יושב בדד, בדד בהחלט, ויִדום, משיהיו לו דברים עם בני אדם שכמותו.  אלא שהדין ודברים, שיש לו לאדם עם אנשים שכאלה, אינם שוללים את הבדידוּת כל וכלל.  אדרבה – אפשר שהם עוד מסירים את האבנים היותר כבֵדות מדרכו זאת...

 

XI: אני וְאַתָּה

שגוּר בפי הבריות הפִתגם: "לחדור לנשמותיהם של בני אדם".  משום שבני אדם דשו בו הריהו נראה, לכאורה, קרוב מאד אל השכל.  באמת הוא רחוק מהשכל מאוד.  באמת הוא כל כך רחוק מהשכל עד שכשאנו באים לרדת לכוונתו נולדת מאליה השאֵלה בלבנו: וכי יש לו בכלל לפתגם זה איזו כוונה שהיא? נסו נא והסתכלו במחשבה לנפשם של בני אדם – מה תחזו בה? לא כלום, מלבד תהום גדולה ואפֵלה, תהום ריקה וגדולה ואפֵלה, שיותר מחולשת הראש לא תתן ולא תוסיף לכם.  הפתגם הזה, השגור ככה בפי הבריות, אינו באמת אלא מֶטאפורה שגם שנוּנה איננה.  כל מה שאנו יכולים ביחס אל הנפש, אל נפשו של אדם, אינו אלא לחשוד אותה בהרגשות ובמצבים פנימיים על פי אותם הסימנים החיצונים שאנו מוצאים לזה.  רואים אנו אדם בוכה ואומרים: סובל הוא ייסורים; רואים אנו אותו חיוור וחושבים: אדם זה נבהל; אנו רואים צחוק בפניו ומנחשים: הוא שמֵח.  אבל כלום זה פירושם של הדברים – לחדור לנשמותיהם של בני אדם? הלא כל זה אינו אלא חלוקת מקום שאנו חולקים במוחנו לשוּרה שלֵמה של עובדות הגיוניות: אבל "נשמתם של בני אדם" עדיין אינה בכאן וכל מה שאנו חושבים ואומרים ביַחס אליה אינן אלא השערות קלושות, שאפשר שיש להן יסוד ואפשר שהן פורחות באוויר.  כשאדם בא לידי הכּרה זו הריהו מתרגז וקובל: מה בצע לנו בעלמא דמסאבוּתא הָדֵין, שדווקא מה שאנו צריכים לראות בו איננו רואים ואיננו יכולים לראות.  אלא שמצב ההתרגזות לגבי כל אדם הוגה, שנפשו מגששת נתיבות, אינו כמעט אלא מצב נורמאלי.  מִדי הַרגישו, שיש לו חשיבות יתירה לעמוד על אופיו של איזה דבר – סופו, שאחרי פשפושים וניקורים של יגיעה וייסורים רבים הריהו מוצא, שגם הפעם יהא צריך לוותר על מה שחשוּב לו כמו שהוא עושה בכל פעם.  לגבי דידן, לגבי הניקורים והפשפושים ב"נשמתם של בני אדם", בא עדיין גם השכל שדרכו בלגלוג וזורה מלח: מה לנו גדולות – ונשמתנו אנוּ? כלום פתוחה היא לנו יותר מזו של אחרים? ובכלל – הנפש...  כלום בטוחים אנו, שיש נפש במציאות? הלא היו רבים ורבים מאוד הוֹוים, שכופרים לגמרי במציאוּתה.  יש – אומרים הם – רק תורת הנפש, זאת התורה, שאנו קוראים לה – פסיכולוגיה.  פסיכולוגיה זו – כולנו יודעים זאת – אינה מטפלת בנפש גופא.  היא חושבת, שכל מהותה שלה אינה אלא לברר את המצבים השונים של הנפש – המצבים הללו, אשר – הרשוני נא להזכירכם – גם הם עודם שדה לגמרי לא עוּבּד אצלנו...  מה איפוא יש לנו להוציא מזה? אנו אפשר שנשיב בלגלוג תחת לגלוג ואפילו בחרפוּת.  ראשים אנו שנחליט, שהפּסיכולוגיה אינה חוכמה ושנאמר למאטֶריאליסטים מה שכבר אמרו להם אחרים, לאמור: אידיוטים אתם.  אין כל ספק, שרגש הקצף יש לו זכויות שלו.  אלא שכל זה יפה ויש לו טעם כשאדם יושב במסיבה ויש לו שומעים; אבל כשהוא מתבודד בחדרו ואיש לא יראנו ועוד כשאין לו כל תקווה אפילו שתהא התרגזותו זוּ משמשת לו אחר כך, לפחות, לתכליוֹת ספרותיות (הלא גם הסופרים אינם יושבים יום ולילה וכותבים; ויש אשר מוחם מטפל במחשבות פחות "עוברות" מאלו הנוגעות לספרים "אשר אִתם בכתובים") אני חושב, שהתרגשות זו לא מעלה לו ולא מורידה.  בשעות שכאלו אדם מוצא יותר טוב לגשת בפעם האלף ואחת שוב אל אותו מעגל הקסם – כמובן, באנפילאות ועל בהונות רגליו.  מי יודע? אפשר, ש"נשמתם של בני אדם" אינה מסתתרת אלא בשעה שהיא רואה שיש מסתכלים בה: אבל כשיהא אדם זהיר ויתחכּם לה שיהיה מביט אליה והיא לא תראנו – אז אפשר ימצא את אשר יבקש.  אבל אי הכי שוב אינו מוצא את הפסיכולוגיה, מַטרוֹניתא זו, המסורבלת בשר רב ותנועותיה כבֵדות ומכריזות תמיד, כאֵלו של כל החוכמות אחיותיה, אותה אינו מוצא שוב הגונה לזה, שיהא אדם יכול לצוד בה את אחת הסוּבּסטאַנציות הפורחות, קלות-הכנפים, כ"נשמתם זו של בני אדם".  ואולם אנחנו נניח לה לפסיכולוגיה, שיהא כיסאה מוטל בין כל גדולות שבחוכמות ולא נתגרה גם במאטריאליסטים וננסה מוטב לגשת אל הנפש בדרכים אחרים.  בכלל אפשר לנו להניח, שאותה התהום הגדולה והאפֵלה שהזכרנו יש בה אמנם בקרקעיתה איזה דבר שהיה חשוב לנו, אלא שהחוּלשה התוקפת באותה שעה את ראשנו מפריעה בעדנו מראוֹת אותו.  אז לא נהיה זקוקים כלל לדרכים אחרים.  דבר שבחולשה יש לו תרופה.  די לנו, למשל שנתרגל להיות מביטים אל אותה התהום האפֵלה, שעד עכשיו היינו חושבים שאין לה סוף.  ומלבד זאת – הלא לא נמנו עדיין וגמרו, שכל דבר שאין לו סוף אין אדם יכול להשתמש בו לשום דבר.  היו לנו ספים כְּתּוּרָא כל הימים, ששׂכלו של אדם אינו יכול לתפוס אלא בדברים שיש להם גבולים ידועים, אבל מזה אנו למֵדים רק אחת – שיש לנו דבר אחד שבאמונת-תעתועים ואנו אין לנו אלא להשתחרר הימנו.  אם בשביל זה נהיה מוכרחים לוותר על הרשוּת שניתנה לנו להיות הוֹגים בפילוסופיה ומחרפים את המאטריאליסטים – נוותר.  זוהי מִלתא זוטרא: זיכרו בשֶלמה אנו מוותרים.  הלא תחת אלה יש אשר פתאום תיפקחנה עינינו ואנחנו נהיה קוראים באותו ה"אתה" החתוּם כקרוא במגילה הפתוחה – ומי יודע? אפשר שבזכות זאת יחדַל גם אותו ה"אני" מהיות תלוי ועומד.  הסבלנות טובה להקאה – אמת; אבל זוכרים אתם את הפאקירים ודכוָתם? לסבלנות הגבוּרה, רבותי.  כי, כפי הנראה, יש אמנם ממשוּת בחיפושיהם של בני אדם.  הם אינם מוצאים אמיתוּת בשביל כל האדם – בזה אני בטוח.  האמיתות הללו, הרוצות להיות מושלות בכיפה, כבר היו לכולנו לזרא.  אני, לפחות, איני יכול לשמוע מדַבּרים באמיתוֹת שכאלה ונפשי לא תרגז.  ולא זו בלבד – אלא שאפילו ה"אמת" כמוֹת שהיא, האמת ה"פשוטה" חדלה מדַבֵּר אל נפשי.  בני אדם צריכים למצוא סוף כל סוף איזו תחבולה ולהשתחרר, לאחרונה, מכל מיני האמת הללו.  לצד זה היו נוטים גם הפאקירים.  מאליו מובן, שהם אינם יכולים ל"הוכיח" לנו את צִדקתם – משום שאת הנצחון המוּחָש לא נחלו מִימֵיהם.  כי במה בני אדם מנַצחים? בני אדם מנַצחים בחרבות, בכידונים, במיקרוסקופים, והוכחות שבלוגיקה – ומיקרוסקופים והוכחות שבלוגיקה אינם אבנים טובות אלא בכתרן של הנפש ושל המחשבה הצרוֹת.  וגם זאת: אמת, שצרוּת המחשבה טובה לבריאוּת; אבל יש שהיא מביאה את האדם לידי כּלָיה גם כן.

 

© כל הזכויות על התרגום שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1] לטינית: "בכל יש להטיל ספק" [ביאור פרויקט בן-יהודה]

[2] הדילוג במקור. גנסין לא תרגם את כל המסות של שסטוב ברצף. [הערת פרויקט בן-יהודה]